סימן קיד - דין הזכרת הרוח וגשם וטל - שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

דף הבית ספרי קודש אונליין שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים/מגני ארץ) סימן קיד - דין הזכרת הרוח וגשם וטל - שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן קיד - דין הזכרת הרוח וגשם וטל

א מַתְחִילִין לוֹמַר בִּבְרָכָה שְׁנִיָּה: מַשִּׁיב הָרוּחַ וּמוֹרִיד הַגֶּשֶׁם, בִּתְפִלַּת מוּסָף שֶׁל יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל א חַג, וְאֵין פּוֹסְקִין עַד תְּפִלַּת מוּסָף שֶׁל יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח. ב אָסוּר לְהַזְכִּיר הַגֶּשֶׁם עַד שֶׁיַּכְרִיז ב שְּׁלִיחַ צִבּוּר { וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁקֹּדֶם שֶׁמַּתְחִילִין מוּסָף מַכְרִיז הַשַּׁמָּשׁ מַשִּׁיב הָרוּחַ וְכו', כְּדֵי שֶׁהַצִּבּוּר יַזְכִּירוּ בִּתְפִלָּתָן, וְכֵן נוֹהֲגִין, } (מָרְדְּכַי רפ''ק דְּתַעֲנִית). הִלְכָּךְ אַף אִם הוּא חוֹלֶה אוֹ אָנוּס, לֹא יַקְדִּים תְּפִלָּתוֹ לִתְפִלַּת הַצִּבּוּר, לְפִי שֶׁאָסוּר לְהַזְכִּיר עַד שֶׁיֹּאמַר שְׁלִיחַ צִבּוּר; אֲבָל אִם יוֹדֵעַ שֶׁהִכְרִיז שְׁלִיחַ צִבּוּר, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא לֹא שָׁמַע, מַזְכִּיר; וּמִטַּעַם זֶה, הַבָּא לְבֵית הַכְּנֶסֶת וְהַצִּבּוּר הִתְחִילוּ לְהִתְפַּלֵּל, יִתְפַּלֵּל וְיַזְכִּיר, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא לֹא שָׁמַע מִשְּׁלִיחַ צִבּוּר. ג אִם אָמַר מַשִּׁיב הָרוּחַ { בִּימוֹת הַחַמָּה, } אוֹ לֹא אֲמָרוֹ בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, אֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ; וְכֵן ג בַּטַּל, אִם הִזְכִּירוֹ בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, אוֹ לֹא הִזְכִּירוֹ בִּימוֹת הַחַמָּה, אֵין מַחֲזִירִין ד אוֹתוֹ. { הַגָּה: וְאָנוּ בְּנֵי אַשְׁכְּנַז לֹא מַזְכִּירִין טַל, לֹא בִּימוֹת הַחַמָּה וְלֹא בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, רַק אוֹמְרִים בִּימוֹת הַחַמָּה וְרַב לְהוֹשִׁיעַ מְכַלְכֵּל חַיִּים וְכו'. } (טוּר) { יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁשְּׁלִיחַ צִבּוּר פּוֹסֵק לְהַזְכִּיר בִּתְפִלַּת מוּסָף יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח, אֲבָל הַקָּהָל מַזְכִּירִין וְאֵינָן פּוֹסְקִין עַד מִנְחָה, שֶׁשָּׁמְעוּ } ה { כְּבַר מִשְּׁלִיחַ צִבּוּר שֶׁפָּסַק בִּתְפִלַּת הַמּוּסָף, וְכֵן נוֹהֲגִין. } ד אִם אָמַר מוֹרִיד הַגֶּשֶׁם בִּימוֹת הַחַמָּה, מַחֲזִירִין ו אוֹתוֹ וְחוֹזֵר לְרֹאשׁ הַבְּרָכָה; וְאִם סִיֵּם הַבְּרָכָה, חוֹזֵר לְרֹאשׁ הַתְּפִלָּה. וַאֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁצְּרִיכִים גֶּשֶׁם בִּימוֹת הַחַמָּה, אִם הִזְכִּיר גֶּשֶׁם בִּמְקוֹם ז טַל, מַחֲזִירִין אוֹתוֹ. { וְכֵן אִם הִזְכִּיר גֶּשֶׁם וְטַל נָמֵי מַחֲזִירִין אוֹתוֹ } (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַמְבָּ''ם וְהָרֹא''שׁ וְהַטּוּר). ה בִּימוֹת ח הַגְּשָׁמִים, אִם לֹא אָמַר מוֹרִיד הַגֶּשֶׁם, מַחֲזִירִין אוֹתוֹ; וְהָנֵי מִלֵּי שֶׁלֹּא הִזְכִּיר טַל, אֲבָל אִם הִזְכִּיר ט טַל, אֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ. ו בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁמַּחֲזִירִין אוֹתוֹ כְּשֶׁלֹּא אָמַר בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים מוֹרִיד הַגֶּשֶׁם, הַיְנוּ כְּשֶׁסִיֵּם כָּל הַבְּרָכָה וְהִתְחִיל בְּרָכָה שֶׁאַחֲרֶיהָ, וְאָז חוֹזֵר לְרֹאשׁ הַתְּפִלָּה; אֲבָל אִם נִזְכַּר קֹדֶם שֶׁסִיֵּם הַבְּרָכָה, יֹאמַר בַּמָּקוֹם י שֶׁנִּזְכַּר; וַאֲפִלּוּ אִם סִיֵּם הַבְּרָכָה, וְנִזְכַּר קֹדֶם שֶׁהִתְחִיל אַתָּה יא קָדוֹשׁ, אֵין צָרִיךְ לְהַחֲזִיר, אֶלָּא אוֹמֵר: מַשִּׁיב הָרוּחַ וּמוֹרִיד הַגֶּשֶׁם, בְּלֹא חֲתִימָה. { הַגָּה: שְׁלֹשָׁה בְּרָכוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת חֲשׁוּבוֹת כְּאַחַת, וּבְכָל מָקוֹם שֶׁטָּעָה בָּהֶם, חוֹזֵר } יב { לְרֹאשׁ, בֵּין שֶׁהוּא יָחִיד בֵּין שֶׁהוּא צִבּוּר } (טוּר). ז בְּכָל מָקוֹם שֶׁאָנוּ אוֹמְרִים חוֹזֵר לַבְּרָכָה שֶׁטָּעָה בָּהּ, הָנֵי מִלֵּי שֶׁטָּעָה בְּשׁוֹגֵג, אֲבָל בְּמֵזִיד וּמִתְכַּוֵּן, חוֹזֵר לְרֹאשׁ. ח בִּימוֹת הַחַמָּה, אִם נִסְתַּפֵּק אִם הִזְכִּיר מוֹרִיד הַגֶּשֶׁם אִם לֹא, עַד ל' יוֹם בְּחֶזְקַת שֶׁהִזְכִּיר יג הַגֶּשֶׁם, וְצָרִיךְ לַחֲזֹר. { הַגָּה: וְהוּא הַדִּין לְדִידָן דְּאֵין מַזְכִּירִין טַל בִּימוֹת הַחַמָּה, אִם נִסְתַּפֵּק לוֹ אִם אָמַר מוֹרִיד הַגֶּשֶׁם בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, כָּל ל' יוֹם, חוֹזֵר, דְּוַדַּאי אָמַר כְּמוֹ שֶׁרָגִיל וַהֲרֵי לֹא הִזְכִּיר לֹא טַל וְלֹא גֶּשֶׁם; לְאַחַר ל' יוֹם אֵינוֹ חוֹזֵר } (דִּבְרֵי עַצְמוֹ). ט אִם בְּיוֹם רִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח אוֹמֵר בִּרְכַּת אַתָּה גִּבּוֹר עַד מוֹרִיד הַטַּל צ' פְּעָמִים, כְּנֶגֶד יד ל' יוֹם שֶׁאוֹמֵר אוֹתוֹ ג' פְּעָמִים בְּכָל יוֹם, מִשָּׁם וָאֵילָךְ אִם אֵינוֹ זוֹכֵר אִם הִזְכִּיר גֶּשֶׁם הֲרֵי הוּא בְּחֶזְקַת שֶׁלֹּא הִזְכִּיר טו גֶּשֶׁם, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לַחֲזֹר. { הַגָּה: וְכֵן לְדִידָן, אִם אָמַר עַד מְכַלְכֵּל } טז { חַיִּים בְּלֹא מַשִּׁיב הָרוּחַ וּמוֹרִיד הַגֶּשֶׁם שֶׁמַּזְכִּירִין בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, וְכֵן אִם אָמַר בִּשְׁמִינִי עֲצֶרֶת צ' פְּעָמִים אַתָּה גִּבּוֹר עַד מוֹרִיד הַגֶּשֶׁם, אִם נִסְתַּפֵּק אַחַר כָּךְ אִם הִזְכִּיר אוֹ לֹא, חֲזָקָה שֶׁהִזְכִּירוֹ } (דִּבְרֵי עַצְמוֹ).

באר היטב - סימן קיד - דין הזכרת הרוח וגשם וטל

א א חג. דבערבית לא שאין כולם בבהכ''נ ובשחרית לא משום דצריך להכריז ובשחרית א''א משום דצריך לסמוך גאולה לתפלה ועיין דבר שמואל סי' קמ''ט. בליל יום טוב האחרון של חג אם הזכיר גשם במקום טל אינו חוזר. גן המלך סי' קמ''ו: ב ב ש''צ. כלומר שיאמר הש''ץ בקול רם משיב הרוח בתוך התפלה. ורמ''א סובר שהשמש מכריז קודם התפלה וכ' הב''ח דלדעתו אפי' הזכיר הש''ץ בלחש אסור לציבור להזכיר אם לא הכריזו תחלה בקול רם וכ''מ ס''ג בהג''ה ואיתא בב''י ואפי' המתפלל בביתו אסור להזכיר עד שהזכירו הציבור וכתב המ''א ונ''ל הדר במקום שאין מנין ימתין עד זמן שמתפללין בקהלות: ג ג בטל. לפי מנהג ספרדים שאומרים משיב הרוח ומוריד הטל בימות החמה: ד אותו. דטל ורוחות אין נעצרין. ואפי' אם עדיין לא סיים הברכה אין מחזירין אותו מאחר שאין חיוב כלל לאומרו. מ''א: ה כבר. והא דאין מכריזין שלא יאמרו משיב הרוח ומוריד הגשם דנראה כממאנין בגשמים: ד ו אותו. דגשמים קשים לעולם בימות החמה: ז טל. לפי מנהג ספרד שאומר בימות החמה משיב הרוח ומוריד הטל אומר זה גשם במקום טל: ה ח הגשמים. דאז גשמים סי' ברכה: ט טל. ר''ל שאומר משיב הרוח ומוריד הטל אין מחזירין ועיין סי' קי''ז ס''ד ולענין שאלה דהיינו ותן טל ומטר לא מהני טל אם לא אמר מטר ע''ש: ו י שנזכר. דוקא בדברים שמחזירים אותו אבל בדברים שאין מחזירין אותו לא יאמר. ב''ח מ''א: יא קדוש. עיין גן המלך סי' קנ''ב: יב לראש. כגון שטעה בחתימתן או שלא אמר המלך הקדוש בין ראש השנה ליום כפור אבל טעה באמצע אין בכך כלום. עיין מ''א: ח יג הגשם. משום דרגיל מימי החורף [ואף] שעכשיו אומר ג''כ משיב הרוח ומוריד הטל אפשר דטעה בין טל ובין גשם אבל בימות הגשמים לא שייך לומר נסתפק אם הזכיר הגשם וכו' דאפי' אם אמר בימות הגשמים כימות החמה משיב הרוח ומוריד הטל לא מחזרינן כמו שכתבתי בסעיף ה' ועל זה כתב רמ''א ולדידן דאין מזכירין טל בימות החמה ממילא דיש להסתפק נמי בימות הגשמים: ט יד למ''ד יום. והא דבשבת ויו''ט אומרים אותו ד''פ בכל יום ואיכא יותר מצ''פ בלמ''ד יום י''ל דהרי בשאלה ג''כ הדין כן ובשאלה איכא פחות מצ''פ דהרי בשבת ויו''ט אין שאלה. לכך נקטינן מילתא מציעתא צ''פ ד''מ. וכן כתב רמ''א בתשובתו סי' פ''ג ע''ש. ומ''א כתב דלא מצינו דקאי נמי אשאלה ע''ש. גם בשכנה''ג נסתפק אם מהני ג''כ בשאלה או לא ע''ש ובע''ת כתב בפשיטות דמהני נמי בשאלה ע''ש. אם שגג או פשע באיזה יום או יומים באלו למ''ד יום ולא התפלל כלל. לא הורע חזקתו ט''ז ע''ש: טו גשם. ראייתו היא משור המועד דאמרינן ריחק נגיחותיו חייב קירב נגיחותיו לכ''ש וה''נ כאן. ט''ז ושל''ה. ובתשובת גינת ורדים כלל א' סי' ק''א דחו דבריו ע''ש. ועיין דבר שמואל סי' רכ''ה ובהלק''ט ח''א סי' רמ''ג ומ''א וב''ח מתרצים ע''ש: טז חיים. ועד בכלל וא''כ נתרגל לשונו לומר רב להושיע מכלכל חיים:

מגן אברהם קי״ד - סימן קיד - דין הזכרת הרוח וגשם וטל

א׳ בתפלת מוסף. והא דאין מתחילין בערבית מפני שאין כולם בב"ה ויעשו אגודות אגודות זה מזכיר וזה אינו מזכיר והא דלא חשו לזה בשאלה נ"ל משום דהתם בלא"ה אין כולם מתחילין ביום א' רק הכל לפי המקום והא דלא מתחילין בשחרית משום דצריך להכריז ובשחרית א"א משום דצריך לסמוך גאולה לתפלה ועמ"ש ר"ס רל"ו: במקצת מדינות נוהגין להזכיר הגשם ביום הושענא רבה ולא יאות עבדי אך אם מכריזין ביום הושענא רבה משיב הרוח וכו' כדי שיתחילו להזכיר בליל ש"ע יש קצת סמך למנהג' (רדב"ז ח"א סי' ר"מ): ב׳ שיכריז ש"ץ. כלומר שיאמר הש"ץ בקול רם משיב הרוח [בתוך] (קודם) התפל' ורמ"א סובר שהשמש מכריז קודם התפלה וכתב הב"ח דלדעתו אפי' הזכיר הש"ץ בלחש אסור לצבור להזכיר אם לא הכריזו תחלה בקול רם וכ"מ ס"ג בהג"ה ואיתא בב"י אפי' המתפלל בביתו אסור להזכיר עד שהזכירו הצבור ונ"ל הדר במקום שאין מנין ימתין עד זמן שמתפללין בקהלות וע"ס צ' ס"ט: ג׳ וכן בטל. פי' מנהג ספרד לומר משיב הרוח ומוריד הטל בימות החמה: ד׳ אין מחזירין. דטל ורוחות אין נעצרין ומ"מ טוב לאומרו שיהיה לברכה ונ"ל דאפילו עדיין לא סיים הברכה אין מחזירין אותו מאחר שאין חיוב כלל לאומרו עס"ס רצ"ד: ה׳ ששמעו כבר. והא דאין מכריזין שלא יאמרו משיב הרוח וכו' דנראה כממאנין בגשמים ע"ד שאח"זל אין מתפללין על רוב טובה (לבוש): ו׳ אפי' במקום וכו'. דמ"מ אינו ענין להזכרה רק לשאלה כמ"ש סי' קי"ז ס"ב: ז׳ טל אין מחזירין. ואף על גב דלא מיעצר מ"מ שבח הוא להקב"ה בהזכרתו משא"כ בשאלה דצריך לשאול על דבר דמיעצר כמ"ש סי' קי"ז ס"ד: ח׳ ואפילו אם סיים הברכה. דוק' בדברים שמחזירין אותו אבל דברים שאין מחזירין אותו לא יאמר וכמ"ש סי' רצ"ד ס"ד וכ"פ הב"ח דלא כרש"ל: ט׳ שטעה בהם. כגון שטע' בחתימתן או שלא אמר המלך הקדוש בין ר"ה ליה"כ (תוס') אבל טעה באמצע אין בכך כלום [ועסי' ר"ט וסי' נ"ט] וכמה מקומות חלוקות בנוסח התפלה וכב"י ס"ס קי"ג בשם אבודרהם דכל א' לא יזוז ממנהגו ובסי' קכ"ב כ' בשם המנהיג שאם אמר א' מהברכות במטבע קצר כברכת הפירות והמצות שפתיחתן היא חתימתן הוי משנה ממטבע שטבעו חכמים ולא יצא עכ"ל ועמ"ש סי' ס"ד: י׳ לדידן. פי' דלדידהו אפי' אמרו בימות הגשמים טל כבימות החמה יצא: י״א עד מוריד הטל. ועד בכלל: י״ב ג"פ בכל יום. קשה דהא בשבת וי"ט אומרים אותו ד"פ בכל יום ואיכא יותר מצ"פ בל' יום וי"ל דהרי בשאלה ג"כ הדין כן ובשאלה איכא פחות מצ"פ דהרי בשבת וי"ט אין שאלה לכן נקטינן מילתא מציעתא צ"פ [ד"מ] וכ"כ רמ"א בתשובה ומ"מ זה דוחק דלא מצינו בירושלמי דקאי אשאלה ובהג"מ באמת לא כתב צ"פ רק כתב שיאמר אותו כ"כ פעמים כמו שיאמרו אותו בל' יום וכן בשאלה: י״ג הרי הוא בחזקת. כדאמרינן בגמ' אם ריחק נגיחותיו חייב קירב נגיחותיו לא כ"ש והר"פ דחה ראייתו וכו' (טור) וצ"ע דהיכי מייתי ראיה מר"מ הא קי"ל כר"י דלא נעשה מועד עד שיגח ג"פ בג' ימים ולא ג"פ ביום א' [אח"כ ראיתי שהקשה זה בשל"ה] וכ"פ לקמן סי' תקע"ו ס"ב דדוקא ג' מתים בג' ימים אבל ג' מתים ביום א' אין זה דבר וזה דלא כר"מ כדאמרי' בגמ' וא"כ חזי' דאין זה ק"ו וי"ל דש"ה דאמרי' דבאותו יום תונבא הוא דנקט ליה וכן גבי דבר אמרי' אותו היום האויר משונה משא"כ הכא אם הורגל כשאומר' מפוזרין ק"ו ברצופי' וה"ק כיון דלר"מ אפי' בשור סובר ק"ו וכ"ש הכא ואף על גב דלא קי"ל כר"מ בשור בהא מיהו קי"ל כוותיה: י״ד עד מכלכל חיים כו'. ועד בכלל וא"כ נתרגל לשונו לומר רב להושיע מכלכל חיים כנ"ל ועיין בשל"ה שחולק בזה:

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים קי״ד

א׳ בברכה שנייה וכו'. כיון שיש בה תחיית המתים והגשמים הם חיים לעולם: ב׳ בתפלת מוסף כו'. ראוי היה להתחיל מיד בערב כיון שיצאו ימי החג שבהם הגשמים הם קללה מפני הסוכה אלא דלית כל עמא תמן שאין מצרים אז בבה"כ נמצא זה מזכיר וזה אין מזכיר ויהיו אגודות אגודות וראוי היה להזכיר בשחרית אלא שאף הוא סבור שהזכירו בערב פי' שיהיה סבור שמבערב הזכירו ולשנה הבאה יזכיר בערב. ועוד טעם אחר למה לא מתחילין בשחרית דא"ר חגי בר פדת אסור ליחיד להזכיר עד שיזכיר ש"ץ פי' צריך שיאמר הש"ץ קודם התפלה משיב הרוח בקול רם וזה א"א בשחרית לפי שצריך להסמיך גאולה לתפלה כ"כ הרא"ש ע"פ ירוש': ג׳ ואין פוסקין כו'. הטעם דאין פוסקין בערב ושחרית כמו בהתחלה אבל במוסף אין שייך חשש שמא יסבור שפסקו בערב ויבא לידי מכשול לשנה הבאה שהרי כבר שמע שלא הפסיק בשחרית: ד׳ עד שיכריז ש"ץ. מדברי רמ"א נראה דצ"ל כאן עד שיזכיר פירוש שהש"ץ יזכיר בתפלתו משיב הרוח וכ"ה בירושלמי באשר"י והצבור יתחילו במנחה אח"כ וע"ז סיים שפיר רמ"א וי"א שקודם כו' ממילא הצבור מתחילין במוסף ועיין בסמוך מזה ובטור הביא זה הירושלמי והביא עליו ופי' הראב"ד דה"פ אסור להזכיר עד שיכריז הש"ץ משיב הרוח ומוריד הגשם או מוריד הטל שלא יהא דבר מעורב ביניהם והקשה ב"י דהא איתא בירושלמי ר' חגי אמר אסור ליחיד להזכיר עד שיזכיר ש"ץ ר' סימון בשם ריב"ל בש"ץ הדבר תלוי פי' בתמיה א"ר מנא קומי ר' חגי מהו פליג א"ל לא דא דאמרת בש"ץ הדבר תלוי יחיד אם בא להזכיר מזכיר בטל ודא דאת אמר' אסור ליחיד להזכיר עד שיזכיר ש"ץ בגשם אלמא דבמוריד הטל יחיד אם רצה להזכיר מזכיר אפילו לא שמע מש"ץ ולמה כתב הראב"ד אף בטל ונ"ל לתרץ דהי' קשה לראב"ד כיון דהטעם שלא יהיה עירוב ביניהם מה לי גשם מה לי טל ע"כ פי' הראב"ד דהא דא"ר חגי אסור ליחיד להזכיר היינו דרך רבותא דבצבור המתפללים בלחש פשיטא שלא יזכירו קודם לש"ץ כדי שלא יהא עירוב ביניהם אלא אפי' יחיד המתפלל בינו לבין עצמו ואין שם חשש עירוב אסור וע"ז היחיד פריך מהו פליג פי' אם פליג ריב"ל על הא דיחיד דע"כ הוא מיירי ביחיד כיון שאמר דרך תמיה וכי בש"ץ הדבר תלוי ש"מ שבא להזכיר במקום שאין ש"ץ דהיינו יחיד וע"ז השיב לו שיש חילוק ביחיד בין גשם לטל אבל בצבור המתפללים בלחש אין חילוק כי יש חשש עירוב גם בטל וזה דלא כב"י שכתב ונ"ל שבש"ץ הדבר תלוי היינו לומר שאף הצבור לא יזכירו עד שיזכיר הש"ץ אלא דבצבור אין חילוק כמ"ש: ה׳ אף אם הוא חולה. פי' דאם אינו חולה בכל השנה אסור להקדים תפלתו לצבור כמ"ש סי' צ': ו׳ לא יקדים כו'. לפי דברי רמ"א דגריס בש"ע עד שיזכיר וא"כ לא יזכירו הקהל עד מנחה מה זה שכתב לא יקדים תפלתו לתפלת הצבור דמזה משמע שהקהל יזכירו במוסף וצ"ל ודאי דהש"ץ דקאמר הש"ע היינו השמש ומלת וי"א דכתב רמ"א ט"ס הוא צ"ל פי' שקודם וכו' ואין כאן מחלוקת כלל ורמ"א לא נתכווין אלא לפרש דהש"ץ שזכר הש"ע היינו שמש כנ"ל: ז׳ משיב הרוח בימות החמה. פי' דאמרי' בגמ' שרוח וטל אינן נעצרין לעולם אבל גשמים נעצרים ובימות החמה אין הגשמים טובים בימות הקציר כמ"ש הלא קציר חטים היום אקרא לאלהים ויתן קולות ומטר וה"א אם אמר משיב הרוח בימות החמה מחזירין אותו לפי שהרוח הוא שייך לגשם ואין לאומרו קמ"ל דאין מחזירין אותו דהא אמירתו אינו מועיל לרוח דבלא"ה אינו נעצר וכן ה"א דאם לא אמר משיב הרוח בימות הגשמים דמחזירין אותו כיון שצריך אז לרוח קמ"ל דאין מחזירין דהא לא נעצר אף אם לא יאמר אותו: ח׳ ואנו בני אשכנז כו'. נר' טעם למנהגינו דא"צ להזכיר טל דהא לא נעצר ומה שאנו מזכירין אותו בשאלה היינו שיהיה לברכה דאיתא בפ"ק דתענית שיש טל שאינו לברכה ע"כ אנו מבקשים שיהיה אותו טל של ברכה אבל בהזכרה אין שייך זה ומה שאנו מזכירין רוח אע"פ שאינו נעצר כיון דמזכיר גשם שהוא שייך לברכת אתה גבור כדתנן גבורות גשמים מזכירין נמי רוח דהוא שייך לגשם: ט׳ ואין פוסקין עד מנחה. דבמוסף אין היכר קודם שפסק הש"ץ בתפלתו וא"ל למה לא תיקנו שיכריז א"א משיב הרוח דהיו טועים לומר בשביל משיב הרוח אסרוהו ובאמת מצד משיב הרוח אין איסור להזכיר אלא מצד הגשם וכ"ת יכריז א"א מוריד הגשם דה"א אבל משיב הרוח אומרים כנ"ל בזה: י׳ אמר מוריד הגשם כו'. דכיון שיש בימות החמה זמן שהגשמים קשים לעולם דהיינו בזמן הקציר וגשם נעצר וזה יתפלל על גשם ויביאם והם אינם נוחים לעולם ע"כ מחזירין אותו בכל ימות החמה: י״א אבל אם הזכיר טל. נר' הטעם כמ"ש בסי' קי"ז ס"ד: י״ב בלא חתימ'. במרדכי פ"ק דתענית ז"ל ופסק ראבי"ה שאם לא אמר משיב הרוח כו' ונזכר בין תחיה לאתה קדוש דא"צ לחזור כלל אלא אומר מ"ה ומה"ג בלא חתימה ושוב אומר אתה קדוש וכן הדין בשאלה ביעלה ויבא היכא שלא התחיל בברכה שאחריה כדאמר פ"ג שאכלו גבי טעה ולא הזכיר של ר"ח אומר ברוך שנתן ר"ח כו' ומסיק לא ידענא אי חתים אי לא וכיון דספיקא היא לא חתמי מספק עכ"ל. וכב"י דהך קאי אלא הזכיר של ר"ח בב"ה דאסתפק לן בגמרא אי חתים והלכך מספקא לא חתים וסבר ראבי"ה דה"ה לתפלה ותימא דהא כיון דבשבת וי"ט חתים ברוך שנתן כו' וחותם הכי הל"ל גבי תפלה דהא תפלה דחובה היא מדמינן לה לב"ה של שבת וי"ט ולא לר"ח דאי בעי אכל כו' כדאיתא פ"ג שאכלו ואפשר כו' עכ"ל. הרב ז"ל לא דק כאן כל הצורך במה שהוקשה לו למה מדמה ראבי"ה תפלה לר"ח ולא לשבת וי"ט ועי"כ נכנס לדוחק גדול מ"ש ואפשר כו' שהוא דבר שאין לו מקום והאמת יורה דרכו כי אין כאן קושיא כל עיקר דהמרדכי בשם ראבי"ה לא בא כאן להביא ראיה מר"ח לענין שלא יחתום כאן בתפלה זה לא היה ולא נברא דמי הוא שיבדה מלבו שיחתום כאן בברוך ואנן י"ח ברכות אית לן ולא י"ט ואם כן היו כאן י"ט ותו דלא שייך כאן חתימה דהיאך יחתום ובאיזה נוסח יחתום אלא הדבר פשוט דראבי"ה לא בא כאן רק לתרץ קושי' דהיינו שתחלה מביא ראייה שכל שלא התחיל בברכה שאחריה לא נקרא סיום כמו שמצינו לענין הטוב והמטיב בר"ח וכדי שלא תקשה הא אין דומה להתם דהתם הוא קא חתים וכמו שמצינו גבי שבת וי"ט אבל כאן אין שייך חתימה וכיון דלא שייך חתימה כאן לא מצינו למימר הכא שיאמר משיב הרוח כו' קודם אתה קדוש דאפשר שלא נתנו חכמים רשות להזכיר קודם התחלת ברכה שנייה אלא היכא שאפשר בחתימה לזה קאמר דהא בר"ח מספקא בגמר' פ"ג שאכלו דף מ"ט בדברי רב אי אומר בחתימה או בלא חתימה ממילא יש לנו לפסוק שאומר בלא חתימה אלמא יש שייכות לומר שאומר בלא חתימה אם כן ה"נ גבי משיב הרוח אע"פ שאין שם חתימה כלל יש שייכות לומר משיב הרוח קודם אתה קדוש: ולמו"ח ז"ל ראיתי שכתב דהך שכתב המרדכי ומסיק לא ידענא אי חתים כו'. הוא לראיה לראבי"ה שהיה מסופק במשיב הרוח אי יש לחתום או לא וע"ז אמר מספק לא חתי'. וכתב על ב"י ושארי ליה מארי' ולא דק כלל מזה דהא כבר החליט המרדכי שי"ל משיב הרוח בלא חתימה והאיך יסתפק אח"כ ותו דכיון שגם בר"ח יש ספק בגמ' ולא אפשיט מה ראייה מייתי מאותו ספק לספק דראבי"ה. ותו דמה ספק יהיה לו בזה דמשיב הרוח דהיאך שייך כאן חתימה וכי יחזור לומר שנית בא"י מחיה המתים או יאמר נוסח חדש בא"י מוריד גשם והדבר ברור כמ"ש בס"ד בפי' דברי המרדכי דאין ספק אלא לענין ב"ה וכמ"ש ב"י והוא גברא דמריה סייעי' אלא דמה שהבין שהמרדכי בא להביא ראייה מר"ח לענין שא"צ חתימה זה לא היא דא"צ לזה ראייה אלא בא לתרץ קושיא כמ"ש אבל עיקר הראייה לא הביא אלא לענין שאין חוזר קודם התחלת הברכה שאחריה והוא הנכון וא"צ לפנים ומ"ש הרב כאן בלא חתימה הוא שלא לצורך דודאי לא שייך כאן חתימה כלל. בב"י הוכיח דלא אמרינן כיון שסיים הברכה ולא התחיל האחרת דאומר למה שדילג היינו בדבר שמחזירין אותו אבל בדבר שאין מחזירין אז תכף שסיים ברכה אין לאומרו אע"פ שלא התחיל האחרת: כתב ב"י מ"כ ולמה לא תקנו ברכה בפ"ע במקום שנזכר כמו בב"ה שאם שכח קובע ברכה א' של שבת אומר הר"מ מפני שהיה הפסק אם בידך ול"ד לב"ה דהתם כבר סיים הברכה דהטוב והמטיב ביבנה תקנוהו. ובלבוש כתב דמשיב הרוח ומוריד הגשם שאומר קודם אתה קדוש הוה כחתימה אריכת' והוא פי' כאלו אומר בא"י מחיה המתים ומשיב הרוח ומוריד הגשם אע"פ: שלא הזכיר הגשם בתוך הברכה כלול הוא במ"ש מכלכל חיים בחסד דעיקר הכלכלה היא ע"י הגשמים ואין זה אין חותמין בשתים כו' ואף בותן טל ומטר הוא כן דאם לא אמרו וסיים הברכה ונזכר קודם שהתחיל תקע בשופר אומר ותן טל ומטר קודם תקע ג"כ טעמא הוא לפי ששאלת המטר היא כלולה במ"ש ברך עלינו כו' והוי כאומר בא"י מברך השנים ותן טל ומטר כו' עכ"ל. והאריך עוד לענין יעלה ויבא בזה מענין לענין ואין דברים הללו ראויין למי שאמרן כי היאך שייך לומר מברך השנים ותן טל ומטר דותן טל הוי ל' עתיד לשון בקשה והיה לו לומר מברך השנים ונותן טל ומטר דהוי ג"כ מזכיר שבחו יתברך בזה וכ"ש ביעלה ויבא ותו דבסמוך מביא דברי ר"י בזה וגם בעל הניסים וענינו הוה הדין כן לאותן דס"ל כראבי"ה אלא ודאי זה דבר הבדוי מלב לחבר זה אל ברכה הקודמת ולדבריו היה צ"ל בלי הפסק עד סיום הברכה הקודמת וזה אינו בלי ספק אלא אפילו אם שהה קצת אחר סיום הברכה ונזכר קודם שאמר ברכה שאחריה אומרה באותו פעם וזה פשוט לא ניתן לשום פלפול לפי ענ"ד: י״ג צ' פעמים כו'. זה סברת הר"מ ובתשובת רמ"א כתוב שהוקשה לו הא יש בשבת תפלת מוסף ממילא יש בל' יום יותר מצ' תפלות ולא תירץ כלום שם אבל נר' דלק"מ דכיון דתלה הירושלמי החזקה בל' יום היינו כל יום שוה לחבירו לענין אחזוקי הך חזקה והיינו התפלות התמידיות בכל יום ולא חשיב הנוספות. ותו נלע"ד דאם שגג או פשע באיזו יום או יומים באלו ל' יום ולא התפלל כלל ודאי לא הורע חזקתו לענין זה שנאמר שצריך דוקא כשיעור הימים שהתפלל וצריך להשלים תחלה הימים שמתפללים ואח"כ נימא בספק דהוחזק לומר כדין דא"כ ודאי לא הוה שתיק הר"מ להזכיר דבר זה ולכתוב והוא שלא חיסר תפלה א' כל הל' יום אלא ודאי כיון שאחר שלא הזכיר איזה יום חזר אח"כ והזכיר ה"ז בחזקה של ל' יום וזה מוכח עוד דהא לענין שאלת טל ומטר ולא נזכר עד אחר שומע תפלה שצריך לחזור ואם הוא מסופק ג"כ בל' יום תליא מלתא דהא לא מצינו חילוק בזה והרי בשבת אין שם שאלה זו והאיך מהני לו חזקת ל' ימים לענין זה אלא פשוט דלא קפיד אמנין התפלות שיהיו מכוונים כפי אשר הם בכל יום אלא במה דיש כל יום קאמר וכיון שהוחזק ברוב אלו ימים די בכך כנלע"ד: אלא דק"ל במה שהביא הר"מ ראיה משור המועד דאמרינן ריחק נגיחותיו חייב קירב נגיחותיו לכ"ש ה"נ כיון שאחר ל' יום אם הוא מסופק א"צ לחזור ק"ו צ"פ ביום א' הא הך ק"ו דנגיחות אי' בפרק כיצד הרגל דף כ"ד לר"מ דס"ל הכי אבל ר"י פליג שם וס"ל דשור המועד לא הוה אלא דוקא אחר ג' ימים ולא מהני ג"פ ביום אחד ויליף מזבה ולית ליה לר"י דדוקא בזבה הוה גזירת הכתוב אלא ילפינן מינה לשאר דוכתי וא"כ ה"נ בתפלה לענין הזכרה נימא כן ובהדיא פסקינן הלכת' שם כר"י ובטור הבי' דעת הר"פ דלא ס"ל הך דהר"מ ונתן ב"י בשם מהרי"א טעם לדבריו דשאני גבי שור שהוא לטבע רע שזה השור כשעוש' הנגיחה בקירוב מורה שטבעו כן משא"כ אלו עשה בהרחקה היה לנו לומר דרך מקרה הוא אבל כאן הדבר תלוי בהרגל הלשון ואינו מורגל כ"כ כשיעשה דבר א' בקירוב והרא"ש נטה לסברת הר"מ ונר' כדבריו שהרי הרגל הלשון אינו אלא מצד הטבע המורגל באדם והרי הוא כמו שור נגח עכ"ל ולפי מה שהקשתי לא ידענא לסמוך על סברת הר"מ בזה:

ספר מחצית השקל על אורח חיים קי״ד

קי״ד:תתצ״ג א׳ (ס"ק א) בתפלת מוסף. והא כו' בערבית. ר"ל ניהו דכל ימי החג אין להזכיר דגשמים בחג סימן קללה מ"מ בש"ע שאין צריכים לישב בסוכה ואין הגשמים סי' קללה א"כ יהיה כמו בכל האזכרות כמו יעלה ויבא בר"ח וכדומה שמתחילין בערבית: ב׳ ויעשו אגודות כו' וסיים הב"ח וז"ל משא"כ בהזכרת שבת וי"ט ור"ח דאף אותם הנשארים בביתם יודעים ובקיאים להזכי' מה שצריך להזכיר דבר יום ביומו ואין שם אגודות עכ"ל: ג׳ והא דלא חשש כן בשאלה. ר"ל שמתחילים בערבית ול"ח לאגודות: ד׳ ביום א'. כדאית' רסי' קי"ז דבח"ל מתחילין כו' ס' יום אחר התקופ'. ובא"י ז' חשון: ה׳ דצריך להכריז כו'. וה"ט מהני דוקא לדעת רמ"א בסעיף ב'. משא"כ לדעת הרב"י כפי הבנת מ"א ס"ק ב' צ"ל טעם אחר כמ"ש שם: ו׳ ועמ"ש רסי' רל"ו. ר"ל לא תיקשי לך א"כ מאי צריך לטעם דאין מתחילין בערבית כיון שאין כולם בבה"כ הל"ל ג"כ ה"ט דצריך לסמוך גאול' לתפלה. לזה כ' ער"ס רל"ו דשם מבואר דמה שהוא צורך תפלה מותר להכריז בין גל"ת ערבית: קי״ד:תתצ״ד א׳ (ס"ק ב) שיכריז כו'. דע דבירושלמי איתא ר' חגי בשם ר' פדת אמר אסור ליחיד להזכיר עד שיזכיר שליח ציבור. וכ' הרא"ש וז"ל נ"ל דהא קאי אמאי דפריך בירושלמי (הובא במ"א ס"ק א') דה"ל להתחיל בשחרית. וע"ז אמר שאין ליחיד להזכיר עד שיזכיר שליח ציבור פי' שיאמר קודם תפלת מוסף בקול רם משיב הרוח ומוריד הגשם והאי א"א בבקר לפי שאינו יכול להפסיק בין גל"ת עכ"ל. ולדבריו צ"ל מ"ש בירושלמי עד שיזכיר ש"ץ ר"ל בקול רם והיינו שיכריז קודם התפלה. אבל ראבי"ה כ' וז"ל אסור ליחיד כו' עד שיזכיר ש"ץ בין בלחש בין בקול רם עכ"ל ופי' הב"ח דס"ל מ"ש בירושלמי אסור כו' עד שיזכיר ש"ץ כפשוטו דאסור ליחיד להזכיר כשעדיין לא עמד הש"ץ להתפלל מוסף דאכתי לא הזכירו ש"ץ אפי בלחש אבל כשעמד החזן והתפלל בלחש ויודעים שהש"ץ יזכיר בלחש אף גם כל העם מזכירים בתפלת מוסף. והמחבר שכ' אסור כו' עד שיכריז ש"ץ אם נא' דס"ל כהרא"ש דצריך להכריז קודם התפלה ולכן כ' המחבר עד שיכריז א"כ תיקשי במאי פליג רמ"א שכ' וי"א שקודם כו' הא גם המחבר הכי ס"ל (ומה"ט באמת הט"ז הגיה דברי רמ"א ע"ש) אע"כ דרמ"א הבין מדברי המחבר מדלא כ' עד שיכריז קודם תפלה וכל' הרא"ש ע"כ כראבי"ה ס"ל דא"צ להכריז קודם התפלה אלא דהרב"י מסבר' דנפשי' כתב ע"צ היותר טוב שיאמר בקול רם תוך התפלה משיב כו' אף דלראבי"ה אפי' מזכיר בלחש סגי מ"מ עדיף שיכריז תוך התפלה בקול רם משיב כו' כדי שלא ישכח שום א'. אבל באמת מצד הדין סגי אפי' הזכיר ש"ץ בלחש: ב׳ ומ"ש המחבר בל' אסור כו' לא קאי כ"א על עיקר הדין שאסור ליחיד להזכיר קודם שיזכיר ש"ץ. אבל על מ"ש שיכריז כו' ע"ז לא קאי תיבת אסור כי מה שצריך הש"ץ לו' בקול רם משיב כו' אינו מצד הדין כנ"ל. וכן משמע סוף דברי המחבר שכ' הלכך כו' לפי שאסור כו' עד שיאמר ש"ץ כו' משמע דבאמיר' סגי והיינו אפי' בלחש (וכן הב"ח דייק מל' זה שכ' המחבר עד שיאמר דכראבי"ה ס"ל והקש' דברי הרב"י אהדדי דבתחל' כ' עד שיכריז והיינו כהרא"ש. אבל לדברי מ"א א"ש) אע"כ סוף דבריו שכ' עד שיאמר (והיינו) ר"ל מצד עיקר הדין נקט. וע"ז א"ש מ"ש רמ"א וי"א שקודם כו' שהוא דעת הרא"ש. ודע דלראבי"ה והרב"י העומד בשטתו דס"ל דאינו מכריז קודם התפלה. צ"ל הא דלא מתחילים בשחרית דלדבריהם ליכא הפסק' בין גל"ת וכמ"ש מ א ס"ק א'. צ"ל דס"ל כאידך תי' בירושלמי דאם יזכירו בשחרית מי שלא היה בערב בבה"כ יהיה סבר שהתחילו כבר בערבית וכשאר הזכרת יעלה ויבא וכדומה ובשנה הבאה יזכיר גם הוא בערבית ויהיו שוב אגודות אגודות משא"כ כשרואה שבשחר אין מזכירים ידע דגם בערב לא הזכירו. ור' חגי לא אתי לתרץ קושי' כ"א דינא אמר. וכ' הב"ח דלדעתו ר"ל לדעת הרא"ש ורמ"א העומד בשיטתו. משא"כ לראב"י והרב"י העומד בשיטתו: ג׳ וכ"מ סעיף ג' בהג"ה שכתב דהעם אין פוסקים עד מנחה שכבר שמעו מש"ץ שפסק במוסף. אבל במוסף מזכירים אף שיודעים שהש"ץ פוסק בלחש. ועסי' צ' סעיף ט' דבלא"ה ג"כ ראוי להדר בכפר להמתין עד זמן שמתפללים הקהלות כדי להתפלל בשעה שהצבור מתפללים: קי״ד:תתצ״ה א׳ (ס"ק ג) וכן בטל. פי' מנהג ספרדים לו' משיב הרוח ומוריד הטל ביה"ח ר"ל דלדידן לא שייך סיום דברי המחבר אי לא הזכירו ביה"ח אין מחזירים אותו. דהא לכתחלה המנהג כן הוא שלא להזכיר טל ביה"ח. אע"כ דקאי למנהג ספרד שמזכירים טל ביה"ח. והטעם כמ"ש מ"א בס"ק ד'. אך מ"ש מ"א שמנהג ספרד לו' ביה"ח משיב הרוח כו'. צ"ב דא"כ תיקשי מה זה שאמר המחב' תחלת דבריו אם אמר משיב הרוח ביה"ח אין מחזירים הא למנהג ספרד המנהג כן לכתחלה. והיה נלע"ד שב' תיבות משיב הרוח הם ט"ס וצ"ל שמנהג ס' לומ' מוריד הטל ביה"ח. וכמ"ש בהרב"י ע"ש וכן בלבוש. אך הב"ח כ' ג"כ שמנהג ס' לו' משיב הרוח ומוריד הטל ביה"ח: קי״ד:תתצ״ו א׳ (ס"ק ד) אין כו' שיהי' לברכ'. ומה"ט מזכירים בספרד אפי' ביה"ח. ובני אשכנזים שואלים בימות הגשמים טל: עס"ס רצ"ד כנ"ל: קי״ד:תתצ״ז א׳ (ס"ק ה) ששמעו כו' ע"ד שאחז"ל כו' במס' תענית דף י"ט. ולקמן סי' תקע"ז ע"ש בטור: קי״ד:תתצ״ח א׳ (ס"ק ו) ואפי' כו' דמ"מ כו' ר"ל ניהו דלקמן סי' קי"ז מבואר דכה"ג שואלים ותן טל ומטר בשומע תפלה היינו דוק' לשאול על המטר כיון שהם צריכים לו. אבל לא מזכירים דהזכרה הוא שבח וכיון דאין בו צורך לכל העולם אין ראוי להזכירו בשבח: קי״ד:תתצ״ט א׳ (ס"ק ז) טל כו' מ"מ שבח הוא. ר"ל והוא מעין שבח של גשם (ועיין בט"ז סי' קי"ז ס"ק ג') משא"כ בשאלה דקי"ל בסי' קי"ז אם לא שאל מטר אלא אמר ותן טל לברכה מחזירים אותו אף ששאל טל. ה"ט כיון דגשמים לפעמים נעצרים ולכן צריכים להתפלל עליהן ולכן לא מהני מה ששאל הטל דעכ"פ צריך לשאול מטר הצריך. ועיין בהרב ב"י בשם הר"ן טעם השינוי בהזכרה ושאל' בטל ומטר: קי״ד:תת״ק א׳ (ס"ק ח) יאמר כו' מצוין בטעות וכצ"ל ונזכ' קודם שהתחיל ואתה קדוש: ב׳ דוק' בדברים כו'. וכמ"ש סי' רצ"ד סעיף ד': קי״ד:תתק״א א׳ (ס"ק ט) שטעה כו' אבל טעה באמצע כו' עסי' קכ"ז וסי' קנ"ט: ועמ"ש סי' ס"ד בשם הרמב"ם: קי״ד:תתק״ב א׳ (ס"ק י) לדידן. פי' לדידהו ר"ל בני ספרד שאומרים ביה"ח מוריד הטל ליכא לאשכוחי האי דינא דכל שלשים יום אם נסתפק אי אמר מוריד הגשם מחזירים אותו דהוא בחזקת שאמר כמו שנהג א"ע בימה"ח מה בכך אפי' אמר כמנהגו ביה"ח עכ"פ או' מוריד הטל. וא"כ אפי' לא אמר מוריד הגשם יצא כמ"ש סעי' ה' משא"כ לדידן דביה"ח אין מזכירים. לא טל ולא גשם. לכן תוך ל' יום אמר כמנהגו ולא הזכיר לא טל ולא גשם ולכן מחזירים אותו: קי״ד:תתק״ד א׳ (ס"ק יב) ג"פ כו' לכן נקטי' מילת' מציעתא. ר"ל כיון דנתן הירושלמי (שממנו נובע דין זה של שלשים יום) שיעור שלשים יום בין להזכרה ובין לשאלה והטעם בשניהם שוה שבהמשך זמן ל' יום נתרגל לשונו ואין שיעוריהם שוה דהיינו בהזכרה הוא יותר מצ' פעמים ובשאל' הוא פחות מצ' פעמים. וכיון דתלה הדבר בהרגל לשונו ראוי להיות שיעור הזכרה ושאל' שוה ע"כ צ"ל דנקט ירושלמי שלשים יום שאין בהן תפלות מוסף וג' תפלות בכל יום א"כ שיעור הזכרה ושאלה שוה דהיינו צ' פעמים דלא מצינו בירושלמי דקאי אשאלה ולא מיירי רק בהזכרה וא"כ אין ראייתו ראיה ונקטו דברי הירושלמי כפשטן שלשים יום עם תפלת מוספים שבתוכן: ב׳ וכן בשאלה ר"ל דגם בשאלה בעי' יותר מצ' פעמים כמו בהזכרה טעמן שוה שעד"ז נתרגל לשונו. וא"כ בשאל' לא סגי בשלשים יום: קי״ד:תתק״ה א׳ (ס"ק יג) ה"ה כו' כדאמרי' בגמ' במס' ב"ק דף כ"ג ע"ב דתנן אין השור נעשה מועד לשלם נזק שלם אא"כ נגח ג"פ בג"י זה אחר זה ויליף לה מקרא. ואם נגח ג"פ ביום א' סבירא ליה לר"י דאינו מועד ור"מ ס"ל דהוי מועד. ואמר טעמ' דאיכ' ק"ו ריחק נגיחותיו דהיינו בג' ימים הוי מועד כ"ש קירב נגיחותיו ביום א' הרי דע"י קירוב הדבר נתרגל יותר ומועד להזיק וה"ה הכא דנתרגל יותר בקרוב אמירתו צ' פעמים ביום א': ב׳ דדוק' ג' מתים כו'. דאמרי' במסכת תענית דף כ"א עיר שיש בה חמש מאות רגלי ומתו בה ג' אנשים בג' ימים זאח"ז הוי דבר וחייבים להתענות ואמרו שם שאירע שמתו ג' אנשים ביום א' וגזר ר"נ בר חסדא תענית. וא"ל ר"נ בר יצחק כמאן כר"מ דאמר ריחק נגיחותיו כו' ולכן קי"ל לקמן סי' תקע"ז דג' מתים ביום א' לא הוי דבר וע"כ משום דקי"ל כר"י ואיך הביא כאן ראיה מר"מ: ג׳ דש"ה כו' תונבא ר"ל בשור המועד: ד׳ משונ' וצ"ל דר"נ ב"י במס' תענית דא"ל לר"נ בר חסד' כמאן כר"מ ע"כ דימה שני הסברות להדדי וכיון דר"מ ל"ל במועד סברת תונבא. ה"ה די"ל בדבר סברת אויר משונה: וה"ה די"ל כן בהא דאמרי' בב"ק דא"ל ר"י לר"מ זבה תוכיח שרחק' ראיותי' דהיינו בג' ימים טמאה וקרבה ראיותיה דהיינו ג"פ ביום א' טהורה. ה"ל להקשות לנפשיה דהא גם ר"י מודה דדוקא במקום דאיכ' סברא כגון תונב' ע"כ צ"ל דגם בזב' יש סברא כמו תונב' ודימה ר"י סברת זבה לסברת תונבא בנגיחה: קי״ד:תתק״ו א׳ (ס"ק יד) עד כו' ועיין בשל"ה סוף הל' תפלה שחולק בזה. ר"ל דוקא או' בש"ע צ' פעמים שיתרגל עי"ז לו' משיב הרוח מהני אבל אי אומר ביום א' של פסח צ' פעמים ולדלג משיב הרוח כיון דהוי שב ואל תעשה לא נתרגל בזה עד שישהה שלשים יום ע"ש: ב׳ והט"ז כ' בס"ס זה דאם שגג או נאנס או פשע באיז' יום מאלו שלשים יום שלא התפלל כלל נראה דלא הורע חזקתו ואינו צריך להשלים אותו יום ע"ש ולדעת הג"מ ומ"א שהסכים עמו דבעי' מנין סך התפלות שמתפללים בכל ל' יום ודאי דלית' לדינו של ט"ז. ואף גם לדעת רמ"א יש לפקפק בדין של ט"ז דעכ"פ צ' תפלות בעי'. ומיהו אם טעה בתוך הל' יום והתפלל כמנהגו ש"ע כגון בימות החורף אחר ש"ע טעה תוך ל' והתפלל תפלה א' או שתים ולא הזכיר משיב הרוח כו' נסתפקתי אם י"ל דהימים הראשונים יפלו וצריך ל' יום חדשים דע"י טעותו סתר הרגל ימים הראשונים דהא מדמי לה לשור המועד ובמועד אם נגח יום א' וביום שאחריו לא נגח ועוד נגח פ"א וביום שאחריו אעפ"כ אינו מועד דנגיחה ראשונה אינה מצטרפים כיון דבנתי' ראה שוורים ולא נגח ועיין בב"ק דף ל"ז וה"ה הכא ויש לחלק:

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי - ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד -

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט''א

מגן אברהם: מקור: primo.nli.org.il רשיון: בנחלת הכלל טורי זהב ומחצית השקל: כנ"ל כמו המגן אברהם - דיגיטציה: ספריא
דילוג לתוכן