סימן צ - מקום הראוי להתפלל. ולהתפלל עם הצבור ודין ההולך בדרך - שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

דף הבית ספרי קודש אונליין שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים/מגני ארץ) סימן צ - מקום הראוי להתפלל. ולהתפלל עם הצבור ודין ההולך בדרך - שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן צ - מקום הראוי להתפלל. ולהתפלל עם הצבור ודין ההולך בדרך

א הַמִּתְפַּלֵּל לֹא יַעֲמֹד לֹא עַל גַּבֵּי מִטָּה, וְלֹא עַל גַּבֵּי כִּסֵא, וְלֹא עַל גַּבֵּי סַפְסָל { וַאֲפִלּוּ אֵינָן גְּבוֹהִין } א { ג' } (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם מַהֲרִי''א), וְלֹא עַל גַּבֵּי מָקוֹם גָּבוֹהַּ, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה זָקֵן אוֹ חוֹלֶה, אוֹ שֶׁהָיָה כַּוָנָתוֹ לְהַשְׁמִיעַ לַצִּבּוּר. ב שִׁעוּר מָקוֹם גָּבוֹהַּ שֶׁאָמְרוּ ג' טְפָחִים. הָיָה גָּבוֹהַּ ג' וְיֵשׁ בּוֹ ד' אַמּוֹת עַל ד' אַמּוֹת, הֲרֵי הוּא כַּעֲלִיָּה וּמֻתָּר לְהִתְפַּלֵּל בּוֹ. וְכֵן אִם הָיָה מֻקָּף מְחִצּוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ ד' עַל ד' מֻתָּר לְהִתְפַּלֵּל בּוֹ, שֶׁאֵין גָּבְהוֹ נִכָּר כֵּיוָן שֶׁחָלַק רְשׁוּת. ג הָאֻמָּנִין שֶׁעוֹשִׂין מְלָאכָה לְבַעַל הַבַּיִת יְכוֹלִין לְהִתְפַּלֵּל בְּרֹאשׁ הַזַּיִת וּבְרֹאשׁ הַתְּאֵנָה, וְאֵין בָּזֶה מִשּׁוּם לֹא יַעֲמֹד עַל גַּבֵּי מָקוֹם גָּבוֹהַּ וְיִתְפַּלֵּל, דְּכֵיוָן שֶׁעָלוּ לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתָּם, הָוֵי כְּמִי שֶׁעוֹלֶה לַעֲלִיָּה. וּבִשְׁאָר אִילָנוֹת צְרִיכִים לִירֵד, וְהַטַּעַם שֶׁנִּשְׁתַּנָּה הַזַּיִת מִשְּׁאָר אִילָנוֹת, מִפְּנֵי שֶּׁיֵּשׁ לָהֶם עֲנָפִים הַרְבֵּה יוֹתֵר מִשְּׁאָר אִילָנוֹת, וְיֵשׁ טֹרַח גָּדוֹל בַּעֲלִיָּתָם וּבְירִידָתָם, וְיִתְבַּטְּלוּ מִמְּלַאכְתָּם וּלְפִיכָךְ אָמְרוּ שֶׁיִּתְפַּלֵּל שָׁם. אֲבָל שְׁאָר אִילָנוֹת דְּלֵיכָּא בִּטּוּל, יֵרְדוּ. וּבַעַל הַבַּיִת, אֲפִלּוּ מֵרֹאשׁ הַזַּיִת וְהַתְּאֵנָה צָרִיךְ לִירֵד לְהִתְפַּלֵּל, דְּהָא אֵינוֹ מְשֻׁעְבָּד לִמְלָאכָה שֶׁהוּא בִּרְשׁוּת עַצְמוֹ. וְאִם הֵקֵלּוּ אֵצֶל פּוֹעֲלִים מִפְּנֵי בִּטּוּל מְלָאכָה, לֹא הֵקֵלּוּ אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת. ד צָרִיךְ לִפְתֹּחַ פְּתָחִים אוֹ חַלּוֹנוֹת כְּנֶגֶד יְרוּשָׁלַיִם כְּדֵי לְהִתְפַּלֵּל כְּנֶגְדָּן, וְטוֹב שֶׁיִּהְיוּ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת ב י''ב חַלּוֹנוֹת: ה לֹא יִתְפַּלֵּל בְּמָקוֹם פָּרוּץ כְּמוֹ ג בְּשָׂדֶה, מִפְּנֵי שֶׁכְּשֶׁהוּא בִּמְקוֹם צְנִיעוּת חָלָה עָלָיו אֵימַת מֶלֶךְ, וְלִבּוֹ נִשְׁבָּר. ו וְלֹא בְּחֻרְבָּה, מִפְּנֵי חֲשָׁד וּמִפְּנֵי הַמַּפֹּלֶת, וּמִפְּנֵי הַמַּזִּיקִים. ז וְלֹא אֲחוֹרֵי ד בֵּית הַכְּנֶסֶת, אִם אֵינוֹ מַחֲזִיר פָּנָיו לְבֵית הַכְּנֶסֶת. וַאֲחוֹרֵי בֵּית הַכְּנֶסֶת הוּא הַצַּד שֶׁפֶּתַח פָּתוּחַ בּוֹ, וְהוּא הֵפֶךְ הַצַּד שֶׁפּוֹנִים אֵלָיו ה הַקָּהָל כְּשֶׁמִּתְפַּלְּלִים. וְיֵשׁ מְפָרְשִׁים ו בְּהֶפֶךְ, וְרָאוּי לָחוּשׁ לְדִבְרֵי ז שְׁנֵיהֶם, וְגַם כְּשֶׁמִּתְפַּלֵּל בִּשְׁאָר צְדָדִים חוּץ לְבֵית הַכְּנֶסֶת יֵשׁ ח לְהַחְמִיר שֶׁיַּחֲזִיר פָּנָיו ט לְבֵית הַכְּנֶסֶת, וְכָל זֶה כְּשֶׁנִּכָּר שֶׁמַּחֲזִיר אֲחוֹרָיו לְבֵית הַכְּנֶסֶת, אֲבָל אִם הוּא מִתְפַּלֵּל בְּבַיִת הַסָמוּךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת, וּפָנָיו כְּנֶגֶד אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כָּרָאוּי, וַאֲחוֹרָיו לְכֹתֶל בֵּיתוֹ שֶׁהוּא כֹּתֶל בֵּית הַכְּנֶסֶת, מֻתָּר, שֶׁאֵינוֹ נִכָּר שֶׁמַּחֲזִיר פָּנָיו מִבֵּית הַכְּנֶסֶת. ח אָסוּר לַעֲבֹר חוּץ לְבֵית הַכְּנֶסֶת בַּצַּד שֶׁהַפֶּתַח פָּתוּחַ בּוֹ בְּשָׁעָה שֶׁהַצִּבּוּר מִתְפַּלְּלִים, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּכוֹפֵר, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ נִכְנָס לְהִתְפַּלֵּל. וְאִם נוֹשֵׂא מַשּׂאוֹי אוֹ שֶׁלָּבוּשׁ תְּפִלִּין, אוֹ שֶׁיֵּשׁ בֵּית הַכְּנֶסֶת אַחֵר בָּעִיר, אוֹ שֶׁיֵּשׁ לְבֵית הַכְּנֶסֶת זֶה פֶּתַח י אַחֵר, { אוֹ שֶׁרוֹכֵב עַל הַבְּהֵמָה } מֻתָּר (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רי''ו). ט יִשְׁתַּדֵּל אָדָם לְהִתְפַּלֵּל בְּבֵית הַכְּנֶסֶת עִם יא הַצִּבּוּר, וְאִם הוּא יב אָנוּס שֶׁאֵינוֹ יָכֹל לָבוֹא לְבֵית הַכְּנֶסֶת, יְכַוֵּן לְהִתְפַּלֵּל בְּשָׁעָה שֶׁהַצִּבּוּר יג מִתְפַּלְּלִין. { וְה''ה בְּנֵי אָדָם הַדָּרִים } יד { בְּיִשּׁוּבִים, וְאֵין לָהֶם מִנְיָן, מִכָּל מָקוֹם יִתְפַּלְּלוּ שַׁחֲרִית וְעַרְבִית בִּזְמַן שֶׁהַצִּבּוּר מִתְפַּלְּלִים } (סְמַ''ג) וְכֵן אִם נֶאֱנַס וְלֹא הִתְפַּלֵּל בְּשָׁעָה שֶׁהִתְפַּלְּלוּ הַצִּבּוּר, וְהוּא מִתְפַּלֵּל בְּיָחִיד, אַף עַל פִּי כֵן יִתְפַּלֵּל בְּבֵית הַכְּנֶסֶת. י כְּשֶׁעוֹמֵד עִם הַצִּבּוּר, אָסוּר לוֹ לְהַקְדִּים טו תְּפִלָּתוֹ לִתְפִלַּת צִבּוּר, אֶלָּא אִם כֵּן הַשָּׁעָה טז עוֹבֶרֶת, וְאֵין הַצִּבּוּר מִתְפַּלְּלִים, לְפִי שֶׁמַּאֲרִיכִים בְּפִיּוּטִים אוֹ לְסִבָּה אַחֶרֶת: { אֲבָל בְּלֹא שָׁעָה עוֹבֶרֶת, יִתְפַּלֵּל הַפִּיּוּטִים וְהַתְּחִנּוֹת עִם הַצִּבּוּר, וְלֹא יִפְרֹשׁ מִן הַצִּבּוּר, אֲפִלּוּ לַעֲסֹק בְּדִבְרֵי תּוֹרָה וְעַיֵּן לְעֵיל סי' ס''ח. } יא מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ בֵּית הַכְּנֶסֶת יז בְּעִירוֹ, וְאֵינוֹ נִכְנָס בּוֹ לְהִתְפַּלֵּל, נִקְרָא שָׁכֵן יח רַע, וְגוֹרֵם גָּלוּת לוֹ וּלְבָנָיו. יב מִצְוָה יט לָרוּץ כְּשֶׁהוֹלֵךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת, וְכֵן לְכָל דְּבַר מִצְוָה, אֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת שֶׁאָסוּר לִפְסֹעַ פְּסִיעָה גַּסָה. אֲבָל כְּשֶׁיּוֹצֵא מִבֵּית הַכְּנֶסֶת אָסוּר כ לָרוּץ. יג מֻתָּר כא לָרֹק בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, וְדוֹרְסוֹ בְּרַגְלוֹ, אוֹ מְכַסֶהוּ בְּגֶמִי. יד יַשְׁכִּים אָדָם לְבֵית הַכְּנֶסֶת, כְּדֵי שֶׁיִּמָּנֶה עִם הַי' כב הָרִאשׁוֹנִים. טו אִם נִשְׁאַר אָדָם יְחִידִי, מִתְפַּלֵּל בְּבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁבַּשָּׂדוֹת, אוֹ אֲפִלּוּ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁבָּעִיר, אִם הִיא תְּפִלַּת עַרְבִית { שֶׁמִּתְפַּלְּלִין בַּלַּיְלָה } חַיָּב כג חֲבֵרוֹ לְהַמְתִּין לוֹ עַד שֶׁיְּסַיֵּם תְּפִלָּתוֹ, כְּדֵי, שֶׁלֹּא יִתְבַּלְבֵּל בִּתְפִלָּתוֹ. { וְיֵשׁ מַחְמִירִין אֲפִלּוּ בַּיּוֹם, וּבְבָתֵּי הַכְּנֶסֶת שֶׁלָּנוּ שֶׁהֵם בָּעִיר } (הַטּוּר וּמָרְדְּכַי בְּשֵׁם ר''י וְהָר''י פ''ק דִּבְרָכוֹת) וְאִם מַאֲרִיךְ בְּבַקָּשׁוֹת וְתַחֲנוּנִים, אֵינוֹ חַיָּב לְהַמְתִּין לוֹ. טז הַהוֹלֵךְ בַּדֶּרֶךְ, וְהִגִּיעַ לָעִיר וְרוֹצֶה לָלוּן בָּהּ, אִם לְפָנָיו עַד ד' מִילִין מָקוֹם שֶׁמִּתְפַּלְּלִים בְּי', צָרִיךְ כד לֵילֵךְ שָׁם וּלְאַחֲרָיו צָרִיךְ לַחֲזֹר עַד מִיל כְּדֵי לְהִתְפַּלֵּל בְּי'. יז יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁמִּכָּל שֶׁכֵּן שֶׁלֹּא יַשְׁכִּים אָדָם לֵילֵךְ מֵעִיר שֶׁמִּתְפַּלְּלִים בָּהּ בְּי', אִם יָכוֹל לָבוֹא לִמְחוֹז חֶפְצוֹ בְּעוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל, וְשֶׁלֹּא יְהֵא צָרִיךְ לָלֶכֶת יְחִידִי אַחַר הַתְּפִלָּה. יח בֵּית הַמִּדְרָשׁ קָבוּעַ קָדוֹשׁ יוֹתֵר מִבֵּית הַכְּנֶסֶת, וּמִצְוָה לְהִתְפַּלֵּל בּוֹ יוֹתֵר מִבֵּית הַכְּנֶסֶת, וְהוּא שֶׁיִּתְפַּלֵּל בְּי': { הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִילוּ בְּלֹא י' עָדִיף לְהִתְפַּלֵּל בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ הַקָּבוּעַ לוֹ, וְדַוְקָא מִי שֶׁתּוֹרָתוֹ אֻמָּנוּתוֹ וְאֵינוֹ מִתְבַּטֵּל בְּלָאו הָכֵי } (תר''י פֶּרֶק קַמָּא דִּבְרָכוֹת) { וַאֲפִלּוּ הָכֵי לֹא יַרְגִּיל עַצְמוֹ לַעֲשׂוֹת כֵּן, שֶׁלֹּא יִלְמְדוּ עַמֵּי הָאָרֶץ מִמֶּנּוּ, וְיִתְבַּטְּלוּ מִבֵּית הַכְּנֶסֶת } (תְּשׁוּבַת הָרֹא''שׁ כְּלָל ד' וְהַטּוּר) { וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁלֹּא יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה בְּבֵית הַכְּנֶסֶת בִּזְמַן שֶׁהַצִּבּוּר אוֹמְרִים סְלִיחוֹת וּתְחִנּוֹת } (הַגָּהוֹת אַלְפָסִי הַחֲדָשִׁים). יט יִקְבַּע מָקוֹם כה לִתְפִלָּתוֹ, שֶׁלֹּא יְשַׁנֶּהוּ אִם לֹא לְצֹרֶךְ. וְאֵין דַּי לוֹ בְּמַה כו שֶּׁיִּקְבַּע לוֹ בֵּית הַכְּנֶסֶת לְהִתְפַּלֵּל, אֶלָּא גַּם בְּבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁקָּבוּעַ בָּהּ צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה לוֹ מָקוֹם קָבוּעַ. כ יִכָּנֵס שִׁעוּר כז שְׁנֵי פְּתָחִים, וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֵּל. יֵשׁ מְפָרְשִׁים שִׁעוּר שְׁנֵי פְּתָחִים, דְּהַיְנוּ ח' טְפָחִים. יִכָּנֵס לְפָנִים שֶׁלֹּא יֵשֵׁב אֵצֶל הַפֶּתַח, שֶׁנִּרְאֶה כְּמַשָּׂאוֹ יְשִׁיבַת בֵּית הַכְּנֶסֶת, וּלְפִי זֶה אִם יֵשׁ לוֹ מָקוֹם מְיֻחָד אֵצֶל הַפֶּתַח, אֵין בְּכָךְ כְּלוּם. וְיֵשׁ מְפָרְשִׁים שֶׁהַטַּעַם מִפְּנֵי שֶׁמַּבִּיט לַחוּץ, וְאֵינוֹ יָכוֹל לְכַוֵּן. וּלְפִי זֶה אִם אֵינוֹ פָּתוּחַ לִרְשׁוּת הָרַבִּים, אֵין בְּכָךְ כְּלוּם. וְיֵשׁ מְפָרְשִׁים שֶׁלֹּא יְמַהֵר לְהִתְפַּלֵּל מִיָּד כְּשֶׁנִּכְנָס, אֶלָּא יִשְׁהֶה שִׁעוּר שְׁנֵי פְּתָחִים, וְנָכוֹן לָחוּשׁ לְכָל הַפֵּרוּשִׁים. כא צָרִיךְ שֶׁלֹּא יְהֵא דָּבָר חוֹצֵץ בֵּינוֹ וּבֵין הַקִּיר, וְדָבָר קָבוּעַ כְּגוֹן אָרוֹן כח וְתֵבָה, אֵינָם חוֹצְצִים. { וְלֹא חָשִׁיב חֲצִיצָה רַק בְּדָבָר גָּדוֹל שֶׁגָּבְהוֹ י' } כט { וְרָחְבּוֹ ד', אֲבָל דָּבָר קָטָן לֹא חָשִׁיב הֶפְסֵק } (אַבּוּדַרְהַם וְאָרְחוֹת חַיִּים בְּשֵׁם הָרַאֲבָ''ד) וְכֵן בַּעֲלֵי חַיִּים אֵינָם חוֹצְצִים, וַאֲפִלּוּ אָדָם אֵינוֹ חוֹצֵץ: { הַגָּה: וְלִי נִרְאֶה דְּבַעֲלֵי חַיִּים חוֹצְצִים וְאָדָם אֵינוֹ חוֹצֵץ, וְכֵן נִרְאֶה סְבָרַת הַפּוֹסְקִים, וְאֶפְשָׁר דְּנָפַל טָעוּת בַּסְּפָרִים. } כב וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁיֵּשׁ לִזָּהֵר מִלְּהִתְפַּלֵּל אֲחוֹרֵי שׁוּם אָדָם, וְטוֹב לָחוּשׁ לִדְבָרָיו. כג הַבְּגָדִים הַמְצֻיָּרִים, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן בּוֹלְטוֹת, אֵין נָכוֹן לְהִתְפַּלֵּל כְּנֶגְדָּם, וְאִם יִקְרֶה לוֹ לְהִתְפַּלֵּל כְּנֶגֶד בֶּגֶד אוֹ כֹּתֶל ל מְצֻיָּר, יַעֲלִים עֵינָיו: { הַגָּה: וְלָכֵן אָסוּר גַּם כֵּן לָצוּר צִיּוּרִים בַּסְּפָרִים שֶׁמִּתְפַּלְּלִים מֵהֶם, שֶׁלֹּא תִּתְבַּטֵּל הַכַּוָּנָה } (מָרְדְּכַי רֵישׁ פֶּרֶק כָּל הַצְלָמִים) { אֲבָל בְּגָדִים שֶׁמְּצֻיָּר עֲלֵיהֶם דִּבְרֵי } לא { תְּפִלּוֹת, אֲפִלּוּ לֵישֵׁב עֲלֵיהֶם בְּבֵית הַכְּנֶסֶת אָסוּר } (תְּשׁוּבַת הָרֹא''שׁ סִימָן ב' כְּלָל ה'). כד לֹא יִתְפַּלֵּל בְּצַד רַבּוֹ, וְלֹא אֲחוֹרֵי רַבּוֹ, וְלֹא לְפָנָיו. { יֵשׁ אוֹמְרִים דְּכָל זֶה לֹא מַיְרֵי אֶלָּא לְהִתְפַּלֵּל בְּיָחִיד, אֲבָל בְּצִבּוּר אִם כָּךְ הוּא סֵדֶר יְשִׁיבָתוֹ, אֵין לָחוּשׁ אִם מִתְפַּלֵּל לְפָנָיו אוֹ אֲחוֹרָיו } (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם מהרי''א וְאֹהֶל מוֹעֵד) { וְאַף עַל פִּי שֶׁטּוֹב לְהַחְמִיר, הַמִּנְהָג לְהָקֵל. } אִם הִרְחִיק ד' אַמּוֹת לב מֻתָּר { וְעַיֵּן בְּיוֹרֵה דֵּעָה סִימָן רמ''ב סָעִיף ט''ז. } כה תַּלְמִיד חָבֵר מֻתָּר לְהִתְפַּלֵּל אֲחוֹרִי לג רַבּוֹ. כו כָּל מָקוֹם שֶׁאֵין קוֹרִין בּוֹ קְרִיאַת שְׁמַע, אֵין מִתְפַּלְּלִים בּוֹ, וּכְשֵׁם שֶׁמַּרְחִיקִים מִצּוֹאָה וּמֵי רַגְלַיִם וְרֵיחַ רַע, וּמִן הַמֵּת וּמֵרְאִיַּת הָעֶרְוָה לִקְרִיאַת שְׁמַע, כָּךְ מַרְחִיקִין לִתְפִלָּה. כז הָיָה עוֹמֵד בִּתְפִלָּה וְהִשְׁתִּין תִּינוֹק בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, יִשְׁתֹּק עַד שֶׁיָּבִיאוּ מַיִם לְהָטִיל עַל הַמֵּי רַגְלַיִם, אוֹ יְהַלֵּךְ לְפָנָיו ד' אַמּוֹת, אוֹ לִצְדָדָיו, אוֹ יֵצֵא מִבֵּית הַכְּנֶסֶת וְיִגְמֹר תְּפִלָּתוֹ: { הַגָּה: וְיוֹתֵר טוֹב לֵילֵךְ לְמָקוֹם אַחֵר וְלֹא לִשְׁתֹּק, שֶׁמָּא יִשְׁהֶה כְּדֵי לִגְמֹר אֶת כֻּלָּהּ, וְיִצְטָרֵךְ לַחֲזֹר לְרֹאשׁ } (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רוֹקֵחַ סִימָן רכ''ד) { וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן ע''ט: }

באר היטב - סימן צ - מקום הראוי להתפלל. ולהתפלל עם הצבור ודין ההולך בדרך

א א ג'. והב''ח מתיר גם בכסא וספסל אם אינן גבוהים ג' וכ''כ הט''ז ע''ש. ובמהרי''ל ה' תפלה משמע כדעת הש''ע וכ''כ הלבוש סי' צ''ח וכן פסק בס' אליהו רבה ועכשיו נהגו שהש''ץ עומד עמוק משאר בה''כ משום ממעמקים קראתיך עיין הלק''ט ח''ב סי' קכ''ב. וביד אהרן: ד ב י''ב חלונות. וא''צ שיהיו כולם לצד מזרח אלא צריך שיהיו פתוחות לכל צד ג' עיין ט''ז ס''ק ג': ה ג בשדה. ופשוט דעוברי דרכים מתפללין בשדה. מ''א: ז ד בה''כ. עיין בתשובת יד אליהו סי' ז' שהעלה דנ''ל מה שאמרו גבי המתפלל אחורי בית הכנסת לא שייך אלא דוקא שהצבור מתפללים תפלת י''ח והוא ג''כ מתפלל י''ח ע''ש: ה הקהל. כלומר דמיירי במתפלל באותו צד שהפתח פתוח שם דהיינו בצד מערב לפיכך אם מחזיר פניו כלפי בה''כ נמצא שמתפלל לאותו צד שהציבור מתפללין. וע''כ לא נקרא רשע אבל אם מחזיר פניו מבה''כ נמצא מתפלל הפך מהציבור שמתפללין בבה''כ נקרא רשע שנראה כשתי רשויות ח''ו. ולפי פירוש זה אם עומד אחורי בה''כ בצד מזרח והפך מבה''כ ומתפלל לצד מזרח כמו שהצבור מתפללין ג''כ אינו נקרא רשע. (ועיין בס' אליהו רבה בזה): ו בהפך. הוא דעת ר''י הובא בתוס' שם דמפרש אחורי בה''כ היינו אחורי כותל מזרחי שאין שם פתחים וכשעומד אחורי אותו כותל ואחוריו כלפי הכותל אע''פ שפניו כלפי רוח מזרח ונמצא מתפלל לרוח שכל הציבור מתפללין אפ''ה נקרא רשע. וכי מהדר אפי' לבי כנישתא כיון שפניו כלפי כותל מזרחי אעפ''י דעומד בחוץ ונמצא שהוא מתפלל כלפי רוח מערב וכל הקהל נגד רוח מזרח לית לן בה כיון שכל הקהל כלפי כותל מזרחי ששם ההיכל. ופניו ג''כ כלפי אותו כותל אין לחוש: ז שניהם. שלא יתפלל אלא במערב ויחזיר פניו לבה''כ: ח להחמיר כו'. אעפ''י שאינו מתפלל לרוח שהצבור מתפללין מ''מ כיון שאינו מתפלל בהפך לית לן בה. תר''י ב''י: ט לבה''כ. וה''ה בעזרה וכ''כ השכנה''ג ראיתי קהלות רבות עזרותיהם לצד מזרח ומתפללין ופניהם כלפי מזרח ואחוריהם כלפי כותל מזרחית שבבה''כ ונראה דס''ל דעזרה הוי כמו בית שהתיר הרמב''ם להתפלל לצד המזרח אע''פ שאחוריו כלפי בה''כ עכ''ל ועיין בל''ח אות פ''ג: ח י אחר. עיין בהר''ן פרק במה מדליקין. ודרשות ראנ''ח פרשת וישב ופרשת מצורע. ותשובותיו ח''ב סי' ע' ובתשובת חכם צבי סי' צ''א: ט יא הציבור. אע''פ שיוכל להתפלל בביתו ביו''ד מ''מ ברוב עם הדרת מלך. מ''א. אפילו איכא בצבור הרבה חוטאים לא ימנע מלהתפלל עם הציבור כנה''ג ע''ת. מי שהיה חבוש בבית האסורים ולא היה יכול להתפלל בעשרה והתחנן לפני השר ולא אבה רק יום אחד ולא יותר. איזה יום יבחר לו פסק הרדב''ז ח''ד סי' י''ג שלא יחמיץ המצוה ותיכף יתפלל בעשרה ע''ש. וחכם צבי בתשובתו סי' ק''ו הקשה עליו מפרק התכלת דף מ''ט דקמבעיא לן ציבור שאין להם תמידין ומוספין איזה מהם קודם ומוקי לה במוספין דהאידנא ותמידין דלמחר תדיר עדיף או מקודש עדיף ואי כסברת הרדב''ז אף אי תדיר עדיף מוספין קדמו מטעם דאין מעבירין על המצות ע''ש ובלקט הקמח דף י''א מיישב דיש חילוק בין יחיד לצבור דאין ציבור מתים אך ביחיד שהוי מצוה לא משהינן ע''ש. והמחבר יד אהרן מתרץ דבשלמא דההוא דתדיר ומקודש אי אקריב תדיר שוב אינו יכול להקריב מקודש וכן להיפוך מש''ה מספקא לן מי נדחה מפני מי. אבל הכא אינו מפסיד המצוה לגמרי אלא דאם ימתין ליום כפור עושה המצוה בשלימות מש''ה אין מעבירין ע''ש. ועיין תשובת יד אליהו סי' מ''ב. מי שהולך בשבת וי''ט בהשכמה להתפלל במנין עשרה כי רוב ציבור מאחרים תפלתם ובאותו מנין מתפללים גם תפלת מוסף תכף אחר תפלת שחרית. ויש זמן אח''כ לילך לבה''כ. יותר טוב להתפלל מוסף עם הצבור בבה''כ דברוב עם הדרת מלך. ול''ד לנדון הרדב''ז דהתם זמן גדול ביניהם ויש חששות וסבות. אבל ביומא חדא לית לן בה יד אליהו סי' מ''ב: יב אנוס. פירוש שתש כוחו אע''פ שאינו חולה מ''א. ואם הוא אונס ממון שמחמת השתדלותו להתפלל עם הציבור יבא לידי הפסד ממון פסק בתשוב' יד אליהו סי' ז' דאין מחויב על פי הדין ויכול להתפלל ביחיד בביתו או בבה''כ כשאין שם ציבור. ואפשר דמשום מניעת ריוח מחויב קצת על פי הדין להתפלל עם הציבור דחילוק יש בין מניעת ריוח לבין הפסד מכיסו ע''ש. אם רשאי לילך בספינה קטנה או גדולה בשבת כדי להשלים מנין ולהתפלל עם הציבור עיין הרדב''ז ח''א סי' פ''ז ובתשובת חות יאיר סי' (קי''ב) [קט''ו] ובתשו' עבודת הגרשוני סי' קכ''ג ובתשובת מהר''ם רוטנבורג סי' א' ב': יג מתפללים. ודוקא אם טריחא ליה מילתא לאסוף י'. מ''א. משמע בע''א דף ד' ע''ב דאם מתפלל מוסף בשעה שהציבור מתפללין שחרית לא מיקרי בשעה שהציבור מתפללין ועיין תוס' שם: יד בישובים. נ''ל בימות הקיץ שהציבור מאחרים תפלת שחרית והדר בישוב אסור אפילו ללמוד כמ''ש סי' פ''ט לכן מוטב שיתפלל תיכף בהנץ החמה ובערבית צריך להמתין עד צאת הכוכבים. מ''א: י טו תפלתו. אפילו רוצה לצאת חוץ לבית הכנסת ריב''ש מ''א. ואם חלש לבו יכול להתפלל בביתו קודם הציבור ובבה''כ אף זה אסור ואם הוא חולה או אנוס אף בבה''כ שרי. ב''ח דלא כב''י. מג''א ע''ש: טז עוברת. משמע דאז אפי' בבהכ''נ שרי וכ''מ לשון תר''י: אבל הב''ח פסק דוקא שהזמן קצר כ''כ בעוד שיהלוך לביתו יעבור זמן תפלה אבל אם יש זמן ילך לביתו ויתפלל ביחיד ע''ש: יא יז בעירו. ואם יש ב' בה''כ מצוה לילך להרחוקה דשכר פסיעות יש ב''מ דף (ק''ו) [ק''ז]: יח רע. אפילו אין שם מנין עשרה דסתמא קתני. מט''מ שכנה''ג ע''ש: יב יט לרוץ. עד פתח בה''כ ובבה''כ עצמה אסור לרוץ אלא ילך באימה וביראה. ע''ת של''ה מ''א: כ לרוץ. אבל אם יוצא ע''מ לחזור מצוה לרוץ כדי שיחזור מהרה. הכותב בע''י וכ''כ המ''א ושכנה''ג דלא כל''ח. וכתב של''ה דהיוצא מב''ה לבה''מ ירוץ. מג''א: יג כא לרוק. ודוקא שלא בשעת תפלת י''ח אלא כגון ק''ש וברכותיה אבל בתפלת י''ח אסור לרוק כדלקמן סי' צ''ז ס''ב ב''ח ע''ת ט''ז. וכתב בס''ח הרוצה שלא ירוק תדיר בבה''כ ילעוס קודם כניסתו שורש שקורין לקרי''ץ אבל בעי''כ ובעט''ב אסור שישאר המתיקות בפיו וכשבולע רוק בולע המתיקות. מ''א: יד כב הראשונים. דוקא שיתפלל שם עמהם האר''י ז''ל לא היה מן היו''ד הראשונים ע''ל סי' כ''ה ס''ק ב' ובזוהר נשא איתא שיתאספו י' יחדיו ויבואו לבה''כ. מ''א: טו כג להמתין. דוקא אם נכנסו בשוה אבל אם נכנס יחידי בשעה שלא יכול לסיים עמהם תפלתו אין חייב להמתין לו דכיון שרואה שלא יוכל לסיים עמהם ונכנס איגלאי מילתא שאינו מפחד אם נשאר יחידי. ב''ח. מיהו מדת חסידות הוא להמתין גם בכה''ג וכך כתב המרדכי בשם ר''י שהיה ממתין גם בכה''ג. ובבאר היטב אשר לפני קיצר במקום שהיה לו להאריך עיין שם: טז כד לילך שם. אם יוכל לבא שם בעוד היום גדול ושלא יהא צריך ללכת יחידי וכמו שכתב בסעיף שאח''ז ובאה''ט אשר לפני העתיק דברים אלו חוץ למקומו ע''ש ועמ''א מה שהקשה על הר''ן ועיין בתשובת יד אליהו סי' ז': יט כה לתפלתו. גם כשמתפלל בביתו יקבע מקום שלא יבלבלוהו בני הבית: כו קבוע. ותוך ד' אמות חשיב מקום אחד דא''א לצמצם. מ''א: כ כז שני פתחים. מכבדין בפתח בה''כ שיכנוס הגדול תחילה הואיל וראוי למזוזה. ש''ס ברכות: כא כח ותיבה. כתב ב''י וה''ה מטה דידן העשוי לשכיבה מיקרי קבוע והב''ח חולק וס''ל דלא מיקרי קבוע דלפעמים נוטלין ומעמידה במקום אחר והוכיח כן מתוס' ע''ש והמ''א סותר הוכחתו ע''ש והפר''ח הסכים עם הב''ח דלא כמ''א ע''ש. ועיין ט''ז שהקשה על הב''י למה לא משני כפשוטו כדעת המקשן ומיירי במטה העשוי לשכיבה ע''ש וכ''כ בפר''ח ע''ש. ולא הבנתי דא''כ מה היה מתפאר כל ימי הייתי מצטער ר''ל הייתי זהיר ונזהר וכו' מהו זה זהירות הלא יותר טוב היה אם היה מתפלל אצל הכותל וק''ל: כט ורחבו ד'. וצ''ע דנהגו להתפלל לפני השטענד''ר שמניחין עליו הסידורים והוא גבוה י' ורחב ד' מ''א ע''ש. וט''ז כתב כל הדברים שהם לצורך התפלה בבה''כ אין שייך חציצה וע''כ נהגו שיש לכל אחד שטענד''ר אע''פ שגבוהים י' ורחבים ד' ומטעם זה נ''ל דשלחן בבית לא חשיב נמי הפסק וחציצה לתפלה דהשלחן הוי צורך התפלה שמניח הספר עליו ומ''מ נראה דאף במידי דחציצה בינו לבין הכותל אם א''א בקלות להתפלל בע''א כגון לפעמים שמתפללין ביו''ד באיזה חדר וא''א לכל אדם לעמוד בלי חציצה לכותל בודאי אל יעכב התפלה בשביל זה ולילך בחדר אחר להתפלל דאין זה אלא למצוה מן המובחר ולית ביה איסורא כשצריך לכך מצד דוחק המקום: ומ''מ יעצים עיניו או יתפלל מתוך הסידור ולא יביט לחוץ. כדי שלא יבא לידי ביטול כוונה עכ''ל ט''ז: כג ל מצויר. ומטעם זה אסור לצייר ציורים בכותל בה''כ נגד פניו של אדם אלא למעלה מקומת איש. מ''א. אסור להתפלל כנגד המראה אפי' אם עיניו סתומות. הרדב''ז ח''א סי' (ק''ו) [ק''ז] כפי מה שפי' השכנה''ג ע''ש: לא תפלות. ואפילו בביתו אסור ט''ז ע''ש: כד לב מותר. לפני רבו. ב''ח ד''מ ש''ך בי''ד סימן רמ''ב מ''א ע''ת ודלא כב''י: כה לג רבו. אבל לפני רבו אסור. ד''מ ב''י ש''ך שם מ''א:

מגן אברהם צ׳ - סימן צ - מקום הראוי להתפלל. ולהתפלל עם הצבור ודין ההולך בדרך

א׳ ואפי' אינן גבוהין ג'. דאין יכול לכוון משום ביעתותא וא"כ זקן או חולה דשרי צ"ל הטעם דלא הטריחוהו חכמים או י"ל דמ"ש דשרי בזקן וחולה מיירי בגוונא דליכא ביעתות' ועס"ג גבי אילן. והב"ח מתיר בכל ענין אם אין גבוהים ג': ב׳ זקן או חולה. שקשה לו לירד מעל המטה: ג׳ להשמיע לצבור. ועכשיו נהגו שהמקום שהש"ץ עומד הוא עמוק משאר הב"ה משום ממעמקים קראתיך ה' וכ"כ האגודה ואפשר דמשום הכי אמרי' בגמ' בכל דוכת' יורד לפני התיבה ההו' דנחית וכו' ועב"י סימן ק"ן שמפרש בע"א: ד׳ או חלונות. איתא בגמרא לא יתפלל אדם אלא בבית שיש בו חלונות ואף על גב דצריך שיתן עיניו למטה כמ"ש סי' צ"ה ס"ב מ"מ כשנתבטלה כוונתו ישא עיניו לשמים לעורר הכוונה: ה׳ י"ב חלונות. הטעם ע' בזוהר ויקהל: ו׳ לא יתפלל כו'. הקשו התוס' הכתיב ויצא יצחק לשוח בשדה וי"ל דשדה היינו הר המוריה כדאמרינן אברהם קראו שדה א"נ הטעם שלא יפסיקוהו עוברי דרכים ויצחק התפלל בבקעה במקום דלא שכיחי עוברי דרכים ע"כ, והרב"י דחה פי' השני משום דאמרי' בגמ' חציף עלי מאן דמצלי בבקת' ולתי' השני אין הטעם משום חציפות לכן פי' ב"י הטעם כמ"ש כאן בש"ע ול"נ לקיים פי' התוס' וה"ק כשהוא מתפלל בבקעה הוא חצוף שמראה בעצמו שאפי' יעברו עליו כל עוברי דרך לא יתבטל מכוונתו וע' בזוהר בשלח ע' ק"ה הקשה שם קושיא זו ומשמע שם דדוקא בבית יש להתפלל ופשוט דעוברי דרכים מתפללים בשדה: ז׳ ולא בחורבה. מוכח בגמרא דמוטב להתפלל בדרך מבחורבה ואם מתיר' שיפסיקוהו עוברי דרכים יתפלל תפלה קצרה עסי' ק"י: ח׳ מפני חשד. שיחשדוהו שיש לו שם זונה ואי' בגמרא חורבה דקיימה בשדה ליכא חשדא דלא שכיח שם זונה (ע' בא"ע סי' כ"ב ס"ה) ובחורבה חזקה ליכא למיחש למפולת ואם שנים נכנסין שם ליכא למיחש למזיקין אם לא שידוע שרגילין שם מזיקין ואבוקה כשנים וירח כשלשה: ט׳ והוא הפך הצד כו'. דעיקר קפידא שהקהל הופכין פניהם למזרח והוא למערב ואם עומד במזרח ב"ה מחזיר פניו מב"ה למזרח שצריך להתפלל לרוח שהצבור מתפללין, וי"מ בהיפך דעיקר קפידא שיחזור פניו לב"ה ואפילו עומד במזרח יהפוך פניו למערב: י׳ לדברי שניהם. שלא יתפלל אלא במערב ויחזור פניו לבה"כ: י״א יש להחמיר כו'. ואף על פי שאינו מתפלל לרוח שהצבור מתפללים מ"מ כיון שאינו מתפלל בהיפך לית לן בה (ב"י תר"י) והב"ח כ' כאן מה שכתב ולא ידענא מאי קא קשיא ליה: י״ב כשניכר שמחזיר. שעומד בחצר בה"כ: י״ג הסמוך לבה"כ. וה"ה בעזרה (ב"י בשם הרמב"ם) דלא כע"ת: י״ד אסור לעבור. ומוטב שיהלך אחורי אשה ולא אחורי ב"ה בשעה שמתפללין [גמרא]: ט״ו עם הצבור. אף על פי שיכול להתפלל בביתו בי' מ"מ ברוב עם הדרת מלך עסי"ח וס"ס תר"ץ: ט״ז אנוס. פי' שתש כחו אף על פי שאינו חולה דאם היה ר"נ חולה א"כ מאי שאל לו מ"ט לא אתי מר לבי כנישתא אלא ע"כ שלא היה חולה ממש: י״ז יכוין להתפלל וכו'. ודוקא אם טריחא ליה מילתא לאסוף י' ובסמ"ג משמע שר"נ לא היה רוצה להטריח י' אנשים שיבואו אצלו: משמע בע"א דף ד' ע"ב דאם מתפלל מוסף בשעה שהצבור מתפללין שחרית לא מקרי בשעה שהצבור מתפללין ואיתא שם בתוס' דאם מתפלל בשעה שהצבור מתפללים אין תפלתו נדחית אבל אינה נשמעת אלא עם הצבור בבה"כ מיהו אפשר דדוקא בשעת חרון קאמרי עמ"ש ס"ס תקצ"א: י״ח וה"ה בני אדם הדרים בישובים כו'. ונ"ל בימות הקיץ שהצבור מאחרים תפלת שחרית והדר בישוב אסור אפילו ללמוד כמ"ש סימן פ"ט ס"ו וסימן רל"ב לכן מוטב שיתפלל תכף בהנץ החמה: י״ט בזמן שהצבור. פי' בשעת שהקהילות ישראל מתפללים [סמ"ג] וכתב בשל"ה דף קכ"ח ובאשכנז שנהגו להקדים ערבית כמ"ש סימן רל"ה יחיד הדר בכפר או בדרך צריך להמתין עד צאת הככבים ועמ"ש סי' רל"ו: כ׳ אסור לו להקדים. אפילו רוצה לצאת חוץ לבה"כ [ריב"ש סי' ע"ה]: כ״א השעה עוברת. דהיינו שהזמן קצר כל כך שבעוד שיהלך לביתו יעבור זמן תפלה אבל אם יש זמן ילך לביתו ויתפלל ביחיד [ב"ח] ולשון תר"י לא משמוע כן אלא אפי' בבית הכנסת שרי: איתא בגמרא דאם חלש לבו יכול להתפלל בביתו קודם הצבור ובבית הכנסת אף זה אסור ועסי' קי"ד ס"ב דאם הוא חולה או אנוס אף בבית הכנסת שרי כ"כ הב"ח שם דלא כב"י: כ״ב מי שיש לו בה"כ. ואם יש ב' בה"כ מצוה לילך להרחוקה דשכר פסיעות יש [ב"מ דף ק"ז]: כ״ג נקרא שכן רע. דכתיב כה אמר ה' על כל שכני הרעים וגו' הנני נותשם מעל אדמתם: כ״ד מצוה לרוץ. עד פתח בה"כ ובב"הכ עצמה אסור לרוץ אלא ילך באימה וביראה, [ע"ה ש"ל]: כ״ה בשבת שאסור. ואף בחול נוטל א' מת"ק ממאור עיניו: כ״ו כשיוצא. אבל אם יוצא ע"מ לחזור מצוה לרוץ כדי שיחזור מהר [הכותב בע"י] ול"ח חוכך בזה מפני חשש הרואים ול"נ דאין כאן חשש דכל שלא יצאו הצבור מב"ה מסתמא דעתו לחזור ועוד דמוטב שיחשדוהו מלבטל הוא עצמו מלשמוע קדושה או קדיש וכ"כ של"ה דף ע"ד דהיוצא מבה"כ לבית המדרש ירוץ: כ״ז מותר לרוק. ושדי ליה לאחוריה וכמ"ש סימן צ"ז ס"ב עד"מ בשם א"ז והרוצה שלא ירוק תדיר בב"הכ ילעוס קודם כניסתו שורש שקורין לקרי"ץ אבל בעי"ה ובעט"ב אסור שישאר המתיקות בפיו וכשבולע הרוק בולע המתיקות [ס"ח סי' רנ"ג]: כ״ח שימנה עם הי' הראשונים. ודוקא שיתפלל שם עמהם והאר"י לא היה אחד מן הראשונים כי הוצרך לפנות שהיה לו חולי וגם כדי שילך מעוטף בטלית ותפילין לבה"כ וזה א"א קודם היום [הכוונות] עמ"ש סי' כ"ה ובזוהר אי' בנשא ע' רל"ט שיתאספו י' ויבואו ביחד לבה"כ: כ״ט חייב חבירו להמתין. וב"ח פסק בשם תר"י דאם נכנס יחידי בשעה שלא יוכל לסיים עמהם תפילתו אין חבירו חייב להמתין דמוכח' מילתא דאדעת' דהכי נכנס שאינו מפחד ע"כ ומ"מ משמע שר"י היה ממתין גם בכה"ג: ל׳ צריך לילך שם. אם יכול לבוא שם בעוד היום גדול ושלא יהא צריך ללכת יחידי וכמ"ש סי"ז וק"ו הוא [ל"ח]: איתא בגמ' פ' שלשה שאכלו דר"א שחרר עבדו להשלימו לעשרה אף על גב דעובר בעשה כשמשחרר עבדו מצו' דרבים שאני וכ"כ התוס' פ"ק דשבת וכתב הרא"ש אלים עשה דרבים דכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל דהיינו עשה דמקדשין השם בעשרה ברבים ואפי' הוי מילתא דרבנן כגון לשמוע קדושה וברכו שלא מצינו לו עיקר מן התורה אפ"ה דחי עשה דיחיד דלא מסתבר למימר דמיירי בעשה דאורייתא כגון לקרות פ' זכור שהוא מן התורה עכ"ל ובפ' אלו מגלחין כ' דדוקא היכי דזיכא רבים כגון הכא מקרי עשה דרבים והר"ן פ' השולח כתב דלעולם בהם תעבודו לאו עשה גמור הוא או י"ל כיון שאינו עושה לטובת העבד ליכא עשה כלל והוי כמוכרו לו עכ"ל וצ"ע דאם כן מאי קפריך בגמרא מצוה הבאה בעבירה היא דלדבריו ליכא עבירה כלל ועבי"ד סימן רס"ז סע"ט וב"י שם: ל״א למחוז חפצו. וא"ת הא אמרינן בגמ' ד' ו' אם לדבר הרשות הלך אין נוגה לו דה"ל לבטוח בשם ה' וי"ל דהתם כשהלך בעירו לאיזה עסקים אבל יוצא בדרך לא הטריחו כ"כ: ל״ב והוא שיתפלל בי'. ואף על גב דבב"הכ איכא רוב עם הדרת מלך מ"מ בב"המ עדיף שאין לבטל למודו מפני התפל' דמצינו ר"י הנשיא שלא היה מתפלל אלא משנה לשנה כמ"ש תר"י וקשה דבסי' רצ"ח סי"ד אמרי' דמבטלים בית המדרש משום ברוב עם הדרת מלך וצ"ל דשאני התם שאינו אלא שעה מועטת לא חשו חכמים וכ"מ בתר"י פ' אלו דברים ע"ש: ל״ג יקבע מקום. וגם כשמתפלל בביתו יקבע מקום שלא יבלבלוהו בני הבית: ל״ד מקום קבוע. ונ"ל דתוך ד"א חשיב מקום א' דא"א לצמצם: ל״ה שיעור שני פתחים. לכל הפירושים משמע אם מקומו אצל הפתח ואינו פתוח לר"ה ושוהה שיעור ב' פתחים שרי וצ"ע שהשמיט דעת הטור דסבר דבירוש' יליף מקר' לשקוד על דלתותי וכ"כ הב"ח וא"כ לעולם יכנס לפנים משני דלתות ולכן נהגו לעשו' אכסדר' לפני בה"כ: מכבדין בפתח בה"כ שיכנס הגדול תחילה הואיל וראוי למזוזה ברכות פ"ז ועבי"ד סי' רמ"ב: ל״ו ארון ותיבה. וכב"י וה"ה מטה דידן העשוי לשכיבה מקרי קבוע והב"ח חולק וסובר דלא מקרי קבוע דלפעמים נוטלין אותה ומעמידה במקום אחר ומוכיח כן מהתוס' ואין דבריו מוכרחים דהתוס' קאי על המקשן שנ"ל להמקשן דמטה (לא) מקרי קבוע ומיירי במטה דידהו כמ"ש הרב"י, וצ"ע דנהגו להתפלל לפני השטענדר שמניחין עליו הסידורים והוא גבוה י' ורחב ד' וא"ל משום שצורך תפלה הוא דהא שלחן ותיבה נמי צורך תפלה הוא ואפ"ה לא שרי אלא בקבועין וא"ל משום שאינו רחב ד' מלמטה והא מטה נמי אין רחב למטה ד' דמסתמא לא איירי בסתומה למטה עסי' פ"ז ובש"ג במרדכי כתוב וז"ל דוקא דבר גבוה י' ורחב ד' אבל ספסלים וכיוצא בהן לא חשיב דעיקר מילתא שלא יתפזר ראות עיניו אנה ואנה ולא יוכל לכוון ובדבר מועט לא אתי להכי כל זמן שלא יחזיר פניו אל הכותל וחזי' לרבנן קשישי דאמרי הכי עכ"ל לפ"ז בעומד באמצע אין לחוש אם מפסיק דבר ובפוסקים לא משמע כן עסי' צ"ח ס"ד ובתשובת הרשב"א סי' צ"ו משמע דתיבה לא מפסקי הואיל והיא תשמיש ב"ה ע"כ: ל״ז הבגדים המצויירי'. ונ"ל דגם בכותל בה"כ אסור לצור ציורים נגד פניו של אדם אלא למעלה מקומת איש ועבי"ד סי' קל"א: ל״ח אם הרחיק ד"א. משמע דאפי' לפני רבו שרי וכ"פ בד"מ וב"ח וש"כ בי"ד סי' רמ"ב דלא כמ"ש בב"י: ל״ט אחורי רבו. אבל לפני רבו אסור [ד"מ ב"י]: מ׳ ישתוק כו'. ול"ד למ"ש סי' ע"ח דא"צ להפסיק דהתם יהי' הפסק גדול שיצטרך לפשוט בגדיו וללבוש אחרים אבל הכא שתיקה לא מקרי הפסק וכן הליכה ממקומו לא מקרי הפסק כ"כ כמ"ש סי' ק"ד ס"ג כנ"ל וע' בלבוש דכתב דלעיל מקרי אונס כיון ששותתין לו בגמרא משמע דגברא דחויא הוא וכמ"ש סי' ס"ה ע"ש:

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים צ׳

א׳ ואפילו אינן גבוהין ג'. זהו מדברי מהרי"א בב"י והוכחתו מדתניא לא יעמוד ע"ג מטה וכו' ואח"כ אמר ולא על מקום גבוה ולא כללם בחדא מחתא בשיאמר לא ע"ג מקום גבוה נראה דבא ללמדנו דמטה וספסל וכלים אפי' בלא גבוה ג' אסור לפי שיש לחוש לטירדא שלא יפול ולא יתכוין בתפילתו ותמהתי ע"ז שהרי בפ"ק דשב' גרס ברי"ף ורא"ש ממש כה"ג הנכנס לבקר את החולה לא ישב על גבי מטה כו' ולא על מקום גבוה ושם לא שייך לומר כן ואם נפשך לומר גם שם דע"ג מטה כו' אסור אפילו בלא גבוה ג' מטעם כבוד השכינה שאצל החולה שנר' כגבהות ביושב ע"ג כסא כו' א"כ היה לו לפרש ג"כ כאן לענין עמידה שהטעם משום גבהות אבל לפי הנלע"ד אין כאן הוכחה למהרי"א ממה שלא כללם התנא בחד בבא דאי לא קאמר אלא ע"ג מקום גבוה הייתי אומר דע"ג כלים שרי מטעם דה"ל כרשות בפ"ע כמ"ש בתר הכי במוקף מחיצות דשרי קמ"ל דלא וא"כ לא היינו צריכים לתת שיעור לישיבת הכסא אלא דמ"מ צריך לתת שיעור דודאי בכסא כל שהוא אינו אסור ע"כ ודאי הוי שיעורו עכ"פ ג': ב׳ במקום צניעו' כו'. כתבו התוס' וא"ת והא כתיב ויצא יצחק לשוח בשד' וי"ל דהתם מיירי בהר המוריה [פי' שנקרא שדה אבל לא היה פרוץ) ועי"ל בקתא דהכא מיירי בבקעה במקום שרגילין שם בני אדם לעבור והולכי דרכים עכ"ל וכב"י תימא לתי' השני משמע דהו' טעמא כדי שלא יפסיקוהו עוברי דרכי' ואין זה טעם מספיק לקראו חצוף עכ"ל ותימ' על תמיהתו דלא נתכוונו התוס' בשביל הפסקה אלא כיון שרגילין שם בני אדם מקרי שלא במקום צניעות: ג׳ מות' לרוק בב"ה. פי' שלא בשעת תפלת י"ח אבל בשעת התפלה נתבאר לקמן סימן צ"ז: ד׳ אם נשאר אדם יחידי. בב"י מבי' דברי הר"י דאם נכנס יחידי בשעה שלא יוכל לסיים עמהם תפלתו אין חבירו חייב להמתין לו דכיון שרואה שלא יוכל לסיים עמהם ונכנס איגלאי מילתא דאדעתא דהכי נכנס ואינו מפחד אם נשאר יחידי עכ"ל. וכתב מו"ח ז"ל שכ"ה גם דעת הטור שכתב שנים שנכנסו לבה"כ כו' שהוא מורה על כונה זה שבתחלה התחילו ביחד דוקא: ה׳ כגון ארון ותיבה כו'. בגמרא איתא תני' אבא בנימין אומר על ב' דברים הייתי מצטער כל ימי על תפלתי שתהא לפני מטתי כו' מאי לפני מטתי אלימא לפני מטתי ממש והאמר רב מנין למתפלל שלא יהא דבר חוצץ בינו ובין הקיר כו' אלא שתהא תפלתי סמוכה למטתי פירש"י שלא אעשה מלאכה משעמדתי ממטתי עד שאתפלל כו' וכתבו התו' שלא יהא חוצץ אבל מילתא דקבוע כגון ארון ותיבה אין זה הפסק אבל מטה נראה שאין זה קבוע וכב"י נראה דהיינו דוקא מטה שבזמן חכמי התלמוד שהיה לישיבה אבל מטה דידן שהיא לשכיבה הוי קבע וקשה דהא מתרץ שתהא תפלתי סמוכה למטתי היינו אחר שקם ממטתו בבקר וא"כ ל"ל לאוקמיה בזה ולא כפשוטו כדעת המקשן ומיירי במטה של שכיבה וא"ל דבזמן התלמוד היה חד מטה לשכיבה ולישיבה מ"ה לא הוה קבוע כיון שצריך לטלטל אותה בשעת אכילה זה אינו דהא בפרק המקבל איתא לענין סידור בעל חוב דנותנים לו ב' מטות א' לאכילה וא' לשכיבה אם כן למה לא אוקי התרצן בזה כפשוטו במטה של שכיבה ע"כ נלע"ד דאין חילוק זה נכון וכל מטה הוה חציצה בזה ולענין החילוק שחילקו התוס' בין ארון ותיבה למטה צריך להבין מה יש ביניהם דהא גם התיבה של בה"כ לפעמים מטלטלין אותה כדמצינו במס' תענית שבזמן תענית של גשמים היו מוציאין התיבה לרחובה של עיר אלא נראה דאלו דברים הם צורך התפלה בבה"כ וע"כ אין שייך בהם חציצה וע"כ נוהגין בכל בתי כנסיות שיש לכל א' שטענד"ר לפניו שמניחים הסידורים עליו ולא נחשבים כלל לחציצה אע"פ שגבוהים י' ורחבן ד' אלא כדפי' משא"כ במטה ושאר כלים שאין צורך תפלה בהם ע"כ אין זה מקרי קבוע לענין תפלה והוה חציצה ומטעם זה נ"ל דשלחן שבבית לא חשיב נמי הפסק וחציצה לתפלה דהשלחן הוי צורך התפלה שמניח הספר עליו ומ"מ נראה דאף במידי דחציצה בינו לכותל אם א"א בקלות להתפלל בע"א כגון לפעמים שמתפללין בי' באיזה חדר וא"א לכל אדם לעמוד בלי חציצה לכותל בודאי אל יעכב התפלה בשביל זה לילך לחדר אחר להתפלל שהרי טעם איסור חציצה כזה משום שלא יבטל הכוונה כמ"ש ב"י בשם הרמב"ם בזה ואין זה אלא למצוה מן המובחר ולית ביה איסורא כשצריך לכך מצד דוחק המקום ונראה מ"מ תקנה לזה שיעצים עיניו בשעת התפלה כמ"ש בסעיף כ"ג או יתפלל מתוך הסידור ולא יביט לחוץ ולא יביא לידי ביטול כוונה כנ"ל: ו׳ דברי תפלות. לא ידעתי למה הוצרך להזהיר ע"ז בבה"כ אפי' בביתו אסו' והרא"ש לא הוצרך בזה רק לבטל איזה דעת בעלי בתים שהיה להם מחצלת כזאת לנוי בב"הכ שהיה מצוייר עליה מענין עבודת הכותים: ז׳ ועבי"ד כו'. שם נתבאר דרחוק ד' אמות מועיל אפילו אם רבו לאחוריו דלא כמו שכתב ב"י כאן:

ספר מחצית השקל על אורח חיים צ׳

צ׳:תשי״ד א׳ (ס"ק א) ואפי' כו' וא"כ זקן או חולה דשרי כו'. ר"ל בשלמ' אי לא הוי אסרי' במטה וכס' כ"א דוקא בגבוה ג' ואז הוי הטעם דבעי' מקום נמוך דאין גבהות לפני המקום דכתיב ממעמקים קראתיך ה' כו' וכדאית' דף י'. וא"כ א"ש בחולה וזקן הדר בעליה רשאי להתפלל שם ואין בזה משום גבהות כיון דדר שם. וכן הדין במטה וכסא לענין זקן וחולה דידוע דישיבתם במטה וכס' אין כאן גבהות מה שאין כן לפ"ד רמ"א דבמטה וכסא אפי' אין גבוהים ג' אסור דמשום בעתות' אינו יכול לכוין אם כן מ"ש חולה וזקן משאר בני אדם כיון דאינו יכול לכוין: ב׳ מיירי בגווני. ר"ל דלא קאי על מטה וכס' כ"א מה שכתב ולא ע"ג מקום גבוה או במטה וכסא דלית בהו בעיתות' אלא שאין גבוהים ג': ג׳ וע"ס ג' גבי אילן זה קצת ראיה לתי' א' דלפעמים הקילו חכמים אפי' אינו יכול לכוין: צ׳:תשט״ז א׳ (ס"ק ג) להשמיע כו'. עב"י סי' ק"ן שפי' בע"א וז"ל יורד לפני התיבה יורד ממקומו ללכת לפני התיבה כו' ולדברי הרב כו' לפי שעלה שם (ר"ל על הבימה) לקרות בתורה. ואח"כ יורד להתפלל מוסף משום ממעמקים קראתיך כו' עכ"ל. ולפ"ז צ"ל דמשום תפלת מוסף קראו בכל התפלות יורד לפני התיבה: צ׳:תשי״ז א׳ (ס"ק ד) או חלונות. אי' בגמרא כו' ואע"ג דצריך כו' צ"ב מאי חידוש מצא בש"ס יותר מבש"ע שהביא דברי הש"ס. וגם קושייתו לכאורה גם ע"ד הש"ס אולם לענ"ד חסר מדבריו וכצ"ל איתא בגמ' (סוף דף ל"ד ע"ב) כו' ופירש"י שגורמים לו שיכוין לבו שיהא מסתכל כלפי שמים ולבו נכנע: ב׳ ואע"ג דצריך כו' והוא קושיא מהרי"א כו' הרב"י בסי' צ"ה. שהקשה מהרי"א קושיא מ"א לפירש"י וכ' דמה"ט פי' תר"י דטעם החלונות שיהיה הבית מתוקן באויר טוב (ור"ל דזה גורם כונת הלב) ולפירושו א"צ להסתכל לשמים וא"ש. משא"כ לפירש"י קשה וכן לפי הטעם שכ' הרב"י פה בש"ע והוא ל' הרמב"ם כנגד ירושלים כו' כדמצינו בדניאל וכוין פתיחין ליה בעילת' כו' וכמ"ש שהעה"ש בתפלתו והתפללו אליך דרך ארצם. וטעם החלונות שידע שתפלתו צריך לעלות דרך ירושלים ג"כ א"צ הסתכלות לשמים בתפלה ג"כ א"ש ולק"מ. (משא"כ לפירש"י) ותי' הרב"י כמ"ש מ"א פה. מ"מ כשנתבטל' כוונתו כו' והיינו דרך מקרה שרי ההסתכלות לשמים לעורר הכוונה ע"ש: צ׳:תשי״ח א׳ (ס"ק ה) י"ב חלונות הטעם כו'. וע' בעט"ז דהי"ב חלונות לא יהיו בצד א' אלא בכל הצדדים יחד י"ב: צ׳:תשי״ט א׳ (ס"ק ו) לא כו' לשוח בשדה. ואמרינן דר"ל להתפלל דדרשינן אין שיחה אלא תפלה: ב׳ כדאמרי' יצחק קראו שדה כצ"ל. ר"ל דבאמת היה שם מוקף מחיצות והא דכתיב בשדה לפי ששם הי' הר המורי' ויצחק קרא להר המוריה שדה (וע"ש סופו שידע שבית השני שנבנה בזכותו תחרב כדכתיב ציון שדה תחרש: ג׳ ולתי' הב' אין הטעם משום חציפות אלא שיפסיקוהו ע"ד. ולמה אמר הש"ס חציף עלי כו': ד׳ ול"נ לקיים כו' לא יתבטל כו' וזהו חציפות שמתגאה כ"כ. ואע"ג שהבי' מ"א ל' תי' הב' שכ' התו' וז"ל א"נ הטעם שלא יפסיקוהו ע"ד וא"כ ל"ל כמ"ש מ"א דהטעם משום גיאות וחציפות. אך באמת אין זה ל' התו'. אלא כך הוא לשון התו'. ועי"ל דבקתא דהכא מיירי בבקע' מקום שרגילים שם ב"א לעבור והולכי דרכים עכ"ל. וכן הובא בט"ז אלא שמ"א לעיל העתיק דברי התו' כפי הבנת הרב"י דברי התו' הטעם שלא יפסיקוהו ע"ד. ופי' של מ"א הוא כפי אמיתת ל' התו': צ׳:תש״כ א׳ (ס"ק ז) ולא בחורב' מוכח בגמ' ברכות דף ג' ע"א בעובדא דר"י עם אליהו ז"ל ע"ש: צ׳:תשכ״א א׳ (ס"ק ח) מפני כו' עבא"ע סי' כ"ב ס"ה. אי בתרי אנשים איכא חשדא דהיינו להאומרים דסתם אנשים מקרי כשרים ליכא חשדא. ולהרמב"ם סתם ב"א לא מיקרי כשרים וע"ש ובגמ' פה: ב׳ ואבוק' כשנים היינו עם האדם: ג׳ ולפ"ז בשדה וחורב' חזקה ושנים או אבוקה שרי דליכא שום חשש: צ׳:תשכ״ב א׳ (ס"ק ט) והוא הפך כו' דעיקר כו' דבימיהם היה פתח ב"ה בכותל מערבי והיו מתפללים ופונים פניהם לצד מזרח ולפ"ז העומד בחוץ בצד הפתח דהיינו בצד מערב ואחוריו לבה"כ ופניו לצד שכנגדו וא"כ פניו למערב ודאי נראה ככופר אליב' דכ"ע דאיכא תרתי לריעות' חדא שאחוריו לבה"כ תרתי שהופך פניו לצד אחר ממה שפונים אליו הקהל העומדי' בבה"כ וכשעומד בצד מערב ופונה פניו לב"ה והיינו לצד מזרח דאיכ' תרתי לטיבות' שפניו לב"ה ולצד שפונים הקהל דהיינו למזרח ודאי שרי לכ"ע ולא פליגי כ"א בעומד במזרח ב"ה. דלדעת א' שעיקר שנראה ככופר במה שפניו פונה לצד אחר ממה שפונים הקהל אבל במה שאחוריו לבה"כ לזה לא חיישי'. וא"כ כשעומד לצד מזרח ופונה פניו לצד מזרח אע"ג שאחוריו לבה"כ ל"ל בה. אבל כשפונה למערב אע"ג שפניו לבה"כ כיון שפונה לצד אחר ממה שפונים הקהל הוי ככופר ולהדעה השני' הדין להיפוך דהכל תולה שלא יהיה אחוריו לבה"כ. אבל מה שפונה לצד אחר ממה שפונה הקהל ל"ל בה. וכתבו תר"י וז"ל והוא הדין כשעומד בב"ה אין לו להתפלל למערב. אלא שאינו נקר' רשע כיון שעומד בב"ה ומשתתף עם הציבור עכ"ל: צ׳:תשכ״ד א׳ (ס"ק יא) יש כו' ואע"פ כו' ר"ל כיון דרוצה לצאת ידי שני הדעות. א"כ העומד דרך משל בצפון בה"כ צריך להפך לצד בה"כ דהיינו פניו יהיה לדרום שלא יהיו אחוריו לבה"כ (גם אפי' יהיה פניו למזרח וצדדי גופו לבה"כ ג"כ שרי. וכ"ה בס' א"ר) מ"מ יצא גם ידי הדע' דס"ל דצריך להתפלל לצד שהקהל פונים כיון דעכ"פ אינו עושה היפוך מהקהל כגון קהל פונים למזרח והוא למערב משא"כ כי ה"ג שפונה לדרום ל"ל בה: צ׳:תשכ״ז א׳ (ס"ק יד) אסור לעבור ומוטב כו' גמ' ברכות דף סא ע"א אמר ר"י אחורי ארי ולא אחורי אשה. אחורי אשה ולא אחורי ע"ז. אחורי ע"ז ולא אחורי בה"כ בשעה שהצבור מתפללים כו' עכל"ה: צ׳:תשכ״ח א׳ (ס"ק טו) עם כו' מלך עס"ח י"ח כצ"ל. דשם לא הותר בעשר' אלא בבית מדרשו שהוא לומד שם וכ"כ סי' תר"ץ לענין קריאת מגילה: צ׳:תשכ״ט א׳ (ס"ק טז) אונס כו' דאם היה ר"נ כו' דמקור דין זה ממאי דאית' דף ז' א"ל ר' יצחק לר"נ מ"ט לא אתי מר לבי כנישת' לצלויי. א"ל לא יכילנא (פירש"י תש כחי): צ׳:תש״ל א׳ (ס"ק יז) יכוין כו' ודוקא כו' דאיתא שם בעובד' הנ"ל כשא"ל לא יכילנא א"ל לכנוף מר בי עשרה. אמר ליה טריחא לי מילתא אמר ליה ולימא מר לש"ץ בעידנ' דמצלי ציבורא ליתיה ולודעי למר כי היכי שיתפלל בשעה שהצבור מתפללים משמע דאם אפשר להתאסף עשרה עדיף דהא תחלה א"ל דלכניף עשרה קודם שא"ל שיתפלל בשעה שהצבור מתפללים: ב׳ ובסמ"ג כו' דלפי' הראשון דטריח' מילתא קאי על ר"נ א"כ תליא הדבר בבעל הבית ואם י"ל משרתים מרובים שאפשר יאספו אליו עשרה צריך לאסוף עשרה. אבל לפי' הסמ"ג דהטרחא קאי על יו"ד אנשים א"כ בכל ענין שייך טרחא אם לא שבאו מצד עצמם: ג׳ משמע בע"ז דף ד' דא"ר יוסף לא לצלי אינש מוסף בריש שתא בג' שעות ראשונות מן היום דאז שעת חרון למעלה דלמ' מעיינים בעובדיה ומדחים מתפלתו. ופריך הש"ס אי הכי אפי' תפלת שחרית ג"כ לא יתפלל בג' שעות הראשונות. ומשני כיון דציבור' נמי מצלי אז שחרית אין תפלתו נדחית כיון דמתפלל עכ"פ בשעה שהצבור מתפללים ע"כ. הרי דאפי' בשעה שהצבור מתפללים שחרית אין לו להתפלל מוסף שלא תהיה נדחית. ע"כ צ"ל דזה ל"מ בשעה שהצבור מתפללים ואי' שם בתוספו' אהא דמשני שאני שחרית דגם הצבור מתפללים משמע דסגי כשמתפלל בשעה שהצבור מתפללים אע"פ שאינו מתפלל עם הצבור הקשו התו' הא אמרי' בברכות אין תפלה נשמעת אא"כ מתפלל עם הצבור. וע"ז תי' לחלק בין אינה נדחית לנשמעת. והחילוק בין אינה נדחית שר"ל שהתפלה מקובלת ברצון למעלה ויקבל עלי' שכרו כמי שמקבל שכר על כל מצות ה' אבל אין ממלאים בקשתו שהתפלל עליה אבל כשאמרי' נשמעת עושים לו רצונו במה שהתפלל על אותו דבר. ואף דעינינו רואות שגם תפלת הצבור איננה נשמעת לפעמים כבר תי' של"ה בכמה תירוצים וא' מהן שעושה להם מעין אותו דבר שהתפללו עליו אע"ג שאין ממלאים כל בקשתם מ"מ מקצת משאלותם ממלאים ע"ש שהאריך: ד׳ מיהו אפשר כו'. דוקא בשעת חרון. ואע"ג דהתוס' הביאו ראיה ממ"ד בברכות אין תפלתו ש"א נשמעת אלא עם הצבור (והיינו הא דאמרי' דף ו' ע"א תניא אבא בנימין אומ' אין תפלתו ש"א נשמעת אלא בבה"כ שנא' לשמוע אל הרנה כו' וס"ל להתוספות דבב"ה ר"ל להתפלל עם הצבור וכן פי' הטור בסימן זה ע"ש ובב"י). ולפ"ד מ"א הדר' קו' תו' לדוכתי' דהאיך סתם א"ת ש"א נשמעת. אלא ע"ה הא לפעמים אפי' אינו ע"ה נשמעת כגון שלא בשעת חרון ואולי א"ל דאכתי אפי' שלא בשעת חרון אינה נשמעת כשאינו מתפלל ע"ה אא"כ מתפלל עכ"פ בשעה שהצבור מתפללים ותפלת שחרית של צבור הוא בשעת חרון ומיירי שם בריית' דאבא בנימין בת"ש וכ"מ קצת ראייתו לשמוע אל הרנה כו' במקום רינה שם תהי' תפלה ופרש"י במקום רנה בב"ה ששם אומרי' הצבור שירות ותשבחות בנעימ' קול ערב עכ"ל. והיינו בשחרית שאומרים פסוקי דזמרה אף דיש לדחות במקום רנה דשחרית שם תהיה כל התפלות אפי' של מנחה מ"מ י"ל כן או י"ל דאב' בנימין ר"ל אין תפלתו ש"א נשמעת בכל עת והיינו אפי' בשעת חרון אלא בב"ה עם הצבור: ה׳ עמ"ש סי' תקצ"א. אימתי שעת חרון דלדעת רש"י שעה ראשונה מן היום ולהתו' שעה שלישית ולהטור וש"ע כל ג' שעות ראשונות אע"ג דאין כולם שעת חרון מ"מ כיון שהקב"ה עוסק אז בתורה אינו עושה לפנים מש"ה ויש לחוש שתהיה תפלתו נדחית ע"ש: צ׳:תשל״א א׳ (ס"ק יח) וה"ה כו' לכן מוטב כו' ר"ל אפי' שעי"ז לא יתפלל בשעה שהצבור מתפללים עדיף טפי ממה שיתבטל בלימודו זמן רב: צ׳:תשל״ב א׳ (ס"ק יט) בזמן כו' צריך להמתין עד צ"ה דבצבור לא הותר לקרות ק"ש ולהתפלל מבע"י אלא משום טרח' דצבור' להתאסף שנית למעריב וזה לא שייך ביחיד: צ׳:תשל״ג א׳ (ס"ק כ) אסור כו' אפי' רוצה לצאת כו' דבאותו בה"כ אם מקדים תפלתו נראה השינוי לכל ודאי אסור אלא אפי' יצא ויתפלל בביתו ג"כ אסור: צ׳:תשל״ד א׳ (ס"ק כא) השע' כו' דהיינו שהזמן קצר כו' ולכן הותר לו להקדים תפלתו בציבור אפי' בבה"כ: ב׳ ול' תר"י לא משמע כן ע' בב"י הבי' לשונו. אי' בגמ' ברכות דף כ"ח ע"ב רב אויא קרה לו מקר' ולא בא לדרשת רב יוסף למחר כי אתי לגבי ר"י בעי אביי להפיס דעת ר"י שלא יהי' טינא בלבו על ר"א א"ל אביי לר"א מ"ט לא אתי מר אתמול לדרשה א"ל דהוי חליש ליבאי ולא הוי מצינ' א"ל מ"ט לא טעמית מידי ואתית א"ל לא סבר כו' אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיתפלל מוסף (ודרשת ר"י היה קודם מוסף) א"ל היה לך להתפלל מוסף ביחיד אח"ז לטעום מידי וליתי א"ל ר"א לא סבר כו' אסור להקדים תפלתו לתפלת צבור א"ל אביי בצבור דוק' שנו דאסור להקדים עכל"ה. ומאי דקיי"ל דאפי' ביחיד דהיינו שרוצה לצאת מבה"כ אפ"ה אסור להקדים וכמ"ש מ"א ס"ק י"ט בשם הריב"ש היינו כשהיא בריא: ג׳ ובבה"כ אף זה אסור. ר"ל אפי' כשחלש לבו דהא ר"א תי' כן לאביי דאסור להקדים כו' אף דהוי חלש ליבי' וע"ז השיב דוק' בצבור שנו משמע אפי' כה"ג דחלש ליבי' אבל כשלא חלש ליבי' אפי' ביחיד אסור כנ"ל. ועסי' קי"ד ס"ב דאם הוא חול' כו' שכ' שם שאסור להזכיר הגשם במוסף של י"ט האחרון של חג הסוכות עד שיכריזו הש"ץ הילכך אפי' הוא חולה או אנוס לא יקדים תפלתו לתפלת הצבור לפי שאסור להזכיר כו' וכ"כ בטור בשם אבי העזרי וכת' הרב"י וז"ל כשאינו מתפלל בצבור אצטריך לאשמעינן דאי בצבור כל ימות השנה נמי אסור להקדים תפלתו לתפלת הצבור עכ"ל. אבל הב"ח כ' שם וז"ל לפי שבשאר ימות השנה נמי אסור להקדים כו' להכי אמר דהכא מיירי אפי' הוא חולה או אנוס דבשאר ימות השנה רשאי להקדים כו' אבל הכא אסור לפי שאסור להזכיר כו' עכ"ל: צ׳:תשל״ו א׳ (ס"ק כג) נקרא כו' דכתיב כו' הנני נותשם מעל אדמתם. מזה דייק עונש גלות ואיך מרומז בקר' זה דקאי על מי שאינו הולך לב"ה ע"ש במהרש"א בחד"א: צ׳:תשל״ט א׳ (ס"ק כו) כשיוצ' כו' מצוה לרוץ כדי שיחזור מהר ודייק לה מדאמרי' אר"ח אר"ה היוצ' מבה"כ אל יפסיע פסיעה גסה ועלה אמר אביי ל"ש אלא למיפק אבל למיעל מצו' למירהט כו' והקשה להכותב בע"י דמאי קמ"ל אביי הא היוצ' קתני משמע דוק' יוצא וניח' ליה דכוונת אביי ל"ש אלא למיפק אם כוונתו רק ליציאה אז אסור אבל למיעל ר"ל שיציאתו וריצתו הוא ע"מ למיעל אז אדרב' מצוה לרוץ. והל"ח דחה ראייתו די"ל דאי מדיוק' דאמר היוצ' הוי שמעי' דוק' ביוצא איכא איסור' אבל למיעל ליכ' אסור' אבל אכתי לא שמעי' דאיכ' מצוה לרוץ למיעל קמ"ל דלמיעל אפילו מצוה איכ' ומסבר' אוסר הל"ח לרוץ אפי' יצא אפי' כוונתו לכנוס משום מראית עין כמ"ש מ"א בשמו: ב׳ ועוד כו' ונ"מ בין ב' טעמים דלטעם א' אם יוצ' כשגם הצבור יוצאים ורץ כדי לכנוס לבה"מ הי' אסור אבל לטעם שני גם כה"ג מותר ומצו' וכמ"ש בשם של"ה: צ׳:תש״מ א׳ (ס"ק כז) מותר לרוק ושדי לה לאחורי' וכמ"ש סי' צ"ז ס"ב עיין ד"מ בשם א"ז ר"ל דשם בסי' צ"ז כ' בש"ע דאסור לרוק (היינו בשעת תפלת י"ח) ואם א"א לו שלא ירוק מבליעו בכסותו. ואם הוא אסטני' זורקו לאחוריו משמע שלא בשעת התפלת י"ח הכל שרי. אולם הד"מ בסי' צ"ז הבי' בשם א"ז וז"ל כתב בא"ז שאף שלא בשעת התפלה אסור לרוק לפניו או לימינו רק לאחוריו או לשמאלו עכ"ל והא"ז ודאי לא יחלוק על הש"ס דאמרי' דף כ"ד ע"ב א"ר יודא הי' עומד בתפלה ונזדמן לו רוק מבליעו כו' משמע דשלא בשעת תפלה שרי. ודוחק לומר דר"י מיירי במתפלל בביתו אבל בב"ה אפי' שלא בשעת תפלה אסור א"כ ה"ל לא"ז לומר דבב"ה אפי' שלא בשעת תפלה מבליעו כו'. אע"כ צ"ל דהא"ז ס"ל דחומר' התפלה היא דצריך דוק' להבליעו בכסותו ולא הותר לו לזרקו לאחוריו כ"א כשהו' אסטניס אבל שלא בשע' תפל' הותר לכ"א לזרקו לאחוריו וא"צ להבליעו אפי' אינו אסטניס ובשבת אסור לשפשף כמבוא' לקמן סי' שט"ז סעיף י"א אבל מותר לדרסו לפ"ת אפי' רוק ולא ליחה וע"ש במ"א ס"ק כ"ה: ב׳ וכשבולע הרוק בולע המתיקו'. משמע דבלא"ה מותר לבלוע רוקו ביום התענית וכ"כ מ"א ס"ס תקס"ז דלא כב"ח שאוסרו וע"ש במ"א: צ׳:תשמ״א א׳ (ס"ק כח) שימנ' כו' ועמ"ש סי' כ"ה ס"ק ג' בשם תשו' מהר"ם לובלין ועמ"ש שם. ובס' א"ר כ' בשם ל"ח דגם ביו"ד ראשונים כל מי שקדם לחבירו נוטל שכר כנגד כלם. ועיין בס' עשרה מאמרות: צ׳:תשמ״ב א׳ (ס"ק כט) חייב כו' וב"ח כו' ומ"מ משמע שר"י היה ממתין גם בכה"ג וז"ל המרדכי הביאו הרב"י ור"י הי' מחמיר אפי' בבה"כ שלנו והי' מאריך בתפלתו עד שיצאו כלם ואם בתוך כך הי' אדם בא בב"ה הי' מעיין בספר עד שגמר תפלתו ונכון אף לנו להחמיר עכ"ל והוא כהיש מחמירים שהבי' רמ"א: צ׳:תשמ״ג א׳ (ס"ק ל) צריך כו' וק"ו הוא ר"ל דהא כ' בסעיף ט"ז שמכ"ש שלא ישכים אדם לילך כו' נראה דס"ל דיותר מסתבר שלא לילך מעיר שמתפללים ביו"ד ממה שצריך לילך לפניו ד' מילין כדי להתפלל ביו"ד דהא יליף לה מכח כ"ש וק"ו וכן הדעת מכרעת וכיון שכ' בסעיף ט"ז דוק' כשיוכל להגיע למחוז חפצו כו' ושלא י"צ ללכת יחידי כו' כ"ש הכא. ודע דמ"ש בסעיף ט"ז בלשון יש מ"ש לא משום שיש חולק דאין סבר' לחלוק וגם לא נמצ' חולק אלא כן דרכו בש"ע כשמצ' דבר חדש באיזה פוסק יחידי ולא בשום פוסק אחר כתבו בלשון יש מ"ש: ב׳ אי' בפ' כו' מצוה דרבים שאני. והכי אית' שם דף מ"ז ע"ב מעשה בר"א שנכנס לב"ה ולא מצא עשרה ושחרר עבדו והשלימו לעשרה והיכי עביד הכי והאר"י כל המשחרר עבדו עובר בעשה שנאמר לעולם בהם תעבודו. לדבר מצוה שאני ופריך תו מצוה הבא' בעבירה היא ומשני מצוה דרבים שאני (ע' לקמן סי' תמ"ו ס"ק ב' במ"א לענין מצוה דרבים): ג׳ וכ"כ התוס' בפרק קמא דשבת דף ד' ע"א ד"ה וכי אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך כו' וז"ל והא דתנן מי שחציו עבד וחציו בן חורין (דאינו יכול לקיים מצות פריה ורביה דא"א לו לישא לא שפחה ולא בת חורין) כופין את רבו ועושה אותו בן חורין ואע"ג כו' כל המשחרר עבדו עובר בעשה כו' שאני פריה ורביה דמצוה רבה היא כדמשני התם בר"א שנכנס לב"ה ולא מצא עשרה כו' מצוה דרבים שאני כו' וגבי חציה שפח' וחציה ב"ח שנהגו בה מנהג הפקר וכפו את רבה לשחררה משום שהית' מחזרת וממציא' עצמה לזנות ודמי' לאנוס' והוי נמי כמצוה דרבים עכ"ל. וכתב מהר"ם לובלין דהם שני תירוצים חדא דהוי כאנוס' ולכך אומרים חטא בשביל שיזכו ועוד דהוי כמצוה דרבים ע"ש. א"כ מוכח מהתו' דבמצוה דרבים אומרי' חטא בשביל שיזכה רבים דמעובד' דר"א שלא מצא עשרה אין ראיה דלא הוי בשביל שיזכו רבים לבד אלא שגם הוא עצמו זכה עמהם להתפלל בעשר': ד׳ ובפ' א"מ כ' דדוק' כו' שכ' שם ע"ד בה"ג שכ' מי שמת לו מת ביו"ט שני של ימים אחרונים נוהג בו אבילות דאתי עשה ודאי דיחיד (דס"ל אבילו' יום א' דאוריי' דכתיב ואחריתה כיום מר) ודחי עשה ס' דרבים די"ט אחרון ס' דרבנן וה"ר יודא ז"ל הקשה מהא דאמרי' מעש' בר"א שבא לב"ה ולא מצא י' כו' ומסיק דעשה דרבים דחי כו' ואע"ג דלעולם בהם תעבודו דאוריית' ועשה דתפל' דרבנן ולא אתי עשה דיחיד דאוריית' ודחי תפל' דרבנן וי"ל דשאני התם דזיכ' את הרבים הלכך אלים האי עשה אע"ג דהוי דרבנן אבל בקיום אבלות אין לו זכות לרבים עכ"ל הרא"ש ואע"ג דלא קי"ל בזה כבה"ג וא"כ אין תי' זה מוכרח מ"מ י"ל דבפ' מ"ש הש"ס גבי ר"א מצוה דרבים שאני י"ל כפרושו אף שאינו מוכרח: ה׳ והר"ן פ' השולח דף ל"ח ע"ב כ' כו' בא ג"כ ליישב איך תדחה מצוה דרבנן עשה דלעולם בהם תעבודו שהיא דאוריי': ו׳ לטובת העבד כו' שכ' שאיסור השחרור עיקר כוונת התורה כמו שאסר' לא תחנם לגוי שלא ליתן מתנת חנם לגוי מה"ט אסר הכתוב ג"כ השחרור ומה"ט היכי שאינו עושה לטובת העבד כ"א להשלים לעשר' ליכ' משום לא תחנם אע"ג דממיל' יוצא לעבד טוב' בזה דהוי כאלו מכרו לו ומה לי אם מקבל כסף ושוה כסף עבור העבד או מקיים מצוה עי"ז אשר כל חפציך לא ישוו בה(וע"ש בזה שהקש' ע"ז בחדושי רשב"א): ז׳ מאי קפריך מצוה הב"ע כו' (בגיטין שם באמת לא הזכיר הש"ס קושי' זו רק בברכות): ח׳ ועבי"ד כו' ובב"י שם שאחר שהבי' הרב"י שם תי' הר"ן הנ"ל כ' ע"ז וז"ל ובגמ' פ' ג"ש פריך על הא דאמרי' להשלים לעשרה בב"ה מותר לשחרר מצוה הבב"ע הי' ומשני מצוה דרבים שאני עכ"ל הרב"י נראה שרומז לקושית מ"א: צ׳:תשד״מ א׳ (ס"ק לא) למחוז כו' דף ו' ע"ב אם לדבר כו' ה"א שם אמר רבין בר ר"א אר"י כל הרגיל לבוא לב"ה ולא בא יום א' הקב"ה משאיל בו שנאמר מי בכם ירא ה' שומע בקול עבדו אשר הלך חשכים ואין נוגה לו יבטח בשם ה' אם לדבר מצוה הלך נוגה לו ואם לדבר הרשות הלך אין נוג' לו מ"ט משום דה"ל לבטוח בשם ה' ולא בטח: צ׳:תשמ״ה א׳ (ס"ק לב) והוא שיתפלל כו' בסי' רצ"ח סימן י"ד אומרים דמבטלים כו' דאית' שם היו יושבים בבה"מ במוצ"ש והביאו להם אור א' מברך לכלם ברכת מאורי אש ואע"ג דצריכים כלם לשתוק ולשמוע והוי ביטל בהמ"ד הא עדיפ' משום ברוב עם כו'. וכ"מ בתר"י. דדין המבואר בסי' רצ"ח הוא פלוגת' דב"ש וב"ה דב"ש ס"ל כל א' מברך לעצמו משום ביטול ביהמ"ד וב"ה ס"ל אחד מברך לכלם וכתבו תר"י דהטעם דס"ל לב"ה משום ביטול מועט כזה עדיף טפי לעשות ברוב עם: צ׳:תשמ״ח א׳ (ס"ק לה) שיעור כו' אם מקומו אצל הפתח א"כ אזיל ליה פי' א' ואינו פתוח לר"ה אזיל ליה פי' ב' ושהה כו' והיינו לפי' ג': ב׳ לשקוד על דלתותי דבש"ס יליף לה מדכת' לשמור מזוזות פתחי ולכן י"ל כל א' מג' הפירושים המבוארים בש"ע אבל דלתותי אינו חלל הפתח אלא דלת הסוגר ופי' הב"ח לחד פי' דהכוונה שיהיה לבה"כ ב' דלתות זו לפנים מזו ויכנס גם בדלת השני. ולכן נהגו לעשות אכסדר' כו' וכ' הב"ח הטעם דרך מלך ב"ו אם ישאל ממנו אדם דבר עומד האדם בבית החיצון ושואל שאלתו בכתב או בע"פ ע"י ממוצע המבי' שאלתו אל המלך לא כן הקב"ה שלא הצריך לנו ממוצע בינו ובינינו אדרב' אסור לנו לעשות ממוצע לא מלאך ולא שרף אלא הקב"ה קרוב לכל אשר יקראוהו באמת ולקבוע אמונה זו בלבנו עושין אכסדר' לפני בהכ"נ ואין אנו עומדים באכסדר' דהיינו בית החיצון כדרך שואל ממלך ב"ו אלא נכנסים לפנים לטרקלין ששם מושב המלך מ"ה: ג׳ וראוי למזוז'. ברכות פ"ז דף מ"ז ע"א: ד׳ ועבי"ד סי' רמ"ב סי"ז דאין מכבדין בדרכים אלא בפתח הראוי למזוזה היינו שכ"א הולך כדרכו אבל אם הולכים בחבור' אחת מכבדין בדרכים אבל במקום סכנה א"צ לכבד כלל עכ"ל שם: צ׳:תשמ״ט א׳ (ס"ק לו) ארון כו' מטה דידן העשוי לשכיבה ר"ל דוק' מטה בזמן הש"ס שהיה עשוי לישיב' ל"מ קבוע דהא מטלטלין אותה למקום שצריך לישב אבל מטה דידן שעשויה לשכיבה עומדת קבוע במקום אחד: ב׳ והוכיח כן מהתו' דאית' בברכות דף ה' ע"ג תני' א"ב אומר על שני דברים הייתי מצטער כל ימי על תפלתי שתהי' לפני מטתי כו' מאי לפני מטתי אילימ' לפני מטתי ממש והאר"י א"ר ואיתימ' אריב"ל מנין למתפלל שלא תהא דבר חוצץ בינו לבין הקיר שנאמר ויסב חזקי' פניו אל הקיר ויתפלל. לא תימא לפני מטתי אלא אימ' סמוך למטתי ר"ל שהיה נזהר שלא עסק בשום דבר כשעמד ממטתו עד שהתפלל. וכתבו התו' ד"ה שלא יהיה דבר חוצץ כו' ז"ל אבל מילתא דקבוע כגון ארון ותיבה אין זה הפסק אבל מטה נראה שאין זה קבוע עכ"ל וס"ל להרב"י דמ"ש התו' דמטה אין זה קבוע ר"ל מטה דידהו אבל לא מטה דידן כנ"ל והב"ח הוכיח דע"כ התו' כוונו למטה דידן דאי למטה דידהו לאיזה צורך כתבו התו' דין מטה שבזמן הש"ס שאין לנו בזה נ"מ ושבקו דין מטה דידן. ועוד איך שייך ע"ז ל' התו' שכ' אבל מטה נראה כו' משמע דמסבר' כתבו כן מדכתבו נראה. והלא מפורש כן בש"ס א"ו דהתו' נתכוונו למטה דידן שאינו מבואר דינו בגמ' וחדשו התו' מסבר' דגם מטה דידן העשוי לשכיבה מ"מ נראה דלא הוי קבוע: ג׳ דהתוספות קאי על המקשן כו' דמטה לא מקרי קבוע כצ"ל ור"ל דהתו' לא באו לפסוק הלכה כ"א ליישב קושית המקשן דלא תיקשי לפמ"ש התו' דארון ותיבה מקרי קבוע א"כ גם מטה תהיה נקרא קבוע וא"כ מאי פריך המקשן והאר"י א"ר כו' לזה כתבו התו' אבל מטה נראה (ר"ל נראה להמקשן) שאין זה קבוע ולכן שפיר הקשה ולעולם דוקא במטה דידהו וכמ"ש הרב"י: ד׳ וצ"ע דנהגו כו' דמסתמ' לא איירי בסתומה למטה ועסי' פ"ז ס"ק ד' שהבי' מ"א דברי תר"י בקיצור ולפמ"ש תר"י ליישב שיטת הגאון שם ע"כ סתם מטה שבש"ס לא היתה סתומה למטה: ה׳ ולפ"ז בעומד באמצע אין לחוש. ר"ל לדעת ש"ג הנ"ל דדוק' העומד סמוך לקיר אם אינו מפסיק שום דבר אין ראות עיניו מתפזר משא"כ כשחוצץ דבר גבוה. אבל העומד באמצע אפי' ליכ' דבר המפסיק מ"מ נתפזר ראות עיניו א"כ דבר המפסיק אינו גרעון: ו׳ ולפ"ז א"ש המתפללים לפני השטענד"ר דהעומדים סמוך לכותל אין דרך להתפלל לפני שטענד"ר רק העומדים מן הצדדים או באמצע ולגבייהו ל"ל בה אם מפסיק דבר דבלא"ה מתפזר ראות עיניהם כנ"ל: ז׳ עסי' צ"ח סעיף ד' דגם שם משמע דלא כהש"ג שכ' שם שהתפל' במקום קרבן וצריכה להיות דומה לקרבן ושלא יהיה דבר חוצץ בינו לקיר דומיא דקרבן שהחציצה פוסלת בינו לכלי עכ"ל הרי שכ' טעם אחר ממ"ש הש"ג וכיון דלא קי"ל כהש"ג הדרא קושיא לדוכתי' על הנוהגי' להתפלל לפני השטענד"ר: ח׳ ובתשו' רשב"א כו' דתיבה ל"מ הואיל והוא תשמיש כו' וא"כ נתיישב מנהג המתפללים לפני השטענד"ר כיון דהשטענד"ר תשמיש ב"ה ל"מ הפסק וכמ"ש מ"א לעיל אלא שהקשה מ"א לעיל א"כ ל"ל ליתן טעם בארון ותיבה דקבוע ת"ל דהוי תשמיש לבה"כ ולפמ"ש בתשו' רשב"א באמת זהו טעם תיבה לפי שהוא תשמיש ב"ה ואפשר גם ש"ע והתו' שכתב טעם בארון ותיבה דקבוע מודים דגם משום דהוי תשמיש ב"ה ל"מ הפסק וחד מתרי טעמ' נקטי': צ׳:תש״נ א׳ (ס"ק לז) הבגדים כו' אלא למעלה מקומת איש. דשם אין לחוש שיסתכל בהם דל"מ בשעת תפלת י"ח דצריך ליתן עיניו למטה אלא דגם בשאר תפלה אין דרך להסתכל למעלה: ב׳ ועבי"ד סי' קמ"א דשם מבואר איזה צורות דבלא"ה אסור להשהות' בביתו משום חשד' דע"ז. ובסעיף ד' שם כתב רמ"א בהג"ה דיש מתירים בשל רבים דליכא חשדא ברבים. ובזה מיושב קושית הט"ז ס"ק ו' וכ"כ בס' א"ר. וכתב עוד בס' א"ר בשם תשובת רדב"ז דאין להתפלל נגד מראה שלא יאמר לבבואה דידיה משתחוה וגם נראה כמבלבל כוונת המתפלל דלא גרע משאר צורות: צ׳:תשנ״א א׳ (ס"ק לח) אם הרחיק כו' לפני רבו דטעם איסור בצד רבו הוא דמשוה עצמו לרבו ואחורי רבו יש אומרים ג"כ הטעם משום דמשוה את עצמו לרבו וי"א הטעם שנראה שמשתחוה לרבו ולפני רבו הטעם דאיכ' בזיון לרב שיהיה אחוריו נגד הרב ומה"ט דעת הרב"י בחבורו הארוך דלפני רבו אפי' חוץ לד"א אסור דמ"מ איכ' בזיון אבל בש"ע לא משמע כן מדסתם וכ' אם הרחיק ד"א מותר משמע דאכל מה שנזכר לפני זה קאי דהיינו אפילו על לפני רבו קאי והיינו משום דחוץ לד"א הוי כמו רשות אחר וליכ' בזיון: ב׳ וכתב הפר"ח וכ"כ בס' א"ר לפמ"ש לק' ס"ס ק"ב דאם א' גמר תפלתו והיה אדם אחר מתפלל אחריו ועדיין לא גמר תפלתו אסור למי שגמר תפלתו לפסוע לאחריו עד שגם האחר יגמור תפלתו דא"כ הוי כעובר תוך ד"א של המתפלל א"כ להתפלל אחורי רבו לא סגי בהרחקה ד"א כ"א בעי' ד"א ושיעור ג' פסיעות שמא יגמור רבו תפלתו קודם שיגמור הוא ויצטרך הרב להמתין עד שיסיים גם הוא: צ׳:תשנ״ב א׳ (ס"ק לט) ישתוק כו' ול"ד למ"ש סי' ע"ח במ"א ס"ק א' שם דאם היה מים שותתים על ברכיו והיה עומד בתפלה אפי' המי רגלים מגולין על בגדיו אסור לזוז ממקומו ומתפלל כדרכו: ב׳ ועיין בלבוש דכ' דלעיל מקרי אונס. ר"ל דהלבוש השיב לשואלו מהאי דסי' ע"ח כמו שהקשה מ"א ותי' דשאני הכא דסגי ליה בהרחקה משא"כ לעיל אפי' אם ירחיק לא יועיל דהא עכ"פ בגדיו מלוכלכים במי רגלים לכן מותר להתפלל באין ברירה דמקרי אונס וע"ז כ' מ"א דבגמ' משמע דגבר' דחויא הוא דאמרי' דף כ"ג ע"א היה מים שותתים על ברכיו פוסק עד שיכלו המים ואם לא שהה כדי לגמור את כולה להיכן חוזר פליגי ר"ה ור"ח חד אמר חוזר לראש וח"א חוזר למקום שפסק ומסיק דפליגי בהא דמ"ס גבר' דחויא פירש"י כשהתחיל להתפלל והוא צריך לנקביו דחוי הוא מלהתפלל הלכך מה שהתפלל אינו תפלה וחוזר לראש ומר סבר גברא חזי' הוא ותפלתו תפלה. ופירש"י אע"פ שאינו יכול להמתין עד שיסיים תפלתו תפלה ראוי' הוא מה שהתפלל קודם שתיתה עכ"ל הרי דלחד מ"ד גבר' דחויא הוא ואפי' לאידך דס"ל דגברא חזי' הוא ניהו דס"ל דדיעבד תפלתו תפלה מ"מ איך נרחיק פלוגתייהו ונא' דס"ל דמקרי אונס מה דלאידך ס"ל דמקרי דחוי': וכמ"ש סי' ס"ה ס"ק ב' בשם הרשב"א והראב"ד:

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי - ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד -

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט''א

מגן אברהם: מקור: primo.nli.org.il רשיון: בנחלת הכלל טורי זהב ומחצית השקל: כנ"ל כמו המגן אברהם - דיגיטציה: ספריא
דילוג לתוכן