סימן מד - השמעת קול במשחקי ילדים

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר שו"ת נחלת לוי סימן מד - השמעת קול במשחקי ילדים
תוכן עניינים

--------

תוכן התשובה בקצרה

א. נחלקו הראשונים איזה קול נאסר להשמיע בשבת, דהר"ח וסיעתיה ס"ל, דכל קול שמכוין להשמיעו נאסר. ואילו הרי"ף והרמב"ם ורוב הראשונים ס"ל, דנאסר רק קול של שיר, וכן דעת מרן. ב. וקול של שיר הוא לאו דוקא קול ניגון, דה"ה נמי קול שהוא בנעימות ובנחת, אף שאינו קול ניגון. דכן מבואר בעירובין קד, וכ"כ כל הראשונים. ג. כלי המיוחד להשמעת קול. הב"י הסתפק בטעם הדבר שאסר המהרי"ל להקיש בברזל הקבוע בדלת. וביאר על דרך שמא, שאסר משום שהוא כלי המיוחד להשמעת קול. ונמשכו אחריו הדרכ"מ, והאחרונים. איברא דלפנינו נמצא המהרי"ל במקורו, ושם מפורש שאסר מטעם אחר. וא"כ שוב אין מאן דאמר בראשונים דס"ל לאסור כלי המיוחד להשמעת קול. ד. ומה גם שנמצא מבואר ברמב"ם ועוד ראשונים, להקל בהא. ה. וכן יש להוכיח מן השו"ע (סימן שלט ס"ג) דאסר לקשקש בזוג לתינוק, והוא בדרך נעימה, וכדמוכח מריש הסעיף, וממקורו הוא הרמב"ם. וחזינן דכשאינו בנעימה מותר, אף שזוג הוא כלי המיוחד להשמעת קול. ו. וכ"כ רוב האחרונים בדעת מרן להקל. ז. ואף שכמעט כל האחרונים החמירו בכך, מ"מ ברור להקל שמקורם נבע בטעות, וכן דעת הראשונים להקל, וכן דעת מרן, והוי מילתא דרבנן. ח. לקשקש לתינוק. האחרונים למדו דהאיסור לקשקש לתינוק הוא דוקא בדרך נעימות, או של שיר, אבל קשקוש בעלמא שרי. ט. ותקשי מסתימת השו"ע והפוסקים שכתבו סתם לאסור לקשקש לתינוק להשתיקו, והלא סתם המקשקש להשתיקו אינו בדרך נעימות, כי אם בקול רעש גדול, שאינו נעים למשמע אוזן. ואיך אם כן כתבו בסתם להשתיקו, אם נתכוינו לאסור דוקא בדרך שיר. ולכאורה כן מבואר בב"י ובכס"מ, דנאסר לקשקש אף שלא בדרך שיר. מתוך שהשיג על תרוהד"ש שהתיר לעשות אצבע צרדה לתינוק לשמחו, מדברי הרמב"ם שאסר. והלא הרמב"ם דיבר שם בדרך שיר, וא"כ מאי קא קשיא אתרוהד"ש. ועל כן נראה דאוסר לקשקש אף שלא בדרך שיר. וכן משמע בכס"מ והוא כנ"ל, דקישקוש לתינוק לעולם חשיב דרך שיר, אף כשעושה ברעש ולא בנעימות. י. ולפי"ז מה שהקשה הב"י על תרוהד"ש מהרמב"ם שאסר אצבע צרדה בדרך שיר, ולכאורה היה לו להקשות מדין קשקוש לתינוק. אמת דאה"נ יכל להקשות משם, רק שהיה ברור לב"י דכל שעושה לתינוק הוא דרך שיר, ועל כן הקשה ממה שאסר הרמב"ם דרך שיר, אף שיכל להקשות ממקרה מקביל ברמב"ם לתרוהד"ש. ברם, אפשר ללמוד בב"י דלמד, דכשעושים אצבע צרדה הכוונה בנעימות, ועל כן חלק על תרוהד"ש שהתיר אצבע צרדה לתינוק. ועל כן הקשה בכס"מ על הרמב"ם שאסר אצבע צרדה בדרך ניגון, מכה"ג שעשו לפניו באצבע צרדה. וכן למדו כמה פוסקים. ולפי"ז קשקוש לתינוק שאסור, הוא רק בדרך שיר. דכל השגת הב"י אתרוהד"ש נבעה מכך שמדובר בדרך ניגון, אך לעשות אצבע צרדה שלא בדרך ניגון לתינוק שרי. יא. ואין להקל מטעם ס"ס, שמא כתוס' ביצה ל שפסקם הרמ"א (סימן שלט ס"ג) דהיום אין גזירת שמא יתקן כלי שיר, כיון שאין אנו בקאין בעשיית כלי שיר, כי התוס' הוו שיטה יחידאה. מה גם דפוסקים רבים למדו בתוס' שהתירו רק לגבי טיפוח וריקוד, ולא לשאר דברים, וא"כ א"א ללמוד להקל מדעת תוס' בנידו"ד. יב. ואולם בדעת הרמ"א העיקר שמיקל בכל הדברים. ומ"מ איך שלא יהיה לדידן, א"א לצרף לספק את התוס' דהוי יחידאה. ומה שהרמ"א נשען עליו, הוא מפני שנהגו להקל במקומו. ואף שכתבנו להחמיר בקשקוש לתינוק, מ"מ השמעת קול בכלי משחק של ילדים המיועדים לכך שרי. יג. ובאמת כי אף השמעת קול בכלי שיר ממש, כשאינו ניגון, נראה דשרי, וכמדוייק ברמב"ם. ואולם לא מלאני ליבי להקל. ובר מין דין, אסורים משום מוקצה מחמת חסרון כיס.

(((שאלה:))) האם מותר להשמיע קול במשחקי ילדים אשר נועדו לכך, כגון צפצפה, תוף, גיטרה, ומצלתים וכדו'. וכן האם מותר לקשקש לתינוק בצעצועי תינוקות המיועדים לכך.

(((תשובה:)))
איזה קול נאסר להשמיעו

א. במסכת עירובין (קד ע"א) נחלקו האמוראים באיסור השמעת קול, האם אסור להשמיע כל סוג קול, כל שחפץ בהשמעת הקול, אפי' שאינו קול של שיר, דכן ס"ל לעולא, ולכן קילל את מי שדפק בדלת בשבת, (ראה שם במאירי הנדפ"מ). וכן מבואר בירושלמי ביצה (פ"ה ה"ב). ומאידך רבא (בעירובין שם) ס"ל דלא נאסר להשמיע אלא רק קול של שיר. ולענין הלכה נחלקו בזה הראשונים, כי הרי"ף (סוף עירובין) כתב בשם קצת מרבותיו דסבירא להו כעולא, וכדמבואר בירושלמי (ואולם איהו פליג וכבסמוך). וכן פסק הר"ח בגליון הדף (עירובין שם), ובארחות חיים (שבת סימן תמד) כתב שכן ס"ל לקצת מן הגאונים (ושמא מקורו מהרי"ף הנ"ל), וכ"כ ר"י מבעלי התוס', והובא בטור (סימן שלח). וכן משמע בשו"ת המהרי"ל החדשות (סימן לח), והביאו בקיצור וס"ל הכי האגור (סימן תקיח וכבסמוך).

(((ומאידך))) עומדים רוב הראשונים להתיר כל שאינו קול של שיר, דכן דעת הרי"ף סוף עירובין (דף לה ע"ב), וכ"כ הרמב"ם (פכ"א ה"ג), וכן הוא ברא"ש שם (פ"ה ס"ב, דכן למד בדעתו הב"י סימן שלח, וע' בזה בספר פתח הדביר סימן שלח (ס"ק א)), וכ"כ הטור (סימן שלח) ובשם ר"ת (עירובין קד סוע"א), ואבי העזרי (סימן תשצו). ע"כ. וכן הוא בפסקי תוס' עירובין (סימן ריג), וכ"כ המרדכי (פרק ה דביצה סימן תרצו), וכן דעת רב יודא בר ברזיל (הובא בתוס' שם ד"ה הכי, ובאגודה סוף עירובין), ובאגור (סימן תקיח) כ"כ בשם ה"ג, וכ"כ האו"ז עירובין (סימן רטז), והראב"ן (סוף עירובין), וכן הוא בפסקי ריא"ז (שם), וכ"כ המאירי הנדפ"מ (שם), ועוד לו בספרו מגן אבות (הענין העשירי), וכ"כ ההגהות מיימוניות (פכ"ג רס"ק ב), וכן משמע בשו"ת הר"מ (סימן קלט) המובא בהגמ"י שם, וכן בהגהות אשרי (סוף עירובין), ובשם מהרמ"ק. וכן ס"ל הכי בספר צרור החיים (דרך שלישי סימן יז) מדמסיים שכן המנהג, וכ"כ בפירוש רבנו ישמעאל בן חכמון (עירובין שם), ובסמ"ג (לאוין סה, דף כב ע"ב), וכן משמע באגודה (סוף עירובין שם). [וע"ע ברבנו ירוחם (ני"ב ח"ג), ובאהל מועד (שער השבת דרך ו, ודרך יא), ובארחות חיים (שבת סימן תמד) שלא הכריעו.] וכן הכריע מרן בב"י (סימן שלח, דף קיב סוע"ב) כיון שהרי"ף והרמב"ם מסכימים, וגם הכי משמע דס"ל לרא"ש. וכ"פ בשלחנו הטהור (סימן שלח ס"א) וז"ל, השמעת קול בכלי שיר אסור, אבל להקיש על הדלת וכיוצא בזה כשאינו דרך שיר מותר. וא"כ פשוט דכן עיקר.

השמעת קול נעים ואינו מנגינה

ב. (((ודע))) דאיסור השמעת קול אינו בדוקא קול של שיר, אלא ה"ה קול ערב, אפי' שאינו נגון. שהרי בעירובין (קד ע"א) התירו להטיף מי ארג לחולה, ואסרו לבריא. ופרש"י שם בביאור מהות כלי זה, כלי הוא של מתכת, ופיו צר ומנוקב בתחתיתו נקבים דקים, וממלא מים, וסותם פיו העליון, וכל זמן שפיו סתום, אין המים יוצאים בנקבים התחתונים, וכשרוצה נוטל פקק העליון, והמים יוצאים בנקבים טיף אחר טיף. ונותן כלי מתכת וכופהו תחתיו, וקולו נשמע לחולה. ע"כ. ובהו"א חשבה הגמ' דמיירי להעיר את החולה, ופרש"י, ומתיראין להקיצו בידים שלא יבעת, וכיון דלהקיץ הוא, לא בנעימה ובנחת נשמע. ע"כ. ולמסקנת הגמ' מיירי להרדימו, ונמצא דקולו נשמע בנעימה ובנחת, ואסור להשמיעו לבריא, אע"ג שאינו ניגון, כי קול הנשמע בנעימה ובנחת נחשב קול של שיר. וכ"כ שם רש"י לעיל מינה להדיא, גבי הכלל שכלל רבה, לא אסרו אלא קול של שיר, וז"ל, בקול של שיר הנשמע כעין שיר בנעימה ובנחת. ע"כ. וחזינן כאמור. וכ"כ עוד ראשונים רבים, דכן הוא באוצר הגאונים (סוף עירובין סימן רה) בשם רבי צדוק, שכתב בביאור מהות הכלי הנ"ל, שהיה קולו ערב של הכלי. ע"כ. וא"כ תלה זאת בקול ערב, ע"ש. וכ"כ עוד ראשונים גבי כלי זה, דכן כתב הרמב"ם בפירוש המשניות (סוף עירובין). ע"ש. וכ"כ האו"ז (עירובין סימן רטז) וז"ל, כעין שיר בנעימות ובנחת. ע"כ. וכ"כ בפסקי ריא"ז (שם), גבי איזה קול נאסר וז"ל, כיון שהוא משמיע קול נעימה בידו או בכליו, כעין כלי זמר. ועוד בהמשך גבי מי ארג כתב, כדי שישן החולה בנעימת הקול, ולבריא אסור מפני שדומה לקול של שיר. ע"כ. ובספר הנר (שם) כתב, כדי שישן החולה בנעימת אותו הקול. ובמאירי (שם) הוא קול ערב המביא לידי שינה, ודומה לקול של שיר. וכ"כ בחידושי הריבב"ן (שם). וע"ע בשו"ת יהודה יעלה אסאד (סימן עד).

כלי המיוחד להשמעת קול

ג. (((והנה))) כתב האגור (סימן תקיח) וז"ל, ובתשובת מהרר"י מולן ז"ל (שו"ת מהרי"ל החדשות סימן לח אות ד) אסר להכות בשבת על הדלת בכלי המיוחד לשם להשמיע קול. עכ"ל. ותמה על כך הב"י (סימן שלח), דאי סבירא ליה כעולא (שאוסר כל קול), אפי' אם אינו מיוחד לכך אסור. ואי סבירא ליה כרבא (שאוסר רק קול של שיר), אפי' אם מיוחד לכך שרי, כיון שאין מכוין לשיר. ותירץ הב"י וז"ל, ושמא י"ל, דאע"ג דסבירא ליה כרבא, במיוחד לכך חיישינן שמא יכוין לשיר. וכן נראה ממה שכתוב בפסקי התוספות של עירובין (סימן ריג), קול שאינו של שיר אין לאסור, אך טבעת הדלת אסור לקשקש בו. ע"כ. ועל כך כתב הדרכ"מ (סימן שלח ס"ק ז) וכן המנהג כדברי האגור. וכן פסק הרמ"א בהגהותיו (סימן שלח ס"א), ואסור להכות בשבת על הדלת בטבעת הקבוע בדלת, אע"פ שאינו מכוין לשיר, מ"מ הואיל והכלי מיוחד לכך אסור. ולכן אסור לשמש להכות על הדלת לקרא לבית הכנסת ע"י הכלי המיוחד לכך, אלא מכה בידו על הדלת. עכ"ל. וע' בדרכ"מ הארוך, דנמשך אחר ביאור הב"י באגור, דטעם האיסור משום שהוא כלי המיוחד לכך.

(((ותחילה))) וראש הרואה יראה כי מרן והרמ"א לא היה לפניהם דברי המהרי"ל במקורם, הוא שו"ת המהרי"ל, ונמצא לפנינו בשו"ת המהרי"ל החדשות (סימן לח אות ד), והמעיין שם רואה כי המהרי"ל נתן טעם אחר לחומרתו. דפתח בראש דבריו כי הקשת הדלת בכלי המיוחד נהגו העולם איסור. והוקשה לו ע"מ סמכו העולם להקל להקיש באגרוף. ופירש, דחשיב כלאחר יד, ובשינויי שרי בירושלמי. והמשיך דאפי' את"ל דשרי כמו שפסק ראבי"ה [(וח"ג סימן תשצה דף 485), דפסק להקל כרבה, דשרי להשמיע קול, כל שאינו קול של שיר.] מ"מ יש לאסור, כיון שנהגו, והוו דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור. ועל כן תמה על הק' מה"ר אהרן שהעידו עליו שקשקש בברזל המיוחד ותלוי בדלת. עכת"ד. ואילו היו רואים את דברי המהרי"ל במקורם, לא היה מסתפק הב"י בהבנת דבריו, ולא היה מפרשם כהבנתו, כי כל שאסר המהרי"ל הוא, או משום דס"ל כר"ח לאסור כל השמעת קול. או משום דאע"ג שהוא מותר כיון שאינו קול של שיר, מ"מ מאחר ונהגו בזה קדושה ופרישות, שלא להקיש על הדלת, הוו כדברים המותרים ונהגו בהם איסור. ושוב הראוני שכבר קדמני בזה בשו"ת שבט הלוי (ח"ט סימן עו), ע"ש בדרך שדרך. ומעתה י"ל, דאף מש"כ בפסקי התוספות עירובין (סימן ריג) המובאים בבית יוסף הנ"ל, לא אסרו משום שהוא כלי המיוחד לכך, דהנה ז"ל, קול שאינו של שיר אין לאסור, אך טבעת הדלת אסור לקשקש בו. ע"כ. ונראה שאין כוונתם לאסור משום שהוא כלי המיוחד לכך, שהרי לא רמזו כי הוא זה לכך, אלא נראה טעמם מפני שכן המנהג, וכפי שראינו במהרי"ל. או דס"ל לאסור כל השמעת קול, אף שאינו של שיר, כל שעושה כן ע"י כלי. וכמו שמצינו לאביו של האגור, הלא הוא מהרר"י לנד"א, שאסר כן, וכמש"כ משמו האגור (ס"ס תקיח), דבמשמיע קול ע"י כלי (אף שאינו מיוחד), לכו"ע אסור. וכן ס"ל להלכה כדין זה בספר תורת שבת (סימן שלט ס"ק ג) דע"ש דיליף הכי ברמב"ם. שהרי כל שהיה צד לב"י לפרש באגור דשאני כלי המיוחד לכך, הוא מפני שהאגור כתב בשם המהרי"ל לאסור במילים אלו, דאסר להכות בכלי המיוחד וכו', ועל כן סבר הב"י שזהו טעמו, וכמו שכתב כן להדיא. ולמרות שלפי"ז הוא חידוש של המהרי"ל, שהרי בגמ' אין רמז לכך, ואדרבה זהו סותר לגמ' שהתירה כל שאינו קול של שיר, ומנין הוציא כן. [וע' בקרית ספר (סימן פג אות ב) דנתן סמך לאגור מהגמ'.] מ"מ הוכרח הב"י לדחוק, כי לשונו של האגור הטעהו וכנ"ל, ונמשכו האחרונים אחר הבנת הב"י. אך עתה בראותינו שאין זהו הפירוש במהרי"ל, א"כ שוב מנין לנו לפרש כן בפסקי התוס', שהם עצמם לא רמזו דטעמם לאסור משום שהוא כלי המיוחד, ויש לנו לפרשם כמו פירושים שכבר אמרום הראשונים, ולצמצם כמה שיותר את המח'.

ד. (((ומה))) שיותר גורם לנו לומר כן, הוא מחמת שנמצאו כמה ראשונים שמבואר בדעתם להתיר אף בכלי המיוחד לכך. ראש וראשון הוא הרמב"ם (פכ"ג ה"ד) דכתב וז"ל, אסור להשמיע קול של שיר בשבת, בין בכלי שיר כגון כנורות ונבלים, בין בשאר דברים, אפילו להכות באצבע על הקרקע, או על הלוח, או אחת כנגד אחת כדרך המשוררים, או לקשקש את האגוז לתינוק, או לשחק לו בזוג כדי שישתוק, כל זה אסור, גזירה שמא יתקן כלי שיר. עכ"ל. וא"כ שפתיו ברור מללו, דבכל הדברים האמורים בזו ההלכה, גבי כנורות ונבלים וכו', כל שאסור הוא רק קול של שיר, וכאשר פתח בריש דבריו, אך אם הוא קול שאינו של שיר, מותר לכתחילה. [וכן דייק הב"י (ר"ס שלח ד"ה ודעת הרמב"ם), את אלו מלותיו של הרמב"ם, דאסר רק של שיר, ולא קול שאינו של שיר. וכן דייק זאת בספר מטה אהרן (ריש ערך אין שבות במקדש).] ומפורש, דאף בכלים המיוחדים להשמעת קול שרי להשמיע קול, כל שאינו קול של שיר, שהרי נבלים וכנורות הם כלים המיוחדים להשמעת קול. וכ"כ כל' הרמב"ם הסמ"ג (ל"ת ס"ס סה דף כב ע"ב ד"ה כל דבר). [ומש"כ בסמוך לבאר נשים המשחקות, משום השמעת קול, וסותר עצמו אדלעיל, וכן לדבריו לקמן, ע"ש. וכן בראש הסימן פירש משום אשוויי גומות. עתה ראיתי בביאור רבי אייזק שטיין על הסמ"ג הנדפ"מ, (בהוצאת מכון ירושלים שם) דהסמ"ג כתב למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, אבל להלכה ס"ל משום אשוויי גומות.] וכ"כ להוכיח הביה"ל (סימן שלח ס"א ד"ה על הדלת), בדעת הרמב"ם בפירוש המשניות סוף עירובין. וז"ל של הרמב"ם שם, והקול הנשמע לגלגל בעת השאיבה, אין אוסרים אותו, וכמו כן אין אוסרין להקיש בשלשלת הפתחים והדומה להם. וכו' ע"ש בהמשך. ושב וכ"כ בביה"ל (סימן שלח ס"ק ב). וכן דעת הק' מה"ר אהרן הוא דודו של מהרא"י המובא בשו"ת מהרי"ל החדשות (סימן לח אות ד) הנ"ל, כי העידו עליו שעשה מעשה לקשקש בברזל המיוחד לדפוק בדלת. וע"פ האמור לעיל יוצא שכן דעת המהרי"ל איהו גופיה, דאין איסור של כלי המיוחד, רק אסרו מצד המנהג, וא"כ כן דעת האגור ג"כ, שהעתיקו.

(((וכן))) יש להוכיח מן הגמ' עירובין (קד ע"א) ומטיפין מיארק לחולה. דבהו"א סברה הגמ' להוכיח דנאסר כל קול, שהרי לבריא אסור, אף שעשוי הכלי להעירו. וע"ש בפרש"י כי פשטות דבריו מורים שהוא כלי המיוחד לכך. וכן פירשו כפרש"י כל הראשונים. ואת"ל דבמיוחד להשמעת קול אסור, אף כשאינו של שיר, מאי ראיה איכא מהכא. וכן למסקנת הגמ' דמיירי להרדימו, ולכן אסור לבריא. מבואר דלהקיצו שפיר דמי, וא"כ שרי בכלי המיוחד להשמיע קול. וראיה זו כבר הביאה המ"א (סימן שלח ס"ק א) וסמך עליה להקל בענין הפעמונים שבפרוכת, אף שהם כלי המיוחד לכך. וכ"כ הבאר היטב (ס"ק א), וכן למד במ"א בספר גדולות אלישע (סימן שלח ס"ק א), וע' בספר תורת שבת (ר"ס שלח). ואומנם הביה"ל (סימן שלח ס"א ד"ה על הדלת), דחק, כי י"ל, דמיירי כשאינו כלי המיוחד להשמעת קול. וכ"כ מו"ר בספר לוית חן (סימן קי), ושכ"כ לתרץ בשו"ת זכרון יהודה (חאו"ח סימן צב), ושם הוסיף הכרח לזה מל' השו"ע (סימן קנט ס"ה) דמיירי התם בכלי זה לנטילת ידים, וכתב מרן וז"ל, כיון שעשוי לקבלה בענין זה, [לקבל את המים בצורה זו, אע"פ שאינו עומד בלא סמיכה,] וזה עיקר תשמישו, נקרא כלי. עכ"ל. ומפורש דעיקר תכליתו לנטילת ידים, ולא להשמיע קול לחולה. ברם לכאורה אינו מוכרח, די"ל שמש"כ מרן עיקר תשמישו, היינו שמשתמשים בו בצורה שסומכים אותו, ופשוט, ואה"נ עיקר תשמישו להשמעת קול. ובאמת כי כל הכרחם לכך נבע מתוך שנמצאו ראשונים שכתבו יסוד זה, והם המהרי"ל, והאגור, ועתה בראותינו דס"ל להיפך, א"כ י"ל כל בתר איפכא, כי אדרבה משם ראיה לנו. ושוב ראיתי בספר תהל"ד (סימן שלח ס"ק ג) דכתב כי קושיא זו הוקשתה לו מכבר, ושראה לספר קני מנורה (ס"ק ג) דגם הוא הקשה כן, ונשאר בצ"ע. וכתב הרב תהל"ד לתרץ בדרך אפשר, דכיון שהמים הם המשמיעים קול בכלי זה, בנופלם ע"ג המתכת, אינו נחשב כלי המיוחד לכך. עכת"ד. וכמה מן הדוחק יש בתירוצו, וגם הוא כ"כ מתוך ההכרח, ועתה ע"פ האמור י"ל שיודה להקל. וכן ראיתי בספר קני מנורה (סימן שלח רס"ק ג) דכתב דזהו קצת ראיה, וא"כ ס"ל דאינו מוכרח. וע"ע בספר בני ציון (סימן שלח סס"ק ב) דגם הוא כתב ראיה זו ודחאה, ולא זכיתי להבין דבריו ע"ש. ועוד הראני ידידי וחביבי הרה"ג שאלתיאל עמר שליט"א דבהגהות מוספיה שעל הערוך (ערך דיופי, וערך ארפרכס) דפירש דמיארק הוא כלי גננים. דהיינו שמשתמשים בו להשקות, ולפי"ז אין הוא כלי המיוחד להשמעת קול, וצ"ע. וע"ע בספר ערוה"ש (סימן שלח ס"ט).

דעת מרן

ה. (((ובדעת))) מרן יש לעיין, כי כבר הזכרנו דהב"י הביא את האגור והמהרי"ל בלא חולק, אלמא דס"ל הכי. אך ראה בשו"ע (סימן שלט ס"ג) דפסק וז"ל, אין מטפחין להכות כף אל כף וכו', או לקשקש באגוז לתינוק, או לשחק בו בזוג כדי שישתוק, כל זה וכיוצא בו אסור, גזירה שמא יתקן כלי שיר. עכ"ל. וכשם שטיפוח וסיפוק נאסר דוקא כעין שירה, וכדאיתא בירושלמי ביצה (פ"ה ה"ב) דמיירי בדרך שמחה, וכ"כ התוס' שבת (קמח ע"ב ד"ה לא), [ואף לפרש"י שם, דמיירי גם בעת צער, הוא מפני שהמקוננות היו מקוננות ע"י כלי שיר. וע' בזה בפמ"ג (סימן שלט א"א ס"ק ב), ובספר בני ציון (סימן שלט רס"ק ד).] וכ"כ המ"מ (פכ"ג ה"ה), והמאירי ביצה (לו ע"ב) וכ"כ הטור (סימן תקכד), וכן מבואר בב"י (שם) שהראה מקורו של הטור מן הירושלמי, ולא הביא בכך שום חולק, ופשוט א"כ שכן דעתו. וכ"כ האחרונים, דכ"כ הפמ"ג (א"א סימן שלט ס"ק ב), ובשו"ע הרב (ס"ב), ובספר נוהג כצאן יוסף יוזפא (שבת סימן כט עמ' קס), וכ"כ התו"ש (סימן שלט ס"ק ג), ובמ"ב (ר"ס שלח ס"ק ב), וע"ע בספר בני ציון (סימן שלט ס"ק ד) דהסתפק האם אסור ריקוד בלא שיר ע"ש. וגדולה מכך כתב בשו"ת רבי עזריאל הילדסהיימר (ח"א או"ח סימן נ) כי האיסור לרקד, היינו בכה"ג שהריקוד משמיע קול נעים, וע"ע בשו"ת דבר יהושע (ח"ב סימן מב אות ד ד"ה ובעיקר). וא"כ בראותינו עתה כי ריש הסעיף מיירי בדרך שמחה, ולמרות שלא פירש מרן שזו כוונתו, מ"מ הוא מוכרח וכאמור, שכן הסכמת כל הפוסקים, וכן מבואר בב"י (סימן תקכד), א"כ י"ל דה"ה גבי מאי דמסיים מרן בזה הסעיף, שאסור לקשקש לתינוק ע"י אגוז או זוג, היינו בדרך שירה, ולא קשקוש בעלמא. ונימא דלקשקש בזוג נאסר רק בדרך שיר, הא לאו הכי שרי, אף שהוא כלי המיוחד להשמעת קול.

(((וגדולה))) מכך, והוא העיקר, דמקורו של מרן הוא הרמב"ם (פכ"ג ה"ד) וכמבואר בב"י (ומשם מועתק דין זה), וברמב"ם מפורש דמיירי בדרך שיר, שהרי פתח בריש ההלכה, אסור להשמיע קול של שיר בשבת, בין בכלי שיר, כגון כנורות ונבלים, בין בשאר דברים, אפילו להכות באצבע על הקרקע, או על הלוח, או אחת כנגד אחת כדרך המשוררים, או לקשקש את האגוז לתינוק, או לשחק לו בזוג כדי שישתוק, כ"ז וכיוצא בו אסור, גזירה שמא יתקן כלי שיר. עכ"ל. וא"כ שפתיו ברור מללו, דאסר לקשקש לתינוק, כיון שהוא בדרך שיר. [וכן דייק הב"י (ר"ס שלח ד"ה ודעת הרמב"ם), את ריש ההלכה ברמב"ם, שאסר רק דרך שיר. וכן ביאר ברמב"ם בספר מטה אהרן (מערכת אין שבות במקדש ד"ה והנה הן), דמה שהמשיך הרמב"ם לאסור אצבע צרדה, הוא בדרך שיר, וכמש"כ בריש ההלכה. וגדולה מכך כתב בספר מעשה רוקח (פכ"ג ד"ה לפיכך), לדייק את הרמב"ם דפליג אאגור, והוא מתוך שדייק לכתוב אסור להשמיע קול של שיר, אלמא כל שאינו שיר שרי אפי' במיוחד לכך.] וא"כ ברור שכן דעת מרן, מאחר וזהו כל מקורו, שהרי הרמב"ם הוליד את דין זה. שוב ראיתי שמקור יש לרמב"ם לדין זה, ולאו מדיליה הוא כאשר סברתי, והוא מתוספתא מפורשת בשבת (פרק יד הט"ז) דאסור לקשקש לתינוק. והביאה כמקור לרמב"ם, בספר מרכבת המשנה (פכ"ג ה"ד). ובאמת הוא פלא שהמ"מ, והכס"מ, וגם בב"י, לא ציינו לה. ואיך שלא יהיה, גם לפי"ז מקורו של מרן הוא הרמב"ם, וכמבואר בב"י, ועל כן ברור שזו כוונתו. ומעתה זה יוצא, דכל שנאסר לקשקש לתינוק בזוג, הוא מטעם דהוי דרך שיר, הא להשמיע בו קול שאינו בדרך שיר, כגון לקרא לחבירו וכדו', מותר, אע"ג שזוג הוא כלי המיוחד להשמעת קול, שהרי זוג הוא פעמון, [וכדתנן במתני' דשבת (דף סו ע"ב), ונפסק הכי ברמב"ם (פי"ט הי"ח), ובשו"ע (סימן שא סכ"ג).] וא"כ אף דעסקינן בכלי המיוחד להשמעת קול, שרי להשמיע בו קול, בתנאי שאינו דרך שיר. ואף לדברינו לקמן (אות ט) דנאסר לקשקש אף שלא בדרך ניגון, מ"מ הוא מפני שלתינוק קשקוש הוי דרך נעימה, הא לאו הכי שרי וכאמור.

(((ומעתה))) בראותינו כי מוכח בשו"ע דשרי להשמיע קול, אף בכלי המיוחד לכך, כל שאינו בדרך שיר, אתי שפיר מה שלא כתב מרן את דברי האגור להלכה, והשמיטו מן השו"ע. ואף שמצד זה לבדו שהשמיט אין ראיה דלא ס"ל הכי להלכה, כיון שאפשר לתלות את ההשמטה בכך שאין דין זה מצוי כ"כ, וכמש"כ לעיל (סימן מא אותיות ב,ג) באורך ע"ש. מ"מ הדברים עולים יחדיו ומחזקים את הבנתנו.

ו. (((ואולם))) ע' במשב"ז (סימן שלח ס"ק א) דלמד בב"י לאסור אף בכלי המיוחד. וכן הוא בספר מעשה רוקח (פכ"ג ד"ה לפיכך). ברם רוב האחרונים למדו בדעת מרן להקל, דלך נא ראה בהגהות מוהר"א אזולאי על הלבוש (ר"ס שלח) דכתב, כי בב"י פסק שמותר להקיש על הדלת, ואפי' בטבעת המיוחדת להשמיע קול, כיון שאינו מכוין לשיר. ע"כ. וכנראה למד כן מתוך משמעות דברי הב"י, שתמה על האגור. ומה שיישבו הב"י, הוא רק כדי לבארו, אך ליה לא ס"ל. וע"ע בספר בני ציון (סימן שלח ס"ק ב) דכתב כי השמטת מרן מהשו"ע דין זה, מוכיחה דלא ס"ל הכי, והוא מפני שלא שייך החשש שמא יכוין לשיר בכלי המיוחד להשמעת קול, כיון שאינו כלי שיר. ע"כ. וגם בספר גדולות אלישע (סימן שלח ס"ק א) למד בדעת מרן להקל, דאומנם בתחילה כתב שאין להוכיח מל' השו"ע (ס"א) האם ס"ל כאגור, אך הדעת נוטה שמתיר בכל ענין דלא כאגור, מדסתם וכתב בשו"ע, אבל להקיש על הדלת מותר, ולא פירש דבריו דהיינו דוקא בידו, משמע דס"ל דבכל ענין מותר. ועוד כתב, שכן משמע בשו"ע הרב (ס"א) דכתב את דעת האגור בשם וי"א, אלמא דפליג אסתם דבריו שבתחילה שהתיר לדפוק על הדלת, וכן ס"ל למ"א (ס"ק א). עכת"ד. ולפי דיוקו בשו"ע הרב, כן מדוייק נמי בחסד לאלפים (סימן שלח ס"א), ובספר קצוש"ע (סימן פ סע' פח). (אך לענ"ד אינו מוכרח, ע"פ כללו של הבית דוד, ואכ"מ). ובתחילה הייתי מתפלא איזה גילוי ראה במרן, ומה ראיה מצא במה שהתיר לדפוק, ולא חילק דדוקא ביד, אבל לא בכלי המיוחד. ומה פתאום שיוצרך מרן להזכיר זאת. ובפרט שהגמ' דיברה בסתם הקשה על הדלת, וכן כל הראשונים, למעט לאגור שהוא היחידי שהעלה פרט זה. שוב בינותי, דכנראה בזמנו ומקומו של הרב גדולות אלישע, על רוב דלתות הבתים היה קבוע כלי המיוחד להקשה, וכדמסיים התם, ובעירנו פה בגדאד יע"א יחידי סגולה מכים ע"י שינוי. ע"כ. ומשמע שהיה זה מצוי מאוד, ועל כן סבר שכן היה בזמן מרן, וא"כ איך סתם מרן ולא פירש, דמה שהתיר לדפוק על הדלת הוא שלא בכלי המיוחד. ולכאורה אין הכרח שכן היה בזמן מרן, ואף אם היה בהניח ה' שכן היה, אין גילוי במרן לענ"ד מלשונו, וכאמור. וכן כתב מו"ר בספר לוית חן (סימן קי) מדנפשיה, דמוכח מהשמטת מרן בשו"ע את האגור שהביא בב"י, דנקטינן להקל בזה. ושכן נראה קצת מדמסיים עלה בב"י אחר דברי האגור, ולענין הלכה, כיון שהרי"ף והרמב"ם מסכימים לדעת אחת, שלא אסרו אלא קול של שיר, וכמה גדולים סברי כוותייהו, וכן משמע מהרא"ש, הכי נקטינן. [והיא קצת ראיה, די"ל דקאי אדלעיל מינה דהאגור, דע' בב"י שכן פשטות דבריו.] ועוד כתב מו"ר, דהוא כמש"כ כיוצ"ב לעיל (סימן קו). וכוונתו, דשם הביא לשו"ת רועי ישראל (סימן ג דף יב ע"ב), ושכ"כ בשו"ת ויוסף אברהם (סימן כג דף קלט ע"ב), ובעוד אחרונים, דכל שיש לתת סיבה כל שהיא להשמטת מרן מהשו"ע, איזה דין שהובא בב"י, אמרינן בפה מלא שחזר בו. (וע' מש"כ לעיל (סימן מא אות ג) גבי אלו הדברים). ומינה לנידו"ד, דיש לתלות את ההשמטה בכך שהב"י שוב ראה את פירוש המשניות להרמב"ם, שבסוף עירובין הנ"ל דס"ל להקל, וחזר בו, והעיקר להקל. עכת"ד מו"ר שליט"א. וכן פסק כוותיה דהלוי"ח בספר השבת והלכותיה (סימן כג ה"ב), וכ"כ בהערות של ספר חיים שנים ישלם לגר"ח ויטאל (או"ח סימן שלח). וכ"כ בדומה בשו"ת אור לציון (ח"ב פל"ט הע' א) דסתימת מרן בשו"ע להתיר כשאינו מכוין לשיר, מוכח דלא כאגור המובא בב"י. וכ"כ להקל בכלי המיוחד לכך כל שאינו דרך שיר, בספר ערוה"ש (סעיפים ב,ג), ובשו"ת באר שרים (ח"ד סימן יט), ע"ש בצירוף עוד טעמים.

(((ואין))) להשיב על כך מדין שופר דחזינן בדוכתי טובי שאסור לתקוע בו ויש לו דין מוקצה, והלא להנ"ל כיון שאין הוא קול שיר, רק מיוחד להשמעת קול אין לאוסרו, וחזינן דכלי המיוחד להשמעת קול אסור, וכדאיתא בשו"ע (סימן תקפט סעיף ו), והיא גמרא ערוכה במסכת ר"ה (דף לג ע"א), וכן הוא בשו"ע (סימן תקצו), וכן מפורש בשבת (לה סוע"ב) ע"ש. כי נאסר שופר לא משום השמעת קול, אלא כיון שיש בו חכמה וכדאיתא בשבת (קיז ע"ב, וקלא ע"ב) ע"ש, והוא משום עובדין דחול וכמש"כ הר"ן (בריש מס' שבת דף א סוע"ב מדפי הרי"ף).

(((וא"כ))) ע"פ האמור יוצא מבואר, כי דעת מרן שקיבלנו הוראותיו, להקל להשמיע קול אף בכלי המיוחד לכך, בתנאי שאינו קול של שיר. וגם את"ל דמרן מחמיר כאגור, כיון שהביאו בב"י, זאת הוא מפני שלא ראה את המהרי"ל במקורו, וממילא לכאורה לא יכל להבינו כשורה. ומה גם כי הב"י כ"כ על דרך שמא, ולא חתך הכי. אך עתה בראותינו שהמהרי"ל נתכוין אחרת, שוב יש לנו להקל, ועדיפא טובא מהכלל שאמרו שבהגלות נגלות הראשונים שלא ראם מרן, י"ל שיחזור בו, וכלל זה שנוי במח'. אך כאן לכו"ע יחזור בו מרן, כי ברור שנבעה מסקנתו מפני שהיה מחוסר תחת ידו ספר המהרי"ל, וכאמור.

אחרונים

ז. (((הן))) לא אכחד שכמעט כל האחרונים אסרו להשמיע קול, אפי' אינו קול של שיר, בכלי המיוחד להשמעת קול. דהנה כ"כ בספר עולת שבת (סימן שלח ס"ק ה), וכן דעת הגר"א (סימן שא ס"ק כג), והביאו המ"ב (ס"ק ו) לאסור פתיחת דלת שיש לה ענבל. וכן הוא לו בסי' שא (סעיף כג) וע"ש בביה"ל ד"ה דוקא, וכ"כ הא"ר (סימן שלח ס"ק א), ועוד לו (סימן שא ס"ק מג), וכן כתב בספר הלכה ברורה הקדמון (ס"ק א), והמשב"ז (ס"ק א,ב), ובספר קני מנורה (ס"ק ג), וכן אסר בספר תהל"ד (ס"ק ב), ובספר תורת שבת (ס"א), וכן אסר ביד יוסף (רביד הזהב ס"ק א) ופירש משום עובדין דחול, וכ"כ בספר קצוש"ע (סימן פ סעיף פח), וכ"כ המ"ב (סימן שלח ס"ק ה), וע' בספר בני ציון (סימן שלח ס"ק ב) דלכתחילה ראוי לחוש ולהחמיר בכלי המיוחד לכך, ובשעה"ד יש להקל, כיון שהרמב"ם מתיר. ע"כ. ובערוה"ש (סעיף ח), [וע"ש דכתב טעם האיסור משום עובדין דחול. וע"ע בסוף הביה"ל, דגם הוא כתב משום עובדין דחול. ובלבוש (סימן שלח ס"א), כתב לאסור כלי המיוחד שמא יתקננו. וע"ע בטעם הדבר בבני ציון, ונתן טעמים מטעמים שונים.] וע' בספר ארחות חיים (ס"ק ה) דהביא משו"ת שערי דיעה (ח"א סימן קצד) שהקל שימוש בטלפון, וכן בשו"ת שבות יעקב (ח"ג סימן לא) מבואר הכי (וע' בסמוך). ואיהו פליג, דהן אמת דעצם הדיבור אין בו השמעת קול, אבל הצילצול חשיב. וכנראה דאוסר משום שהוא כלי המיוחד לכך, שהרי אינו קול ניגון. ברם חזיתיה לשו"ת משפטי עוזיאל (ח"א או"ח סימן יג), ושב והניף ידו בשניות (במהדו' תנינא חאו"ח ח"א סימן כא) דאסר הטלפון משום השמעת קול שנאסר בנחת [ולכאורה תמוה לומר דחשיב בנחת, ויעיד עליו גם דכל תכליתו היא לעורר שירימו את השפורפרת, ודמי למי ארג כשעשוי להעיר, דאז אינו בנחת, וכדלעיל.] וכן אסר בשו"ת בית יצחק (חיו"ד ח"ב במפתחות לסי' לא) שימוש בטלפון בשבת, משום שמוכרח המדבר במכונה כזאת להכות מקודם בפעמון עת ירצה לדבר, וזה אסור משום משמיע קול. והוסיף כי מה שהתיר בשו"ת שבות יעקב (ח"ג סימן לא) זה היה מכשיר אחר. וע"ע בשו"ת הלל אומר (סימן רכא) דאסר טלפון, דהוי כלי המיוחד לכך. וע"ע בשו"ת ציץ אליעזר (ח"א סימן כ פרק י) גבי הטלפון, דהביא מצל"ח חדש (בקונטרס אחרון למאמר א) דיש בזה משום השמעת קול, וגם הרב צי"א ס"ל הכי. ודן דהוי ע"י גרמא. ע"ש. ועוד לו בשו"ת ציץ אליעזר (חי"ז סימן טז סוף אות א). וע"ע בספר שערים המצויינים בהלכה (סימן פ ס"ק פב), גבי טלפון מפי ספרים, ועוד ע' גבי טלפון בספר יסודי ישורון (ח"ה עמ' קלב) מפי סופרים, וע' ליקוט מקיף על הדיבור בטלפון, בספר החשמל בהלכה (ח"ב פרק כב). וכ"כ לאסור כלי המיוחד לכך בשו"ת תורת יקוטיאל (סימן עא, עט) וע"ש מפי ספרים. וכ"כ לאסור בשו"ת כתב סופר (או"ח סימן נה), ובשו"ת משנה הלכות (ח"ד סימן נב), וכן אסר במיוחד לכך, בשו"ת באר משה (ח"ו ר"ס כח), ועוד רבים. ואף שכמעט כל האחרונים אסרו להשמיע קול, אפי' שאינו של שיר וכאמור. זה יצא להם מפני שנמשכו אחר הרמ"א, וכולם לא ראו את המהרי"ל במקורו, ואילו היו רואים לא היה יוצא חידוש זה כלל, וכדמבואר לעיל באורך. ועוד בה, שכן נראית דעתו של מרן, ומה גם שכן דעת הראשונים וכנ"ל, והלא עסקינן במילתא דרבנן, ועל כן נראה ברור להקל בכך.

(((וא"כ))) עד כאן יוצא, דשפיר דמי להקיש על הדלת בכלי המיוחד לכך, וה"ה בכל כלים המיוחדים להשמעת קול, כל שאינו עושה כן בדרך ניגון.

לקשקש לתינוק כיצד נאסר

ח. (((ועתה))) נבוא לענין השאלה האם מותר לקשקש לתינוק בצעצועים המיוחדים לכך. וע"פ המבואר אין לאסור מצד שהוא כלי המיוחד להשמעת קול, כי מצד זה העיקר להקל. אבל כל שעושה כן בנעימות אסור. וא"כ לו יצוייר שיחפוץ לקשקש לתינוק כדי להרדימו אסור, וק"ו אם יעשה בקצב מסוים, שזהו גוף האיסור שאסרו חז"ל, גזירה שמא יבא לתקן כלי שיר. ברם לשון מרן השו"ע (סימן שלט ס"ג) מורה לאסור אף יתר על כן, דהנה ז"ל, אין מטפחין להכות כף אל כף, ולא מספקין להכות כף על ירך, ולא מרקדין, גזירה שמא יתקן כלי שיר. ואפילו להכות באצבע על הקרקע, או על הלוח, או אחת כנגד אחת כדרך המשוררים, או לקשקש באגוז לתינוק, או לשחק בו בזוג כדי שישתוק , כל זה וכיוצא בו אסור, גזירה שמא יתקן כלי שיר. עכ"ל. והנה לשונו מורה בפשטות לאסור כל השמעת קול לתינוק, כשעשוי כדי להשתיקו, אף שאינו בדרך שיר, לא בניגון ולא בקצב, ולא בנעימות ובנחת כי כוונתו להשתיקו, אלא בכל אופן שיעשה השמעת קול לתינוק אסור. ברם לכאורה זה אינו, תחילה, דמקורו של מרן הוא הרמב"ם (פכ"ג ה"ד) והועתקו דבריו לעיל, ובואר שם כי הרמב"ם כותרת נתן לכל פרטי הדינים המוזכרים שם בהלכה, שהם עשויים בדרך שיר. וא"כ מה שנאסר לרשרש לקטן, מיירי כשעושה בדרך שיר, ועוד עיין לעיל (אות ה) בזה. והאמת שכן כתבו האחרונים גבי שאר הפרטים הנזכרים בשו"ע בסעיף הנ"ל, גבי טיפוח וסיפוק, דמיירי שמטפח בקצב, ולא כסתמות לשון השו"ע, והוא מוכרח כנ"ל מהרמב"ם. דכ"כ בספר תוספת שבת (סימן שלט ס"ק ג) כי טיפוח וריקוד שאסר השו"ע היינו בדרך שיר, ע"ש. וכן מבואר במ"א (ר"ס שלח) שכל סעיף ג בסי' שלט הנ"ל, מיירי בדרך שיר. וכן מבואר בספר מנורה הטהורה (סימן שלט ס"ק א,ב) דטיפוח וריקוד ואצבע צרדה מיירי דרך נעימה, ומינה ניקום ונידון דגם הסיפא של הסעיף גבי קשקוש לתינוק מיירי בקול של שיר. וכן ראיתי לערוה"ש (סימן שלח ס"ד) דכתב להדיא כדברינו, כי מה שאסר השו"ע לקשקש לתינוק, מיירי שמקשקש בקול של נעימה, לאפוקי מבכח. וכ"כ להקל לטפח לתינוק כדי שלא יבכה, בספר קצוש"ע (סימן פ סעיף פח) ודייקו לנכון בספר שערים המצויינים בהלכה (סימן פ ס"ק פ) דהתיר רק כדי שלא יבכה התינוק, שהוא שעת הדחק. וע"ע בשו"ת באר משה (ח"ו סימן כח) דנשען להקל לטפח לתינוק, על פי המ"א (סימן שלט ס"ק ב) דכל שאינו דרך שיר שרי באצבע צרדה. (ואולם לא ביאר את השו"ע (ס"ב שם), שאסר מ"מ לעשות כן לתינוק). וכ"כ בשו"ת משנה הלכות (ח"ו ס"ס עד) להתיר להשמיע קול לתינוק, אך הקל רק כלאחר יד, ורק כשהתינוק בוכה הרבה ומצטער. וע"ע בספר שש"כ (פט"ז הע' יא) בשם הגרשז"א, דיתכן שמותר לגדול להרגיע תינוק, וזוהי כוונת הדרכ"מ (ס"ק א), (וזה כהבנתו הנ"ל בו). ע"כ. ולפי זה נמצא, כי אין חידוש וחומרא מיוחדת בדין זה, שנאסר לקשקש לתינוק, מאחר וגם אנו לבדנו היינו אומרים כן, והוא ע"פ הגמ' בעירובין (קד ע"א) שכל קול נעים אסור, אף שאינו קול ניגון, דכל כה"ג חשיב קול של שיר, וכמש"כ לעיל (אות ב) מפי ספרים.

ט. (((ואולם))) יקשה מאוד על כך מסתימתם של הפוסקים שכתבו הלכה זו בסתם, ולא חילקו בין צורת ההשמעת קול. והלא כל כה"ג הו"ל לפירושי, שכל דבריהם אמורים דוקא כשעושה בקול נעימה. שהרי אסרו לקשקש באגוז לתינוק כדי שישתוק, ופעמים רבות אם לא רובא דרובא, אינו בדרך שיר כשעושה להשתיק התינוק. וראה ברמב"ם כי יש שינוי גירסאות, במה שאסר להשמיע לתינוק, האם גרסינן להשתיקו, או לשמחו. לך ראה בשינויי נוסחאות שבסוף הרמב"ם הוצאת פרנקל. ומענין שבב"י אצלנו גרס מרן ברמב"ם לשמחו, ואילו בשו"ע כתב לשתקו. והן לגירסא לשמחו, והן לשתקו, נראה שאין בקול שמשמיעים לתינוק, קול של נעימה, כי אם קול ברמה נשמע, או לשמחו כדרך שמשמחים תינוקות, או למונעו מקול בכי תמרורים, וגם הדרך אז להשמיע בקול רעש, עם הרשרשן וכדו' שאר דברים המשמיעים קול להרגיעו, ואינו בדרך של שיר. וא"כ כיצד כתבו הפוסקים בסתם לאסור לקשקש לתינוק להשתיקו, בזמן שהדרך לקשקש לתינוק להשתיקו, אינו בדרך שיר או נעימות, בו בזמן שכוונתם לאסור דוקא בנעימות.

ביאור הב"י

(((והנה))) הב"י (סימן שלט דף קיג ע"ב ד"ה כתב עוד הרמב"ם), תמה על תרוהד"ש (סימן סב) שהתיר לשחוק לתינוק באצבע צרדה, וכדתנן ביומא (יט ע"ב), ביקש להתנמנם, פרחי כהונה מכים לפניו באצבע צרדה. ואין לומר דשאני המקדש שאין בו שבות, דא"כ היה לגמ' להשמיענו זאת. עכת"ד תרוהד"ש. ותמה עליו הב"י, היאך סמך על דיוק כזה להתיר מה שאסר הרמב"ם. ע"כ. וע' ביש"ש (ביצה פ"ה סימן ו ד"ה ובת"ה), דקלסיה לב"י בדחיתו ושודאי התרוהד"ש לא ראה את הרמב"ם, כי אין דרכו לחלוק על הקדמונים בלא ראיה גמורה. ע"כ. [וע' בביה"ל (סימן שלט ס"ג ד"ה או), דמישב את התרוהד"ש שגרס אחרת ברמב"ם, וכאשר היתה הגירסא לפני המ"ב ברמב"ם. וכן ראיתי לסמ"ג (לאוין סס"ה) דגריס הכי ברמב"ם, וכן הוא בארחות חיים (שבת סימן תמד), וכ"כ בשנויי נוסחאות (שבסוף ספר הרמב"ם מהדו' פרנקל) דכ"כ בספר הבתים כת"י. ואולם לפנינו כתבו ברמב"ם כב"י, ע"ש.] וכן יליף כב"י בספר כנה"ג (ריש הגהב"י סימן שלט), והביא שכן השיג על ת"ה, בספר שארית יהודה (בסוף הגהת י"ד), ושב והניף את ידו הכנה"ג בשיורי הב"י (אות ב), וע"ע בספר תו"ש (סימן שלח ס"ק ד) דגם הוא למד כב"י, וע"ע בספר יד יוסף (סימן שלט ברביד הזהב ס"ק א).

(((ולכאורה))) קשה מדוע עשה מרן מח' בין הרמב"ם לתרוהד"ש, ולכן הקשה עליו, והלא אפשר לישב בפשטות, דהתרוהד"ש התיר שלא בדרך שיר, והרמב"ם הלא מיירי בדרך שיר. וכן תירצו האחרונים דכ"כ הדרכ"מ (סימן שלט ס"ק א), והט"ז (ס"ק ב), והמ"א (ס"ק ב), ובספר נחלת צבי (סימן שלט ס"ק א), וכ"כ הפמ"ג (א"א ס"ק ב), וכ"כ בסי' שרשי הים (ח"ב דקע"ז ע"ג), והובא בפתח הדביר (סימן שלט ריש ס"ק ג), ע"ש. ועוד הביא בד"ה הנה מפורש, דכ"כ בספר מטה אהרן (ערך אין שבות במקדש ד"ה הנה מפורש). ומשמע לכאורה, דהב"י שכן עשה מח' בין הרמב"ם לתרוהד"ש, הוא משום שהבין ברמב"ם שאוסר אף שלא בדרך שיר. וכן מוכח בכס"מ (פכ"ג ה"ג) דהקשה על הרמב"ם שאסר אצבע צרדה, ממה שהיו פרחי כהנה מכים לפניו, אלמא דשרי. ותירץ, דאין שבות במקדש. עכת"ד. ותקשי טובא, מה קושיא ראה מפרחי כהנה שהיו עושים להקיץ את הכהן הגדול, והלא להקיש אינו דרך שיר, [וכדאיתא בעירובין (קד ע"א),] לנידו"ד לדין הרמב"ם, דמיירי בדרך שיר. ומשמע דלומד הכס"מ ברמב"ם, דאוסר מ"מ, אף שאינו דרך שיר. ואם נלמד כן יצא, דמה שאסר מרן בשו"ע לקשקש לתינוק, היינו אף שלא בדרך שיר. וסברא לבאר זאת י"ל, דלתינוק קשקוש חשיב קול נעימה, וכדין מטיפין מיארק בעירובין (קד ע"א). ולכן הקשה הב"י על תרוהד"ש, כי בתרוהד"ש מיירי שעושה באצבע צרדה לתינוק כדי לשמחו, וכמבואר שם בשאלה. ועל כן השיגו הב"י, דכל כה"ג הוי קול נעים, כיון שעשוי לתינוק (אף כשעושה בקול רעש), ובזה הלא הרמב"ם אסר. ושוב ראיתי לספר פתח הדביר (סימן שלט ס"ק ו) דעמד על כך באורך, ולמד בב"י דאסרינן לתינוק אף בלא נעימות. כי היה פשוט לו דמש"כ ברמב"ם ובשו"ע לאסור לקשקש באגוז או לשחק בזוג לתינוק, הוא גם בלא נעימות. ובזה ביאר את השגת הב"י על תרוהד"ש שהתיר לשחק לתינוק באצבע צרדה, ולמרן ס"ל דהוא איסור גמור, כיון דלאו כו"ע דינא גמירי, ואטו לאחלופי ולהקיש ליישן התינוק דרך שיר. וכן מסיק להלכה בד"ה ומ"מ, ע"ש. וא"כ למד שהאיסור לקשקש לתינוק, הוא איסור עצמי שהמציאו הרמב"ם, גזירה שמא יעשה כן בנעימות, שבזה אסור לכו"ע. וכן משמע בספר מעשה רוקח (פכ"ג סוד"ה לפיכך), דלמד ברמב"ם שלתינוק בוכה אסור לקשקש להרגיעו. ולא ציין דמיירי דוקא בנעימות וצללים ערבים, אך בקול רעש גדול שרי. והלא המציאות היא שבדר"כ בכה"ג מרעישים לתינוקות להרגיעם. וכן משמע מדברי המ"ב (סימן שלח ס"ק א). וע' כאן בהערה או י"ל, דהאיסור לקשקש לתינוק בא מכח דין איסור טיפוח וריקוד, דנאסרו בעת שמחה, ולא מצד כלי שיר, דמה שייך שיר בריקוד, ופשוט דנאסר ריקוד גם בלא שיר, וכמש"כ לעיל (אות ה) דנאסרו בדרך שמחה, וא"צ בזה שיר. וה"ה דלקשקש לתינוק חשיב שמחה, ואף בלא ניגון אסור, דגזרינן דילמא יתקן כלי שיר. וע' במ"ב (סימן שלח ס"ק א) דמבואר דיליף באיסור קשקוש לתינוק מצד שמשמחו, וי"ל שכוונתו כנ"ל. (ואולם אינו מוכרח בהבנתו). ובב"י נכנס ביאור זה, כי העתיק את הרמב"ם שכתב או לשחק בו בזוג כדי שישחק. ע"כ. ולא גרס כדי שישתוק, וע"פ הנ"ל באים הדברים יחדיו, כיון שאם מקשקש לו כדי שישחוק הוי עת שמחה, וחיישינן שיבא לעשות כלי שיר. וכשם שבריקוד כן הוא, שנאסר לרקד גם בלא ניגון, כיון שהוא שמחה. ובזה אתי שפיר מה שמרן השיג על תרוהד"ש, כי המעיין שם בשאלה, רואה שדיבר גבי אצבע צרדה לתינוק כדי שישחק.איברא דפירוש זה אינו, שהרי בשו"ע כתב מרן כדי שישתוק, וכן הגירסא לפנינו ברמב"ם, וע' בנוסחאות הרמב"ם שבסוף מהדו' פרנקל. ומאחר ובשו"ע כתב מרן כדי שישתוק, א"א לפרשו דנאסר משום שמחה, שהרי לקשקש לתינוק כדי שישתוק, אינה פעולת שמחה. ועוד בה, דא"א להכניס זאת ברמב"ם, שהרי הרמב"ם חילק את דינים אלו לתרי בבי, וקבעם בב' הלכות, דבהלכה ג' כתב שאסור להשמיע קול של שיר וכו', ושאסור להשמיע לתינוק. ובהל' ד כתב, שאסור לטפח ולרקד. ואי איסור השמעת קול לתינוק בא מדין טיפוח וריקוד, מצד שמחה, היה לו להביא זאת יחדיו בהלכה ד, יחד עם ריקוד, שאיסורו מצד שמחה, ולא עם הדברים שנאסרו בדרך שיר. עוד דרך לבאר זאת. זה היה נראה לי ליישב את מרן בב"י, ובכס"מ לפום ריהטא.

י. (((ואולם))) תקשי על כך תרי, חדא, דהרי הובא לעיל שהב"י הקשה על תרוהד"ש מדברי הרמב"ם שאסר אצבע צרדה, ולפירושנו הנ"ל, שדברי הב"י כולם מדברים מצד שמרעיש לתינוק, דכל כה"ג לעולם הוי דרך שיר, מה הקשה הב"י על תרוהד"ש שהתיר לעשות אצבע צרדה לתינוק, מדין הרמב"ם שאסר אצבע צרדה, והלא הרמב"ם מיירי באצבע צרדה למבוגר, ושם מדובר שעושה כן בקצב, וכמו שדיברנו בכך מקודם, ואיך הקשה מהם על תרוהד"ש, שדיבר על אצבע צרדה בלא קצב, שהוא לתינוק, וכאמור. ועוד תקשי, מצד דברי הכס"מ האמורים, שעל הרמב"ם שאסר אצבע צרדה (ובו מיירי כשעושים בקצב דאינו לתינוק), הקשה על כך ממה שהיו מקיצים כהן גדול באצבע צרדה, ותקשי, דשם לא היה לפי קצב, ומאי קא קשיא ליה. ויש לדחוק לגבי הקושיא הראשונה, דאה"נ הב"י יכל להקשות על תרוהד"ש מדין קשקוש לתינוק שנאסר מכל מקום, אך בחר להקשות מדין אצבע צרדה, כי התרוהד"ש דיבר באצבע צרדה, והיה פשוט וברור לב"י הדין שכשעושה רעש לתינוק, לעולם נחשב דרך שירה, כי כן הוא כלפי השגת התינוק, עד שלא חש הב"י להקשות מדין קשקוש, אלא מדין אצבע צרדה, דאומנם שם מיירי כשעושים גדולים, והוא בקצב מסוים, אך זה יוצא, שבקצב אסור, דהוי דרך שיר, וה"ה במעשה תרוהד"ש, דהוי לתינוק, וזה חשיב דרך שיר שיאסר. ולגבי הקושיא השניה מהכס"מ, היא קושיא אלימתא. וראיתי לספר נחל איתן על הרמב"ם (פכ"ג ה"ד) לגאון רבי אברהם משכיל לאיתן זצ"ל, דהוקשה לו על הכס"מ, מאי קא קשיא ליה מדין מכין באצבע צרדה לכה"ג, שאינו דרך שיר, להכא. ותירץ שהכס"מ לא הקשה כן לשיטת הרמב"ם, אלא כוונתו להקשות על האוסרים השמעת כל קול, אפי' שאינו של שיר, מכהן גדול שהיו משמיעים לו קול. ותירץ הכס"מ, דשאני התם דאין שבות במקדש. עכת"ד. ואע"פ שהוא דוחק, ההכרח לא יגונה, אם לא ישובח.

(((ברם))) אפשר לומר פשט אחר בב"י, והוא שמרן הבין כי כשעושים אצבע צרדה, הדרך לעשות בדרך ניגון, ולא סתם. ועל כן הוקשה לו בכס"מ על הרמב"ם מיומא, ועל כן הבין שהתרוהד"ש שהתיר לעשות אצבע צרדה, היינו בדרך שיר, ולכן גם הוכיח מיומא. ולפי"ז יצא, דשרי לקשקש לתינוק ברעש, שלא בדרך שיר. כי השגת הב"י אתרוהד"ש, היא מצד שהתיר אצבע צרדה לתינוק בנעימות, אך שלא בנעימות, גם למרן שרי. שוב ראיתי לביה"ל (סימן שלט ס"ג ד"ה או), דגם הוא למד ברמב"ם בפירוש המשניות יומא (פ"א מ"ז) דמש"כ הרמב"ם לבאר מהו אצבע צרדה, שהיו עושים תנועות ערבות. היינו קול ניגון. ורק שלפירוש האחר שכתב שם, הוכרח לדחוק שאין הכוונה לניגון ע"ש. אלמא דבפשטות יליף כב"י ברמב"ם. וכן למד היש"ש הנזכ"ל (ביצה פ"ה ס"ו אות ד), דאצבע צרדה שהיו עושים היינו בדרך שיר. וכן יליף בספר תו"ש (סימן שלט ס"ק א), ובנהר שלום (סימן שלט ס"ק א) דמה שעשו לכה"ג באצבע צרדה, היה קול של שיר, ועע"ש. וכן למד בספר מטה אהרן (ערך אין שבות במקדש) ובזה ביאר את הכס"מ. אלא דבאמת לא הבנתי איזה הכרח הכריחם ללמוד ברמב"ם דהאצבע צרדה שעשו לכה"ג, מיירי דרך ניגון. והלא י"ל בפשיטות, דנתכוין הרמב"ם רק לבאר לקורא למה כוונתו, וביאר שכך דרך המשוררים, ולא שהיו עושים כך לכה"ג. וע' בביאורים לספר תו"ש (סימן שלט ס"ק א) דהוכיח מהא דאיתא ביומא (יט ע"ב) תנא, לא היו מעסיקין אותו, לא בנבל, ולא בכינור, אלא בפה. ופרש"י, בפה היו משוררין לפניו. ע"כ. ואם אפ"ה היה נרדם, היו עושים לו אצבע צרדה. ונמצא, שהיה בדרך שיר. עכת"ד. ולענ"ד אין מכאן הכרח, ואדרבה מסתברא שהאצבע לא היתה עם ניגון, אלא להיפך, דאל"כ לא היה מעירו, וכשם שנרדם כששרים לפניו. ושוב ראיתי דבספר מטה אהרן (ערך אין שבות במקדש ד"ה ואולם שבתי), הוכיח כנ"ל, דמיירי התם בדרך ניגון, ועע"ש בראיותיו. ואולם בספר פתח הדביר (סימן שלח ס"ק ג ד"ה כי מזה), דחאו כנ"ל, ועע"ש בשאר ראיותיו. ומ"מ לביאור זה בב"י, הני אחרונים הנזכ"ל (אות ט) שתירצו את התרוהד"ש מפני השגת הב"י, דדיבר שאינו דרך שיר. הוא מפני שלמדו דהתיר אצבע צרדה לתינוק שלא בדרך שיר. ואף שיש קושי רב לומר כן, ההכרח לא יגונה. וע"ע ביד אהרן (ריש הגה ב"י סימן שלט) דהיה פשוט לו שא"א לתרץ את תרוהד"ש דמיירי שאינו של שיר, ולא פירש שיחתו.

(((ויצא))) נ"מ בין הפירושים בב"י, לענין נידו"ד, האם מותר להרעיש לתינוק שלא בדרך שיר. כי לפרוש קמא, אסור. ולפירוש בתרא, כל שנאסר הוא רק בדרך נעימה, ושהב"י הבין בתרוהד"ש שהתיר אף בכה"ג לעשות לתינוק אצבע צרדה, ועל כך תמה, אבל כשאינו בדרך נעימה שרי. וברור שא"א להוציא מכל האמור בביאור הב"י בצורה שכזו הלכה, כי הדברים אינם חדים כתער, ויש כאן פנים מפנים שונות. וע"ע בספר תורת שבת (סימן שלט ס"ק ג) דלמד אחרת באיסור קשקוש לתינוק, דאסור אף שלא בדרך שיר, כל שלוקח כלי או דבר מה, ועל ידו משמיע קול.

אחרונים

(((ובשו"ת))) משנה הלכות (ח"ו סימן עד) מבואר שאסור לגדול לקשקש בצעצועים המשמיעים קול, אבל לקטן התיר. וגם לגדול כשהוא לצורך הרגעת תינוק בוכה הרבה, ומצטער, יש להתיר כלאחר יד, כדין סיפוק כלאח"י דשרי. ובשו"ת באר משה (ח"ו סימן כח) התיר לקטן, וכן כתב דהמיקל לגדול לנענע כלי שמנענעים אותו להרגיע התינוק, י"ל ע"מ שיסמוך. ע"ש. ובספר שש"כ (פט"ז ס"ג) כתב דצעצועי תינוקות אסור לגדול להשמיע בהם קול, אך שרי לו ליתנם לתינוק, ואין בזה משום מוקצה, וע"ש בטעמו. וכן הוא בספר השבת והלכותיה (סימן מד הל' כג) דשרי רק לקטנים. והרואה יראה כי אנו דרכנו בדרך אחרת, ועל חלק מהגאונים הנזכרים, אזלינן ממש כל בתר איפכא.

(((ואשר))) נראה יותר להשען על סתימת מרן והפוסקים האחרונים, שכתבו סתם לאסור קשקוש לתינוק, דאסור מכל מקום. ועל כן אסור להרעיש לתינוק בכל דבר, בין במשחקי תינוקות המיועדים לכך, ובין בידו וכיוצ"ב, כל שעושה כדי לשמח או להרגיע את התינוק, או לשחק עמו אסור. כיון שהכל נחשב קול של שיר ביחס לתינוק, בשונה מאם עושה כן לחבירו, שכל הנ"ל מותרים המה, אא"כ עושה בדרך ניגון, או בקצב, או בנעימות. והמיקל יש לו על מה שיסמוך, כיון דהוי פלוגתא בדרבנן, וכנזכ"ל (אות ח).

דעת הרמ"א

יא. (((ואין))) לצרף לס"ס את שיטת התוס' ביצה (ל ע"א ד"ה תנן), דהיום אין אנו בקיאין בעשיית כלי שיר ועל כן שרי לספק ולטפח. כיון שהיא שיטה יחידאה ממש, ואין לתוס' חבר. וכמו שהעיד בגודלו הגאון בני ציון ליכטמן (סימן שלט רס"ק ו) דאפי' הראשונים הרגילים להביא את דברי התוס', כמו הרא"ש, והמרדכי, והאגודה, וכן הטור, וה"ר ירוחם, ועוד פוסקים, לא הזכירו כלום מדבריהם. אלא דמזה נראה שלא הסכימו להם. ועל כן תמה על הרמ"א שהקל. עכת"ד.

(((מה))) גם דבפשטות גם הרמ"א (סימן שלט ס"ג) לא סמך על דברי התוס', שהרי הרמ"א כתב בסתם, דהיינו טעמא דלא מחינן במספקין, משום דמוטב שיהיו שוגגים, ובשם י"א כתב את דברי התוס', וקי"ל סתם ויש גם ברמ"א, וכמש"כ בעלי הכללים, דע' שד"ח (ח"ו דף 100 ע"ב), וע"ע בשו"ת יבי"א ח"ד (חאו"ח ס"ל אות יט), ועוד לו בח"ז (אה"ע סימן ב אות א), ועוד שם (סימן ג אות ב), ועוד לו (סימן ה אות ג), ועוד (חיו"ד סכ"ד אות ד). וכ"כ מחצה"ש (סימן שלח ס"ק א), ובט"ז יו"ד (סימן רפב ס"ק ב), וע' כיוצ"ב בשו"ת נוב"י (תנינא חאו"ח ס"ס מט) דכתב כי הרמ"א לא החליט אם הוא משום מוטב שיהיו שוגגין או שסומכין אתוס'. וכ"כ בשו"ת מנחת אלעזר (ח"א סימן כט) שלא ברור לרמ"א היתר זה, וכן מסיק, ועל כן נתן סמך למנהג להקל לרקד דהוי לצורך מצוה. [וחזינן מהני אשלי רברבי הנזכרים באחרונה, שאינם סוברים את הכלל דסתם ויש ברמ"א. וע"ע בשו"ת מהרש"ג (ח"א או"ח סימן ס) דכתב שאין להעמיד יסודות על כללים אלו.] וכ"כ דהוי סתם ויש בשו"ת יחו"ד (ח"ב סימן נח) והעיקר כסתם, ע"ש. ועוד לו בהליכות עולם (ח"ד עמ' רסח). ועע"ל (אות ב).

(((וגם))) פוסקים רבים כתבו שכל דברי התוס' והרמ"א שהביאם, לא מיירו אלא להתיר טיפוח וריקוד, ולא כל דבר, וא"כ לא חזו לצירופי לנידו"ד להקל בקשקוש לתינוק. דכ"כ בשו"ת רבי עזריאל הילדסהיימר (ח"א סימן נ), וכ"כ בשו"ת משפטי עוזיאל (ח"א או"ח סימן יג), ובא לו בשניות מדברי סופרים בשו"ת פסקי עוזיאל בשאלות הזמן (סימן ו ד"ה ואל תשבני), דתוס' מיירו רק לטיפוח וריקוד, כי בזה שייך שמא יתקן כלי שיר, אך הניגון עצמו, כל מנגן יודע לתקן, ואסור משום שודאי יתקן. ועוד שב והניף את ידו שם (סימן ז ד"ה והנני) ע"ש. [ובזה מיושב מה שהקשו רבים איך לא חיישינן היום בימינו לשמא יתקן כלי שיר, והלא למתוח את המיתר של גיטרה וכדו', כל מנגן יודע, והוי מלאכה דאורייתא. דכן הקשה בשו"ת לב חיים פלאג'י (ח"ב סס"ט), ובספר תהל"ד (סימן שלט), ובספר ערוה"ש (סימן שלט סעיף ח). ובשו"ת אג"מ (או"ח ח"ב סימן ק) הקשה ג"כ הלא בקיאין אנו, ועל כן כתב, דלא קי"ל כתוס', ולימד זכות על המנהג להקל לרקד במקומו, כיון שנחשב שלא פשטה הגזירה. ע"ש. ותימה. וע"ע בשו"ת שבות יעקב (ח"א סימן כה), ושם כתב לתרץ את הקושיא, דהלא חזינן דגם היום בקאים למתוח את החוט. כי מ"מ לא הוי מלאכת אומן ממש לגזור על זה. ע"כ.] וכ"כ בשו"ת מהר"ם שיק (או"ח סימן קכט ד"ה וכן), דשרי רק טפוח וריקוד, וכמו שהוכיח בספר צרור החיים, ולכן סתם הרמ"א בסי' שכא ס"ג [כנראה צ"ל סימן רנב ס"ה] דיש לחוש להשמעת קול. וכ"כ בשו"ת תורת יקוטיאל (סימן עט) דשרי רק טיפוח וריקוד. ועוד לו בתורת יקוטיאל (סימן עא). וכ"כ מו"ר בשו"ת יבי"א (ח"ג או"ח סימן כב אות ד) בדעת תוס', ע"ש. ושב והניף את ידו הרחבה באורך בח"ג (סימן כט אותיות ב-ה) וכדמוכח באגודה ביצה (סימן מד) וז"ל, פר"י דריקוד שלנו שרי, דלא שייך ביה השמעת קול. ע"כ. אלמא דבכלי שיר יאסר, ועע"ש. וכ"כ בשו"ת משנה הלכות (ח"ד סימן נב) דדברי הרמ"א המה רק גבי טיפוח וריקוד, ושכ"כ הלבוש (סימן שלט ס"ג), והא"ר, והט"ז יו"ד (סימן רפב). ועע"ש.

יב. (((ואולם))) תמהתי על עצמי על האומרים כן בדעת הרמ"א, כי הלא הדברים מפורשים בדרכ"מ הארוך (סימן שלח אות ב) דתמה על המנהג לומר לגוי לנגן בשבת, גם שלא לצורך מצוה. וישב ע"פ דברי התוס'. ומפורש א"כ, דדבריו אמורים גם בשאר דברים, ולא רק גבי טיפוח וריקוד. וכן כתב בשו"ע (סימן שלח ס"ב). ואומנם ע"ש במ"ב (ס"ק י) דדחק את כוונת הרמ"א שכוונתו להתיר רק במקום מצוה. אולם לכאורה זה אינו, וכמפורש בדרכ"מ. וכן מצאתי לו בשו"ת הרמ"א (סימן קכה דף צט ע"א) דגם שם מבואר דיליף להתיר לגמרי ע"פ התוס'. דשם ביאר מה שמצווים לכותים לנגן בכלי שיר, והכל הוא מטעם התוס', דלא שייך גזירה זו בזמה"ז. עכ"ל. ומינה יליף לנידונו שם, לבא ולהתיר לערוך חופה אחר צה"כ, כיון שבימנו אין החתן כותב הכתובה או שטר אירוסין, ושוב אין לגזור שמא יכתוב. ע"ש. ומינה נילף נמי לגבי האמור לעיל (אות יא), דכאן דהוי סתם ויש ברמ"א, והעיקר כיש. וכ"כ פוסקים רבים בדעת הרמ"א שמיקל בכל, דכן הוא בשו"ת שבות יעקב (ח"א סימן כה), וכ"כ בשו"ת נהרי אפרסמון (סימן לו) כי דברי הרמ"א באים כפשוטם להתיר בכל. ועל כן התיר בנידונו לרשרש בפעמון לקרא למשרתים. ואולם לא מלאו ליבו להקל בזה, דלך ראה בדבריו בחיו"ד (סימן ג), ע"ש. וכ"כ דהרמ"א מיקל בכל, בשו"ת הרשב"ן (סימן קנז) ע"ש. וכן מבואר בשו"ת שערי דיעה (ח"א סימן קצד) דיליף התם מהרמ"א דאין איסור השמעת קול בטלפון, והוא ק"ו מדשרי טיפוח וריקוד. וכן יליף בספר דע"ת (סימן שלט ס"ב). וכן משמע במ"א (סימן שלח ס"ק א) דמדברי הרמ"א למד להקל לענין פעמונים שעל הפרוכת, ומבואר דלמד בו להקל מ"מ. (ואולם ע"ש במחצה"ש, דביאר במ"א שזהו רק בצירוף דבר מצוה). וכן בספר יפה ללב (סימן שלט ס"ק א) למד מהרמ"א להקל לתופף כמנהג איזמיר, ע"י עצים קטנים על עריבה מנחושת. ושכ"כ בשו"ת מעשה אברהם (ח"א דק"ו ע"ב). וכן נתן סמך למנהג איזמיר לתופף על פי הרמ"א, ובספר כף החיים פלאג'י (סימן ל סעיף צ, ואולם בשו"ת לב חיים (ח"ב סס"ט) לא סמך על זה, ונתן סמך אחר). וכן מבואר בשו"ת שלמת חיים (סימן שח) דהיתר הרמ"א שאין אנו בקאין בעשיית כלי שיר, קאי אכולה מילתא, ולכן התיר להכות על השלחן באצבע, בעת שירה. וכ"כ מו"ר בשו"ת יבי"א (ח"ג ר"ס כב), וע"ע לו באורך בזה (שם סימן כט אותיות ב-ה). וכ"כ בשו"ת מעשה חושב הלפרין (ח"ב סימן ה אותיות ד,ה), ועוד לו בח"ד (סימן לט אות ג) לענין מכשיר דיבור לאילם, דצירף את הרמ"א דאין אנו בקיאין בעשיית כלי שיר היום. וע"ע לו בח"א (סימן א). ואיך שלא יהיה, נראה דא"א לצרף את דעת התוס' לס"ס, כיון שהיא שיטה יחידאה וכאמור. ומה שנמצאו אחרונים שסמכו על תוס', הוא כיון שבמקומם נהגו להקל, ונתנו סמך על פי תוס'. אך לדידן דלא ס"ל הכי, לא חזי לצירופי וכאמור.

משחקי ילדים המשמיעים קול

(((ואף))) לדרכנו עד עתה, שהחמרנו בהשמעת קול לתינוק, לקשקש לו וכדו', כל דברינו אמורים במשחקי תינוקות ממש, אך במשחקים של ילדים המיועדים לגיל שלש ומעלה, שמשמיעים קול רעש, לענ"ד אין בהם איסור השמעת קול (אא"כ ישמיע בדרך ניגון). כי בהם הילדים נהנים שיש רעש, אך אינו קול ערב להם, אלא קול רעש. בשונה מרשרוש לתינוק, שגם אם הוא קול רעש, ערב ונעים הוא לתינוק. ועצם החידוש שכל השמעת קול לצורך תינוק חשיב נעימות, אילולי שהיו כותבים כן, לא היינו אומרים, והבו לן דלא נוסיף עלה, כיון שיש לחלק בין משחקי ילדים לשל תינוקות, וכנ"ל. וגם יש כאן צדדים להקל, וכאמור. כי מצאנו פוסקים שמתירים לקשקש לתינוק לעיל (אות ח), ולסניף יש את תוס' ביצה (דף ל), שאין אנו בקיאין בעשיית כלי שיר. ועל כן משחקים עם פטיש וכדו', אין בהם משום השמעת קול. וה"ה משרוקיות, וצפצפות לסוגיהם, ואף כלי נגינה של משחקי ילדים, יש להקל. אא"כ קולם הוא קול ערב ונעים, או שמשתמשים בהם בעריבות ובנעימות, שבזה אסור וכנ"ל (אות ב). אך סתם להרעיש בהם (וכדרך שמשתמשים בהם בדרך כל הילדים) משרא שרי.

השמעת קול בכלי נגינה שלא בדרך שיר

יג. (((ועל))) פי האמור לעיל מבואר, דאף בכלי שיר ממש, כגון תוף מצלתים וכינור וכדו', שרי להשמיע בהם קול, כל שאינו בדרך שיר וכמבואר להדיא בלשונותיהם של הרמב"ם וסיעתיה אשר הובאו לעיל (אות ד), לך ראה שם. ואף שלשון מרן בשו"ע משמע לאסור, שהרי כתב (סימן שלח ס"א) השמעת קול בכלי שיר אסור, אבל להקיש על הדלת וכיוצא בזה כשאינו דרך שיר מותר. עכ"ל. ומהו שכתב אבל, והלא היינו הך. ויש לבאר בפשיטות, דבכלי שיר ממש אסור להשמיע כל קול, וכל הברה, אפי' אינה בדרך שיר. אבל כשאינו כלי שיר, ומשמיע קול, בזה יחולק בין אם הוא בדרך שיר שאסור, ואם לאו שרי. ושוב ראיתי שכן דייקו את ל' מרן בשו"ע בספר תורת שבת (סימן שלח ס"ק א), ובספר בני ציון ליכטמן (סימן שלח ס"ק ב), ובשו"ת פסקי עוזיאל בשאלות הזמן (סימן ו ד"ה ולפי זה). ברם באמת, אע"פ שפירוש זה יפה, ומיישב מצויין את לשון השו"ע, מאחר ולא מצינו שום מקור להאי מילתא, לא בגמרא, ולא בראשונים, ולא בב"י, כי כל שחילקו הוא האם הוא בדרך שיר או לא. [למעט את הסוגיא בכלי המיוחד להשמעת קול, שפילפלנו בה לעיל, וגם בזה לא דנו בכלי שיר ממש.] והעיקר, כי ברמב"ם וסיעתיה מפורש להיפך. על כרחך י"ל, שלא לכך נתכוין מרן. וכן למדו בו האחרונים, וכמבואר במ"א (סימן שלח ס"ק א) דעל דברי מרן שאסר השמעת קול בכלי שיר, כתב דה"ה בכל דבר שהוא דרך שיר, וכמש"כ בסי' שלט ס"ג. ע"כ. וא"כ כתב על מרן שדבריו לא באו בדיוק, ואין כוונתו דוקא כלי שיר. וכ"כ הבאר היטב (ס"ק א), והפמ"ג (א"א ס"ק א), והמ"ב (ס"ק א), ועוד. וחזינן דלא למדו כמו שחשבנו לדייק את השו"ע, דאוסר אף הברה מכלי שיר, שלא בדרך שיר, ואז לא קשיא מידי מס' שלט (ס"ג). והיינו טעמא שלא למדו כן, מפני שאי אפשר לומר כן, כי אין לכך שום מקור, ואדרבא ראינו ברמב"ם וסיעתיה להיפך, וכנ"ל. ומה שהתורת שבת למד כן, ע"ש דיליף לה מק"ו, מדאסור בכלי המיוחד, וכ"ש המיוחד לשיר. ולהאמור זה אינו, כי יש להתיר בכלי המיוחד לכך, וכנ"ל (אותיות ג-ז). וגם הבני ציון הוציא כן בהנחה שמרן הלך בדרך אמצעית, כי לא נראה לו כאגור להחמיר במיוחד להשמיע קול, ע"ש. וקשה לומר שמרן פסק בדרך אמצעית, בזמן שאין לכך מקור בראשונים, רק דאיהו ס"ל הכי, ולא אמר לנו, ולא רמז להכי בב"י.

(((ואין))) להקשות כי בהשמעת כלי שיר, הלא עשויים המה בכוונת תחילה, שקולם יהיה נעים למשמע אוזן, וא"כ תיפוק ליה לאיסורא, ע"פ האמור לעיל (אות ב), שכל שהוא בדרך נעימה ובנחת אסור, אף שאינו ניגון. וה"ה כל מי שישמיע קול בעלמא בכלי השיר, יחשב קול נעים ויאסר. כי זה אינו, שהרי כן מבואר ברמב"ם הנ"ל, וטעמו פשוט, כי במשמיע קולות בעלמא מכלי שיר, אין בהם שום נעימות, אף שהם כלי שיר. (אא"כ יכוין לסדרם כך שיהיו נעימים למשמע אוזן, דבזה אסור אף שלא יהיו בדרך ניגון). וכמו שבמי מיארק שבעירובין (קד ע"א) אותו כלי כשמשמיע קול חזק אינו קול נעים, ובנחת הוי קול נעים, אף שבעצם הקול לא משתנה, לבד מעוצמת הקול. וכי יעלה על הדעת שהמשמיע קול ניגון דרך מגבר, לא יהיה הקול קול של שיר, כיון שהוא בחוזק. אדרבה איפכא הוא, כי אז הוי יותר קול של שיר. והכל תלוי לפי הענין, והכלי, כיצד הוא נשמע. ועל כן ברור, שהשמעת קולות בעלמא בכלים אלו, אין בהם נעימות, אא"כ ישמיעם בנעימות, שאז אף שאין ניגון יאסר.

(((אך))) עדיין יש איסור אחר בכלי נגינה, משום דהוו כלים שמלאכתם לאיסור וברור. ומה שהסתפק הפמ"ג (סימן שלח א"א ס"ק ג) בכלי המיוחד להשמעת קול, שאסר הרמ"א להשמיע בו קול, והסתפק הפמ"ג האם חשיב מוקצה, והביאו בשתיקה הביה"ל (ס"א ד"ה אסור). ע' בפמ"ג דספיקו הוא משום דלרמ"א שאסר להשמיע קול בכלי המיוחד, אינו מדינא, אלא חומרא, ועל כן הסתפק לפי דברי הלבוש (סימן שח) שכל שאסור משום חומרא, אינו מוקצה, וה"ה הכא. אך בכלי שיר ממש, שתכליתם לניגון, שהוא גוף האיסור, בזה ברור דהוו מוקצים. וכ"כ בספר שש"כ (פט"ז הע' ח). ואף שכאן עסקינן להשמיע קול, והוי לצורך גופו, דשרי בכלי שמלאכתו לאיסור, מ"מ לא מלאני ליבי להקל בהשמעת קול שאינו של שיר בכלי נגינה. [ובר מין דין, רוב רובם של הכלי נגינה, הוו מוקצים מחמת חסרון כיס. שהרי מקפיד שלא לעשות עמהם שום שימוש אחר, וכ"כ בספר שש"כ (הנ"ל) בשם הגרשז"א זצ"ל. ברם פרט זה האם הוי מוקצה מחמת חסרון כיס, תלוי בהאם תשמישם לאיסור וכמו שכתבנו לעיל (סימן כא).]

(((ואף))) שלא מלאני ליבי להקל בכלי שיר ממש, להשמיע בהם קולות. מ"מ במשחקי ילדים שפיר דמי, שאינם כלי שיר, כי אינם מיועדים להשמעת ניגון, כי אם להשמיע רעש. ונמצא דהוו כלים המיוחדים להשמעת קול, שיש להתירם. אבל זאת אמרנו שאסור להשתמש בהם להרגיע או לשחק עם התינוק, והוא כמבואר, כי בזה אף קול שאינו של שיר נחשב של שיר, ואסור.

(((ומצד))) איסור מוקצה, ע' לעיל (סימן כה) דמשחקי ילדים לא הוו מוקצים. וע"ע כאן בהערה מכשיר שמיעה, לצורך חולהואגב בואנו הלום אבוא בקיצור נמרץ אודות ההיתר המבואר בעירובין (קד ע"א) דלצורך חולה שרי להשמיע קול בכלי מיארק, כדי שירדם. ומינה באו הפוסקים ודנו גבי מגבר לקשיי שמיעה, דדנו בו גם משום השמעת קול, ופשטו לה דשרי לצורך חולה מעירובין. ולא באתי להכניס ראשי בזה, רק להעיר, כי בגליון הר"ח ערובין (קד סוע"א) כתב דהתירו לחולה משום סכנה. ע"כ. וכ"כ הערוך (ערך דיופי). וא"כ ההיתר לחולה, אינו לצורך חולה שאין בו סכנה, אלא דוקא לחולה שיש בו סכנה. ואף שכל האחרונים הקלו לצורך חולה שאין בו סכנה, שכן מבואר במ"א (סימן שלח ס"ק א) דיליף מדין חולה, דשרי אף לצורך מצוה בק"ו, ע"ש, והלא ע"פ הר"ח והערוך, אין ראיה. וע"ע בספר קני מנורה (סס"ק א), ובתהל"ד (סק"א) כתב, דמיירי בנפל למשכב. וע"ע בספר שערים המצויינים בהלכה (סימן פ ס"ק עח) בזה מפי ספרים. וע"ע בשו"ת אג"מ (או"ח ח"ד סימן פה). ובשו"ת מעשה חושב הלפרין ח"ב (סימן ה אותיות ד,ה) יליף מהמ"א דלחולה שרי, וסמך על כך בח"ג (סימן טז אות ה). ושב והניף את ידו (ח"ג סימן טז אות ב), לענין מכשיר שמיעה לחרש. ועוד לו (בח"ד סימן לט אות ג) צירף זאת לענין מכשיר דיבור לאילם. ברם דברי האחרונים נסתרים מהני ראשונים, דדין זה הוא לחולה שיש בו סכנה. אא"כ יראה הרואה בראשונים אחרים שמבואר בהם אחרת. וכעת הזמן אינו מאפשר לעיין בהאי מילתא. ונוראות נפלאתי על שו"ת מנחת יצחק (ח"ב סימן יח אות ב) דאף שראה לר"ח הנ"ל שהתיר רק בעת סכנה, כתב כי מ"מ מהמ"א ר"ס שלח (הנ"ל) מבואר, דאף בחולה שאינו מסוכן שרי, וסמך על המ"א להקל, ע"ש. והוא פלא.ועיין בשו"ת זרע אמת (ח"ג סימן לו) דאפי' מה שנשמע בשקט יש לו דין השמעת קול, ע"ש. ולפי"ז אין להתיר את המכשיר הנ"ל, משום שהוא נשמע בשקט. וכ"כ בשו"ת משנה הלכות (ח"ד סימן נב ד"ה ראשונה), דלא פלוג רבנן, ואף אם ישמע בשקט אסור. וכ"כ מו"ר בשו"ת יבי"א (ח"ג סימן כב אותיות ג,ד) בזה מפי ספרים, ע"ש. וכן הוא בשו"ת וזאת ליהודה מסלתון (סימן ח) דלא פלוג רבנן, ואף בשקט אסור. ואולם עוד עיין לו (סימן ט) דס"ל דרמקול אינו קול של שיר, ושכן מוכח בשו"ת בית יצחק במפתחות לחיו"ד (ח"ב סימן לא), ולפי"ז יצא דמכשיר שמיעה אין בו איסור זה, ועוד דיברו בכך פוסקים רבים, ואין עת האסף. אודות ההיתר לצורך חולה.

(((זאת))) מסקנא, מותר להשמיע קולות במשחקי ילדים כגון בצפצפה, תוף, וגיטרה, וכדו'. אך הוא בתנאי שלא ישמיע קולות של שיר, וכן שלא ישמיע בנעימות ובנחת, [דהיינו גם אם אינו ניגון אך משמיע קולות ערבים ונעימים אסור.] וכל שמותר להשמיע היינו רק קולות סתם, וכדרכם של ילדים להשמיע בהם קול רעש במשחקי ילדים המיועדים לכך.

(((ולגבי))) השאלה השניה לקשקש לתינוק כדי לשמחו או להשתיקו, ראוי להחמיר בזה, והוא הדין להשמיע לו כל קול, כגון באצבע צרדה, או בהכאה על שלחן וכדו' כדי להרגיעו, ראוי להחמיר. והמיקלים בכך, יש להם על מה שיסמוכו.

--------

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

לזכות הרב המחבר

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) ל הרב אסי הלוי שליט''א
שו"ת נחלת לוי - ח"ב

כולל שאלות ותשובות אקטואליות חקרי הלכות
וברורי דינים בהלכות שבת
מאשר חנני ה' יתברך הצב"י אסי הלוי אבן יולי ס"ט
פעה"ק ירושלים תובב׳׳א - שנת "כי גדול ה׳ ומהולל מאד ונורא הוא על כל אלהים"
(דברי הימים א׳, ט׳ז, כ׳ה) - התשס"ו לפ"ק
את הספר ניתן להשיג מש‘ הלוי 02-5862601, מש' אנג'ל 02-5712239
כתובת להערות והארות: מש' הלוי רח‘ הושע 19 גאולה י-ם

לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5

דילוג לתוכן