סימן לד - פריסת ניילון ע"ג עגלת תינוק

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר שו"ת נחלת לוי סימן לד - פריסת ניילון ע"ג עגלת תינוק
תוכן עניינים

--------

תוכן התשובה בקצרה

א. התו"ש וסיעתיה כתבו דרך שאפשר לעשות אהל בשבת, והיא לפרוס חוטים כשביניהם אין שיעור לבוד, ושוב לפרוס עליהם בד. ודון מינה לנידו"ד, כי אף שגגון העגלה היה סגור מער"ש, מ"מ כיון שמותר לפותחו בשבת (מדין מחובר בצירים, וכדלעיל סימן לג), שוב אפשר להשתמש בהיתר זה, ולפרוס עליו ניילון מדין תוספת אהל עראי. ב. ואולם דעת הרב קצות השלחן וסיעתיה לחלוק על התו"ש, דכל שהותר הוא לעשות לבוד, אך לא לשים אח"כ מחצלת על גבה, והוכיח כן מכמה דוכתי. ג. עוד דברי הפוסקים. ד. ואולם העיקר לאסור להוסיף על הלבוד, כדמבואר ברש"י, דהיתר לבוד מותנה בכך שעשוי "מבעוד יום". ה. ונראה דבעגלה יש להתיר, כיון שהיתר פתיחת הגגון הוא מצד מחובר, ובזה נחשב חלק מהעגלה ואינו גג, וא"כ עצם הפתיחה איננה היתר שעכשיו מתווסף עליו היתר נוסף של תוספת אהל בעת פריסת הניילון, אלא פתיחת הגגון הוא חלק מהעגלה וחשיב כלעולם פתוח, וכ"כ הגרשז"א. ועוד יש היתר מחוור יותר אשר יובא בסימן הבא. ו. ואין להתיר מצד דברי הט"ז דס"ל דשרי לכסות חבית רחבה בכסוי המיוחד לה, וי"ל דה"ה הכא דגם כסוי העגלה מיוחד לה. כי כל דבריו אמורים בכסויי כלים וכדו' ולא באהל. דאל"כ יקשה עליו מדין כילת חתנים שאסור לפורסה, אע"פ שהיא מיוחדת לכך, וע"ע בפנים. ז. ועוד בה, כי יש להשיב על הט"ז מכמה דוכתי, כי מל' רש"י מוכח דאוסר בכל אופן. וכן מוכרח דמרן פליג, כי על כרחך דמיירי בסעיף יג בכסוי חבית המיוחד לו, ואפ"ה אסר לפורסו, דאל"כ אסור להשתמש בו מחשש סחיטה, וכמבואר בסימן שכ (סעיף טו), ומעוד דוכתי ע' בפנים.

פריסת ניילון על גבי עגלת תינוק

(((ראיתי))) ונתון על ליבי לחקור כי אחר שבואר לעיל שמותר לפתוח את גגון עגלת התינוק בשבת, אף אם הגגון היה סגור מער"ש ואינו רחב טפח. שוב יש לחקור, האם אחר שפתח את הגגון מותר לשים ניילון על גבי העגלה, מפני הגשמים והרוחות, ויהיה מותר מדין תוספת אהל עראי בשבת, המבואר בשו"ע (סימן שטו ס"ב) להיתר. או שבזה יש לאסור, כיון שלא היה פתוח טפח מערב שבת רק בשבת פתחו.
עשיית אהל לבוד המונח בשבת ושוב לפרוס ע"ג מחצלת

א. (((כתב))) הרב תוספת שבת (סימן שטו ס"ק ז) ועוד לו (ס"ק יב) דשרי לכתחילה לשים חבלים (בלא שיהיה איסור בונה) תוך ג' טפחים, ואח"כ לפרוס עליהם מחיצה, וזו דרך כשרה לעשיית אהל בשבת. וכן מבואר דס"ל למהרש"א עירובין (קב ע"א) על דברי התוס' ד"ה לא אמרן. וכ"כ מדנפשיה תקנה זו בספר יוקח נא (סימן שטו ס"ק ח) היתר לכתחילה לעשות נמוסיא בשבת שימתח החוטים במרחק לבוד ושוב יפרוס הנמוסיא ע"ש. וכ"כ להקל בהא בספר מנורה הטהורה בקני מנורה (ס"ק ח). ולפי"ז לכאורה ה"ה הכא, דאחר שפתח את גגון העגלה בשבת בהיתר, שוב שרי להוסיף עליה תוספת אהל עראי, אע"פ שפתיחת הגגון נעשתה בשבת. ולכאורה עצם חידוש התו"ש שלמדו מן התוס' הנ"ל צריך עיון, דהלא פסק מרן (סימן שטו ס"ח) דאסור לעשות אהל אף פחות מטפח, וא"כ כשמותח את החוטים, יש לאסור מצד עצם פריסתם, כיון שהם מאהילים, ואע"פ שהוא אהל הפחות מטפח, מ"מ דעת מרן לאסור. [ואין להקשות מצד עצם עשיית הלבוד, דיאסר מצד שעושה אהל בשבת. כי זהו חידוש תוס' שם, דלבוד הוי אהל רק לקולא ולא לחומרא. וכ"כ הפמ"ג א"א (סימן שטו סס"ק ז), וכ"כ הרב תו"ש הנ"ל, וכ"כ בשו"ת רב פעלים (ח"ד חאו"ח ס"ס כ). ואולם אנו מקשים כעת לא מצד הלבוד, אלא מצד עצם החוטים עצמם.] ובאמת כי אף הרב תו"ש (ס"ק טז,יח) פסק לאסור פתיחת אהל פחות מטפח בשבת, וע"כ לחלק בין חוטים שאין חשיבות לאהל שיצרו, כיון שהם עגולים ודקים, וכל שאסר מרן אהל פחות מטפח הוא בדבר שיש לו מ"מ צורת אהל, כגון עצים הקרויים לייסטים וכיוצ"ב. וחזיתיה לספר הנפלא קצות השלחן (סימן קכ) בבדי השלחן (ס"ק יא) דכתב לתרץ זאת בדרך שונה, שאפשר שאפי' עצים דקים אסור, ונראה לחלק, כיון שהחוטים שפורס אין בכוונתו שיאהילו, אלא שיעשו לבוד, ולכן הוי כעושה אהל וא"צ לאויר תחתיו שמותר, וכדפסק מרן (סימן שטו ס"ז). ע"כ.

(((וא"כ))) יוצא לכאורה דיש להוכיח מפסק התו"ש כי מותר לפתוח את גגון העגלה, ושוב להוסיף עליה. כשם שהתיר לעשות לבוד, ושוב לפרוס מחצלת על גבו. ואם לחשך אדם דשאני התם כיון שכשהניח את החוטים יש כאן כבר גג גמור, וא"כ אח"כ כשמניח מחצלת לא מוסיף שום היתר שנשען על היתר חוטים, אלא החוטין חשיבי גג. וא"כ כשפורס מחצלת אינו משתמש בשום היתר, כי יש כאן גג גמור, ולשים מחצלת על גבי גג הוא היתר גמור, וא"כ לכן התיר התו"ש. משא"כ הכא שאחר שפתח הגגון יש היתר ע"י תוספת אהל, ובזה עכשיו עושה את ההיתר, וא"כ נאמר דבעינן שיעשה מער"ש לטפח. אף אתה אמור לו דכל זה אינו, שהרי היא גמ' ערוכה בעירובין (קב ע"א) שגם ההיתר לפרוס מחצלת ע"ג החוטין, הוא מדין תוספת אהל עראי. דאיתא התם, אמר רב אסי, כיפי דארבא, בזמן שיש בהם טפח, אי נמי, אין בהם טפח, ואין בין זה לזה ג' טפחים, למחר מביא מחצלת ופורס עליהם. מאי טעמא, מוסיף על אהל עראי הוא. ע"כ. וכן הוא ל' מרן בשו"ע (סימן שטו סעיף ב) המובא בסמוך לקמן. יותר מכך, כי אדרבה כל ההיתר של תוספת אהל עראי למדו מרן מדין פריסת המחצלת ע"ג החוטין, דהנה ז"ל מרן (שם ס"ב), עצים שתוקעין ראשן האחד בדופן הספינה, וכופפין ראשם השני בדופן השני של הספינה, ופורסין מחצלת עליהם לצל, אם יש ברחבן טפח, או אפי' אין ברחבן טפח, אם אין בין זה לזה ג' טפחים חשיבי כאהל, ומותר לפרוס עליהם בשבת מחצלות, דהוה ליה תוספת אהל עראי ושרי. ומטעם זה מחצלת פרוסה כדי טפח, מותר לפרוס שאר המחצלת בשבת, וטפח שאמרו חוץ לכריכה. עכ"ל. וכן ראינו כיוצ"ב בשו"ת פני יהושע (ח"א או"ח סימן טז) דהרב השואל התיר לחבוש כובע הרחב טפח, כיון שעשוי לכבוד ולא לצל, ואפי' אם אח"כ תגיע שמש. ודון מינה לנדו"ד, כי אחר שפתח גגון העגלה כדי טפח בהיתר גמור, שוב שרי להשתמש בגגון זה להיתר נוסף, של תוספת אהל עראי. וכן הוא בשו"ת נוב"י (או"ח מהד"ת סימן ל) דבלבש כובע לכבוד, ושוב ירד גשם שרי, כיון דלא עביד מידי. ולדבריהם נראה דה"ה הכא (וע' מש"כ על דבריהם לעיל (סימן לב אות ז)). אלא דיש מקום לחלק, כי בכובע אחר שלבשו אינו עושה דבר, רק מחשבתו משנה את הכובע, מהיותו לכבוד לאהל, משא"כ כאן שעושה מעשה. ואולם ע' בספר שו"ע הרב (סימן שטו סעיף יז) דמבואר כי גם מחשבה יכולה לעשות איסור. ע"ש. וכן הוא בספר תהל"ד (ס"ק יב), ועוד (ס"ק טז ד"ה וטעם שלישי).

ב. (((ואולם))) בספר קצות השלחן (סימן קכ בבדי השלחן ס"ק יא ד"ה והנה), הוכיח במישור לאסור תוספת אהל עראי כשנעשה האהל בשבת בהיתר, וחלו מפסק מרן (סעיף ג) וז"ל, מטה כשמעמידים אותה, אסור להניח הרגלים תחילה ולהניח עליהם הקרשים, אלא ישים הקרשים תחילה באויר, ואח"כ הרגלים תחתיהם. והני מילי כשהרגלים הם דפים מחוברים. עכ"ל. ומבואר דמיירי במטה העשויה מקרשים קרשים, והצריך מרן לתפוס באויר את כל הקרשים, ולהניח מחיצות תחתיהם. ואת"ל דשרי להוסיף על אהל עראי שנעשה בשבת בהיתר, א"כ לשם מה כל הטורח הזה, הרי יכול לאחוז קרש אחד באויר ולחבר את המחיצות, ושוב להוסיף לכל הקרשים מלמעלה מדין תוספת אהל עראי, וע"כ שאסור להוסיף על אהל עראי שנעשה בשבת בהיתר. ועוד הוכיח לאסור ע"פ דברי בעלי התוס' עירובין (קב ע"א ד"ה לא אמרן), שהתירו לעשות לבוד בשבת ושאין בכך איסור עשיית אהל בשבת. ולפי"ז יהיה היתר פשוט לעשות אהל בשבת, [ואה"נ ראינו שכ"כ להתיר התו"ש וכן משמע מן המהרש"א] , ובמטה לא יצטרך לעשות שינוי מלמעלה למטה כלל. וכן תקשי מדברי השו"ע (סימן תקב) בסידור עצים להדלקה, שצריך לעשות בשינוי, והרי יותר נח לו להניח ב' קנים דקים מלמעלה סמוכים תוך ג' טפחים, ואח"כ יניח שאר עצים עליהם. וכן תקשי מדין מת המוטל בחמה (סימן שיא ס"ו). וע"כ דכל שהתירו תוס' הוא רק לעשות לבוד, אך שוב להשתמש בלבוד ולעשות אהל אסור. מיהו יש קצת לדחות, דהיתר התוס' להניח חוטין הוא כשאין בכוונתו לעשות אהל, אבל אם כוונתו לאהל, נמצא שנטיית החוטים הוי התחלת האהל ואסור לנטותם, וק"ו להוסיף עליהם. ועוד הביא שהסתפק בדין זה בספר עטרת חכמים (סוף סימן ו) בכה"ג שעשה גוי סכך לסוכה בהיתר של שבות דשבות לצורך מצוה, עדיין לא ברירא לי אם יהיה מותר לסכך ע"י נכרי אף יותר משיעור הכשר סוכה בדין תוספת שמותרת, ואין בה איסור כלל. ומ"מ איכא למבעי דבכה"ג שגם עיקר אהל עראי לא נעשה קודם יו"ט, ודין כזה לא מצאתי מבואר. עכת"ד. וע"ע בבדי השלחן (סק"ט). ושוב ראיתי שכ"כ בספר ערך ש"י (סימן שטו ס"ב) לדחות לרב תו"ש, דכל כה"ג הוי תרתי דסתרי ואסור, וכל שהותר לעשות לבוד לקולא, אך לא בתרתי דסתרי, ובזה תירץ את קושית המהרש"א. ע"ש. ומ"מ הרב תוספת שבת פליג על דבריהם וכנ"ל, ויענה על הראיה מדברי מרן (סעיף ב) דכתב שעליו לאחוז בקרשים ואת"ל דשרי, היה למרן להציע דרך קלה יותר לעשיית המטה וכנ"ל. דאה"נ אפשר להניח רק קרש אחד ולבנות המחיצות ושוב לקרשים, אך מרן בחר את הדרך הפשוטה לומר את היתר מלמעלה ללמטה, ולא נכנס כולי האי לומר הכי תמצי יותר פשוט לענין המסויים של בניית המטה, כי כל חפצו להשמיענו את היתר מלמעלה למטה. או שכולי האי לא נחית מרן לדייק בדבריו בדין זה. ובאמת כי גם הרב בדי השלחן שאמר ראיה זו משמעות דבריו שאינה ראיה מוכרחת כ"כ. ומה שהוכיח מדברי התוס' בעירובין, על זה י"ל דאדרבה כן הוא באמת, כי הרב תו"ש ס"ל דאה"נ הוא מותר. ועל שאר ראיותיו יש להשיב, וע"ע בדברי התו"ש (ס"ק ג) ושם הוא מיושב. ע"ש.

ג. (((ותבט))) עיני לחזו"א (סימן נב אות ח) דמיירי בכה"ג שיש אהל ע"י לבוד, שמותר לפרוס על גביו מחצלת. והסתפק האם מותר אח"כ להשען על האהל החדש, ולהוסיף ממנו, דאפשר דאין היתר להוסיף אלא על אהל הקיים מע"ש, ולא על אהל הנעשה בשבת, אף שנעשה בהיתר. וע"ע בשו"ת שבט הלוי (ח"ג סימן נ אות א) דמיירי לגבי עגלת תינוק, שהגג לא היה פתוח מער"ש טפח (דס"ל כי הוא לעיכובא), האם מותר לעשות הטפח בשבת אפילו דרך היתר, ולהוסיף אח"כ בשבת, מכח הדין דמותר להוסיף, כמבואר בעירובין (קב ע"א), ובשו"ע (סימן שטו ס"ב). וכתב נראה דאסור, דלא התירו חז"ל רק בהיה הטפח פתוח מער"ש, ושכ"כ בחזו"א (שבת נב אות ח), וכן נראים כל לשונות הראשונים בזה. ע"כ. ואנכי לא ידעתי אל מי בראשונים היתה כוונתו, וחבל שלא פירש. ובודאי כוונתו היתה שהתירו רק בכה"ג שהיה פתוח מער"ש, ולא השמיעונו רבותא טפי. ולענ"ד דאי משום הא לא איריא כלל, דההכי תמצי שיוכל לעשות אהל טפח בשבת (ואז יוסיף עליו), הוא רחוק מן המציאות. שוב ראיתי לספר שש"כ (פרק כד הערה לט) דהביא את המח' בין הרב בדי השלחן לרב תו"ש, ומשמע שדעתו לפסוק כדעת הרב בדי השלחן לחומרא. וכן הוא לו להדיא (שם סעיף יג) לאסור בחיבר הגגון בהיתר בשבת, דאסור שוב לפרוס על גביו נילון, ומקורו מדברי הרב בדי השלחן הנ"ל. ושם (אות מ) בשם הגרשז"א זצ"ל כתב ששמע שגם הוא הסתפק בכך, דאם מתח את החבלים למטרה אחרת, ולא על דעת להוסיף, לכאורה נראה דשפיר שרי להוסיף. ומאידך י"ל דמכיון שלמעשה הרי זה נעשה כל האהל בשבת, ולכן אסור. עכ"ד. (ועל כך כתב הרב שש"כ כי לדעת החזו"א (סימן נב ס"ק ח) אסור, וכן הבאנו לעיל לרב שבט הלוי שכ"כ בדעת החזו"א, ולכאורה לא דייקו, כי החזו"א הסתפק וכנ"ל). ושב הרב שש"כ שם (אות מו) וכתב בשם הגרשז"א זצ"ל דהעיקר לאסור. ובספר פסקי תשובות (סימן שטו אות ד) כתב, אבל לכו"ע אין למתוח את החבלים במיוחד כדי להוסיף עליהם כסוי, ואם עשה כן אסור לפרוס עליהם כסוי. עכ"ל. ומש"כ לכו"ע לא דק בלשונו, שהרי התו"ש התיר, וכפי שגם הרב פסקי תשובות גופיה (הערה 12) הביאו, ומ"מ דעת הרב פסקי תשובות גופיה לאסור.

ד. (((ואשר))) נראה לענ"ד דהעיקר לאסור, ולא רק מפני ראית הקצות השלחן מדברי מרן, אלא בעיקר משום דחזי הוית לשו"ת אבני ישפה (ח"א סימן עט ענף א ד"ה ונסתפקתי), דהביא לכך ראיה ניצחת מדברי רש"י עירובין (דף קב ע"א ד"ה שיש בהם טפח) דשם מפרש את דין ספינה, שאם יש ברוחב הקרש טפח שרי להוסיף על גבו מחצלת. וז"ל, שיש בהם טפח, שרוחב של מעגל טפח, דבציר מטפח לא הוי אהל. אבל כשרוחב טפח מקרי אהל, נמצא שם אהל עליו מבעוד יום, וכשהוא פורס עליו הבגד אינו אלא מוסיף. עכ"ל. ודברי רש"י ברור מללו, כי תנאי מותנה בהיתר זה, והוא שיהיו עשויים מבעוד יום. ופשוט שא"א לומר שכל שכתב כן רש"י הוא מפני שכן היא המציאות שם שעשהו מבעוד יום, כי לשם מה הוצרך להוסיף מילים אלו, ולהדגיש. וכן ראיתי עוד שכ"כ כלשון רש"י רבינו חננאל בן שמואל, והוא מחותנו של הרמב"ם עירובין (דף קב ע"א ד"ה בעי ר' זירא). וכן הוא מבואר במאירי בבית הבחירה עירובין (קב ע"א ד"ה כבר ביארנו), דכתב על האי דינא וז"ל, וכל שיש בעובי הכיפים טפח, ונעצם מבעוד יום, הרי הוא אהל. ע"כ. וא"כ הצריך גם הוא תנאי לכך שיהיה נעשה מבעוד יום. וכן הוא גם במאירי עירובין הנדפ"מ מכת"י בהוצאת מוסד הרב קוק (דף קב ע"א).

(((ומעתה))) יוצא, כי אם נעשה אהל בהיתר בשבת, אסור להוסיף עליו. וכן אסור למתוח חוטים שאין ביניהם לבוד, ושוב לפרוס עליהם מחצלת בשבת. ולפי"ז עגלת תינוק שהגגון שלה לא היה פתוח מער"ש, אע"פ שפתח בשבת בהיתר את הגגון והוא מאהיל על העגלה טפח, אסור לשוב ולפרוס עליה ניילון כדי שיגן עליה מפני הגשמים. ויותר מכך נראה מהני ראשונים, כי אפי' אם היה הגגון פתוח מער"ש כדי טפח, ושב ונסגר בשבת, (כפי שכן היא המציאות בדר"כ), מ"מ יהיה אסור לפרוס עליה בשבת ניילון.

איסור אהל תלוים בדרגת הדמיון לאהל

ה. (((ואשר))) נראה דיש לחלק בין המקרים, דמאחר וגגון בעגלת תינוק דמי לגג עם צירים שהתיר הרמ"א בס"ס תרכו לפותחו בשבת. ועדיף אף מהיתר כסא טרסקל דעביד וקאי, כי בגג המחובר בצירים לכו"ע מותר לפותחו ולסוגרו אף לצל, וכנ"ל לעיל (סימן לג אות יא). א"כ בזה יש להקל טפי, שהרי הטעם שאסור להוסיף בעשה את הטפח בשבת, הוא מפני שכל דיני אהל הם משום בונה, וכל פרטי הדינים באהל מחולקים בדרגת הדמיון לבונה, שאם דומה יותר לבונה אסור, ופחות מותר, ולכן אהל עראי אסור (סעיף א) דדמי לבונה, ותוספת אהל עראי דדמי פחות מותר. וזוהי המח' בראשונים האם טפח שאמרו הוא חוץ מן הכריכה שפסק מרן (סוף סעיף ב) לחומרא, כי כשהמחצלת מגולגלת וכרוכה, כלל אינה נראית כחלק מאהל, ודמי יותר לבונה, ומוסיף על אהל וכמבואר בב"י. וכאשר עיני המעיין תחזינה מישרים בלשונות הראשונים בדיני אהל, כי הכל תלוי בדמיון לבונה, וראה לרש"י במשנה (דף קכה ע"ב) גבי פקק החלון ד"ה אין פוקקין בו, דמחזי כמוסיף על הבנין. ע"כ. וע"ע ריטב"א עירובין (קב ע"א ד"ה זיל כרוך), אבל חוזר העיגול לא מחזי כאהל, והוא פסק מרן (סעיף ב) שהכריכה אינה נחשבת אהל להוסיף עליה. וע"ע (דף צד ע"ב) הגודלת חכמים אוסרים משום שבות. ועוד (דף צה ע"א) אסיקנא דהוא משום בונה, דהיינו מחזי כבונה. וכ"כ הרב המגיד (פכ"ב אות כו), ובתוס' שבת (קלח ע"א ד"ה כסא טרסקל), ביאר דשרי לעשות מלמעלה למטה, דאינו כן דרך עשיית אהל. וע"ע במאירי (קלח ע"א ד"ה כשם), ובערוך (ערך סיין), ובר"ן במיוחסים (דף קלח ע"ב ד"ה האי סיאנא), ובראשונים שם דס"ל לאסור כובע מדין אהל, וביארו דדמי לאהל, (והובאו לעיל (סימן לב אות ב)). וע"ע בפסקי הריא"ז (פרק כ הל' א אות ג), ובט"ז (ס"ק יא), ובשו"ת חת"ס (או"ח סימן עג). וע"ע לקמן (אות ו) דהכי הוא. וע"ע לקמן (בהערה) לגבי איסור כסוי חבית שביארו הפוסקים טעמו כנ"ל, דתלוי בדמיון לבונה, וכן ראה עוד שם (בסוף ההערה). ויש לכך עוד ראיות רבות מן הפוסקים, והוא פשוט, ודי בזה. ועתה נדפ"מ ספר אשמרה שבת אשכנזי (סימן שטו פרק ב אות ג) שג"כ כתב יסוד זה, דבדיני אהל הכל תלוי לפי הדמיון לאהל, ובזה חילקו חז"ל בין הדינים. ע"ש.

(((ומעתה))) כשעשה בהיתר, כגון במתיחת חוטין, או שנעשה בהיתר ע"י גוי, [כגון בשבות דשבות לצורך מצוה מותר, וכדפסק מרן (סימן שז ס"ה) . מ"מ נראה כבונה כשפורס בד. כי נראה שגם מה שפתח את הגגון בהיתר, הוא חלק מהבניה, וזה בצירוף פריסת הניילון אח"כ דמי לבונה. משא"כ בנידו"ד, שהגגון מחובר ע"י צירים, ולכן עצם הפתיחה והסגירה מותרת בהחלט, ואפי' שע"י שפותח את הגגון הוי אהל גמור לצל, מ"מ כיון שהוא מחובר מותר, דדומה לפותח דלת וחלון שבגג הבית, דאין כאן כלל אהל אלא הוא חלק מהבית, וה"ה גגון העגלה אינו נחשב אהל, אלא חלק מהעגלה. וע"כ אחר שפותח את הגגון ושב ומוסיף, אינו נראה כבונה, אע"פ שגם פתיחת הטפח נעשתה בשבת, כיון שפתיחת הגגון אינה קשורה לתוספת, אלא היא חלק מהעגלה כיון שהיא מחוברת ע"י צירים, וע"כ כל שנראה כבונה הוא רק כשפורס את הניילון. וזה כבר אמרו חז"ל שאינו נראה כבונה, כיון שהוא רק תוספת לאהל עראי, משא"כ בנ"ל, שהם היתרים שנאמרו בדיני אהל, ואילו כאן אינו היתר באהל, אלא הוא כדלת וחלון, שהם חלק מהבנין. וזהו שחילק הגרשז"א זצ"ל דלעיל. ושוב נדפ"מ ספר ארחות שבת ובסימן ט (סכ"ח) סמכו על היתר זה להקל, ושכן הורה הגר"נ קרליץ שליט"א. ע"כ. וכן הוא בספר שש"כ (פרק כד הע' מ), דכתב להקל בנידו"ד, בגגון המחובר מער"ש, אך היה סגור, ואינו מאהיל טפח, כי אחר שפתחו מותר לפרוס שמיכה, דשאני בנ"ל, משום שהמחשבה מצטרפת ורואין אותו כעושה את כל האהל מתחילת השבת. מ"מ בכה"ג שמותר לפרוס אפי' לצל (הגגון של העגלה), מפני שהוא מחובר בצירים, נראה דשפיר שרי לפרוס, אפי' על דעת להוסיף אח"כ, כי מחמת הצירים לעולם רואין אותו רק כמוסיף על אהל עראי. עכ"ד. וכן הוא בספר פסקי תשובות (סימן שטו הערה 18) דכתב להשען על סברת הגרש"ז אויירבך, שהובאה בשש"כ, דבגגון המחובר לעגלה שרי להוסיף. וע"ע בספר שבתותי תשמורו (פרק כב ס"ק טז).

(((ונראה))) לומר מעוד צד דלא דמי לבונה, כיון שגם אם נאסור עליו לפרוס את הניילון, לכל הפחות יפתח את הגגון, וא"כ פתיחת הגגון ניכרת שאיננה רק היכי תמצי להתיר את פריסת הניילון, אלא פתיחת הגגון נעשית לצורך שימוש העגלה כעת. משא"כ כשמותח חוטים, שכל מתיחתם נעשית אך ורק כדי ששוב יוכל לפרוס עליהם מחצלת, י"ל דלכן נאסר שם, ומעתה י"ל דשרי הכא. ובפרט כי יש קצת לפקפק על עצם הראיות הנ"ל. וגם ראינו כי התו"ש והמהרש"א ס"ל להקל בכל הנ"ל. ומ"מ נראה כי ראוי להחמיר בכך, מאחר והוא חילוק דק, אא"כ היה הגגון פרוס מער"ש ונשאר פרוס עד העת שחפץ לשים ניילון. (והוא דבר שקשה לעשותו, וע' לקמן (סוף אות ו) עצה פשוטה יותר). ומ"מ המקלים בזה יש להם ע"מ שיסמוכו. ושוב ראיתי לרב פסקי תשובות (סימן שטו הערה 22) דכתב היתר בניילון, והוא שיפרוס את הניילון מער"ש, בצורת אהל דהיינו שיש חלל טפח, ויוכל אח"כ בשבת ליטלו ולהניחו על העגלה, דאהל המטלטל שמיה אהל. ע"כ. ולענ"ד לא מהני, כיון דכשהוא פרוס א"צ לדור תחתיו, א"כ לא חשיב אהל כלל, רק כשיניחו ע"ג העגלה, ואז יוצר את האהל, וכדין כובע שאסור להניח על הראש, כיון שכשמניחו אז קובעו ועושה אהל, ולפני כן לא הוי אהל, וכמש"כ לעיל (סימן לג אותיות ה, וסוף אות ז, ואות י).

היתר מצד כסוי המיוחד לכך

ו. (((שוב))) העירני ידי"נ הרה"ג משה ישי שליט"א, כי יש לבא ולהקל כאן מצד דברי הט"ז בסוף הסימן (סס"ק יא), דכל היכא דהכסוי מיוחד לשם כיסוי, שוב אין בו משום אהל. ומה שאסר מרן (סעיף יג) לשטוח בגד על גבי חבית לכסותו לגמרי, הוא בבגד שאינו מיוחד לכך. ולפי"ז י"ל דה"ה בנידו"ד, דשרי להניח את הניילון על גבי העגלה, כיון שהוא כסוי המיוחד לכך. וע' בספר תורת שבת (ס"ק כא) דכתב כי כבר קדמו לט"ז בסברא זו השיטמ"ק ביצה (לג ע"א) דכתב, דלכך שרי להניח קדירה על גבי כירה, מפני דלהכי עבידא, ולצורך תשמישן הידוע. ע"כ. וא"כ גם השיטמ"ק ס"ל, דכל היכא שהוא מיוחד לכך שרי. וכן הסכימו עם הט"ז הבאר היטב (ס"ק כא), ובספר תוספת שבת (ס"ק כה), והמחצה"ש (ס"ק כא), והרב יד יוסף יוזפא (ס"ק ט), מה גם דדעת הראב"ד והרשב"א המובאים ביתה יוסף (סעיף יג), ס"ל דאיסור כובא (הוא פסק מרן בסעיף יג הנזכר) הוא מצד מחזי כמשמרת, ומצד אהל ס"ל דמשרא שרי. ואע"פ שמרן פסק דאסור משום אהל, מ"מ חזי לצירופי ולהשען על דברי הט"ז, דבכסוי המיוחד לכך לכו"ע שרי. וכן כתב להסמך על הט"ז בצירוף הני ראשונים בספר א"ר (ס"ק יד), וכ"כ הרב תורת שבת (ס"ק כא), וכן הוא בספר יד יוסף (ס"ק כה, וס"ק ט), וכ"כ מו"ר בספר הליכות עולם (ח"ד שמות הע' ד), ושכ"כ הפמ"ג (משב"ז אותיות ד,יא), והרב ערך השלחן (אות ב). ע"כ. וכ"כ בספר מנוחת אהבה (ח"ג פ' כג אות יז), ובספר משמרת השבת (סימן שטו סעיף יג) כתב להשען על הט"ז בצירוף הראב"ד בשעה"ד.

(((ונראה))) להביא לכך ראיה מפסק השו"ע (סימן שח סעיף י) וז"ל, כסוי בור ודות אין נטלים אא"כ יש להם בית אחיזה, דאז מוכח שהוא כלי. ושל כלים, אפילו הם מחוברים בטיט, יכולים ליטלם, אפי' אין להם בית אחיזה, והוא שתיקנם ועשה בהם מעשה והכינם לכך וכו'. ע"כ. וא"כ כסויי כלים, אפי' מחוברים לקרקע, ואפי' אין להם בית אחיזה, מותרים. וכן כתב להוכיח כדברי הט"ז מכאן התהל"ד (ס"ק יט). ע"ש.

(((ברם))) באמת נראה לומר, כי כל דברי הט"ז אמורים בכלים וכיוצ"ב, ולא באהל, שהרי מרן אסר (סעיף יא) לפרוס כילת חתנים הרחבה טפח, אפי' שהיא מיוחדת וניכרת לעין שמיועדת לאהל, וכן אסר (סעיף ב) לפרוס מחצלת, אא"כ פרוסה טפח. והוא דהם אינם כלים, והוו אהל ממש. ועל כן נראה שכל חידוש הט"ז הוא רק בכלים וכיוצ"ב, שעצם הדבר שנאמר שכשמניחים עליהם דבר מה ומכסהו הוה אהל, הוא חידוש, שהרי לא דמו כלל לאהל שהם כלי ולא אהל, ומ"מ אמרו חז"ל דהוו אהל, ועל כך חידש הט"ז דמה שבכ"ז אסרו מדין אהל, ושכן דמי לאהל, כל זה אינו כשהוא מיוחד לכך, דאז כלל לא נראה אהל. ובזה מיושב שפיר הט"ז מפני השגת היד יוסף (ס"ק ט) מפסק מרן (סעיף ג) דאסור להעמיד מטה רק מלמעלה ללמטה, והלא היא מיוחדת לכך. וי"ל, דקדירה וחבית כלל אינם דומים לאהל, משא"כ מטה שיש לה יותר דמיון. [ואע"פ שקושיא זו אפשר לתרץ בנקל, כיון ששם מדובר שעושה גם מחיצות. אך א"כ מה נענה ביום שידובר בנו פסק מרן (סעיף ד) לאסור לפרוס את הבד על גבי מטה, שיש מרחק של לבוד בין קרשיה, והרי הדפנות כבר מוכנות, וכמו שהקשה כן בספר תהל"ד (ס"ק ה), וע"ש דתירץ דשאני מטה שרחבה טובא, והוי כדין כובא, והוא פסק מרן הנ"ל (סעיף יג). ותירוצו לא יכון אליבא דהט"ז, דס"ל דאין לחלק בין רחבה הרבה למעט, אלא לאם עשויה ומיוחדת לכך, לאינה מיוחדת לכך. וא"כ במטה נאסור, וע"פ הנ"ל אתי שפיר.] ועוד עפ"ז מיושב הט"ז מפסק הרמ"א (ס"ס תרכו) שהתיר לפתוח גג ולסוגרו כשיש לו צירים, וע"פ הט"ז יש להתיר אף בלי צירים לכאורה. וכן ס"ל להלכה פוסקים רבים דשרי ע"י צירים דוקא וע' לעיל (סימן לג אותיות יא,יב). וע"פ הנ"ל אתי שפיר, כיון שכל זה הוא באהל גמור, ועל כך הט"ז לא דיבר. וממילא לענין נידו"ד בכסוי עגלה, שוב אין מקום להקל ע"פ דברי הט"ז, כיון דהוי עגלה אהל גמור. וע"ע לקמן (סוף הערה א) עוד דרך לבאר כל זה, וגם על פי המבואר שם יצא שכל היתר הט"ז לא יעזור בנידו"ד, דהוי כיסוי על אדם.

דעת מרן

ז. (((ולעצם))) חידוש דברי הט"ז, לכאורה יש להקשות על כך כמה קושיות מכמה דוכתי, דהלא ביאר הט"ז כי דין כובא מיירי כשמניח בגד שאינו מיוחד לכך, ואה"נ בבגד המיוחד שרי. והנה ז"ל רש"י בסוגיא על דין כובא (דף מח ע"א ד"ה מאי שנא מפרונקא), וז"ל, בגד העשוי לפרוס על הגיגית. ע"כ. וא"כ שפתיו ברור מללו, דמיירי בבגד המיוחד לפריסה על הכלי. וכ"כ כל' רש"י הר"ן בהלכות (דף כב ע"א ד"ה רבה), וכ"כ המאירי (דף מח ע"א ד"ה אסור לפרוס), דמיירי שמיוחד לכך, ע"ש. ועוד לו (דף קלט ע"ב ד"ה מטלית), וכ"כ להדיא בחידושים המיוחסים לר"ן (ד"ה מאי שנא), וכ"כ בפסקי הרי"ד (מח ע"ב) פי' פרוונקא, הוא העשוי לכסות בו את פי הכד של יין וכו'. וכ"כ בפסקי ריא"ז (פרק ד הל' ט), ועוד לו (בפרק כ הל' ב סוף אות א), וכ"כ הנמוק"י (מח ע"א), וכ"כ רבינו פרחיה (דף מח ע"א ד"ה ומאי שנא), וז"ל, לבגד המתוקן לכסות בו כלי של מים וכו'. וכ"כ הריבב"ן (שם). ואם לחשך אדם דמהיכי תיתי לדמות דין כובא דבדף מח, לכובא דבדף קלט. אף אתה אמור לו דכן מבואר בר"ח (דף מח ע"א), והרשב"א (שם ד"ה מ"ש), ובריטב"א (שם), דלא חיישינן לאהל כמבואר לקמן (קלט ע"ב). ע"כ. וא"כ כל הני השוו את הסוגיות והקישו ביניהם. ועוד בה דהלא בשני הסוגיות דובר על ה"פרונקא", וא"כ ברור שהוא דבר אחד. וכן כתב לדחות לט"ז בספר תורת שבת (ס"ק כא) בשם אא"ז מדברי רש"י, וכן כתב להקשות ולדחות לט"ז בספר נהר שלום (ס"ס שטז) מדברי רש"י, ושכן מוכח מתוך הסוגיא דמיירי גם במיוחד לכך, וכן הביא לנה"ש וס"ל הכי בספר באר יעקב (ס"ס שטו), וכ"כ בהגהות נתיב חיים שעל הדף על דברי הט"ז ס"ק יא, לדחותו מדברי רש"י.

(((ועוד))) בה, כי מוכרח מעוד צד לומר דפסק מרן (סעיף יג) שאסר לכסות לגמרי חבית בבגד, על כרחך דמיירי בבגד המיוחד לכך, ושלא כט"ז דביאר את דברי מרן באינו מיוחד, דאל"כ אסור להשתמש בו מחשש סחיטה, וכמבואר בסימן שכ (סעיף טו), וע"ע שם במ"ב (ס"ק מב), ובשעה"צ (ס"ק מה), דמיירי גם בפריסת סודר בלא שמניח על גבה כלי, וכמבואר ברמב"ם, וכ"כ גם כף החיים (סימן שכ ס"ק פא), לבאר את מרן. ע"ש. וא"כ אי מיירי הכא בסודר שאינו מיוחד לכך, אסור לפורסו מצד שמא יסחטו וילבנו, ועל כרחך דדין מרן כאן אמור במיוחד לכך. וכן מבואר דמיירי הכא בסודר המיוחד לכך מצד איסור סחיטה, בספר ערוך השלחן (סוף סעיף יח). ע"ש. וכ"כ לדחות את הט"ז הרב נתיב חיים (על הדף), דכן הוא מבואר בשבת (מח ע"א), וכ"כ לדחותו בביה"ל (סעיף יג ד"ה בגד), וכ"כ לדחות לט"ז מדנפשיה כף החיים (סס"ק עד), וכ"כ בספר מנוחת אהבה (פרק כג סוף הע' 35) ושכן עיקר.

האם איסור כסוי חבית הוא בחבית של יין דוקא

(((ועינא))) דשפיר חזי לביאורים שעל ספר תו"ש (סימן שטו אות ח) דכתב ליישב את הט"ז מקושיא זו האחרונה, ע"פ דברי שו"ת גן המלך (סימן נד) לבעל הגינת ורדים, דכתב לבאר את דין כובא דאמור דוקא במכסה חבית שיש בה יין, שבו צריך לאויר שבחבית לתועלת היין, כדאמרינן בשלהי מנחות (פרק ה דף פו ע"ב) שלא היה ממלא כל החביות יין, כדי שיהא ריחן נודף, שע"י היות החבית חסרה, משתמר ריחה לתוכה, משא"כ של שמן ודבש מותר לעולם לכסותם. עכת"ד הרב גן המלך. וא"כ דמיירי הכא בשל יין, משום הא ליכא למיחש משום סחיטה, דכל ששייך סחיטה הוא רק במים שמלבן את הבגד, ולא שאר משקים. עכת"ד. ובאמת שנמצאו כמה אשלי רברבי מתקיפי ארעא דכתבו את אלו דברי גן המלך בשתיקה כהודאה, דכ"כ הגאון רע"א בהגהות השו"ע (סעיף יג), וכן הביאו השע"ת (ס"ק כח), ובבאר היטב (ס"ק כא), וכן הביאו הגאון יד אהרן (סוף הגה"ט סימן שטז), ואולם סיים דלדעת הב"ח דס"ל דבספר נמי אסור, ה"ה בכל הכלים אסור. ע"כ. אך מ"מ לענין דינא ברור דקי"ל כמרן שהתיר ספר (בסעיף ז). וא"כ כל הני ס"ל כרב גן המלך, בביאור דברי מרן.

(((אך))) נראה דאין לרפאות שבר על נקלה בתירוץ זה, דחזי הוית לגאון בני ציון ליכטמן (סימן שטו סוף סעיף יג) דכתב לדחות את דברי הרב גן המלך מכל וכל, דהנה ז"ל האור זרוע (סימן עח אות יא), הלכך צריך אדם ליזהר כשמכניסין גיגית עם יין או שום משקה אחר, שלא יכסה כל הכלי, משום שהוא עושה אהל עראי. עכ"ל. וא"כ מפורש דמיירי בין ביין ובין במשקה אחר. וכן יש להוסיף דכ"כ ר' יהונתן מלוניל (דף כב ע"א) על הסוגיא (שבת מח ע"א) וז"ל, דפריס סודרא אפומא דכובא, שפירש סודר על ראש הפומא דכובא מלאה מים או יין וכו'. ע"כ. ובהגלות נגלות הני תרי צנתרי דדהבא דמן קמאי שכתבו כן להדיא, שוב אין אחריהם כלום, ואילו היו רואים דבריהם הרב גן המלך וסיעתיה, בודאי שהיו שבים בהם, שכן ראוי להיות שב. וכ"כ לדחות מדנפשיה לגן המלך מו"ר שליט"א בספר הליכות עולם (ח"ד שמות אות ד) מדברי האור זרוע, ומפסק השו"ע. ועוד בה, כי עצם דברי הביאורים שעל התו"ש הנ"ל, דכתב בפשטות כי אין איסור ליבון בסחיטת בגד, אלא רק ביש בו מים, ולא שאר משקים. נראה דזה כלל אינו פשוט בדעת מרן, כי יש צד גדול ללמוד במרן דס"ל שיש מלבן אף בשאר משקים, וכמו שהאריך למעניתו בפתגמא דנא ידי"נ הרה"ג אריאל טוויל שליט"א, והודפסה תשובתו הרמתה בספר מאור ישראל (עמ' קמד, בהוצאת כולל מאור ישראל), לך ראה שם. ואכמ"ל.

(((שוב))) נשוב לנידו"ד, כי נראה להשיב על הט"ז מכמה פנים. ועוד יש להקשות עליו מדברי התוס' ביצה (לב ע"ב ד"ה מלמטה), דאחר שחידשו דמשו"ה שרי להחזיר קדירה ע"ג כירה, כיון שהמחיצות עשויות. שוב הקשו מדין כובא, דאפי' שהמחיצות עשויות, אסור להניח הבגד על החבית. ותירצו, דשאני התם דרחב הכובא יותר מדאי. ע"כ. ואם הוו ס"ל כט"ז דבכסוי המיוחד לכך שרי, א"כ לשם מה לבאר את דין כירה מצד שהמחיצות עשויות, תיפוק ליה שמיוחד לכך. ויותר דאח"כ נדחקו התוס' להעמיד באוקימתא דרחבה מאוד, והו"ל למימר דשאני התם שאינו מיוחד לכך. וכדברי התוס' כן כתבו הרשב"א, והר"ן (שבת קלח ע"ב) לתרץ דשאני כובא שהוא רחב הרבה. ומבואר דלא ס"ל כט"ז. והב"י (ס"ס שטו) הביא את דברי התוס', ומבואר דס"ל הכי. וכ"כ לדחות הכי לט"ז הרב א"ר (ס"ק יד), וכ"כ בספר מנוחת אהבה (פרק כג הערה 36). ומלבד הפוסקים הנזכ"ל דפליגי אט"ז וסיעתיה, כן ס"ל למ"א (ס"ק ו) שדיבר בסתימת הארובה של התנור, והתיר ביש לה צירים. ולט"ז הלא סגי בכך שהוא מיוחד לכך, וא"צ גם שיהיה להם צירים. וכ"כ הפמ"ג (שם) להתיר כיסוי הארובה ביש לה צירים, וכ"כ המ"ב (ס"ק כ). וכ"כ בספר יד יוסף (ס"ק ט) כי המתירים תנור ביש לו צירים, פליגי אט"ז, ותמה על הבאר היטב דבס"ק ה הביא למ"א, ובס"ק כא העתיק לט"ז, ולא שת ליבו הרחב שזה חולק. ע"כ.

(((ועוד))) בה, דפסק מרן (סעיף יג) מוכיח דלא ס"ל כחילוק הט"ז דבכסוי המיוחד לעולם שרי לשוטחו ע"ג החבית, דכתב כי אסור לשטוח בגד על גבי חבית על פני כולו. ומתוך שלא חילק בין מיוחד לכך או לא מיוחד, אלמא דלא ס"ל, וכל כה"ג הו"ל לאשמעינן. ואת"ל דדבריו מיירו דוקא באינו מיוחד, זו אוקימתא בדבריו. וגם בפשטות בגד ששוטחים על חבית, הוא מיוחד לכך. וא"כ נראה, דאין ללמוד היתר כסוי העגלה מדברי הט"ז וסיעתיה, שהתירו לכסות בכסוי המיוחד לכך. הן משום דדברי הט"ז אמורים דוקא בכסויי כלים, והן משום דהעיקר לדינא שלא כט"ז ביאור פסק השו"ע באיסור כסוי חבית (סעיף יג)ואשר נראה לענ"ד בביאור דין זה הוא, כי ראינו בסימן שח (סעיף י) דכסויי כלים אין בהם לא איסור אהל ולא איסור בונה בהנחתם, ואפי' אם הכלי מחובר לקרקע מותר. ומקור דין זה הוא ממסכת שבת (קכו ע"ב) ושם התנו זאת והוא שיש תורת כלי עליהם. ע"כ. וא"כ מבואר דטעם היתר זה הוא מפני שהוא כלי, ולכן אינו בונה, וזהו החילוק בין יש לו בית יד לאין לו בית יד, דביש לו בית יד ניכר שהוא כלי, ובכלי אין איסור בונה. משא"כ באין לו בית יד, לא ניכר שהוא כיסוי כלי, ונראה כסותם בנין, ולכן אסור משום בונה. וא"כ מבואר, כי בניכר שהוא כלי, אין בו משום בונה. ובאינו ניכר, נאסר משום דמחזי כבונה. וכ"כ רש"י במשנה, כגון כיסוי בור ודות דהוי כבונה. אי לאו דמוכחא בית אחיזה דילה למישקל. ע"כ. וכ"כ הטור (סימן שח ס"י) וז"ל, יש להם בית אחיזה, דאז מוכח שהוא כלי. וכ"כ הר"ן (מח ע"ב מדפי הרי"ף ד"ה והקשה), מפני שאינם נראים, והרי הם ככסוי קרקעות וכו'. ולכן אסר דדומה לבונה, והביאו הב"י. וכן הוא לשון השו"ע (סימן שח ס"י), דבאין להם בית אחיזה, דאז מוכח שהוא כלי וכו'. ע"ש. אתה הראת לדעת כי כל טעם איסור דבר זה הוא מפני שדומה לבונה, או היתרו מצד שאינו בונה, דכשניכר שהוא כלי, אינו דומה לבונה, כי הרואה רואה שהוא כלי ולא בנין. וא"כ כלל כלול יוצא לנו מכאן, שכלי כשניכר שהוא כלי אין בכסויו משום בונה, מטעם שהרואה מכיר שהוא כסוי כלי, וא"כ אינו בונה, וכשם שהנועל מנעול אין בו בונה, וכמש"כ הב"י (סימן שיג סס"ב), וז"ל, ודאי כל שהנגר קבוע שם במסמרים כעין שלנו אין בו שום איסור, ומנעול בעלמא הוא. ע"כ. וכמש"כ לעיל (אות ה) ראיות רבות, כי איסור אהל תלוי בדמיון לבונה, קחנו משם.ועל כן נבוא לבאר את דין כובא, שאסור ברחבה יותר מדאי, ולכאורה לשתרי משום דדמי לכסויי כלים דמותרים אפי' ברחבים יותר מדאי. (וכמש"כ הריטב"א (קלט ע"ב ד"ה אמ' רבה) להדיא. וכן מוכח מתוך סתימת הטוש"ע (שם סימן שח ס"ח) דאין חילוק בין אם הכסוי רחב או צר). ונראה דשאני כובא שמכוסה בבגד, ולא במכסה קדירה, וכיון שבואר כי כל ההיתר של כסויי כלים הוא מצד דלא דמי לבונה, כיון שהיא קדירה ולא אהל, א"כ כשמכסה בבגד ולא בכסוי שזהו דבר שאינו מיוחד לכלי, דמי טפי לבונה, ושונה מכסוי כלים שהוא כסוי מתכת שהוא חלק מהכלי, ולכן כלל אינו דומה לאהל. ובדין כובא אפי' אם לוקח בגד ומייחדו לכך לעולם, מ"מ דמי לבונה יותר מכיסוי קדירה וחבית, כי בהם הכסוי הוא ממש חלק מהכלי, ולכן דמי פחות לבונה, ובכסוי כובא בבגד דמי טפי לבונה.ועפ"ז יצא, כי בכסוי כובא, אם הוא אינו רחב יותר מדאי, לעולם שרי אף בעשוי מבגד, כיון שהמחיצות עשויות ועומדות מעיקרא, וכמש"כ התוס' הנ"ל. וברחבה יותר מדאי, אם מניח על גבה כסוי מבגד, ומכסה לגמרי אסור, דדמי לבונה. ואם מכסה בכסוי הכלים, לעולם שרי, דלא דמי לבונה. ובדין מניח קדירה על גבי כירה, אין בו היתר מצד דדמי לכסוי כלים (כמבואר בתוס' הנ"ל), כיון שאינו דומה לכסוי כלים, דשאני כיסוי שהוא מיוחד לקדירה, והוא חלק ממנה. משא"כ המניח קדירה ע"ג הכירה, דמי טפי לאהל. ומ"מ לענין דינא, אף המניח קדירה על גבי כירה יש לו היתר והוא מצד אחר כדביארו התוס', משום שיש לו מחיצות עשויות מעיקרא. וע"ע בספר קצות השלחן (סימן קכ ס"ק כא) דגם איהו כתב לחלק, כי קדירה על גבי כירה אינה כסוי המיוחד לה. וכ"כ לבאר דין זה בספר שו"ע הרב (סעיף יט), דאחר שביאר כי במחיצות עשויות אין בו איסור אהל, ולכן מותר להניח קדירה ע"פ כירה. הוסיף וז"ל, והכסוי שעפ"י החבית, ג"כ אינו מתכוין בו לאהל, אלא לכסוי בעלמא. אעפ"כ אינו דומה לקדירה ע"ג כירה, מפני שפי החבית שבימיהם היה רחב הרבה יותר מפי הכירה, וכשמכסה כל פיה, הרי זה דומה לעשיית אהל, אף שהמחיצות עשויות מבע"י. וה"ה שאסור ליטול הכסוי שמכסה כל פיה, אם היא חסרה טפח, משום שדומה לסותר אהל. ואינו דומה למגופה שמותר ליטלה ולהחזירה כמשנ"ת בסי' שיד, לפי שהמגופה מתוקנת לכך , ותיקונה מוכיח עליה שהיא עומדת לכך, לכן אינה נראית כאהל. משא"כ כשמכסה בבגד , ואף שהבגד מיוחד לכך, מ"מ אין בו תיקון המוכיח עליו שהוא עומד לכך. וכן הדין בכסוי שאר כלים הרחבים ביותר, כרוחב פי החביות שבימיהם. ע"כ. וברוך שכיונתי לדעתו, כי מחולק בין בגד שמניחו על גבי כובא הרחבה, דאע"פ שבאינה רחבה הרבה יש להתיר מצד שהמחיצות עשויות, מ"מ ברחבה הרבה דמי לאהל ואסור. ובכסוי קדירה, אפי' ברחבה הרבה מותר, כיון שיש בו תיקון המוכיח עליו שעומד לכך, משא"כ במניח על גבו בגד. וכ"כ בספר ערוה"ש (סעיף יח), דאין היתר של מחיצות עשויות בכובא, כיון דנתבאר דבמקום שכונתו לאהל, א"צ מחיצות, (כלומר דאסור אף בלא שעושה מחיצות), והכא כונתו לאהל, להאהיל על היין, ששם שלא יפול בה דבר, ולכן כשמניח קצת מגולה, אין בזה תועלת, לכך לא הוה אהל. ולכן גם לא דמי לכסוי קדירה שאין חוששין משום אהל, דהקדירה דרך בישולו בכך, והוא קטן הכמות, ולא מיחזי כאהל. אבל הכובא, גדול מאוד, ומיחזי כאהל. ומיירינן בחבית גדולה דומיא דכובא. ע"כ. וע"ע בספר קצות השלחן (סימן קכ ס"ק כא). וכ"כ בספר מנוח"א (פרק כג הע' 36). אלא דסטינו מעט מדבריו, דאיהו ס"ל דהיתר של כיסוי כלים אמור אף בבגד שמיוחד לכסוי, ולכן אף ברחבה הרבה מותר. ולדברינו בגד אף שהוא מיוחד לכסות, מ"מ ברחבה הרבה אסור. ע"ש, ודו"ק. ואומנם לפי דברי הט"ז שרי בזה, מ"מ כבר דחינו את דבריו מכל וכל, וכנ"ל. ומרן הלא נמשך אחר התוס', וא"כ אין לנו אלא דעת מרן. וא"א לומר ס"ס, שמא כראב"ד וסיעתיה, דס"ל דאין איסור אהל כלל בכסוי כלים, ודין כובא הוא משום מחזי כמשמרת, ושמא כט"ז. כיון דהוי ס"ס נגד מרן, דלדברי תוס' ביארנו דמיירי גם בבגד המיוחד, ופסק כן מרן, וכן הכריחו הפוסקים מכמה דוכתי כי פסק מרן כאן מיירי אף בבגד המיוחד, וכנ"ל. (ולענין נידו"ד בכסוי העגלה, בודאי שאין לבא להקל מטעם הס"ס הנ"ל, כי אף לתוס' ולט"ז יש לאסור, כי כל דבריהם אמורים דוקא בכסויי כלים, וכנ"ל). שיעור רחבה יותר מדאיועדיין צריך דין זה ביאור, מהו שיעור רחבה יותר מדאי, שבו אסר מרן (סעיף יג) להניח בגד ע"ג החבית ולכסותה לגמרי. ובאמת כי הרשב"א הנ"ל מכח כן דחה לתוס', דהקשה על תוס' דנתת דבריך לשיעורים, כי לא ידעו מהו שיעור רחבה יותר מדאי שאסור, ומהו פחות שמותר. וכן הקשה הב"ח (סימן שטו הט"ז ס"ק יא). ותירצו המפרשים לבאר את דעת התוס' וסיעתיה, וכגון הרב א"ר (סס"ק יד), והמחצה"ש (ס"ק כא), ובספר בני ציון (ריש אות טז), דבזמנם היה ידוע שיעור הכובא, כי היו כולם שווים, וע"כ לא היה צריך לומר מהו שיעור רחבה מדאי, כי הוא היה ידוע ומוכר לכל אחד בזמנם, מהו גודל כובא. אך עדיין הוסיף להקשות על כך הרב תו"ש (ס"ק כה) דאנן מה נענה על כך שהשו"ע והפוסקים העתיקו דין זה, והיום שיעורו אינו ידוע. והנה בספר באר יעקב (אות יז) כתב כי שיעור הרוחב הוא שיהי' הכלי מחזיק מ' סאה, ויהי' גבהה כחצי רחבה, וא"כ לפי חשבון הוא אמה ברום ג' אמות. רוחב הכלי כשתי אמות בכלי עגולה. ע"כ. ומקורו ציין דהוא מספר נזר ישראל והוא לו (בסימן ג) בליקוטי רימ"א (אות ל), ושם כתב כן בשם ספר שלחן עצי שיטים. וע"ע במ"ב (ס"ק יח) דמבואר דס"ל כי שיעור רחבה הוא רחבה מאוד מאוד. דהנה כתב כי במטה שהמחיצות היו מוכנות מער"ש מותר לפרוס על גבה, (כיון שעושה גג לבד, באהל שאינו עשוי לצל, דשרי לעשות גג לבד), אך אם המטה רחבה ביותר, אסור לדעת המ"א בס"ק כא. ע"כ. ומבואר דס"ל כי גודל של מטה רגילה עדיין לא חשיב רחבה מאוד, אלא שיעורו הוא יותר מגודל מטה. וכ"כ בשו"ת אור לציון (ח"ב פכ"ח אות ה) כי שיעורו הוא רוחב ארבעים סאה. והוכיח כן מדברי הרמ"א סימן שיד (ס"א) דכתב כי בכלי המכיל ארבעים סאה יש בנין וסתירה. וביאר המ"א שם (ס"ק א) בשם הראשונים, דהוא משום דהו"ל כאהל. ע"כ. (וצ"ע כי שם מיירי מדין בונה וסותר, ולא משום אהל, וכמפורש בשו"ע שם, ובמחצה"ש ס"ק א). וכ"כ בספר מנוח"א (פ' כג סוף הע' 36) כי דוקא כלי רחב הרבה, דהיינו שקוטרו שתי אמות אסור לכסותו כולו במגבת. ע' בשלחן עצי שיטים (מלאכת בונה) ששיעור רחב הרבה שכתבו התוס', היינו כלי שמחזיק מ' סאה ורוחב הכלי (קוטר) כשתי אמות בכלי עגולה. ע"ש. ע"כ. וכן הביאו לשלחן עצי שיטים מו"ר שליט"א בספרו הבהיר הליכות עולם (ח"ד שמות אות ד), ואולם משמע שאינו מכריע כן להלכה, כיון שבהלכה שם אסר לכסות חבית בבגד, ולא התנה כי דוקא ברחבה ב' אמות, אלא כתב חבית סתם, וא"כ ס"ל לאסור אף ברחבה פחות, כי סתם חבית היום רחבה הרבה פחות מב' אמות.והנה בספר קצות השלחן (סימן קכ רס"ק כ) כתב, וכיון שאין ידוע לנו רוחב פי החבית שהיה בימי חז"ל, ראוי להחמיר בכל כלי רחב אפי' כחבית שלנו, ובלבד שתהיה רחבה יותר מכירה שיש לה מקום שפיתת ב' קדרות. ע"כ. ונראה דלמד כן מדברי תוס' הנ"ל ביצה (לב ע"ב ד"ה מלמטה) שהתיר להניח קדירה ע"ג כירה, כיון שאינה רחבה הרבה. וכירה הלא יש בה מקום שפיתת ב' קדירות. ובאמת כי תמהתי על עצמי, מנין הוציא הרב עצי שיטים הנזכר את שיעורו דמיירי ברחבה ב' אמות. ושוב אינה ה' לידי ספר זה, ולא ביאר שם טעמו ומקורו, רק כתב כי נראה לי דשיעור הרוחב הזה שיהיה הכלי מחזיק מ' סאה, וכו' כנ"ל. ולכאורה קשה מאוד לסמוך על סברא זו, בזמן שהרשב"א וסיעתיה הקשו כנ"ל כי נתת דבריך לשיעורים, וא"כ לא היה פשוט להם כן. ואע"פ דאנן קי"ל כתוס', אך מ"מ מהיכי תיתי שאנו נדע מה שלא ידעו הם, ומה שלא הופשט להם לנו פשוט מסברא, ובלא ראיה. וע"כ נראה עיקר כדברי הגר"ח נאה זצ"ל בספר קצות השלחן הנ"ל, דמיירי ברחבה יותר ממקום שפיתת ב' קדירות. וע"ע בספר שמירת שבת כהלכתה (פכ"ד הע' עח) דהביא את דברי הנזר ישראל הנ"ל ששיעורו הוא ברחב ארבעים סאה. ובשם הגרשז"א זצ"ל אמר, כי שיעורו של הנז"י הוא לאו דוקא, אלא רק נתן דוגמא לרחב הרבה. גם כל כובא היא פחות ממ' סאה, וכן המטה במ"ב ס"ק יח (כצ"ל) היא פחותה ממ"ס. עכ"ד. ונראה עוד להוכיח כן מפסק מרן (סימן שטו ס"ד) דמטה שהמחיצות עשויות מער"ש, ובין קרשיה יש מרחק של לבוד, אסר מרן לפרוס על גבה את המחצלת שישנים עליה משום אהל. וא"כ מפורש, דאע"פ שהמחיצות עשויות, ואע"פ דמיירי במטה שמותר לעשות רק את גגה לבד, (שהרי אינה עשוייה לצל אלא רק להשתמש תחתיה), אפ"ה אסר מרן לפרוס עליה את גגה. ותקשי טובא מדוע אסור, והלא כל שאינו עשוי לצל שרי לעשות גג לבד. ועל כרחך לבאר דהוא משום דמטה רחבה טובא, וכ"כ לבאר דין זה בספר תהל"ד (ס"ק ה). ונמצא כי ברוחב ג' טפחים על אורך ששיעורו כרוחב מטה (שהוא בערך אמה), כבר חשיב רחבה יותר מדאי, ואסור. וזה יוצא כדברי הרב קצות השלחן הנ"ל. ואומנם לגבי ראייתנו האחרונה ראה למ"ב בשעה"צ (ס"ק לא) דגם איהו התקשה בביאור דברי מרן (סעיף ד), דמדוע אסור לפרוס על המטה, בזמן שהמחיצות עשויות ועומדות מער"ש. ולכן ביאר בדרך אחרת, דמיירי שמעביר את המטה בשבת ממקום למקום, ולכן יש איסור פריסה על גבה, כי עצם העברה חשיב כעושה את המחיצות בשבת. ולכאורה קשה מאוד לבאר כן למרן, שהרי סתם ולא פירש דמיירי דוקא בכה"ג שמעביר את המטה, וכל שכתב כי אסור לפרוס על המטה. והעיקר חסר מן הספר, והיא אוקימתא בדברי השו"ע. וכן הקשה על המ"ב הרב מגילת ספר (סימן יז ס"ק יב) דכל כה"ג הו"ל לראשונים לפרושי ולא למסתם סתומי. ועע"ש. (ומה שפירש איהו, לכאורה אינו נראה, והוא ע"פ המבואר לעיל. ואכמ"ל).עוד דבר הצריך ביאור בדין זה, הוא מה שהותר להניח בגד על גביו כשאינו שוטחו על פני כל החבית, ותקשי מאי קא מהני כששוטחו שלא על פני כל החבית, והלא שיעור אהל הוא טפח. וא"כ אף באינו מכסה כל החבית, כל שכיסה טפח, יאסר משום אהל. ואבא בקצרה, דע' בפמ"ג (משב"ז ס"ק יא) דכתב לבאר טעם זאת, כי כל שמגולה מעט לא מהני מידי. וכ"כ בשו"ת חלק לוי (ר"ס קח), וכ"כ בספר ערוך השלחן (ס"ק יח), ובספר קצות השלחן (סימן קכ ס"ק יח). וע"ע בספר תהל"ד (ס"ק ה) סוד"ה כתב. וע' בספר משמרת השבת (סימן שטו סעיף יג אות א) דהביא לר"ן ר"פ תולין דכתב וז"ל, ודוקא אהל שעשוי כעין דרך קביעות, וכמגין למה שתחתיו, והיינו פריסת סודר אפלגא דכובא דשרי, דלאו דרך קביעות הוא, ואינו מגן למה שתחתיו, ואע"ג דאיכא אהל טפח, אינו מגין למה שתחתיו. ע"כ. וע"ע במשמרת השבת שם. וע"ע בספר בני ציון ליכטמן (סעיף יג), כי כאן שנאסר משום מחזי כאהל, וכשאינו על כולו, אינו מגן על האהל, ובפלגא רחוק הוא לכן להדמות לאהל. ע"כ. ועע"ש. וע"ע בספר שבתותי תשמורו (פכ"ב הע' כו).

עוד דבר הצריך ביאור הוא, כי יוצא מדברי תוס' הנ"ל, דכסוי חבית וקדירה אינו חשוב כאהל לשם צל, אלא כדין אהל של מטה, וכיוצ"ב שאר אהלים אשר יש להם אהל מדין שמשתמשים תחתיהם, ודינם קל. ולכאורה כסוי כלי הוא אהל גמור, וא"כ שיהיה דינו חמור כאהל העשוי לצל, ואז יאסר לעשותו אפי' שעושה רק הגג, והמחיצות עומדות וקיימות. דע' בתוס' ביצה הנ"ל (לב ע"ב ד"ה מלמטה) דהגמ' התירה מדורתא וביעתא וכו' לעשותם בשבת, בתנאי שיעשה בשינוי מלמעלה למטה, ואז לא יאסר מדין אהל. והקשו על כך התוס', כיצד אנו מסדרים שלחנות היום כדרכם מלמטה למעלה. ותירצו, דאין להם מחיצות שרי,

וכל שנאסר אהל רק ביש מחיצות. והקשו מדין החזרת קדירה ע"ג כירה, והלא יש לה מחיצות. וי"ל, דכל הנ"ל אינן אסורים אלא היכא שמתקן האהל והמחיצות, אבל אם עשה האהל בלא מחיצות, שרי. והתם גבי כירה, המחיצות עשויות כבר. ע"כ. וא"כ כל מהלך תוס' מדובר בדברים שאינם עשויים לצל, שהרי התיר לעשותם בלא מחיצות, ובעשוי לצל אסור בלא מחיצות, וכדכתב הרא"ש ביצה (פ"ד סימן יא), וכמו שהארכנו לעיל (סימן לג אות ה). ושוב אח"כ באים תוס' ומקשים מדין כובא שאסור אע"פ שהמחיצות עשויות. ומתרצים דמיירי ברחבה הרבה. וא"כ מבואר, דגם כובא הוי כאינו עשוי לצל, דאל"כ לא קשיא מידי, דשאני כובא שעשויה לצל, ואסור אף בלא מחיצות, וא"כ מבואר בתוס' דכובא חשיב כאהל להשתמש תחתיו ולא לצל. ותקשי באמת למה הוא כן, דהרי כסוי החבית תכליתו לשמור על תחתיו, וכדין אהל עשוי לצל. וע' בספר קצות השלחן (סימן קכ ס"ק יח) דעמד על כך, מדוע מותר כובא כשמניח קצת מגולה, דלכאורה הוי כאהל העשוי לצל שאסור אף כשעושה גג לבד. וכתב לתרץ בדוחק, דאהל גמור לא מקרי אלא בעשוי להגן על בעלי חיים, או אדם, או מת, ובשאר דברים הוי אהל פחות חמור, שמותר לעשותו לכתחילה בשבת בלא מחיצות. וכ"כ מדנפשיה בספר מנוח"א (ח"ג פכ"ג הע' 36), ובשם החזו"א (סימן כב אות ט), דדוקא אהל שהאדם משתמש תחתיו, הוי כעין הגנת דירה, משא"כ כאן שאינו כעין הגנת דירה קיל טפי. ע"כ.

(((מסקנא:))) הרוצה לשים ניילון על גבי עגלת תינוק, כדי להגן על התינוק מפני הרוחות והגשמים, תלוי בזה כי באופן שהגגון היה פתוח מערב שבת טפח, ונשאר פתוח כל הזמן, עד השעה שחפץ לשים עליו את הניילון, בזה מותר לכתחילה, ואין בו בית מיחוש כלל. ואולם באופן שלא היה פתוח הגגון כל השבת (כפי שהיא המציאות בדרך כלל), נראה שראוי להחמיר שלא לשים הניילון על גבו, והעצה היעוצה לכך היא, שיפרוס את הניילון באויר, ושוב יכניס את העגלה תחתיו, על ידי רגלו, או על ידי אדם אחר, ואז יניח את הניילון על גבה. (והוא היתר מחוור מצד שעושה אהל בשנוי מלמעלה למטה). והמיקל בכל זה, לשים ניילון על ידי שפותח את גגון העגלה, יש לו על מה שיסמוך.

(((וכל))) זה אמור ברוב רובם של העגלות, כי בשעה שפורס את הניילון, הניילון מאהיל על התינוק. ואולם יש עגלות אשר גגון העגלה מכסה לגמרי את התינוק עם רגליו, (וכגון בעגלת שכיבה שהגגון פתוח, והבד פרוס עד הגגון. וכן יש עגלות טיולון שהגגון כה רחב עד שמכסה את כל העגלה). ואם כן בזה אין שום איסור בפריסת הניילון, כי הוא אינו מאהיל על דבר, יותר מאשר גגון העגלה כבר מאהיל.

--------

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

לזכות הרב המחבר

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) ל הרב אסי הלוי שליט''א
שו"ת נחלת לוי - ח"ב

כולל שאלות ותשובות אקטואליות חקרי הלכות
וברורי דינים בהלכות שבת
מאשר חנני ה' יתברך הצב"י אסי הלוי אבן יולי ס"ט
פעה"ק ירושלים תובב׳׳א - שנת "כי גדול ה׳ ומהולל מאד ונורא הוא על כל אלהים"
(דברי הימים א׳, ט׳ז, כ׳ה) - התשס"ו לפ"ק
את הספר ניתן להשיג מש‘ הלוי 02-5862601, מש' אנג'ל 02-5712239
כתובת להערות והארות: מש' הלוי רח‘ הושע 19 גאולה י-ם

לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5

דילוג לתוכן