סימן לג - פתיחת גגון של עגלת תינוק

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר שו"ת נחלת לוי סימן לג - פתיחת גגון של עגלת תינוק
תוכן עניינים

--------

תוכן התשובה בקצרה

א. פסק מרן (סימן שטו ס"ב) דתוספת אהל עראי מותרת. ולפי"ז אם היה פתוח הגגון טפח מער"ש, משרא שרי לפותחו. ואע"פ שמרן (סס"ב) פסק דבעינן שיהיה רחב טפח לבד מן הגלגול, כאן שהגגון אינו מתגלגל, אלא מתקפל ומתכופף, בזה דמי לאהל, והכיווץ עצמו עולה ונחשב כאהל הפרוס טפח מער"ש. ואף שדין זה שנוי במח', מ"מ הכא דהוי מילתא דרבנן, ויש עוד לרש"י וסיעתיה דס"ל כי לעולם הגילגול עולה לטפח, יש להקל. ב. אלא דיש לבא ולהקל אף באינו פתוח טפח מער"ש, והוא ע"פ פסק השו"ע (סעיף ה) דמותר לפתוח כסא טרסקל בשבת, כיון דעביד וקאי, וה"ה הכא. ג. אולם הנוב"י למד ברש"י דהיתר כסא טרסקל הוא כיון שאינו לצורך תשמיש שתחתיו, אלא ליישב על גבו, ולפי"ז אין ראיה לנידו"ד. ואולם דבריו נדחים מהראשונים שפירשו להדיא כנ"ל. ד. וכן דחוהו פוסקים רבים. ה. איברא דיש לדחות דהיתר כסא טרסקל הוא רק בעשוי לשימוש תחתיו, אך בעשוי לצל אין את היתר כסא טרסקל, כיון דאהל לצל חמיר טפי, וכמש"כ הפוסקים, וכן מוכח מדין כובע (שא מ) דאסרו מרן אע"פ דעביד וקאי. וע"כ כיון דעשוי לצל חמיר טפי. ו,ז. ובאמת שהיא מח' גדולה בפוסקים, ומוכח מפסק מרן שאוסר כובע מדין אהל, לחומרא בזה. ח. ואולם תקשי מדין מחצלת שהותר להחזיקה מעל האדם לצל, והלא לא עביד וקאי, ותירצו הפוסקים דשאני התם שמחזיק בידיו. ונראה לדחות את הראיה בדעת מרן מדין כובע, דשאני כובע שמחוסר העמדה על הראש, וא"כ שונה מכסא טרסקל. ודמי לכסא ללא רגלים שמחבר רגליו בשבת, דזה לא הוי כסא טרסקל, כיון שצריך לחברו. וה"ה כובע שמחבר לו את המעמיד שלו בשבת, (והוא הראש של האדם). וא"כ נמצא דנידו"ד תלוי במח' הפוסקים, דלסוברים דכסא טרסקל העשוי לצל אסור, ה"ה הכא, ולמקלים שרי. יא. ונראה לומר היתר מרווח לכו"ע, אף לאוסרים כסא טרסקל העשוי לצל, והוא כיון שהגגון מחובר לעגלה בצירים, וכדפסק הרמ"א (ס"ס תרכו) דבכה"ג שרי לגמרי, כיון דאינו עושה אהל, אלא הוא חלק מהעגלה, וכ"כ הפוסקים, ועל כן מותר לפתוח ולסגור את גגון העגלה, ובתנאי שהיתה מחוברת מער"ש.

(((שאלה:))) האם מותר לפתוח גגון של עגלת תינוק בשבת, או שאסור מצד עשיית אהל בשבת.

(((תשובה:))) א. לכאורה שאלתנו תלויה האם הגגון היה פתוח מער"ש כדי טפח, שאז מותר לפותחו מדין תוספת אהל עראי המותרת, או אם לא היה פתוח, שאז הוי עושה אהל עראי בשבת וכמבואר בשו"ע (סימן שטו ס"ב) ומכח כן כתב המ"א (ס"ק ד) שלכן אסור לפרוס סדין ע"ג עריסת תינוק, וכ"כ שו"ע הרב (שם סעיף ח), ובספר תוספת שבת (ס"ק ז), וביד יוסף (ס"ק ו), ובספר באר יעקב (סימן שטו ס"ק ז), ובקצוש"ע (סימן פ סעיף עז), וכ"כ הבא"ח (ח"ב שמות הל' ט), ובמ"ב (ס"ק יב), ובשם הח"א.

(((והנה))) בהיה גגון העגלה פתוח טפח [שמאהיל] מער"ש מותר, וכדפסק מרן (סימן שטו ס"ב), כי מותר לכסות במחצלת ע"ג ספינה מפני הקור, אם היה מער"ש קבוע בספינה אהל הרחב טפח, דאז הוי מוסיף על אהל עראי שמותר. ואומנם דעת מרן שם כי טפח זה צריך להיות חוץ מן הכריכה, דהיינו שאם מער"ש גלגל את המחצלת ורוחב הגלגול הוא טפח, בזה לא חשיב מאהיל טפח, אלא בעינן שיפרוס את המחצלת טפח נוסף שיאהיל, וכדביאר בב"י שכן דעת תוס' ופליגי ארש"י, וכן פסק הריטב"א, וסיים (הריטב"א) כי נראה שאף לשון רש"י אפשר להלום כן. עכת"ד הב"י. וכ"כ בשו"ת הרי"ף (סימן שטו), וכן מבואר ברמב"ם (פרק כב הל' כז), [וע' בספר חמד משה (אות ב) שתמה על מרן הב"י שהביא לריטב"א, והשמיט לרמב"ם. וע' לשו"ת מעט מים (סימן כד דף נז רע"ב) דתירץ ע"פ דברי הכנה"ג (יו"ד סימן קלב הגהב"י ס"ק כה) כי דרך מרן הב"י להביא סברת פוסק נעלם יותר מפוסק שהוא מפורסם, דלמפורסמות א"צ ראיה. ע"כ.] וא"כ אף שגם הרשב"א (דף קלח ע"ב ד"ה אית), פסק להקל, והוא בשם מורו, וכ"כ גם המאירי (שם ד"ה כשם), מ"מ אין לנו אלא פסק השו"ע.

האם בעינן שגגון העגלה יהיה פתוח טפח לבד מרוחב הקפלים של הגגון

(((אך))) אין לומר דה"ה בנידו"ד, שאם גגון העגלה היה מקופל, ורוחבו בהיותו מקופל הוא טפח, יהיה אסור לפותחו, מטעם שצריך להיות פתוח טפח לבד מהקיפול. כי הריטב"א הנ"ל שהביאו הב"י כתב וז"ל, אלא שייר טפח חוץ מן הכריכה קאמר, אבל
חוזר העגול לא מחזי כאהל, ולמחר כשהוא פורסה לא מחזי כמוסיף, אלא כעושה אהל לכתחילה . עכ"ל. וא"כ היינו טעמא דאסור להוסיף בכה"ג שהעיגול רחב טפח, כיון שהמחצלת כשהיא מגולגלת כלל אינה נראית אהל, אלא הוא רק קיפולו, וניכר לעין כל שהוא לקיפול בלבד ולא לאהל, משא"כ בגגון עגלה שקיפולו אינו גלגול על גבי עצמו, שאז כלל אינו דומה, אלא שעשוי פרקים פרקים, ועליהם פרוש הבד, ויכולים הם להתקרב זה לזה, והאדם בוחר לפי הצורך כמה לקרבם, ואם חפץ שיאהיל רק מעט מותחו מעט ומצב סגירתו הוא כמצב שפותחו מעט, א"כ גם כשהם צמודים זה לזה עדיין נראה כאהל, משא"כ בדברי מרן שכל המחצלת מגולגלת, ודו"ק. ושוב ראיתי שכ"כ בשו"ת אור לציון (ח"ב פרק כח הערה א) וברוך שכיוונתי. ובחפישה ראיתי שכ"כ להקל הגאון מהריק"ש בשו"ת אהלי יעקב (סימן צה) לגבי כיסוי שתחת הארובה, ותפוס הוא בלולאות ע"ג חבל, וכשרוצים לסוגרו מושכים חבל שנכנס תוך הלולאות, ואז האהל מתקמט ומתקבץ לצד אחד. וכשרוצה לפורסו מתפשטים הקמטים ע"י חבל אחר כנגדן. וכתב דיש להתיר זאת כיון שיש בקמטים טפח. ועוד דמחצלת כרוכה אין בה שום היכר לאהל, שהרי בין כשהיא כרוכה ועומדת על מקומה ומוכנה לפריסה, ובין כשמונחת על הארץ כן הוא דרכה לכורכה, ואין בה שום היכר לאהל, אבל אהל המתקמט יש היכר גדול בקמטין אפי' לא יהיה טפח בין כולם, שהוא אהל, ורק שהוא מקובץ. ועוד צירף לשיטות דהעיגול כן עולה לטפח ושרי להוסיף עליו. עכת"ד. ושב הגאון מהריק"ש והניף את ידו בהגהות ערך לחם (סימן שטו ס"ב) להתיר זאת משני טעמים, מפני שאינה כרוכה המחצלת בעיגול, וחשיב טפח פרוס במקום הכווץ. א"נ לפי שיש לוחות סביב הדואר יותר מטפח. ע"כ. ובשו"ת גינת ורדים (חאו"ח כלל ג סימן כו ד"ה ויש להתיישב) הביאו, ומשמע דס"ל הכי מטעם של מכווץ טפח. וכן הביא הברכ"י (סימן שטו אות ג) את תורף תשובת המהריק"ש, וסיים, ע"ע למהר"י זיין בפרח שושן (כלל ג סימן ד) מש"כ להעיר על דבריו. ע"כ. ושם בד"ה עוד כתב הרב, הסכים ויישב את דברי המהריק"ש, וכן הסכים עם המהריק"ש בשו"ת מעט מים (סימן כד דף נט ע"א ד"ה אנן), ועוד לו שם (עמודה ד ד"ה שוב אשוב), וע"ש מפי ספרים, וכן הסכים בספר פתח הדביר (סימן שטו ריש אות ד). ונמצא דכל הני אשלי רברבי ס"ל כי דוקא כשכרוך בעיגול שכלל אינו דומה לאהל אסור, וכדכתב הריטב"א דלעיל, דחוזר העיגול לא מחזי כאהל. וכיון שעצם דבריו מחודשים, דיינו לאסור דוקא בכה"ג, אך כשהוא מקופל ע"י כפלים דדמי יותר לאהל, בזה יש להקל.

(((ואולם))) בשו"ת חת"ס (או"ח סימן עג) רוח אחרת היתה עמדו (והובאו דבריו בקצרה בגליון השו"ע), דשם דן לענין מחיצה ספרדית, והיא עשוייה מכמה חלקים הנכפלים זה על זה כשסוגרים לה, וכשפותחים לה נפשטים הקיפולים, ולמד מתוך דברי הריטב"א הנ"ל לאסור אפי' שכשהיא מקופלת יש ברוחב הכפלים יותר מטפח, כיון דדוקא ששייר טפח שאינו כרוך מהני, שיש בו היכר שהוא פרוס לאהל, כדי שיראה מחר לעין כל שאיננו אלא מוסיף. אבל בנידון המחיצה כשהיא סגורה ויש טפח ברוחבה, לא מתחזי שהשאירה כך משום אהל, אלא שהניחה כך בלא כוונה, ולמחר מיחזי כעושה אהל בתחילה, ובעינן דיתחזי לעיני כל שהוא רק מוסיף. וסיים הגאון חת"ס, דאחר כותבי ראיתי לס' ברכ"י בשם המהריק"ש וכו' ואינני חוזר ממ"ש לעיל. עכת"ד. וכן הביאו בספר דע"ת (סימן שטו ס"א ד"ה אבל), וכ"כ בספר באר יעקב (ס"ק ד ע"ש, וס"ק ח) להחמיר במחיצה. וכ"כ לאסור הרב משנה ברורה (סימן שטו ס"ק יא) בדין מחיצה המתקפלת, ומקורו מדברי החיי אדם. וכ"פ בספר שש"כ (פכ"ד הל' לד), ובשם הגרשז"א. וציין עוד לספר ארחות חיים כהנא (סימן שא ס"ק כד ד"ה ובדין), דהביא עוד פוסקים בענין זה. [ונראה פשוט, דכל הדיון במחיצה כאן היא מחיצה המתרת, וכגון העשויה לצורך תשמיש המטה מפני הספרים, או האור, ולא בכה"ג שעשויה לצניעות בעלמא, דאל"כ פשוט דמשרא שרי למיעבד הכי לכתחילה בשבת, וכמבואר בשו"ע (ר"ס שטו). ועוד נראה דכל הדיון הוא אינו כשהמחיצה מחוברת לקיר בצד אחד, דכל כה"ג הוי דלת ושרי, וכמבואר ברמ"א (ס"ס תרכו), ובשו"ע (ר"ס שיג), אלא עסקינן במחיצה ניידת מתקפלת. ועדיין תקשי דתיפוק ליה להיתרא מצד דעביד וקאי, וכדין כסא טרסקל המבואר בסי' שטו (ס"ה) להיתרא, וניחא אם נטען דס"ל כפוסקים דכסא טרסקל אסור בעשוי לצל, וכל היתרו אמור רק בעשוי להשתמש תחתיו, וכדלקמן בעז"ה (אותיות ה-ז). ונאמר דס"ל כי מתרת הוי כדין עשוי לצל. אך במ"ב מבואר להדיא בשעה"צ (ס"ק לה), ובביה"ל (ס"ח ד"ה טפח), דשרי אף בעשוי לצל, וא"כ ק"ו שמותר לפתוח למחיצה, שהרי קל דינה מדין אהל, וכמש"כ הרב מאמ"ר (ר"ס שטו) דמבואר מדברי המחבר ז"ל, ומדברי כל הפוסקים, דצל חמור ממחיצה. שהרי גג אסור בכל אופן, ומחיצה אסורה רק המתרת, וע"ע בזה לקמן (אות ה). וע' בספר שש"כ (פ' כד הערה קכח) בנידו"ד. וע"ע בספר מגילת ספר איזנטל (סימן יז אות ו)] שוב ראיתי לספר יד יוסף יוזפא (ס"ק ג) דבתחילה התיר לפתוח המחיצה, ושוב הסתפק בעקבות דברי הפמ"ג (משב"ז ס"ק א) דספוקי מספקא ליה האם תוספת אהל עראי מותרת אף בעשויה להיתרא, דאף שבמהר"ם מבואר דשרי, מ"מ לפי התוס' והר"ן אסור, ונשאר בצ"ע. וע"כ הסתפק הרב יד יוסף בנידון המחיצה. אך המעיין בפמ"ג רואה שלמד כי ס"ל למרן דודאי שרי, כיון שפסק כמהר"ם. ע"ש, ודו"ק. וע"ע לספר קצוש"ע (סימן פ הל' עו) דאסר, ונמשך אחריו בספר מנחת שבת (סימן פ אות רכב), ושכ"כ החת"ס. ואולם הביא לספר מנחת פיתים (סימן שטו) דביאר את דברי החת"ס דמיירי במחיצה אשר יש לה גג, ושלנו אין להם גג שרי. עכת"ד.

(((אתה))) הראת לדעת כי האי דינא תליא באשלי רברבי, ובאמת דכלפי דינא יש כאן צדדים רבים להקל והם רש"י וסיעתיה דס"ל כי אף הכריכה עולה לטפח, ורשאי להוסיף עליו. ולדעת הגאון מהריק"ש וסיעתיה הנ"ל. ועוד סיעת הפוסקים דס"ל דהיתר עביד וקאי שרי אף בעשוי לצל, וכדלקמן (אותיות ה-ז). ועוד דהוי מילתא דרבנן. מ"מ בנידו"ד לענין העגלה בלאו הכי יש להקל, ואפי' שכלל לא נשאר רוחב טפח וכדלקמן בעז"ה.

(((ונראה))) שכל הדיון הנ"ל שייך בכה"ג שסוגר את גגון העגלה, וכשהוא מקופל מאהיל טפח, שנחלקו הפוסקים האם עולה לאהל ושרי להוסיף עליו, או שדמי לכריכה ואסור. אך בעגלות רבות כשסוגר הגגון אינו מאהיל כלל, וא"כ בכה"ג שלא סוגר היטב את הגגון והוא מאהיל בזה לכו"ע שרי, כיון שהגגון פתוח מעט, וזוהי צורת האהל של גגון זה, שאם רוצה פותחו לגמרי, ואם רוצה פותחו מעט, וא"כ בכה"ג שנשאר פתוח, הוא האהל עצמו ולא הכריכה לכו"ע.

היתר מצד כסא טרסקל

ב. (((אלא))) דעדיפא מינה איכא למימר, ויש לבא ולהקל כאן מצד פסק מרן (סימן שטו סעיף ה) כסא העשוי פרקים, וכשרוצה לישב עליו פותחין אותו והעור נפתח, וכשמסירים אותו סוגרים אותו והעור נכפל, מותר לפותחו לכתחילה. ע"כ. ומקורו טהור מדברי רש"י (שבת קלח ע"א) בדין כסא טרסקל, שהוא כסא מתקפל, שעליונו עשוי מעור ומקפלין אותו, וכשמסלקין אותו סומכין אותו לכותל, וכשרוצה לישב עליו נוטהו ויושב על ארבע רגלים, וכן כיוצ"ב הוא אסלא. ופירש טעמייהו דהני דמותר לנטותן לכתחילה "דהא עביד וקאי". וכ"כ גם לגבי מטה וז"ל, אבל מטה המחוברת ועומדת, אם היתה זקופה או מוטה על צדה, מותר לנטותה לישבה על רגליה, ואע"ג דהשתא עביד אהל שרי, דלאו מידי עביד אלא ליתובא בעלמא. ע"כ. וכ"כ הר"ן בהלכות (דף נו ע"ב) לבאר את היתר כסא טרסקל מדין עביד וקאי. וכ"כ רבינו פרחיה (דף קלח ע"א), ובנמוק"י (שם), ובפסקי הרי"ד (שם סוד"ה וחכמים), ובפסקי ריא"ז (פרק כ הל' א אות ה). ומבואר דכל שהוא מוכן לאהל, וא"צ לחברו, שוב לא שייך בעשייתו אהל. ומינה לנידו"ד, דשרי לפתוח את גגון העגלה, כיון דעביד וקאי. ואע"ג דפסק השו"ע הנ"ל קאי לגבי כסא, ובו א"צ את האויר שתחתיו. אך כבר בואר בב"י כי ה"ה לענין מטה, ובה משתמשים בנתינת סנדלים, וע"כ גם מש"כ מרן כסא טרסקל הוא גם כשרוצה להשתמש תחתיו. [וגם דאל"כ תיפוק ליה להיתרא מצד דברי הרשב"א (דף קלח ע"א ד"ה אבל מטה), והביאו הב"י לעיל מינה, דכל שא"צ לאויר שתחתיו שרי לכתחילה, וכ"כ עוד הרשב"א ביצה (דף לג ע"א ד"ה וכן), וכ"כ בחידושי הר"ן (קלח ע"א ד"ה אבל), ובנמוק"י (שם ד"ה והקשה), והוא משם הר"ן. ושוב ראיתי לספר הנפלא מנוח"א (פרק כג הערה 3 ד"ה וראיתי), שהביא עוד כמה וכמה ראשונים דס"ל הכי. ואגב ע"פ האמור יוצא מבואר מדוע שינה רש"י, דבכסא כתב עביד וקאי, ובמטה ליתובה בעלמא. והוא, כי כסא מיירי במתקפל, וא"כ יש בו צורך לפותחו ולא רק להושיבו, וע"כ כתב היתר שבכ"ז אין זה עושה אהל, דעביד וקאי. משא"כ מטה מיירי שמונחת על צידה, ויש רק ליישבה.]

האם היתרו רק בעשוי להשתמש מעליו-דעת הנוב"י

ג. (((איברא))) דבשו"ת נודע ביהודה (או"ח מהד"ת או"ח סימן ל ד"ה והנה יש לדון) למד בדרך אחרת את פרש"י, דמש"כ דלאו מידי עביד אלא ליתובה בעלמא, היינו שלא עשה דבר, כיון שרק הושיב את הכסא, וכסא אינו נצרך לאויר שתחתיו, אלא נצרך לשימוש עליו, ואין בזה אהל. וא"כ מש"כ רש"י ליתובא, היינו לשבת על גביו. ומכח שהיה ברור לו שזהו הפשט כאן בדברי רש"י (וכלל לא עלה בדעתו לפרש דליתובה הוא להושיב את הכסא), דחק למש"כ רש"י בדין כסא טרסקל דמותר לנטותן לכתחילה דהא עביד וקאי, דאינו היתר לדין אהל, אלא היתר לאיסור מתקן מנא, וכמו שפרש"י (דף מג ע"ב) דהאיסור בכסא גליין הוא מצד שמא יתקע, ולכן כאן דעביד וקאי, אין חשש שמא יתקע ושרי. עכת"ד. וכן נמשך אחריו בספר תהל"ד (סימן שטו אות ח), וכן הסכים עם הנוב"י בפרש"י בשו"ת אור לציון (ח"ב פרק כח הערה א). ועין רואה לריטב"א הנדפ"מ (שבת קלח ע"א ד"ה אהל קבוע), שהוא תנא גדול המסייע לפירוש הנוב"י. דשם הביא לפרש"י בדין מטה כסא טרסקל, וסיים, וכיון שכל אלו אין עשויים להשתמש תחתיהן אלא עליהם, מותר אפי' לכתחילה. וה"ה אלו השלחנות שאין רגליהם קבועים שמותר, דהא שלחן להשתמש עליו עביד. ע"כ. וא"כ פירש על דברי רש"י כי טעם היתר כסא טרסקל הוא מפני שעשוי להשתמש על גביו ולא תחתיו, והוא כנוב"י. וכ"כ לפרש את טעם היתר מטה הר"ח (שם ד"ה ולגבה) וז"ל, ולגבה היא עשויה במסמרים, והיא זקופה ומרביצה לישן עליה, הואיל ולגבה עשויה אינה חשובה כאהל, וכן כסא לשבת בו . וכ"כ לגבי טרסקל שהוא קערה פשוטה וכו', גם זה לגביו עשוי לאכול בו. ע"כ. [וכן פירש שטרסקל שהוא קערה, הערוך ערך טרסקל (הובא בריבב"ן (שם)), וכ"כ בתשובות רב נטרונאי גאון (ברודי, אופק או"ח קג) דטרסקל הוא שלחן קטן שאוכלים עליו.]

(((ולכאורה))) תקשי טובא, כיצד לקח הנוב"י את המילה ליתובה המופיעה ברש"י, שפירושה להושיבה, ופירשה ליישב עליה, שהוא פירוש אחר. וראה לנמוק"י (שם) דכתב אלא ליתובי בעלמא, וא"כ הוא ג"כ להושיבה. וכן הוא בר"ן בהלכות (דף נו רע"ב) דכתב דלאו מידי קא עביד אלא ליתיבא בעלמא. ע"כ. ויתר על כן, נמצאו לכמה ראשונים דג"כ פירשו את היתר כסא טרסקל דעביד וקאי, דהיינו דנקטי ואזלי כפירוש רש"י, ותלו טעמם להדיא כיון שהוא מחובר ועומד, וא"כ ההיתר הוא כפשוטו משום שהוא מוכן, וכפשט לשון רש"י, ולא כאשר הסב הנוב"י את דברי רש"י לדבר אחר. דהנה כתב רבינו פרחיה (שם) להיתר כסא שהרי הוא עשוי ועומד וכו', ובד"ה דע כתב כיון שבלי אלו (כסא ומטה) הן מחוברים ועומדים. ע"כ. וכן הוא בפסקי ריא"ז (שבת פרק כ הל' א אות ה) וז"ל, שהרי אלו מותרין לנטותן לכתחילה, שאינו פורש על גבי דבר אחר אלא מעמיד הכלי על מכונו. ע"כ. וכן הוא בפסקי הרי"ד (שם סוד"ה וחכמים), וכן כסא טרסקל שהוא עור מחובר בד' רגלים. ע"כ. וכ"כ היראים (סימן רעד) ורבותינו פירשו לפי שהם נטוים ועומדים. ע"כ. (אך איהו פליג עלייהו). וכן הוא במאירי (שם ד"ה כשם), דכתב שאין כאן וכו' אלא הושבת דבר הזקוף. וא"כ מפורש בכל הני אשלי רברבי שדרכו בדרך רש"י, ופירשו שההיתר עומד על כך שהכלי מוכן ועומד, וא"צ לייצרו, אלא רק לפותחו, או להעמידו, וע"כ ברור שיש לפרש את דברי רש"י כפשוטם, וכמו שגם הרב נוב"י הבין בו, ורק מכח הכרחו דחקו, וזה אינו וכנ"ל. ועל כרחך א"כ דהריטב"א הנ"ל שהביא בתחילה את פרש"י, היינו שהביאו רק לפרש מהו כסא טרסקל, ומה שסיים הריטב"א דההיתר הוא מצד שעשוי להשתמש על גביו, הוא פירוש הריטב"א מדיליה, ואינו פירוש רש"י.

(((וגם))) את"ל ולבאר את דברי הנוב"י שלא התכוין לפרש את דברי רש"י ליתובה ליישב עליו, אלא גם איהו מודה שפירושו הוא כפשוטו להושיב את הכסא, ולומד ברש"י כי כוונתו לומר שאינו עושה דבר אלא מושיב את הכסא, והלא תכלית כסא הוא לשימוש על גביו, ולכן שרי. ובזה נתרץ את הנוב"י מפני קושייתנו הראשונה. אך מ"מ נדחה קרי לה מהני ראשונים הנזכ"ל, דאזלי בשיטת רש"י דההיתר הוא מצד עביד וקאי, (לאפוקי מהר"ח וסיעתיה), ופירשו להדיא שההיתר עומד על כך שהוא מחובר. ועוד בה, כי לפירוש זה העיקר חסר מן הספר, כי רש"י לא השמיענו את טעם ההיתר כלל.

הפוסקים החולקים

ד. (((וכן))) ראיתי לספר משמרת השבת (סימן שטו סעיף ה) דהאריך לדחות את הרב נוב"י, והביא לאור זרוע (ח"ב סימן עח אות ח) דהביא לפרש"י בזה"ל, דלא מידי עביד אלא ליישבה בעלמא. ע"כ. וא"כ כתב להדיא ליישבה, ולא ליישב עליה, ומפורש דלא כנוב"י. ויש להוסיף כי האו"ז הוא הדוק טפי במשנת רש"י, וכמו שכתב הגר"י סופר שליט"א בספרו דברי שלום (ח"ד סימן לז, והיה לו בהישג יד גליון כתב ידו של רש"י), ועע"ש, ובספריו המצוינים שם. וכ"כ לדחות את הנוב"י מן הראשונים בספר מנוחת אהבה (פרק כג הערה 32) ע"ש, וע"ע (בהערה 39). וכן דחה לנוב"י בשו"ת שרגא המאיר (ח"ג סימן לז) והוכיח מל' הריא"ז ופסקי הרי"ד הנ"ל שכתבו דהיתר מטה היא כיון שמוכנה לכך וכנ"ל, ושכן דחאו בשו"ת משיבת נפש (סימן ז ד"ה כלל). ע"כ. וכן דחה את הנוב"י החזו"א (או"ח סימן נב אות ו), וכ"כ בהגהות והערות שעל הטור החדש (סימן שטו אות יט) והביאו ראיה יפה דהב"י פליג אנוב"י בפרש"י, דהרי התוס' (קלח ע"א ד"ה כסא גלין), והטור (סימן שטו), פירשו דאיסור כסא גלין הוא מצד עשיית אהל, ושרי כשמושיב המטה ואח"כ פורס את העור, דהוי מלמעלה ללמטה. וא"כ לא ס"ל דהיתרו מצד שעשוי להשתמש על גביו. ובכל אופן כתבו התוס' (שם ד"ה כסא טרסקל), והטור (שם), דהיתר כסא טרסקל כיון שהעור קבוע בכסא ולאו מידי עביד. ועל כרחך דס"ל דהיתר עביד וקאי פירושו, כיון שעומד ומוכן. וא"כ מהם נלמד שכן הוא גם בפירוש רש"י, דג"כ ס"ל דההיתר מצד קאי, והוא כראייתנו הנ"ל מהראשונים הנזכ"ל, ועוד הוסיפו בהגהות והערות דמאחר שעל דברי הטור הנ"ל הביא הב"י לפרש"י, על כרחך שלומד בדעת הטור ורש"י דהם חד שיטתא, ויוצא מבואר דדעת הב"י בפרש"י דלא כנוב"י. ודפח"ח. וכ"כ בספר מאורי אור (חלק באר שבע דף קיא ע"א) לפרש לרש"י דכתב לייתובי, כוונתו פתיחתו ומתיחתו אינו רק ליישבו על מכונו. ע"כ.

(((ומה))) שהקשה עוד הנוב"י (שם) דאת"ל דהפשט ברש"י הוא להושיבה, א"כ מאי שנא מטלית כפולה לפרש"י (שם קלח ע"א) דפירש שהיא טלית התלויה על גבי נס למעלה, וצריך לפורסה ע"ג ד' קלונסאות, וכל שהותר לפורסה רק אם יש לה חוט לפורסה. ותיפוק ליה להיתרא מצד דעביד וקאי, שהיא מוכנה ומתוקנת וא"צ לעשות בה דבר, שהרי הטלית פרוסה באמצעותיה על הנס, ושני צדדיה תלוים למטה זה מצד זה של הנס, וזה מצד זה סמוכים להדדי, וכל שיש למשוך לטלית לצד מזרח ומערב על גבי הכלונסאות. וא"כ ג"כ עביד וקאי, ומאי שנא מכסא טרסקל שהותר כיון שהוא מוכן וחסר רק פתיחתו. וע"כ דהפשט ברש"י הוא שהיתר כסא טרסקל הוא מפני שעשוי להשתמש ע"ג, משא"כ הכא שעשוי לאויר שתחתיו. ע"כ. ומ"מ מכל הני ראשונים יוצא מבואר דלא כפירושו, וא"כ אין בכח הקושיא להכריח כנגדם. ואשר נראה כי הפשט הוא דשאני כסא שהוא מוכן, ובכל צורה שיפתח לו יפתח צורת כסא, וא"כ אינו עושה דבר רק פותחו. משא"כ פריסת הטלית, צריכה להיות דוקא על הכלונסאות, ואינו יכול סתם למתוח את הטלית ולבד היא תסתדר על הכלונסאות, אלא צריך שפריסתה תהיה מכוונת, וזהו יצירת אהל. וכ"כ כיוצ"ב בשו"ת משיבת נפש (סימן ז אות ד) [וע"ע בתוס' רי"ד (דף קלח ע"א ד"ה טלית כפולה), דפירש כפירוש רש"י, וע"פ דבריו מיושב כאן, דשאני טלית כפולה מכסא טרסקל, כיון שאינה נראית אהל, אלא כאדם שתולה טליתו שלא תלך אנה ואנה. ע"ש.] וע"ע בספר מאורי אור (חלק באר שבע דף קיא ע"א) דהולך בשיטה חדשה במרן ס"י, כי היתרו של טלית כפולה הוא מצד דעביד וקאי והוי ככסא טרסקל.
כסא טרסקל העשוי לצל

ה. (((שוב))) נשוב לנידו"ד כי כתבנו דיש להתיר פתיחת גגון העגלה מצד דדמי לכסא טרסקל שהותר לפותחו כיון דעביד וקאי, וה"ה הכא. ברם באמת נראה דיש לחלק ביניהם, כי מטה וכסא אינם עשויים לצל אלא לישון ע"ג, ובכ"ז יש להם דין אהל, כיון שמשתמשים תחתיהם, וראינו שחילקו הפוסקים בין אהל העשוי לצל דחמיר מאהל שמשתמשים תחתיו, וכמש"כ המ"א (ס"ק ז) בשם הרא"ש (פ"ד דביצה סימן יא) כי בעשוי לצל אסור לעשותו אף בלא מחיצות, וכמבואר בשו"ע הנ"ל (סס"ב) דמחצלת אסור לפרוס אף בלא מחיצות. וכן למד במרן בסס"ב המ"א (ס"ק ז) דאסר אף בלא מחיצות, וכ"כ הרב תוספת שבת (ס"ק יא) בדעת מרן, וכ"כ הבית מאיר (סימן שטו), והמשנה ברורה (ס"ק יז,כ). ומאידך ראינו כי באינו עשוי לצל, אבל משתמשים תחתיו אסור רק אם עושה מחיצות, וכדפסק מרן (בסעיף ג), וכדדייק את לשונו המ"ב (ס"ק יח), וכ"כ משם הראשונים ע"ש בשעה"צ (ס"ק כא,כב). וכ"כ הרב באר היטב (ס"ק ו) לחלק בין כשעשוי לצל דחמיר ואסור לעשותו אף בלא מחיצות, לאינו עשוי לצל דקל דינו ואסור רק אם גם עושה מחיצות. וכ"כ הט"ז (ס"ק יא), ובספר תו"ש (ס"ק יא), וכ"כ הרב מאמ"ר (ס"ק ה), וכ"כ בשו"ת מכתם לדוד פארדו (או"ח סימן א ד"ה ואת"ל היכי), וכ"כ הרב כלכלת שבת (סימן לד אות ג) בתחילת הדיון על מטריה, וכ"כ בספר יד יוסף (ס"ק יא,יב) ושכ"כ בישועות יעקב (בסוף הסימן), וכ"כ בספר בית מאיר (סימן שטו) באורך, וכ"כ בספר תורת שבת (ס"ק ח), והרב תהל"ד (אותיות ו,ז), והמ"ב בדוכתי טובי (ס"ק טו,יז,יט) ובביה"ל (ס"ג סוד"ה מטות), וכ"כ בשעה"צ (ס"ק כה) עוד משם הפמ"ג (א"א ז), והגר"א (סעיף ג), ושאר אחרונים. וכ"כ בספר מנוח"א (פרק כג הערה 32) ושכ"כ תוס' שבת (לו ע"ב ד"ה ובית הלל), והרב נהר שלום (אות ד), ומאחר והיתר של מטה וכסא טרסקל נכתבו לגבי דברים שהשימוש בהם אינו לצל אלא שהאהל נובע בגלל שמשתמשים תחתיהם, א"כ אין לך בו אלא חידושו, כי רק שם הותר, כיון דעביד וקאי, ולא בנידו"ד. העמדת אהל העשוי לצל מלמעלה למטהוכן ראינו כיוצ"ב דכתבו הפוסקים לענין היתרו של מרן (סעיף ג) להרכיב מטה בשינוי, שקודם ישים הקרשים ואח"כ הדפנות, דכיון שהיתר זה הוזכר במטה שהאהל שלה גרוע שאינו לצל דוקא, שם דוקא אמרינן להאי היתרא, ולא בעשוי לצל דבזה אסור. וכ"כ בספר בני ציון ליכטמן (ס"ק ד), ע"ש באורך מפי הראשונים. וכ"כ בספר תורת שבת (סימן שא ס"ק לו), ובאמת שהוא ברור שהרי בעשוי לצל אסור לעשות אפי' רק גג בלא מחיצות וכנ"ל בס"ב, וא"כ מאי קא מהני שיעשה אח"כ מחיצות, דהוי שינוי, תיפוק ליה שאסור כבר משום הגג שעשהו. ואומנם כתב הרב מ"ב (ס"ק יח) לדייק את לשון מרן דכתב בס"ג, מטה כשמעמידים אותה אסור להניח רגליה תחילה וכו', ודקדק מרן לכתוב בכה"ג שמניח הרגלים תחילה, כי אם הם עשויים ועומדים מער"ש, בזה מותר להניח, וכדברי תוס' ביצה (לב ע"ב ד"ה מלמטה) והביאו הב"י (סוף הסימן ס"י) וא"כ התיר להניח מלמעלה למטה. וכן יש להוכיח עוד מלשון מרן (סעיף ז) מותר להניח ספר אחד מכאן, ואחד מכאן, וא' על גביהן. ע"כ. כי כל הס"ד לאסור הוא כשמניח גם מן הצדדים, ושב ומניח מלמעלה, הא להיפך שרי. אך ברור שכ"ז אמור רק באינו עשוי לצל, דבזה מותר מלמעלה למטה, וכדפסק מרן (סעיף ג) הנז', אך בעשוי לצל אסור אף להניח רק הגג (וכבסעיף ב).איברא דחזי הוית לקצות השלחן (סימן קכ ס"ק יא) דאומנם כתב דכדברינו הנ"ל יוצא מבואר נמי מדברי שו"ע הרב (ר"ס ט), דכתב כל גג עראי שאינו מתכוין בו לעשיית אהל שיאהיל על מה שתחתיו וכו', ומ"מ אם מעמיד גם מחיצות עראי וכו', אסור לעשותו כדרכו מלמטה למעלה, אלא מלמעלה למטה. ע"כ. ומבואר דכ"ז באינו עשוי לצל, הא בעשוי לצל אסור. אולם הוכיח מרש"י שבת (מג ע"ב), ומתוס' (שם ד"ה פורסין) דכתבו גבי מת המוטל בחמה, שמביאים מחצלת ופורסין עליהם, זה זוקף מטתו ונשמט והולך לו, וזה זוקף מטתו ונשמט והולך לו, (ופסק כן מרן בסימן שיא ס"ו). ופירשו רש"י ותוס', טעמא דהיתרא כיון דעביד אהל מלמעלה למטה, ומפורש דהיתר זה שייך אף בעשוי לצל, ואולם כתב כי מדעת הרמב"ם והשו"ע (סימן שיא ס"ו) שלמדו היתר זה במניחים המחצלת באלכסון, וכ"כ עוד ראשונים, דכ"כ בחידושי הרשב"א שבת (כז ע"ב ד"ה מבאין), ובחידושין המיוחסין לר"ן (שם ד"ה ונמצאת), ובמאירי (שם ד"ה היה), וברמב"ן במלחמות (דף סוע"ב), וע"ע בזה במאמ"ר (סימן שיא אות ט), וא"כ אין היתר מלמעלה למטה, ואדרבה מוכח מהרמב"ם להיפך, שהרי ס"ל דכלי ניטל לצורך המת, ומדוע לא כתבו את ההיתר פשוט של מלמעלה למטה, ומוכח לאיסור. ואולם המ"מ ביאר להדיא ברמב"ם דהיתרו מצד מלמעלה למטה, ולפי"ז גם הוא עומד בשיטה זו. עכת"ד.ולכאורה תקשי לכל הני ראשונים דס"ל דשרי מלמעלה ללמטה אף בעשוי לצל, דהרי כתב הרא"ש (פ"ד דביצה סימן יא) דכל שעשוי לצל אסור אף בלא מחיצות. וכן פסק מרן (סימן שטו סס"ב), וכן היא הסכמת הפוסקים וכנ"ל (אות ה), וא"כ תיפוק ליה דאסור מלמעלה ללמטה מצד דכבר בזה שעושה ללמעלה אסור. אך קושיא מעיקרא ליתא, דא"כ תיקשי כבר מפסק מרן (סימן שיא ס"ו) דמת שחוששים שיסריח, שני אנשים מביאים מחצלת, ומניחים מעליהם, ושוב הולכים וכנ"ל. ובזה שמביאים מחצלת הוא מוסכם לכל הפוסקים, וכל המח' היא האם ההיתר כאן הוא מלמעלה ללמטה, או מצד דהוי ממילא, וכלשון הטור (שם סימן שיא), וע"ש בב"י. ותקשי טובא, דלפני שגומר לעשות האהל, כשמחזיק המחצלת, כיצד מותר לו להצל על עצמו עם המחצלת, והלא עשויה לצל, וכל העשוי לצל אסור אף בלא מחיצות. ועל כך כבר עמדו הפוסקים והוכיחו, דכל שמחזיק בידיו לא הוי דומיא דאהל, וכ"כ התהל"ד (סימן שטו אות ז) ועוד פוסקים כאשר יובאו בעז"ה לקמן (אות ח). ובזה אתי שפיר, כי כל שכתב הרא"ש דעשוי לצל אסור, מיירי בכרך בודיא ושייר ביה טפח (עירובין קב ע"ב) והוא שמניח מחצלת ע"ג כלונסאות העומדות, משא"כ כאן שמחזיק בידיו. וא"כ ההיתר של הני ראשונים מתחלק לשנים, בתחילה שפורס על עצמו מחצלת, וזה מותר כיון שהוא על ידיו. ואח"כ שמרים את המטה ונוצר אהל עראי, וזה שרי מטעם דעשוי מלמעלה למטה. וכן ראיתי לתהל"ד (סימן שיא אות ז), ועוד לו (סימן שטו אות ז) שפירש כן. ולפי"ז יוצא דאף הראשונים המתירים מלמעלה למטה בעשוי לצל, היינו רק במחזיק באויר, שמה שהותר במחצלת הוא מטעם שמחזיק בידיו ואח"כ עושה המחיצות, ואינו מניח בתחילה את הגג על גבי דבר מה, ואח"כ עושה מחיצות. ולמרן לכאורה יש לאסור, שלמד אחרת בדין מחצלת מדין העשוי ממילא. וא"כ יש לנו לומר שכלל אין היתר של מלמעלה ללמטה בעשוי לצל, לפי שמצינו אותו רק באינו עשוי לצל. וגם להני ראשונים שלמדו שההיתר ביושבים סמוך למת הוא מדין מלמעלה ללמטה, בואר שבעשוי לצל היתר זה הוא רק במחזיק בידיו את המחצלת, ושוב עושה מחיצות ומניח את המחצלת. אבל להניח את המחצלת ע"ג כלונסאות, אף שאין להם מחיצות, אסור. [בשונה מאינו עשוי לצל דשרי בכה"ג.]ובספר מנוחת אהבה (פרק כג הערה 39) למד במרן הב"י (סימן שיא ס"ו) דדעתו ג"כ להתיר מלמעלה ללמטה אף בעשוי לצל, דכתב הב"י בדעת הרמב"ם, דהטעם שאסור מלמעלה ללמטה, משום דבעינן דתהוי היכרא שעושים לצורך החיים ולא לצורך המת. ע"ש. ולפי"ז יוצא, שלצורך החי עכ"פ מותר, ואין בזה אהל אע"פ שכוונתו לאהל. עכת"ד. ונראה דלמד כן מדברי הב"י (שם) וז"ל, אלא טעמא כדי שתהא המחיצה נעשית מאליה, דאין עושין אהל עראי, ובשביל צער החי התירו לעשותה בשינוי כזה, אבל מפני המת לבד לא התירו. עכ"ל. ולכאורה זה אינו, כיון דההיתר כאן לדעת מרן אינו משום דעביד מלמעלה למטה, שהרי בתחילה הביא שם לרש"י ותוס' (דף מג ע"ב) דטעם ההיתר משום דעשוי מלמעלה למטה, ושהרמב"ם והטור פליגי, וטעם ההיתר מצד שהמחיצה נעשית מאליה (כלשון הטור). ועוד בה, דאדרבה ממשפט זה של הב"י דייק התהל"ד הנ"ל (סימן שיא ס"ק ז) להיפך, דהרי הב"י כתב בשביל "צער החי", ואם הוי ס"ל דמלמעלה ללמטה שרי, א"צ לצער החי, כי זהו היתר גמור בלא צער. ועל כרחך דדעת מרן דכל שעשוי לצל אף מלמעלה למטה אסור. וכ"כ השו"ע הרב (סימן שיא), וכ"כ בדי השלחן (סימן קכ אות א בסוגרים) בדעת מרן, והוכיח כן מהב"י הנ"ל, וכן היא מסקנתו, שכל ההיתר על ידיו הוא רק כשיש צער. וגם דאל"כ תקשי קושית הרב בדי השלחן הנ"ל, דא"כ לשם מה הרמב"ם הוצרך לכל הנ"ל, תיפוק ליה דמיירי בעושה מלמעלה למטה, וכפי שביארו שאר הראשונים. ואולם בתהל"ד בסוף דבריו כתב על דרך יותר נראה, דגם למרן שרי, ומש"כ "צער החי", הוא לאו דוקא, וכפי שסיים שם הב"י להתיר בלא צער. וכן פירש המאמ"ר (סימן שא ס"ק ט ד"ה ומעתה) לב"י, ע"ש. ולפי"ז זהו כרב מנוחת אהבה. ובאמת כי הרב המגיד (פרק כו אות כב) ביאר דהרמב"ם עומד בשיטת שאר הראשונים, דמלמעלה למטה שרי. וא"כ כן עדיף לבאר גם למרן הב"י. ועוד דאפושי פלוגתא לא מפשינן, ועדיף להשוות את הרמב"ם עם שאר הראשונים. מה גם דאת"ל דדעת מרן ברמב"ם דדוקא כשיש צער מותר, תקשי מנין יצא דבר זה, ומה ההכרח של הב"י ללמוד כן ברמב"ם, עד כדי כך שיעשה מח' בראשונים. ועוד, דבאמת צריך ביאור בלשון הב"י דכתב, אלא טעמא (דהצריכו ללכת ב' אנשים ולשבת, ואח"כ להביא מחצלת וכו'), כדי שתהא המחיצה נעשית מאליה, דאין עושין אהל עראי, ובשביל צער החי התירו לעשותה בשינוי כזה, אבל בפני המת לבד לא התירו. ע"כ. וא"כ כתב דהטעם דהטריחו אותם לשבת שם עד שיחם להם וכו', הוא כדי שיוכלו ליצור מצב שהמחיצה נעשית מאליה, שאל"כ כיצד יעשו אהל עראי מעל המת, והרי הוא איסור גמור, ולכן הורו לעשות בדרך זו, ואז המחיצה נעשית מאליה, ודמי להיתר מתעסק, או אינו מתכוין, וכיוצ"ב. ושוב ממשיך הב"י וכותב, דגם לעשות כן אסור, דהרי זו היתה כל התכלית שלהם מלכתחילה, ומבאר ובשביל צער החי התירו לעשותה בשינוי כזה. ע"כ. ולכאורה תקשי, דהלא עושים את המחיצה מפני כבוד המת, ולא מפני צער החי, שהרי החי עוזב את המחיצה ומסתלק, ואינו נשאר תחת השמש שם. וע"ע בספר מאמ"ר (סימן שיא אות ט ד"ה מעתה) שהוקשה לו מאוד משפט זה בב"י. וע"כ נראה דכוונתו דמשום שהחי מצטער בבזיון המת התירו. ולפי"ז יוצא, שהב"י כלל לא הצריך צער החי בשביל להחזיק בידיו מחצלת מעל גבו, דבזה כלל לא דיבר כעת בטעם ההיתר, והוא פשוט כנ"ל מטעם שמחזיק בידיו, וכל שדיבר כיצד מותר להם לעשות אהל עראי גמור. וזהו שסיים הב"י "בשינוי כזה", דהיינו בשינוי מיוחד שלא ראינו כמותו, שהם מסתלקים, ואז נוצר האהל עראי. ואולם כל הפוסקים הנ"ל לא למדו כן בב"י. ומ"מ גם לדבריהם ראינו לתהל"ד שביאר דמש"כ הב"י צער, הוא לאו דוקא, וכדסיים הב"י. וגם את"ל דזה אינו, אלא דפשט דברי מרן לאסור בלא צער, מ"מ בהגלות נגלות כל הני ראשונים שמתירים, ועוד דבמאמ"ר (סימן שיא ס"ו) הביא לרמב"ן במלחמות (דף סו ע"ב), והרשב"א (דף קנד ע"ב) ושכן ס"ל לר"ן (על הדף שם) לבאר את הרי"ף דלא ס"ל לענין הלכה כר' ששת. וא"כ יצא שדעת הרי"ף, וכן דעת הרא"ש שג"כ השמיט להאי מימרא דר' יצחק, היא ככל הראשונים הנ"ל, דשרי לכתחילה להחזיק מחצלת מעל ראשו, דהוי מלמעלה ללמטה דשרי, וכנ"ל. וכתב הרב מאמ"ר כי כפי הנראה לא ראה מרן ז"ל את דבריהם, וזהו שהביא קושית הרז"ה בשם הר"ן. ע"כ. וא"כ בהגלות נגלות כל הנ"ל, אפשר דאילו מרן היה רואם, לא היה מפרש כפירושו ברי"ף והרא"ש, והיה לומד כרשב"א והרמב"ם דלמדו בהם להקל, והיה תופס כב' עמודי הוראה, במילתא דרבנן להקל נגד הרמב"ם. או שבכה"ג היה מפרש את הרמב"ן יחד עם ב' עמודי הוראה וכל הראשונים, וכמו שפירש את הרמב"ם הרב המגיד, וכמו שהארכנו דשפיר אמרינן אילו ראה מרן את דברי הראשונים, לעיל (סימן ח אות ה) לך ראה שם אם תחפוץ. וע"כ נראה עיקר להקל.ואיך שלא יהיה, דברינו לעיל נלע"ד אמת, כי אף למתירים, כל שהותר מלמעלה למטה בעשוי לצל, הוא רק במחזיק באויר, דאל"כ תיפוק ליה לאיסורא מצד דעביד גג העשוי לצל, שאסור אף בלא מחיצות. וע"ע בספר משמרת השבת (סימן שטו אות ט) דתפס כשיטות הראשונים המקלים מלמעלה למטה. ושוב ראיתי לשו"ת אבני ישפה (ח"א סימן עט ענף ב) דהביא לרמ"א (סימן תקב סעיף א) דכתב, וכן שלחן שיש לו דפנות המגיעות לארץ, צריך שנוי, אבל מותר להושיב שלחן שלנו על רגליו, ואין בזה משום בנין. ע"כ. וכתב הגר"א וז"ל, דאהל בלא דפנות על כרחך מותר, דאל"כ אפי' מלמעלה למטה יהא אסור. ע"כ. ומבואר דההיתר של מלמעלה למטה הוא כיון שמלמעלה לחוד שרי. וע"פ דברינו אתי שפיר, דשאני התם שאינו עשוי לצל, ולכן מלמעלה שרי.

(((ועוד))) בה והוא עיקר, דהנה פסק מרן (סימן שא ס"מ) כובע שהוא מתפשט להלן מראשו טפח, אסור להניח בראשו אפי' בבית, משם אהל. ע"כ. ומבואר דכובע אסור משום אהל. והלא כובע הוי עביד וקאי, ותקשי מדין מטה טרסקל דמותר לפותחה, וה"ה הכא. וע"כ לומר כחילוקנו הנ"ל, דיש לחלק בין היכא דעשוי לצל, להיכא שעשוי גם להשתמש תחתיו, דבעשוי לצל חמיר טפי, ולכן אף בעביד וקאי אסור. וכן ראיתי שכתב להקשות כן בשו"ת אור לציון (ח"ב פ' כח הערה א), (וע"ע לקמן אות י). הן אמת כי בשו"ת מהרשד"ם (ח"א או"ח סימן ד) כתב לבאר איסור חבישת כובע בשבת, כיון דמדובר שם שבשבת יוצר את השולים, שמושך אותם, והוי עושה אהל ואינו עביד וקאי, ולכן כובעים שלנו התיר ללובשם, ודייק כן מלשון הרמב"ם (פכ"ב הל' לא) בדין כובע, דכתב ואם הוציא מן הבגדים סביב לראשו וכו', דהיינו שבשבת יוצר לשולים. ולפי"ז אין שום ראיה לנידו"ד, כי שם מיירי דאינו עביד וקאי. ונשענו על דבריו כמה אשלי רברבי, דכן הוא בספר גור אריה יהודה (סימן שא ס"ק ה), ובשו"ת מכתם לדוד (פארדו ח"א או"ח סימן א ד"ה וראיתי), וכ"כ מדנפשיה בספר ישועות יעקב (סימן שטו ס"ק ג), ובשו"ת חמדת צבי (ח"א סימן כו אות ג) וע"ע מש"כ בזה בתשובה לעיל (סימן לב אות יא). מ"מ נראה דאין זהו הפשט בדברי מרן השו"ע, שהרי בשו"ע לא העתיק את ל' הרמב"ם, אלא כתב בסתם איסור חבישת כובע מדין אהל, ואם הוי ס"ל כרמב"ם כל כה"ג הו"ל לכל הפחות להעתיק את לשון הרמב"ם. (וגם אז היה מקום לפלפל מדוע לא פירש בב"י שזו כוונת הרמב"ם, וק"ו הכא שכלל לא העתיק לרמב"ם). א"כ ברור שמרן לא ס"ל הכי, אלא אוסר כובע כפשוטו. וע"ע לקמן (סימן לו) שהכרחנו כי מרן לא ס"ל כרמב"ם. ונמצא א"כ כי מוכח דדעת מרן לאסור בעביד וקאי בכה"ג שעשוי לצל, [ברם ע"ל (אות י) דיש לדחות זאת] ומינה לנידו"ד בענין פתיחת גגון של עגלת תינוק דאסור. וכ"כ לדחות פירוש זה בספר משמרת השבת (סימן שטו סעיף ה אות י).

שיטות הפוסקים בטרסקל העשוי לצל

ו. (((ובאמת))) כי האי מילתא היא פלוגתא דרבוותא האם היתר של עביד וקאי אמור אף בעשוי לצל, או רק בעשוי גם להשתמש תחתיו. דהנה המ"א (ס"ק ח) למד מדין כסא של פרקים דשרי, דלאו מידי עביד אלא ליתובי בעלמא [רש"י] , ומהאי טעמא שרי להעמיד החופה ולסלקה. ע"כ. וא"כ כתב להתיר להעמיד חופה כיון שהיא מוכנה ועומדת, ופשטות דבריו דמיירי גם בעשויה לצל, מתוך שלא חילק, וסתם חופה לצל. וכן העתיק למ"א הבאר היטב (ס"ק ז), וכן הוא בספר תו"ש (ס"ק יד) להתיר חופה, ושם מבואר דכוונתו אפי' בעשויה לצל, דהביא את דין חופה, ושה"ה לענין הדף הקבוע בכותל בית הכנסת. עכ"ל המ"א. והוסיף התו"ש, מיהו בדף בלא"ה שרי, דהא אין כוונתו לאהל, ואין אהל בלא מחיצות. ע"כ. וא"כ מפורש דבדף שרי, כיון שאינו לאהל, הא בדין הרישא בחופה עשוי לאהל ומותר מטעם דהוי עביד וקאי. [ברם יש לדחות דכוונתו דאינו לאהל כלל, אף לא להשתמש תחתיו. וע' לקמן (אות ז בשני חצאי לבנה).] וכן הוא בספר מאורי אור (חלק באר שבע דף קיא ע"א), וכן מבואר בשו"ת גור אריה יהודה (סימן קלא דף לה סוע"א) דכסא טרסקל שרי לצל, ובספר תורת שבת (ס"ק ח, וס"ק יא). וכן דעת הפמ"ג בא"א (ס"ק ח) דדימה מטריה לכסא טרסקל אלמא דשרי כסא טרסקל אף בעשוי לצל. וכן הוא בספר שו"ע הרב (סעיף יג) להדיא, דכתב כי היתר טרסקל הוא בכל גג עראי שאינו מתכוין בו לעשיית אהל וכו', הא כשעשוי לאהל ולצל, בזה כלל לא עסקינן. וכן פסק המ"ב (ס"ק כז) להתיר להעמיד חופה, ובשעה"צ (ס"ק לה) מפורש דחופה עשויה לצל, דעל מש"כ עוד להתיר לפתוח דף הקבוע בכותל ובזה בלאו היתר טרסקל שרי כי אין כוונתו בפתיחתו לשם אהל. כתב בשעה"צ וז"ל, לאפוקי בחופה שכוונתו בהגג לשם אהל, אפילו בלא מחיצות, שם אהל עראי עליו. ע"כ. ומפורש דחופה היינו שעשויה לצל, ומתירה. דאם אינו לצל, אין שם אהל עראי עליו כלל, כיון שאין מחיצות. וכ"כ החזו"א (סימן נב אות ו) להתיר חופה אף בעשויה לצל, ויובאו דבריו לקמן בעז"ה. וכ"כ בשו"ת שרגא המאיר (ח"ג סימן לז), והביא שכ"כ גם בשו"ת משיבת נפש (סימן ז ד"ה כללא). וכן הסכימו עם החזו"א עוד פוסקים וכאשר יובאו בעז"ה לקמן (אות יב). וכ"כ בספר מנוחת אהבה (פרק כג הערה 32) ושכ"כ הבית מאיר (סימן שטו, ואולם הרב מנוחת אהבה לכאורה לא ראה את כת האוסרים). וכ"כ בפשטות בספר שבתותי תשמורו (ח"ב פרק כב הל' יג), וכ"כ בספר משמרת השבת (סימן שטו סעיף ה אות ז).

ז. (((ומאידך))) הנוב"י (מהד"ת או"ח סימן ל סוד"ה ועוד קשה דרש"י), ס"ל דכל היתר טרסקל הוא כשאינו עשוי לצל, דהקשה על המ"א כיצד התיר בחופה כיון שעומדת ומוכנה, והלא עשויה לצל. ולכן ביאר למ"א כי כוונתו להתיר חופה שאינה עשויה לצל, אלא לכבוד חתן וכלה. ע"כ. והגאון מהרש"ם בדע"ת (סימן שטו ס"ה) ג"כ ס"ל הכי, דהקשה על המ"א כנ"ל, והביא לנוב"י דמיירי בעשוי לכבוד, ואולם הוכיח דחופה עשויה לצל מדברי השו"ע אה"ע (סימן נה סעיף א) דחופה עשויה להכנס תחתיה. (ולכאורה לא קשיא, דשם מיירי לקנין משא"כ כאן שאין קונים אשה בשבת מיירי שעשוי לכבוד). ועע"ש. וסיים כי לכן צ"ע להקל בזה. וכ"כ בספר כלכלת שבת (סימן לד אות ג) בדיון על מטריה (ס"ק ו). וכ"כ בספר יד יוסף (ס"ק יב), וכן מבואר דס"ל לשו"ת חמדת צבי (ח"א סימן כו אות יד), וכן הוא בספר באר יעקב (ס"ק יב), דסמך בזה על הנוב"י דעשוי לצל אסור. וכן הוא בספר פתחי עולם (ס"ק טו) דביאר ע"פ הנוב"י דחופה היינו שעשויה לכבוד. שוב ראיתי לשו"ת אור לציון (ח"ב פרק כח הערה א) שכתב להוכיח מן השו"ע באה"ע (סימן נה ס"א) להיפך, דחופה עשויה לכבוד, שהרי מעמידים אותה לשם קנין, ולא חשיב עשוי להאהיל. ועוד הוסיף דשייך נישואין בשבת כשלא השתוו בנדוניה ביום ו עד הלילה, דעושים החופה בלילה משום ביוש, וכבסימן שלט ס"ד. עכת"ד. וע"ע בספר תהלה לדוד (אות ח), דג"כ ביאר למ"א דמיירי בעשוי לכבוד, וע"ש כי ביאר את דברי רש"י כביאור הנוב"י הנ"ל, דמש"כ רש"י דלאו מידי עביד אלא ליתובה בעלמא, הם שני טעמים שונים, וההיתר הראשון הוא כיון שכבר עשוי ומוכן, והשני ליתובה הוא לומר שאינו מתכוין. ורש"י לשיטתיה בביצה (לג ע"א ד"ה והילכתא), (והובא בב"י סעיף ג), דכל שאינו מתכוין שרי אף מלמטה למעלה. ומתוך שהמ"א העתיק את כל דברי רש"י הנ"ל, מבואר דמיירי המ"א בחופה שאינה עשויה לצל, ולכן הביא גם לסיפא של רש"י, לומר שבעשיית החופה אינו מתכוין לאהל. וא"כ על כרחך דמיירי בעשוי לכבוד. עכת"ד. ומכח כן הוכרח לפרש דמיירי בחופה עם מחיצות, דאל"כ פשיטא דשרי. ע"ש. [אולם פירושם במ"א קשה, הן מצד סתמות המ"א, והן מצד שהוצרכו לפרש דמיירי בחופה עם מחיצות, ומאן דכר שמייהו. וגם דפירוש הנוב"י ברש"י ונמשך אחריו התהל"ד דחוהו וכדלקמן בעז"ה. וגם קושיית הנוב"י דהקשה מאי שנא מטלית כפולה דבלא חוט אסור והרי עביד וקאי, וקושיא מעיקרא ליתא כיון שעכשיו יוצרו בשונה מכסא שהוא מתוקן ומוכן . וכ"כ הרב יד יוסף (יוזפא ס"ק יב) דהיתר חופה בעשוי לכבוד, משא"כ בעשוי לצל אסור. ולכן אסר לפתוח מטריה. וכ"כ בספר קצות השלחן (סימן קכ) בבדי השלחן (ס"ק ח) שההיתר של כסא טרסקל כשאינו מתכוין לאהל, והאריך בזה (ס"ק טז, דף טו רע"ב) כי על כרחך שהיתר חופה היינו שעשוי לכבוד, דאל"כ אף דעביד וקאי אסור לפותחו. וכ"כ מו"ר שליט"א בשו"ת יחו"ד (ח"ב סימן מג) כי ההיתר של כסא טרסקל הוא כשאינו עשוי לצל. ושב והניף את ידו בהליכות עולם (ריש ח"ד שמות עמ' ד). וכ"כ בשו"ת אור לציון (ח"ב פרק כח אות א) להסכים עם הנוב"י, ושחופה היא מדין כבוד. וכ"כ בפשטות בשו"ת דברי שלום (קרויז ח"ג בפסקי הלכות אות נא), וכ"כ בשו"ת חמדת צבי (ח"א סימן כו אות יד) דכל שהותר חופה הוא רק לכבוד, אך בעשוי לצל אסור. [ואגב לענין מה שסיים המ"א דה"ה לגבי הדף הקבוע בכותל שבבית הכנסת, שמניחים עליו ספרים שמותר לפותחו, כיון דעביד וקאי. התחבטו מאי קמ"ל, הרי אינו עשוי להשתמש תחתיו. וע' בשו"ע הרב (סימן שטו) דביאר דמיירי ביש לו מחיצות, וכ"כ בספר בדי השלחן (סימן קכ סס"ק טז), וע"ש, וכן נצטרך לומר לדעת התהל"ד הנ"ל (ס"ק ח). אולם המעיין בטל אורות הקדמון (מלאכת בונה סוף אות ט) שהוא מקור המ"א, וכמו שסיים המ"א שכ"כ הט"א, והבאר היטב (ס"ק ז) פתח את הראשי התיבות שהוא הטל אורות, וכן הוא באמת, רואה כי דיבר שם רק לענין הדף הנ"ל, ולא לענין חופה. והוא כי שמע מפי קצת כת לומדים לאוסרו. וכתב שם טעמים רבים להתירו כדי לדחותם מכל וכל, והם כיון דהוי אהל עראי משופע. וגם דלא נעשה להשתמש תחתיו. ועוד דדמי לפקק החלון שמתוקן לכך במחשבה מאתמול. ועוד שהוא קבוע לכותל כלבוד דמי, וכדין כסא וטרסקל מטעם שקבוע העור הכסא. עכת"ד. וא"כ כתב טעמים רבים להתיר, ואה"נ א"צ לטעם, כי גם בלעדיו הוא מותר. וכ"כ התו"ש (הנ"ל ס"ק יד), ומחצה"ש (ס"ק ח), ובמ"ב (ס"ק כז), וע"פ דברינו פשוט שגם המ"א התכוין רק לרווחא דמילתא, וכמו שהוא בטל אורות. ונחה ושקטה הארץ.]

(((וכיון))) שהוכחנו לעיל (אות ה) מדין כובע שאסרו מרן (סימן שא ס"מ) דאע"ג דעביד וקאי אסור מדין אהל לחובשו. על כרחך כמו הני פוסקים דס"ל דכל שעשוי לצל אסור אף בעביד וקאי, וע"ע מש"כ לעיל. [ברם ע' בדברינו לקמן (אות י) בזה.] וא"כ נמצא דיש לאסור לפתוח גגון של עגלת תינוק, דאע"ג דעביד וקאי, מ"מ כל שעשוי לצל אסור. וכ"כ להדיא בספר קצות השלחן (סימן קכ ס"ק ח) והעגלות הקטנות שבזמננו שמשכיבין בהם התינוקות, ויש להם גג להאהיל שמתקפל ומתפשט, פשוט שאסור לפושטו בשבת, אע"פ שהגג מחובר להעגלה, ואינו דומה לכסא של פרקים שמותר לפותחו בשבת, דהם עיקר ההיתר, לפי שאינו מכוין לעשית אהל, אבל כאן דכוונתו להאהיל ולהגן על התינוק אסור, וצריך להזהיר ההמון על זה. עכ"ל. וכן פסקו עוד אשלי רברבי, וכפי שיובאו בעז"ה לקמן.

כשמחזיק מחצלת לצל בידיו

ח. (((עדיין))) תקשי טובא מפסק מרן (סימן שיא ס"ו) וז"ל, מת המוטל בחמה ואין להם מקום לטלטלו, או שלא רצו להזיזו ממקומו, באין שני בני אדם ויושבים מב' צדדין, חם להם מלמטה זה מביא מטתו ויושב עליה, וזה מביא מטתו ויושב עליה. חם להם מלמעלה, זה מביא מחצלת ופורס על גביו, וזה מביא מחצלת ופורס על גביו. זה זוקף מטתו ונשמט והולך לו, וזה זוקף מטתו ונשמט והולך לו, נמצאת מחיצה עשויה מאליה, שהרי מחצלת זה ומחצלת זה גביהן סמוכות זו לזו, ושני קצותיהן על הקרקע משני צדי המת. עכ"ל. ומפורש שאם חם לו, יכול לקחת מחצלת ולשים מעל ראשו כדי שיצל על ראשו. וא"כ מפורש דאף בעשוי לאהל ואינו עביד וקאי כיון שאין לו מחיצות מותר, וסותר לנ"ל. ובאמת שעמדו על קושיא זו בספרים הקדושים, והנה בספר תהל"ד (סימן שטו ס"ק ז,ט) תירץ, דע"כ לחלק בין כשמחזיק את המחצלת בידיו, שאז כלל לא דמי לאהל, שהוא עראי גמור, ולכן שרי אף בעשוי לצל, וכובע שאסור הוא מפני שקבוע על גבי ראשו, ויותר דמי לאהל מאשר מחזיק בידיו, ומכח כן (בס"ק ט) כתב להתיר פריסת טלית על גבי הילדים בשבת בראשית, וכ"כ בספר בית מאיר (סימן שטו), והוכיח שם עוד מדעת רש"י (דף קלח ע"ב), ועע"ש. וכ"כ בשו"ת חת"ס (או"ח עב) בטעם הב"י דשאני מחצלת שמחזיקה בידיו, ובזה שרי, כיון דלא דומה למלאכת המשכן. וכן הוא בספר דע"ת (סעיף ט) להתיר במחזיקו בידו, וכן ביאר לפסק מרן (סימן שיא). וכן הובא בשו"ת נוב"י (או"ח מהד"ת סימן ל ד"ה והטעם השני), דברי הגאון המתיר מטריה, כי שאני כובע שמהודק בראשו, וכמדוייק לשון הרמב"ם (פרק כב הל' לא) דהדגיש בדין כובע והיה מהודק על ראשו. וכ"כ החזו"א (סימן נב אות ב ס"ק ז) להתיר למתוח בגד לצל מפסק מרן בסי' שיא, ושאני כובע שמהודק וקבוע על הראש, והוי כע"ג עמודים. ובספר קצות השלחן (סימן קכ) בבדי השלחן (אות א) הוסיף שכדעת התהל"ד הנ"ל כן ס"ל נמי לרב מנחת שבת (סימן פ אות רכד), וכ"כ בשו"ת אבני נזר (סימן רכב) כדין מחצלת שמותר לאוחזה בידיו. (ואולם הרב בדי השלחן פליג וכבסמוך בעז"ה). וכ"כ מו"ר הגאון ר' שמחה זיסל זצ"ל ראש ישיבת חברון גבעת מרדכי בהערותיו לחידושי המאירי עירובין הנדפ"מ (דף קב ע"א הערה 288), וע"ע בספר פסקי תשובות (סימן שטו אות ח), והוסיף שכן התיר בשו"ת ציץ אליעזר (ח"י סימן ד), ועוד ראיתי לו (בחלק טז סימן ח) דשב וחיזק את דבריו, ע"ש. וכ"כ מו"ר ועט"ר שליט"א בשו"ת יבי"א (ח"ז סימן נה) בדין פריסת טלית בשמחת תורה מעל הנערים, דשרי מטעם שכל שמחזיק בידיו שרי, וכן הוא לו עוד בספר הליכות עולם (ח"ד שמות אות ב), ועוד הביא שם דהכי ס"ל לשו"ת שבט הקהתי (ח"ג סימן קטז) דג"כ התיר מטעם שאוחזו בידו, ושכ"כ להתיר בשו"ת ברית אברהם (דניאל ח"א סימן יד). ע"כ. וכ"כ בספר מנוח"א (פרק כג הל' טז). וכ"כ לחלק דשאני כובע שמהודק לראש בשו"ת עט סופר טמסטית (ח"ב סימן יג אות טז) והלאה. וכן כתב בספר משמרת השבת (סימן שטו אות ט ס"ק ח).

(((ואולם))) בספר קצות השלחן (סימן קכ אות א) פליג, כי כל ההיתר כשמחזיק בידיו אמור רק כשמצטער, שכן הוא בב"י (סימן שיא ס"ו). ע"כ. וע' בזה במש"כ לעיל באורך בהערה א. וע"ע בשו"ת נוב"י (או"ח מהד"ת או"ח סימן ל) דדחה דברי הגאון שם, שכתב לדייק לרמב"ם כי שאני כובע שמהודק לראש, ולכן אסור, משא"כ מטריה שתפוסה ביד ואינה מהודקת, מותר. ודחאו בד"ה ומה שכתב, דמש"כ הרמב"ם מהודק לראשו, הוא דאל"כ יעוף ברוח, וגרע אף מאהל עראי. ע"כ. ולפי"ז יאסור כאן. אך דבריו לא יכונו עם דין מחצלת שמותרת, וכנ"ל בסוגיא בביצה (לב ע"ב) חביות ופוריא וכו'. וכן הובא בליקוטי הערות שבס"ס נוב"י בהוצאת מכון ירושלים (או"ח מהד"ת סימן ל אות ה) דכן הקשה כיוצ"ב הרב ברוך טעם. ע"כ. וכן דעת הרב אבני ישפה (ח"א סימן עט ענף ב) להחמיר, והוכיח כן מדברי התוס' (דף קלח ע"ב ד"ה הא), דכל היתר כובע הוא רק כשאינו מתוח, וא"כ אם ימתח בגד מעל ראשו דמי לכובע לדעת תוס' ואסור, וזה אינו, כיון דבמחזיקו בידים שרי מהטעם הנ"ל, ושאני התם שכובע על ראשו, וכמבואר לעיל חילוק זה בין כובע לבין מחצלת. וע"ע שם בהמשך דבריו, ואינם מחוורים לענ"ד. וע"ע מש"כ בדין החזקה בידיו בתשובת מטריה לקמן [] (סימן לו אותיות יא-טו).

(((וא"כ))) יוצא דכל היכא שמחזיק בידיו, אע"פ שאינו עביד וקאי מותר, כיון שאינו דומה לאהל, ולכן מותר לאחוז מחצלת מעל ראשו. ושאני כובע שמהודק וקבוע על ראשו, ודומה יותר לאהל, מאחר ומחזיק בידיו.

מהו גדר כילה המתוקנת לכך שנאמר בכילת חתנים

ט. (((ואולם))) עדיין צריך ביאור, כי תקשי מדין כובע שנאסר רק ברחב טפח, ומרן פסק (סימן שטו סעיף ח) דאסור לעשות אהל עראי אף ברחב פחות מטפח. וע"כ תירץ הרב מחצה"ש (סימן שמ ס"ק נא) וביאר דכן הוקשה למ"א (שם), ותירץ נפלא, דכובע דמי לפסק מרן (סימן שטו סעיף יא) דכילת חתנים כיון שמתוקנת לכך מותר לנטותה, ובתנאי שלא תהיה רחבה טפח, וה"ה הכא בכובע, שמתוקן ועומד לכך.

(((ובהיותי))) בזה חזיתיה למ"א (שם ס"ק טז) דביאר מהו גדר מתוקנת לכך וז"ל, פי' שהכינה לכך דומיא דפקק החלון, וכן משמע ברמב"ם (כב ל). ע"כ. וכ"כ התו"ש (ס"ק כ). וביאר דכן משמע מהרמב"ם, מתוך שבדין כילת חתנים סיים בדין פקק החלון. וכ"כ בספר יד יוסף (ס"ק כב), ובספר משנה ברורה (ס"ק מא), ובמחצה"ש (ס"ק טז) הוסיף דלפי"ז סגיא במחשבה מער"ש, וא"צ מעשה כדין פקק החלון אשר בריש סימן שיג. ולפי"ז יצא כי אף בסעיף ח אם יחדה מער"ש במחשבה סגיא.

(((ואולם))) הב"י (סימן שטו דף עז ע"א ד"ה וכתב הר"ן), הביא לר"ן (שבת דף נו ע"ב מדפי הרי"ף ד"ה כילת חתנים), ומדבריו לכאורה לא משמע הכי, דכתב כי דוקא זו מתוקנת לכך, משא"כ שאר כילות, ולכן אסורות אא"כ יש להן חוט, ומבואר דרק כשיקבע בה חוט יהני. וכן כתב בפסקי הרי"ד (דף קלח ע"א סוד"ה בעיא). ועין רואה לשו"ת נוב"י (חאו"ח מהד"ת סימן ל ד"ה ודעת הרמב"ם), דפירש מתוקנת, היינו שהסדין מיועד לכך תמיד, משא"כ טלית כפולה שאינה מתוקנת ועומדת לפרקה תמיד, רק הפעם רוצה, וזהו מה שמועיל חוטין שבה. ע"כ. ולפי"ז יוצא, כי כילת חתנים היא סדין המיוחד רק לכילת חתנים, כגון שיש סביב לה תחרה, או ריקמה, וכיוצ"ב, ולכן אף כשהיא בקרן זוית מיועדת היא לכך, משא"כ בטלית כפולה כשחפץ לפורסה לוקח מן הארון איזה סדין שיהיה ופורסו, ואין הסדין מיועד לכך, ולפי"ז יצא שלא מהני יחוד מער"ש. וכ"כ בספר טל אורות (הקדמון מלאכת בונה סוף אות ט). וכ"כ בשו"ת חת"ס (או"ח ס"ס עב) לבאר, כי כילת חתנים עשויה מעיקרה לכך. ושוב ראיתי לספר מאורי אור חלק באר שבע (דף קיא ע"א) דפירש כי כילת חתנים היא מיופה, וכמבואר בברכות (טו). וע"ע בספר תהל"ד (סס"ק טז), וכן מבואר בשו"ת מעט מים (סימן כד) לאורך הסימן, וכגון בד"ה איך שיהיה.

(((ולפי"ז))) נצטרך לומר שמה שהביא הרמב"ם את דין פקק החלון באותה הלכה עם דין כילת חתנים, הוא מפני ששניהם צריכים להיות מתוקנים, אך כ"א תיקונו הוא בדרך שונה. ועוד יש להוכיח כן מפסק השו"ע (סימן שטו סעיף י) שהתיר מרן לפרוס טלית כפולה (פחות מרוחב טפח) בתנאי שיהיו עליה חוטין שהיתה תלויה בהם. וכמש"כ לקמן (סימן לד בהערה) דמיירי שהטלית תלויה בדוקא. ע"ש. ולדברי המ"א וסיעתיה תקשי טובא, דלשם מה הוצרך גם שיתקין עליה חוטין וגם שיתלה מער"ש, תיפוק ליה בהתקנת חוטין שזהו כבר הכנה ולשתרי, ואפי' בלא חוטין בלא מחשבה, וע"כ דמש"כ מרן מתוקנת היינו הכנה, או כדין כילת חתנים שחזותא מוכיחה שהיא של כילה, או ע"י חוטים שיתלה לה. ושוב ראיתי שזכיתי לכוין לדברי הרב שבילי דוד (סימן שטו ס"ק ב) שהקשה כן על המ"א ע"ש (ואולם פירש במרן בדרך שונה מהי כילת חתנים). וע"ע בדברינו שם (סימן לד) דלפירוש הרב חמדת אברהם לא קשיא, ואולם דחינו לפירושו שם. וע"ע בפמ"ג (א"א ס"ק טז) דהקשה גם על המ"א מצד אחר ונשאר בצ"ע. וע"ע בביאור דברי המ"א בשו"ת חמדת צבי (ח"א סימן כו אות יא).

(((ומ"מ))) לאיזה פירוש שיהיה, אתי שפיר לגבי נידו"ד, בענין הכובע שמיוחד ועומד לכך, ולכו"ע דמי לכילת חתנים, ומותר עד טפח.

י. (((שוב))) אחר העיון נראה דהקושיא הנזכ"ל (אות ה, וסוף אות ז) מדין כובע שאסור כיון שעשוי לצל, לדין כסא טרסקל שמותר. קושיא מעיקרא ליתא, והוא אשר השיבני ידידי הרה"ג עובדיה יוסף שליט"א (נכד מרן שליט"א) בעמ"ח ספר דברי יוסף על מקוואות, כי שאני כובע שאינו יכול לעמוד ולהצל לבדו, אא"כ יעמידו על דבר מה, והוא שמעמידו על ראשו. ודמי לפסק מרן (סימן שטו סעיף ח) לדין הנחת ספר ע"ג ספרים, דאילולי הטעם שאין צריך לאויר תחתיו היו צריכים לאוסרו. ותקשי, דהלא בספר עביד וקאי, ופשוט שאין מקום לקושיא זו, כיון שאינו יכול להצל אילולי שנניחו ע"ג הספרים, וא"כ דמי לכסא שמחוסר רגלים, וצריך לחבר לו את רגליו, דכל כה"ג אינו עביד וקאי, אלא יש להכינו ולעשותו, וה"ה כובע, משא"כ כסא טרסקל שהוא גמור ומוכן, וא"צ דבר. וכ"כ לחלק בספר בית מאיר (סימן שטו דף יז ע"א), וכן סבירא להו לכת האוסרים שימוש במטריה, אשר הובאו בשו"ת מכתם לדוד (חאו"ח רס"א) שכשהיא מונחת על הארץ אין בה אהל, אך כשנושאה בידו אז עושה אהל, ולא הוי מוסיף (על טפח שהמטריות שלהם לעולם היו פתוחות טפח), אלא עושה אהל עראי לכתחילה ואסור וכו'. כי עיקר האהל נעשה כשאוחזה בידו להיות לו מגן וצינה. ע"כ. והסכים עמהם הרב המחבר שם בד"ה מעתה נסעה (ואולם יש לחלק בדבריו. ע"ש). וכ"כ לחלק כיוצ"ב בשו"ת משיבת נפש צינץ (ח"א סימן ז אות ד), וכ"כ בשו"ת משפטי עוזיאל (ח"א סימן יב), וכ"כ בשו"ת תפילה למשה (ח"א סימן כו אות ד). וע"ע לקמן (אות יב ד"ה איברא). ואולם תקשי לפירוש זה חופה שהתיר המ"א (ס"ק ח) לפותחה בשבת בדין עביד וקאי, אע"ג שצריך לתומכה. ושמא שאני התם שהחופה עומדת, וצריך לתומכה שלא תיפול, משא"כ במחצלת שכל עמידתה על ידיו. או שילמדו במ"א, דהתרו מצד דעשוי לכבוד, וצ"ע במ"א. ותבט עיני לספר מאורי אור חלק באר שבע (דף קיא ע"א) דג"כ למד דכסא טרסקל שרי אף לצל, וג"כ הקשה על כך מדין כובע. ותירץ בדרך מחודשת, כי על כן דייק הרמב"ם (בפרק כב הל"א) להוסיף בכובע שאסור בתנאי שמהדקו לראשו, שאז דוקא דמי לאהל עראי, אך באינו מהדקו שרי, מטעם דעביד וקאי. וכן דקדק מרן השו"ע בסי' שא (סעיף מ) בלשונו הזהב לכתוב וז"ל, כובע שהוא מתפשט להלן מראשו טפח אסור להניחו בראשו. ע"כ. ולא כתב סתם ללובשו, והוא להשמיענו שמניחו ומהודק. עכת"ד.

(((ונמצא))) א"כ כעת כי היתר פתיחת גגון של עגלת תינוק בשבת תלוי במח' הני אשלי רברבי, האם הותר לפתוח כסא טרסקל אף בעשוי לצל, וה"ה הכא, או דילמא הותר רק להשתמש תחתיו, ולא לצל שהוא אהל חמיר טפי, וה"ה הכא.

היתר בשיש לה צירים

יא. (((ברם))) אליבא דאמת נראה כי יש פנים להקל בנידו"ד, לכו"ע אף לסוברים דהיתר כסא טרסקל אינו בעשוי לצל, והוא מכיון שהגגון מחובר לעגלה, ודמי לדלת שמותר לפותחה אף שכוונתו לצל, וכשם שפסק הרמ"א (ס"ס תרכו) להדיא לגבי סוכה העשויה תחת הגגות העשויות לפתוח ולסגור, דמותר לסגרן מפני הגשמים, ולחזור ולפתחן, ואפי' ביו"ט שרי לסגרן ולפתחן אם יש להם צירים שסוגר ופותח בהן, ואין בזה לא משום סתירה ובנין אהל ביו"ט. ומקורו מן האגודה יומא, ומהרי"ל. וכ"כ המ"א (סימן שטו ס"ק ו) ותיבה רחבה שיש עליה כפורת אם אינה קבועה בצירים אסור להניח עליה בשבת, אע"ג דאינה קבוע כלל, ואינה עשויה אלא לפתח בעלמא אסור, כמ"ש סג"י. ע"כ. וכ"כ הטל אורות (הקדמון בונה סוף אות ט) להתיר לפתוח דף המחובר לכותל גם מטעם דדמי לפקק החלון שמתוקן לכך במחשבה מאתמול. וכ"כ הפמ"ג (א"א סס"ק ז) בענין סתימת הארובה שאסר המ"א שם, ויראה לי שאם עשוי וקבוע שם מותר לסתום בשבת ויו"ט, דהואיל וקבוע שם הוי כדלת, כמו באות ו (במ"א), דלת קבוע בצירים שרי. ע"כ. וכן פסק המ"ב (ס"ק כ), וכ"כ בספר כלכלת שבת (סימן לד אות ג), ובספר קצוש"ע (סימן פ סעיפים עח,עט), וכ"כ הבא"ח (ח"ב שמות הט"ו), וכן ביאר בספר פתח הדביר (סימן שטו אות ב), וכן ביאר בס' פאת ים (ביצה דמ"ח ע"ד). ועע"ש. וכ"כ להקל במחובר בצירים בקני מנורה (ס"ק כא), וכ"כ בספר תורת שבת (ס"ק ח). ע"ש באורך. וחיזק זאת עוד בסי' שח (ס"י). ועע"ש. וכ"כ בספר באר יעקב (ס"ק יא), ובספר פתחי עולם (סס"ק יג), וכ"כ להתיר הרה"ר לישראל הרה"ג ר' יונה מצגר שליט"א בספרו סופה במדבר (סוף סימן ד) דשרי לפתוח גגון עגלה כיון דיש לה צירים. ומשום הכי בא להתיר גם פתיחת ממ"ט לכתחילה בשבת, ואין צריך לפורסו לפני השבת. והיא ערכת מגן לתינוק מפני גזים רעילים בעת מלחמת גזים, ויש לה סביב מסגרת מתכתית מתקפלת, והיא אטומה ע"י ניילון עבה. [ואי משום הא לא איריא, כי היתר יש לה צירים היינו בדבר יציב ועומד וקיים, וחלק האהל יוצא ע"י צירים. ולא כשכולו מקופל ע"י צירים. וכמו שנראה מהשאלה שם דפשיטא ליה דמטריה אסור, ולטעמו והיתרו זה גם מטריה שרי. ויש לדון בממ"ט משום כסא טרסקל, וגם בכך יש לחלק, ואכ"מ.] שוב אחר זמן נדפ"מ ספר ארחות שבת (פרק ט הל' ה) וגם הם התירו פתיחת גגון של עגלה מהאי טעמא. וכן ראיתי עוד בשו"ת אור יצחק עבאדי הנדפ"מ (סימן קנח) דכתב כי מותר לפתוח גגון עגלה, וכן מטריה המחוברת לעגלה, משום דיש לה צירים.

יב. (((הן))) לא אכחד כי בשו"ת מנח"י (ח"י סימן כו ד"ה אמנם), כתב לבאר את דברי הרמ"א בס"ס תרכו דהיינו טעמא דשרי לפתוח ולסגור הגג, כיון שישנה סוכה תחתיה, וא"כ דמי לפסק מרן (סימן שטו ס"ב) דכל שיש לבוד שרי לפרוס ע"ג מחצלת, וה"ה הכא דשרי. למה שיש אויר בין הגג לסוכה, ועליו מאהיל הגג. זה אינו אהל, כיון שא"צ את האויר שתחתיו, וכפסק מרן (סימן שטו סעיף ז) בדין ספרים. עכת"ד. ולדבריו אין ראיה לנו מדין גג. אך לכאורה דבריו מרפסן איגרי, כי הלא מיירי שסוגר או פותח את הגג מסיבה כל שהיא, או מפני הגשם, או הרוח, או השמש, וכיוצ"ב, וא"כ הגג מאהיל על כל הסוכה, וכיון שיש רווח טפח בין הגג לסוכה, [כי א"א להעמיד את פסק הרמ"א שם באוקימתא שאין טפח, דכל כה"ג הו"ל לפרושי, דהוא נ"מ טובא ופשוט. וגם הרב מנח"י לא אמר כן. ובאמת שבשו"ת אור לציון (ח"ב פרק כח סוף הערה א) כתב דדברי הרמ"א מיירי באינו רחב טפח, ושכ"כ המ"א. ולכאורה הוא תימה, דזו אוקימתא, ואין שם מ"א שכזה. ואמר לי ידידי הרה"ג עובדיה יוסף שליט"א נכד מרן, כי שמא התחלף שם הציון לסימן תרמ מ"א (ס"ק ח) דשם ביאר את דברי הרמ"א שאינו רחב טפח. ומ"מ אין בזה כדי ליישב את דברי האור לציון וכאמור.] שוב הוי אהל, והוא פשוט. ועוד בה, דלדבריו מהו שתלה זאת הרמ"א שם ביש לה צירים, הלא גם בלאו הכי שרי. ומ"מ בכל אופן שיהיה, הלא הבאנו לדיננו עוד ראיות.

(((ואולם))) ע' בנוב"י (או"ח מהד"ת ס"ס ל ד"ה עוד יש לדון), דחילק בין מטריה לבין דין הרמ"א לפתוח גג, כיון דבמטריה עושה הכל גם הגג וגם הצירים. ואולם נראה שעיקר חילוקו הוא הראשון שכתב שם, והוא שגם בעגלה יש לה כמה מחיצות עשויים מן הצדדים. וגם דלכאורה ניזיל בתר טעמא, ויש להתיר בכל אופן, וכבסמוך. וכ"כ לדחות לנוב"י החזו"א (סימן נב ריש אות ו). ויותר מכך, דהלא שם בסי' תרכו חמיר טפי, שהרי מיירי שם בבנין קבע, וק"ו הכא. שוב ראיתי שזכינו לכוין לדברי הרב חלק לוי (סימן קב) דבנידו"ד אף הנוב"י יקל, כיון שדופן הגגון הוא תוספת לדופן העגלה. ועע"ש. וכ"כ להתיר בספר יסודי ישורון (ח"ד עמ' קה) ושגם הנוב"י יודה בעגלת תינוק, כיון שיש לה כבר מחיצות. וכ"כ בספר משמרת השבת (סימן שטו סעיף ה אות ח) כי אף לנוב"י שרי בעגלות דידן.

(((ונראה))) כי היינו טעמא דשרי ביש לה צירים, כיון דדמי לפסק השו"ע (ריש סימן שיג) דבדלת עצמה וחלון אין איסור בונה, ואע"פ שנועל עם מנעול, והוא תקוע בחוזק. וכמבואר בב"י (סימן שיג דף עג ע"א) לבאר כי מנעול שבדלת מותר ודאי כל שהנגר קבוע שם במסמרים כעין שלנו, אין בו שום איסור, ומנעול בעלמא הוא. ע"כ. דהיינו שניכר שהוא משמש לנעילה ולא לבנין. וכ"כ הב"י עוד (ר"ס שיג) וז"ל, אלא סבר דבנגרר (נגר) שתוחבו בקרקע, דמי קצת לבנין. הילכך בעינן קשירה, לאפוקי מאיסור בנין. אבל פקק החלון, לא שייך ביה בנין כלל, וסגי במחשבה לאפוקי מאיסור טלטול. ע"כ. דהיינו שפקק החלון כל רואה רואה שהוא חלון, ואין הו"א שכוונתו לבנות, ולכן בנגר צריך לקושרו, שאז אינו נראה לבנין אלא לנעילה. וה"ה י"ל בדיני אהל שמותר לפתוח ולסגור חלון אף בקבוע בגג, ואף שעושה כן מפני השמש או הגשם והוא אהל ממש, כיון שאיסור אהל הוא תולדת בונה וחייב משום בונה, וכמש"כ הרמב"ם (פרק כב הל' כז), וכ"כ הב"י (סימן שטו ס"ג), וע' מ"ב (ר"ס שטו) וא"כ כל שנאסר לעשות אהל רק כשדומה לבונה אהל, אך כשקבוע בצירים, שוב אינו דומה, וכנ"ל בדין בונה. ומינה לעניין גגון של עגלת תינוק, שמותר לפותחו כיון שקבוע בצירים, וכיוצ"ב. וכ"כ מהאי טעמא להקל בגגון של עגלת תינוק בשו"ת חלק לוי (סימן קב) דיש לה צירים. וכ"כ הרב השואל בשו"ת מנח"י (ח"י סימן כו) וחילק כנ"ל בין יש לו צירים, ודמי לגג הנפתח דשרי. וכן הרב מנח"י שם לבסוף צידד להקל בגגונים של עגלות שלנו, כיון שא"צ אחר פתיחתם לקושרם, ודמי לפתיחת דלת וגג. וכ"כ בשו"ת אבני ישפה (ח"א סימן עט ענף א). וכ"כ בדומה החזו"א (סימן נב אות ו) להתיר פתיחת גגון של עגלות, כיון דקבועה בעגלה, ועשויה לנטותה ולקפלה, חשיב כדלת הסובבת על ציריה, וככסא טרסקל, והוא כנ"ל. רק דאיהו ס"ל דגם דין כסא טרסקל היתרו דדמי לדלת, כיון שהוא גוף אחד, וכן דרך תשמישו, וזהו ההיתר של הרמ"א (ס"ס תרכו) וכדביאר החזו"א קודם לכן. ולכן גם רצה להתיר מטריה לפותחה, אלא דשב ואסרה מצד דהוי תיקון מנא טפי, שעכשיו יש אהל בכל מקום שיכול לטלטלה, משא"כ בס"ס תרכו שהוא אהל רק למקום זה, וגם יש לגדור גדר. ע"ש. ומבואר דס"ל דכסא טרסקל שרי אף לצל, וע"כ א"צ לומר חילוק בין כסא טרסקל לדין הרמ"א בס"ס תרכו. ובאמת שנראה שכל הני אשלי רברבי דס"ל כי כסא טרסקל שרי אף בעשוי לצל, למדו שזהו טעם ההיתר של הרמ"א בס"ס תרכו, וכ"כ ג"כ כן להדיא בספר מאורי אור חלק באר שבע (דף קיא ע"א) דדין כסא טרסקל ודין גג הוא אחד. וכ"כ בשו"ת דברי שלום (קרויז ח"ד בפסקי הלכות שבסוף הספר אות נב). וכן נשען על דברי החזו"א בספר שש"כ (פרק כד סעיף יג) להתיר פתיחת גגון של עגלה, אף שלא היה פתוח טפח מער"ש. וכן נשען על דבריו להתיר פתיחת גגון בשו"ת באר משה (ח"ו סימן צז, ואולם בסימן קח אסר במטריה שעל העגלה). וכן הוא בשו"ת שרגא המאיר (ח"ג סימן לז), וכן דעת הרב השואל שם. וכן נשען על החזו"א בספר ברית עולם (עמ' 92), ושב והניף את ידו בשו"ת אז נדברו (ח"ז סימן כו), וכ"כ בספר השבת והלכותיה (סימן לד אות ה), וכן כתב להשען על החזו"א בשו"ת רבבות אפרים (ח"ד סימן צז אות צז). וכ"כ מו"ר בספר הליכות עולם (ריש ח"ד שמות הל' א) עגלות התינוקות שיש עליהם כעין סבכה הנמתחת ומתקפלת, י"א שמותר למותחה ולפורסה בשבת, שמאחר שהיא קבועה בעגלה, ועשוייה לנטותה ולקפלה, חשיבא כדלת הסובבת על צירה, וככסא טרסקל. והנכון שיפתח הסככה מער"ש שיעור טפח, ובשבת יכול להוסיף עליה, דהוי תוספת אהל עראי. ע"כ. וכ"כ להתיר בשו"ת תפלה למשה (ח"א סימן כו), ובספרו מנוחת אהבה (פרק כג סעיף טו) לפתוח הגגון, ובלבד שלא יצא ממקומו, והוא מטעם דכסא טרסקל שרי, אף בעשוי לצל. וכ"כ להתיר בספר יסודי ישורון (ח"ד עמ' קה מהדו"ק תשכ"ו) דדמי לרמ"א בס"ס תרכו, ולהיתר המ"א (סימן שטו ס"ק י), והפמ"ג בא"א (ס"ק ז) לסתום הארובה וכנ"ל. וכ"כ להקל בספר שו"ע המקוצר (רצאבי סימן סב אות כה), וכ"כ להקל בספר משמרת השבת (לייפער סימן שטו סעיף ה אותיות ח,יא).

(((איברא))) דבשו"ת אור לציון (ח"ב פרק כח אות א) כתב לאסור לפתוח גגון, כיון דדמי לכובע שאסר מרן. ושאני מהיתר הרמ"א בס"ס תרכו לפתוח ולסגור גגון, דשאני התם דהוי כפתח, ואינו מבטל ממנו שם בנין, משא"כ גגון כשסוגרו בטל ממנו שם אהל לגמרי, ודמי לכובע שבשעה שמסירו בטל ממנו שם אהל לגמרי, ולכן אסור. עכת"ד. ולענ"ד זה אינו, שכיון שהגגון קבוע ומחובר בעגלה, דמי לגמרי לגג הנפתח, ולא בטל ממנו שם בנין. משא"כ כובע שמוסר מעל האדם, ואז בטל ממנו בנין וכמש"כ לעיל (אות י) באורך. ואה"נ אם הגגון לא היה מחובר לעגלה, אסור יהיה לחברו, דאז דמי לכובע. וע"ע בספר כלכלת שבת (סימן לד אות ג) בענין מטריה (ס"ק ה), דכתב שאין ללמוד היתר מטריה מדין הרמ"א (ס"ס תרכו), דהתם כל האהל כבר עשוי ובקשור בצירים לסוכה או במיוחד לכך בפקק [החלון] הו"ל כדלת שנועל הפתח, משא"כ במטריה כשדוחק מלמטה עושה אהל חדש. ע"כ. ובזמנו המטריה לא היתה צריכה קשירה, שהרי כתב בהמשך ריש ד"ה והגאון, דלפי הפמ"ג שאסור מפני שחסר קשירה בשלנו מותר, ולטעמו יש לחלק בין גג לפתיחת שמשיה. והטעם שהוצרך לחלק כן הוא מפני שהוקשה לו גם מפקק החלון (ר"ס שיג) שמותר לתוקעו בחלון אף שהוא לא מחובר כלל לחלון, רק מיועד לכך, וא"כ יש להתיר גם מטריה. ולכאורה החילוק שחילק אינו נכון, שלטעמו יותר לחבר מטה כדרכה, וע' סימן שטו (ס"ג) דהותר רק מלמעלה למטה, ולדבריו הרי המטה מיוחדת ומוכנה, ואינה חסרה פתיחה. וע"כ נראה שהחילוק הוא אשר כתבנו לעיל. וכן הבינו כל סיעת המתירים הנזכ"ל. וע"ע בשו"ת חמדת צבי (ח"א סימן כו אות יד) דהשיב על החזו"א מדין גג עם צירים, ואין דבריו מחוורים לענ"ד. וראה עוד לשו"ת אג"מ (או"ח ח"ד סימן קה סוף אות ג) לענין פתיחת גגון עגלת תינוק דכתב דיש לפקפק בדבריו במה שחולק על הנוב"י, אך כתב שאין עתותי בידי לעיין בזה הרבה, ולכן יש להחמיר שיניח מער"ש שיהיה פרוס מעט שיעור טפח. וכמדומני שכן נוהגים. וע"ע בשו"ת שבט הלוי (ח"ג סימן נד אות א) דהוי פשיטא ליה לאסור לפשוט גגון העגלה, כיון שעשוי לצל, ואפי' בלא דפנות אסור, וכדברי המ"א (סימן שטו ס"ק ז), ורק אם פתוח טפח מותר, ולא נחית לכל הנ"ל. וע"ע בשו"ת חמדת צבי (ח"א סימן כו אותיו יד,טו). וע"ע בספר אשמרה שבת (סוף פרק ב אות טו) שחילק בין גג שתפל לגמרי לבית, משא"כ בגגון עגלה שאינה תפלה כ"כ לבית. ע"כ. ולענ"ד ברור שאין לחלק בזה, וכמש"כ גם כל הני אשלי רברבי הנזכרים.

עוד סניפים

(((ולרווחא))) דמילתא אמינא, דיש כאן עוד סניפים להקל. תחילה ע"פ המהרשד"ם וסיעתיה אשר הובאו לעיל (סימן לב אות יא), דכל איסור כובע הוא בעשהו בשבת, ולפי"ז עביד וקאי שרי אף בעשוי לאהל, וכן היא דעת המ"א וסיעתיה. ועוד יש לרא"ש וסיעתיה דשרי לפרוס אף יותר מטפח באופן שקבוע בו חוט, דדמי לפתוח טפח, וה"ה הכא. וגדולה מזו נמצא לשלטי גיבורים (דף נו רע"ב סוף אות א) דכתב בדרך אפשר כי אף הרי"ף יודה שבכילת חתנים שעומדת לכך אם חיבר חוט מותר לפורסה יותר מטפח, וה"ה הכא שהגגון עומד לכך, וגם מוכן ע"י הפרקים שנפתחים ועדיף מחוט.

(((וכל))) היתר זה שייך רק כשהגגון מחובר מער"ש, אך במחברו בשבת שוב לא הוי עביד וקאי, כדין גג המחובר בצירים ועל כן אסור, והוא פשוט, ודלא כשו"ת אז נדברו (ח"ג סימן כד אות ב) דהתיר בזה אף שדייק את לשון החזו"א (הנ"ל) לאסור, דכתב כיון שהסוכה קבועה בעגלה, אלמא דדוקא קבועה, מ"מ כתב דאפשר לומר דקבועה אין רצונו לומר שאין מפרקין כלל מהעגלה, אלא רצונו לומר דמיוחדת לזה תמיד. ע"כ. ונוראות נפלאתי דברור שהחזו"א כתב בדוקא כי טעם היתרו מצד כסא טרסקל, וא"כ כל ההיתר מתבסס על עביד וקאי, ובלא היתר זה מאיזה טעם יש להתיר באינו מחובר וכנ"ל, וכשם שכל המתירים הנזכ"ל התנו זאת במחובר, ופשוט.

(((ותצא))) ד'ינא, מותר לפתוח ולסגור את גגון עגלת תינוק בשבת כיון שהיה הגגון מחובר מער"ש.

--------

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

לזכות הרב המחבר

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) ל הרב אסי הלוי שליט''א
שו"ת נחלת לוי - ח"ב

כולל שאלות ותשובות אקטואליות חקרי הלכות
וברורי דינים בהלכות שבת
מאשר חנני ה' יתברך הצב"י אסי הלוי אבן יולי ס"ט
פעה"ק ירושלים תובב׳׳א - שנת "כי גדול ה׳ ומהולל מאד ונורא הוא על כל אלהים"
(דברי הימים א׳, ט׳ז, כ׳ה) - התשס"ו לפ"ק
את הספר ניתן להשיג מש‘ הלוי 02-5862601, מש' אנג'ל 02-5712239
כתובת להערות והארות: מש' הלוי רח‘ הושע 19 גאולה י-ם

לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5

דילוג לתוכן