סימן כה – דיני תפלין בפרטות – שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן כה – דיני תפלין בפרטות

א אַחַר שֶׁלָּבַשׁ טַלִּית מְצֻיָּץ, א יָנִיחַ תְּפִלִּין, שֶׁמַּעֲלִין בַּקֹּדֶשׁ. וְהַמְנִיחִים כִּיס הַתְּפִלִּין וְהַטַּלִּית לְתוֹךְ כִּיס אַחַת צְרִיכִין לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יָנִיחוּ כִּיס הַתְּפִלִּין לְמַעְלָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִפְגַּע בָּהֶם תְּחִלָּה וְיִצְטָרֵךְ לַהֲנִיחָם קֹדֶם הַטַּלִּית, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַעֲבֹר עַל הַמִּצְוֹת: { הַגָּה: מִיהוּ אִם תְּפִלִּין מְזֻמָּנִים בְּיָדוֹ וְאֵין לוֹ צִיצִית אֵין צָרִיךְ לְהַמְתִּין עַל הַצִּיצִית אֶלָּא מֵנִיחַ תְּפִלִּין וּכְשֶׁמְּבִיאִים טַלִּית מְעַטְּפוֹ } (דִּבְרֵי עַצְמוֹ). ב מִי שֶׁהוּא זָהִיר בְּטַלִּית קָטָן יִלְבְּשֶׁנּוּ, וְיָנִיחַ תְּפִלִּין בְּבֵיתוֹ, וְיֵלֵךְ לָבוּשׁ בְּצִיצִית וּמֻכְתָּר בִּתְפִלִּין לְבֵית הַכְּנֶסֶת, וְשָׁם יִתְעַטֵּף ב בְּטַלִּית גָּדוֹל: { הַגָּה: וְהָעוֹלָם נָהֲגוּ לְהִתְעַטֵּף אַף בְּטַלִּית גָּדוֹל קֹדֶם וּלְבָרֵךְ עָלָיו וְאַחַר כָּךְ מֵנִיחַ הַתְּפִלִּין וְהוֹלֵךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת. } ג הָרֹא"שׁ הָיָה מְסַדֵּר הַבְּרָכוֹת עַד עוֹטֵר יִשְׂרָאֵל בְּתִפְאָרָה, וְאָז הָיָה מֵנִיחַ תְּפִלִּין וּמְבָרֵךְ עוֹטֵר יִשְׂרָאֵל בְּתִפְאָרָה. ד צָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ תְּפִלִּין עָלָיו בִּשְׁעַת קְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה: ה יְכַוֵּן בַּהֲנָחָתָם שֶׁצִּוָּנוּ הָקָּבָּ"ה לְהָנִיחַ אַרְבַּע פָּרָשִׁיּוֹת אֵלּוּ, שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם יִחוּד שְׁמוֹ וִיצִיאַת מִצְרַיִם עַל הַזְּרוֹעַ כְּנֶגֶד הַלֵּב, וְעַל הָרֹאשׁ כְּנֶגֶד הַמֹּחַ, כְּדֵי שֶׁנִּזְכֹּר נִסִים וְנִפְלָאוֹת שֶׁעָשָׂה עִמָּנוּ, שֶׁהֵם מוֹרִים עַל יִחוּדוֹ וַאֲשֶׁר לוֹ הַכֹּחַ וְהַמֶּמְשָׁלָה בָּעֶלְיוֹנִים וּבַתַּחְתּוֹנִים לַעֲשׂוֹת בָּהֶם כִּרְצוֹנוֹ, וִישַׁעְבֵּד לְהָקָּבָּ"ה הַנְּשָׁמָה שֶׁהִיא בַּמֹּחַ וְגַם הַלֵּב שֶׁהוּא עִקַּר הַתַּאֲווֹת וְהַמַּחְשָׁבוֹת, וּבָזֶה יִזְכֹּר הַבּוֹרֵא וְיַמְעִיט הֲנָאוֹתָיו וְיָנִיחַ שֶׁל יָד ג תְּחִלָּה וִיבָרֵךְ ד לְהָנִיחַ תְּפִלִּין, וְאַחַר כָּךְ יָנִיחַ שֶׁל רֹאשׁ וְלֹא יְבָרֵךְ כִּי אִם בְּרָכָה אַחַת לִשְׁתֵּיהֶם: { הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים לְבָרֵךְ עַל שֶׁל רֹאשׁ עַל מִצְוַת תְּפִלִּין אֲפִלּוּ לֹא הִפְסִיק בֵּינְתַיִם } (הָרֹא"שׁ הל' תְּפִלִּין) { וְכֵן פָּשַׁט הַמִּנְהָג בִּבְנֵי אַשְׁכְּנַז שֶׁמְּבָרְכִין } ה { ב' בְּרָכוֹת וְטוֹב לוֹמַר תָּמִיד אַחַר הַבְּרָכָה הַשְּׁנִיָּה בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד } (מַהֲרִ"י בֵּן חָבִיב אָגוּר סי' ל"ח). ו אִם פָּגַע בְּשֶׁל רֹאשׁ תְּחִלָּה צָרִיךְ לְהַעֲבִיר עַל אוֹתָהּ מִצְוָה וְיָנִיחַ שֶׁל יָד תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ שֶׁל רֹאשׁ. ז יְבָרֵךְ ו לְהָנִיחַ בְּקָמָ "ץ תַּחַת הַהֵ " א, וְלֹא בְּפַתָּח וּבְדָגֵשׁ. ח כָּל הַמִּצְוֹת מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם עוֹבֵר לַעֲשִׂיָּתָן (פֵּרוּשׁ קֹדֶם וַיַּעֲבֹר אֶת הַכּוּשִׁי פֵּרוּשׁוֹ רָץ וְהִקְדִּים לְפָנָיו) לְפִיכָךְ צָרִיךְ לְבָרֵךְ עַל הַתְּפִלָּה שֶׁל יָד אַחַר הֲנָחָה עַל הַקִּבֹּרֶת, קֹדֶם קְשִׁירָתָם, שֶׁקְּשִׁירָתָם זוֹ הִיא עֲשִׂיָּתָן { הַגָּה: וְכֵן בְּשֶׁל רֹאשׁ קֹדֶם } ז { שֶׁמְּהַדְּקָן בְּרֹאשׁוֹ. } (טוּר). ט אָסוּר לְהַפְסִיק ח בְּדִבּוּר בֵּין תְּפִלָּה שֶׁל יָד לִתְפִלָּה שֶׁל רֹאשׁ, וְאִם הִפְסִיק מְבָרֵךְ עַל שֶׁל רֹאשׁ ט עַל מִצְוַת תְּפִלִּין: { הַגָּה: וּלְדִידָן דְּנוֹהֲגִין לְבָרֵךְ ב' בְּרָכוֹת אַף אִם לֹא הִפְסִיק צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ עַל שֶׁל רֹאשׁ לְהָנִיחַ וְגַם עַל מִצְוַת } (ד"ע). י אִם סָח י לְצֹרֶךְ תְּפִלִּין אֵינוֹ חוֹזֵר וּמְבָרֵךְ, אִם שָׁמַע קַדִּישׁ אוֹ קְדֻשָּׁה בֵּין תְּפִלָּה שֶׁל יָד לִתְפִלָּה שֶׁל רֹאשׁ לֹא יַפְסִיק לַעֲנוֹת יא עִמָּהֶם, אֶלָּא שׁוֹתֵק וְשׁוֹמֵעַ וּמְכַוֵּן לְמַה שֶּׁאוֹמְרִים. יא אַחַר שֶׁקָּשַׁר שֶׁל יָד עַל הַזְּרוֹעַ, יָנִיחַ שֶׁל רֹאשׁ קֹדֶם שֶׁיִּכְרֹךְ יב הָרְצוּעָה סְבִיב הַזְּרוֹעַ, וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאָסוּר לְהוֹצִיא תְּפִלָּה שֶׁל רֹאשׁ יג מֵהַתִּיק, עַד שֶׁתְּהֵא תְּפִלָּה שֶׁל יָד מוּנַחַת: { הַגָּה: וְאַף אִם שְׁנֵיהֶם לְפָנָיו חוּץ לַתִּיק לֹא יְתַקֵּן לִפְתֹּחַ הַתְּפִלָּה שֶׁל רֹאשׁ עַד אַחַר הֲנָחָה שֶׁל יָד } (מַהֲרִי"א וּמַהֲרִ"י בֶּן חָבִיב) { יֵשׁ מִי שֶׁכָּתַב לְהָנִיחַ שֶׁל יָד מְיֻשָּׁב וְשֶׁל רֹאשׁ } יד { מְעֻמָּד } (אָגוּר בְּשֵׁם הַזֹּהַר סי' פ"ד) { וּבִמְדִינוֹת אֵלּוּ לֹא נָהֲגוּ כֵן אֶלָּא שְׁתֵּיהֶן מְעֻמָּד. } יב אִם מֵנִיחַ תְּפִלִּין כַּמָּה פְּעָמִים בָּיוֹם, צָרִיךְ לְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם בְּכָל פַּעַם. נִשְׁמְטוּ מִמְּקוֹמָם וּמְמַשְׁמֵשׁ בָּהֶם לְהַחֲזִירָן לִמְקוֹמָן צָרִיךְ טו לְבָרֵךְ: { הַגָּה: וְאִם מַחֲזִיר אַחַת מֵהֶם מְבָרֵךְ כְּמִי שֶׁמֵּנִיחַ תְּפִלָּה אַחַת כְּדִלְקַמָּן סי' כ"ו } (דִּבְרֵי עַצְמוֹ) הֵזִיזָם מִמְּקוֹמָם אַדַּעְתָּא לְהַחֲזִירָם מִיָּד, צָרִיךְ לְבָרֵךְ: { הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים } טז { שֶׁלֹּא לְבָרֵךְ } (טוּר סי' ח') { וְהָכִי נָהוּג וּכְבָר נִתְבָּאֵר לְעֵיל סי' ח' } (סָעִיף י"ד) מִי שֶׁמֵּנִיחַ תְּפִלִּין שֶׁל יָד וּבֵרַךְ, וּבִתְחִלַּת יז הַהִדּוּק נִפְסַק הַקֶּשֶׁר שֶׁל יָד, וְהֻצְרַךְ לַעֲשׂוֹת קֶשֶׁר אַחֵר, אָמְנָם לֹא הֵסִיחַ דַּעְתּוֹ, אֵינוֹ צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ. אִם הֻתַּר שֶׁל יָד קֹדֶם הֲנָחַת שֶׁל רֹאשׁ, מְהַדְּקָן, וְאֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ. אֲבָל אִם הֵנִיחַ שֶׁל רֹאשׁ, וְאַחַר כָּךְ הֻתַּר שֶׁל יָד, מְהַדֵּק וּמְבָרֵךְ. מֻתָּר לְבָרֵךְ עַל תְּפִלִּין שְׁאוּלִין, וְלֹא עַל יח גְּזוּלִין. יג יט נָהֲגוּ הָעוֹלָם שֶׁלֹּא לַחֲלֹץ תְּפִלִּין עַד אַחַר קְדֻשַּׁת וּבָא לְצִיּוֹן. { וְיֵשׁ מִי שֶׁכָּתַב עַל צַד הַקַּבָּלָה שֶׁלֹּא לַחֲלֹץ } (תְּפִלִּין) { עַד שֶׁאָמַר בָּהֶם } כ { שָׁלֹשׁ קְדֻּשּׁוֹת וְאַרְבַּע קַדִּישִׁים דְּהַיְנוּ לְאַחַר ק"י וְהָכֵי נוֹהֲגִים הַמְדַקְדְּקִים } (פֶּתַח עֵינַיִם ס' הַמּוּסָר פ"ד) וּבְיוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סֵפֶר תּוֹרָה נוֹהֲגִים שֶׁלֹּא לְחָלְצָם עַד שֶׁיַּחֲזִירוּ סֵפֶר תּוֹרָה כא וְיַנִּיחוּהוּ בַּהֵיכָל: { הַגָּה: וְהַיְנוּ בְּמָקוֹם שֶׁמַּכְנִיסִין הַתּוֹרָה לְאַחַר וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל אֲבָל לְפִי מִנְהַג מְדִינוֹת אֵלּוּ שֶׁמַּכְנִיסִים הַתּוֹרָה מִיָּד לְאַחַר הַקְּרִיאָה אֵין לְחָלְצָם רַק כְּמוֹ בִּשְׁאָר יָמִים } (דִּבְרֵי עַצְמוֹ) וּבְיוֹם רֹאשׁ חֹדֶשׁ חוֹלְצִים אוֹתָם קֹדֶם תְּפִלַּת כב מוּסָף: { הַגָּה: וְהוּא הַדִּין בְּחֹל הַמּוֹעֵד וְדַוְקָא בְּמָקוֹם שֶׁאוֹמְרִים בְּמוּסָף } כג { קְדֻשַּׁת כֶּתֶר. מִיהוּ נוֹהֲגִים לְסַלְּקָם קֹדֶם מוּסָף בְּכָל מָקוֹם } (בֵּית יוֹסֵף):

באר היטב – סימן כה – דיני תפלין בפרטות

א א יניח תפילין. הרב בשיורי כנה"ג פסק דמי שאין ידו משגת לקנות ציצית ותפילין דציצית קודם ע"ש. והמחבר בני חייא וע"ת והלקט ח"א סי' נ"ד ובתשו' יד אליהו סי' מ"א והיד אהרן. כולם כאחד חלקו עליו ופסקו דתפילין קודם ע"ש. אם מחויב להחזיר על הפתחים כדי לקנות תפילין וציצית תנינא בירושלמי דפאה דאינו מחויב ע"ש. ע"ת: ב ב בטלית גדול. ואז אפי' בא לידו הטלית קודם שהניח תפילין א"צ להתעטף בו בביתו כיון שאין דעתו ללובשו כאן מ"א. ועי' הרדב"ז סי' ל"ו. כ' בתשו' מהר"ם מלובלין סי' ל"ד א' נתקשר עצמו בקנס לילף לתהלים קודם אור הבוקר ועתה רוצה לחזור בו מפני שאינו יכול לילף לבה"כ בציצית ותפילין הרשות בידו לחזור דדמי לנדרי שגגות. וכ"ה בכוונת שמה"ט לא היה האר"י מיו"ד ראשונים מפני שהם היו משכימים קודם אור הבקר והוא לא רצה לילף לבה"כ בלא תפילין. וא"ל ה"ל לצאת מבה"כ כשיאיר היום ויניח תפילין י"ל דאדהכי והכי יגמרו הקהל ברכות השחר לכן מוטב לבטולי הא מקמי הא וכתב המ"א ונ"ל דצריף התרה. ועיין בתשו' נחלת שבעה סי' ו' (ובספר אליהו רבה מביא בשם כנה"ג דאפי' כשיש מבואות מטונפות יניחם בביתו ויכסה התפילין וכן משמע בתשו' מ"ע סי' נ"ט ובזוהר פ' ואתחנן ופ' שלח לף): ה ג תחלה. עיין הרמ"ע מפאנו סי' ק"כ ובתשו' דרכי נועם חלק א"ח סי' ג' שהאריף אם ברכות תפילין צריף להיות מעומד: ד להניח תפילין. הלמ"ד בדגש. ל"ח. ועל מצות יש לברף הוא"ו בפתח ל"ח אות כ"ו וכ"כ המ"א. אבל הט"ז כתב בשם אחיו הר"י הלוי שיאמר הוא"ו בחול"ם לשון רבים דהוי תרי מצות דקאי אתרוייהו על של ראש ושל יד דאיתא בש"ס תפלה של יד אינו מעכב ש"ר וש"ר אינה מעכבת של יד מוכח מזה דב' מצות הם דאי הוי מצוה אחת היו מעכבות זו את זו כדתנן גבי ציצית ד' ציצית מעכבות זה את זה מפני שהם מצוה אחת למידין מזה גבי ציצית מברף מצות ציצית בפתח מפני שהן מצוה אחת. ובתפילין מברף מצות בחולם שהן ב' מצות. וה"ה נמי אם אין לו אלא של ראש לבד יברף בפתח ע"ש: ה שני ברכות. עיין הלק"ט ח"א סי' צ"ד: ז ו להניח בקמץ. בלבוש ול"ח אות נ"ד ומהר"ם דלנזואנו חלקו על המחבר וס"ל לברף בפתח: ח ז שמהדקן. בראשו היינו ג"כ אחר הנחה על הראש וקודם ההידוק דלא כמו שנוהגין העולם שמברכין קודם הנחה. ב"ח מ"א: ט ח בדיבור. אפילו בלשון הקודש. באר שבע וכנה"ג וע"ת. וכתב בספר ברכת אברהם ל"ד דיבור אלא אפי' הניח תפילין של יד בבית אחד והלף להניח של ראש בבית אחר אע"פ שבשעת הברכה היה דעתו בכף צריף לברף וכ"כ שכנה"ג וע"ת כתב עליו וצ"ע למעשה ע"ש. אם רמז בעיניו וקורץ באצבעותיו הוי הפסק בין תפלה של יד לתפלה של ראש הלק"ט ח"א סי' נ"ז. אם הניח תפילין של יד וכשבא להניח של ראש קודם שהגיע הקציצה בבשר אחר שהגיע לאויר הראש הפסיק בדיבור. אי אמרינן הכא קלוטה כמי שהונחה דמיא עיין הלק"ט ח"ב סי' מ"ב. מי שהניח תפילין של יד וכורף ג' כריכות העליונות ולא בירף וסח בנתיים מברף שתים כיון דברכות אינן מעכבות מיקרי שפיר סח בין תפלה לתפלה ומברף שתים הלק"ט ח"ב סי' קי"ט: ט על מצות. וצריך למשמש על של יד כשאומר שנית להניח. ט"ז: י י לצורך תפילין. ולכתחלה אסור. מיהו אי לא סגי בלא"ה מותר להסיח. מ"א: יא עמהם. ואפי' לענות אמן על ברכת תפילין שבירך אחר לעצמו אסור דבר שמואל סי' קמ"ב. ואם פסק וענה מחלוקת בין הפוסקים אם חוזר ומברך וט"ז פסק דא"צ לחזור ולברך וכ"כ דבר שמואל שם ועיין בתשובת פנים מאירות חלק א"ח סי' י' וכ' המ"א ומ"מ משמע דהמניח בחול המועד בלא ברכה רשאי לענות. דליכא איסור אלא משום שגורם ברכה והכא אין כאן ברכה ע"ש. לפי"ז מותר לענות קדיש וקדושה ואמן בין תפלה לתפלה בתפילין דר"ת הואיל ואין מברכין עליהם. וכ"כ בהדיא בתשובת דרכי נועם חלק א"ח סי' י': גם נ"ל אם חבירו מברך על התפילין והוא מכוון לצאת בברכת חבירו וגם חבירו מכוון להוציאו דרשאי לענות קדיש וקדושה וק"ל. אבל שיחת חולין לעולם אסור וכ"כ בדרכי נועם שם ועיין בע"ת ס"ק י"ב. ועיין סי' ל"א ס"ק ג' מש"ש: יא יב הרצועה. ובכוונות איתא שהאר"י ז"ל כרך קודם שהניח של ראש וע"ל סימן כ"ז ס"ק ט"ו מש"ש: יג מהתיק. ויניחם בתיק באופן שא"א לשל ראש שיבא קודם. ט"ז. הכנה"ג כתב בשם רבו דאין קפידא אלא כשמניח עצמו מוציאה מן התיק קודם שיניח של יד אבל אדם אחר בעוד שחבירו מניח תפלה של יד מוציאה ומתיר לו תפילין של ראש אין קפידא ע"ש. ועיין בספר משנת חשידים דף נ"ז ובע"ת: יד מעומד. כתב הכנה"ג בכללי הפוסקים כל דבר שבעלי קבלה וזוהר חולקין עם הגמרא הלך אחר הגמ' והפוסקים מיהו אם בעלי קבלה מחמירין יש להחמיר ג"כ. ואם לא הוזכר בגמרא ובפוסקים אע"פ שנזכר בקבלה אין אנו יכולין לכוף לנהוג כך ע"ש ובמ"א: יב טו לברך. ושל"ה כתב דלא נהיגי האידנא לברך כשנשמטו ממקומם משום דבשעת תפלה מסתמא אינו מסיח דעתו מהם והוי כחולצן ע"מ להחזירן. מ"א (ובס' אליהו רבה פסק כדעת הש"ע והביא ראיה לדבריו ע"ש): טז לברך. אבל אם חולצן ליכנס לבית הכסא צריך לברך לכ"ע דהא אין רשאי לילך בהם לבה"כ ואידחי ליה וה"ה אם לא היה בדעתו לחזור מיד צריך לברך ב"ח ע"ת ט"ז. וכתב המ"א ואפשר לומר דכשבה"כ אינו רחוק כמו בה"כ שלהם שהיו בשדה א"צ לברך וא"כ אין חילוק בין בה"כ למקום אחר ולכן סתם רמ"א כאן ע"ש. ודע הא דכתב רמ"א וי"א וכו' קאי נמי אהא אם מסירן לגמרי כי לענין זה שוה אם הזיזן ממקומם או הסירן לגמרי. ע"ת: יז ההדוק. ר"ל קודם שנעשה המצוה כתקונה מש"ה א"צ לחזור ולברך דעשיית הקשר אינו הפסק כיון שהוא מענין המצוה: (וכתב ט"ז מזה יש ללמוד במי שיש בידו תפילין בלא קשר ומברך ועושה קשר ומניח דשפיר עולה לו הברכה שעשה תחלה דעשיית הקשר אינה הפסק אבל אם אחר ההדוק התפילין על הזרוע ונעשה המצוה כתקונה ואחר כך נפסק הקשר משמע דצריך לברך וט"ז חולק ופסק דכל זמן שלא הניח תש"ר עדיין עוסק במצוה של יד כי א"א לו להניח ש"ר קודם ש"י ולא נגמר עדיין המצוה של יד ולא גרע ממ"ש הש"ע אם הותר של יד קודם הנחת של ראש א"צ לברך ה"ה נמי אם נפסק ג"כ א"צ לברך דהותר ונפסק שוים הם ע"ש. וכ"פ המ"א וכ' דלפי מ"ש בס"ק ט"ו בשם של"ה משמע דאפילו בנפסק אחר הידוק דא"צ לברך וכ"פ בתשובת הלק"ט ח"ב סי' ק"כ ע"ש. ועיין ע"ת ובנחלת צבי ומ"ש היד אהרן: יח גזולין. דהוי מצוה הבאה בעבירה. וכתב ט"ז אפי' ביאוש ושינוי רשות לא מהני. ובשואל שלא מדעת מותר גם בתפילין כמו בטלית אך יקפלם כבראשונה. תשובת בנימין זאב סי' רצ"ט הובא בכנה"ג בני חייא ובע"ת: יג יט נהגו העולם. ויש שאין משהין יותר מן החיוב דצריכין גוף נקי והכל לפי מה שהוא אדם מ"א. והאר"י ז"ל לא חלץ עד אחר ע"כ נקוה. וביום של מילה אין לחלוץ עד אחר המילה. מ"א: כ ג' קדושות. ט"ס הוא וצ"ל ג' קדישים וד' קדושות. וארבע קדושות הם. ברכו את ה' חדא. וקדושה שפה ברורה שניה. וקדושת העמידה וקדושת ובא לציון. ובמקומות שאומרים קדיש יתום אחר עלינו המה ג"כ ארבע קדישים עיין במט"מ. ובשל"ה ובע"ת: כא בהיכל. סי' לדבר ויעבור מלכם לפניהם וה' בראשם. והחולץ קודם לכן לא יחלוץ בפני ס"ת אלא יסלק לצדדין. מט"מ רש"ל מ"א: כב מוסף. אחר חזרת ס"ת בהיכל ובח"ה יש לחולצן קודם ההלל והש"ץ אחר ההלל ובחה"מ של סוכות אף הש"ץ קודם ההלל מ"א עיין בשכנה"ג הנוהגין ללבוש כל היום יחזור וילבוש בר"ח אחר תפלת מוסף אבל בח"ה לא יניחם לגמרי אפי' במנחה. הרמ"ע: כג קדושת כתר. פי' במקום שאנו אומרים נקדש במוסף אומרים בקצת מדינות כתר יתנו לך לכן אין ראוי להיות כתר של תפילין עליו. וכתב ט"ז דהנוהג כן שאינו חולץ במוסף אין לו עליו תלונה מאחר שאין אנו אומרים קדושת כתר יתנו לך. ושמעתי בשם גדול אחד שלא היה חולצם במוסף ע"ש:

מגן אברהם כ״ה – סימן כה – דיני תפלין בפרטות

א׳ שלא יניחו. צל"ע דנ"ל דאין קפידא בזה כיון דהתפילין עדיין בתוך כיסן וכ"מ סי"א: ב׳ מזומנים. וכ"ה ביבמות דף ל"ט כל שהויי מצוה לא משהינן אף על פי שי"ל שיעשה אח"כ המצוה יותר מן המובחר וכ"ה בילקוט ויקרא סוף דף קכ"ט חביבה מצוה בשעתה ע"ש ובמנחות דף ע"ב: ג׳ אין צריך. דוקא כדי שיצא מפתח ביתו בציצית ותפילין (כ"ה בזוהר ובכוונות) ואם צריך לילך במבואות המטונפות עמ"ש סי' מ"ג: כתב ר"מ מלובלין סי' ל"ז אחד נתקשר עצמו בקנס לילך לתהלים קודם אור הבקר ועתה רוצה לחזור בו מפני שאינו יכול לילך לב"ה בציצית ותפילין הרשות בידו לחזור דדמי לנדרי שגגות עכ"ל וכ"ה בכוונת האר"י שמה"ט לא הי' האר"י מי' הראשונים בב"ה מפני שהם היו משכימים קודם אור הבקר והוא לא רצה לילך לב"ה בלא תפילין וא"ל ה"ל לצאת מב"ה כשיאור היום ויניח תפילין י"ל דאדהכי והכי גמרו הקהל ברכות השחר ופסוקי דזמרה לכן מוטב לבטולי הא מקמי הא ועבי"ד סי' רל"ב ס"י ונ"ל דצריך התרה: ד׳ . בביתו. ונ"ל דאע"פ שבא הטלית גדול לידו קודם שהניח תפילין א"צ להתעטף בו בביתו כיון שאין דעתו ללובשו כאן ודומה לזה כתב סי' קס"ח סס"א: ה׳ ושם יתעטף. וכן מ"כ בשם מנהגי מהר"י ובמקום שמצוים עכו"ם ברחוב לכ"ע יתעטף בחצר בה"כ וכמ"ש סי' תקנ"ד סי"ז: ו׳ יכוין. כתב הב"ח בשם הגאון מהר"ר פיווש ז"ל דצריך לקרות גם ב' פרשיות אלו קדש והיה כי יביאך וכ"כ בשל"ה אבל בספרי פרשת ואתחנן אי' שמע והיה אם שמוע בשינון ואין קדש והיה כי יביאך בשינון והביאו הילקוט פי' שא"צ לאומרם ומ"מ האומרם לא הפסיד דהא בקשו לקבוע פרש' בלק בק"ש משום דאית ביה יציאת מצרים אלא שחששו לטורח צבור כדאיתא ספ"ק דברכות והני נמי אית בהו יציאת מצרים: ז׳ ויניח וכו'. הע"ת לא עיין סי' כ"ח: ח׳ תפילין. הלמ"ד בדגש (לחם חמודות): ט׳ על מצות. בפת"ח תחת הוי"ו דהא לא קאי רק על של ראש לחוד כדאי' סימן כ"ו ואפי' למ"ש הטור דקאי ג"כ על של יד מ"מ אני נוהג לומר בפת"ח דשניהם כחדא חשיבי עכ"ד ל"ח, וכנ"ל דהא פסקינן בסוכה דף מ"ו כר"י דאסור לברך על המצות על שנים כא' אלא ע"כ שניהם כא' חשישי /חשיבי/ ועוד מצינו בקרא מצות ה' ברה וקאי על כל המצות משא"כ כשיאמר מצות בחול"ם לא אתי שפיר לאידך פירושי': י׳ בשכמל"ו. משום ספק ברכ' לבטל' כמ"ש סי' ר"ו: י״א להעביר. כיון דכתיב בקרא דיד קודם משא"כ בס"א גבי ציצית ותפילין: י״ב עובר. פירוש סמוך לעשייתן לפיכך מברך אחר הנחתם דקודם לכן אין ראוי לברך כמ"ש סי' קס"ז ס"ג ותרנ"א ס"ה: י״ג קודם שמהדקן. היינו ג"כ אחר הנחה על הראש וקודם ההידוק דלא כמו שנוהגין העולם שמברכין קודם הנחה, (ב"ח): י״ד אסור להפסיק. דגורם ברכה (עסי' רט"ו) ואפי' לאותן המניחין בח"ה בלא ברכה אפי' הכי עבירה היא להסיח (ב"י מהרא"י): ט״ו להניח וגם על מצות. כתב הר"ן וממשמש בשל יד ומחזק הקשר ומברך על ש"ר שניהן וכו' עכ"ל וטעמו כיון די"א דחייב לברך כשממשמש והכא י"א דא"צ לברך להניח לכן ימשמש בש"י ועסי"ב: ט״ז אם סח לצורך. אבל לכתחלה אסור להסיח אפי' לצורך תפילין כמ"ש סי' קס"ז ס"ו מיהו היכא דלא סגי בלא"ה מותר להסיח כמ"ש סי' תקצ"ב ס"ג: י״ז לא יפסיק. ואם פסק וענה חוזר ומברך (הרא"ש ורשב"א ואגור) ומ"מ משמע דהמניח בחה"מ בלא ברכה רשאי לענות דליכא איסורא בזה אלא משום שגורם ברכה: י״ח אחר שקשר. ובכוונות איתא שהאר"י כרך קודם שהניח של ראש שסובר שהכריכה מצוה היא ועשאה מעומד: י״ט לא יתקן. דכשנוטלה בידו ואינו מניחה הוי כמעביר על המצות: כ׳ לא נהגו כן. ונ"ל דההנחה תהא מיושב והברכה והקשירה תהיה מעומד כמ"ש הרב"י רסי' ח' דכל ברכות המצות בעמידה, כתב בכ"ה בכללי הפוסקים כל דבר שבעלי הקבלה והזוהר חולקין עם הגמ' הלך אחר הגמ' והפוסקים (רדב"ז ח"א סי' מ"ט פ' וספר יוחסין ור"י הלוי סי' מ"א וכ"כ הרב"י כאן) מיהו אם בעלי הקבלה מחמירין יש להחמיר ג"כ וכל דבר שלא הוזכר בגמרא ובפוסקים אף על פי שנזכר בקבלה אין אנו יכולים לכוף לנהוג כן (רא"ם ח"א ס"א) עכ"ל: כ״א נשמטו. כתב של"ה הא דלא נהיגי האידנא לברך כשנשמטו ממקומם משום דבשעת תפלה מסתמ' אינו מסיח דעתו מהם והוי כחולצן ע"מ להחזירן: כ״ב וי"א שלא לברך. אבל אם חולצן ליכנס לב"ה צריך לברך לכ"ע דהא אין רשאי לילך בהם לב"ה ואידחי ליה וכמ"ש רסי' ס"ה (כ"מ בגמרא ד"מ ב"ח דל"ח) וה"ה אם לא הי' בדעתו להחזיר מיד צריך לברך כמ"ש ס"ס תרל"ט ואפשר לומר דכשב"ה אינו רחוק כמו ב"ה שלהם שהיו בשדה א"צ לברך וא"כ אין חילוק בין ב"ה למקום אחר ולכן סתם רמ"א כאן: כ״ג ובתחלת ההידוק. משמע דאם הדקן ואחר כך נפסק הקשר צריך לברך דכבר נגמר מעשה המצוה והוי ליה כנשמטו ממקומם דצריך לברך לכ"ע וכ"מ דעת רמ"א שלא הגי' כאן כלום ואף דבב"י וד"מ משמע דלהי"א דלעיל גם כאן א"צ לברך נ"ל שחזר פה בש"ע מטעם שכתבתי מיהו לפמש"ל בשם של"ה אף בנשמטו אין צריך לברך לדידן: כ״ד קודם הנחת ש"ר. משמע אף על פי שכבר הדקן ול"ד לדלעיל דהתם מפסיק בעשיית הקשר משא"כ כאן: כ״ה מהדק ומברך. דה"ל כנשמטו ממקומם: כ״ו ולא על גזולין. דה"ל מצוה הבאה בעבירה עסי' תרמ"ט ס"ה דלא כע"ת: כ״ז נהגו. ויש שאין משהין עליהם יותר מן החיוב דצריכים גוף נקי (מהר"ש ומהר"מ ומהר"י) ולא נהירא (מט"מ) והכל לפי מה שהוא אדם עסי' ל"ז ס"ב: כ״ח ג' קדושות. ובשל"ה ד' קט"ז כ' דט"ס הוא ואיפכא הוא בספר המוסר ג' קדישים וד' קדושות דברכו נחשב ג"כ לקדושה ע"ש, ובכוונות איתא האר"י לא חלץ עד שאמר ע"כ נקוה לך וכו'. וכתב בהגמ"נ ביום שיש בו מילה אין לחלוץ עד אחר המילה: כ״ט שיחזירו ס"ת. והחולצן קודם לכן לא יחלוץ בפני ס"ת אלא יסלק לצדדין (מט"מ רש"ל) עסי' ל"ח סי"א: ל׳ קודם תפלת מוסף. אחר חזרת ס"ת בהיכל (כוונות וכתבים) דלא כלבוש שכתב לחלוץ קודם קריאת התורה דהא בר"ח אינו אלא מנהג לחלצם: ל״א וה"ה בח"ה. ועסי' ל"א די"ח שלא להניחם כלל בח"ה והזוהר מחמיר מאד בדבר לכן כתב הרמ"ע בתשובה לחלצן קודם הלל והש"צ אחר הלל וכ"כ הלבוש סי' ל"א וכן ראוי לנהוג ועי' סי' תרנ"א ס"ז בהג"ה: ונ"ל בח"ה של סוכות אף הש"ץ יחלוץ קודם הלל בעוד שמוכרין האתרוג: ל״ב כתר יתנו לך. כן מנהג הספרדיים ולכן אין ראוי להיות כתר של תפילין עליו:

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים כ״ה

א׳ כדי שלא יעבור על המצות. דאע"ג דגבי תפילין אם פגע בשל ראש תחלה יסלקנה ויניח של יד תחלה כמ"ש סי' זה ס"ו שאני התם דכתיב והי' לאות כו' כמ"ש בסמוך אבל הכא דאין לנו קדימה לציצית אלא מאסמכתא בעלמא כיון שהיא תדירה בשבת ובחול כמה שכ' ב"י ר"ס זה מוטב שתדחה אסמכתא זאת משיעבור על המצוה כן כתב ב"י: ב׳ ושם יתעטף וכו'. פי' דהזוהר כתב שצריך לברך על ציצית קודם תפילין כי תחלה צריך לפרוס על ראשו פרוס' דמצו' ואח"כ יתקשר בקישור' דיחודא דאינהו תפילין שמורין על יחוד שמו ית'. והנ"י כתב ג"כ הכי מט"א רק שכ' אח"כ ומ"מ אותם שמתעטפים בטלית גדול כיון שאין דרך להתעטף אלא אחר כל המלבושים כשנתנו מקטוריהן בראשיהם מצות תפילין באה לפניו תחלה ומברכין עליהם תחלה לפי שאין מעבירין על המצו' עכ"ל ונראה פי' דבריו דכיון דכבר יש המקטורן שהוא בגד כמין כובע על ראשו והטלי' מעוטף עליו מלמעל' וכשירצ' אח"כ להניח תפילין יצטרך להסיר הטלית עם המקטורן מראשו וזהו כמעבירין על המצות דהיינו מצות ציצית שהוא כבר על ראשו והוא ס"ל דעיקר עטיפת הטלית על הראש כעטיפת הישמעאלים שזכר הטור בסי' ח' מ"ה מסיק בשם גדולי עולם שיש לצאת ידי שניהם ללבוש טלית קטן ולהניח תפילין ובב"ה אח"כ יתעטף בטלית גדול. ולפמ"ש רמ"א שהעולם נהגו להתעטף בטלית גדול ג"כ בביתו אין קושיא מההיא דינים שזכרנו דהא אע"פ שמעביר קצת הטלית מעל ראשו מ"מ אינו מעביר על מצות ציצית שעליו דהא כבר פסק רבינו בסי' ח' דאע"פ דלפעמים הוא בגילוי הראש מהטלית לית לן בה: ג׳ עד עוטר ישראל. לפי שתפילין נקראים פאר שנא' פארך חבוש עליך כ"כ הטור: ד׳ ויניח של יד. דכתיב וקשרתם לאות על ידך והדר והיו לטוטפת וגו' ובגמ' אביי ורבא דאמרי תרוייהו לא שח מברך א' שח מברך שתים ופירש"י לא שח מברך א' על של יד ועל של ראש והיינו להניח תפילין ואם שח בין תפילין ש"י לש"ר מברך עוד על מצות תפילין על של ראש והרי כאן שתים עם להניח שבירך על של יד ור"ת פי' אם לא שח מברך א' דהיינו על מצות תפילין על ש"ר מלבד מ"ש להניח על ש"י ואם שח חוזר ומברך על ש"ר ב' ברכות להניח ועל מצות ולא חשבי' מה שבירך כבר להניח על של יד ופסק הש"ע כרש"י ורמ"א כתב שמנהגנו כר"ת והרא"ש נתן טעם לדברי ר"ת שמסתבר היא שעיקר תיקון הברכות כך היתה מתחלת הנחתם תקנו להניח וקאי נמי על של ראש וכשמניח של ראש מברך על מצות שזו היא גמר המצות הלכך אם סח והסיח דעתו צריך לחזור ולברך גם להניח וכן אם מניח של ראש לבדו יברך שתים עכ"ל. ומשמע מדברי הרז"ה שמביא ב"י שאם סח ומברך ב' על של ראש צריך למשמש ביד על של יד כשאומר שנית להניח: ה׳ צריך להעביר כו'. דכתיב והיה לך לאות על ידך והדר ולטוטפות בין עיניך ודרשינן נמי בגמ' כ"ז שבין עיניך יהיו שתים ומ"ה מוטב שיעבור על המצות משיעבור על מ"ש בתורה משא"כ לענין ציצית ותפילין כמ"ש בסי' זה ס"א: ו׳ להניח בקמ"ץ אע"ג שאין חילוק במשמעות מ"מ ראוי לברך בלשון הכתוב להניח ברכה אל ביתך. (ב"י בשם אגור): העתק מתשובת אחי הגאון מהר"ר יצחק הלוי ז"ל בענין ברכות מצות תפילין אם י"ל מצות או מצווות וז"ל שאלה אותם שנוהגים כה"ג ור"ת וסייעתם דס"ל דמברכין על תפילין של יד להניח תפילין ועל של ראש על מצות תפילין אך כשמניחין שנים אם יש להם לומר על מצות הוי"ו בפת"ח או בחול"ם על מצות לשון רבים. וראיתי רבים מחולקים זה אומר כה וזה אומר כה וכל כת מראה טעם לדבריה יורינו רבינו את האמת בזה: תשובה בר"פ התכלת תנן תפלה של יד אינה מעכבת של ראש וש"ר אינה מעכבת ש"י מוכח מזה דב' מצות הן דאי הוה מצוה א' היו מעכבות זו את זו כדתנן בס"פ הקומץ רבה ד' ציציות מעכבות זא"ז מפני שהן מצוה א' וה"נ משמע להדיא התם בר"פ התכלת דאר"ח ל"ש דאינן מעכבות אלא שיש לו ר"ל שני התפילין אבל אין לו מעכבות א"ל אמרת א"ל לא אלא מאן דלית ליה תרי מצות חד מצוה נמי לא ליעבד וכ"כ גם הרי"ף במס' ר"ה וז"ל ול"ד לתפילין דאר"ח שח חוזר ומברך דהנך ב' מצות נינהו דתנן תפלה ש"י אינה מעכבת כו' וכ"כ הרא"ש שם ובפ"ק דפסחים וכ"כ הרמב"ם בפ"ד מה' תפילין מפני שזו מצוה לעצמה וזו מצוה לעצמה וכ"כ הטור ויתר הפוסקים וכן במספר תרי"ג מצות מנו אותם שתי מצות ומעתה קשה על מ"ש התוס' בפ' הקומץ רבה וז"ל שח בין תפלה לתפלה חוזר ומברך מכאן מדקדקים כשאדם שוחט עופות או בהמות הרבה וסח ביניהם שחוזר ומברך ומ"מ עבירה היא בידו כדאמרי' הכא שחוזר עליהן מעורכי המלחמה ושמא שאני תפילין שמצוה א' הן אבל התם אם ירצה ישחוט ואם ירצה לא ישחוט ע"כ הא קמן דחשבו להו לחדא מצוה וכ"כ התו' והרא"ש בפ' כיסוי הדם וא"כ דברי הרא"ש האלו סותרים דבריו שזכרנו למעלה וכן בפ"ק דפסחים דברי הרא"ש סותרים אלו את אלו שמתחלה כתב וז"ל ולרש"י נמי כיון דתרי מצות נינהו וכו' ואח"כ כתב ומה שמברכין בתש"י להניח ועל ש"ר על מצות משום דלא רצו חכמים לתקן ב' ברכות שוות זאח"ז במצוה א' אף אם נחלק כדאיתא במרדכי ס"פ בני העיר בשם ר"א דהקורא בתורה והשיח אינו חוזר ומברך ול"ד לתפילין שהן פעמים מצוה א' ופעמים ב' מצות לא סח מצוה אחת סח ב' מצות ע"כ מ"מ קשיא כיון דמשמע להדיא במתני' ובגמ' דלעיל דב' מצות נינהו מנ"ל להתו' והרא"ש ור"א למימר מסברא דנפשייהו דבלא סח ס"ל מצוה א' ולא עוד אלא שנראה כן מדבריהם כאלו היא דבר פשוט ומוכח להדי' שהן מצוה א' בלא שח שהרי לא הביא ראיה לזה ומאין להם פשיטות זה ועוד לדבריהם דס"ל כר"ת דמברכין ב' אף כשמניחים שתיהן א"כ היאך כתבו דמצוה אחת הן והרי אין עושין מצות חבילות חבילות וכדאמרי' אין חותמין בשתים מה"ט ובלא"ה נמי ק' קושי' זו על מ"ש הרא"ש והמרדכי דלר"ת אם אין לו אלא ש"ר מברך ב' וגם דברי ר"א צריכים טעם למה אמרי' בתפילין אם סח ה"ל תרי מצות ואם לא סח ה"ל מצוה א' ולא אמרי' כן בקריאת התורה דמ"ש הא מהא ואי משום שיש שינוי בין התפילין שזו בבית א' ומקומה ביד וזו בד' בתים ומקומה בראש א"כ כי לא סח נמי ליהוי תרי מצות מה"ט ונרא' דודאי תרי מצות נינהו אפי' בלא סח דעל ש"י נאמר ציווי בעצמו ולש"ר נאמר ציווי לעצמה והיינו בענין קשירתם והנחתם זו על היד וזו על הראש וגם בגופן של תפילין הן מחולקים זו בבית א' וזו בד' בתים אלא מפני שהיה ראוי לברך על כל א' מהן ב' ברכות ומטעם שיתבאר בסמוך ציווי חז"ל לתוכפן זו לזו ולברך על שתיהן שתי הברכות כדי שתעלה ברכת להניח על ש"י וגם על ש"ר וכן ברכת על מצות תעלה על שתיהן ומצאו סמך לזה מן התורה כמ"ש הרז"ה בפ' בתרא דר"ה וז"ל עבירה הוא בידו משום דאע"ג דב' מצות הן מ"מ כיון דכתיב בש"י ובש"ר והיה לאות על ידך ולזכרון בין עירך צריך זכירה שיהא תוכף תש"ר לתש"י כדי שתהא הויה א' לשתיהן וה"נ משמע בטא"ח סי' כ"ה וז"ל ראיתי לא"א ז"ל שמיד אחר שקשר ש"י על הזרוע הניח ש"ר קודם שכרך הרצועה סביב הזרוע שהיה אומר כיון שברכה שניה חוזר גם על ש"י כו' יש למעט ההפסק. וכב"י וז"ל ובתשו' הרא"ש כ"ג דין ב' כתב שאין לכרוך הרצועה בנתיים משום דברכת תש"י חוזרת גם על תש"ר וכו' ולא ידעתי למה שינה רבינו מדברי הרא"ש ע"כ ומהר"ש מפראג תי' שמ"ש הטור חוזרת גם על של יד ר"ל גם על הברכה ש"י והוא דוחק ולמאי דאמרן לק"מ שדברי שניהן הן אמת ועולין בקנה א' דכל א' מב' הברכות חוזרת על שתיהן וכ"מ להדיא במ' תנחומא ס"פ בא וז"ל מצוה להניח ש"י תחלה ומברך להניח וחוזר ונותן ש"ר ומברך על מצות ואם סח וכו' ואם ביהא שמיה רבה מברך או בקדוש' פסק בין התפילין מעורכי המלחמה אינו חוזר אלא חוזר ומברך על ש"ר מפני שכל תפלה טעונה ב' ברכות אם ברכן בא' עולות לזו ולזו ואם הפסיקן בטלה ברכה ראשונה וחוזר ומברך שתיהם עכ"ל. והטעם לזה שאמרו שראוי לברך על כל א' מהם ב' ברכות נ"ל שהוא מפני שיש בכל א' מהן ב' ענינים. א' הוא הגוף המצוה שהוא לזכרון להאמין מציאות הש"י ויחודו ויציאת מצרים ושכר ועונש ואף אם היה אוחזם בידו היה אפשר לקיים מצוה זו וע"ז נתקנה ברכות על מצות תפילין והשני הוא הנחת וקשירת תפילין במקומ' המיוחד לה כדכתיב וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך וע"ז נתקנה ברכה להניח תפילין ולכן ציוו לתוכפם כדי שתעלה כל ברכה על שתיהן והשתא א"ש מ"ש שמברכין שתים על ש"ר כשהפסיק ביניהם ואין כאן חבילות חבילות ומה"ט נמי אמרו שעבירה הוא בידו כשסח ביניהם כי צריך לתוכפם זו לזו כדי שיעלו שתי הברכות על שתיהן ולא אמרו כן בשאר שתי מצות נפרדות וכן בשוחט עופות או בהמות רבות וסח בנתיים דה"ל כמפסיק באמצע סעודתו דאינו חייב לתכוף אכילה שאחר השיחה לאכילה שלפניה ה"נ א"צ לתכוף שחיטה שניה לשחיטה ראשונה לכן לא הוי הסיחה ביניהם היסח הדעת וז"ש התוס' והרא"ש ור"א דשתי התפילין מצוה א' הן אם לא שח לאו למימרא דמצוה א' ממש הן דא"כ כי סח ביניהם נמי ליהוי כשח באמצע מצוה א' כיון שעיקרן של הנזכרים היא אלא כל א' משניהם בא להורות על ב' עניינים לכן חוזרת ברכת להניח גם על ש"ר וברכת על מצות גם על ש"י ומוכח להו הכי בפשיטות מדאסרו להפסיק בין שני התפילין וחוזר עליה מעורכי המלחמה משא"כ בשאר מצות וכדפי' אבל אם שח ממילא ה"ל ב' מצות לגמרי דהא סמיכה ותכיפה לא ה"ל וצריך לברך על ש"ר שתי הברכות וק"ל: והשתא א"ש מאי דאיכא למידק בדברי ר"א שזכרנו למעלה דהא הוא פליג על ר"י הלוי שכתב שם המרדכי בשמו דהקורא בתורה כמה פסוקים ושח חוזר ומברך ומייתי ראיה מתפילין וז"ל והא הכא אע"ג דתש"י אינה מעכבת ש"ר ותרי מצות הן כשסח הוי היסח הדעת מברכה ראשונה ה"נ מי שקורא בתורה ג"פ יצא ידי קריאת' ואם סח בנתיים יברך ברכה שלפניה עכ"ל. מדקאמר אע"ג דתפילין תרי מצות נינהו כו' משמע דכ"ש אם הן מצוה א' דהוי היסח הדעת וחוזר ומברך א"כ מאי קאמר עליה רבינו אפרים דל"ד לתפילין משום דלפעמים הן מצוה א' ולפעמים ב' הא בין כך ובין כך הבי' ר"י הלוי ראיה שחוזר ומברך ותו דא"כ ל"ל לר"י למימר ה"נ מי שקרא בתורה ג"פ יצא ידי קריאתה כלומר ונגמרם המצוה דהא אי לא יצא ידי קריאתה ולא נגמרה המצוה כ"ש דהוי הפסק והיסח הדעת ולפמ"ש יתבארו דבריהם יפה דכוונת ר"י לומר דל"ת דדוקא במצוה א' הוי שיחה הפסק והיסח הדעת כיון דמבטל לגמרי הברכה ראשונה שהיא היתה ע"ד לגמור המצוה וכשהפסיק לא גמרה ובטלה למפרע הברכה ראשונה מ"ה צריך לחזור ולברך משא"כ כשכבר גמר המצוה ולא נתבטלה הברכה ראשונה הרי היא חוזרת גם על מה שיעשה עוד מצוה ששייכ' לה אותה הברכה עצמה לזה מביא ר"י הלוי ראיה מתפילין דאע"ג דתרי מצות הן וגמר כבר מצוה הראשונה ולא נתבטלה הברכה ראשונה למפרע אפ"ה חוזר ומברך ברכה ראשונה על ש"ר ה"נ הקורא בתורה ג"פ ונגמרה המצוה אפ"ה חוזר ומברך אף שלא נתבטל הברכה ראשונה למפרע ור"א השיב דאפי' הוי הפסק והיסח הדעת כשסח אחר ג"פ א"צ לחזור ולברך וראי' מברכו וק"ש וכו' ושאני גבי תפילין דפעמים מצוה א' הן שצריך לתוכפן זו לזו וברכה של זו עולה גם לזו כיון שעיקר ענינם א' הוא כדפי' ומש"ה אם שח הרי הוא עשאן ב' מצות צריך לחזור ולברך כיון דברכה ראשונה הויא אדעתא דהכי שלא ישיח ביניהם ותעלה גם על ש"ר ואח"כ חזר מכוונתו אבל בקורא בתורה שלא בירך מתחלה אדעתא שלא יפסיק קריאתו אחר ג' פסוקים שהרי אינו חייב לעשות כן להכי אפי' שח והפסיק אחר ג' פסוקים א"צ לחזור ולברך כיון דלא נתבטל' כוונ' ברכ' ראשונה והיינו נמי טעמא דהרא"ש שכ' בפ' כיסוי הדם דא"צ לחזור ולברך כשסח בין עוף לעוף וכו' ול"ד לתפילין דשתיהן מצוה א' עכ"ל. ולכאור' ק' הא איפכא מסתברא דבשתי מצות הוי טפי הפסק והיסח הדעת מבסח באמצע מצוה א' ולפמ"ש א"ש ולא קשיא מידי ודו"ק. מצינו למדין שאותם שנוהגין לברך שתים א' על ש"י וא' על ש"ר יאמרו על מצות בחול"ם ל' רבים כיון דקאי אתרווייהו שהן ב' מצות כמבואר במשנ' ובגמ' דפ' התכלת ואפי' שח ביניהם שמברך שתים על של ראש י"ל על מצות בחול"ם ולא מבעי' להרז"ה שכתב הר"ן בשמו בפ' בתרא דר"ה שאם סח חוזר ומברך להניח וממשמש אז בשל ידו מחזק הקשר ועוד מברך על מצות כו' ותוכף שתי מצות זו לזו דפשיטא דקאי שפיר על מצות אתרוייהו אלא אפי' להרא"ש והמרדכי והטור שלא הזכירו שימשמש בשל יד ויחזק הקשר מ"מ כיון שבהנחת של ראש גומר ומשלים שתי המצות של תפילין המצטרפות זו לזו קאי שפיר על מצות גם על של יד שהניח כבר כדאמרי' ס"פ ג' שאכלו אם לא בירך המוציא כל שלא השלים הסעודה מברך המוציא ואע"ג דלא הוי עובר לעשייתן הא אף כשמניח שתיהן בלא הפסק בנתיים ג"כ אינו מברך על מצות עובר לעשייתן הנחת של יד אלא מברך אח"כ על מצות וקאי נמי על של יד אע"ג דלא הוי עובר לעשייתן ולכן י"ל על מצות בחול"ם ל' רבים (וכן משמע ברמב"ם פ"ב לומר על מצות דכ' מפני שהן ב' מצות: אמנם אם אין לו אלא של ראש בלבד פשיטא שיברך על מצות בפת"ח הוי"ו ומתוך מה שכתבתי יצא לנו שבכה"ג מברך שתים וכמ"ש הרא"ש והמרדכי והטור כיון דכל אח' טעונ' שתי ברכות ולא כנ"י בה' קטנות שכ' דמברך על מצות לחוד וכבר תמה עליו הב"י בא"ח סימן כ"ו דהא הכא ס"ל כר"ת דסח מברך שתים קאי אש"ר ואף שיש לי ליישב דס"ל לנ"י דבאין לו אלא ש"ר לא יברך שתים משום דאיך עושה מצות חבילות משא"כ בסח ביניהם מ"מ קאי גם כאן אש"י וכדפירש לעיל כבר הוכחנו דלא שייך הכא עושין מצות חבילות ולהכי לא נקטינן כנ"י אלא כהפוסקים הנזכרים וכמ"ש בש"ע סי' הנזכר. ועוד יצא לנו ממ"ש דאם אין לו אלא ש"י מברך שתים כיון דכל אח' טעונה שתים כדפי' וכן פסק הסמ"ק והגהו' סמ"ק וסה"ת ולא ידעתי למה פסק הטור דעל ש"י לבד מברך להניח ולא על מצות והוא נגד הפוסקים הנזכרים בלי שום טעם וראיה ולא הזכיר דעתם כלל ואי משום דאמרי' סח מברך שתים על ש"ר וא"כ נשארת ש"י בברכת להניח לבד שאני התם שא"א לתקן עוד א"נ ברכות על מצות שמברך אח"כ על ש"ר קאי נמי אש"י אף שהפסיק בנתיים ומטעמא דאמרינן לעיל ואי משמע להטור הכי ממ"ש הרא"ש וכ"כ המרדכי בה' קטנות בשם ר"י גם סח מברך שתים אש"ר וכן אם אין לו אלא של ראש וכו' ולא כתבו סתם אם אין לו אלא א' כו' דהוי משמע בין ש"י בין ש"ר גם מזה אין הוכח' כ"כ דאפשר דמשום דאינהו קאי התם בש"ר הזכירו ג"כ דין דאין לו אלא ש"ר ואין ה"נ דה"ה באין לו אלא ש"י כמ"ש הסמ"ג והגהות סמ"ק וסה"ת להדיא ואפשר משום דהרי"ף ורש"י ורמב"ם פסקו לברך על שתיהן להניח לבד ולא פליג ר"ת עליהם להדיא בש"י אלא הזכיר ש"ר נקט כספק ברכות להקל הנלע"ד כתבתי יצחק לוי: ז׳ לפיכך צריך לברך כו'. פי' קודם הנחה פשיטא שלא יברך דעכ"פ סמוך לעשייתו בעי' וזה הוי קודם דקודם ע"כ יברך אחר ההנח' וקודם עיקר העשוי' שהיא הקשירה דהיינו הידוק הרצועה המונחת על הזרוע כ"פ ב"י פי' א'. ועוד פי' שני דלא בא למעט רק שלא יעשה אחר ההידוק אלא קודם לו אבל אם בא להקדים גם קודם ההנחה שפיר דמי והסכים ב"י לפי' א'. וק"ל מ"ש מן ברכת על ביעור חמץ דמברכין קודם הבדיקה מטעם שהבדיק' צורך הביעור כמ"ש הטור ריש ה' פסח כ"ש דנימא כאן שהנח' היא לצורך הקשיר' שהיא העשיי' העיקרי' וזה ראי' לפי' השני. וי"ל לפי' א' דגם בבדיקת חמץ הי' ראוי לברך קודם הביעור אלא שאין זמנו קבוע ביום שהאדם הולך בשוק ויש לחוש שמא מתוך עסקיו יעבור הזמן משא"כ בלילה שכל אדם מצוי בביתו אבל כאן ההידוק אחר ההנח' הוא בבירור תיכף ע"כ יעשה מן המובחר כנ"ל: ח׳ אלא שותק ושומע. דהשתיקה כעונה לענין לצאת י"ח אבל לא שיחשוב כהפסק' ומשמע כאן שאלו עבר וענה יהא שמיה רבא וכיוצא בה דלא הוי הפסק לענין שיצטרך לברך שנית על התפילין כדין המפסיק בשיחת חולין וכ"כ בב"י בשם המרדכי מטעם דאין הפסק אחרי שצורך הוא לו: ט׳ קודם שיכרוך. הטעם בטור בשם הרא"ש כיון שברכ' שני' חוזרת גם על ש"י ומטעם זה אין להפסיק ביניהם ע"כ ימעט ההפסק בכל מה שיוכל והכריכ' סביב הזרוע אינה מן המצו' הלכך טוב לאחר אותה עד שיניח ש"ר עכ"ל. וכ' ב"י בשם תשוב' הרא"ש בל' זה מפני שברכת תש"י שייכא ג"כ על התש"ר עכ"ל. ומהר"א מפראג פי' דברי הטור מ"ש גם על ש"י פי' על ברכת להניח שהיא ש"י ונמצא דברי הטור כדברי הרא"ש והוא מוכרח דאל"כ תקשה לך הא כתב אח"כ דאם אין לו אלא ש"י מברך להניח לחוד ש"מ דא"צ לש"י רק להניח וכן משמע באשר"י הלכות קטנות ובספ' כוונת האר"י בשם מהר"ר יצחק לוריא שנהג לכרוך שבעה כריכות תחלה בזרוע ואח"כ הניח של ראש וכתב בזה סוד ע"ש. י׳ להוציא תפילין של ראש כו'. יש נוהגים לעשות לכל תפלה כיס בפני עצמו ולעשות סימנים בכיסים של התפלה איזה של יד ואיזה של ראש ולא נכון הוא דמ"מ כשיבוא הכיס שבו תפילין של ראש מזומן לפניו תחלה נגד ימינו צריך שיהפוך הכיסים שיבוא של יד לפניו תחלה ונמצא מעביר על המצות אלא יניחם שניהם בכיס אחד ארוך וצר ויניח של ראש למטה ושל יד למעלה באופן שבשום פנים א"א לשל ראש שתבוא קודם: י״א הזיזם ממקומם כו'. לעיל סי' ח' סי"ד נתבררו דברים אלו ושיש לנו לפסוק כי"א קמא שמביא רמ"א שם וא"כ לענין תפילין יש לפסוק אם הסירם כדי ליכנס לב"ה צריך לחזור ולברך אבל בלא ליכנס לב"ה א"צ לברך: י״ב א"צ לחזור ולברך. כיון דלא נעשה עדיין מצות הנחה נמצא לא חלה הברכה על שום מצוה וכיון שלא הסיח דעתו ממנה חיילא שפיר על הנחה שניה כ"כ ב"י. ומדבריו יש ללמוד במי שיש תפילין בידו בלא קשר ומברך ועושה קשר ומניח דשפיר עולה לו הברכה שעשה תחלה דעשיית הקשר אינה הפסק אלא תיקון כמצות ודומה להביאו מלח שבין ברכת המוציא לאכילה לקמן סימן קס"ז ס"ו: וכתב עוד ב"י דאם עשה ההידוק כבר ואח"כ נפסק ומתקנו צריך לברך דכבר נעשה המצו' במה שהידק פ"א ולכאור' יש להביא ראיה מטלית שנפלה כולה ממנו דצריך לברך כשחוזר ומתעטף כמ"ש סי' ח' סט"ו אבל ק"ל דהא ברכת להניח שמברך קודם הנחת תפילין ש"י קאי גם על תש"ר כדאיתא לעיל וא"כ כל זמן שלא הניח תש"ר עדיין עסוק במצוה השייך לאותה ברכה ומה שעשה קשר לתש"י הוא ג"כ מתוקן המצוה כי א"א לו להניח ש"ר קודם ש"י וע"כ צריך לתקן תש"י ואח"כ יניחם כראוי נמצא שקיום המצוה השייכה לברכה נמשכת עדיין עד שתגמור דהיינו אחר שהניח ש"ר ונראה שזה טעם הש"ע מ"ש אח"כ והוא מן דברי הראב"ד בב"י דאם הותר קודם הנחת ש"ר כו' מטעם שקיום הברכה עדיין נמשך כמ"ש ואע"ג דהראב"ד לא זכר אלא היתר ההידוק נראה דה"ה בנפסק דחד טעמא הוא דהא הזיזו ממקומן צריך לברך ועוד נפרש בסמוך בס"ד: י״ג אם הותר ש"י כו'. צ"ע כוונת הש"ע דהא הותר ונפסק שוים הם כמ"ש בסמוך וגם סידור לשון הב"י מורה כן דמתחלה כ' דנפסק הקשר ואח"כ מסיים בלשון זה אח"כ מצאתי בס' א"ח בלשון זה כ' הראב"ד כו' דמשמע דאותו דין דזכר הב"י תחלה נתפרשו גם דברי הראב"ד וא"כ קשה הא כ' הש"ע תחלה בנפסק דוקא בתחלת ההידוק א"צ לברך הא אחר ההידוק צריך לברך וכמ"ש בשם ב"י וכאן כ' בהותר דכל זמן שלא הניח ש"ר א"צ לברך. ונ"ל דבספר ב"י הי' נסתפק בפירוש דברי הראב"ד אם יש חילוק בין הותר לנפסק דאפשר דבהותר מסתבר טפי שא"צ לברך שנית כי מחוסר מעשה קל דהיינו ההידוק לחוד וכיון שעדיין ש"ר לפניו ושייך לברכת ש"י כמ"ש בסמוך מ"ה א"צ לברך משא"כ בנפסק הקשר דהוא מעשה חדש מ"ה כ' בב"י סתם שאחר שכתב חילוק שלו בנפסק העתיק ל' הראב"ד וסמך על המעיין לידע מוצא הדברים אבל בש"ע לא כתב אלא דבר הברור ע"כ לא כתב רק מלתא דלית ביה ספיקא דהיינו שנפסק בתחלת ההידוק א"צ לברך ואלו אחר ההידוק לא כתב כלום אלא העתיק הדברים של הראב"ד כהוייתן שמהן יש ללמוד דה"ה לנפסק שא"צ לברך אפי' בנפסק אחר ההידוק כנ"ל ברור וכנ"ל לפסוק להלכה אפילו בנפסק אחר ההידוק א"צ לברך כ"ז שלא הניח עדיין ש"ר כנ"ל: י״ד ולא על גזולין. דבוצע ברך נאץ ה' עד שיהא בהם יאוש ושינוי רשות כ"כ ב"י בשם א"ח בשם העיטור אבל נ"ל לפי מה שהוכחנו בסי' י"א ס"ו דבציצית אין לברך עליהם אפי' אחר יאוש ושינוי רשות ה"נ כן הוא בתפילין ומ"ה סתם הש"ע כאן וכ' סתם פסולין דמשמע בכל גווני וכן דקדק בב"י מדברי רמב"ם בסי' י"א מדכתב סתם פסולי': ט״ו עד שיחזירו ס"ת. סמך לדבר ויעבור מלכם לפניהם וה' בראשם: ט״ז קדושת כתר. פי' במקום שאנו אומרים נקדש במוסף אומרים במקצת מדינות כתר יתנו לך וכו' וכתב ב"י הטעם דאין נכון להיות באותה שעה כתר דתפילין עליו כדאיתא בשם הזוהר מביאו ב"י לענין תפילין בח"ה בסי' ל"א. ותמהני על מ"ש רמ"א שהמנהג לסלקם בכ"מ והלא בח"ה חמור טפי לענין תפילין שלא להניחם כמו שהאריך על זה ב"י בשם הזוהר ואפ"ה מניחין תפילין במדינות אלו ואפי' בברכה ואלו כאן משום קדושת כתר שיש במדינות אחרות נחלוץ תפילין ואדרבא בהרבה דוכתי שאין מניחין תפילין מ"מ אין חולצין אם היו עליו כבר וכאן נימא להיפך. ושמעתי בשם גדול הדור אחד שלא היה חולצם במוסף כיון שא"א כתר ע"כ נראה דהנוהג כן שאינו חולצן אין עליו תלונה על שהוא סותר המנהג כי יש לו על מי לסמוך:

ספר מחצית השקל על אורח חיים כ״ה

כ״ה:ר״ד א׳ (ס"ק א) שלא כו' וכ"מ סעיף י"א. ר"ל שכ' שם וז"ל ויש מ"ש שאסור להוציא תפיל' ש"ר מהתיק עד שתהיה תפלה של יד מונח'. ודין זה מקורו מתשו' הר"י גוקטליי"א. והטעם ע"פ הקבלה כמ"ש הרב"י בספרו הארוך. וסיים שם רמ"א בהגה ואף אם שניהם לפניו חוץ לתיק לא יתקן לפתוח התפלה של ראש עד אחר הנחת של יד. והוא מהרי"א ומהריב"ח כמבואר בב"י ועל דין זה כ' הרב"י הטעם (וכ"ה במ"א לקמן) משום דכשנוטלה ואינו מניחה הוי כמעביר על המצות וא"כ תיקשי למה בדין ראשון שאסור להוצי' תפילין ש"ר כו' הוצרך ליתן טעם ע"פ קבלה. ולא אמר ג"כ הטעם משום דהוי כמעביר ע"ה. אע"כ צ"ל כיון דעדיין אין תפלה ש"ר פתוח אף שהוציאו מהתיק לית בה משום מעביר ע"ה. כ"ש שעדיין מכוסין בכיסן דליכ' משום מעביר ע"ה: כ״ה:ר״ה א׳ (ס"ק ב) מזומנים וכ"ה ביבמות. ר"ל אע"ג דאי היה ממתין עד שיביאו לו ציצית היה עושה מצוה מן המובחר לברך על הציצית קודם התפילין. וכמ"ש ריש הסי' אפ"ה א"צ להמתין. וע"ז כ' דכ"ה ביבמות. דתנן התם מצוה בגדול לייבם. דכתיב והי' הבכור כו' ואם אין גדול קטן מייבם. ותנן תלה הקטן בגדול עד שיב' ממדינת הים. (פי' דהגדול הוא במדינת הים ואומר הקטן שימתינו עד שיבא הגדול ממדינת הים) אין שומעים לקטן. אלא צריך הקטן לייבם או לחלוץ מיד. אע"ג דאם היינו ממתיני' עד שיבא הגדול היה נעשה המצוה מן המובחר דהא לכתחל' המצוה בגדול מ"מ עדיף שייבם או יחלוץ הקטן מיד דשהויי מצוה לא משהינן וכל שיש לקרב עשיי' המצוה עדיף טפי: ב׳ ובמנחות דף ע"ב דאע"ג דאיברים ופדרים של תמיד בין הערבים מצותן כל הלילה ואפ"ה רשאי להקטיר בשבת אברים ופדרים של תמיד של בין הערבים של שבת. ואע"ג דאפשר להקטירן בליל מוצאי שבת: ג׳ אפ"ה הותר לחלל שבת דחביבה מצוה בשעת' להקדים המצוה: כ״ה:ר״ו א׳ (ס"ק ג) א"צ כו' ט"ס היא. וכצ"ל ויניח תפילין בביתו דוקא כו' וקאי על מ"ש הרב"י סעיף ב'. כ"ה בזוהר בד"מ הביא בשם הרקנ"ט שכ' בשם הזהר. דאם עושה כן שכינת' אזדמנא עליה. ותרין מלאכים דקיימי' עליה כו' מלוין לי' עד בי' כנשתא ומברכים ליה. וחד מקטרג' דקאי' קמי' פתחא דבר נש אזיל בתרייהו ועונה אמן בע"כ. והרב"י כ' בשם הזוהר מאן דאתי לבי כנישתא ול"ל תפילין ברישי' וציצית בלבושיה ואמר אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך קב"ה אמר אן הוא מוראי. ודאי אסהיד סהדותא דשקרא עכ"ל: ב׳ ועבי"ד סי' רל"ב סעיף י'. ר"ל דמזה הביא מהר"ם בתשובה הנ"ל ראיה לדבריו. מהא דאי' שם סעיף ז' אם ראה מרחוק אנשים אוכלים פירותיו. ואסרן עליהן וכשקרב אליהם ראה שהם אביו או אחיו אין נדרו נדר אע"פ שלא פי' תחלה בעת שאסרן. דמה"ט אוסר הואיל והם רחוקים ואינן אביו ואחיו מ"מ הדבר מוכיח ממילא שאין אדם אוסר פירותיו על אביו ואחיו ובסי' י' כ' נשבע שלא יעשה כך מפני שהיה סבור שהיא איסור גדול ואח"כ נודע לו שאין בו איסור כל כך לא חלה השבועה כלל כי היתה בטעות עכ"ל ודימה מהר"ם נדון שאלתו לשני דיני' הנ"ל ולכן סיים מ"א ונ"ל דצריך התרה כיון דמהר"ם דימהו גם לסעיף י' ושם בסעיף י' כ' הט"ז דמשמע מדברי ש"ע דאפי' לא פי' בשעת שבועה שנשבע משום שסובר שהו' איסור גדול אפ"ה א"צ התרה ותמה הט"ז מ"ש מהא דכ' שם סעיף ו' שאם אמר קונם אשתי נהנית לי שגנבה כיסי או שהכתה בני ונמצ' שלא גנבה ולא הכתה אין צריך התרה הרי דבעי' דוקא שיפרש בשעת הנדר שגנבה כו' אבל אי נדר סתם אפי' אומר שבלבו היה משום שגנבה כו' אפ"ה צריך התרה וה"ה בהאי דסעיף י' אם לא פי' משום שסובר שהוא איסור גדול צריך אח"כ התרה ולא דמי לסעיף ז' דאפילו לא פי' משום שהם אינן אביו או אחיו אסרן עליהן ואפ"ה א"צ התרה דשאני האי דסעיף ז' כמ"ש בש"ע שהדבר מוכיח שאין אדם אוסר פירותיו על אביו ואחיו וה"ל כאלו פי' אבל בסעיף ז' וסעיף י' בעינן דוק' פי' בשעת הנדר דאין הדבר מוכח שנודר קונם אשתי כו' שהטעם שחשד' שגנב' כו' שמא מחמת סבה אחרת וכן בסעיף י' שמא אפילו היה יודע שהי' איסור קל אעפ"כ נשבע וכיון שלא פי' צריך התרה עכת"ד וכיון דמהר"ם דימה דין דהכ' גם לסעיף י' דהתם א"כ לדעת ט"ז גם כאן צריך התרה כיון דגם כאן אין הדבר מוכח וניהו דמודה מ"א לענין קנס דאין מוציאים מידו מ"מ לענין איסור חש מ"א לדעת הט"ז ומצריך התרה. ובתשו' נ"ש סי' ו' חולק על דינו של מהר"ם דאין כוונת הזוהר דקב"ה שואל אן יראתי אלא ביוצ' מפתח ביתו כשכבר האיר היום וחל עליו מצות תפילין וציצית אבל כשיוצ' קודם אור היום דעדיין א"א להניח ציצית ותפילין ל"ל בה ואייתי ראיה מדברי בעל ר"ח בספרו תוצאות חיים וקרא דאב' ביתך כו' ביראתך י"ל בענין אחר דקאי על זכות ג' אבות ע"ש עכת"ד וצריך לומר הא דהאר"י ז"ל לא היה מיו"ד הראשונים עיקר טעמו היה כמ"ש מ"א לקמן סי' צ' ס"ק כ"ז וז"ל כי הוצרך לפנות שהיה לו חולי וגם כדי שילך מעוטף בטלית ותפילין כו' עכ"ל א"כ י"ל דעיקר טעמו היה מפני שהיה צריך לפנות. וטעם שילך מעוטף כו' לא עשאו אלא סניף בעלמ' וכ"כ בס' א"ר: כ״ה:ר״ז א׳ (ס"ק ד) בביתו כו' ודומה לזה כ' בסי' קס"ח ס"א היה לפניו חתיכת לחם וככר שלם צריך לברך המוצי' על השלם. וכ' רמ"א שם דוק' אם דעתו לאכול שניהם. אבל אם אינו רוצה לאכול כ"א מאחד יבצע עליו אע"ג דהשני חביב וחשוב: כ״ה:ר״ח א׳ (ס"ק ה) ושם כו' ובמקום שמצוים עכו"ם כו' בחצר בה"כ משום רשעת העכו"ם: ב׳ סי' תקנ"ד. לענין חליצת מנעל בט"ב דבמקום שעכו"ם הרבה עוברים ושבים א"צ לחלוץ ברחוב מה"ט: כ״ה:ר״ט א׳ (ס"ק ו) יכוין כו' גם ב' פרשיות וכו' ר"ל דבתפילין כתובים ד' פרשיות שמע. והיה אם שמוע. קדש והיה כי יביאך. ושני פ' מהן דהיינו שמע והיה אם שמוע. קוראין כל ישראל וע"ז כ' דגם ב' פרשות אחרות דהיינו קדש והיה כי יביאך יש לקרותן: כ״ה:ר״י א׳ (ס"ק ז) ויניח הע"ת כו' שכ' שגם כשימשמש בתפילין ימשמש תחלה בשל יד ואח"כ בשל ראש והוא מבואר כן להדי' בש"ע סי' כ"ח: כ״ה:רי״א א׳ (ס"ק ח) תפלין הלמ"ד בדג"ש לפי שהטור כ' וז"ל ונקראים תפילין ל' פלילה שהן אות ועדות לכל רואינו שהשכינה שורה עלינו דכתיב וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך ודרשי' אלו תפילין שבראש עכ"ל וכיון דתפילין שרשו פלל א"כ היה צריך לכתוב תפילין בשני למדי"ן כמו פלל ולכן בא דגש בלמ"ד דהוי כאלו נכתבו שני למדי"ן. וכ"כ רש"י פ' וישלח ע"פ כי חנני אלקים כו' אין חנן בלי שני נוני"ן: כ״ה:רי״ב א׳ (ס"ק ט) על מצות בפת"ח. דאי הוי בפת"ח הוא ל' יחיד ובחול"ם הוא לשון רבים כדאית' סי' כ"ו שכ' רמ"א לדידן דמברכים שתי ברכות על של ראש ושל יד ואם אינו מניח רק של ראש לבד מברך שתי ברכות להניח וגם ברכת על מצות דאי מניח שתיהן אז קאי ברכת להניח שבירך על של יד גם על של ראש ודי כשמברך על של ראש על מצות אבל כשאינו מניח רק של ראש כיון שעדיין לא בירך צריך לברך על של ראש גם ברכת להניח וכתב שם עוד אבל אם אינו מניח רק של יד לבד אינו מברך רק ברכת להניח לבד וא"א דברכת על מצות קאי גם על של יד א"כ היה ראוי כשמניח של יד לבד ג"כ לברך שתיהן להניח ועל מצות אע"כ דעל מצות לא קאי על של יד: ב׳ ואפי' למ"ש הטור כו' עיין בט"ז ס"ק ט' דקאי גם על של יד א"כ מברך על ב' מצות והיה ראוי לומר מצות בחול"ם שהוא לשון רבים: ג׳ דאסור כו' על שנים כא' דכתיב ברוך ה' יום יום כל יום תן לו מעין ברכותיו ה"ה בכל מצוה הדין כן: ד׳ מצות ה' ברה כו' דנקט מצות בפת"ח וקאי על כל המצות. וע"כ משום דכל המצות קשורים ואחוזים זה בזה ולכן אפי' מצות רבות יש לקרותן בלשון יחיד וכמ"ש פ' עקב כל המצוה אשר אנכי מצוך היום תשמרון כו' וקרי לפי פשוטו כל המצות בלשון יחיד וא"כ כשיאמר כאן מצות בפת"ח יוצא ממ"נ אי קאי רק על של ראש דהוי חדא מצו' ודאי א"ש מה שיאמר מצות ל' יחיד ואי קאי גם על של יד דהוי כעין שני מצות אפ"ה א"ש מה שאומר מצות בפת"ח ל' יחיד דהא גם מצות רבות נקראים ל' יחיד: ה׳ לא א"ש לאידך פירושא ר"ל למאן דס"ל דלא קאי על של יד והוי רק מצוה א' והוא או' בחול"ם דהוי לשון רבים: כ״ה:רי״ג א׳ (ס"ק י) בשכמל"ו כו'. וכמ"ש סי' ר"ו שהוא תיקון למברך ברכ' לבטלה אף דלכתחל' אין לעשות כן לברך ברכה שא"צ ולו' בשכמל"ו מ"מ הכא עיקר דעת הפוסקים לברך שתים. וליתרון לצאת דעת הי"א שאין מברכים רק א' דהוי לדידהו ברכ' שני' לבטלה לכן יאמר בשכמל"ו: כ״ה:רט״ו א׳ (ס"ק יב) עובר כו' כמ"ש סי' קס"ז לענין ברכ' המוציא אע"ג דבעי' לברך עובר לעשייתן מ"מ לא יברך עובר דעובר לכן אין לברך המוציא עד שיתפוס הלחם קודם שיחתוך הלחם. ובסי' תרנ"א דמה"ט לא יברך על הלולב עד שיתפוס הלולב וע"ש: כ״ה:רי״ז א׳ (ס"ק יד) אסור כו' עסי' רט"ו דשם מבוא' דאסור לגרום ברכה שא"צ: ב׳ ב"י מהרא"י ואייתי ראי' מדברי הרא"ש דאפי' מלבד האיסור גורם ברכה איכא עבירה להסיח ביניהן. וכ' בס' ל"ח בה' תפילין סעי' ט"ו הטעם בשם הר"ן וז"ל דה"ט משום דאע"ג דשני מצות הן כיון דכתי' בתפילין של יד ושל ראש והיה לאות על ידך ולזכרון בין עיניך צריך זכירה שיהי' תיכף תפלה של ראש לשל יד כדי שתהי' הוי' א' לשתיהן עכ"ל: כ״ה:רי״ח א׳ (ס"ק טו) להניח כו' דע דמחלוקת הרב"י הוא במ"ש במנחות דף ל"ו אביי ורבא דאמרי תרווייהו לא סח בין תפלה לתפל' מברך א'. סח מברך שתים. ופירש"י והעומדים בשיטתו לא סח מברך א' על של יד ועל של ראש. וסגי בברכ' א' שבירך על של יד להניח דברכ' להניח קאי גם על של ראש. סח א"כ הפסיק לכן מברך שתים ר"ל מברך עש"ר על מצות והיינו שתי' להניח עש"י ועל מצות עש"ר וכן פסק הרב"י לעיל אבל ר"ת פי' לא סח מברך א' על של ראש דהיינו על מצות. אף דכבר בירך על של יד להניח. וברכת להניח קאי על של ראש מ"מ צריך עוד לברך על מצות. סח והפסיק מברך על של ראש לבד שתי ברכות דהיינו מברך שוב על של ראש להניח וגם על מצות. וכן פסק רמ"א: ב׳ וכ' הר"ן כו' וטעמו שמצריך למשמש בשל יד: ג׳ לברך כשממשמש ר"ל אפי' לא נשמטו והובא דעה זו בהרב"י: ד׳ ואף דלא קי"ל הכי אלא דוק' בנשמטו כמבוא' סעיף י"ב. מ"מ כיון די"א דהכ' א"צ לברך להניח והוא דעת רש"י וכן פסק רב"י. ניהו דקי"ל כר"ת דצריך לברך גם להניח מ"מ עדיף טפי למשמש בש"י דעי"ז אנו יוצאים לדעת רש"י לברך להניח עכ"פ למ"ד על משמוש גרידה בלי נשמט ג"כ מברך וכל מה דאפשר לתקן מתקנים: כ״ה:רי״ט א׳ (ס"ק טז) אם סח כו' כמ"ש סי' קס"ז ס"ו דבין ברכ' המוציא לאכילת המוצי' אם הפסיק צריך לחזור ולברך מיהו אם סח מענין דברי' שהם צורך סעודה א"צ לחזור ולברך וכ' רמ"א ומ"מ לכתחלה לא יפסיק כלל אפי' בדברים שהם מצורכי סעודה. ובסי' תקצ"ב ס"ק ה' הקשה מ"א על מ"ש שם שבין ברכה לתקיעת שופר לא יסיח אם לא בענין התקיעו'. משמע דמענין התקיעות רשאי לשיח אפי' לכתחלה והא בסי' קס"ז אוסר לכתחלה ותי' וז"ל ואפשר דהכא מיירי שצריך לשיח כגון שאו' להביא שופר וכיוצא בו עכ"ל. והן הן דברי מ"א שבכאן: כ״ה:ר״כ א׳ (ס"ק יז) לא הוי חוזר ומברך. הרא"ש ורשב"א ואגור. אף דהט"ז בס"ק ח' הבי' בשם המרדכי דאינו חוזר ומברך מ"מ פסק מ"א דמברך דהם רבים הפוסקי' שצריך לברך ומרדכי יחיד. ועוד דהמרדכי לטעמיה דס"ל דצריך להפסי' ולענות איש"ר וכדאי' בהרב"י ולכן לא הוי הפסק משא"כ לדידן דקי"ל דא"צ לענו' איש"ר אדרב' אסור לענות א"כ יש לפסוק כהפוסקי' דצ"ל ולברך: ב׳ אלא משום שגור' כ"ה בתשו' הרשב"א אע"ג דבס"ק י"ד כ' בשיח' מלבד איסור גורם ברכה ג"כ איכ' איסור' היינו דברי חול אבל דברי קדושה ליכ' כ"א משום גרם ברכ': ג׳ וכיון דהם אין מברכים בחה"מ מותר לו' דברי קדוש': ד׳ (ס"ח יח) אחר כו' שהכריכ' מן המצוה כצ"ל. שטעמו של הרא"ש הוב' בב"י מפני שברכ' של תפילין ש"י שייכא גם על של ראש. וכריכ' הרצוע' סביב הזרוע אינה ממצו' הנחת תפילין עכ"ל. ור"ל דהכריכ' מצוה בפני עצמה אבל אינו ענין למצו' הנחת תפילין וא"כ הוי הפסק. אבל האר"י ז"ל ס"ל דהכריכ' היא ממצות הנחת תפילין ולכך לא הוי הפסק: ה׳ ועשא' מעומד. ר"ל הכריכ' והטעם ע"פ הקבל': כ״ה:רכ״ב א׳ (ס"ק יט) לא הוי כמעביר כו' משא"כ מ"ש הרב"י ויש מ"ש שאסור להוצי' כו' אין בו משום מעביר כמ"ש לעיל ס"ק א'. אלא הטעם ע"פ הקבל' כמ"ש הרב"י בשם הר"י גיקטלי"א: כ״ה:רכ״ג א׳ (ס"ק כ) לא כו'. ונ"ל דההנח' תהיה מיושב כו'. ומהרש"ל בתשו' סי' צ"ח מסיק להניח מעומד ושלא לשנות מנהגי' ע"פ הקבל' ודברי זוהר. וגם האחרונים בתשובותיהם כתבו בזה עכ"פ האדם ראוי להיות הצנע לכת עם ה' אלקיו ואם מניח תפילין בביתו ראוי לעשות כמו שהכריע מ"א. אבל אם מניחו ברבי' אל ישנה מן המנהג ויעשה הכל בעמיד': כ״ה:רכ״ד א׳ (ס"ק כא) נשמטו כו' דבשעת תפלה מסתמ' אינו מסיח כו' אע"ג שכ' הטור לק' סי' מ"ד הביאו מ"א שם ס"ק ב' דאף שאין דעתו על התפילין. מ"מ כשאינו עומד בשחוק וק"ר לא מקרי היסח דעת. וכ"כ של"ה גופי' שם במס' חולין. צ"ל דמ"מ כיון דעכ"פ אינו עומד בשחוק וק"ר אמרי' מסתמ' אלו ידע שנשמטו היה דעתו להחזירן. ולכך הוי כאלו היה דעתו בפי' להחזירן וע"ש יותר בשל"ה: כ״ה:רכ״ה א׳ (ס"ק כב) וי"א כו' ואדחי' ליה כמ"ש ר"ס ס"ה דבהפסיק בק"ש ושהה כדי לגמור את כלה יצא. וכ' רמ"א די"א דוקא אי היה הפסק מרצון. אבל אי הפסיק מחמת אונס חוזר לראש וכ' דהכי נהוג ע"ש וה"ה הכ' דהליכ' לבה"כ כו' מחמת אונס דאינו רשאי לילך שם עם התפילין: ב׳ כן משמע בגמ' בסוכה דף מ"ו ע"א דרבא כל אימ' דאצטריך לילך לבה"כ כשיצ' משי ידיה ומנח תפילין ומברך (ועמ"ש לעיל סי' א' במ"א ס"ק י"ח): ג׳ כמ"ש סי' תרל"ט לענין ברכ' סוכה. והש"ס שם במס' סוכ' מדמי תפילין לסוכה וצ"ל דאינו דומה לק"ש: ד׳ וכן בסי' תרל"ט משמע לענין סוכה דאינו דומה לק"ש ע"ש במ"א: ה׳ וא"כ אין חילוק כו' ולכן סתם רמ"א. ולא כ' דאם הסירן ע"מ לכנוס לבה"כ צריך לחזור ולברך כשמניחן משום דקאי ע"ד המחבר שכ' אדעת' להחזירן מיד ועז"כ רמ"א וי"א שלא לברך: ו׳ משמע דוק' כשדעתו להחזירן מיד. אבל אי דעתו להחזירן אחר זמן מרובה מודה דצריך לברך. וכמ"ש מ"א ראיה מסי' תרל"ט וא"כ בה"כ שוה למקום אחר וכמ"ש מ"א: כ״ה:רכ״ו א׳ (ס"ק כג) ובתחלת כו' דכבר נגמר כו'. בשלמא בתחלת ההידוק כיון שעדיין לא גמר המצו' ולא היה לברכ' על מה לחול. א"כ אי לא הסיח דעתו חל הברכה על ההידוק שאח"כ: ב׳ וה"ל כנשמטו כו'. שלא הגיה כו' ואף דבב"י וד"מ כו'. ר"ל שהרב"י ור"מ דימו דין זה לנשמטו ע"מ להחזירן דהא מיד שנפסק הקשר ידע מזה ולא הסיח דעתו והיה דעתו לעשות שוב הקשר ולהניחן וא"כ תליא בפלוגת' של הרב"י ורמ"א בהזיזן ע"מ להניחן ולדעת רמ"א אפי' הדקן ואח"כ נפסק הקשר א"ל לברך ולכן הוקשה בסי' ל"ח דהו"ל לרמ"א להגיה כן. ולכן כ' מ"א דבש"ע חוזר בו ודימהו לנשמטו דמוד' רמ"א דצריך לברך כיון דנשמטו ממיל' לא ס"ל דהי' דעתו להחזירן דהא לא ידע מההשמט' וס"ל דה"ה הכא ניהו דבשעה שנפסק ידע. מ"מ מתחל' הפסיקה ע"פ הרוב אין אדם מרגיש בו. ואז לא היה דעתו להחזירו דהא לא ידע אף שבגמר הפסיק' ידע והיה דעתו לתקן להחזירן תו ל"מ והוי הפסק ולכן צריך לברך לכ"ע: כ״ה:רכ״ז א׳ (ס"ק כד) קודם כו' דהתם מפסיק בעשיית הקשר אף דאין עשיית הקשר הפסק דמה"ט אם נפסק בתחלת ההידוק א"צ לברך מה"ט דהוא צורך התפילין מ"מ הצירוף שהוא אחר גמר ההידוק גורם שצריך לברך. עיין בט"ז: כ״ה:רכ״ח א׳ (ס"ק כה) מהדק כו' כשנשמטו כו' וא"כ אפשר לדעת של"ה א"צ לברך: כ״ה:רל״א א׳ (ס"ק כח) ג' קדושו' ובשל"ה כו' דלפמ"ש רמ"א הם ג' קדושות. דאופנים ביוצר וקדוש' י"ח בצבור וקדושת ובא לציון וד' קדישים א' של ברכו ב' קדיש שאו' ש"ץ אחר חזרת התפלה ג' מה שאו' ש"ץ קדיש שלם אחר ובא לציון ד' קדיש יתום אחר עלינו. אבל של"ה כ' דצ"ל ד' קדושות וג' קדישים. דברכו נחשב לקדושה א"כ הם ד' קדושות וג' קדישים. דהיינו קדיש שקודם ברכו שאחר ישתבח דניהו דברכו נחשב לקדוש' מ"מ ח"ק שלפניו נחשב לקדיש. ב' קדיש של ש"ץ אחר חזרת שמ"ע ג' קדיש שלם של שליח ציבור אחר ובא לציון. ולפ"ז רשאי להסירן אחר קדיש קודם עלינו: ב׳ עד שיאמר על כן נקוה לך. וצ"ל דגם הוא ס"ל כמ"ש של"ה וא"כ היה רשאי להסירן קודם עלינו מ"מ המתין עד שאמר על כן נקוה לך. אבל עכ"פ א"צ להמתין עד אחר קדיש יתום של עלינו: ג׳ וכ' בהגמ"נ כו' עד אחר המילה. כיון דהמילה היא אות וגם התפילין הם אות ראוי להיות עלינו אות תפילין בשעה שמקיים אות מילה ע"ש: כ״ה:רל״ב א׳ (ס"ק כט) שיחזירו כו' עסי' ל"ח כו' דאסור לחלוץ תפילין בפני רבו. וכ' שם טעם א' דכשמגלה ראשו לפני רבו להסיר תפילין ש"ר הוי בזיון לרבו. ה"ה די"ל כן בס"ת: כ״ה:רל״ג א׳ (ס"ק ל) קודם כו' דהא בר"ח אינו אנא מנהג. ור"ל מטעם קדושת כתר ואפי' לדידן שאין אומרים כתר. ועיין בט"ז ס"ק ט"ו אבל הלבוש לק' סי' ת"צ כ' בחה"מ יש להסירן קודם קריאת התורה. דהא לדעת הזוהר אין להניח תפילין בחה"מ וניהו דלא קי"ל בזה כהזהר. מ"מ בתפלת מוסף וכן בקריאת התורה שמזכירים קרבנות היום ומזכירים שהוא י"ט. יש לעשות עכ"פ כזוהר להסיר התפילין. וכ' דה"ה בר"ח מה"ט יש להסירן קודם קה"ת כיון שמזכירים שם עניי קרבנות היום. וע"ז כ' מ"א דאינו דומה ר"ח לחה"מ. דהא בר"ח אינו אלא מנהג להסירן אבל שלא להניחן כלל בר"ח ליכא שום דעה. וגם הזוהר מסכים להניחן בר"ח. וא"כ מה ענין הזכרת קרבנות של ר"ח לתפילין: כ״ה:רל״ד א׳ (ס"ק ל"א) וה"ה בחה"מ כו' והש"ץ שאין לו פנאי. ועיין סי' תרנ"א. ר"ל דמלבד זה בחה"מ סוכות יש להסיר עכ"פ הרצועה מן היד כדי שלא תהי' חציצה ללולב: כ״ה:רל״ה א׳ (ס"ק לב) כתר כו' כן מנהג ספרדים. ולדידן עיין ט"ז ס"ק ט"ו:

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס"ד –

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א