סימן יט - חלוקת הוראות קבע בשבת לצורך מצוה

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר שו"ת נחלת לוי סימן יט - חלוקת הוראות קבע בשבת לצורך מצוה
תוכן עניינים

--------

תוכן התשובה בקצרה

א,ב. עצם קריאת הוראת קבע שכזו מותרת, כיון שהיא לצורך מצוה. ואף שדין זה שנוי במח', העיקר להקל במילתא דרבנן. ג. ורוב האחרונים מקלים. ה. וכן המנהג. ו. ברם ההוראת קבע הרי היא מוקצה. ועל כן יכתבו שם דברי תורה, ובזה שוב אינם מוקצה מחמת חסרון כיס, כיון שאינו מקפיד, שהרי חפץ לקרא את דברי התורה. והוי כלי שמלאכתו לאיסור והיתר והד"ת חשובים יותר ושרי. וגם אם נימא דאינם חשובים יותר שרי, לפי שההיתר הוא בר שימוש בכל עת, ע' בפנים. ז. וכשכותבים ד"ת, אף האוסרים קריאת שטרי הדיוטות לצורך מצוה, יודו כאן להקל, דכדי לאסור יש לגזור גזרה חדשה שמא יבא לקרא את שטרי ההדיוטות, דהיינו את הוראת הקבע (לדידהו), ולא גזרינן גזירות חדשות אחר חתימת התלמוד. ח. ברם עדיין יש לאסור כאן לקחת את ההוראת קבע מבית הכנסת לבית, משום הכנה משבת לחול. והאי דהוי צורך מצוה אינו מתיר הכנה, וכדמוכח מכמה דוכתי. ואולם יש להקל לכאורה ע"פ הרשב"א דכל שאינו ניכר שמכין לחול שרי. ברם תקשי על כך מכמה דוכתי, שאף שאינו ניכר נאסר משום מכין. ועל כרחך דשרי בדין הרשב"א בצירוף דהתם הוי מקום הפסד. ולפי"ז אסור בנידו"ד. ט. ונראה להקל כאן מתרי טעמי. הראשון, כיון שיש הסתברות שישתמש בדף זה בשבת, לקרא את דברי התורה בביתו, הוא או בני ביתו, וכל כה"ג שרי. וכדשרי להדיח כוסות לפי שכל היום ראוי לשתיה. וזאת שנית יש להתיר, כיון שהכנה נאסרה רק בדבר שכשמכינו מתקנו, וכדכתבו הראשונים, וכאן בנידו"ד אינו מתקן דבר. י. הכנה האם נאסרת גם בדיבור. ולהחזיר למקום שנטלו שרי אף שיש בזה הכנה.

(((שאלה:))) ארגון המפיץ שעורי תורה בלוין לכל העולם, חפץ לחלק הוראות קבע מבויילות בתשלום גוביינה [שמקבל המכתב משלם עבור הדואר] בבתי כנסת לצורך החזקתו. והזמן העדיף ביותר לכך הוא שבת, האם מותר לחלקם בשבת, או שיש לאסור בזה מכל וכל.

(((תשובה:)))

קריאת שטרי הדיוטות לצורך מצוה

א. נראה דאין איסור לקרא את ההוראת קבע משום שטרי הדיוטות, כיון דהוי לצורך מצוה, דהנה כתב המאירי (שבת קטז ע"א ד"ה כבר) וז"ל, ומ"מ שטרי הדיוטות, כגון של חשבונות וספורים, אסור לקרות בהם בשבת. וגדולי הרבנים כתבו כן אף באגרות השלוחות וכו'. ומ"מ נהגו עכשיו לקראם, מפני שכל שאין אדם יודע מה כתוב בה, אינו קרוי שטרי הדיוטות, שמא יש בה דברי תורה,
או צורך מצוה. ע"כ. ומפורש דלצורך מצוה שרי. וכ"כ הרמב"ן (שבת קנא ע"א ד"ה הא), והביאו הר"ן (דף סד ע"ב מדפי הרי"ף ד"ה תנו), וז"ל, גבי אגרות שאין משלחין אותן ביד נכרי מער"ש, אא"כ קצץ לו דמים, והא התם אם יש מחיצות מביא, דמשום שטרי הדיוטות ליכא באגרות שלום
ושל עסקי רבים, ואע"פ כן כלם אסורים. עכ"ל. והביא את הר"ן הב"י (סימן שו דף ס' רע"ב). ומפורש דאגרות של עסקי רבים שרו, וטעמם דהוו מצוה. וכמבואר בשו"ע (סימן שו סעיף ו) דעסקי רבים חשיב דבר מצוה. וכן הוכיח מאלו דברי הר"ן והרמב"ן דס"ל דשרי בכל מצוה בספר א"ר (סימן שז ס"ק ל). וכן מבואר בדברי הריטב"א (שבת קטז ע"ב ד"ה ושמואל אמר), ושמעתי הרב ז"ל, שלא אמרו כאן שאין קורין בשטרי הדיוטות, אלא באותם שכבר היו ברשותו מער"ש, ולא היה בהם צורך כלל, ככתבי חשבונות. אבל כתבי שלומות שמגיעים לידם ביום שבת עצמו, ודאי שצורך הם, חדא, כי אולי יש בהם צורך נפש או פקוח צרכי רבים שזמנו עובר, ועוד אם לא יקראם, יהא דואג כל השבת כולה. עכ"ל. אך זה מבואר דס"ל להקל דוקא אם הוי מצוה עוברת.(((והן))) אמת כי דעת האו"ז (ח"ב הל' ערב שבת סוף סימן ב) לאסור אף בצורך מצוה, וז"ל, אסור לקרות אפי' בכתב שיש לו בבית שהובא לו מע"ש, ואפילו כתוב בו מדברים המותרים בשבת, כגון, לשדך לתינוקת ליארס, ותינוק ללמדו ספר, גזירה שמא יקרא בשטרי הדיוטות. ע"כ. וכן ראיתי שהביא לאו"ז בשלטי גיבורים (דף סג ע"א אות ב). ומבואר דאע"ג דשלחו לו מכתב לענין דבר מצוה, והוא לשדך התינוקת, או ללמד תינוק ספר, וכמבואר בשו"ע (סימן שו סעיף ו) דכל כהאי גוונא הוי דבר מצוה, מ"מ אסרו. [ואע"ג דלענין דינא אח"כ מביא האו"ז למורו הראבי"ה (סימן תשמד) דס"ל להקל, וא"כ כן משמע דעתו להלכה. מ"מ היתרו הוא מצד שמתיר אגרות השלוחות, ולא מצד שעשויים למצוה, וא"כ נלמד מתוך שכתב את דעות האוסרים אף במצוה, כי המצוה אינה מותרת בשטרי הדיוטות. ושוב ראיתי בפסקי האו"ז (שם) דמסיק לחומרא דאסור לקרות מכתב אף שהובא לו מע"ש, ואפילו כתוב בו מדברים המותרים בשבת, (ה"ה, דהיינו מותרים בדיבור) כגון על התינוק לארס, ועל התינוק ללמדו ספר. ע"כ. וחזינן דיליף בדברי אביו דמסיק לחומרא ודלא כמורו הראבי"ה, וא"צ א"כ לדברינו הנ"ל. אך צ"ע מנ"ל דלא ביטל דעתו בפני מורו, וכפי שפשטות הדברים מורים שכן מבטל. ויתר על כן דהאו"ז גופיה בהלכות יו"ט (סימן שנח דף עה ע"ג) הביא את דברי מורו הנ"ל באורך בלא חולק.] וכ"כ להוכיח מאלו דברי האו"ז הרב א"ר (ס"ק ל), ובספר מנוחת אהבה (פרק י הערה 80), ובשו"ת כרם חמד (ח"א סימן י אות ה). וכן הוכיח עוד השלטי גיבורים (דף סג ע"ב) מדברי הרמב"ם בפירוש המשניות (שבת ריש פרק כג) וז"ל הרמב"ם, מונה אדם את אורחיו וכו', טעם מה שאסרו למנות מן הכתב, גזירה שמא יקרא אגרות שלום בשבת, והוא אסור, כי לבד ספרי הנבואות או פירושיהם אסור לקרות בשבת או ביו"ט, ואפי' היה אותו הספר בחכמה מן החכמות. ע"כ. וא"כ כתב שמותר לקרא רק ד"ת. וכ"כ בשו"ת אשבח בתהלתך (ח"א ס"ס כג). שוב בינותי דאין הכרח ברמב"ם, דהלא דבריו צריכים ביאור, דלפי מאי דמסיים שהכל אסור, לשם מה כתב ברישא דהאיסור למנות מן הכתב הוא אטו שמא יקרא, וכן הוא בהלכות (פכ"ג הי"ט). ועל כרחך דאין הכל אצל הרמב"ם שטרי הדיוטות לבד מספרי הנבואות ופרושיהם. ומעתה שוב מקום יש לומר שבדבר מצוה יודה לכל הני אשלי רברבי דס"ל להקל. [ולדרכנו אתי שפיר שמרן בב"י (סימן שז סעיף יז) העתיק את הרמב"ם בשינוי לשון, ולהעתקתו אין משמעות מדעת הרמב"ם לאסור קריאת כל דבר, רק קריאת ספרי חכמות
.

(((ונראה))) לומר כי הרמב"ם והאו"ז אזלי לשיטתייהו, דס"ל כי אגרות שלום אף כשאינו יודע מה שכתוב בהם, הוי שטרי הדיוטות, וכמבואר בל' הרמב"ם בפי' המשניות הנ"ל, וכ"כ האו"ז (ח"ב הל' ערב שבת ס"ס ב). [וכן דעת האגור הל' הוצאה (סימן תנא), (ואולם (בסי' תנו) סיים דאין בידינו למחות במקלים). וכן דעת הטור ס"ס שז לאסור אגרות שלום.] משא"כ למאי דקי"ל להלכה דשרי וכדפסק מרן (סימן שז סעיף יד), וביאר טעמו בב"י דטעם ההיתר הוא מפני הספק שמא כתובים במכתב דברי צורך. וא"כ הלא הדברים ק"ו, דאם מפני ספק שמא יש בהם צורך שרי, ק"ו לצורך מצוה, דהוא צורך חשוב יותר. וכדמוכח מן השו"ע (סימן שז ס"ה) דצורך מצוה עדיף מצורך בעלמא. שהרי הותרה שם אמירה לגוי לצורך מצוה, או לצורך מרובה, ולא לצורך סתם. וכן מבואר ברמ"א (סימן שלג ס"א). וכן הוא בשו"ע (סימן שמב), וע"ש במ"ב (ס"ק ה). ובזה ייושבו כל הני אשלי רברבי שפסקו דלצורך מצוה שרי, ולא חשו לרמב"ם.

לאיזה מצוה שרי ומתי

ב. (((איברא))) דיש להקשות על כך מפסק מרן (סימן שז סעיף יב) שאסור לקרא מתוך הכתב שמות המוזמנים ומיני המגדים, אף דהוי צורך סעודת מצוה, לצורך מצות גמ"ח של האורחים, וחזינן דאף לצורך מצוה אסור. וכבר תירץ זאת הפמ"ג (א"א ס"ק טז) דדין השו"ע אמור גבי בעה"ב, ולו דוקא נאסר משום שמא ימחוק. ולחשש של שמא ימחוק לא מהני היתר של לצורך מצוה, אלא רק כשהאיסור הוא משום קריאת שטרי הדיוטות, או לשמא יקרא שטרי הדיוטות, שהכל הוא משום ממצא חפציך, בזה לצורך מצוה שרי, וכדדרשו חפציך אסורים חפצי שמים מותרים ונפסק הכי בשו"ע (סימן שו ס"ו), משא"כ לגזירה של שמא ימחוק לא יהני. ע"כ. וכן יליף הב"ח (ס"ה ד"ה ומה) בדין זה. ועדיין תקשי על כך מסיום דברי מרן שם, שאף בחקוק בטבלא ופנקס אסור. והלא התם ליכא למיחש למחיקה, ולישרי משום דהוי צורך מצוה. ועל כך הוסיף עוד ביאור בספר שו"ע הרב (סעיף כו) שגם דרך בתירוצו של הפמ"ג הנ"ל, די"ל דמיירי בסעודת מריעות של חברים מקשיבים, ולא בסעודת אורחים הבאים מן השדות, ואין להם היכן לאכול, שבאלו האחרונים הוי מצוה ממש ושרי, משא"כ בסעודת מריעות אינה מצוה כ"כ, ועל כן אסור. ובהגיענו לתירוץ זה לכאורה שוב א"צ את דבריו הראשונים בישוב השו"ע, דברישא אסור משום שמא ימחוק, ובזה אסור אף לדבר מצוה. כי יש לתרץ את כל דין השו"ע משום דאינו מצוה כ"כ, דמיירי בסעודת מריעות, ובזה אסור קריאת שטרי הדיוטות. ובאמת שכן תירצו את השו"ע הלבו"ש (סימן שז ס"ק כח), ובספר תוספת שבת (ס"ק לד), ובמחצה"ש (שם), ובספר גדולות אלישע (ס"ק ב), דדברי מרן באו בזה הסעיף גבי סעודת מריעות, ובזה לא חשיבי מצוה כולי האי להתיר קריאת שטרי הדיוטות. וע"ע בגדר צורך מצוה כאן בהערה גדר מצוהוכן יראה הרואה הכי להדיא ברמ"א (סימן שלג ס"א) דהותר לפנות אוצר לצורך מצוה דוקא. וכתב שם הרמ"א וז"ל, וכל שבות שהותר משום מצוה, מותר ג"כ לצורך אורחים. ולא מקרי אורחים אלא שנתארחו אצלו בביתו, או שזימן אורחים שנתארחו אצל אחרים (תרוהד"ש סימן עב). אבל כשזימן חברו לסעוד אצלו, לא מקרי אורחים ואינה סעודת מצוה, רק סעודת רשות. עכ"ל. והסכימו עמו כל הנושאי כלים ע"ש. [ולך ראה שם בפרטי דין זה בט"ז (ס"ק ב), ובספר א"ר (ס"ק ה), ובמחצה"ש (ס"ק ה), ובמור וקציעה (שם) דאורח עני לעולם הוי סעודת מצוה, ועע"ש, ובספר תו"ש (ס"ק ה). ובליקוטי רימ"א (סימן כח) הביא דבספר סולת מנחה (כלל טו דין ג) כתב דאורחים היינו דוקא הראויים לכבוד, כגון בני תורה, ועע"ש. ובספר פתח הדביר (ס"ק א), ובספר ארחות חיים ספינקא (ס"ק א), ובספר גדולות אלישע (ס"ק ב), ובתורת שבת (ס"ק ג) ובדעת תורה (ס"ק א), ובספר כף החיים (ס"ק יב,טז).]ובבואנו הלום יש להעיר דלא כל מקום שהצריכו מצוה גדר המצוה הוא כאמור, רק בסתמא דינו כנ"ל, אך יש פעמים שביארו לנו חז"ל שאף מצוה פחותה מכך, שפיר הוי מצוה ויש להקל שם. וכגון לך ראה בסי' שו (ס"ו) דמדידה של מצוה שרי. וע"ש במ"א (ס"ק טז) דשאני התם שמידה אינה איסור כל כך, ועל כן התירו שם שבות במקום מצוה, וכ"כ המ"ב (שם ס"ק לד). וע"ע בסי' שא (ס"ב) דהותר למתענגים לרוץ, וראה בזה לקמן (אות ד) דלעונג אסור בקריאת שטרי הדיוטות לכו"ע, והחילוק הוא כנ"ל, דריצה איסורה קל יותר, והתירו אף לצורך ענג. ולכן גם בסי' שא (סעיף ג) גבי איסור מעבר בתוך אמת המים, שלא יבא לידי סחיטה, התירו לצורך מצוות, אף קלות, דע"ש בסעיף ו שהותר אף להולך לשמור פירותיו, ובסעיף ד להקביל פני מי שגדול ממנו בחכמה, ובסעיף ה התירו אף לחזור כדי שילך פעם אחרת. ועוד ראה בסי' רמח (ס"א) שהותר להפליג בספינה לצורך מצוה בער"ש. וע"ש ברמ"א (סוף סעיף ד) די"א שאדם ההולך לסחורה או לראות פני חבירו חשוב הכל מצוה, ואינו חשוב דבר הרשות רק כשהולך לטייל. ע"כ. וא"כ פרנסה הוי מצוה. ועולה זה בקנה אחד עם איסור מעבר באמת המים הנ"ל, שהותר לצורך פרנסה, וטעמו כאמור. וכן הוא בביה"ל (ס"ס שמב) וע"ע שם במ"ב (סס"ק ז), ובשעה"צ (שם), דשרי משום עונג שבת אמירה לגוי בין השמשות אך באיסור תורה. [ברם לפום ריהטא יש להקשות על כך סתירה מדברי הב"י שם בריש הסימן, דאסר לטבול כלים אף כשישתמש בהם בשבת. ומאי דמסיים הב"י בסוף הסימן, לכאורה הוא בדברי הטור, וליה לא ס"ל.] וכן ראה בסי' שמא (ס"א) שהותר להתיר נדרים לצורך שבת, וע"ש במ"ב (ס"ק ב) דה"ה לענג שבת. ועוד ראה בשו"ע (סימן שמב) עשיית מלאכה בבין השמשות דשרי לצורך מצוה, וכן הוא בשו"ע (סימן רסא ס"א), ועוד (בסוף סימן שז), וביארו שם הפוסקים דכל לצורך שבת חשיב לצורך מצוה ע"ש.ויש גם להיפך שהותר במקום מצוה ושם היא חומרא דלא שרי אף לצורך אורחים אלא רק לצורך מצוה עוברת, ע' סימן שלט במ"א (ס"ק יג), ובמ"ב (ס"ק לו). . ואין לדחות תירוץ זה משום שהוא אוקימתא ומאן דכר שמיה של סעודת מרעות, ובגמ' ובשו"ע כתוב רק זימן אורחים. מלבד שההכרח לא יגונה גם אם לא ישובח, כאן נראה שאין בזה דוחק כ"כ, דמסתברא בלאו הכי דמיירי הכא בסעודת מרעות. ברם הקושי בתירוץ זה הוא גדול, משום שאם מדובר באורחים הבאים מן השדה, א"כ לשם מה לו לרשום את שמות האורחים, והלא בשבת מזמינם לפי ראות עיניו, כשרואה שיש כאלו שאין להם היכן לאכול. וגם כיצד רשם שמותיהם מער"ש ואינו מכירם. וגם מה עדיפות לו באורח פלוני או אלמוני עד כדי כך שהוצרך לרשום מער"ש את שמותיהם, והלא מזמין את מי שאין לו היכן ומה לאכול. וגם כיצד רשם שמותיהם ואינו מכירם.

(((ומ"מ))) זאת יוצא דלא כל צורך מצוה שרי, כי סעודת מריעות אסור, אף שבודאי יש בכך מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך, ומצות עשה של והלכת בדרכיו מה הוא רחום וכו', וגם יש בכך משום ענג שבת (וע"ע לקמן (אות ד) בזה). אך לענין נידו"ד גבי הוראת הקבע, שהיא לצורך תמיכת התורה והחזקתה, והתורם תרומה מעשיו הם לשם שמים בלבד בלא הנאות אישיות, פשוט דהוי לצורך מצוה. וכ"כ בדומה בספר ערך השלחן (סימן שלח ס"ק א) דמה שהותרה אמירה לגוי במילתא דרבנן לצורך מצוה, היינו רק במצוה שאין הנאה ממנה, אבל סעודה שהיא הנאת הגוף אסור, ע"ש. וגם לחילוק הנזכ"ל דבבעל הבית אסר מרן משום שבזה חיישינן שמא ימחוק, ובזה אף בדבר מצוה אסור. מ"מ בנידו"ד ליכא למיחש לשמא ימחוק, כי אין מה למחוק מתוך ההוראת קבע, ואדרבה יקלקל. רק אולי לשמא יכתוב יש לחוש, ולזה לא חיישינן, דלא גזרו חז"ל שמא יכתוב, וע"ע בזה לקמן (אות ז).

(((שוב))) ראיתי לא"ר (סימן שז ס"ק ל) דכתב להפך מדברינו שבאו לעיל (סוף אות א), כי הר"ן שהקל בצורך רבים אזיל לטעמיה דשרי אגרות שלום, ואילו השלטי גיבורים וכל מי שסובר לאסור אגרות שלום, יאסרו אף בשל מצוה. וחיזוק לדבריו יש להביא מדברי הראבי"ה הל' יו"ט (סימן תשמח), והאו"ז הל' יו"ט (סימן שנח), דסוברים דשטרי הדיוטות הם רק שטרי חוב, וכן דברים בעלי מנין דדמי לשטרי חוב, ועל כן התירו אגרות שלום. וחזינן דבאמת שיטה זו היתה כבר לעולמים. וא"כ אף אנו נאמר דהרמב"ן והר"ן שהתירו הוא משום דס"ל דרק שטרי חוב הם שטרי הדיוטות, ועל כן לצורך מצוה שרי. משא"כ לדידן דשטרי הדיוטות הם אף אגרות הרשות, וכדפסק מרן (סימן שז סעיף יג) נימא דאסור. וכן דעת עוד רבים ושלמים דשטרי הדיוטות הם רק שטרי חוב, דכ"כ בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (דפוס פראג ס' תשנז), וכך הובא בהגהות מיימוניות (פכ"ג אות ט), וכן הביא לראבי"ה גם המרדכי (שבת סי' רנג), ועוד לו בביצה (סימן תרסה) העתיקו בלא חולק, וא"כ הכי ס"ל. וכן הביאו בהגהות אשרי ביצה (פרק ג סי' יד, ואולם הביא גם מי שמתיר רק בעיון בעיניו). וע' ברבינו ירוחם (דף עו ע"ג) דהביא מח' בזה, ומשמע דהמתירים ס"ל כנ"ל, דכל שהוא דבר רשות שרי בקריאה. שכתב שם להקל לכו"ע בהגיע המכתב בשבת, דשמא יש בה צורך "ויותר הן מרשות". ע"כ. וכן מבואר ברשב"א שבת (דף קמט ע"א ד"ה ולענין), דיש הסוברים דשטרי הדיוטות הם רק שטרי מקח וממכר ממש, ועל כן ס"ל דשרי אגרות שלום. ונמצא דלהני אשלי, פשוט דלצורך מצוה שרי. ברם למרן שסובר שגם דברי רשות אסורים, י"ל דיאסור אף לצורך מצוה.

(((ואולם))) זה אינו, תחילה דבמאירי הנזכ"ל בריש אמיר מפורש שסובר לאסור אגרות רשות, ואילו לצורך מצוה שרי, וא"כ למרן שבודאי שאינו סובר כאור זרוע שאוסר אף דברי צורך, וגם אינו סובר כהני אשלי שמתירים הכל למעט שטרי חובות, יסבור כמאירי שג"כ הולך באותה דרך, שדברי רשות אסורים, ולצורך שרי. ולא ראינו מי שמתיר לקרא דברי צורך ואוסר למצוה. מה גם דהדברים באים בק"ו, דאם לדעת מרן שרי לצורך, ק"ו דלצורך מצוה שרי, וכנ"ל (אות ב). ועוד בה, דגם הסוברים לאסור קריאת אגרות שלום לגמרי, אין ראיה דיאסרו במקום מצוה, כיון שהיא עדיפה מסתם אגרות שלום. וגם הא"ר גופיה (באות לא ד"ה כתב מג"א), כתב לישב את מנהג העולם דמקלים בצורך מצוה. אך מאידך גיסא גם הכרח בדעת מרן שיקל לגמרי לצורך מצוה ליכא, כיון שכל שהתיר מרן בדברי צורך הוא בתנאי שלא יוציא בפיו, ובתנאי שלא יקראנו פעמים, וכמש"כ בשו"ע (סימן שז סי"ד) לקרות אגרת השלוחה לו אם אינו יודע מה כתוב בה מותר, ולא יקרא בפיו, אלא יעיין בה. ע"כ. וא"כ יתכן שמרן יקל רק בתנאים הנ"ל גם לצורך מצוה. אך מאידך י"ל דלצורך מצוה דקיל טפי שרי מכל מקום, ובזה לא יסייג מרן את סייגיו, דכיון דסומך מעיקר הדין על המקלים בעת צורך, י"ל דבצורך מצוה יקל לגמרי, וכדעביד המאירי וכנ"ל. ואף שאין הכרח במרן להקל, מ"מ כן נוטים הדברים וכאמור כיון שהמאירי מתיר להדיא, ובפרט דהוי הכא מילתא דרבנן. ומה גם דרוב הראשונים מקלים וכנ"ל, וכן פסקו רוב רובם של האחרונים וכבסמוך, וגם כן המנהג וכדלקמן, וא"כ כן עיקר. [וכאשר מדובר בשטרות שאינם שטרי חוב, בזה יש להקל גם מכח ס"ס, שמא כסוברים דשרי קריאת אגרות הרשות לגמרי אף שאין צורך בהם כלל, וכראבי"ה ודעימיה הנזכ"ל בסמוך. ושמא לצורך מצוה שרי.]

אחרונים

ג. (((ובאחרונים))) רובם סוברים להקל וכדחזינן למ"א (סימן שז ס"ק טז) שהתיר לשמש לקרא לסעודה מתוך הכתב את המוזמנים, משום דהוי צורך מצוה. ויליף לה, מהאי דשרינן בסי' שו (סעיף ו) לדבר בחשבונות של מצוה, אע"פ שחשבונות סתם אסורים. והכל נלמד מפסוק אחד, הן איסור דיבור בחשבונות, והן איסור קריאת שטרי הדיוטות. וכן ס"ל ללבושי שרד (ס"ק כח), וכ"כ הפמ"ג (א"א ס"ק טז), ובספר שו"ע הרב (סעיף כג), ובספר גדולות אלישע (ס"ק ב), והוסיף שכ"כ הרב חיד"א בספרו לדוד אמת (פ' ה אות מז), וכ"כ החיי אדם (כלל לח סעיף ט), ובנשמת אדם (אות ג), וכ"כ בשו"ת מעט מים (סימן יא ד"ה ואתה), וכ"כ הרב פקודת אלעזר (ס"ס שז) בשם הרב עמודי שמים (דשצ"ג ע"ב) וז"ל, ולשמש מותר להזמין מתוך הכתב הנמסר בידו, ודוקא לצורך שבת, אבל להזמין בשבת על יום חול איסור גמור הוא. ולקרות לביהכ"נ, ודאי מצוה הוא גם בשבת. ע"כ. וע"ע בשו"ת שמן רוקח (ח"ג סימן יג) דעמד על כך באורך, ומשמע שדעתו נוטה למ"א להקל בצורך מצוה. וכ"כ הרב פתח הדביר (סימן שכג ס"ס א) להשען על המ"א להקל לענין פתקאות הגבאים, וכן התיר הרב ערוה"ש (סעיף ז), וכ"כ בספר באר יעקב (ס"ק יז), והרב א"ר (ס"ק לא), וכ"כ להקל המ"ב (ס"ק מז), ועוד לו בסימן שכג (סס"ק כ) דלגבאי צדקה שרי לקרות פתקאות משום דהוו חפצי שמים ע"ש, והוא משם האחרונים. וכ"כ להקל בשו"ת מהרש"ם (ח"ג סי' קלא) לענין פתקאות שנותנים לבלן בשבת לצורך טבילה במקוה, דאין איסור שטרי הדיוטות לצורך מצוה, כיון דבמצוה לא חיישינן שמא ימחוק, וכמבואר במרדכי (פ"ו דעירובין), ובב"י (סימן תקפו), דגבי דבר מצוה אין לחוש שמא יאמר להביא חוץ לתחום, וה"נ בזה. ועע"ש. ותנא דמסייע ליה הם הרמב"ן והר"ן הנזכ"ל, דמבואר בדבריהם דלא חיישינן שמא ימחוק, דכתבו דמשום שטרי הדיוטות ליכא באגרות שלום, ושל עסקי רבים. [ודלא כפמ"ג (א"א סי' שז ס"ק יז ד"ה והמחבר) ע"ש.] וכ"כ להקל מעיקר הדין בשו"ת יגל יעקב (גוטליב או"ח סי' מו) לענין פתקאות שרשום בהם אלו משניות כ"א ילמד ביום חול לעלוי נשמת, וכתב להשען על המ"א, דכל לצורך מצוה לא גזרו. ואולם הוסיף, ומ"מ מאחר שהב"ח והכנה"ג אוסרים, ע"כ מהיות טוב אם באפשר לחלקם מער"ש וכו'. ע"ש. [ואולם בהגלות נגלות דרוב רובם של הפוסקים ס"ל להקל, ומה גם דכן המנהג וכבסמוך בעז"ה, א"כ משרא שרי לכתחילה.] וכ"כ להקל בשו"ת מנחת יחיאל (סימן קמו אות ג) אודות המנהג שחסידים ואנשי מעשה מתקבצים לכבוד שבת ויו"ט בשירות ותשבחות, ושותים משקה. ויש איש אחד ממונה על זה לגבות מעות, וכותב בפתק, ומוסר למחלק משקה, כדי שיחלק תחילה לנותנים מעות, דשרי. וכ"כ להקל בספר ילקו"י (שבת ח"ב דף קצו הערה ו) וששאל למו"ר שליט"א, והסכים עמו. וכ"כ מו"ר בהליכות עולם (ח"ג וישלח סעיף ז). וכ"כ להקל הגר"ח קנייבסקי הובאו דבריו בס"ס מנוחה שלמה (ח"ג ושם הוא באות ה) דשרי לקרא מודעה על ספר חדש שיצא לאור, דהוי צורך מצוה. וכ"כ להקל מעיקר הדין בשו"ת כרם חמד (ח"א סימן י). [ומש"כ להקשות על המ"א, דיש לחלק בין קריאת שטרי הדיוטות לסיפור. ע"ש. הן איהו (באות ב) דחה זאת מדברי הרמב"ם, וחילוקו שחילק, המ"א לא יסבור כן. וק"ו מה שדחק (באות ה) לראשונים דס"ל מטעם ממצא חפציך, שהמ"א וסיעתיה לא יסברו כן, ע"ש, דהמ"א לא יסבור כן, ודו"ק. וא"כ שפיר דמי להקל בשופי, ודלא כפי שסיים שם דעדיף להמנע.] והביא בסוף התשובה שכן מבואר בשו"ת הרדב"ז (ח"ב סי' תרעד) להקל, וכן ראיתי עוד למאמ"ר (סימן שו ס"ק ט סוד"ה ודוקא), דפירש את היתר קריאת אגרות שאין יודע מש"כ בהם, דשמא יש בה משום פיקוח נפש, או דבר מצוה. אלמא דגם איהו ס"ל דלדבר מצוה שרי. וע"ע בשו"ת דבריך יאיר (חדד ח"ב סימן ט) מש"כ בזה. וכ"כ בשו"ת אור לציון (ח"ב פרק כה הערה ו) לענין קריאת מודעות ברחוב שאסורים משום שטרי הדיוטות, אלא שאם יש צורך מצוה, או לאפרושי מאיסורא מותר, שהרי חפצי שמים מותרים, כמבואר בשו"ע (סימן שו סעיף ג) ע"ש. ע"כ.

(((ואומנם))) הב"ח (סעיף ה ד"ה ומה), אסר לקרא להזמין הסועדים, וכ"כ בשיירי כנה"ג (בהגהב"י אות ח), וכ"כ בספר עולת שבת (ס"ק יד) דהביא לכנה"ג, וסיים ודבריו נכונים. וכ"כ בשו"ת שבות יעקב (ח"ג סימן כב), והביאו השע"ת (כאן על סעיף יב). [וע' בספר ערך שי (סימן שז ס"ק טז) שהשיב על קושיותיו שם, וע"ע בשו"ת כרם חמד (ח"א סימן י אות ז) דתירץ בטוטו"ד לקושיותיו.] וכ"כ לאסור בשו"ת אשבח בתהלתך (ח"א ס"ס כג).

לצורך ענג שבת

ד. (((ברם))) יש לחלק בין מצוה גמורה, דשרי לקרא שטרי הדיוטות, לבין לצורך עונג שבת שאסור, וכדמוכח מפסק מרן (סימן שז סעיף ז) דאסר לקרא מליצות ומשלים של שיחת חולין, וכן עוד מוכח שם (סעיף טו) דאסר לקרא כתב שתחת הצורה, אע"ג שכל הני הוו ענג שבת, וחזינן דמשום ענג שבת אסור לקרא שטרי הדיוטות, וכאשר הארכנו לעיל (סימן טו אותיות ד,ה), ע"ש. וכן מוכח מפסק מרן (סעיף יב) דאסר לקרא שמות האורחים והפרפראות אף דהוי ענג שבת. ועל כרחך לחלק בין לצורך מצוה לבין עונג שבת, וכמש"כ הלבו"ש (שם ס"ק כח) ודעימיה הנזכ"ל (אות ב), לחלק בין סעודת מריעות שאסור לשמש לקרא מן הכתב להזמין האורחים, לבין סעודת אורחים שאין להם מה לאכול דשרי. וחיזוק לדברינו לחלק בין קריאת שטרי הדיוטות לצורך מצוה דשרי, לבין לצורך עונג שבת שאסור, הוא מכך שכמה פוסקים שכתבו לדחות את המ"א (סימן שא ס"ק ד) שהתיר משום עונג לקרא כתב שתחת התמונה, מאידך פסקו דשרי לשמש להזמין מתוך הכתב לסעודה, כיון דהוי מצוה. דכ"כ הגדולות אלישע, והשו"ע הרב, והא"ר, וכאשר בואר לעיל (סימן טו אותיות ג,ד) לך ראה שם אם יקחך ליבך, וע"כ דס"ל לחלק כדברינו בין לצורך מצוה, לבין עונג.

המנהג בקריאת דברי מצוה

ה. (((ויותר))) מכך יש לבא ולהקל, דהרי רבים מהפוסקים העידו שכן המנהג, וכמו שהעיד בשו"ת מהר"ח או"ז (סימן קכה), שנהגו לכתוב על גבי הכותל פלוני בן פלוני, וכשקוראין אותו בשבת רואה בכותל וקוראו, וכן נהגו החזנים לכתוב שושביני החתן בכתב, ובשבת קוראין בתורה מתוך הכתב. וכ"כ הב"ח (סימן שז סעיף ה ד"ה מה), וכ"כ המ"א (סימן שז ס"ק טז), וכ"כ השו"ע הרב (סעיף כג), והא"ר (ס"ק לא), וכ"כ החיי אדם (כלל לח סעיף ט), ובנ"א (שם אות ג) דהמנהג להקל להשתמש בפתקאות ששמים הגבאים. וכ"כ בשו"ת שבות יעקב (ח"ג סימן כא) דהמנהג להקל אף בסעודות רשות שהשמש קורא. וכן העיד הרב ערך שי (סימן שז ס"ק ז) שהמנהג שהשמש קורא המוזמנים, וכ"כ בספר ערוך השלחן (סימן שז סעיף ז) דהמנהג דהגבאי קורא לעולים לתורה מתוך הכתב, וכ"כ בספר באר יעקב (ס"ק יז). וכן העידו בגודלם כי המנהג להקל חכמי הספרדים, דכ"כ הכנה"ג בשיוריו (סימן שז ס"ק ח) כי המנהג להקל שהשמש מזמין האורחים מתוך הכתב, ושהחזן קורא שמות הנפטרים, וכמה התנדבו התורמים, ועוד ע"ש. והן אמת כי הרב כנה"ג שם קרא תגר על המנהג, ובטלו שם באיזמיר. מ"מ הראנו לדעת שכן המנהג, מה גם דבשו"ת שדה הארץ (סימן כג) ג"כ כתב שהמנהג להקל לקרא מן הכתב מי יעלה לס"ת, והזכרת נשמות להשכבה, וכתב להשיב על הכנה"ג שביטל המנהג במקומו בזה"ל, ולפענ"ד לא צריך למיעבד הכי, דאין כח לבטל המנהג. ע"כ. וכ"כ להעיד שכן המנהג בשו"ת בית דוד (סימן קכח), (אך שם כתב שנוהגים כן בקצת קהלות), וכ"כ הרב גדולות אלישע (סימן שז ס"ק ב) שהמנהג להקל, והביא שכ"כ הרב חיד"א בספרו לדוד אמת (סימן ה אות מז), וכבר נוהגים כן כמעט בכל תפוצות ישראל. ע"כ. וכ"כ בספר יוקח נא (סימן שז ס"ק כ), ובספרו שו"ת מעט מים (סימן יא) סוד"ה נמצא, וכ"כ להעיד בספר פתח הדביר, וכ"כ מו"ר בספר הליכות עולם (ח"ג וישלח אות ז), וכ"כ בספר מנוחת אהבה (ח"א פרק י הערה 79), ושכ"כ בסידור בית מנוחה (דרצ"ה ע"א), והבא"ח (ח"ב וישלח ח). ע"כ. וכ"כ בשו"ת כרם חמד (ח"א סימן י אות ט). וכן הוא באמת, שאנו רואים כי מנהג העולם להקל בזה מכל וכל, לקרא הודעות של מצוה, כגון שעורי תורה וכיוצ"ב. (אלא דהיום המנהג להקל לקרא גם פרסומים במודעות ברחובות, ובעלונים, ובעתונים, וה' יכפר). וא"כ גם המנהג להקל בהא, ושוב אין כאן בית מיחוש כלל.

מוקצה

ו. (((ברם))) אף להאמור עדיין יש לאסור את חלוקת הוראות הקבע משום מוקצה, וכדין סכין של מילה שאסור לטלטלו בשבת, אף שהוא חפץ של מצוה. דע' בשו"ע יו"ד (סימן רסו), ובחאו"ח (סימן שי ס"ג) בנושאי כלים, ועוד במ"א (סימן שלא ס"ק ה), וחזינן דדבר מצוה שתשמישו אסור בשבת הוי מוקצה. וה"ה הכא שהוראת הקבע תכליתה למלא את הפרטים, ולהפקידה בבנק, וכל אלו אסורים בשבת, ועל כן הוי מוקצה.

(((ואולם))) חזינן תוס' שבת (דף קטז ע"ב ד"ה וכ"ש) דכתבו, תימה דנהגו העולם לקרות בכתבים ואגרות השלוחים ממקום למקום (דאסור משום שטרי הדיוטות). ולטלטלם ודאי שרי, דהא ראויים לצור על פי צלוחיתו. ע"כ. ומבואר דדף האסור בקריאה, מותר הוא בטלטול, לפי שראוי לצור על פי צלוחית, וה"ה י"ל הכא, דהוי דף, וחזי לצור על פי צלוחית ושוב אינו מוקצה. והב"י (סימן שז סעיף יג) הביא את דברי התוס', ואף שהב"י שם (סעיף יד) מסיק דגם יזהר מליגע בהם (באגרות שלום שבאו בשבת) לחוש לדברי האוסרים ליגע בהם, וא"כ להלכה החמיר. אך מלבד דבא בתורת חומרא, עוד בה דכל חומרתו נובעת מתוך שבאו מחוץ לתחום, אך בעצם טלטול שטרי הדיוטות שלא באו מחוץ לתחום, לא הביא שום חולק שם אתוס', וא"כ י"ל דגם מרן יסכים עם תוס'. ושוב ראיתי שכ"כ המשנה ברורה (ס"ק נה) בדעת מרן. וכן פסק להקל הפמ"ג (סימן שח א"א ס"ק י), ובספר מנחת שבת (סימן פח ס"ק מא) ועוד.

(((ברם))) בנידו"ד לא יועיל זה דבר, לפי שהוראת קבע היא מוקצה מחמת חסרון כיס, שגדרו כל שמקצהו ומייחד לו מקום, וכדפסק מרן (סימן שח סעיף א), וה"ה כאן שחפץ להפקיד את ההוראת קבע בבנק ושומר עליה שלא תתלכך וכדו', ובפרט שמדובר בהוראת קבע מבויילת וכנזכר בשאלה. וכ"כ הפוסקים לאסור ניירות שמקפיד עליהם שלא לצור על פי צלוחית מדין מוקצה מחמת חסרון כיס, דכ"כ הפמ"ג (הנ"ל), ובספר קצוש"ע (סימן פח ס"ו), ובספר מנחת שבת (שם ס"ק מא), וכ"כ המ"ב (סימן שח ס"ק ג), וכ"כ בשו"ת אג"מ (או"ח ח"ה סימן כב אותיות ג,א,טז,כ), וכ"כ בספר שש"כ (פרק כ סעיף יט ס"ק נד) מפי ספרים, ובספר פסקי תשובות (סימן שח אות א), ובספר שלמי יהודה (פרק יב ס"ג) מפי ספרים, ועוד לו שם בהמשך לגבי מעטפה ובול וכיוצ"ב, דהוו מוקצה מחמת חס"כ, ושכן הורה הגרי"ש אלישיב שליט"א. וכן כתבו עוד רבים, ופשוט.

(((ובר))) מין דין, לימנו אנו נראה שאין היתר של לצור על פי צלוחית, לפי שאין הדרך בימינו לעשות כן ע"י דף בשום אופן. ונראה דכל כה"ג שהשתנתה המציאות בימינו שירד שפע לעולם, ואין משתמשים בזה לצור על פי צלוחית, וכן כל כה"ג הוי מוקצה אף שבעבר לא היה זה מוקצה וכאשר יבואר כאן בהערה מוקצה תלוי דור דור לדורשיודיני מוצקה תלוים כל דור לפי מה שהוא וכמבואר בב"י (דף סו ע"א) שהביא לר"ן (דף נ ע"ב מדפי הרי"ף ד"ה מסקנא), כי מאכל יונים תלוי במקום, ובמקומו של תנא הברייתא היו רגילים לגדלם, ובמקומו של תנא דמתניתין לא היו רגילים בהם. וכ"פ מרן השו"ע (סעיף כט) ע"ש. וכן מוכח מהב"י (דף סג ע"א, על סעיף ז) לגבי דין חתיכת חרס שנשברה ביום חול מכלי, וראויה לכסות בה כלי, מותר לטלטלה, אפי' במקום שאין כלים מצויים. והוא אליבא דרבא (דף קכד ע"ב). והביא הב"י לפרש"י לבאר זאת וז"ל, כיון דבחצר כלי הוא, בעלמא נמי לא פקע שם כלי, מיניה. עכ"ל. וא"כ מבואר, דתלוי בשימוש בחצר. ולפי"ז היום, שאין מכסים בשברי כלי חרס אף בחצר הוי מוקצה. וכן מבואר בשו"ע (סימן שח סעיף נב) מוקצה לעשירים הוי מוקצה, ואפילו עניים אין מטלטלין. ע"כ. וע"ש בנושאי כלים. וכן פסק גם הרמ"א (סעיף ז). וכן מבואר במ"א (ס"ק ב) דכתב על פסק מרן כי קורנס הוי מוקצה מחמת חס"כ, וכתב המ"א, אבל במקום שאין מקפידין עליו שרי. ובמחצה"ש פירש דבריו ביתר ביאור, דאפילו מקפידים באותו מקום, רק אותו אדם אינו מקפיד עליו, ג"כ מותר. וכ"כ לתפוס ג"כ בספר מימי שלמה (סעיף א ד"ה ואפילו), וכ"כ בספר מנחת שבת (פרק פח הערה מ). וכן מבואר עוד במ"א (ס"ק לא) כי כל מקום תלוי ברגילות של המקום בשימוש בחפץ, כלפי דיני מוקצה. וכ"כ כיוצ"ב בספר זית רענן (סימן שח ס"ק מג) על פסק מרן כי שיירי מטלניות שבלו אם יש בהם שלש על שלש אצבעות מותר לטלטלן. ע"כ. וכתב ע"כ, דכל זה בזמנם, אך בימינו שאין מי שמשתמש בהם הוו מוקצה. וכ"כ בספר פסקי תשובות (סימן שח ס"ק יד), והוסיף שם (הערה 67) בשם הגר"מ פיינשטין, לגבי פסק מרן בסעיף ו דשברי כלים דחזו לכסוי לא הוו מוקצה, דהיום הוו מוקצה, וכן ראיתי דכ"כ בספר שבתותי תשמורו (פרק כה הל' יח). ואומנם בשו"ת שבט הלוי (ח"ה סימן מ אות ב) כתב דצ"ע לגבי שיירי מטלניות בימינו, האם הוו מוקצים, כיון שאין בזמה"ז גם אחד אפי' עני ביותר שמחשיב פחות מג' ע"ג. ע"כ. וע"ע בשו"ת שבט הלוי (ח"ה סימן מ אות ג) דהיום בלבנים של בנין שנשארו אחר הבניה דפסק מרן (סעיף יז) דאינם מוקצים, כיון דמיחדים להם לישיבה. וכתב ע"כ, דצ"ע היום מה דינם. והביאו בספר פסקי תשובות (ס"ק יח). ולכאורה ע"פ האמור פשוט דבימינו הוו מוקצה וכן מוכח מדברי שו"ע הרב (סעיף כט) דשם דייק ללשון השו"ע (סעיף ו) דשברי כלים כל שראויים לשום מלאכה, כגון שברי עריבה לכסות בה החבית, ושברי זכוכית לכסות בה פי הפך, לא הוו מוקצים. ע"כ. וכתב לדייק, כי דוקא דחזו לכסות פי חבית, אבל אם חזו לכסות רק כלים קטנים, דרך לזורקם, והוו מוקצים. אא"כ הוא כלי קטן, כגון זכוכית, דפעמים שמשתמשים בהם. עכת"ד. ומבואר דהכל תלוי בשימוש, וא"כ בימינו שאין משתמשים בהם כלל, הוו מוקצה. וכן ראיתי עוד בשו"ת מגד יהודה (סימן ח אות ז) דשברי כלים בימינו אסורים בטלטול. וע"ע בספר גדולות אלישע (ס"ק לט) מש"כ בזה. וכן מבואר בספר אמרי שם (פרק ז סעיף ז). ועוד הארכנו בזה בתשובה בכת"י. .

(((ועל))) כן נראה שאם יכתבו דברי תורה בצידו השני של הדף יש להקל, דאז שוב אינו מוקצה. ואף שיש כאן גם הוראת קבע, מ"מ בזה אינו נעשה מוקצה, דליכא חסרון כיס אחר שלא מיחדו ומקצהו, כיון שיש בו גם ד"ת. [ואף שמשום זאת יש מקום לדון ולהקל בלא הד"ת, משום שקריאת ההוראת קבע מותרת וכנ"ל, ונימא דהוי מלאכתה לאיסור והיתר. ברם מספקא לי מילתא אחר שהבאנו ראיה לעיל מדין סכין של מילה, וכן האם קריאתה יחשב שמיועדת לכך, לא ברירא לי, ועל כן דרכנו בדרך זו שיכתבו בה ד"ת.] ואף שיש על הדף חלק שהוא מוקצה היא ההוראת קבע, כיון שאין בה תשמיש בשבת, שהלא רק מיועדת לכתיבה ומקצה אותה מדעתו, וא"כ אף שאמרנו שאין כאן מוקצה מחמת חס"כ, מ"מ היא מוקצה שמלאכתו לאיסור. מ"מ בזה לא נעשה מוקצה, דע' בפמ"ג (סימן שח א"א ס"ק מח) דכלי שמלאכתו לאיסור והיתר אזלינן בתר רוב תשמישו, וכ"כ בספר מנחת שבת (סימן פח ס"ק כב,נב) וכ"כ המהרש"ם בקונטרס אהבת שלום (אות א) והוא קונ' הערות על ספר מנחת שבת (והודפס בסוף הספר), ולפי"ז ג"כ יש להקל כאן שרוב התשמיש לקריאת ד"ת. וכן פסק המ"ב בביה"ל (סימן שח סעיף ג ד"ה קורדום), וק"ו לפי מאי דמסיים התם הביה"ל דכשמיועד לשימוש היתר, אף שהוא מועט, כיון שמיועד לכך, שפיר הוי תשמיש לאיסור והיתר, בודאי דשרי הכא. ברם מסיים שם וצ"ע. וגדולה מכך ע' בספר הליכות עולם (ח"ג מקץ סעיף ד) דדעת רש"י שבת (לו ע"ב), והארחות חיים (שבת סימן שסח), דאף כלי שרוב מלאכתו לאיסור כיון שיש לו שימוש היתר שרי, ולכאורה כן יש להוכיח גם מדברי תוס' שבת (דף קטז ע"ב ד"ה וכ"ש) הנזכ"ל בסמוך, דשטרי הדיוטות מותרים בטלטול כיון דחזו לצור על פי צלוחית, וברור שהוא שימוש שולי ואינו מיועד לכך. וע"ע בזה לקמן (סימן כו אות ב).

(((ואעיקרא))) דדינא נראה לכאורה דכאן שרי אף אם ההיתר פחות משתמשים בו, כיון שכל האמור מיירי כגון בקדירה שלא משתמשים באיסור והיתר יחדיו, אלא פעמים לכך ופעמים לכך, ועל כן כשדנים האם חפץ זה מלאכתו לאיסור או להיתר, יש להסתכל על הרוב. משא"כ כאן שעל הדף יש דבר האסור והמותר לקריאה, בזה נראה דלכו"ע לא נעשה מוקצה, שלא הקצה מדעתו, כי לעולם ההיתר בר שימוש, ואין זמן שההיתר אינו בר שימוש. בשונה מקדירה שבשעה שמשתמשים בה לאיסור כלומר לבישול, אין בה שימוש של איכסון. וכיון שכאן לעולם אדם לא מקצה דעתו מינה לא יאסר, וככל כלי שמלאכתו להיתר היינו טעמא דשרי, כיון שבכל עת יכול להשתמש בו, אע"פ שאינו משתמש בו תמיד מותר, וה"ה הכא, שבכל עת יכול להשתמש בה. שוב ראיתי שהסתפק בכך בספר מנחת שבת (סימן פח ס"ק מא הראשון) גבי אולר שיש בו סכין שמשתמש בו בשבת, וגם סכין שמיוחד לעשיית קולמוסים ועל סכין זה מקפיד ומקצהו, אי שרי לטלטל את האולר, דשמא הוי מוקצה מחמת חס"כ, ומאידך שמא כיון שהדרך לטלטל את כל האולר, ולא להקפיד רק על הסכין שרי. ועיין שם בקונטרס אהבת שלום (אות ה) דפשט לה להיתרא, כל היכא שהסכין שמקפיד עליו מקופל, כיון שהדרך לטלטל הכי, ע"ש. וה"ה הכא. וכן פסק להקל בספר שמירת שבת כהלכתה (ח"א פרק כ סעיף פא) גבי זה האולר. וכ"כ להקל בשו"ת אז נדברו (חי"א סימן כא עמ' לט) גבי מחברת שחלק אינו כתוב והיא חס"כ, וחלק כתוב ומיועד לקריאה, דשרי לטלטלה אפי' שרובו חלק ולא כתוב, כיון שאינו מקצהו משימוש, שהרי חפץ לקרא בו וכנ"ל. ועע"ש. ושוב ראיתי שעמד בזה בספר פסקי תשובות (סימן שח אות ט) ע"ש מפי ספרים.

(((ומה))) גם דאף לפי הצד לחומרא בספקו של המנחת שבת הנ"ל, דכתב דיש לדון באולר איזה כלי חשוב יותר, האם ההיתר או האיסור. וכדין השו"ע (סימן שי סעיף ח) דבסיס לאיסור והיתר וההיתר חשוב יותר מותר לטלטלו כל היכא דא"א לנער, וכ"כ המ"א (ר"ס שח) גבי נדן של סכינים. גם לפי זה יש להקל הכא בנידו"ד, לפי שדברי התורה לעולם חשובים יותר, וראה בטור וב"י (סימן שלד סעיפים טו,טז), דהתרומה (סימן רמה) ודעימיה ס"ל דשרי לטלטל מעות ע"י תפילין וכתבי הקדש בעת דליקה, משא"כ ע"י טבעת או כלי אחר, כיון שהארנק חשוב יותר מן הטבעת, משא"כ בתפילין שהם חשובים יותר מן המעות. וא"כ לעולם כתבי הקודש חשובים יותר מן הארנק, אף אם הוא מלא באלפי דינרי זהב. וכל שחלקו שם הפוסקים אתרומה הוא האם מותר להניח בשבת את התפילין על הארנק, אבל מער"ש לכו"ע שרי, וחזינן כהנ"ל דדברי תורה לעולם יהיו חשובים יותר. ואף שכתבי הקודש קדושתם יותר מסתם דברי תורה, מ"מ ניזיל בתר טעמא.

חשש שמא יקרא את עניני מסחר

ז. (((ובהגיענו))) הלום שיש לכתוב על דף ההוראת קבע דברי תורה, יש פנים נוספות להקל מצד איסור שטרי הדיוטות, דאף החולקים הנזכרים לעיל, וסוברים דאסור לקרא שטרי הדיוטות של מצוה, יקלו כאן לחלק את ההוראת קבע. דלא מבעי לחולקים על השאילת יעב"ץ (סימן קסב) ודעימיה דשרי לקרא עתון, וליכא למיחש שמא יקרא את עניני המסחר שבו, משום דהוי גזירה חדשה שאין לגזור אחר חתימת התלמוד, וכמש"כ לעיל (סימן טו אות יג) ע"ש. אלא אף לשאילת יעב"ץ ודעימיה הנזכרים בתשובה הנ"ל (אות יב) שגזרו גזירה מדעתם, יודו להקל כאן, דכל שגזרו הוא גבי קריאת עניני דעלמא, אבל לא בדבר מצוה, ובזה יש לומר שיודו שאין לגזור. וכן כתבו הפוסקים גבי קריאת עלונים שיש בהם ד"ת די"ל דלכו"ע שרי דבזה לכו"ע לא גזרינן דילמא יקרא, ועיין בזה לעיל (סימן טז) מפי ספרים. ועוד הראנו שם פנים להקל בק"ו מדברי המאירי שבת (קטז ע"א), והשל"ג (שבת בדפי הרי"ף דף סג ע"א), ופסקו הדרכ"מ (סימן שז ס"ק ו), ונמשכו אחריו האחרונים, דבשטרי הדיוטות שמעורב בהם ד"ת שרי לקרותם. ואף שבנידו"ד אין הדברי תורה מעורבים בתוך ההוראת קבע כי לכל אחד קטע משלו, ואסור לקרא את השטרי הדיוטות (לסוברים דאסור דברי מצוה), מ"מ בודאי שאין לחוש לשמא יקרא שטרי הדיוטות כשקורא דברי תורה. ועוד בה דכאן ליכא למיחש שמא יקרא, כיון שכל הרואה הוראת קבע אינו קורא את הפרטים הכתובים בה, כגון המילים מס' ת"ז, מס' חשבון בנק וכדו', כי כולם מכירים זאת, ואין סיבה וענין בקריאתם. וכל שחששו השאילת יעב"ץ ודעימיה לשמא יגרר ויבא לקרות את עניני המסחר, במה דברים אמורים בעניני מסחר של עתון, שאדם נמשך אליהם, משא"כ כאן ליכא למיחש, ואף הם יודו להקל.

(((ועוד))) יש לצרף לסניף להני אשלי רברבי דס"ל דבמקום ציבורי שרי למיקרי שטרי הדיוטות, דבציבור ליכא למיחש שמא ימחוק, וכמש"כ בשו"ת בית דוד (סימן קכח), ועוד פוסקים אשר הובאו לעיל (סימן טז אות יט) לך ראה שם ע"ש.

הכנה משבת לחול

ח. (((אלא))) דעדיין יש לדון האם מותר בשבת לקחת את ההוראת קבע לביתו, כדי שבמוצאי שבת יוכל למלא את הפרטים ולשולחם. שהרי לכאורה בלקיחתו הרי הוא מכין משבת לחול, והכנה בשבת אסורה. ואף שמצד נותן ההוראת קבע יש לצדד שאף אם יש בזה איסור הכנה לו עצמו מותר להניח מער"ש בביהכ"נ את ההוראות קבע ולא יאסר משום לפני עיור, כיון דקאי בחד עברא דנהרא, דיכולים לקחת את הדפים לביתם במוצ"ש, וכן יש דרך היתר לקחת את הדפים כדי לקרא בביתם את דברי התורה. ואכמ"ל. מ"מ אעיקרא דדינא פירכא, ונראה שאין איסור מכין כאן.

מכין משום מצוה

(((ברם))) אין לבא ולהתיר כאן משום שאין לאסור הכנה בשבת לדבר מצוה, שהרי ראה ראינו כמה וכמה דברים שנאסרו בהכנה בשבת אע"פ שהמה דברי מצוה. שהנה פסק מרן (סימן תרנד) לאסור להחליף מים ללולב לצורך חול משום מכין. וחזינן דאע"פ שהיא מצוה יש בזה איסור מכין. ולך עוד וראה בשו"ע (סימן שב ס"ג) דנאסר לקפל טלית בשבת לצורך חול (אף אם שאר תנאי ההיתר קיימים). והרי הוא צורך מצוה לצורך שמירת הטלית ונוייה. וכן הוא בסי' תקיד (ס"ה) דנאסר להכין נרות אף לבית הכנסת. ועוד ראה בסי' תטז (ס"ב) דנאסר לומר שהולך למקום פלוני כדי לעשות עירוב (ועירוב הוי מצוה ראה מ"ב סימן שמב ס"ק ג, ופשוט). [ברם ע' בסמוך שיוצא לכאורה, שאם היא מצוה עוברת מותר בק"ו מדשרי במקום הפסד.]

כשלא ניכר שעושה לצורך חול

(((ועדיין))) יש לבא ולהקל, כי אדם שלוקח הוראת קבע שכזו לביתו, אינו ניכר שלוקח דוקא בשביל ההוראת קבע, כי יתכן שלוקח את הדף רק בשביל דברי התורה, או גם בשביל קריאתם בביתו. וכל כה"ג לכאורה אין בו משום מכין, כי אינו ניכר שמכין משבת לחול. וכאשר כתב בשו"ת הרשב"א (ח"ד סימן עג), ופסקו מרן בשו"ע (סימן שכא סי"א), דמותר להשקות את התלוש כדי שלא יכמוש, וכן הוא בב"י (סימן תרנד). וביאר הרשב"א, דשונה מלולב שנאסר להוסיף לו מים כדי שלא יכמוש, לפי שהירקות חזו לאכילה היום, משא"כ הלולב שבעצם הוא מוקצה, ובקושי התירו ליתנו במים. וביאור דבריו, דכיון שהירקות חזו לאכילה, שוב אינו ניכר שמכין לחול. וכ"כ לבארו בספר מנוח"א (ח"א פרק יא הע' 30), וכ"כ בשו"ת הרי יהודה (ח"א או"ח סימן כו אות ד ד"ה ודע).

(((ואולם))) תקשי טובא, דהנה ראו ראינו כמה וכמה דברים שנאסרו משום הכנה בשבת, אע"פ שאי אפשר לדעת האם העושה כן עושה לצורך חול או לצורך שבת. וכגון האי דפסק מרן (סימן שב ס"ג) דלקפל בגד לצורך שבת שרי (בתנאים הנוספים שם), ולצורך חול אסור משום הכנה. והלא הרואה אינו יודע האם עושה לצורך חול או לשבת. וכן ראה עוד שם (ס"ד) להוציא בגד מתחת המכבש של בעל הבית דשרי לצורך שבת, ולצורך חול אסור. וכן בסי' תקיד (ס"ה) לתקן פתילות, אם כוונתו לצורך יו"ט מותר, ואם לאו אסור. וכן עוד (סימן שכג ס"ו) דשרי להדיח כלים לצורך היום, ולא לצורך חול. וראה ראיתי לגיסי היקר בשו"ת הרי יהודה (ח"א או"ח סימן כו אות ד) דיליף ברשב"א דשרי בצירוף דהוי טירחא מועטת, ושכ"כ בשו"ת סבא קדישא (ח"א סימן כו אות ד), ועע"ש. ואולם זה נסתר מדין קפול בגד, ומדין הוצאה מתחת המכבש הנ"ל, דהוי טרחה מועטת ואסור. ועל כרחך להוסיף דכיון שהרשב"א מיירי במקום הפסד, ואי אפשר אחרת, שרי בכה"ג שלא ניכר אם לחול או לשבת מכינו. משא"כ בכל הראיות הנזכרות שאין בכך משום הפסד אסור. וכאשר כבר ראינו בכגון דא שהותר במקום הפסד. דהנה

במקום הפסד

(((פסק))) מרן (סימן שלח ס"ז) וז"ל, מי שיש לו פירות בראש הגג ורואה מטר שבא, אסור לשלשלם בשבת דרך ארובה שבגג, אבל מותר לכסותן. ואפילו לבנים שהם מוקצים מותר לכסותן מפני הדלף. עכ"ל. ופרש"י התם במתני' שבת (דף לה ע"ב) ומכסין את הפירות, ולא אמרינן טורח שלא לצורך יו"ט הוא דשרו ליה רבנן משום הפסד ממון. עכ"ל. וא"כ מפורש שבעצם יש כאן איסור הכנה, אלא דהתירו רבנן משום הפסד. אלא דכל שהותר הוא רק טירחה מועטת ולא מרובה, ולכן לכסות שרי ולא לטלטלם. ובזה לכאורה אתי שפיר האי דאמר ר' חסדא בשבת (מב ע"ב) גבי ביצה שנולדה בשבת דאסור ליתן כלי תחת התרנגולת לקבלה, אבל כופה עליה כלי שלא תשבר. ע"כ. ונפסק הכי בשו"ע (סימן שי ס"ו). וא"כ מבואר שמפני הפסד הביצה הותר ולא חיישינן למכין.

(((ברם))) דין זה נסתר מדברי המאירי וההשלמה שבת (קכד ע"א) דביארו דאסור לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור לצורך הצלתו מחמה לצל דהוי מכין. ע"כ. וחזינן דאע"פ שהוא מקום הפסד יש בו הכנה. ואין לחלק בין הפסד מרובה להפסד מועט, שא"כ נצטרך לאסור לכסות קצת פירות, וכן להתיר מחמה לצל כלי יקר שמלאכתו לאיסור, מה שפשוט שאינו. וגם יסתר מדין כסוי ביצה (סימן שי ס"ו הנ"ל), שאינו הפסד מרובה ושרי. ובספר מנוח"א (ח"א פי"א הע' 32) למד דלכסות פירות שרי כיון שאין היכר שעושה לצורך חול, משא"כ לשלשל הפירות. והיינו טעמא דאין היכר, כיון שכשמרים את הכלים, לא ניכר שעושה לצורך כסוי הפירות, ואח"כ שמניח על הפירות, מה לי אם מניחו במקום זה או אחר, וא"כ לא טרח במיוחד לצורך חול. וסברתו קשה להולמה. [ואולם א"א לסתור זאת מן האמור לעיל, דאף כשאינו ניכר שעושה לחול אסור. שהרי ביארנו דבמקום הפסד שרי, והכא הוי הפסד.] ולגודל הקושיא אולי יש ליישב דכל שהותר לצורך הפסד היינו בהפסד ממשי, אבל כדי שלא יכמשו מעט במשך השבת, או כלי שמתקלקל מעט בשמש, אינו חשיב כל כך הפסד, ובזה לא שרי. וביצה שהותר לכסותה אף שאין ערכה רב, הוא מפני שיש חשש שיפסיד את כל הביצה, משא"כ בחשש שיכמוש מעט, שבזה נשאר הדבר בר שימוש, רק יתקלקל מעט, לא התירו. (וכן לא נתיר היום למאירי לטלטל מכשירי חשמל שיכולים להתקלקל לגמרי בשבת, והוא הפסד גדול, משום לא פלוג).

(((ולהאמור))) בתשובת הרשב"א אשר ממנה יצאנו, לתת מים על פירות שלא יכמושו, שהותר מטעם שאינו ניכר שעשוי לחול בצירוף שהוא הפסד קצת, ובכל טעם לבדו לא סגי, כי הפסד שכזה אינו מתיר, וכאמור, ומשום שאינו ניכר שעשוי לחול ג"כ אינו מתיר וכמש"כ לעיל. וע"ע באורך בשו"ת מחזה אליהו פולק (סימנים נד,נה,סא) באורך רב גבי הכנה במקום הפסד. [ואולם לא ידע מדברי המאירי וההשלמה הנ"ל, וראה עוד בדברינו לקמן (ריש אות ט) המשך ביאור לדרכם. וגם אם לא קי"ל כוותייהו להלכה לענין מוקצה, מ"מ לענין הכנה שפיר נילף מנייהו, ומהם סתירה לדבריו. והמעיין יחזה בדבריו ובדברינו ויראה מה שיש לדון ולהשיב כדרכה של תורה.] ובשו"ת מאזני צדק (ח"ב סימן יז אות ה והלאה) ג"כ נקיט דבמקום הפסד שרי. וביאר דכל היכא שאינו עושה לצורך חול בדוקא שרי. בשונה ממכין יין למוצ"ש וכדו', שכל תכלית ההכנה בשביל שימוש מסויים בחול, משא"כ המציל דבר מה, אין ההצלה מיוחדת לצורך חול, אלא כדי להשתמש לכשיזדקק לכך. עכת"ד. ולדרכו יעלו שפיר אף דברי המאירי וההשלמה הנ"ל, דבכלי שמלאכתו לאיסור ניכר שמכינו לחול, דהרי בשבת אין שום שימוש בהם. ואולם לפי"ז יסתרו הדברים מדין כסוי כלי על ביצה, שאסורה בטלטול מדין נולד, והותר לכסותה כדי להצילה. ומהלכו שם בהמשך דאוכלין שרי לגמרי בטלטול, ע"ש. לא יהני לתרץ את דין הביצה, אף שגם היא אוכל, דכאן היא מוקצה גמור. ובלאו הכי דבריו נסתרים מפסק מרן (סימן שלח ס"ז הנ"ל) דיש הכנה בהולכת פירות מהגג להצילם מפני הגשמים, ולדרכו אין כאן הכרה שעשוי לחול, וחזרנו להאמור לעיל.

(((ואף))) דלעיל הוכחנו דאסור להכין לצורך חול במקום מצוה, ומצוה עדיפא מהפסד, וכמש"כ המ"א (סימן שז ס"ק ז), ועוד לו (סימן שלט ס"ק יג) וכן כתבנו לעיל (סימן ד אות טו) מפי ספרים ע"ש. מ"מ כל הני ראיות שהבאנו דאסור להכין אף במקום מצוה, אפשר לעשותם למחרת, ולא יגרע בהם. משא"כ אם לא ישקה את התלוש יכמוש, לא יהיה לכך תקנה. זה הנלע"ד ליישב לגודל הקושיא, ולפי"ז במקום מצוה עוברת שא"א לעשותה אלא עתה בשבת לצורך חול, יהיה מותר בק"ו מדשרי במקום הפסד. [ואיני אומר כן להלכה, מאחר וידוע שאין להוציא דין מכח קושיא, כי בהאמר תירוץ אחר יפול הדין.] ומינה שאין להקל הכא בנידו"ד משום דהוי לצורך מצוה, לפי שאפשר לקחת את ההוראת קבע במוצאי שבת. וכן אין להקל משום שאינו ניכר שלוקח לצורך חול, שאפשר שהוא בשביל דברי התורה. לפי שהיתר זה הינו רק במקום שיש הפסד.

כשיש הסתברות שישתמש בשבת

ט. (((אך))) נראה להקל כאן כיון שכתובים על הדף גם דברי תורה, ויכול לקוראם בביתו הוא, או אנשי ביתו. ויש הסתברות והגיון שיקרה כן, שכן הדרך במי שמביא דף דברי תורה לביתו, וכל כה"ג שרי. וכדחזינן בברייתא שבת (קיח ע"א) שהותר להדיח כוסות לפי שאין קבע לשתיה, ונפסק הכי בשו"ע (סימן שכג ס"ו), והטור ושו"ע (שם) ביארו גדר אין קבע לשתיה, וז"ל, לפי שכל היום ראוי לשתיה. ע"כ. וה"ה הכא וכאמור. ובזה אתי שפיר המאירי וההשלמה דלעיל (אות ח ד"ה ברם), דס"ל כי כלי שמלאכתו לאיסור נאסר לטלטלו מחמה לצל משום מכין. ותקשי דאף בכלי שמלאכתו להיתר יש לאסור מהאי טעמא. ולדרכנו אתי שפיר, כיון שיש צד שישתמש בהם בשבת. וכ"כ להדיא ההשלמה (שם) וז"ל, ולא דמי לדבר שמלאכתו להיתר (שאין בו איסור הכנה לחול), דהתם כשמטלטלו מחמה לצל סתמה לצורך שבת הוא, שהרי עשוי להשתמש בו היום . ע"כ. ומבואר כנ"ל. וחזי הוית בשבלי הלקט (סימן קיט) גבי קיפול טלית שאסור לקפלה בשבת, דביאר, כיון שאין בדעתו להתעטף עוד ביום. ואע"פ שמצות ציצית כל היום, והיה יכול להתעטף בו. כיון שלא נהג בכך, ואין בדעתו להתעטף. ע"כ. וא"כ התנה זאת בשני תנאים לאסור, א, כיון שלא נהג כך ב, כיון שאין בדעתו להתעטף. וכן כתב גם האגור (סימן תקכו). ולפי"ז שרי הכא בנידו"ד, שאפי' אם אין בדעתו לקרא בביתו את דברי התורה, יהיה מותר, כיון שלא קויים התנאי הראשון. ובפרט דבסתמא אף התנאי השני לא מתקיים כאן.

במקום תיקון

(((ועוד))) יש להקל כאן לפי חידושו הגדול אשר לימדנו להועיל בספר מנוחת אהבה (ח"א פרק יא סעיף יב) דאיסור הכנה בשבת שייך דוקא כשטורח בסידור ותיקון, אבל טרחה שאין בה סדר או תיקון, מותר לעשותה אפי' לצורך חול. וקבע את כללו במסמרות על פי דברי הריא"ז (שבת קיג ע"א) גבי קיפול בגדים, דכתב, ואם יש לו בגדים (אחרים) להחליף, אסור לקפלו, שהרי אין אנו צריכים לו בשבת, ונמצא שהוא מקפלן ומתקנן לצורך חול. עכ"ל. וא"כ תלה הדבר בתיקון לחול. וכן מבואר ברמב"ם (פכ"ג הל' שבת הל' ז) דכתב, ואסור להדיח קערות ואלפסין וכיוצ"ב בשבת, מפני שהוא כמתקן. ע"כ. וביארו במגיד משנה והרדב"ז בלשונות הרמב"ם (סימן אלף ותקג), דכונת הרמב"ם משום הכנה. ונמצא דס"ל לרמב"ם להבנתם בו, דהכנה תלויה בתיקון. עכת"ד. והנני להוסיף דכן משמע ג"כ מל' רש"י סוכה (מב ע"א) במתני' ד"ה בשבת מחזירין, והביאו הב"י (סימן תרנד) דהטעם שנאסר להוסיף מים בשבת ללולב, דטרח לתקוני מנא. ע"כ. ומבואר דאיסור הכנה הוא משום תקון מנא. וכ"כ הר"ן שם בהלכות (דף כ ע"ב במשנה). וכ"כ האו"ז (ח"ב סוכה סימן שיד) וז"ל, וכ"ש שאין מחליפין מים, לשפוך את אלו ולתת אחרים צוננין מהן, דטרח לתקוני מנא. ע"כ. וכן מבואר בשו"ע (סימן שב ס"ג) גבי קיפול בגדים דנאסר משום מתקן מנא. ובכה"ג שעושה לצורך שבת שרי בתנאי שימולאו כמה דינים, וכגון שיהיו לבנים, שאין הקפול מתקנם כל כך (לשון הטור). אבל כשעושה לצורך חול אסור משום הכנה. והביא הב"י למרדכי (סימן שפח) דכתב, דשלא כסדר קיפולם הראשון שרי בכל ענין. ופסק כוותיה בשו"ע. וכ"כ הראבי"ה (שבת סימן רמה), וכ"כ האגודה (שבת דף קיג ע"א) בשם רא"ם. וכן העתיק את המרדכי בספר פסקי מהרמ"ק (שבת קיג ע"א). ומדוייק הלשון דאף לצורך חול שרי, וכ"כ האחרונים (שם). ותקשי, דמה לי שאינו כסדר הקיפול, סוף סוף מכין הוא לחול. וי"ל בראותינו את הראשונים בסוגיא שם שכתבו דהטעם שהאיסור לקפל הוא משום שמתקן את הקמטים ע"י הקיפול, ועל כן י"ל, דדוקא בזה רואים ששייך הכנה, אך כשמקפל שלא כסדר קיפולם, שאז אין תיקון לכלי, בזה אין איסור הכנה. ולהאמור אתי שפיר, כיון שאינו מתקן, וכמש"כ הריא"ז ודעימיה. וגם בזה יבא על נכון מה שנראה שמותר להחזיר לולב מבית הכנסת, דע' בשו"ע (סימן תרנד) דכל הדיון הוא לגבי להוסיף מים ללולב משום הכנה, אך להחזירו לבית פשוט שמותר. וכן בטלית דברו הפוסקים גבי קיפולם, אך להחזירם מבית הכנסת לא אישתמיט שום חד למימר איסורא. וכן ראה רש"י ביצה (מ ע"א) דכשזכו להם ע"י אחר שרי לקחת מנות לצורך סעודת הלילה, וכדהוכיח הח"א (סימן קנו סעיף ו) מכאן, דכל שאין בו תיקון שרי ואין בו משום הכנה. וכן מבואר בדברי המהרי"ל שפסקו הרמ"א (סימן תרסז) ע"ש במ"א, דשרי להכניס שלחן מהסוכה לביתו, אך לא להעמידו. ומחולק כנ"ל בין הכנסתו והבאתו שאינו תיקון, לבין לסדר את החדר. ולכן שרי גם בדין השו"ע (סימן שלד) להציל מפני הדליקה אף שלא לצורך שבת. (ומש"כ שם (סעיף א) דשרי רק ג' סעודות לשבת, הוא מצד אחר דמתוך שטרודים להציל יבואו לכבות, וכדכתב כן מרן שם. ולכן באופנים אחרים שם, הותר אף יותר, ע"ש). וכ"כ את יסוד תיקון בשו"ת מאזני צדק (סימן יז), אך יש לו מהלך אחר. וכ"כ בשו"ת מחזה אליהו (סימן נו,נז) ויובא בעז"ה בסמוך (ריש אות י).

גדר תיקון

(((וגדר))) מתקן אינו דוקא כשמתקן, אלא אף למנוע קלקול חשיב תיקון, וגם בזה אסור הכנה בשבת. וכמו שרואים בכמה דינים ששייך בהם איסור הכנה, ושם הוא רק מניעת קלקול. וכגון מן הדין המבואר בשו"ע (סימן שלח ס"ז) מי שיש לו פירות על הגג ורואה מטר בא, אסור לשלשלם דרך הארובה שבגג. וכן (סימן תרנד) נאסר להוסיף מים ללולב בשבת, וק"ו שאסור להחליף, משום מכין, אע"פ שאינו מתקן אלא שומר על טריות הלולב. [ומה שאסר מרן (סימן שב ס"ד) להוציא בגד תחת המכבש לצורך חול, ובשבת שרי. י"ל דהוצאתו מתחת המכבש הוא מתקנו, ודמי לגמר תיקונו (וכמשקל מכה בפטיש). וכן מה שנאסר (בסי' תטז ס"ב) ללכת לערב שם, לפי שהעירוב הוא תיקון, (וע"ע בסמוך בענין הכנה בדיבור בזה). ומה שבסימן (שו ס"א-ג), וכן (בסי' שז ס"ט) הותר להחשיך סמוך לתחום שיקדים לצאת במוצ"ש (בדברים שיש אופן שמותרים בשבת), אין שם איסור מכין רק משום ממצוא חפצך, (ולכן כשיש היתר בורגנים שרי התם).]

(((ואולם))) יסוד זה שהכנה היא בעת תיקון, נסתר מדברי המ"א (סימן תרסז ס"ק ג) שהביא את ספר מנהגי טירנא (הל' פסח עמ' נה) דאסר להביא יין ביו"ט לחברו. והח"א הנ"ל דחק דמיירי בסמוך ליו"ט שניכר שעשוי לצורך מחר, וכ"כ בשו"ת הרי יהודה (ח"א או"ח סימן כו אות ד). ואולם מדברי רש"י ודעימיה הנ"ל בסמוך, משמע דכשאינו תיקון שרי אף כשניכר שעשוי לחול, דביארו את טעם האיסור לתת מים בלולב, שהוא מתקן. אלמא דכשאינו מתקן שרי, אף שניכר שעושה לחול. וכן מבואר בדברי הרמב"ם הנ"ל (שם) שאסר להדיח קערות, ומיירי בסעודה שלישית שניכר שעשוי לחול, ותלה טעם איסורו בכך שהוא מתקן. וא"כ הדרא קושיא לדוכתא. והנה בספר מנוחת אהבה (שם) באמת כתב להתיר בזה. ויוצא דעביד מח' בין הראשונים, ופסק כרובם. וצ"ע דאולי יש דרך ליישב שאין מח'. גם הפמ"ג (סימן תרסז א"א ס"ק ג) ביאר שמותר להכניס את השלחן מהסוכה לבית ואסור להעמידו מטעם אחר מדברינו, כי הוא צורך יו"ט שלא יהא נראה כחורבה. שוב ראיתי בשו"ת מאזני צדק (ח"ב סימן יז) דחילק בין הבאת יין שכל תכליתה לצורך יום חול בשביל ההבדלה, ובזה אסור אף כשאינו תיקון. לבין הצעת המטות וקיפול בגדים, שאין בדעתו להכינו עתה לחול במיוחד, אלא לכשיזדקק לו. ולדרכו יש ליישב דלא פליגי הראשונים. ולפי"ז יצא דיאסר לקחת את הוראת הקבע לביתו, כיון שלוקחה במיוחד לצורך יום חול. (אך בלאו הכי שרי, לפי דברינו אשר באו לעיל (ריש אות ט) משום דברי התורה שבה). אך מהלכו נסתר מרש"י וסיעתיה הנזכ"ל, דאסרו להוסיף מים ללולב משום מתקן. ולטעמו דהרב מאזני צדק, א"צ לכך, דגם בלא תיקון יאסר, וכמש"כ איהו התם להדיא לגבי השקאת ירקות שלא יכמושו. וחזרנו לכך שישנה מח' בראשונים.

(((ולהאמור))) דכל שאין בו תיקון אין בו משום הכנה, שוב אין איסור לקחת את הוראת הקבע לביתו, כיון שאינו מתקן דבר.

י. (((ואגב))) בואנו הלום בדין הכנה נימא ביה מילתא, והם עוד כמה גרגירים שהתחדשו לי מידי עיוני בזה.

הכנה בדיבור

(((הכנה))) בדיבור ולא במעשה, לכאורה מותרת. שכן מבואר בשו"ע (סימן שז ס"ז) מותר לומר לחבירו תעמוד עימי לערב. וכן שם (סעיף ח) לך עימי לכרך פלוני מחר. ברם בדברי השו"ע (סימן תטז ס"ב) מפורש לאיסור, דאסור לומר שאני הולך למקום פלוני כדי לערב, וכתב מרן שם להדיא כי הכנה אסורה אף באמירה. וע"ע (סימן שמא ס"א) דהותר להתיר נדרים רק לצורך שבת, ובפשטות הוא משום הכנה, וחזינן דדיבור אסור, וכ"כ המ"ב (שם ס"ק א) מפי הראשונים, ע"ש. וע"ע במ"א (בהקדמתו לסימן רצ) דפסק כספר חסידים (סימן רסו) לא יאמר בשבת נישן כדי לעשות מלאכתנו לערב. ע"כ. וכ"כ להדיא המשנה ברורה בהל' יו"ט (סימן תצה ס"ק כג) ולכאורה לדרכנו יש ליישב דהכל תלוי האם יש בדיבור דבר תיקון, דלומר עמוד עימי לערב לא אמר כאן שום דבר תיקון, וכיון שהכנה נאסרת רק בתיקון שרי. משא"כ התרת נדרים שהיא תיקון, וכן לעשות מלאכתנו היא תיקון. ושוב ראיתי שכ"כ בדומה בשו"ת מחזה אליהו (סימן נו אותיות ב,ג) ויליף לה מדברי הגר"ז (סימן תצה סעיף טו) ועע"ש. ועוד לו (סימן נז אותיות א,ב) שהמשיך בדרך זו, ועוד עיין שם (אות ג) אודות ספר חסידים הנ"ל. [ולכאורה אחרי שהגיע ליסוד זה, גם איהו, א"כ כמה דברים שהובאו שם בסי' נג,נד יבואו שפיר, וא"צ לדרך החדשה שסלל שם. ואכ"מ.] וע"ע בספר שמירת שבת כהלכתה (פרק כח אות ע).

למקום שנטלו

(((עוד))) מבואר ברש"י במתנ'י דסוכה (מב ע"א) והובא בב"י (סימן תרנד) שהותר להחזיר לולב למים בשבת [בזמן שביהמ"ק קיים והיו נוטלים בשבת.] אבל אסור להוסיף לו מים. וז"ל רש"י, מחזירין למים, שלא יכמוש. בשבת מחזירין, שהרי מכאן נטלום היום, אבל לא מוסיפין מים, כ"ש שאין מחליפין המים לשפוך את אלו ולתת אחרים צונן מהני, דטרח לתקוני מנא. עכ"ל. כלומר, דהכנה נאסרה בטירחה [רק שגם טירחה מועטת נאסרת, וכאשר יראה הרואה בדין הוצאה מתחת המכבש וקיפול טלית, וגם כאן דמיירי להוסיף מים.] אבל כשמחזיר דבר למקום שנטלו, בזה מותר. וכ"כ האו"ז (ח"ב סוכה סימן שיד) בהיתרו של ר' יהודה להחזיר, שהרי מכאן נטלום. ע"כ. ובפשטות נראה בביאור טעמו של רש"י שהרי מכאן נטלום היום, דכל כה"ג לא נחשב מכין, כי כל דבר שלוקחים אותו ומשתמשים בו, צריכים להחזירו, וא"כ הדרך שמחזירים למקום שנטל גם ביום חול וגם בשבת, וע"כ אינו נחשב שמכין רק מחזיר, כי צריך להניחו באיזה מקום, וטבעו לחזור למקומו. ואף שבמקום זה יהיה תועלת לחול, כמו כאן שיש מים בכלי, מ"מ זהו מקומו. ולפי"ז שרי להחזיר אוכל למקרר אף שיש תיקון ע"י המקרר. וע' בזה בשו"ת מאזני צדק (ח"ב סימן יז) שכתב להקל, ואולם איהו ס"ל שאינו תיקון לאוכל עצם הנתינה במקרר, וע"כ שרי. ואולם להאמור לעיל (אות ט) נתינתו במקרר הוי תיקון. וע"ע בזה בשו"ת מנחת שלמה (ח"ב ר"ס לו) שכ"כ להקל לאורך הסימן. וכ"כ בשו"ת מחזה אליהו (סימן סא), ובשו"ת באר משה (ח"א סימן כה אות ד), ובשו"ת הרי יהודה (ח"א סימן כו אות ה) והביא עוד לשו"ת בית ישראל לאנדא (ח"א סימן סב), ושו"ת תשובות והנהגות (ח"א סימן רכז) וכולם יצאו בכוחא דהיתרא.

כשחלק עושה לשבת

(((וכשחלק))) מהדבר עושה לשבת, מותר לעשות כבר את כולו, אף מה שאינו לצורך שבת. ולכן הותר (בסי' שכג ס"ו) להדיח את כל הכלים, כשצריך חלק מהם, אע"פ שא"צ את כולם. וכמש"כ המ"א (שם) בשם הרוקח, דאפי' יש לו עשר כוסות, וא"צ אלא לאחת, שרי להדיח את כולם. ופסקוהו האחרונים. וע' בשו"ת מחזה אליהו (סימן סב). וע"ע באורך בשו"ת דברי שלום מזרחי (סימן קיא אותיות ג-ה) דפליג אמ"א ודעימיה, וס"ל לאסור, כי הבבלי פליג אתוספתא, מתוך שהשמיט את סופה. וכן עשו ראשונים רבים. ואין הפנאי מאפשר לעיין כעת כדבעי בדבריו, ולדרכו אין את ההיתר הנ"ל. וספרי הפוסקים מלאים בדיני הכנה, וכגון לך ראה בשו"ת מהרש"ג (ח"א סימן סא), ובשו"ת מנח"י (ח"ז סימן כד), ובשו"ת מנחת שלמה (ח"ב סימן לו) בנוגע להרבה פרטי דינים, ובשו"ת ציץ אליעזר (חי"ד סימן לז), (ועוד לו בחלק יט סימן יד), ובשו"ת יחו"ד (ח"א סימן לט), ובספר פסקי תשובות (סימן רצ אות א, ובסוף האות) מראה מקום לעוד כמה דוכתי בהאי מילתא בספרו. ועוד ראה שו"ת אג"מ (או"ח ח"ד סימן קה אות ג), ועוד לו (או"ח ח"ה סימן כ) בדבר החזרת הטלית הביתה, תשובה לבעל שו"ת רבבות אפרים, ובשו"ת באר משה ח"א (סימן לב אות יד), ובח"ג (סימן מח), ובח"ד (סימן מה), ובח"ו (קונטרס עלעקטריק סימן ע,עט,פא), שו"ת הר צבי טל הרים שבות סימן ב ועוד ספרים רבים הלא המה בספרתם. [ולפני הדפסה ראיתי שגם בשו"ת שערי יושר (ח"ב סימנים נה,נו) האריך למעניתו בפתגמא דנא בגדרי הכנה, ולא התאפשר לי לעיין בדבריו.] והרואה יראה כמה רבה המבוכה בהאי מילתא, וכל אחד נדחק והרים אוקימתות כאלו ואחרות, כדי ליישב את הסתירת. או שלא עמדו על המקומות הרבים בפתגמא דנא. וגם אני הקטן נדחקתי וכאשר יראה הרואה, וגם לא עמדתי על כל המקומות כאשר מסתבר. ועל כן לא יכולתי להוציא דין לגבי כל הפרטים, וכמו שכתבתי לעיל. ומ"מ לענין נידו"ד שפיר אפשר להקל, כי כאן ההיתר מבואר וכאמור.

גניזה

(((ועדיין))) יש להעיר שאסור לנו לגרום שדברי התורה יזרקו לאשפתות, והלא בבנק יזרקו אח"כ את ההוראת קבע יחד עם הדברי תורה, וכעין הא דאיתא בר"ה (דף יח סוע"ב) כשגברה מלכות חשמונאי ונצחום, התקינו שיהו מזכירין שם שמים אפי' בשטרות וכו'. וכששמעו חכמים בדבר אמרו למחר זה פורע את חובו, ונמצא שטר מוטל באשפה, ובטלום. ע"כ. וה"ה הכא, כשתגמר הוראת הקבע יזרקום לאשפה בבנק, ואף דשם מיירי גבי שמות הקדש, מ"מ ה"ה הכא בדברי תורה שבודאי יזרקום אח"כ לאשפה. וכ"כ בשו"ת אג"מ (חיו"ד ח"ב סימן קלה) והוכיח דה"ה גבי ד"ת כשבודאי יזרקום לאשפה, ע"ש. ועוד עיין לו לעיל מינה (סימן קלד). ועל כן יעשו מסגרת סביב ההוראת קבע, עם סימון שיש לגוזרה בשביל השימוש בה, ולא יכתבו דברי תורה מעבר לדף במקום ההוראת קבע. ובזה שוב ליכא למיחש שיבואו לאשפתות, לפי שנמצאים הדפים בביהכ"נ, והלוקחים המה שומרי תורה ומצות. וגם אם ח"ו יצא דבר תקלה ואיזו הוראת קבע תזרק, יש לצדד בזה הרבה לפי שאין שם שמות הקדש, ובפרט שנודע בשערים המצויינים בהלכה המח' הגדולה אודות קדושת ספרים הבאים בדפוס, ויותר קל בימינו אנו שהכל נעשה ע"י חשמל, ובפרט בנעשה ע"י צילום. וגם בדפים שלא קראום יש אומרים שלא חלה עליהם כלל קדושה, וע' בשו"ת חבלים בנעימים (ח"א ערך דפוס) שקיבץ כעמיר גורנה את שיטות הפוסקים בהא, וע"ע בשו"ת יבי"א (ח"ד חיו"ד סימן כא,כב), ובספר שמירת כבוד הספרים שמואלי (פרק א). וע' בשו"ת יבי"א (ח"ב או"ח סימן טו) מדין לפני עוור ואכ"מ, ופוק חזי מאי עמא דבר, שנהגו להקל בזה מכל וכל, ובכל בתי הכנסת בכל ער"ש מחולקים עלונים, וכיוצ"ב, המלאים בדברי תורה.

(((זאת))) יוצא להלכה, שאם ידפיסו באותו דף דברי תורה מותר. וזאת יש להזהר כדי שדברי התורה לא יזרקו לאשפתות, שיעשו מסגרת סביב ההוראת קבע, ויסמנו שיש לגוזרה. והדברי תורה לא יהיו כתובים באותו החלק, וגם לא מאחורי הדף כנגד ההוראת הקבע.

(((ומן))) האמור נלמד שהוא הדין לגבי פרסומות של מצוה, בעלונים של דברי תורה שרגילים לחלק בבתי כנסיות לקראת שבת, (ועיין בגדר מצוה לעיל (אות ב) מה נחשב מצוה להתיר קריאת שטרי הדיוטות, ומה לא). ברם כל שאינו בגדר מצוה המותרת בקריאה, וקל וחומר בפרסומות שאינן של מצוה, בזה יש לדון האם מותר לפרסמה משום לפני עוור, ולא נכנסנו לדין זה בכלל, וכאן עמד קנה.

--------

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

לזכות הרב המחבר

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) ל הרב אסי הלוי שליט''א
שו"ת נחלת לוי - ח"ב

כולל שאלות ותשובות אקטואליות חקרי הלכות
וברורי דינים בהלכות שבת
מאשר חנני ה' יתברך הצב"י אסי הלוי אבן יולי ס"ט
פעה"ק ירושלים תובב׳׳א - שנת "כי גדול ה׳ ומהולל מאד ונורא הוא על כל אלהים"
(דברי הימים א׳, ט׳ז, כ׳ה) - התשס"ו לפ"ק
את הספר ניתן להשיג מש‘ הלוי 02-5862601, מש' אנג'ל 02-5712239
כתובת להערות והארות: מש' הלוי רח‘ הושע 19 גאולה י-ם

לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5

דילוג לתוכן