סימן יד – דיני ציצית שעשאן עכו"ם ונשים וטלית שאולה – שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן יד – דיני ציצית שעשאן עכו"ם ונשים וטלית שאולה

א צִיצִית א שֶׁעֲשָׂאוֹ עַכּוּ"ם פָּסוּל, דִּכְתִּיב דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְאַפּוּקֵי עַכּוּ"ם. הָאִשָּׁה כְּשֵׁרָה לַעֲשׂוֹתָן: { הַגָּה: וְיֵשׁ מַחְמִירִין } ב { לְהַצְרִיךְ אֲנָשִׁים שֶׁיַּעֲשׂוּ אוֹתָן, וְטוֹב לַעֲשׂוֹת כֵּן לְכַתְּחִלָּה } (מָרְדְּכַי ה"ק וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹן מֵהִלְכוֹת צִיצִית וְתוס' דַּף מ"ב). ב הֵטִיל יִשְׂרָאֵל צִיצִיּוֹת בְּבֶגֶד ג בְּלֹא כַּוָּנָה, אִם אֵין צִיצִיּוֹת אֲחֵרִים (מְצוּיִם) מְתֻקָּנִים לְהַכְשִׁירוֹ יֵשׁ לִסְמֹךְ ד עַל הַרַמְבַּ"ם שֶׁמַּכְשִׁיר, אֲבָל לֹא יְבָרֵךְ עָלָיו. ג הַשּׁוֹאֵל מֵחֲבֵרוֹ טַלִּית שֶׁאֵינָהּ מְצֻיֶּצֶת, פָּטוּר מִלְּהָטִיל ה בָּהּ צִיצִית כָּל ל' יוֹם, דִּכְתִּיב כְּסוּתְךָ וְלֹא שֶׁל אֲחֵרִים, אֲבָל אַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם חַיָּב מִדְּרַבָּנָן, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֵית כְּשֶׁלּוֹ: { הַגָּה: וְאִם הֶחֱזִירוֹ תּוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם וְחָזַר וּלְקָחוֹ אֵינוֹ מִצְטָרֵף רַק בָּעֵינָן ל' יוֹם רְצוּפִים } (נִמּוּקֵי יוֹסֵף הִלְכוֹת צִיצִית): שְׁאָלָהּ כְּשֶׁהִיא מְצֻיֶּצֶת, ו מְבָרֵךְ עָלֶיהָ מִיָּד. ד מֻתָּר לִטֹּל ז טַלִּית חֲבֵרוֹ וּלְבָרֵךְ עָלֶיהָ, וּבִלְבַד ח שֶׁיְּקַפֵּל אוֹתָהּ אִם מְצָאָהּ מְקֻפֶּלֶת: { הַגָּה: וְה"ה בִּתְפִלִּין } (נ"י פֶּרֶק הַסְפִינָה) { אֲבָל אָסוּר לִלְמֹד מִסְּפָרִים שֶׁל חֲבֵרוֹ בְּלֹא דַּעְתּוֹ דְּחַיְשִׁינָן שֶׁמָּא יִקְרַע אוֹתָם } ט { בְּלִמּוּדוֹ } (נ"י הֲלָכוֹת קְטַנּוֹת): ה טַלִּית שֶׁל י שֻׁתָּפִין חַיֶּבֶת בְּצִיצִית דִּכְתִּיב עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם:

באר היטב – סימן יד – דיני ציצית שעשאן עכו"ם ונשים וטלית שאולה

א א שעשאו עכו"ם. ר"ל שהטילן בבגד פסול אפי' ישראל עומד ע"ג דאלו בטויה כשר להרא"ש כמ"ש סי' י"א ס"ב: ב להצריך אנשים. והיינו לתלות בבגד אבל לטוות מותר לכ"ע וקטן דינו כאשה. מ"א: ב ג בלא כוונה. ר"ל שקשר קשר העליון שהוא מדאורייתא בלא כוונה אבל אם עשה קשר העליון בכוונה אע"פ שעשה אח"כ שאר הקשרים וחוליות בלא כוונה גם בדאיכא ציצית אחרים יש להכשיר. ע"ת: ד על הרמב"ם שמכשיר. פי' שהרמב"ם ס"ל אע"ג דבעי טוייה לשמה מ"מ התלייה בבגד לא בעי לשמה ויליף לה מדכתיב בני ישראל לאפוקי נכרים ש"מ דישראל בלא כוונה כשר עיין ב"י מ"ש. והט"ז סק"ב עשה עצמו כאילו לא ידע את יוסף ותירץ מנפשיה מה שתירץ הב"י ע"ש וא"ל יתירם מבגד ויחזור ויתנם בכוונה בבגד די"ל דמיירי בשבת א"נ שנפסק א' מראשיו ואם יתירם יהא אסור ליתנם בבגד כמש"ל סי' י"ב ס"ק ב': ג ה בה ציצית. ואם הטיל בה ציצית כתבו תוס' והרא"ש דהמברך לא הפסיד כמו נשים המברכות על מ"ע שהז"ג. מ"א: ו מברך עליה מיד. דאדעתא דהכי השאילה לו שיברך עליה וכ' ט"ז נ"ל דהא דמחייב ברכה היינו בטלית המיוחד למצות ציצית כמו טליתות של בה"כ דבזה ודאי לא מקנה לו אלא לעשות המצוה ולברך עליו אבל במלבוש של ד' כנפות שאדם לובש בו דרך מלבוש אלא שמטיל בו ציצית משום שיש לו ד' כנפות השואל לחבירו מלבוש כזה אין השואל מברך עליו דאין לנו בירור שהשאילה משום מצוה דלמא למלבוש בעלמא השאילה לו ע"כ ט"ז. רש"ל פסק דראוי לכל ירא שמים שלא ילבש טלית שאינו שלו ואם אין לו טלית אחר ילבשנו בלא ברכה כי הברכות אינם מעכבות. עוד כ' דאפי' לדעת המברכין על טלית שאולה היינו הטלית שלובש בעת התפלה עם הנחת תפילין אבל מי שלובש כדי לעלות לתורה או לירד לפני התיבה בודאי אין לברך עליו ודעת הרא"ש בהלכות ציצית דהעובר לפני התיבה מברך וכ"ה בפסקי תוספות במנחות סי' ק"ג דכהנים המתעטפים בטלית שאינו שלהם כשעולין לדוכן מברכין וכ"כ המ"א ואליהו זוטא. גם בתשו' שער אפרים סי' י"ט ובתשו' בית יעקב סימן קי"ד פסקו דלא כמהרש"ל ע"ש וט"ז הסכים עם מהרש"ל ופסק שלא לברך על טלית שאולה מצויצת ומכ"ש אם נטלו שלא מדעת חבירו שבסעיף ד' שאין מברך עליו ע"ש. והמחבר יד אהרן סותר הראיות של הט"ז ע"ש. ועיין בס' בני חייא. (ועיין בס' אליהו רבה הביא כמה שו"ת לדחות דברי מהרש"ל ופסק לברך אפי' בטלית שאולה אף לעלות לתורה). שאלה אם מחויב אדם להשאיל טלית שלו למי שדר בכפר כדי שהוא יצטרך לישאל טלית מאחרים בעירו פסק בתשו' בית יעקב סי' קי"ד דאין מחויב לישאל טליתו לאחר והוא יברך על טלית שאולה ע"ש: ד ז טלית חבירו. באקראי אבל בקביעות אסור ב"ח. וכ' רש"ל דאסור ליקח אותו מבה"כ לביתו או איפכא: ח שיקפל. אפי' שלא כסדר קפולו הראשון. ובשבת אפי' אין מקפלו כלל שרי. מ"א עיין ע"ת. ובתומת ישרים סי' מ"ו: ט בלימודו. ואפי' באקראי אסור ללמוד בהם. ועיין בח"מ סי' רצ"ב ס"ך בהג"ה ונתבאר אם הפקיד אצל ת"ח ספרים מותר ללמוד בהם ולהעתיק אם אין לו כיוצא בהם. וכתב ט"ז וה"ה במשכון אצל ת"ח והסמ"ע כ' שם אם המפקיד מקפיד ע"ז אסור אבל הש"ך שם חולק עליו וכ' דשרי ע"ש. וכתב המ"א דברי הש"ך נראין בפי' דברי המרדכי אבל ממ"ש הב"י כאן בשם הפוסקים משמע דהוי שואל שלא מדעת ע"ש: ה י שותפין. כסות השותפין עם הגוי אינו חייב בציצית עיין דמשק אליעזר בפ' ראשית הגז דף תכ"ד. וביד אהרן:

מגן אברהם י״ד – סימן יד – דיני ציצית שעשאן עכו"ם ונשים וטלית שאולה

א׳ שעשאו וכו'. פי' שהטילן בבגד פסול אפי' ישראל עע"ג דאלו בטויה כשר להרא"ש כמ"ש סי' י"ד ס"א: ב׳ כשרה. צ"ע דהא בכל דוכתי דרשי' בני ישראל ולא בנות ישראל כדאי' בקדושין ד' ל"ו ובמנחו' ד' ס"א ממעטי' עכו"ם ונשים מבני ישראל: ג׳ ויש מחמירין. ולדידהו כל מצות שאין האשה מחויבת בהן כגון לולב וסוכה אינה רשאי לעשות' ועמ"ש סי' תרמ"ט סס"א ונ"ל דקטן דינו כאשה עסי' ל"ט: ד׳ ציצית אחרים. וא"ת יתירם מהבגד ויחזור ויתלם בבגד בכוונה וצ"ל דמיירי בשבת א"נ כגון שנפסק א' מהראשים ואם יתירם יהא אסור לחזור וליתנם בבגד כמ"ש רסי' ט"ו: ה׳ פטור. ואם הטיל בה ציצית כתבו התו' והרא"ש דהמברך לא הפסיד כמו נשים שמברכות על מ"ע שה"ג ע"ש: ו׳ מברך. ויש"ש בחולין פ"ח סימן נ"ג כתב דאם לובשו לעלות לתורה או לעבור לפני התיבה אינו מברך כיון שאינו לובשו לשם מצוה אבל ברא"ש ריש ה' ציצית משמע שהעובר לפני התיבה מברך וכ"כ במנחות בפסקי תו' סי' קס"א דכהנים המתעטפים בטלית שאינו שלהם כשעולים לדוכן מברכין: ז׳ טלית חבירו. כתב הב"ח דוקא באקראי אבל בקביעות אסור וכ' היש"ש דאסו' ליקח אותן מביתו לב"ה או אפכא: ח׳ ולברך. וצ"ע בשלמא ליטלו שרי דניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממוני' אבל למה יברך עליו בשלמ' כששאלו מדע' ה"ל כאלו נתנו לו במתנה ע"מ להחזיר וכמ"ש הרא"ש וה"ה בלולב אם השאילו לצאת בו יוצא וכמ"ש בא"ע סי' כ"ח סי"ט ובח"מ סי' קצ"ה סס"ד אבל ליקח בלא דעתו אסור, כמ"ש שם וכ"כ לקמן סי' תרמ"ט ס"ה בהג"ה וא"כ למה שרי כאן וצ"ל כמש"ל דאע"ג דפטור מציצית רשאי לברך כמו הנשים: ט׳ שיקפיל. אפי' שלא כסדר קפולו הראשון ובשבת אפי' אין מקפלו כלל שרי כנ"ל ע' בכ"ה סי' ש"ב: י׳ דחיישי'. שמא יקרא בהן הרבה עד שיקרען מרוב תשמישו עכ"ל נ"י ומשמע מזה דאפי' באקראי אסור ללמוד מהם ואף על גב דבסי' תל"ז ס"ג אמרינן דניחא ליה למיעבד מצוה בממוני' אפי' בחסרון כיס שאני התם דדבר מועט הוא ועבח"מ סי' רצ"ב ס"כ בהג"ה ובסמ"ע שם אפי' הפקיד ספרים אצל ת"ח אסור ללמוד הימנו אי ידעי' דהמפקיד מקפיד ע"ז, והש"ך שם חולק עליו וכתב דשרי ודבריו נראים בפי' דברי המרדכי אבל ממ"ש הב"י כאן בשם הפוסקים משמע דהוי שואל שלא מדעת ועבח"מ סי' ע"ב ס"א וסי' קס"ג ס"ו ובי"ד סי' קע"ב ס"א:

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים י״ד

א׳ האשה כשרה לעשותן. לאפוקי מר"ת שפוסל נשים לעשיית ציצית כמו בתפילין בסי' ל"ט דאמרינן כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה כו' דלא ס"ל כן אלא שאני תפילין דכתיב בהו וקשרתם וכתבתם: והא דנשים שלנו טוות ציצית זה מותר אפי' לר"ת ודוקא אתליה בבגד הוא דקפיד כדאי' בסמוך וזה מילתא אחריתא כנ"ל: ב׳ על הרמב"ם שמכשיר. פי' שהרמב"ם ס"ל אע"ג דבעינן טויה לשמה כדלעיל סי' י"א מ"מ התלי' בבגד לא בעי' לשמה ויליף לה מדכתיב בני ישראל לאפוקי עכו"ם ש"מ דישראל בלא כונה כשר והך קרא בתליה מיירי שהרי כתב אצל כנפי בגדיהם והקש' ב"י דהא רב הוא דדריש ולא עכו"ם ורב ס"ל באמת שלא לשמה כשר בטויה וא"כ נימא לשמואל דפוסל בטוי' שלא לשמה אה"נ דלא דריש כאן ולא עכו"ם ופסול אפי' בישראל שלא לשמה נ"ל לתרץ דא"כ היה לי לתלמוד לומר ולשמואל האי בני ישראל מאי דריש בי' כדרך התלמוד בשאר דוכתי אלא ודאי דאף שמואל דריש מבני ישראל ולא עכו"ם לענין עשי' על הבגד שהיא התלי' כנ"ל: ג׳ אבל לא יברך כו' דר"ש והרא"ש ס"ל בעי' תליה ג"כ לשמה: ד׳ שאלה כשהיא מצוייצת כו'. זהו דעת הרא"ש דלא אמרו טלית שאולה פטור מציצי' היינו שא"צ להטיל בה ציצית אבל השואל טלית מצוייצת אדעתא דהכי השאילה לו שיברך עלי' ואם א"א לו לברך אא"כ תהי' שלו אמרי' דהוה כנתנו לו במתנה ע"מ להחזיר מידי דהוה אשואל חלוק מחבירו והודיעו שהלך לבקר חולה ומת לו מת רשאי לקרוע הבגד עכ"ל. וזהו ג"כ טעם ס"ד דמותר לברך על לוקח טלית מקופלת שמצא אמרינן מסתמא ניחא ליה והוה ליה כאלו הקנה לו ע"מ להחזיר וכתב עוד שאותן המשכימין להתפלל בסליחות ומתעטפים בטלית שאולה כדי להפטרמברכה טועים הם דחייב בברכ' כמ"ש: ונ"ל דהא דמחייב הרא"ש בברכת הטלית שאולה מצוייצת היינו בטלית המיוחד למצות ציצית כי הנהו טליתות של בה"כ או מה שקורין ד' כנפות דבזה ודאי לא מקנה לו אלא לעשות המצוה ולברך עליה כדאמרי' אבל במלבוש של ד' כנפות שאדם לובש בו דרך מלבוש אלא שמטיל בו ציצית משו' שיש לו ד' כנפות השואל לחבירו מלבוש כזה אין השואל מברך עליו דאין לנו בירור שהשאיל' משום מצוה דלמא למלבוש בעלמא השאיל' לו וזה דומה לטלית של אחרים שאין חייב השואל לעשות בה ציצית אע"ג דהשאיל' לו מ"מ אמרי' דרצונו היה להשאילו למלבוש לחוד כדאמרן כנ"ל וכ' רש"ל פ' כ"ה סי' נ"ג על דברי הרא"ש האלו דשאני גבי שואל מחבירו כו' לענין קריעה שא"א לו לילך ערום וע"כ המשאיל הקנהו לו וכן גבי אתרוג דבעי לברך דא"א זולתו אבל לא בטלית שאינו מחויב ללבוש אותו משום ציצית. והאריך שם ומסיק דמ"מ ראוי לכל י"ש שלא ילבש טלית שאינו שלו ואם אין לו טלית אחר ילבשנו בלא ברכה כי הברכות אין מעכבות. עוד אומר אני אפילו לדעת המברכים על טלית שאולה היינו הטלית הלובש בעת התפלה עם הנחת תפילין שהוא לזכרון כמו תפילין כו' אבל מי שלובש כדי לעלות לתורה או לירד לפני התיבה בודאי יראה שאין לברך עליה כלום עכ"ל ובעיני ג"כ תמוה כראי' של הרא"ש מחלוק שקורע דשם קורע כדין דשאל לו לענין זה וכל אדם יכול לעשות במה ששאל לאותו ענין ששאל לו משא"כ בציצית שאף א"ת ששאלו לברך עליו מ"מ אין יכול לברך על טלית שאולה אא"כ במתנה דוק' ומזה אין לו ראי' מחלוק דנימא דנתכוין לשום מתנה ועמ"ש בסעיף שאח"ז: ה׳ מותר ליטול וכו'. פירוש שלא מדעתו ומטעם זה פסק רמ"א לקמן סי' תרמ"ט בלולב שיכול ליטול בלא דעת חבירו ומדמה אותו בת"ה סי' ק' להך דהכא דאין שייך שם קלקול וניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממונו אלא שקשה מ"ט לא מכשרי שם ת"ה ורמ"א אלא מיום ראשון ואילך אבל לא ביום הא' ומ"ש מציצית שהם דאורייתא ואפ"ה סמכי' ומברכין עליהם שלא מדעת בעלים וי"ל דהא אין איסור מן התורה להתעטף בבגד בלא ציצית רק שמחויב לעשות ציצית בבגד שלו כמש"ל בסי' י"ג ס"ג בשם המרדכי בשם ר"י וכאן אין שייך חיוב זה עליו דהא לאו שלו הוא אך קשה דהא לעיל סימן ח' ס"ט מחמרי' לענין ברכת ציצית טפי מן הלביש' דמשום חומרא דברכה צריך לבדוק הציצית דוקא וא"כ לענין יום א' דלולב נימא נמי דמצינו דמהני האי סברא דניחא לי' לאינש כו' לענין ברכה דציצית אע"ג דטלית שאול' פטור מ"מ בזה אמרינן דהקנה לו ע"מ להחזיר ק"ו דתיהני לענין עשיית המצוה ביום א' דלולב ונימא דודאי נתנו לו במתנה ע"מ להחזיר ויש סברא לחלק דביום א' שהוא מן התורה אדם מקפיד ביותר שלא יתקלקל האתרוג ולא מהני אז סברא זו דניחא ליה כו' אלא שקשה לי למה פסלי' ביום א' דסוכות ליטול לולב השאול מחבירו משום דבעי' לכם אמאי לא נימא כיון שיודע שא"א לו לצאת י"ח אא"כ נתנו לו במתנה ע"מ להחזירו ודאי נתכוין ע"ז דמתנה ע"מ להחזיר מהני באתרוג כדאי' בפ"ק דקדושין דף ו' וע"כ לומר כיון שאמר ל' שאלה אמרי' דלא נתכוין לשום מתנ' ומ"ש משואל טלית מצוייצת דכתב הרא"ש לעיל בס"ג דחייב לברך דאמרי' שנתכוין בענין שיהיה שלו במתנ' ע"מ להחזיר וכן קשה ממ"ש הרא"ש פ"ק דקדושין במקדש בטבעת שאולה והודיע למשאיל שהוא רוצה לקדש בו דמקודשת וז"ל וכן המשאיל טבעת לאוהבו לקדש בו אשה אנן סהדי שדעתו ליתנו בכל יפוי לשון שמועיל דאדעתא דהכי מסרו לידו אם לא יועיל לשון שאלה יתפוש בו לשון אחר שיועיל לקידושין דכ"ע לאו דינא גמירא והיו סבורים שיועיל ל' שאלה ולעולם אומדין דעתו כיון שמסרו לקדש בו האשה שדעתו שאם לא יועיל לשון שאלה שיתנהו בלשון אחר המועיל ולכל הפחות במתנה ע"מ להחזיר כו' עכ"ל והיינו כמ"ש כאן בציצית ק' משאול בי"ט דפסול אמאי לא נימא ג"כ הכי ממש וק"ו הוא דאם מועיל לענין קדושין שהיא מקודשת קידושי ודאי מכח זה כמ"ש בש"ע א"ה סי' כ"ח ואם בא אחר וקדשה א"צ ממנו גט ק"ו שיועיל לענין קיום מצות לולב בשביל זה אפי' ביום א': והנלע"ד לחלק שפיר בין קדושין ללולב דבלולב הוי פסול שאלה וגזילה מכח גזירת הכתוב דלכם משלכם דודאי אמרי' דהכי פסל רחמנא כל שאמר בלשון שאלה ואין לנו לפרש לשונו שנתכוון באופן המועיל דהיינו ל' מתנה דאדרבה התורה גילתה לנו שלא נפרש כן ונפסלים כל שאמר בל' שאלה משא"כ בקדושין דפסול גזילה ושאלה הוא מצד הסברא דהא בעי' שיתן לה כסף משלו ואיהו נותן לה משל אחרים ובמה תתקדש לו ע"כ שפיר אמרי' דזה השואל לו טבעת לקדש בו ודאי נתכוון באופן המועיל וכדברי הרא"ש שזכרנו דאין לנו שום לימוד מקרא למעט שלא נפרש כן עמ"ש בסי' שס"ח על דברי הרא"ש האלו. אך קשה גבי ציצית דיש לימוד מקרא דשאול פסול דכתיב כסותך ולא של אחרים כמ"ש הש"ע בסי' זה הוה ממש כמו בשאול דלולב (כמו) שזכרנו. ותו קשה ממה דאמרי' בפ' הישן (סוכה דף כ"ד) דאי לאו קרא דכל האזרח ה"א דסוכה שאולה פסולה כמו גזולה כיון דכתיב תעשה לך וא"כ כאן ודאי איתמעט שאולה כמו גזולה וצ"ע רב ליישב: ועפ"ז הגם כי איני כדאי אפי' להיות סניף לדברי רש"ל לחלוק על הרא"ש והנמשכים אחריו מ"מ קושיא זאת מכריחנו לחוש לספק ברכות ושלא לברך על טלית שאולה מצוייצת כדברי רש"ל וכ"ש אם נוטל אותו שלא מדעת חבירו כנ"ל. ואע"פ שכתב הרא"ש שראה נוהגין לברך מ"מ הרי כתב הרא"ש עצמו הבאתיו בסעיף י"ג שראה בימי הסליחות שאין מברכין על טלית שאולה. אלא שכתב שהם טועים ולפי מ"ש יפה הם עושין ע"כ אין ראיה ממנהג כיון שהם מוחזקים: ו׳ שיקפיל אותה. כתב רש"ל בפ' כ"ה סי' נ"ג נראה שאסור להוציא' מב"ה וללבוש הטלית או להניח תפילין דלא ניחא ליה במה שיוציא את שלו מחזקתו דהיינו היכא שהניחו במקום מיוחד עכ"ל: ז׳ אסור ללמוד וכו'. בח"מ סי' ע"ב נתבאר בדברינו בס"ד היתר בת"ח שהפקידו בידו ספרים ללמוד מהם וכמ"ש רמ"א שם סי' רצ"ב ונ"ל דה"ה במשכן אצל ת"ח דחד טעמא הוא וכ"כ שם טעמא דמלתא:

ספר מחצית השקל על אורח חיים י״ד

י״ד:קנ״ז א׳ ס"ק א שעשאו כו' אפי' ישראל עומד ע"ג להרא"ש דהרמב"ם הוכיח דע"כ תליית הציצית לא בעינן לשמה דאל"כ ל"ל קרא דבני ישראל למעט עובד כוכבים ת"ל גבי טוויה דלא כ' מיעוטא ואפ"ה הטוי' אסורה ע"י עובדי כוכבים כדלעיל ר"ס י"א והיינו מטעם כיון דבעי' טויה לשמה ועובדי כוכבים לאו בני לשמה נינהו א"כ ה"ה תליה א"א דבעי' לשמה לא איצטריך למעט עובדי כוכבים מקרא דבני ישראל אלא ודאי דלא בעינן תליה לשמה. אבל הרא"ש דס"ל דבעינן תליה לשמה הכי קיי"ל וכדאיתא בסעיף שאח"ז. תיקשי קושי' הרמב"ם ל"ל קרא דבני ישראל. ולז"כ מ"א דהרא"ש לשיטתיה א"ש דס"ל גבי טויה אם ישראל עע"ג על עובדי כוכבים מיקרי לשמה לכך איצטריך קרא דבני ישראל לגבי תלי' דאפי' כה"ג דהוה לשמה אסור בתליה מגזירת הכתוב אלא דהרמב"ם לשיטתיה שפיר הוכיח דהוא ס"ל בטויה אפי' ישראל עע"ג של עובדי כוכבים פסול דאכתי הוי שלא לשמה א"כ ה"ה בתליה אי הוי בעי' לשמה וא"כ ל"ל בני ישראל למעט עובדי כוכבים: י״ד:קנ״ח א׳ (ס"ק ב) כשרה כו' בקדושין דף ל"ו דממעטינן מבני ישראל נשים מסמיכה ובמנחות דף ס"א. לענין תנופה חזה ושוק ממעט נשים בקרבן דידהו: י״ד:קנ״ט א׳ (ס"ק ג) ויש מחמירים ולדידהו כל מצוה כו' דטעמייהו דהמחמירים מדדרשינן גבי תפילין דכ' גבייהו וקשרתם וכה"ג וכתבתם כל שישנו בקשירה דהיינו שמחוייב במצות קשירת תפילין ישנו בכתיבה ורשאי לכותבן אבל מי שאינו בקשירה אינו בכתיבה וס"ל להמחמירים דילפינן ציצית מנייהו ה"ה כל המצו' יש לילף מתפילין לענין זה דמי שאינו מחויב באותה מצוה אינו רשאי לתקנ': ב׳ דקטן דינו כאשה. עסי' ל"ט דמה"ט קטן פסול לכתיבת תפילין וה"ה ציצית להמחמירין דילפי ציצית מתפילין והיינו עד שיהיה בן י"ג שנה והביא ב' שערות כמ"ש ר"ס ל"ט: י״ד:ק״ס א׳ (ס"ק ד) ציצית כו' דמיירי בשבת. מקשין העולם א"כ למה כ' הרב"י אם אין ציצית אחרים מצויים משמע דאם ציצית אחרים מצויים צריך להטיל בו ציצית אחרים ואי מיירי בשבת הא אי אפשר ומתרצים דמ"ש מ"א דמיירי בשבת הוא לאו דוקא אלא סמוך לשבת כ"כ שאין שהות להתיר הציצית ולחזור וליתנן בכוונה. אבל יש שהות לפסוק הציצית ולהטיל בו ציצית אחרים ואפשר לומר עוד דמ"ש מ"א דמיירי בשבת הוא דוקא אלא מה שנדפס בש"ע תיבת מצויים בין שני חצאי עגולה הוא טעות וצ"ל אם אין ציצית אחרים להכשירו וא"כ יש לומר דכן כוונ' הרב"י במ"ש אין ציצית אחרים להכשירו לא מצד שאינן מצויים אלא שהזמן גורם שהוא שבת: ב׳ א"נ ג׳ כגון שנפסק כו' ונשתייר כדי עניבה דעכשיו הם כשרים ע"פ המבואר בסי' י"ב. ואם יתירם ויחזור ויתנן אסור כה"ג לכתחלה וכמ"ש מ"א בסי' ט"ו: י״ד:קס״א א׳ (ס"ק ה) פטור כו' כתבו התוס' והרא"ש דהמברך לא הפסיד כמו נשים כו' ז"ל הרא"ש פ' כל הבשר סי' כ"ו ולברך על טלית שאולה נראה שטוב שלא לברך ואף על פי שהיה אומר ר"ת דנשים מברכות אסוכה ולולב ואף על גב דפטורות כו' מכל מקום לא דמי לטלי' שאולה דשאר מצוה אדם אחר חייב בהן ואלו פטורים משום שינוי שיש בהן כגון סומא (למ"ד סומא פטור מכל המצות) ואשה אבל הכא כל אדם פטור כשאינו שלו ואף על פי כן המברך לא הפסיד עכ"ל וכ"כ התוס' שם מבואר מזה דיותר טוב שלא לברך דלא דמי ממש לנשים אלא כיון דקצת דומה לנשים לכן המברך לא הפסיד: י״ד:קס״ב א׳ (ס"ק ו) מברך כו' וים של שלמה כו' אבל ברא"ש הל' ציצית משמע שהעובר לפני התיבה מברך שכתוב שם סי' ב' וז"ל וראיתי באשכנז לפני יוה"כ שמשכימים (ר"ל לסליחות) ש"ץ מתעטף בטלי' של אחר משום דמספק' להו בטלית שאינו שלו אי צריך לברך (נראה לפע"ד ט"ס. וכן צריך להיות דמספקא להו בטלית המיוחד ליום אם לובשו בלילה אי מברך עליו והוא מחלוק' המבואר לקמן בש"ע סי' י"ח) כו' נ"ל דטועים הם דהא דטלית שאולה פטור' מן הציצית היינו השואל מחבירו טלית שאינה מצוייצ' כו' פטור מלהטיל בו ציצית כו' אבל השואל מחבירו טלית מצוייצ' צריך לברך וכ"מ שכ' בה"ע עכ"ל. מבואר מזה אפי' ש"צ העובר לפני התיבה מברך על טלית שאולה מצוייצת לדעת הרא"ש. אך דברי הרא"ש גופיה אינם מובנים לי דהא הרא"ש גופיה כ' דמה"ט השואל טלית מצוייצ' מברך עליו. וז"ל בפ' כ"ה דאדעתא דהכי השאילו לו שיברך עליה ואם א"א לו לברך אא"כ תהיה שלו הוי כאלו נתנו לו במתנה ע"מ להחזיר כו' עכ"ל א"כ אנן אמדינן דעת המשאיל היתה לעשות רצון השואל כפי המצטרך לשואל ומסתמא כששאל טלית מצוייצת היה דעת השואל לברך עליו. א"כ אמדינן דעת המשאיל דאי לא מהני לברך עליו כ"א כשנתנו להשואל במתנה נותנו לו עכ"פ במתנה ע"מ להחזיר וא"כ השואל טלית מצוייצ' קודם אור היום לצאת ידי ספק ברכה אדרבה דעת השואל היה שלא לברך ומה"ט שאלו א"כ ודאי המשאיל לא נתכוין ליתנו במתנה ע"מ להחזיר כדי שהשואל יצטרך לברך ויצא מידי ספק ברכה. וגם אפ"ת דמ"מ היה דעת המשאיל ליתנו לו במתנה ע"מ להחזיר מה בכך עכ"פ השואל אין דעתו לקנות ובע"כ לא קנה ולכן לא ידעתי אמאי קרא הרא"ש להם טועים: ב׳ וכ"כ בפסקי תוס' מנחות סי' קס"א אין הכוונה שגם הם כתבו כהרא"ש אלא דגם בפסקי התו' מבואר דלא כמהרש"ל אלא כהרא"ש דאין חילוק בין שואל טלית למצוה או לעבור לפני התיבה. דז"ל פסקי התו' סי' קס"א השואל טלית יכול לברך מיד כמו נשים המברכות אבל חוב' אינו אלא לאחר ל' יום. וכן הכהנים המתעטפים כשעולים לדוכן וכן החתנים ביום חתונתם כו' עכ"ל הרי דחולק על הרא"ש וס"ל דאפי' שאל טלית מצוייצ' ליכא חובה. מ"מ שמעינן מנייהו דשווין הן בין ששאלו להתפלל ובין ששאלו לעלות לדוכן וה"ה לקרות בתור' דבשניהם עכ"פ רשאי לברך מיניה יליף מ"א להרא"ש דס"ל דבטלי' מצוייצ' השואל חייב לברך ג"כ אין חילוק בין שאלו להתפלל או לעלו' לתורה: י״ד:קס״ד א׳ (ס"ק ח) ולברך וצ"ע כו' דה"ה בלולב אם השאילו לצאת בו יוצא והיינו אפי' ביום א' דסוכות דבעי' שתהיה שלו דכתיב לכם אפ"ה יוצא מטעם הנ"ל: ב׳ בא"ע סי' כ"ח. בדין לקדש אשה בטבע' שאולה. ובח"מ סי' קצ"ה דיכול להקנות בקנין סודר בסודר שאול מדעת בעלים וכ"כ לקמן סי' תרמ"ט דדוקא בשאר ימי סוכות דיוצאים בשאול מותר ליקח לולב ואתרוג של חבירו בלא דעת בעלים דניחא לאינש למיעבד מצוה בממוניה אבל לא ביום א' משום דביום א' בעי' לכם משלכם וכה"ג לאו לכם קרי' ביה: ג׳ רשאי לברך. וכן כוונת המחבר במ"ש מותר כו' ולברך עליה דהיינו רשות ולא חובה: י״ד:קס״ה א׳ (ס"ק ט') עד כו' ובשבת אפי' א"מ כלל שרי ר"ל כיון דבסי' ש"ב ס"ג יש מחלוקת אי רשאי לקפל טלי' בשבת שלא כסדר קפולו הראשון ואף דהרב"י כ' שם דנ"ל דעת המתיר לקפלו שלא כסדר קפולו הראשון מ"מ מי שאינו מקפלו כלל ודאי עדיף טפי דיוצא בזה כל הדעות א"כ כמו דאמרי' ניחא לאינש למיעבד מצוה בממוני' ניחא ליה גם בזה שאחרים יצאו אליבא דכ"ע ולא יעשה איסור עבורו לשום דעה בדבר שאין לו הפסד כ"א מעט מזעיר: י״ד:קס״ו א׳ (ס"ק י) דחיישי' כו' דאפי' באקראי כו' דהא לא כ' שמא יקרענו אלא כ' שמא יקרא הרבה ואז יקרענו משמע דאפי' קריאה מועטת אסור דגזרינן אטו קריא' מרוב' ואע"ג דבסי' תל"ז כו' המשכיר בית לחבירו בחזקת בדוק ונמצא שאינו בדוק ס"ל להמחבר שם דאפי' במקום שנותנין שכר על הבדיקה מ"מ השוכר צריך לבדוק ואין המשכיר צריך להחזיר לו שכר הבדיק' דאמרי' ניחא לאינש למיעבד מצוה בממוניה ואפי' במקום דא"ל פסידא ואף דהשוכר או' דאינו רוצה למיעבד מצוה אמרי' דמשקר ובאמת ניחא ליה למיעבד מצוה והא דחוזר בו משום דבר אחר שאין נוח לו השכירות ניהו דרמ"א חולק שם וס"ל דהמשכיר צ"ל לו שכר הבדיק' דבמקום פסידא לא אמרי' דניחא לאינש למיעבד מצוה מ"מ תיקשי להמחבר שם לכאורה ה"ה כאן שרי ללמוד מספר של חבירו וה"ל לרמ"א להביא דעת המחבר שם בשם י"א דשרי דעל הרב"י גופיה ודאי לק"מ שכ' שאם מצאה מקופלת שצריך לקפלו והיינו ע"כ משום פסידא כיון דחבירו מקפיד על פסידא קצת דאע"ג דלק' סי' תל"ז ס"ל אפי' במקום פסיד' ניחא ליה ה"ט דקיפול הוא לאח' עשיית המצו' ופסידא דאח' עשיית המצוה כ' מ"א לק' סי' תל"ז דלא אמרי' דניח' ליה כו' אבל רמ"א ה"ל להביא לענין קריא' בספרי' שני דיעו': ב׳ ודבריו נראים בפי' דברי המרדכי. ר"ל דמחלוק' הסמ"ע וש"ך תלוים בהבנת כוונ' המרדכי שמשם נובע דין ההוא וע"ז כ' מ"א ניהו דהדין עם הש"כ בפי' דברי המרדכי והמרדכי ס"ל כדע' הש"כ דשרי אבל לדינא נראה למ"א כמ"ש סמ"ע וע"ז כ' מ"א אבל ממ"ש הב"י כו' וע' בח"מ סי' ע"ב דכ' שם אם הלו' על ספרי' אסור ללמוד מתוכן דמחזי כריבית אם לא בנכיית' ודרך היתר. וסי' קס"ג שכ' שם שיש תקנה קדומ' שלא להוצי' טלית וס"ת מב"ה בלי דעת הבעלי': ג׳ ובי"ד סי' קע"ב שם הביא רמ"א דעת מהרי"ל דאם הלוה על ספרים מותר לקרות מתוכן אפי' בלי נכייתא כיון דמצוה קעביד. ולדעת ש"ך בח"מ סי' ע"ב דבין התנ' בשעת הלוא' שילמוד מתוכן ובין לא התנ' תחל' בכל ענין שרי דלא כסמ"ע שכ' דאין היתר רק בהתנה:

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס"ד –

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א