סימן יב – דברים הפוסלים בציצית – שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן יב – דברים הפוסלים בציצית

א אִם נִפְסְקוּ כָּל חוּטֵי הַכָּנָף וְנִשְׁתַּיֵּר בָּהֶם כְּדֵי עֲנִיבַת כָּל הַחוּטִים א הַפְּסוּקִים בְּיַחַד ב כָּשֵׁר, וְאִם לֹא נִשְׁאַר כְּדֵי עֲנִיבָה אֲפִלּוּ בְּחוּט אֶחָד ג שֶׁנִּפְסַק כֻּלּוֹ פָּסוּל, הִלְכָּךְ כֵּיוָן שֶׁכָּל אֶחָד כָּפוּל לִשְׁנַיִם אִם נִפְסְקוּ ד שְׁנֵי רָאשִׁים פָּסוּל, שֶׁמָּא נִפְסַק חוּט אֶחָד. וּלְפִי מַה שֶּׁאָנוּ נוֹהֲגִים לְדַקְדֵּק בְּעֵת עֲשִׂיַּת הַצִּיצִית לָתֵת סִימָן בְּד' רָאשִׁים בְּעִנְיָן שֶׁלְּעוֹלָם הַד' רָאשִׁים הֵם מִצַּד אֶחָד שֶׁל הַקֶּשֶׁר, וְהַד' רָאשִׁים מִצַּד הָאַחֵר, אִם נִפְסְקוּ שְׁנֵי רָאשִׁים מִצַּד אֶחָד כָּשֵׁר, דְּוַדַּאי שְׁנֵי חוּטִין הֵם וַהֲרֵי נִשְׁתַּיֵּר מִכָּל אֶחָד הָרֹאשׁ הַשֵּׁנִי שֶׁהוּא יוֹתֵר מִכְּדֵי עֲנִיבָה. וּלְרַבֵּנוּ תָּם לֹא מַכְשִׁירִים אֶלָּא בְּנִשְׁתַּיְּרוּ ב' חוּטִין שְׁלֵמִים, דְּהַיְנוּ אַרְבַּע רָאשִׁים שֶׁכָּל אֶחָד מֵהָרָאשִׁים אָרֹךְ י"ב גּוּדָלִים אָז מַכְשִׁירִים כְּשֶׁנִּתְפַּסְקוּ הַשְּׁנֵי חוּטִין אֲחֵרִים אִם נִשְׁתַּיֵּר בָּהֶם כְּדֵי עֲנִיבָה, אֲבָל אִם נִפְסְקוּ ג' חוּטִין, אַף עַל פִּי שֶׁנִּשְׁתַּיֵּר בָּהֶם כְּדֵי עֲנִיבָה פְּסוּלִים. וּמִפְּנֵי כָּךְ כְּשֶׁנֶּחְתְּכוּ ג' רָאשִׁים ה אִם לֹא דִּקְדֵּק בְּעֵת עֲשִׂיַּת הַצִּיצִית שֶׁיִּהְיוּ נִכָּרִים הַד' רָאשִׁים שֶׁמִּצַּד אֶחָד שֶׁל הַקֶּשֶׁר חַיְישִׁינָן שֶׁמָּא כָּל רֹאשׁ הוּא מֵחוּט אֶחָד, וְנִמְצָא שֶׁאֵין כָּאן אֶלָּא חוּט אֶחָד שָׁלֵם, הִלְכָּךְ מִסְפֵקָא פָּסוּל: { הַגָּה: וְכָל שֶׁכֵּן אִם דִּקְדֵּק שֶׁיִּהְיוּ נִכָּרִין הַד' רָאשִׁים שֶׁבְּצַד אֶחָד וְנִפְסְקוּ ג' רָאשִׁים בְּצַד אֶחָד דִּפְסוּלָה דְּאָז וַדַּאי נִפְסְקוּ ג' חוּטִין וְאִם נִפְסְקוּ בְּב' צְדָדִין נָמֵי פָּסוּל שֶׁמָּא שְׁלֹשָׁה חוּטִין הֵם } (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם בֶּן חָבִיב): אֲבָל אִם לֹא נֶחְתְּכוּ אֶלָּא ב' רָאשִׁים מַכְשְׁרִינָן בִּכְדֵי עֲנִיבָה, וַהֲלָכָה כִּסְבָרָא רִאשׁוֹנָה מִיהוּ הֵיכָא דְּאֶפְשָׁר טוֹב לָחוּשׁ לִסְבָרַת רַבֵּנוּ תָּם: { הַגָּה: וְנוֹהֲגִין כְּרַבֵּנוּ תָּם } (אֲגֻדָּה סִימָן ט"ו). ב הֵיכָא דְּצָרִיךְ כְּדֵי עֲנִיבָה וּמִתּוֹךְ שֶׁהַחוּטִים עָבִים אֵינוֹ יָכוֹל לְעָנְבָם, וְאִלּוּ הָיוּ דַּקִּים הָיָה בָּהֶם כְּדֵי עֲנִיבָה כָּשֵׁר: { הַגָּה: וּמְשַׁעֲרִין בְּחוּטִין בֵּינוֹנִים } (דִּבְרֵי עַצְמוֹ). ג כְּדֵי עֲנִיבָה לְרַשִׁ"י מִן הֶעָנָף, וּלְר"י אֲפִלּוּ נֶחְתַּךְ כָּל הֶעָנָף וְלֹא נִשְׁאַר כְּדֵי עֲנִיבָה אֶלָּא מִן הַגְּדִיל כָּשֵׁר, וּמִנְהַג הָעוֹלָם כְּרַשִׁ"י וְהֵיכָא דְּלֹא אֶפְשָׁר ו יֵשׁ לִסְמֹךְ עַל ר"י:

באר היטב – סימן יב – דברים הפוסלים בציצית

א א הפסוקים ביחד. עמ"א מ"ש בלשון המרדכי וכ' דיש להחמיר שצריך כדי עניבה על כל חוט בפני עצמו ועיין ס"ב: ב כשר. ואם התיר את הציצית אסור ליתנם בטלית אחר דהוי כלכתחלה. ט"ז: ג שנפסק כולו. כלומר שבשני ראשים לא נשתייר כדי עניבה אפי' ע"י צירוף אז ודאי פסול. ואם נשאר בשניהם כדי עניבה ע"י צירוף יש להסתפק אם פסול מ"א. וכתב ט"ז ע"כ ראוי לכל ירא שמים שיעיין בשעת בדיקה גם בתחלה מוצאם של הציצית מן הנקב ולמטה שאם יש שם קרע ודאי הוי נפסק כולו. שאלה חוט הציצית שנפסק וחזר וקשרו מהו אם מועיל מה שנעשה חוט שלם ע"י קשירה. פסק הט"ז דאם היה כן בשעת עשיית הציצית שהיה קצר באופן שנפסל לא מהני מה שחזר אחר כך וקשרו דהוי תעשה ולמ"ה. אבל אם היה כשר בשעת העשיה ואח"כ נפסק ונפסל כשר אם חזרו וקשרו וה"ה אם קודם שעשה הציצית נפסק חוט אחד וקשרו ואח"כ עשה ממנו ציצית דכשר ע"ש וכ"כ המ"א סי' ט"ו ס"ק א': ד שני ראשים. ר"ל ולא נשתייר כדי עניבה ואם נשאר בשניהם כדי עניבה ע"י צירוף כתבתי בס"ק ג' דיש להסתפק אע"ג דיש ס"ס ספק אם הם ב' חוטין או אחד ואת"ל אחד שמא מצטרפין אפ"ה לא מהני. בני חייא ולבוש וע"ת ועיין בתשו' בית יעקב סי' ס"ו: ה אם לא דקדק. קשה דהא כ"ש הוא אם דקדק כמ"ש בהג"ה אח"כ וי"ל דנקט לא דקדק משום סיפא דמסיים אבל אם לא נחתכו אלא ב' ראשים מכשירים בכ"ע דזהו דוקא בלא דקדק אבל אם דקדק אם נחתכו ב' ראשים מצד אחד כשר אפי' לא נשתייר כ"ע דהא נשתייר ראש השני אבל אם נפסקו ב' מב' צדדים ונשתייר בכ"ע פסולים דשמא חוט א' הן. מ"א: ג ו יש לסמוך על ר"י. לעיל סס"א כ' היכא דאפשר טוב לחוש לסברת ר"ת. פי' היכא דאפשר למצוא בקל ציצית אחרים אבל א"צ לחזור אחריו והכא כתב והיכא דלא אפשר היינו במקום שאין נמצאין ציצית כלל יש לסמוך על ר"י. ומ"מ לא יברך עליהם גם אסור לצאת בו בשבת לר"ה מ"א. ובתשובת גינת ורדים חלק א"ח כלל ב' סי' א' כתב דיש להכשיר בשעת הדחק גם בנפסק קצת מהגדיל ממש ע"ש. ועיין בהלק"ט ח"ב סי' (קי"ב) [קי"ח] שכ' דמי שנפסקו לו חוטי הגדיל ואין לו חוטין אחרים שיתיר ג' חוליות עם ג' קשרים העליונים ויניח קשר התחתון עם חוליתו כדי שיהא פתיל וגדיל עד שימצא אחרים (ופשוט דכשנפסלים הציצית צריך לפושטו ולא מהני לעמוד על עמדו שלא ילך ד' אמות דאין דין ד' אמות אלא להולך בלא ציצית):

מגן אברהם י״ב – סימן יב – דברים הפוסלים בציצית

א׳ כדי עניבת. פי' וירכסו את החושן תרגום ויענבון: ב׳ כל החוטים. בגמרא איבעי' לן כדי לענבן כול' ובהדדי או דלמא כל חד וחד לחודיה ורש"י פי' כדי לענבן החוטין אהדדי דהיינו שיעור גדול עכ"ל ולכן פסקו לחומר' אבל המרדכי פי' כל חד וחד לחודי' פי' שצריך ליענב חוט א' הנפסק על כל אחד מהחוטין הפסוקים בפ"ע וזהו שיעור ארוך מלענב כל החוטי' הפסוקים יחד כנ"ל פירוש המרדכי אף על פי שהרב"י לא פי' כן נ"ל מ"ש הוא אמת ולכן יש להחמיר כמ"ש שצריך כדי עניבה על כל חוט בפ"ע: ג׳ שנפסק כולו. כלומר שבשני הראשי' לא נשתייר כ"ע ואפילו ע"י צירוף אז ודאי פסול ואם נשאר בשניהם כ"ע ע"י צירוף יש להסתפק אם פסול: ד׳ שני ראשי'. ולא נשתייר כ"ע ואם נשתייר כ"ע אפילו נפסקו כלם כשר כמ"ש ראש הסי' דלא כע"ת סק"ב: ה׳ אם לא דקדק. קשה דהא כ"ש אם דקדק כדמסיק בהג"ה וי"א דנקט לא דקדק משום סיפא דמסיים אבל אם לא נחתכו אלא ב' ראשים מכשירים בכדי עניבה דזהו דוקא בלא דקדק אבל דקדק אם נחתכו ב' ראשים מצד א' כשר אפילו לא נשתייר כ"ע דהא נשתייר ראש השני כמש"ל אבל אם נפסקו ב' מב' צדדים ולא נשתייר בכ"ע פסולים דשמא חוט א' הן ומיהו יש גם תקנה לזה לעשות סימן בעת עשיית הציצית להיו' ניכר השני ראשים שהם מחוט א' ע"י הקשרים שעושין בסוף כל חוט ואפשר דמשום זה נקט הרב"י אם לא דקדק: ו׳ בינוני'. צ"ע למה חלק על בעל העיטור שאפי' אין בו אלא כדי לכרוך על ח' שערות דיו ולא מצאתי מהפוסקים הראשונים מי שחלק עליו: אמרי' בגמרא היכא שהם עבים כ"ש דכשרים דמנכר' מצותייהו ולכאור' יש ללמוד מזה שמצוה לעשות חוטי' עבי', ויש לדחות דדוקא כשנפסקו אז מנכר מצותייהו יותר כשהם עבים אבל בתחלה יותר נאה לעשות בינונים שהם נאים יותר משום זה אלי ואנוהו: ז׳ יש לסמוך על ר"י. לעיל סס"א כתב היכא דאפשר טוב לחוש לסברת ר"ת פי' היכא דאפשר למצוא בקל ציצית אחרים אבל א"צ לחזור אחריו והכא כתבה והיכ' דלא אפשר היינו במקום שאין נמצאים ציצית כלל יש לסמוך על ר"י, מ"מ נ"ל דלא יברך עליהם וגם אסור לצאת בו בשבת לר"ה:

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים י״ב

א׳ אם נפסקו כו'. להבין המחלוקת נציע בקיצור איתא בגמ' בני ר' חייא אמרי גרדומי תכלת כשר פי' נקרעו הציצית ונשתייר בהם קצת וכמה שיעור גרדומי אמר שמואל כדי שיוכל לענבן פי' שיוכל לעשות עניבה שקורין שלי"ף מכל החוטין ביחד באותו הנשאר מן הציצית ותו איתא שם אמר רב נפסק החוט מעיקרו פסולה פי' שלא נשאר שיעור עניבה. ומפרש הרא"ש דהך גרדומי תכלת פי' כל הציצי' נכללו בשם תכלת דאם נפסקו כל הד' חוטי' ולא נשתייר בהם אלא כדי עניבה כשר אבל אם לא נשתייר אפי' בא' מהן כ"ע אלא נפסק כולו פסול דבעי' מכל ד' חוטין שישאר מכל א' כ"ע מ"ה אחר שכפל הד' חוטין ועשה מהם ח' ראשי' הוי דינא אם נפסקו ב' ראשים לגמרי אם ברור לנו שכל ראש הוא מחוט אחר אין כאן פסול דהא נשאר בכל חוט הראש הב' שלו אלא שיש לחוש שמא הראשי' שנפסקו הם שניה' חוט א' כפול נמצ' שחוט א' נעקר לגמרי ויש כאן פסול ור"ת פי' דגרדומי תכלת לבד בזמן שהיה תכלת אבל הלבן קיים לגמרי אז כשר דהיינו שבעי' תרתי ששני חוטי לבן יהיו שלם לגמרי כשיעור י"ב גודלים ואז מהני כ"ע לתכלת שנשאר וא"כ ה"ה לדידן שאין לנו תכלת ולוקחין ד' חוטין לבן בעינן ג"כ שיהיו ב' חוטין ארוכין דהיינו בכופלם ד' שלמים כשיעור י"ב גודלים ובשאר שני חוטין שכפלם ד' צריך שיהיה נשאר בהם כ"ע נמצא שאם נפסקו ג' ראשים יש לחוש שמא כל ראש מהנקרעים הוא מחוט בפ"ע נמצא שלא נשארו ב' חוטין שלמים ע"כ לא מהני מה שנשאר כ"ע דהיינו מכל חוט שנקרע ראש השני עדיין כי בעי' ב' חוטין בכפלם ד' שלמים י"ב גודלים. ובטור כתב אחר דעת ר"ת ולפ"ז אפי' אם נפסקו ב' ראשים כשר אם יש בהם כ"ע עד שיפסקו ג' עכ"ל וקשה למה אמר יש בהם כ"ע דבחד מינייהו שנשאר בו כ"ע והראש השני נפסק כולו כשר דאפי' תימא הנך ב' ראשים שנקרעו הם חוט אחד מ"מ כיון שבא' מהם נשאר כ"ע סגי וע"ק ל' אפי' כמו שהאריך ב"י וצ"ל דכוונת הטור להשמיענו דבג' ראשים פסול אפי' בכ"ע מכל ג' ראשים הנפסקים מספק דשמא מג' חוטין הם ונמצא המשך דבריו דלפי שיטת ר"ת אפי' במה שיש הכשר דהיינו כ"ע אינו מועיל אלא בב' אבל לא בג' אפי' נשאר מכל ראש כ"ע: ב׳ הפסוקים ביחד. פי' לאפוקי שיעשה אותה עניבה מאותו חוט לבד: ג׳ שנפסק כולו פסול. ע"כ ראוי לכל אדם שיעיין בשעת בדיקה גם בתחלת מוצאם של הציצית מן הנקב ולמטה שאם יש שם קרע ודאי הוי נפסק כולו ומבואר בב"י סי' ט"ו דאם יש כ"ע דכשר בדיעבד מ"מ אם התיר אותה ועשאה על טלית אחר אינו רשאי לעשות כן דהוי כלכתחלה ע"ש במ"ש בשם רש"י על פשט ובלבד שלא תהא מופסקת: שאלה חוט ציצית שנפסק וחזר וקשרו מהו אם מועיל מה שנעשה חוט שלם ע"י הקשירה: תשובה נ"ל דאם היה כן בשעת עשיית הציצית שהיה קצר באופן שנפסל לא מהני מה שחזר אח"כ וקשרו וזה דומה למ"ש בסי' י"א שאם חתך הציצית אחר הכריכה דפסול משום תעשה ולמ"ה בפסול ה"נ בזה וראיה עוד מדברי המרדכי הלכות ציצית שכתב וז"ל ומיהו אין לו שיעור למעלה דיכול לעשותו ארוך כמו שירצה כו' ואם היה ארוך יותר מדאי וקצרו לא מיקרי תולמ"ה כיון שאין עשוי בפיסול עכ"ל משמע הא איפכ' שהי' קצר והאריכו הוי ולא מן העשוי כיון שפסול הי' אלא דאם הי' כשר בשעת עשיה ואח"כ נפסק ונפסל יש מקום לומר דלא מהני תיקון הקשירה כדמצינו לענין תפילין בסי' ל"ג משום דכתיב וקשרתם קשירה תמה בעי וה"נ נימא גבי ציצית דהא ילפי' כל התורה מתפילין כדאיתא שילהי פ"ק דקדושין לענין מ"ע שה"ג וכ"כ הטור בסי"ח דכיון דילפי' כל התורה מתפילין ותפילין כל אימת דמשמש כו' ויש לסתור דברים אלו ממ"ש התו' בפ' השולח (גיטין דף מ"ה) דר"ת רצה לפסול לולב שאגדו אשה כיון שאינה חייבת בו דומיא דתפילין דאמרי' וקשרתם וכתבתם מי שישנו בקשירה ישנו בכתיב' לאפוקי אשה וסתרו התו' בשם ר"י דבריו דאין זה אלא גבי ס"ת תפילין ומזוזות דכתיב בהו וקשרתם וכתבתם וכה"ג יש פלוגת' ביניהם לענין ציצי' שעשאוהו אשה בסי' י"ד דר"ת פוסל ור"י מכשיר כמש"ש ב"י ונמצא לפ"ז במה דקי"ל התם כר"י דלא ילפי' מתפילין ה"נ כן הוא דלא נפסל קשיר' הציצית מחמ' ילפותא דתפילין אלא דלפי מ"ש רמ"א סי' י"ד דלכתחלה טוב להחמי' שלא תעש' אשה ציצית ה"נ נימא הכי גבי קשירת ציצית אמנם נרא' דאין שייך כאן כלל לילף מתפילין לענין קשירת הציצית דהא קשה בין לר"ת בין לר"י שזכרנו הא מצינו בס"ת דכשר מה שפסול בתפילין דהיינו תפירה בקרע שנקרע בס"ת כמ"ש בי"ד סי' ר"פ ובתפילין פסול גם תפירה כדאי' סי' ל"ג אלא ע"כ דלא שייך למילף בזה מתפילין ולא ילפינן מתפילין ספ"ק דקדושין אלא לענין גוף הדבר שמ"ע שזמן גרמא היא ונשים פטורות אבל לא שאר פרטים דודאי יש הרבה דינים בתפילין משא"כ בשאר מצות אפי' בס"ת ומזוזות וכן ראיה מפרק הקומץ דפרכי' בגרדומי רצועה דע"כ פסולים מדאמרי' גרדומי תכלת כשר והיינו דוקא בציצית שהוא תשמישי מצות אבל תפילין דתשמישי קדושה הם פסול וה"ה להך דקשירת פסיקה לא נילף מטעם זה והטור שכתב דכל התורה ילפינן מתפילין כ"כ לרווחא דמלתא כי מצינו בכל הברכות שהדבר תלוי בהיסח הדעת וע"כ אמר דיש ללמוד ציצית לענין היסח הדעת מתפילין. ועוד יש ראיה לקשירת חוט ציצית מההיא דריש סוכה אר"י עשאה מן הקוצין פסולה פירש"י חוטין שניתקו בשתי וקושרין אותם ותלוים ראשיהם לאחר שנארג וקרי להו קוצים ע"ש שבולטים כקוצים עכ"ל. והא לך שאותם הבליטות שבולטים אחר שחזר וקשר שני חלקי חוט השתי שנקרעו הוא דבר קצר ואין ראוי לעשות מהן חוט אלא ודאי ע"י קשירה שיקשרנו לחוט אחר ועוד ראי' מסי' ט"ו סי"ד דלא יתפור תוך ג' שלא יניח החוטין ויוסיף עליו ז' חוטין וזה א"א רק ע"י קשירה ולענין מעשה נלע"ד דאין איסור אם קושר הציצית רק במקום שנפסלו בקריעתן אבל אם מתחלה קודם שעשה ציצית מהחוטין נפסק חוט א' וקשרו ואח"כ עשה מהן ציצית כשר וכן לאחר שנעשה בהכשר דהיינו כדי עניבה:

ספר מחצית השקל על אורח חיים י״ב

י״ב:קמ״ב א׳ (ס"ק א) כדי כו' כלל הדברים דעה א' שבש"ע הוא דעת הרא"ש ודעה שניה היא דעת ר"ת ומחלוקתם תלוי' בהא דאמרי' בני ר' חייא גרדומי תכלת כשרה דהיינו אם נפסקו החטים הנשאר נקרא גרדומי. ואמרי' כמה שיעור גרדומי אמר שמואל כדי עניבה וס"ל להרא"ש דבין תכלת ובין חוטי לבן נקראים בשם תכלת להיות התכלת עיקר ואם כן כיון שאמרו בני ר"ח גרדומי תכלת כשרים ר"ל אפילו אגרדום ונפסקו כל החוטין בין התכלת ובין הלבן אפ"ה כשרים ובלבד שישאר מכל חוט כדי עניב' כדאמר שמואל. ור"ת ס"ל דבני ר"ח דוקא תכלת אמרו דנפסקו שני חוטי תכלת ונשאר מהן כדי עניב' כשר הואיל ושני חוטי לבן נשארו שלמים לגמרי אבל אי נפסקו ג' חוטים אף על גב שנשאר מהן כדי עניבה מכל מקום פסול כיון דלא נשאר רק חוט אחד שלם. והובא גם בט"ז: י״ב:קמ״ג א׳ (ס"ק ב) כל כו' ורש"י פי' כו' ר"ל שפי' מה שאמר כדי לענבם כולם הוא כדי לענב חוטים הפסוקים. והיינו שיעור גדול מאלו הוי אמרי' צד הפסק השני א"ד כל חד וחד לחודי': ב׳ ולכן פסקו לחומרא ר"ל דלפי' רש"י מה"ט פסקו הפוסקים דבעינן כדי עניבה כל החוטים הפסוקי' יחד דזה יותר חומר' מאלו ה"א כל חד וחד לחודיה: ג׳ אבל המרדכי כו' וז"ל המרדכי הובא בב"י ולי כו' מסופק הא דקאמר בגמרא א"ד כל חד וחד לחודיה אי ר"ל כל חוטי הציצית כ"א לחודי' צריך כדי עניב' או אם ר"ל כדי לענב חוט א' לבדו עכ"ל. ופי' הרב"י דספיקו של המרדכי או סגי אי יוכל לענב אותו חוט הנפסק בעצמו לבד או בעינן כדי לענב החוט הנפסק עם חוט אחר ע"ש ולמ"א אין נרא' פי' זה כיון דהמרדכי הוא פוסק ולא פרשן א"כ לדינא מאי נ"מ להאי ספיקא איך פי' כל חד וחד לחודי' דהא קי"ל לחומרא כצד הספק דבעינן כדי לענבן כולם. לכך פי' מ"א דספיקו של המרדכי אי פי' כל חד וחד לחודיה כמובן הפשוט כדי לענב חוט הנפסק לבד וא"כ יותר חומרא א"א כלהו בהדדי ונקטי' הכי לחומרא או פי' כל חד וחד לחודיה דבעי' כדי לענב חוט הנפסק על כ"א מחוטים הנפסקים והוא יותר חומרא מאלו אמרי' לענבן כולהו בהדדי בפ"א ולפ"ז נקטינן להחמיר כדי עניב' כל חד וחד לחודיה והיינו כדי לענב על כ"א מחוטים הנפסקים לכל אחד בפני עצמו: י״ב:קמ״ד א׳ (ס"ק ג) שנפסק כו' יש להסתפק. כן כתב הרב"י: י״ב:קמ״ה א׳ (ס"ק ד) שני כו' ואם נשתייר כדי עניבה אפילו נפסקו כולם כשר. ומ"ש בש"ע ולפי מה שאנו נוהגים לדקדק כו' אם נפסקו שני ראשים מצד א' כשר לאו דוקא שני ראשים ה"ה ארבעה אלא איידי דנקט ברישא שני ראשים פסול נקט בסיפא שני ראשים כשר: י״ב:קמ״ו א׳ (ס"ק ה) אם לא כו' ומיהו יש ג"כ תקנה לזה כו' ר"ל לידע אם השני ראשים הם מחוט א' או משני חוטים. דרך משל חוט א' יעשה בשני ראשיו בכל ראש קשר אחד ובחוט השני יעשה בשני ראשיו בכל ראש שני קשרי' ובחוט ג' יעשה בשני ראשיו בכל ראש ג' קשרים ובחוט ד' יעשה בשני ראשיו בכל ראש ד' קשרים. ואפשר דמשום זה לקט הרב"י אם לא דקדק ר"ל דאין עיקר הכוונה שלא דקדק שיהיה ד' ראשין בצד א' דתקשו אדרבא אם דקדק כ"ש כמ"ש בהג"ה אלא ר"ל אם לא דקדק שיהיה ניכר איזה שני ראשין הם מחוט אחד כגון על ידי קשרים כנ"ל דאם דקדק כה"ג שניכר איזה ראשים הם מחוט א' אז לפעמים משכחת לה דאפי' נפסקו ג' ראשים כשר כגון שניכר שהם רק משני חוטין. אמנם אף שהדין אמת מכל מקום לפרש שהרב"י נתכוין לזה דוחק שהלשון שבש"ע לפ"ז דחוק: י״ב:קמ״ז א׳ (ס"ק ו) בינונית כו' שאפילו א"ב כדי לכרוך על ח' שערות. ובב"י הביא לשון בה"ע ח' שערות כפולות ולענ"ד ר"ל שש עשרה שערות והיינו דא"א שתמצא חוט דק יותר מחוט השער. וכיון דבעי' שזורים וכדלעיל ר"ס י"א וא"כ ממילא בעינן עכ"פ ט"ז שערות כדי שאחר השזיר' יהיו ח' שערות כפולות: ב׳ אמרי' בגמר' היכא שהם עבים כו' דאהאי דינא שכ' בש"ע היכי דצריך כדי עניבה ומתוך שהחוטים עבים כו' הוא איבעי' בש"ס ופשט הש"ס להכשיר כמ"ש בש"ע וז"ל כ"ש דכשרי' דמנכר מצותייהו: י״ב:קמ״ח א׳ (ס"ק ז) יש לסמוך כו' לעיל סס"א כ' היכא דאפשר טוב כו' והכא כ' היכי דלא אפשר כו'. שינה הלשון בכוונה דבסס"א נרא' להראב"י עיקר להקל כדעת הרא"ש ולכן כתב והיכי דאפשר טוב לחוש לסברת ר"ת והיינו על צד היותר טוב משא"כ הכא אדרבא להיפך נראה להרב"י עיקר להחמיר כרש"י אלא באין ברירה על צד הדחק יש לסמוך על ר"י לכן כ' והיכי דלא אפשר כו'. ועפ"ז ממילא כ' מ"א דבסס"א דוקא היכי דאפשר למצוא בקל יש לחוש לר"ת כיון דעיקר כהרא"ש אבל הכא אדרבא צריך לחזור אחריו לעשות ציצית אחרים לצאת ידי רש"י שהעיקר כדבריו אלא היכי דא"א למצוא כלל יש לסמוך על ר"י. ומה"ט סיים מ"א כיון דהעיקר כרש"י אם צריך לסמוך על ר"י לא יברך כו':

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס"ד –

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א