סימן יא - דיני חוטי הציצית - שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

דף הבית ספרי קודש אונליין שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים/מגני ארץ) סימן יא - דיני חוטי הציצית - שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן יא - דיני חוטי הציצית

א הַחוּטִין צָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ א טְווּיִן לִשְׁמָן: { הַגָּה: וְיֵשׁ מַחְמִירִין אֲפִלּוּ לְנַפְּצָן לִשְׁמָן וְהַמִּנְהָג לְהָקֵל בַּנִּפּוּץ } (מָרְדְּכַי וַאֲגֻדָּה סי' כ''ג) שֶׁיֹּאמַר בִּתְחִלַּת הַטְּוִיָּה שֶׁהוּא עוֹשֶׂה כֵן לְשֵׁם צִיצִית, אוֹ שֶׁיֹּאמַר לְאִשָּׁה טְוִי לִי צִיצִית לְטַלִּית, וְאִם לֹא הָיוּ טוֹוִין לִשְׁמָן פְּסוּלִים. ב טְוָאָן עַכּוּ''ם וְיִשְׂרָאֵל עוֹמֵד עַל גַּבּוֹ וְאָמַר שֶׁיַּעֲשֶׂה לִשְׁמָהּ, לְהָרַמְבָּ''ם פָּסוּל לְהָרֹא''שׁ כָּשֵׁר: { הַגָּה: וְנוֹהֲגִין שֶׁיְּסַיַּע הַיִּשְׂרָאֵל מְעַט וְכִדְאִיתָא לְקַמָּן סִימָן ל''ב סָעִיף ט' וּבְיוֹרֵה דֵּעָה סִימָן רע''א גַּבֵּי תְּפִלִּין וְסֵפֶר תּוֹרָה: } וּצְרִיכִין שְׁזִירָה וְשֶׁיִּהְיוּ ב שְׁזוּרִין לִשְׁמָן. ג אִם נִתְפָּרְקוּ מִשְּׁזִירָתָן וְנַעֲשׂוּ י''ו כְּשֵׁרִים, וְהוּא שֶׁיִּשְׁתַּיֵּר בַּשִּׁזּוּר כְּדֵי עֲנִיבָה: { הַגָּה: וּלְכַתְּחִלָּה טוֹב לִקְשֹׁר הַחוּטִין } ג { לְמַטָּה כְּדִלְקַמָּן בְּסָעִיף י''ד בְּסִימָן זֶה } (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרוֹקֵחַ). ד אֹרֶךְ הַחוּטִים הַשְּׁמֹנָה אֵין פָּחוֹת ד מֵאַרְבַּע גּוּדָלִים, וְיֵשׁ אוֹמְרִים י''ב גּוּדָלִים, וְכֵן נוֹהֲגִין. וּלְמַעְלָה אֵין לָהֶם שִׁעוּר: { הַגָּה: וְאִם עֲשָׂאוֹ אָרֹךְ יוֹתֵר מִדַּאי יָכוֹל לְקַצְּרוֹ וְאֵין בָּזֶה מִשּׁוּם תַּעֲשֶׂה וְלֹא מִן הֶעָשׂוּי } (מָרְדְּכַי בְּה''ק) אֶחָד מֵהַחוּטִים יִהְיֶה יוֹתֵר ה אָרֹךְ, כְּדֵי שֶׁיִּכְרֹךְ בּוֹ הַגְּדִיל (הַיְנוּ הַחֵלֶק מֵהַצִיצִית שֶׁאֵינוֹ אָרוּג): { הַגָּה: וְשִׁעוּר הַנִּזְכָּר יִהְיֶה בַּצִּיצִית לְאַחַר שֶׁנִּקְשַׁר מִלְּבַד מַה שֶּׁמּוּנָח עַל קֶרֶן הַבֶּגֶד } (סְבָרַת בֵּית יוֹסֵף). ה אֵין עוֹשִׂין הַצִּיצִיּוֹת ו מֵהַצֶּמֶר הַנֶּאֱחָז בַּקּוֹצִים כְּשֶׁהַצֹּאן רוֹבְצִים בֵּינֵיהֶם, וְלֹא מֵהַנִּימִין הַנִּתְלָשִׁים מֵהַבְּהֵמָה, וְלֹא מִשִּׁיּוּרֵי שְׁתִי שֶׁהָאוֹרֵג מְשַׁיֵּר בְּסוֹף הַבֶּגֶד, וְהַטַּעַם מִשּׁוּם בִּזּוּי מִצְוָה. ו אִם עֲשָׂאָם מִצֶּמֶר גָּזוּל פְּסוּלִים, דִּכְתִּיב וְעָשׂוּ לָהֶם, מִשֶּׁלָּהֶם: { הַגָּה: וְדַוְקָא שֶׁגָּזַל הַחוּטִין אֲבָל אִם גָּזַל צֶמֶר, וַעֲשָׂאָן חוּטִים } ז { כְּשֵׁרִים, מִיהוּ לְכַתְּחִלָּה אָסוּר לַעֲשׂוֹתָן } (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם נִמּוּקֵי יוֹסֵף בְּהִלְכוֹת צִיצִית) { וּלְעִנְיַן בְּרָכָה עַיֵּן לְקַמָּן רֵישׁ } ח { סִי' תרמ''ט } (ע' מ''ש ר''ס ט''ו). ז חוּטִים שְׁאוּלִין הַלְוָאָה הִיא ט דְּלָא הַדְרֵי בְּעֵינַיְהוּ וּכְדִידֵּיהּ דָּמִי. ח הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לִבְהֵמָה, צִמְרָהּ י פָּסוּל לְצִיצִית, הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לְפִשְׁתָּן נָטוּעַ, כָּשֵׁר לְצִיצִית שֶׁהֲרֵי נִשְׁתַּנָּה. ט יַעֲשֶׂה נֶקֶב בְּאֹרֶךְ יא הַטַּלִּית לֹא לְמַעְלָה יב מִג' אֶצְבָּעוֹת { הַיְנוּ גּוּדָלִין } (כָּל בּוֹ סִימָן כ''ב וּמַיְמוֹנִי וְהַגָּה ' סְמַ''ק סי' ל''א) מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ נִקְרָא כָּנָף, יג וְלֹא לְמַטָּה מִכַּשִּׁעוּר שֶׁיֵּשׁ מִקֶּשֶׁר גּוּדָל עַד סוֹף הַצִּפֹּרֶן, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר עַל הַכָּנָף וְאִם הָיָה לְמַטָּה מִמְּלֹא קֶשֶׁר גּוּדָל, הָיָה תַּחַת הַכָּנָף: { הַגָּה: וּמוֹדְדִין זֶה } יד { בְּיֹשֶׁר וְלֹא בַּאֲלַכְסוֹן מִן הַקֶּרֶן } (בֵּית יוֹסֵף). י אִם הָיָה רָחוֹק מֵהַכָּנָף מְלֹא קֶשֶׁר גּוּדָל וְנִתְּקוֹ מֵחוּטֵי הָעֵרֶב עַד שֶׁלֹּא נִשְׁאַר בּוֹ כְּשִׁעוּר כָּשֵׁר, כֵּיוָן שֶׁהָיוּ בּוֹ כַּשִּׁעוּר בְּשָׁעָה שֶׁהֵטִיל בּוֹ צִיצִית זֶה: { הַגָּה: וְנוֹהֲגִין לַעֲשׂוֹת } טו { אִימְרָא סְבִיב הַנֶּקֶב שֶׁלֹּא יִנָּתֵק שָׁם וְיִהְיֶה פָּחוֹת מִכַּשִּׁעוּר וְכֵן עוֹשִׂין אִמְרָא בִּשְׂפַת הַבֶּגֶד לְמַטָּה מֵהַאי טַעֲמָא } (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם סְמַ''ק וְכָל בּוֹ) יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁבְּתוֹךְ טז רֹחַב הַבֶּגֶד אֵין לוֹ שִׁעוּר, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁדִּין רֹחַב הַבֶּגֶד כְּדִין הָאֹרֶךְ, וְנִרְאִין דִּבְרֵיהֶם. יא אִם הַגְּדִיל שֶׁקּוֹרִין אוריליי''ו יז הוּא רָחָב לֹא יָטִיל בּוֹ הַצִּיצִיּוֹת. וְאִם הֵטִיל בּוֹ, פָּסוּל, דְּעַל כַּנְפֵי בִּגְדֵיהֶם כְּתִיב, וְזֶה אֵינוֹ נֶחְשָׁב מֵהַבֶּגֶד, אֲבָל עוֹלֶה הוּא לְשִׁעוּר מְלֹא קֶשֶׁר גּוּדָל וּלְהַרְחָקַת ג' אֶצְבָּעוֹת כֵּיוָן שֶׁהַנֶּקֶב בְּתוֹךְ הַבֶּגֶד: { הַגָּה: וְטוֹב שֶׁיִּמְדֹּד שִׁעוּר קֶשֶׁר גּוּדָל } יח { בְּלֹא הַגְּדִיל וְיִהְיֶה תּוֹךְ ג' אֶצְבָּעוֹת עִם הַגְּדִיל } (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַשִׁ''י וְרַשְׁבָּ''א). יב מִנְיַן חוּטֵי הַצִּיצִיּוֹת בְּכָל כָּנָף אַרְבָּעָה כְּפוּלִים שֶׁהֵם שְׁמוֹנָה, וְאִם הוֹסִיף פָּסוּל. יַחְתֹּךְ רָאשֵׁי הַחוּטִין הָאַרְבָּעָה, יט וְיִתְחֲבֵם בַּכָּנָף, וְיִכְפְּלֵם וְאָז יִהְיוּ ח'. יג יִזָּהֵר לַחְתֹּךְ רָאשֵׁי הַחוּטִין לַעֲשׂוֹתָם ח' קֹדֶם שֶׁיִּכְרֹךְ, שֶׁאִם כָּרַךְ אֲפִלּוּ כ חוּלְיָא אַחַת (פי' הַחֵלֶק מֵהַצִיצִית שֶׁבֵּין קֶשֶׁר לְקֶשֶׁר) וְקָשַׁר אֲפִלּוּ קֶשֶׁר אֶחָד, וְאַחַר כָּךְ חֲתָכָן פָּסוּל, מִשּׁוּם תַּעֲשֶׂה וְלֹא מִן הֶעָשׂוּי, שֶׁהֲרֵי בְּפִסוּל עֲשָׂאָם. יד יִקַּח ד' חוּטִים מִצַּד זֶה וְד' מִצַּד זֶה וְיִקְשֹׁר שְׁנֵי פְּעָמִים זֶה עַל גַּב זֶה, וְאַחַר כָּךְ יִכְרֹךְ חוּט הָאָרֹךְ סְבִיב הַשִּׁבְעָה קְצָת כְּרִיכוֹת, וְקוֹשֵׁר שְׁנֵי פְּעָמִים זֶה עַל גַּב זֶה וְחוֹזֵר וְכוֹרֵךְ, וְכֵן יַעֲשֶׂה עַד שֶׁיַּשְׁלִים לַחֲמִשָּׁה קְשָׁרִים כְּפוּלִים וְאַרְבָּעָה אֲוִירִים בֵּינֵיהֶם מְלֵאִים כְּרִיכוֹת, אֵין שִׁעוּר כא לַכְּרִיכוֹת, רַק שֶׁיִּהְיֶה כָּל הַכָּרוּךְ וְהַקְּשָׁרִים כב רֹחַב אַרְבָּעָה גּוּדָלִים, וְהֶעָנָף שְׁמֹנָה גּוּדָלִים: { הַגָּה: וְאִם הֶאֱרִיךְ הַצִּיצִית יִרְאֶה שֶׁשְּׁלִישִׁיתוֹ יִהְיֶה גְּדִיל } כג { וּב' חֲלָקִים עָנָף } (רַמְבַּ''ם פ''א) נוֹהֲגִים לִכְרֹךְ בַּאֲוִיר רִאשׁוֹן ז' כְּרִיכוֹת, כד וּבַשֵּׁנִי ט', וּבַשְּׁלִישִׁי י'' א, וּבָרְבִיעִי י''ג, שֶׁעוֹלִים כֻּלָּם אַרְבָּעִים כְּמִנְיַן ה' אֶחָד, שֶׁעוֹלִים ל''ט וְעִם הַשֵּׁם הֵם אַרְבָּעִים. נָהֲגוּ לַעֲשׂוֹת כה בְּסוֹף כָּל חוּט קֶשֶׁר כְּדֵי שֶׁיַּעֲמֹד בִּשְׁזִירָתוֹ. טו יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁצָּרִיךְ לְדַקְדֵּק כו שֶׁיִּתְלֶה הַצִּיצִית לְאֹרֶךְ הַטַּלִּית דְּבָעֵינָן שֶׁתְּהֵא נוֹטְפוֹת עַל הַקֶּרֶן פֵּרוּשׁ תָּלוּי עַל הַקֶּרֶן, וְאִם הָיָה בְּרָחְבּוֹ לֹא הָיָה נוֹטֵף שֶׁהֲרֵי כְּלַפֵּי קַרְקַע הָיָה תָּלוּי. יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין לָתֵת שׁוּם בֶּגֶד בְּנִקְבֵי הַטַּלִּית שֶׁמַּכְנִיסִים בָּהֶם הַצִּיצִיּוֹת, וְיֵשׁ מַתִּירִין, וְכֵן נָהֲגוּ:

באר היטב - סימן יא - דיני חוטי הציצית

א א טוויין לשמן. ואם טוון חש''ו וגדול עומד ע''ג עיין בסי' ת''ס במ''א ובט''ז מש''ש: ב ב שזורין לשמן. אפי' בדיעבד פסול אם לא חיו שזורין לשמן. מ''א: ג ג למטה. ובציצית של רבינו שלמח מלכו לא חיו קשרים וכתב מ''א וכן שמעתי דחוי כמוסיף על חקשרים ובפרט אם חם שזורים יפח דלא שכיח שיתפרקו: ד ד מארבע גודלים. ומודדין במקום רחב באמצע גודל. מרדכי ד''מ מ''א ע''ת: ה ארו . נ''ל דאם אחד אינו ארוך כ''כ לכרוף בו חכל יכרוף בו קצת כריכות מחוט אחד וקצת כריכות מחחוט חשני כי בזמן חתכלת חיו עושין קצת חכריכות מתכלת וקצת חכריכות מלבן. מ''א: ה ו ומצוה. ואפי' בדיעבד פסול ט''ז. לכאורח קשח דלפ''ז דחטעם חוא משום ביזוי מצוח לא מקשח חש''ס מידי מחא לב''ח בסוכח דף ט' ע''א ויש לישב ע''פ חנוסחא של חגמרא שם אלמא דבעינן טוויח לשמח וכו'. ומותיב ליח משמואל דלא כפרש''י שם ע''ש ודו''ק ובזח יתורץ קושיית חפוסקים למח פסק חרמב''ם כשמואל לגבי דרב משום דלפי סברתו וגירסתו לא מותיב אלא מדשמואל ומדחזי לסתמא דתלמודא דטרח לאוקמי סברת ב''ח דחילכתא כוותיח דשמואל ש''מ דחלכח כשמואל. עיין בבעל חמאור שם ובמג''א ס''ק ט' ובספר יד אחרן סי' י''ד ובב''י שם ודו''ק: ו ז כשרים. משום דקנאן ביאוש ושינוי השם. וט''ז חולק ע''ז ופסק דפסול בדיעבד משום דהוי מצוה הבאה בעבירה ע''ש. (ועיין בס' אליהו רבה כמה קושיות על ט''ז בזה הענין): ח סי' תרמ''ט. דפסק שם דאין יכול לברך עליו: ז ט דלא הדרי בעינייהו. ואם שאל לו חוטין שיחזירו לו בעין אין מברכין עליהם דלא הוי משלהם וא''ל דלמאי נ''מ השאילן לו די''ל דהיה סבר שיעשה בו מלאכה אחרת להכי דוקא חוטין אבל ציצית מתוקנת אה''נ דשרי. מ''א: ח י פסול לציצית. עיין מ''א ובספר בני חייא. כתב ע''ת דצמר שהיה עליה בשעת השתחויה נאסרת וכ''ש מה שגדל אח''כ ע''ש. ובני חייא כתב מה שגדל אחר שנעבד מותר ע''ש וכ''כ הט''ז סי' תרמ''ט ס''ק ה' ע''ש והאי פסול פי' אפי' בדיעבד. בני חייא: ט יא הטלית. כ' הב''י בשם ב''ה די''א דיעשה ב' נקבים כמו צירי ויטיל הציצית בתוכם ויוציא אותן לצד אחד וכו' והבא להחמיר על עצמו בכיוצא בזה אינו מן המחמירים אלא מן המתמיהים דמיחזי כיוהרא עכ''ל ב''י. וב''ח כ' דבטלית קטן יעשה ב' נקבים דבזה לא מחזי כיוהרא כיון שאין נראה כלל. וכ''כ בכוונות שהאריז''ל נהג כן. ועיין מ''א: יב מג' אצבעות. נ''ל דאם עשה הנקב למעלה מג' אע''פ שכשקשר הציצית עשה החוטין שעל הבגד קצרים ונתכפלו הכנפות והוא למטה מג' פסול וה''ה איפכא בקשר גודל כשר. מ''א: יג כנף. ואם לאחר שעשה בו ציצית חתך בנקב שיתלו הציצית למטה פסול משום תעשה ולמ''ה. טלית של צמר שהיתה מצוייצת כהלכתה ונמצא בגדיל של משי שעושין בשפת הטלית שהיו בו חוטין של פשתן והוצרכו לשלוף הגדיל לנתקו מן הטלית אם יש לפסול הציצית של טלית זה משום תעשה ולמ''ה עי' בתשו' גינת ורדים חי''ד בסופו שכ' דראוי להחמיר להתיר הציצית ולחזור ולקשרם ע''ש: יד ביושר. עמ''ש הט''ז ס''ק ט' על הב''י והמחבר בני חייא הליץ בעד רבינו ב''י ע''ש: י טו אימרא. כ' הב''י אפי' טלאי של עור יוכל להניח סביב הנקב: טז רוחב הבגד. אורך הבגד קרוי מה שמתעטף בו ורוחבו היינו קומתו מראשו לרגליו: יא יז הוא רחב. עיין בני חייא וביד אהרן: יח בלא הגדיל. ואם הגדיל רחב ב' אצבעות או ג' יחתוך מקצתו וה''ה אם חוטי השתי בולטין בלא ערב או ערב בלא שתי מסתפק במרדכי אם עולין למנין. מ''א: יב יט ויתחבם בכנף. ר''ל לכתחלה יחתוך קודם שיתחבם. כתב בשל''ה ומט''מ שאל יחתוך בסכין אלא ינשכם בשיניו: יג כ חוליא אחד. פי' שאם עשה חוליא וקשר אחד יצא י''ח מדאורייתא וא''כ הוי תעשה ולמ''ה מ''א. וע''ת לא כ''כ ועיין ט''ז: יד כא לכריכות. אפי' כרך רובא או לא כרך בה אלא חוליא אחת כשרה. ואם כרך כולה פסולה. ב''י מ''א: כב רוחב ד' גודלים. ובר''מ פרשת פנחס כתב שיהיה בין קשר לקשר כמלא אגודל. וכ' הרא''ש שיהיו כל החוליות בשוה שזהו נוי לציצית וא''כ באויר הראשון יעשה הכריכות רחוקים זה מזה ובשניה לא כ''כ ובג' יקרבם ובד' יקרבם לגמרי והציצית של ר' שלמה מלכו לא היו שוים לגמרי: כג וב' חלקים ענף. פשוט שאינו מעכב בדיעבד. כתב בכתבים שצריך לעשות הגדיל חוליות ובכל חוליות ג' כריכות כלומר שלאחר שעשה ג' כריכות ירחיק מעט. מ''א: כד ובשני ט'. ובכוונות כ' בשני ח' וכ''כ של''ה מ''א ט''ז דז' וח' הוא שם של י''ה ואח''כ י''א הוא בצירוף שם של הוי''ה. ואח''כ י''ג גימטריא אחד וזהו ה' אחד ובציצית של ר' שלמה מלכו היה באויר ראשון י' כריכות ואחר כך ה' וכו' כשם הוי''ה מ''א ועיין בשכנה''ג בהגהת ב''י. (ועיין במ''א ובלבוש בענין הכריכות): כה בסוף כל. חוט קשר. ע''ל ס''ק ג' מש''ש: טו כו שהרי כלפי קרקע היה תלוי. ובדיעבד כשר אבל באלכסון אסור שהוא מנהג קראים. מ''א. עיין מ''ש היד אהרן בשם גן המלך:

מגן אברהם י״א - סימן יא - דיני חוטי הציצית

א׳ החוטין. ל' הרמב"ם המוצא חוטי ציצית בשוק אפי' פסוקים ושזורים פסולים דטרח אינש לעשות חוטין כעין ציצית ועי' [בב"י] סי' ש"א סמ"ב דהמ"מ חולק וגם בכ"מ כתב דהרמב"ם בתשו' חזר בו ועב"י סי' ב': ומ"כ דתפילין לא חיישי' בזמנינו לקמיע: ב׳ עכו"ם. ולענין אם טוואן חש"ו וגדול עע"ג תליא בפלוגתא שכתוב בסי' ת"ס בב"י: ג׳ לשמן. ואפילו בדיעבד פסולים אם לא היו שזורין לשמן: ד׳ כדי עניבה. ואף על גב דיש פוסלים אם נפסקו כולן אפי' נשתייר בו כדי עניבה כמ"ש סי' י"ב, מ"מ בשזירה מודו דכשר דהא להרמב"ם לא בעי כלל שזורין: ה׳ מארבע גודלים. ומודדין במקום הרחב [מרדכי ד"מ] וב"ה כתב והתו' פ' התכלת נסתפקו בדבר, שיעור גודל של אדם בינוני והוא כרוחב ז' שעורות זו בצד זו בדוחק והן באורך ב' שעורות בריוח [רמב"ם פ"ט מס"ת]: ו׳ אין להם שיעור. ור"י הי' עושה ארוכין משום גרדומין [מרדכי]: ז׳ יהיה יותר ארוך. נ"ל דאם א' אינו ארוך כ"כ לכרוך בו הכל יכרוך בו קצת כריכו' מחוט אחד וקצת כריכו' מהחוט השני כי בזמן התכלת הי' עושין קצת הכריכות מתכלת וקצת הכריכות מלבן: ח׳ לאחר שנקשר. כתב ב"י משום הקשירה בעי אצבע יתירה דהיינו י"ג מלבד מה שמונח על הבגד: ט׳ בזוי מצוה. זה כתב הרב"י מדעתו ולא ראה ספר המאור שכתב בפ"ק דסוכה הטעם דבעינן הכנף מין כנף ואין מינים הללו ראוים לעשות מהם בגד שהם פסולת הצמר ואין בגד נעשה מכמותן עכ"ל, ואם כן כל מיני צמר שהן גרועין שאין בגד נעשה מהם פסולים לציצית: י׳ כשרים. משמע דקנאן בשינוי מעשה ומדסתם רמ"א משמע דס"ל דאפילו קודם יאוש כשר וכ"ה ר"ס תרמ"ט, אבל בנ"י כתוב דקני' ביאוש ושינוי הגוף ואפשר דס"ל דהוי שינוי החוזר לברייתו וכמ"ש ב"י ולהכי לא קנה אלא עם יאוש וכמ"ש בח"מ סי' שנ"ג ס"ב דקני בכה"ג וע"ש סי' ש"ס ס"ו דהוי שינוי גמור, והע"ת לא ע"ש לכן כתב בסק"ז ג"כ שלא כהוגן, ואם מכר הגזלן הציצית לאחר ערסי' תרמ"ט: י״א וכדידיה דמי. משמע דאם שאל לו ציצית שיחזירם לו בעין אין מברכין עליהם דלא הוי משלהם וצ"ע דבסי' י"ד פסק כהרא"ש דשאל טלית עם ציצית מברך עליהם וי"ל דשאני התם דע"מ כן השאילן לו שיברך משא"כ הכא אם השאילן לו שיחזירן לו בעין לא ה"ל להניחן בבגדו, וצ"ע דלמאי נ"מ השאילן לו אלא להניחן בבגד א"כ הוי כמתנ' ע"מ להחזיר ועמש"ש וי"ל דהי' סבר שיעש' בו מלאכ' אחרת להכי נקט חוטים אבל ציצית מתוקנת אה"נ דשרי ועמ"ש סי' תרמ"ט: י״ב פסול. ואף על גב דנשתנה דמעיקרא צמר והשתא חוטין מ"מ עדיין חזותיה עליו ונראה שהוא צמר משא"כ בפשתן נטועה דהוי כעץ בעלמא ונקרא עץ וכיון שעשאו חוטין מראיהו הראשון חלף והלך לו ובהכי מתיישב קושיות התוס' בע"א דף מ"ז בד"ה היינו בעיא דר"ל כנ"ל לדעת הרמב"ם ועסי' תקפ"ו ס"ג ותרמ"ט ס"ג: י״ג נקב. כתב ב"י בס"ס בשם ב"ה די"א דיעשה ב' נקבים ויטיל ציצית בתוכם ויוציא אותן לצד א' כו' והבא להחמיר על עצמו בכיוצ' בזה אינו מן המחמירים אלא מן המתמיהים דמיחזי כיוהרא עכ"ל ב"י, והב"ח כתב דבטלית קטן יעשה ב' נקבים דבזה לא מיחזי כיוהרא כיון שאינו נראה לכל וכ"כ בכוונות שהאר"י נהג כן, ולי צ"ע דאמרינן בגמ' ש"מ קשר העליון דאורייתא דאי ס"ד לאו דאורייתא כלאים בציצית דשרי רחמנא היכי משכחת לה הא ק"ל התוכף תכיפה א' אינו חיבור ע"כ, ואי ס"ד דעושין ב' נקבים ה"ל שתי תכיפות כדאיתא סוף כלאים וכ"כ הרמב"ם ואפילו לדעת הטור בי"ד סי' ש' דב' תכיפות אין חיבור עד שיקשור מ"מ היאך קאמר תלמודא הא קי"ל התוכף תכיפה א' אין חיבור הכי הל"ל הא קי"ל דאינו חיבור עד שיקשור וע"ק לדעת הטור שפי' שם אם אינו מעביר המחט אלא פעם א' אף על פי שקושר ב' ראשי החוטין על שפת הבגד אינו חבור עכ"ל, א"כ כלאים בציצית היכי משכחת לה דהא הוא פוסק שעושה נקב אחד וצ"ל דכשקושר ב' קשרים אפילו תוחב המחט פ"א הוי חיבור בב' תכיפות אפילו בקשר א' הוי חיבור וכ"מ מהראיה שמביא הרא"ש משבת דבתוכף ב' תכיפות לא חייב אא"כ קושר וכתב הר"ן שם דמיירי בקשר א' ע"ש אבל בתי"ט כתב דמוכח בגמ' כפי' הברטנורא דדוקא ב' קשרים חייב ע"ש ויוצא לנו זה דלכ"ע בב' נקבים לא בעי אלא קשר א' ולא ב' קשרים זה על זה וא"כ העושי' ב' נקבים וב' קשרים זה עג"ז סתרי אהדדי ומ"מ י"ל אף על גב דדי בקשר א' אם רצה לעשות ב' קשרים רשאי: י״ד לא למעלה. נ"ל דאם עשה הנקב למעלה מג' אף על פי שכשקשר הציצית עשה חוטין שעל הבגד קצרים ונתכפלו הכנפות והוא למטה מג' פסול וה"ה איפכא בקשר גודל כשר: ט״ו שאינו נקרא כנף. ואם לאחר שעשה בו ציצית חתך בנקב שיתלו הציצית למטה פסול משום תעשה ולמ"ה: ט״ז האורך. אורך הבגד קרוי מה שמתעטף בו ורחבו היינו קומתו מראשו לרגליו: י״ז בלא הגדיל. ואם הגדיל רוחב ב' אצבעות או ג' יחתוך מקצתו וה"ה אם חוטי השתי בולטין בלא ערב או ערב בלא שתי מסתפק במרדכי וסמ"ק אם עולין למנין: י״ח ויתחבם. כלומר לכתחלה יחתוך קודם שיתחבם, כ' בשל"ה ומט"מ שאל יחתוך בסכין אלא ינשכם בשיניו ע"ש: י״ט קשר א'. פי' שאם עשה חוליא וקשר אחד יצא י"ח מדאוריית' ואם כן הוי תעשה וכו' דלא כע"ת דפשוט דכריכה בלא קשר לא מהני עמ"ש ס"ק י"ג, וכב"י בשם מהרי"א דאם אין לו פנאי כגון בע"ש עם חשיכה די בחוליא וקשר א' עמ"ש סי' שי"ז [חוליא היינו החלק מהציצית שבין קשר לקשר]: כ׳ אין שיעור. אפי' כרך רובה או לא כרך בה אלא חוליא אחת כשירה [רמב"ם] ואם כרך כולה פסולה [ב"י]: כ״א ארבעה גודלי'. עם הקשרים [הרא"ש] ובר"מ פ' פנחס ע' תי"ט כתב שיהיה בין קשר לקשר כמלא אגודל, כ' הרא"ש שיהיו כל החוליות בשוה שזהו נוי לציצית ואם כן באויר ראשון יעשו הכריכות רחוקים זה מזה ואחר כך בכל אויר יותר מקורב עסי' ל"ב סי"ד: כ״ב ובשני ט'. ובשל"ה כתב לעשות בשני ח' ואז הוא מכוון כמנין ה' אחד וכ"כ הלבוש וכ"כ בכוונות ובלחם חמודות סי' מ"ח כתב שבציצית של ר"ש מלכו היה באויר ראשון י' כריכות ואח"כ ה' וכו' כשם ההוי"ה וכתוב בכתבים שצריך לעשות הגדיל חוליות ובכל חוליות ג' כריכות כלומר שלאחר שעשה ג' כריכות ירחיק מעט וכמ"ש הרמב"ם: כ״ג קשר כו'. ובלבוש כתוב שאין נוהגין כן באלו הארצות וכן שמעתי דהוי כמוסיף על הקשרי' ובפרט אם הם שזורי' יפה דלא שכיח שיתפרקו: כ״ד לאורך. אבל אין קפידא כ"כ לפוסלו בכך מ"מ עכ"פ יזהר מאוד שלא יהו הציצית תלוין באלכסון על קרן זוית [ב"י] ולבוש כתב הטעם דאסור מפני שנראה שצריך ח' ציצית מפני זה עושה באלכסון כדי לצאת בזה לב' צדדים ע"ש ול"נ דאסור מפני שהוא מנהג הקראים שעושין כן באלכסון וק"ל: כ״ה שאין לתת וכו'. ויש מתירין ולפ"ז אפי' של עור מותר ועיין סי' י' ס"ד ומש"ש ובב"י כאן: כ״ו וכן נהגו. הטעם עסי' ט"ו:

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים י״א

א׳ להרמב"ם פסול. דעכו"ם אדעתא דנפשיה עביד ודעת הרא"ש יתבאר בסי' ל"ב ס"ט: ב׳ וצריכין שזירה. דתניא בספרי פתיל תכלת טווי ושזור כעין פתילה אין לי אלא תכלת לבן מנין אמרה תורה תן תכלת תן לבן מה תכלת טווי ושזור אף לבן כן: ג׳ אין פחות מד' גודלין. פלוגתייהו בהכי דאר"פ הלכתא ד' בתוך ג' משולשת ד' פי' ד' חוטין ארוכים יכניס בתוך ג' אצבעות בטלית כמ"ש בסמוך ותהא משולשת פי' תלוי ד' ופי' הרמב"ם והרא"ש דהך תלויה ד' קאי אכל אורך הציצית דהיינו הגדיל שהוא מקום הכריכו' והקשרים וגם הענף דהיינו הציצית שיוצאי' אחר גמר הכריכות והקשרים בין הכל יהיה ד' והי"א שמבי' הש"ע הוא דעת ר"ת דס"ל דהך משולשת קאי אגדיל לחוד והענף צריך שיהי' גדול מן הגדיל ב' חלקים דהכי איתא התם בהדיא נמצא שבין הכל יהיה י"ב אצבעות והך אצבעות ר"ל גודלים דאר"פ טפח דאורייתא ששה בקטנה וה' באצבע וד' בגודל והכא בעינן טפח מה' אצבעות הם ד' בגודל: ד׳ משום ביזוי מצוה. א"ל דבלא"ה יש פסול משום דלא ניטווה לשם ציצית די"ל דמתחלה ארג החוטין לשם ציצית ואח"כ ארגו מהם בגד והך אין עושים דאמר כאן פי' אפי' אם כבר עשה פסול בדעבד דהכי אי' להדיא בגמ' וכ"מ ל' הרמב"ם: ה׳ אבל אם גזל צמר וכו'. זהו דעת נ"י דמביא ב"י דס"ל דקניא ביאוש ושינוי הגוף ונ"ל דהך שינוי הגוף ר"ל שינוי השם דמעיקרא צמר והשתא חוטין ובזה מתורץ מה שקש' הא ק"ל בח"מ סי' שס"א דיאוש בלא שינוי רשות לא קנה אלא ע"כ הכא משום שינוי השם קנה וכתב ב"י ע"ז והרמב"ם שכתב פסול בצמר גזול אפשר דמיירי קודם יאוש א"נ אפי' אחר יאוש לא קנה משום דהוי שינוי החוזר לברייתו עכ"ל ותמהתי על פה הקדוש דשני התי' הם תמוהי' דאתי' הא' שמיירי קרא דעשו להם משלהם לאפוקי גזל בלפני יאוש פשיטא ל"ל קרא דה"פ בב"ק ד' ס"ז קרבנו ולא הגזול אימת אי נימא לפני יאוש פשיט' ועל תי' הב' קשה מתלמוד ערוך ריש הגוזל קמא דאמרי' גזל צמר ועשאן בגדים היינו שגזל צמר ועשה מהם מטוי דאז לא לבנם מקודם אבל אם עשה מהם בגד ע"כ לבנם מקודם וקנאה כבר בשינוי דליבון ואביי אמר שם דמיירי שגזל צמר טווי ועשה ממנו בגד דהיינו גם בזה לא עשה הגזלן שינוי דליבון אלא היה קודם הגזילה קודם שטוה אותם הנגזל וליבון הוי שינוי שאינו חוזר כדאי' התם וא"כ זה שגזל צמר ועשה מהם ציצית ע"כ כבר ליבנה דבלא ליבון השייך לו תחלה א"א לעשות ממנו חוטין כדמוכח התם ע"ש א"כ ודאי לא הוי שינוי החוזר לברייתו מחמת הליבון ובודאי אישתמיטתי' אז להרב"י סוגי' זאת ע"כ נ"ל דהרמב"ם ס"ל כמ"ש התוס' בב"ק דף ס"ז ד"ה אמר עולא בשם ר"ת לעולם דיאוש בכ"מ קני לבד מהקרב' משום דמצוה הבאה בעבירה היא וכתבו התוס' ר"פ לולב הגזול דכל מצוה דאורייתא הווין כקרבן לענין זה מ"ה לענין ציצית נמי לא מהני יאוש ושינוי השם מטעם זה ומלבד זה הוא עכ"פ מאיס טפי הך מצוה הבאה בעבירה מהך מלתא שכ' הש"ע לפני זה דפסולים מטעם ביזוי מצוה וכבר הוכחנו שם דאפי' בדיעבד פסולה ק"ו בהנך ע"כ נלע"ד דאין לסמוך על פסק זה של נ"י להכשיר בעשאן חוטין אלא גזול בכל גווני פסול כמשמעות דברי הרמב"ם ותמהתי על רמ"א שפוסק כנ"י כאן נגד דברי הרמב"ם באיסור דאו' ובפרט שהנ"י לא הביא דברי רמב"ם כלל: ו׳ חוטין שאולין. פי' כל לשון שאלה משמע שיחזור לו אותו דבר בעין אבל לשון הלואה להוצאה ניתנה ואלו חוטין שאולין מסתמא הוי הלואה: ז׳ לפשתן נטוע. ואין כאן מצוה הבאה בעבירה שהרי הוא לא עשה עבירה: ח׳ היינו גודלין פי' במקום רוחב הגודל ולא מראשו במקום הקצר כ"כ ב"י: ט׳ ביושר פי' לאורך הבגד דקרן קרוי סוף הבגד דהיינו שוליו. כ' ב"י בשם מהרי"א וז"ל הטעם שצריך שיהי' בתוך ג' מפני שאינו נקרא בגד פחות מג' אצבעות ומה שצריך שיהיה כמלא קשר אגודל לפי שלא נקרא כנף אלא כשיעור זה כו' עכ"ל וכתב ולא הבנתי דבריו שאע"פ שאינו נקרא בגד פחות מג"א כנף דבגד מקרי וכו' עכ"ל ותמוה איך לא פירש דברי מהרי"א כפשוטן דודאי משום ה"ט גופא דאין בגד פחות משלשה ע"כ הצריכו שישים שם הציצית במקום שלא מקרי בגד אלא כנף בגד שהוא מתחיל תכף בפחות מג"א ומסיים עד כשיעור אגודל ואח"כ אפי' כנף לא מיקרי ומקום הציצית הוא על כנף בגד דוקא ובודאי אגב חורפי' לא עיין יפם הרב"י בזה וכ"ע מודים בזה: י׳ אימרא. כב"י אפי' טלאי של עור יכול להניח סביב הנקב: י״א שבתוך וכו'. נראה טעמם דעיקר כנף שייך בשפה התחתון של הבגד ברחבו סמוך לארץ שזה מיקרי כנף וקצה משא"כ בשפה של אורך הבגד אין שייך ל' כנף כלל: י״ב אבל עולה הוא לשיעור. ק' אמאי עולה כיון דלא נחשב מן הבגד דהא הבגד מסיים סמוך לגדיל וה"ל תחת הכנף ואנן בעי' על הכנף כדלעיל וי"ל דעיקר הוא מ"ש ב"י בשם רש"י סוף ב"ק והרשב"א דהיינו דרך האורגים שאורגים בסוף הבגד ב' או ג' חוטין רחוק מהאריג' ועושין זה כדי להציל הבגד שלא תסתר אריגתו ע"י הכביסה ואותן החוטין אם נשמטי' משם בשעת הכביסה הכובס נוטלן כו' עכ"ל. והשתא לק"מ דבאמת כיון שלא הסיר הגדיל עדיין ודעתו להשאירו עם הבגד מקרי שפיר בכלל כנפי בגדיהם לענין שיעור קשר אגודל וכ"ת א"כ ליעבד ציצית בגוו' זה אינו דיש לחוש שהכובס יטלו לגדיל כמ"ש רש"י. ואז אף אם ישאיר מקום ששם הציצית לא יהיה הציצית בבגד כלל אבל לענין אגודל עולה דאע"פ שיתקלקל אח"כ כשיטלנו הכובס מ"מ כשר הוא כיון דבשעת עשייה היה כשיעור וכמ"ש ס"י כנ"ל בזה אלא דרמ"א כתב וטוב שימדוד כו' והוא כשר אליבא דכ"ע: י״ג ד' כפולים. דאמרי' בגמ' גדיל וב' גדילים ד'. פי' אי הוה כתי' גדיל הוה משמע ב' דאין גדיל פחות מב' השתא דכתיב גדילים ד' משמע. ובזמן שהיה תכלת היו עושים ב' מתכלת וב' מלבן והאידנא הוה לבן במקום תכלת ועושין ד' ארוכים משל לבן: י״ד יחתוך ראשי החוטין. משמע דקודם התחיבה יחתכם תחלה ואח"כ בסעיף י"ג כתב קודם הכריכה ונראה דמ"ה כתב שם ל' יזהר וכאן לא זכרו אלא דתרי לכתחלה יש כאן האחד קודם התחיבה יש לעשות ע"צ הטוב אבל א"צ ליזהר על זה אבל לכתחילה קודם הכריכה יש ליזהר טפי ומ"ש שאם כרך כו' ר"ל וקשר אחר הכריכה דכריכה בלא קשר לאו כלום היא וקשר הראשון תכף אחר התחיבה אינו בחשבון כלל ולא מקרי עשיה כלל אלא דוקא הכריכ' והיינו עם הקשר שעושה אחר הכריכ' ובזה נתיישב הכל: ט״ו וב' חלקים ענף. דהכי אמרי' בגמ' דנוי תכלת שליש גדיל ושני שלישים ענף. ופשוט שאינו מעכב בדיעבד: ט״ז ובשני ט'. בכוונות האר"י כתוב בשני ח' וביאר שם טעמו ע"פ הקבל' ונכון לשמוע אל קבלתו: י״ז לאורך הטלית. פי' מה שיוצא מהבגד לרחבו והוא תלוי יהי' לאורך הטלית למטה בחודו של בגד ולא כמו שטועים לתלות הציצית מן הנקב ולמטה ממש בבגד:

ספר מחצית השקל על אורח חיים י״א

י״א:קט״ז א׳ (ס"ק א) החוטין לשון הרמב"ם כו' ועסי' ש"א סעיף מ"ב שכ' שם וז"ל המוצא תפילין בשבת בבזיון כו' אם יש בהן רצועות שבכך ניכר שהן תפילין ולא קמיעין והן קשורות שיכול ללבשן מכניסן זוג זוג דרך לבישה עכ"ל והוא ג"כ דברי הרמב"ם פ' י"ט מהל' שבת ומקורו בעירובין דף צ"ו ע"ב אר"א המוצא תכלת בשוק חוטין כשרים ופריך הש"ס דלמא אדעתא דטלית טוינהו והוי שלא לשמה ומשני בשזורין דאין דרך לארוג טלית ע"י חוטין שזורין ופריך ודלמא אדעת' דשפתי דטלי' שזרן דבשפת הבגד אורג ע"י חוטי' שזורים ומשני במופסקי' לחוטים כדרך חוטי ציצית דכ"ה ודאי לא טרחי אינשי אמר רבא וכי טורח אדם לעשות קמיע כעין תפילין ואפ"ה חיישי' וה"ה דיש לחוש בחוטי ציצית דתנן המוצא תפילין מכניסן זוג זוג בד"א בישנות אבל בחדשות פטור ולדעת הרמב"ם צריך לו' דאסיק דחדשות מקרי שאין בהם רצועות או שאין קשורים דלא כמ"ש התו' שם אלמא חדשות חיישי' שמא טרח לעשות קמיע כעין תפילין אמר רבא אי חיישי' דטרח איניש כו' תנאי הוא דתני' המוצא תפילין מכניסן זוג זוג א' חדשות וא' ישנות דברי ר"מ (אלמא לא אמרי' טורח כו') ר"י אוסר בחדשות ומתיר בישנו' אלמא ר"י חייש דטרח אינשי ואתיא מתני' כר"י ור"א כר"מ ס"ל וכיון דר"מ ור"י קי"ל דהלכה כר"י וגם סתם משנה כר"י אלמא אמרי' טרח אינש כו' לכן פסק לענין שבת דחדשות אסור דחיישי' לקמיע וה"ה בציצית פסק דלא כר"א דאפי' שזורי' ומופסקים חיישינן דטרח כו' ופסולי' והראב"ד השיגו גם חכמי לוניל שאלו ע"ז דאין מסקנת הש"ס שם כן וה"א שם והשתא דתנא אבוה דשמואל בר"י אלו הן ישנות כל שיש בהן רצועות ומקושרות חדשות שי"ב רצועות ואין מקושרות דכ"ע ס"ל לא טרח איניש אלא ר"י לטעמיה דעניבה קשירה הוא וחייבים עליה בשבת לכן אוסר בחדשות דא"א להכניסן דרך מלבוש ור"מ ס"ל עניבה לאו קשירה ולכן יכול להכניסן דרך מלבוש ע"י עניבה וא"כ דינו של ר"א לענין תכלת הוא אליביה דכ"ע דבשזורים ומופסקים כשרים והשיבם טעיתי ותקנו ספריכם כך פסוקי' פסולים שזורים כשרים כ"כ הכ"מ פ"ב מהל' ציצית ועב"י סי' כ' שכ' וז"ל והרי"ף והרא"ש השמיטו דין זה (של ר"א המוצא תכלת) ונראה דטעמם מפני שהם סוברים דבתכלת אתמר אבל בלבן אין לנו ואפשר שגם הרמב"ם סובר כך עכ"ל כוונת הרב"י ר"ל דבלבן החמירו יותר ולכ"ע פסולים דדוקא תכלת שדמיו יקרים ומסתמא נעשו לשם ציצית ובודאי מן המומחה נפלו כמ"ש התו' שם דאינו מומח' אינו רגיל להתעסק בהן כיון שיודע שאין לוקחים ממנו ולכן תלי' דודאי כשרים משא"כ בלבן. אולם י"ל סברא להיפוך דבלבן לכ"ע כשרים דדוקא תכלת דאיכא חשש טוויה שלא לשמה וגם חשש צביעה שלא לשמה החמירו יותר מבלבן: י״א:קי״ז א׳ (ס"ק ב') נכרי כו' בסי' ת"ס בב"י דדעת רשב"א אע"ג דיש לפסול בגוי בעע"ג דגוי אדעתא דנפשיה עביד ולא ציית למה שמצוהו ישראל לעשות לשמה מ"מ בחרש וקטן מקלי' יותר (וחרש היינו שאינו שומע ואינו מדבר ושוטה היינו שמאבד מה שנותנין לו וקטן היינו פחות מי"ג שנה וכדאיתא בי"ד סי' א' סעיף ה') דחרש וקטן דעכ"פ אית להו דעת' קלישתא מהני עומד ע"ג אבל שוטה דלית ליה דעת כלל לא מהני עע"ג ומצוהו רק בגט דמוכח מלתא שיש לו דעת קצת ושומע ומכוין לקיים מה שנצטוו' דהא מצוהו לכתוב לשמה והוא כותב שם הבעל והאשה אבל בשחיטה ועשיית מצת מצוה דליכא הוכח' לא מהני עומד על גבו וא"כ הוא הדין הכא לענין טוויה דליכא הוכחה לא מהני בשוט' עומד על גבו אבל דעת הרר"י דמידי דאפשר לעשות ע"י שליח מהני עומד על גבו דהוי ליה ע"י העמידה ע"ג כאלו הוא שלוחו ולפ"ז אף דשוטה לאו בר שליחות הוא מ"מ כה"ג שעע"ג עדיפא משליחות דעלמא וא"כ גם בשחיטה ומצת מצוה וה"ה טוי' מהני עע"ג בשוטה משא"כ חליצה דא"א ע"י שליח ל"מ עע"ג בשוטה וע"ש בפר"ח: י״א:קי״ח א׳ (ס"ק ג') לשמן ואפי' בדיעבד כו' דבעי' מן התורה שיהיו שמורים כדיליף בספרי מגז"ש דתכלת תכלת ממשכן דלא כרמב"ם ולכן בעינן דוקא שזורין לשמן מן התורה דשזירה בכלל העשויה לשמה היא: י״א:קי״ט א׳ (ס"ק ד) כדי כו' מ"מ בשזירה מודה דכשר אין ר"ל דר"ת דפוסל בנפסקו כלם אפילו נשתייר כ"ע מודה בשזירה מטעם דהא לרמב"ם ל"ב שזיר' דזה ליתא דודאי ר"ת לא הוי חש לדברי הרמב"ם גם לא ידע ליה והי' בדור שלפניו אלא ר"ל אף דרמ"א בסי' י"ב מחמיר כדעת ר"ת מ"מ בשזיר' סומכים להקל כדעת הרא"ש דהא יש עוד צד להקל דהיינו רמב"ם דל"ב שזיר': י״א:ק״כ א׳ (ס"ק ה) מארבע כו' הרחב אבל א"צ לדחוק האגודל ע"ד שמודד שעי"ז מתרחק האגודל ע"י שדוחקו: ב׳ ברוחב שבע שעורות כצ"ל: י״א:קכ״ב א׳ (ס"ק ז) אי כו' ור"י היה עושה ארוכין כו' וסיים המרדכי אם הוא ארוך יותר מדאי ראוי לקצרו ואין בזה משום כו' ועמ"ש רמ"א בהגהה סעיף י"ד ואם האריך כו': י״א:קכ״ג א׳ (ס"ק ח) לאחר כו' משום הקשיר' בעי' אצבע יתירה דע"י שקושרם מתקצרים החוטי' אך שיעור אצבע הוא לאו דוקא והכל לפי עובי חוטי הציצי': י״א:קכ״ה א׳ (ס"ק י) דכשרים כו' מעשה וט"ז כתב שינוי השם. ושניהם אמת. אבל בנ"י שממנו מקור דין זה. ואפשר דס"ל ר"ל להנ"י דמצריך שיהיה אחר יאוש דס"ל דהחוטים מקרי חוזר לברייתו ע"י שמפרק טויתן וחוזר ומנפצן ונעשה שוב צמר לכך לא קני. אבל אי איכא תרתי ייאוש ושינוי החוזר לברייתו קני כמ"ש בח"מ סי' שנ"ג: ב׳ וע"ש סי' ש"ס ועכשיו בא ליישב דעת רמ"א דסתם דמשמע אפילו קודם יאוש ועז"כ ועסי' ש"ס דהוי שינוי גמור ר"ל ניהו דהטוויי' הוי שינוי החוזר לברייתו מ"מ קודם הטויי' צריך ללבנו וליבון הוי שינוי גמור. וכן מבואר שם וכ"כ ט"ז פה וע"ש דלא הצריך רמ"א יאוש אך זה ניחא לפי מה שהוא לפנינו שם בש"ע אבל לפמ"ש הש"ך שם והוכיח דע"כ ט"ס הוא בש"ע דליבנן ל"מ שינוי אלא בלבנו ע"י גפרית הדרא קושית מ"א לדוכתיה דלמה סתם רמ"א ולא הצריך יאוש דניהו דקודם הטווייה ע"כ צריך ללבנן היינו סתם ליבון וזה ל"מ שינוי. אבל סתם צמר אין מלבנין קודם הטוויי' בגפרית ואכתי ה"ל לרמ"א לפ': ג׳ ואם מכר הגזלן כו' והיינו אחר יאוש הלוקח רשאי לברך עליו דלגבי' לא הוי מצוה הבב"ע: ד׳ ואפילו גזל חוטין ומכרן קנאן לוקח ביאוש ושינוי רשות ע"ש: י״א:קכ״ו א׳ (ס"ק יא) וכדידי' כו' דשאל טלית עם ציצית מברך עליהן. דסתמא דעת המשאיל אם אינו יוצא בשאולה נותן לו במתנה ע"מ להחזיר. ואם המשאיל גברא דידע דאינו רשאי לברך על טלית שאולה ואפ"ה אמר לשון שאלה עיין במ"א סי' תרנ"א מ"ש: י״א:קכ״ז א׳ (ס"ק יב) פסול ואע"ג דנשתנה כו' ר"ל דשני הדינים דין צמר ודין פשתן הם מדברי רמב"ם וכמו שהכשי' בפשתן משום דנשתנ' ה"ל להכשיר גם בצמר שנשתנה: ב׳ עדיין חזותי' עליו ונרא' שהוא צמר תיבת חזות' עליו הוא לאו דוקא אפי' נשתנ' צבעו רק שנראה עדין שהוא צמר וכדמוכח לק'. ובהכי מתיישבת קושיא התו' כו': ג׳ דד' אבעיו' יש שם א' בעי רמי ב"ח המשתחו' להר אבניו מה הן למזבח אף דנעבד במחובר מותר להדיוט מ"מ מספקא ליה אי נאסר לגבוה ואת"ל יש נעבד במחובר לגבוה (והכי קי"ל) מכשירי קרבן (דהיינו המזבח דלאו קרבן הוא אלא מכשירי קרבן) כקרבן או לא. איבעיא ב' בעי רמי ב"ח המשתחו' לקמת חטין קמח' מהו למנחות אע"ג דיש נעבד במחובר ומנחות הן קרבן עצמו מ"מ כיון דנשתנה דמעיקרא חטין והשתא קמח א"א יש שינוי בנעבד לגבוה או לא. איבעיא ג' בעי ר"ל המשתחוה להקל בענין שמותר להדיוט ונטל לולב ממנו למצוה מהו אי מאיס לגבי מצוה או לא. איבעיא ד' בעי ר"פ המשתחו' לבהמה צמרה מהו לתכלת ושאל הש"ס תכלת דמאי אי תכלת לכהני' דהיינו לבגדי כהונה דהיינו בעי' דרמי ב"ח (ופירש"י שני אבעיו' דרמי ב"ח אי מכשירי קרבן כקרבן ואי יש שנוי בנעבד דהא תכלת לבגדי כהונה הם מכשירי קרבן וגם נשתנה ואי תכלת לציצית אי מאיס אע"ג דנשתנה היינו איבעיא דר"ל בדקל ולא נפשט' לכן פסק הרמב"ם לחומרא דפסול לציצית והתו' הקשה למה כשאמר אלא תכלת לציצית אמר היינו אבעיא דר"ל הנ"ל ה"ל ג"כ לומר היינו אבעיא דרמי ב"ח במשתחו' לקמת חטין ותירצו כיון דדומ' לדקל דלולב הוא מצוה וגם ציצית הן מצוה ולא קרבן נקט ר"ל ולא רמ' ב"ח. ולדעת הרמב"ם ניחא דמאבעי' דרמי ב"ח מקמת חטין ועשאן קמח ליכא למפשט לתכלת לציצית דבחטין וקמח הוי שנוי גמור דשם חטין הלך לו ונקרא קמח משא"כ תכל' אף שנשתנ' צבעו מ"מ עדיין שם צמר עליו ולא הוי שינוי גמו' ולכן נ"ל היינו איבעיא דר"ל דלולב מדקל עדיין שמו הראשון עליו וניכר שבא מדקל (וע"ש במהר"ם לובלין) והא דאמר תחלה אי תכלת לכהנים היינו איבעיא דרמי ב"ח אע"ג דבנדון דרב"ח הוי שינוי גמור משא"כ בתכלת. כ' הכ"מ פ"ד מהל' אסורי מזבח דין ז' דהרמב"ם היה מפ' היינו אבעיא דרב"ח אי מכשירי קרבן כקרבן ע"ש. וצ"ל דאכתי דלמא תכלת לכהנים קאמר באת"ל מכשירי קרבן כקרבן מ"מ אי מקרי שינוי דלא הוי בכלל איבעיא דרמב"ח. וצ"ל דבאמת זה כוונת הש"ס ואי תכלת לציצית ר"ל ספק ששייך גם בציצית דהיינו אי יש שינוי. ומבעיא ליה בין לכהנים ובין לציצית היינו איבעיא דר"ל ועסי' תקפ"ז. שם כ' מ"א דהא דכ' כאן צמר' פסול היינו דוקא לכתחלה אבל בדיעבד יוצא: י״א:קכ״ח א׳ (ס"ק יג) נקב. כ' ב"י כו' די"א דיעש' כו' דמפ' הא דאמרי' במנחות על הקרן פסולה היינו כמו שאנו עושים רק נקב א' ומטעם שכ' בספרי דהוי כמו שמנה ציצית דהא בכל צד שיהפך הטלית נראים הציצית ויכולין להשתמש בהן ולכן אם יעשה שני נקבים ויוצא הציצית לצד א' אין הציצית נראים כ"א בצד א' ולא הוי רק ארבע ציצית דאמרי' בגמ' מנחות דף ל"ט: ב׳ כלאים בציצית כו' היכי ת"ל דהא אר"ל כ"מ שאתה מוצא עשה ול"ת ואתה יכול לקיים שניהם אין העש' דוחה הל"ת וא"א דמן התורה א"צ לקשור הציצית ניהו דאם אין לו רק טלית פשתן וצ"ל בו ציצית תכלת דהוא צמר מ"מ לא יקשור הציצית ולא יהיה כלאים דהא קי"ל התוכף ת"א אינו חיבור לענין כלאים: ג׳ ה"ל שתי תכיפות כדאיתא סוף כלאים דתנן התוכף ה"א אינו חיבור ואין בה משום כלאים והשומט' בשבת פטור עשה שני ראשים לצד אחד (ר"ל שני ראשי חוטי התפירה הוציא לצד א' מן הבגד והוא כעין מה שמצריך בה"ע לעשות בציצית) חיבור ויש בו משום כלאים והשומט' בשבת חייב עכל"ה: ד׳ ואפילו לדעת הטור. ר"ל ל"מ לדעת רמב"ם דס"ל שני תכיפות גרידא אפי' בלי קשיר' הוי חיבור לענין כלאים ודאי קשיא דלדעת בה"ע נסתר ראי' הש"ס דקשר עליון דאורייתא אלא אפי' לדעת הטור דאפילו בב' תכיפות אינו חיבור עד שיקשור וא"כ ראיי' הש"ס דע"כ קשר עליון דאורייתא א"ש אפילו לדעת בה"ע דהוי ב' תכיפות מ"מ אי לא קשר לא הוי חיבור מ"מ קשיא לבה"ע לשון הש"ס: ה׳ הא קי"ל התוכף תכיפה א' כו' הא בציצית הוי ב' תכיפות: ו׳ וע"ק לדעת הטור כו' זה אינו ענין לדברי בה"ע. מ"מ לבסוף יוליד מזה קושיא להנוהגים כבה"ע: ז׳ אם אינו מעביר המחט אלא פ"א אע"פ שקושר כו' והוא כעין שאנו עושין הציצית רק בנקב א'. דהא הוא פוסק שעושה נקב א' דלא כבה"ע וא"כ אפילו קשר עליון דאורייתא מ"מ אין בו כלאים. וע"ש בט"ז סי' ש' ס"ק ד' מ"ש ליישב: ח׳ וצ"ל דכשקושר ב' קשרים כו' וא"כ שפיר הוי כלאים בציצית לדעת הטור אפי' לדידיה דאין עושה רק נקב א' דבציצית צריך לקשור שני קשרים זה ע"ג זה: ט׳ וכ"מ מהראי' שמביא הרא"ש במסכת נדה בהל' כלאים: י׳ משבת כו' ר"ל דמזה מוכח דבתוכף שני תכיפות אפילו בקשר א' סגי והוי כלאים. וא"כ מסברא י"ל דבתכיפה א' מודה כשיש שני קשרים זה ע"ג זה דהוי כלאים: י״א אא"כ קושר כו' מדאמרי' בשבת דף ע"ד ע"ב אהא דחשיב המשנה בכלל ל"ט מלאכות התופר שני תפירות ופריך והא לא קיימי. ופירש"י ולאו מלאכה היא. ומשני אמר רבב"ח אר"י והוא שקשרן. אלמא דלענין שבת אינו חייב בשתי תפירות אא"כ קשרן וה"ה בהתרת התפירות. דדינן שוה וכיון דבמשנה בכלאים כלל שבת וכלאים בהדדי. ותני עשה ב' ראשים לצ"א חיבור וי"ב משום כלאים והשומט' בשבת חייב. משמע דדיניהן שוה. א"כ בכלאים ג"כ לא הוי חיבור עד שהשתי תכיפות יקשר יחד. וכתב הר"ן שם אהא דמשני ר"י בשקשרן. דע"כ מיירי שלא קשרן רק בקשר אחד. וז"ל ומכאן למד הרא"ם ז"ל דקושר קשר א' לא מחייב שאינו מתקיים. דאי מחייב כיון דתופר ב' תפירות לא משכחת לה בלא קשר ת"ל דחייב משום קושר א"ו כדאמרן. והכא שלא קשר רק קשר א' עסקי' עכ"ל. וכיון דאין ראיית הרא"ש לענין כלאים דבעי' בשתי תכיפות קשר אלא ממה שמצינו שם בשבת וכיון בשבת ע"כ ב' תכיפות די בקש' א' ה"ה לענין כלאים דדיניהן שוה. בקשר א' ע"ש ויוצא לנו מזה כו' כצ"ל. ומתיב' אבל בתוי"ט כו' עד ע"ש צ"ל בסס"ק זה. והכי פירושו לפי מה שהוכיח מדברי הטור דע"כ ס"ל דבשתי תכיפות סגי בקשר א' וז"ש מ"א ויצא לנו מזה דלכ"ע בב' נקבים דהיינו ב' תכיפות לא בעי אלא קשר אחד. דלהרמב"ם א"צ קשר כלל. ולהטור דבעי קשר ע"כ סגי ליה בקשר א' כנ"ל. וא"כ העושים ב' נקבים וב' קשרים סתרי אהדדי. דהא לא ידעי כלל דבעי קשר בציצית אלא דאל"כ לא משכחת כלאים בציצית. דכיון דעושים ב' נקבים דה"ל ב' תכיפות אפילו בקשר א' אפילו להטור הוי כלאים. ומנ"ל דבעי ב' קשרים זה ע"ג זה. בשלמא למי שאינו עושה רק נקב א' שפיר י"ל דבעי שני קשרים דבקשר א' לא הוי כלאים בתכיפה אחד וכמ"ש הטור וכנ"ל. אבל למי שעושה ב' נקבים דה"ל ב' תכיפות. אפילו להטור בקשר אחד הוי כלאים. ומנ"ל להצריך יותר: י״ב ומ"מ י"ל אע"ג דדי כו' ר"ל דעכ"פ לא עבדו אסורא: י״ג רשאי אבל בתי"ט (פ"ז דבשבת משנה ב' ד"ה אבות מלאכות) כתב דמוכח בגמרא כפי' הברטנורא דדוקא ב' קשרים חייב ע"ש כצ"ל וכאן הוא סוף הס"ק. וצ"ל דהתי"ט הוכיח שם דלא כהר"ן. דע"כ בשני תכיפו' בעי' דוקא שני קשרים דשם דע"ד ע"ב. אמר אביי האי מאן דעבד כוורת בשבת חייב י"א חטאת. ואי חייטי' לפומי' (פירש"י לעשות לה שפה. הוסיף כאן תופר וקושר שצריך לקשור אחר התפירה) חייב שלש עשרה. וא"א דסגי בתופר שתי תפירות בקשר א' לא יתחייב כ"א י"ב. ואי מיירי שקשר ב' קשרים איך נקט מלתא דפסיקא. ואי חייטי' לפומיה חייב י"ג. הא משכחת ליה דאינו חייב רק י"ב. א"ו לא משכחת דחייב על תפירה אלא בקושר ב' קשרים (ולענין קושי' הר"ן דס"ל משום קושר י"ל באמת כל פעם שמתחייב משום תפירה חייב שתים משום תופר ומשום קושר) וכיון דלענין שבת אינו חייב בשתי תכיפות אלא בשני קשרים. א"כ לדידהו הוא הדין בכלאים לדעת הרא"ש דס"ל דשוה לשבת ג"כ לא הוי חיבור אלא ב' תכיפות וב' קשרים (אבל הטור ודאי לא ס"ל כן. דאם לא כן הדרא קושיית מ"א לדוכתי' על הטור. דלא משכחת להטור כלאים בציצית) א"כ יש לאותן שעושין שני נקבים וקושרים שני קשרים על מי לסמוך. דהיינו הברטנורא ותי"ט: י״א:קכ״ט א׳ (ס"ק יד) לא למעלה כו' שעל הבגד קצרים כו' פסול דומה למ"ש בסי' י' סעיף ג' כפל קרנות כו': י״א:קל״ב א׳ (ס"ק יז) בלא הגדיל. ואם הגדיל רחב ב"א וכיון שיש בבגד עצמו מלא קשר אגודל שהוא יותר מרוחב אצבע והגדיל רחב ב"א אם כן הוי למעלה מג' אצבעו' כ"ש אם הגדיל לבד ג' אצבעו': ב׳ וה"ה אם חוט השתי בולטין כו' ומסתפק כו' ומה"ט באותן הטליתים הנקראים פולישי טליתים שיצא מהן משני צדדיו חוטי שתי או ערב יש לחתכן במקו' הטלת הציצי': י״א:קל״ג א׳ (סקי"ח) ויתחבם. כלומר לכתחל' דקשי' למ"א הא בסעי' שאח"ז כ' יזהר לחתוך קוד' שיכרוך ופה אמר קודם תחיבה ולז"א דכאן אמר לכתחל' פן ישכח לחתכם קודם כריכה. לכן טוב לחתכם קודם תחיבה. ובסעיף שאח"ז כ' עיקר הדין שצריך לחתכן קודם כריכה ואם לאו פסולים: ב׳ שאל יחתוך בסכין. משום לא תניף עליהם ברזל ינשכם בשיניו דיש לאדם ל"ב שינים. והחיטים בד' ציצי' הם גם כן מספר ל"ב: י״א:קל״ד א׳ (ס"ק יט) קשר אחד פי' שאם כו' וקשר א' ר"ל אחר הכריכה אבל הקשר ראשון הסמוך לבגד אין בו צורך כ"כ הרב"י. ואין אנו עושים אותו כ"א למלאו' מנין חמשה קשרים וא"כ בע"ש עם חשכ' די לו שיעש' כריכ' וקשר א' אחר הכריכ' אבל סמוך לבגד א"צ לקשור: י״א:קל״ה א׳ (ס"ק כ) אין כו' ואם כרך פסול' כולה. דבעי' גדיל וגם בעינן כנף: י״א:קל״ז א׳ (ס"ק כב) ובשני כו' כמנין כו' ויכוין בשני חוליות הראשונות ב' אותיות הראשונות של השם הויה. ובחולי' שלישי עולה כמנין ב' אותיות אחרונות של השם. ובחוליא ד' כמנין אח"ד. גם מספר ל"ט הוא כמספ' אותיות הכתובות אחר שם הוי"ה: י״א:קל״ח א׳ (ס"ק כ"ג) קשר כו' ובלבוש כ' שאין נוהגים כן. וכ"כ בס' ל"ח שבציצית של ר"ש מלכו לא היו קשרים בחוטים הובא בס' א"ר גם כ' בס' א"ר בשם דרש' מהר"ש אף שלכתחל' כ' בש"ע שכשיקשר יקח ד' חוטין מצד זה וד' חוטין מצד זה אם לקח ה' מצד זה וג' מצד זה כשר דיעבד: י״א:ק״מ א׳ (ס"ק כ"ה) שאין לתת כו' הטעם כ' הרב"י בשם המרדכי משום דלא הוי על כנפי בגדיה' כי אם מעל דעל כדמצינו גבי חליצה ע"ש: י״א:קמ״א א׳ (ס"ק כו) וכן נהגו הטעם ר"ל למה מייתינן נפשינו לפלוגתא לאין צורך. עסי' ט"ו במ"א ס"ק י"ד טעם למנהג ע"ש:

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי - ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד -

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט''א

מגן אברהם: מקור: primo.nli.org.il רשיון: בנחלת הכלל טורי זהב ומחצית השקל: כנ"ל כמו המגן אברהם - דיגיטציה: ספריא
דילוג לתוכן