סימן טו – אם להתיר ציצית מבגד לבגד ודין נקרע הטלית – שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

דף הבית ספרי קודש אונליין שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים/מגני ארץ) סימן טו – אם להתיר ציצית מבגד לבגד ודין נקרע הטלית – שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן טו – אם להתיר ציצית מבגד לבגד ודין נקרע הטלית

א מֻתָּר לְהַתִּיר צִיצִיּוֹת מִטַּלִּית זֶה וְלִתְּנָם א בְּטַלִּית אַחֵר אֲבָל שֶׁלֹּא לְהַנִּיחָם ב בְּבֶגֶד אַחֵר לֹא: { הַגָּה: וְדַוְקָא בְּטַלִּית שֶׁל } ג { בַּר חִיּוּבָא אֲבָל מֻתָּר לְהַתִּיר צִיצִית מִטַּלִּית שֶׁל מֵתִים } (מָרְדְּכַי וְתוס' פֶּרֶק ב"מ דַּף כ"ב). ב אֵינוֹ יָכוֹל לִקַּח הַכָּנָף כְּמוֹ שֶׁהוּא עִם הַצִּיצִית וּלְתָפְרוֹ בְּבֶגֶד אַחֵר מִשּׁוּם דְּעַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם בָּעֵינָן וְכָנָף זֶה לֹא הָיָה מִבֶּגֶד זֶה בִּשְׁעַת עֲשִׂיָּה. ג טַלִּית מְצֻיֶּצֶת כְּהִלְכָתָהּ שֶׁחִלְּקוּהָ לִשְׁתַּיִם וּבְכָל חֵלֶק יֵשׁ בּוֹ כְּשִׁעוּר לְהִתְעַטֵּף, וְנִשְׁאַר לְכָל אַחַת מֵהֶם צִיצִית אַחַת אוֹ שְׁתַּיִם, אֵין בּוֹ מִשּׁוּם תַּעֲשֶׂה ד וְלֹא מִן הֶעָשׂוּי. ד נִקְרַע הַטַּלִּית תּוֹךְ ג' אֶצְבָּעוֹת סָמוּךְ לִשְׂפַת הַכָּנָף, אֵינוֹ רַשַּׁאי לְתָפְרוֹ, וּפֵרֵשׁ רַשִׁ"י דְּחַיְישִׁינָן שֶׁיִּשְׁתַּיֵּר מֵחוּט הַתְּפִירָה וְיַנִּיחֶנּוּ וְיוֹסִיף עָלָיו שִׁבְעָה חוּטִין לְשֵׁם צִיצִית, וּלְטַעַם זֶה אֲפִלּוּ נִקְרַע כָּל שֶׁהוּא לֹא יִתְפֹּר. וּלְפִי זֶה טַלִּית שֶׁל צֶמֶר שֶׁנִּקְרְעָה תּוֹךְ שְׁלֹשָׁה מֻתָּר לִתְפֹּר הָאִדָּנָא דְּאֵין דֶּרֶךְ לִתְפֹּר ה בִּחוּטֵי צֶמֶר, וְרַב עַמְרָם פֵּרֵשׁ דְּטַעֲמָא מִשּׁוּם דְּנִקְרַע תּוֹךְ שְׁלֹשָׁה לֵית בֵּיהּ תּוֹרַת בֶּגֶד, וּכְמָאן דְּלֵיתֵיהּ דְּמֵי וְאַף עַל גַּב דְּתַפְרֵיהּ כְּמָאן דְּפָסִיק חָשׁוּב ו וְאִי עָבִיד בֵּיהּ צִיצִית לֹא פְּטָרָהּ לַטַּלִּית, וּלְפֵרוּשׁ זֶה אִם נִקְרַע וְנִשְׁתַּיֵּר כָּל שֶׁהוּא כָּשֵׁר, וְיֵשׁ אוֹמְרִים דִּלְרַב עַמְרָם לֹא נִפְסַל אֶלָּא צִיצִית שֶׁהָיוּ בּוֹ בְּעֵת שֶׁתְּפָרוֹ, אֲבָל אִם אַחַר שֶׁתְּפָרוֹ הֵטִיל בּוֹ צִיצִית כָּשֵׁר, וִירֵא שָׁמַיִם יֵצֵא אֶת כֻּלָּם הֵיכָא דְּאֶפְשָׁר. ה אִם נִקְרַע מִנֶּקֶב שֶׁהַצִּיצִית תָּלוּי בּוֹ ז וּלְמַטָּה אִם קָדַם הֲטָלַת צִיצִית לַקֶּרַע שֶׁאוֹתוֹ צִיצִית הָיָה שָׁם בִּשְׁעַת הַקֶּרַע, כָּשֵׁר, וְאִם נִקְרַע וְנִשְׁתַּיֵּר מִמֶּנּוּ כָּל שֶׁהוּא וּתְפָרוֹ. וְאַחַר כָּךְ הֵטִיל בּוֹ צִיצִית, אִם הוּא שֶׁל צֶמֶר כָּשֵׁר לְכֻלֵּי עָלְמָא, וְאִם הוּא שֶׁל שְׁאָר מִינִים שֶׁדֶּרֶךְ לִתְפֹּר בַּחוּטִין שֶׁל אוֹתוֹ הַמִּין, לֹא יִתְפֹּר ח לְדַעַת רַשִׁ"י, ט וְאִם נִקְרַע וּתְפָרוֹ, וְאַחַר כָּךְ הֵטִיל בּוֹ צִיצִית י אִכָּא לְסַפּוּקֵי. ו הַתּוֹפֵר חֲתִיכַת בֶּגֶד יא בְּכַנְפֵי הַטַּלִּית, וְכֵן מַה שֶּׁנּוֹהֲגִים לִתְפֹּר סְבִיב הַנֶּקֶב שֶׁהַצִּיצִית בּוֹ, אִם הַטַּלִּית שֶׁל מֶשִׁי וּתְפָרוֹ בְּחוּט מֶשִׁי לָבָן, יֵשׁ לָחוּשׁ בַּדָּבָר לְדַעַת רַשִׁ"י שֶׁלֹּא תְּהֵא שׁוּם תְּפִירָה לְמַטָּה מִג' וּלְמַעְלָה יב מִקֶּשֶׁר גּוּדָל: { הַגָּה: וה"ה בְּכָל מָקוֹם שֶׁתּוֹפֵר בְּחוּט שֶׁהוּא מִין הַצִּיצִית דְּחַיְישִׁינָן שֶׁמָּא יִקַּח אוֹתוֹ חוּט לְחוּטֵי הַצִּיצִית } (ת"ה סי' מ"ו בְּשֵׁם הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי):

באר היטב – סימן טו – אם להתיר ציצית מבגד לבגד ודין נקרע הטלית

א א בטלית אחר. אפילו מטלית חדש וכ"ש מטלית ישן שמותר להתיר וליתנם בטלית חדש ודוקא כשכל החוטין שלמים ע"ל סי' י"ב ס"ק ב'. ועיין מ"ש היד אהרן: ב בבגד אחר לא. כי אז יש איסור שמבזה טלית של מצוה בחנם. ואם רוצה לעשות בו ציצית יותר יפים מותר ליטלן. לבוש. וה"ה אם נפסקו אע"פ שכשרים ע"פ הדין רשאי להתירן ולעשות בהם שלמים מ"א ואם רוצה לעשות מהטלית בגד שלא יהיה לו ד' כנפות מותר ליטלן. ולאחר שהתיר הציצית מותר להשתמש בטלית לאיזה תשמיש שירצה ובלבד שלא יהא תשמיש מגונה. ע"ל סי' כ' סק"ד ועיין ע"ת: ג בר חיובא. אפילו אינו חייב אלא מדרבנן עיין ע"ת סעי' קטן ג' שדבריו מגומגמים: ג ד ולא מן העשוי. דהציצי' שנשארו אין שום פסול עליהם א"כ רשאי לעשות ב' ציצית על כנפות מחודשים או אם ירצה יצרף לאותו החצי חתיכה מבגד אחר ולעשות ציצית בו אבל לא יצרף החלק השני הנחתך ממנה לחלק הראשון ותהיה כבראשונה משום דהציצית שהיה בחלק השני הנחתך נתבטלו והוי תעשה ולמ"ה אלא צריך להתיר הציצית מחלק הב' ויתפור ואח"כ יעשה ציצית מחדש בחלק הב' דהוי כמו בגד אחר חדש ט"ז. וב"ח אוסר שיצרף בגד אחר אפי' חדש לאותו חצי חתיכה רק שיעשה הב' ציצית על צד אחר מאותו חצי חתיכה דהיינו במקום החתך שנחתך ממנה. וט"ז חולק עליו ע"ש ובספר פרי הארץ מתיר אפי' לחזור ולתופרם כמו שהיתה בתחלה ואין בזה משום תולמ"ה ע"ש. ועיין ביד אהרן: ד ה בחוטי צמר. אלא בשאר מינים והכל יודעין ששאר מינין אין פוטרין בצמר א"כ לא יצרף אותו החוט. עיין מ"א: ו ואי עביד בה ציצית. ר"ל אפילו חדשים לאחר שתפר לא פטרה לטלית דכמאן דפסק חשיב כ"ה דעת הרא"ש והי"א דס"ל דלא נפסל אלא ציצית שהיה בו בעת שתפרו וכו' הוא דעת נ"י. וט"ז חולק על הב"י וכ' שאינו כן דעת הרא"ש וכ"ע מודו בזה אם לאחר שתפר הטיל בו ציצית דכשר ע"ש. וכ"כ בשיורי כנה"ג וכלבו: ה ז ולמטה. ר"ל ולא נשאר אגודל: ח לדעת רש"י. ודוקא כשהקרע למעלה מקשר גודל כמ"ש ס"ו: ט ואם נקרע. פי' כולה: י איכא לספוקי. דלדעת הרא"ש לא מהני. וכבר כתבתי ס"ק ו' שט"ז חולק דאין כאן ספק וכ"ע מודו דלאחר התפירה אם הטיל בה ציצית דכשר ע"ש ועיין בשכנה"ג ובע"ת: ו יא בכנפי הטלית. הטעם שנוהגין לתפור חתיכות בגד בכנפי הטלית אע"פ דיש אוסרין סוף סי' י"א משום דרוב בגדים אפי' חדשים יש תפירה תוך ג' ולר"ע כמאן דפסיק דמי לכן נותנין חתיכת של ג' על ג' שאין בה שום תפירה. מ"א: יב מקשר גודל. דשם הוא מקום ציצית:

מגן אברהם ט״ו – סימן טו – אם להתיר ציצית מבגד לבגד ודין נקרע הטלית

א׳ מותר להתיר. ואם נפסק חוט א' אפי' נשתייר בו כ"ע אסור לכתחל' לעשותו בבגד אחר (ב"י גמ') ומשמע דאם ירצה לקשור בו חוט עד שיהי' י"ב גודלי' רשאי מדאיצטריך למכתב גבי תפילין וקשרתם שתהא קשיר' תמה שאם נפסק אינו רשאי לקשור כדאיתא ס"ס ל"ג מכלל דבעלמא קשירה חיבור מעליית' הוא וכ"מ במשנ' ח' פי"א דנגעים דקשיר' חשיב חוט א' לענין נגעים דהלכ' כת"ק ע"ש וכ"מ בסי' זה בס"ד שכתב ויוסיף עליו ז' חוטין וכו' וזה א"א כי אם ע"י קשירה ואף שבקצת ספרים כתוב ו' חוטין מ"מ ברוב הספרים כתוב ז' חוטין וכ"ה בב"י א"כ מוכח דמותר לקשור והא דכתב ב"י ר"ס י"א בשם הרמב"ם יש לטוות חוט א' מקצתו תכלת ומקצתו לבן וכו' היינו לכתחל' אבל אם נפסק חוט א' מותר לקושרו לכתחלה כנ"ל: ב׳ לא. ומשמע בתו' הטעם דאסור לבטל מצות טלית זה ונ"ל דאם רצה לעשות מהטלית בגד שלא יהיה לו ד' כנפות מותר ליטלן וכ"מ בגמ' דף מ"ג דמותר ליטלן אם מוכר הטלית לעכו"ם כיון דאז אינו בר חיובא ע"ש. וכתוב בשאלתות פ' שלח לך כשמוכר טלית לחבירו אסור ליטול הציצית אא"כ רוצה לקבעו בטלית אחר וה"ה במזוז' כשרוצה לקבע' בפתח אחר שרי ליטלה עכ"ל אבל התוס' אוסרי' במזוז' וכתב הלבוש אם רוצה לעשות בו ציצית יותר יפים מותר ליטלן ונ"ל דה"ה אם נפסק מהראשון אף על פי שכשרי' רשאי להתירן ולעשות בהן שלמין וכ"מ בתשו' הרא"ש כלל ב': ג׳ לא היה. מתוך דברי הב"י משמע דעיקר הטעם משום תעשה ולמ"ה דמיד כשנחתך הכנף נפסלו הציצית ואף על פי שחזר ותפרו הוי תולמ"ה אלא דקשה למה קי"ל אם נקרע הטלית חוץ לג' יתפור כמ"ש בסמוך ס"ד לזה אמר כנף זה לא היה מבגד זה בשעת עשי' א"כ הוי תחלת עשייתו בפסול משא"כ כשתפרו בטלי' עצמו דשרי דהוי תחל' עשייתו בבגד זה בכשרו' וכ"מ בסמ"ג ובנ"י וכ"מ בס"ג: ד׳ אין בו. והב"ח כ' דפסול כשתופר' באחר' דכשמתחיל לתפור נתבטל הכנף ואין לכל חלק אלא ג' כנפות וכשחוזר ותופר כולה ה"ל תולמ"ה עכ"ל ול"נ דכשר דהא בהדיא אמרי' בגמ' נקרע חוץ לג' יתפור כמ"ש בס"ד ומ"ל נקרע חתיכה ממנ' ותופר או חלוק לשנים וכ"כ הב"י בשם הרשב"א והטעם דכשמתחיל לתפור נעשו שניהם בגד א' ועוד הא אמרינן סימן י' ס"ג אף ע"פ שתפר כנפות טליתו לא נפטרה משמע דהתפיר' אינה מבטלת הכנף ועבנ"י לכן נ"ל דמותר לתופרה: ה׳ התפירה. שלא נטוה לשמה עסי' י"ד ס"ב: ו׳ לתפור. והכל יודעים ששאר מינים אין פוטרי' בצמר משמע דבמקום שדרכן לתפור בצמר אפי' בשאר מינים אסור לתפור גזיר' אטו צמר וקשה דבס"ו כתב דוקא כשתופר בחוט משי לבן משמע דבשאר מינים מותר לתפור ולא גזרי' אטו משי, וי"ל דבטלית של משי לא מחמרי' כולי האי כיון די"א דאין חייב אלא מדרבנן מיהו ה"נ י"ל בדוחק דאפי' במקום שדרכן לתפור בצמר מותר לתפו' בשאר מיני': ז׳ לא פטר'. כ"כ הרא"ש דאפי' ציצית שעשה אח"כ פסולים דכמאן דפסיק חשיב ועסי' י' ס"ג וס"ו: ח׳ שתפרו. משום תולמ"ה: ט׳ מנקב. ולא נשאר שיעור קשר גודל עסי' י"א ס"י: י׳ לא יתפור. ודוקא כשהקרע למעלה מקשר גודל וכמ"ש ס"ו: י״א נקרע'. פי' שנקרע כולה: י״ב לספוקי. משום דלרע"מ כמאן דפסיק חשיב ולא נשאר קשר גודל ומ"ש ב"י לכולהו פירושים היינו לנ"י והרא"ש אבל לרש"י תפירה הוי חבור: י״ג לבן. זהו מדברי הת"ה ורי"ו ואזיל לשיטתיה שכתב שאין נוהגין לעשות ציצית משאר צבעונים כמ"ש סי' ט' ס"ה אבל הרב"י פסק שם לעשות הציצית מצבע הטלית א"כ קשה למה כתב הכא משי לבן דאפי' משאר צבעונים אסור וי"ל אורחא דמלתא נקט שרגילין לעשות טליתות לבנים: י״ד למטה מג'. אבל כשהתפיר' למעלה מג' ולמטה מקשר גודל אין לחוש שיקחנו לציצית כמ"ש סי' י"א וסביב הנקב אסור לתפור בחוט לבן (ת"ה) עמ"ש ס"ד: ונ"ל הטעם שנוהגין לתפור חתיכות הבגד בכנפות הטלית אף על גב דיש אוסרין כמ"ש ס"ס י"א נוהגין כן משום דרוב בגדים אפי' חדשים יש תפירה תוך ג' ולר"ע כמאן דפסיק חשיב לכן נותנין חתיכ' של שלש על שלש שאין בה שום תפיר':

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים ט״ו

א׳ וליתנ' בטלית אחר ואין בזה משום ולא מן העשוי בפסול דהא צריך לחזור ולתקנ' כאן כמו בתחל' עכ"ל רש"י פי' דה"א שיש כאן מן העשוי בפסול לגבי בגד זה דהא בעי' על כנפי בגדיהם וכמ"ש המחבר בסמוך קמ"ל דלא: ב׳ שלא להניחם וכו'. כי אז יש איסור שמבזה טלית של מצוה בחנם ונ"ל דאין בכלל זה מי שמתיר ציציותיו כדי לעשות אחרים נאים מהם דלא חיישי' בזה לבזיון הראשונים: ג׳ אין בו משום תעשה. דהציצית שנשארו אין שום פסול עליהם והטעם בב"י בשם תשוב' הרשב"א וז"ל שאם אתה אומר טלית שנקרע' קצתה תהא פסול' אא"כ התיר כל ציציותיו דכיון שהלכו להם מקצתם שהכשירו מתחל' כשנתלה בה ציצית אחרי' לתשלום הד' ה"ל קמאי ולא מן העשוי וליתא דתני' ושוין שלא יביא אפי' אמה על אמה ובה תכלת ויתלה כו' אלמא שכל שאר כנפים לא נפסלו משום תעשה ולמ"ה אע"פ שנקרע וניטל מקצתו וכיון שכן מ"ל אם נקרע מקצתה או חלקוה לשתים הכל כשר כו' עכ"ל מבואר מזה דכמו שאם ניטל מקצתו לא נפסלו הנשארים אע"פ שאח"כ יעשה חתיכת בגד אחר תחת אותו הניטל כך הוא בטלית שחלקו לשנים יכול לעשות מן החצי טלית שלם דהיינו שיעשה ב' ציצית על כנפות המחודשים בו ואם ירצה יצרף לאותו החצי חתיכה מבגד אחר ולעשות ציצית חדשים על הכנפות החדשים והציצי' הראשונים לא נפסלו: וראיתי למו"ח ז"ל שכ' על תשו' זו דאין הכשר אלא דוקא כשמתעטף בכל חלק לבדו אבל אם מצרף לכל חלק חתיכה אחרת אפי' אין בחתיכה אחרת שום ציצית יש בראשונות משום לא מן העשוי שהרי כשהתחיל לתפור האחרת בקרן א' נתבטל אותו הכנף ואין שם אלא ג' כנפות וכשתפרה אח"כ את כולה נעשה בת ד' כנפות ואיכא בראשונות ולא מן מן העשוי עכ"ל. ול"נ לע"ד דבהדיא כתב הרשב"א שאין על הראשונות שום פסול כלל והראיה שלו מבוארת ע"ז שלא יביא כנף אמה על אמה ובה תכלת כו' משמע אם אין בה תכלת יכול לתופרה לזה ולהטיל אח"כ ציצית ואין בזה ולא מן העשוי כלל וגדולה מזה ראיתי בד"מ שכתב בס"י וז"ל טלית שיש לה ד' ציצית וחלקן לשנים מותר ואין בזה משום תולמ"ה כו' תשו' הרשב"א סי' רי"ז עכ"ל. והיא התשו' רשב"א שהביא ב"י ותמהתי מאוד על הבנתו זאת (היא) ברשב"א דהרשב"א לא נתכוין אלא שלא נפסול הראשונים אלא מתכשרים כשיעשה אח"כ עוד אחרים כי אותן שהיו בחתיכה שניטלה משם נתבטלו מן הבגד וה"ה טלית שנחלק לשנים כל חלק מהם נתבטלו הציצית שבחלק השני ממנו וא"כ היאך נימא שע"י התפירה יתחברו הציצית ודאי הוי זה משום תעשה וכו' טפי מברייתא דאמה על אמה ממקום אחר ובה תכלת דהוי משום תעשה כו' אלא שבזה שנחלק לשנים צריך להתיר הציצית של חלק א' מהם ואחר שיתפרם יחד הוי זה החלק שאין בו ציצית כמו תוספת על חלק הראשון שיש בו ציצית דהרי יש בו חלק שראוי להתעטף ואח"כ עושה ציצית מחדש בחלק השני שהוא תוספת לראשון כנ"ל: ד׳ ורב עמרם פי' כו'. יש לי מקום עיון בדברי הש"ע ואעתיק הסוגי' ופי' בקיצור פ' התכלת תנא טלית שנקרעה חוץ לג' יתפור תוך ג' רמ"א לא יתפור וחכ"א יתפור ושוין שלא יביא אפי' אמה ע"א ממקום אחר ובה תכלת ותולה בה והנה פרש"י הביאו הש"ע. וכן הרא"ש בשם רע"מ וז"ל חוץ לג' יתפור כיון דאית ביה ג' על ג' אית ביה תורת בגד תוך ג' לא יתפור דלית ביה תורת בגד וכמאן דליתי' דמי ואע"ג דתפירה כמאן דפסיק דמי ולא רמינן בי' ציצית ואי רמי ביה לא פטר לי' לטלית ושוין כו' דעל כנפי בגדיהם בעי' וכנף זה לא היה עם בגד זה בשעת עשיה עכ"ל והתוס' שם קודם אותו הדף במאי דאמרי' שלא יעשה סדין בציצית גזירה שמא יקרע סדינו תוך ג' ויתפרנו והתורה אמרה ולמ"ה וז"ל לכך נרא' תוך ג' היינו שנקרע הכנף שהציצית תלוי בה ולא נשתייר ג' והוי כאלו נפסק לגמרי אבל נשתייר בו ג' לד"ה חבור מעליא הוא עכ"ל ובנ"י כ' בשם רע"מ וז"ל חוץ לג' כו' טלית שיש בו ציצית ונקרע הכנף סמוך לציצית אם הוא חוץ לג' יתפור שהרי לא נתבטל הציצית כיון שנשאר שיעור שלה להיות כנף דהיינו גע"ג תוך ג' אם נקרע תוך ג' בטל הציצית מיד שלא נשתייר בו שיעור כנף וכשחזר ותפרו ה"ל תעשה וכו' עכ"ל וסבר הב"י וכן בש"ע שיש חילוק בין נ"י להרא"ש לענין אם מהני ציצית אחרים דלנ"י מהני ולהרא"ש לא מהני משמע כאן שמפרש נקרע היינו שכולו נפסק מהבגד אלא שהחילוק הוא באיזה מקום נקרע אם תוך ג' או חוץ לג' וע"כ כ' דנשתייר כ"ש כשר ומשמע אפי' הציצית הישני' ולעד"נ דכל הדיעות שוין הן התו' הן הרא"ש אליבא דרע"מ הן הנ"י אליב' דרע"מ דלפי הנראה א"ל שום פסול בחתיכת בגד שנקרע' כול' ונתחבר' מחדש ע"י תפיר' מלעשות בה ציצית אח"כ כי בודאי נהיו לאחדים ע"י תפיר' ומ"ל אם נקרעו ונתחברו או נתחבר בתחלת עשיית הבגד בקצהו חתיכה קטנה ע"י תפירה וכי ס"ד לומר שאותו הכנף לא יעשו שום ציצית באותה חתיכה שנתחבר והלא עיקר הקפיד' בברייתא דלא יביאו אמה על אמה ובה תכלת כו' משמע אבל להביא חתיכה אחרת בלא תכלת ולתופר' ולעשות בה ציצית אח"כ שרי אלא נלע"ד דכולהו לא מיירי אלא מפסול ציצית הראשונים וכ"מ לשון הרמב"ם נפסק הכנף שבה ציצית חוץ לג' תופר' כו' עכ"ל ש"מ דעיקר הקפיד' מחמת ציצית שישנן כבר וע"כ כ' נ"י שאם נפסק הכנף סמוך לציצית פי' שנקרע חתיכה של הכנף כול' אלא שמחובר למט' תלוי' בקצ' הבגד ונשאר שם בקצ' במקום החבור ג' על ג' הוה הכנף עדיין מחובר לבגד וה"ל כאלו לא נקרע הכנף והציצית שבו כבר או עשאן בעת ההיא בכנף המדולדל לא נפסלו ויוכל לתפור הקרע אם ירצה אבל בשלא נשתייר בחבור שלמטה גע"ג הוי כאלו נקרע כלן והציצית שבו כבר או יעשה בעת ההיא פסולים אלא צריך שיתירו אות' יתפור הקרע ואח"כ יעש' מחדש וגם דברי הרא"ש מתפרשים בדרך זה דמ"ש ולא רמינן בו ציצית פי' בעודו קרוע ולתופרו אח"כ גם בת"ה סי' מ"ו משמע שפיר לפי דברי הרא"ש בנקרע ותול' למט'. ועפ"ז מתיישב אח"כ שפי' ושוין כו' פי' אעפ"י שיש מי שמתיר אפי' תוך ג' היינו כיון שעכ"פ עדיין מחובר הוא משא"כ כשרוצה להביא ממקום אחר וה"ה ממה שנפסק מבגד זה לגמרי ובו ציצית לא מהני משום תעשה וכו' ומוכרח לומר כן דאי תפרש דברי הרא"ש דבתוך ג' אפי' אחר התפיר' לא רמינן ביה ציצית וע"כ לומר הטעם דפסול משום דלא הוין הציצית בבגד אלא בכנף שהוא דבר מיוחד בפ"ע כיון שנתפר שם א"כ אין שייך תולמ"ה בפסול דהא ציצית שתעשה כאן יהיו עשוי' אחר מעשה התפירה ולא עשוי' כבר ולמה אמרו בגמ' גזיר' שמא יקרע סדינו תוך ג' ויתפור וה"ל משום תולמ"ה וע"ק א"ת שלא מהני עשיית ציצית בחתיכ' המחובר' בכנף ע"י תפיר' היאך תעשה הציצית למעלה מאותה החתיכה א"כ יהיו הציצית שיעור גדול מן קצה הבגד וע"כ לומר שאין תקנה לאותו בגד וזה מן הנמנע אלא כדפרישי' עיקר וא"ל ממ"ש בסי' י"א ס"י שאם נתקו חוטי הערב עד שלא נשא' בו כשיעור דכשר דהתם עדיין הבגד שלם מכל צדדין אלא שנתקו למטה מנקב הציצית דאז ודאי לא נתבטל הכנף מן הבגד ובזה אין חילוק בין תוך ג' בכ"מ יכול לתפור זה נ"ל ברור אף שמדברי ב"י בשם מהרי"א לא משמע כך מ"ש לע"ד נכון. ומו"ח ז"ל מכשיר אם נעשו אח"כ ציצית ולדעתי כל המחברים כיוונו לזה: ה׳ ואם נקרע ונשתייר וכו'. זה קאי אנקרע מנקב הטלית ולמטה ומ"ש ואם נקרע לגמרי ותפרו ואח"כ הטיל' כו' כצ"ל ולא הבנתי מקום ספק בזה דהא עדיין תורת בגד עליו אף אחר שנקרע דהא לא ניטל ממנו והוא שלם מב' צדדיו רק שיש קרע מנקב הציצית ולמטה כי תפרו אמאי לא מהני דהא תפירה חבור הוה והא אפי' אמה על אמה ממקום אחר אין איסור אלא כי איכא בה תכלת משום תעשה כו' וכמ"ש הטור ר"ס זה שאינו יכול ליקח הכנף עם הציצית ממקום אחר כו' משמע אבל הכנף לחוד מותר לתופרו ואח"כ יעשה בה ציצית כי כבר נתחבר לבגד והיו לאחדים דהא מצינו בס"ת שצריכה להיות כולה ספר אחת ועיקר עשיית' ע"י התפירות שמחבר את היריעות ולמה לא תהני כאן חיבור התפירו' לעשות בה אח"כ ציצית וכ"ש בזה שאינו תופר אלא הקרע לחוד וצ"ע מההי' ספיקו בזה: ו׳ למטה מג' כו'. דשם הוא מקום ציצית ואתי למטעי שיבא לצרף חוט התפירה עם הציצית:

ספר מחצית השקל על אורח חיים ט״ו

ט״ו:קס״ז א׳ (ס"ק א') מותר כו' אסור לכתחלה כו' ב"י גמ' דאמרי' במנחות ד' מ"א ושוין שמבי' ציצית ממקום אחר ותולה בה (ופרש"י מתיר ציצית מטלית אחר ותולה בה דליכא משום ולא מן העשוי. דהא צריך לחזור ולכורכה ולתקנה כבתחלה) ומסיים הבריית' ובלבד שלא תהיה מופסק' פירש"י שיהיה כל החוטים שלימים והקשה הרב ב"י פשיטא מאי קמ"ל. לכך פי' הרב"י דאפי' יש בהן כדי עניבה דבטלית הראשון היו כשרים מ"מ בטלית השניה דנותנן וקובען שם בתחל' פסולים. וא"כ מ"ש מ"א אסור לכתחלה הוא לאו דוקא דאפי' דיעבד פסולים כמבוא' בהרב"י. אלא טעמא נקט דמה"ט פסולי' כיון דאין קובעין לכתחלה: ב׳ ומשמע דאם ירצה לקשור כו' לאו אחוט הנ"ל דנשתייר בו כדי עניבה קאי אלא אדעלמא קאי אם י"ל חוט שהוא קצר מן שיעור י"ב גודלין מותר לקשור בו חוט להאריכו עד י"ב גודלין: ג׳ וכ"מ במשנה ח' פי"א דנגעים דשתי או ערב מטמאים בנגעים ודוקא שיהיה שיעור החוטין של שתי או ערב כדי לארוג מהן בגד של ג' אצבעות על ג' אצבעות ואם היו החוטין פסוקים אין מצטרפים ואם שוב קשרן לת"ק מצטרפין ור"י ס"ל דאין מצטרפים ופסק הר"ע מברטונ' כת"ק וגם הרמב"ם בחבורו העתיק לשון הת"ק. אלמא קשירה חשיב חיבור: ד׳ ויוסיף עליו שבע חוטין. וא"כ ע"כ צ"ל דחיישי' שיקשור חוט א'. וא"א דאסור בעלמא מה"ת ניחוש כ"ה דיטע' בזה ויקח חוט התפירה לציצית והוא פסול. וגם יטעה דמותר לקשור יש לטוות חוט א' מקצתו תכלת כו' דאנן ס"ל דבזמן דהוי תכלת מצותה ליקח שני חוטין תכלת שהן ד' ראשין וב' חוטין לבן והם ג"כ ד' ראשין. אבל הרמב"ם ס"ל דג' חוטין היו לבן והם ו' ראשין וחוט הרביעי היה מחצה תכלת ומחצה לבן. וכיצד היה עושה היה לוקח חצי דהיינו ראש אחד לבן וחצי חוט דהיינו ראש א' תכלת. וכיצד היה מחברן באמצע לשני חצאי חוטין הנ"ל עז"כ שהיה טוה השני חצאי חוטין באמצעיתן יחד וא"א דקשירה כשרה מה היה צריך לטוותן יחד ה"ל לקשרן יחד. ועז"כ מ"א היינו לכתחלה ר"ל היכי דאפשר ודאי טוויה עדיף מקשירה: ט״ו:קס״ח א׳ (ס"ק ב) לא ומשמע בתוס' כו' דדין זה שלא ליתנם בב"א אסור נובע מדברי התוס' שבת דף כ"ב דפליגי רב ושמואל רב ס"ל אין מתירים ציצית מבגד לבגד ושמואל ס"ל מתירים כו' וקי"ל בהא כשמואל. וכתבו התו' לרב אפילו ס"ל ציצית חובת גברא ולא חובת טלית מ"מ א"ש מה דאמר אין מתירין. כדאשכחן במזוזה דנענש אותו שנטלה. בב"מ דק"א אע"ג דחוב' הדר היא ואח"ז כתבו התוס' לשמואל דס"ל מתירים אע"ג דשמואל ס"ל חובת טלית אפ"ה ס"ל מתירים כיון שעושהו לצורך בגד אחר ומזה כתבו בש"ע אפילו לדידן דקי"ל כשמואל לא הותר אלא אם נתנו בטלית אח' ואף דמזה אין ראיה דהתוס' כתבו כן לשמואל דס"ל ציצית חובת טלית. אבל לדידן דקי"ל חובת גברא וכדלקמן סי' ק"ד י"ל אפי' אם אינו נותנו בטלית אחר שרי מ"מ מדסיימו שם התו' לשמואל וז"ל וגבי מזוזה שנענש שמא לא היה בדעתו להניח' בבית אח' עכ"ל. והא מזוזת חובת הדר ואעפ"כ כ' שנענש הואיל ולא היה בדעתו להניחה בבית אח' וה"ה בציצית לדידן דקי"ל חובת גברא אסור להתיר אם אין בדעתו ליתנם בטלית אחר. אף כי התוס' לא כתבו טעם אליביה דשמואל מ"מ ס"ל להמ"א דה"ט שכתבו התו' לרב לאסור בכדי עניב' אפי' דעתו ליתנו בטלית אחר זה הטעם בעצמו אמרי' לשמואל ובאמת שם בשבת גם לרב לא כתבו התו' טעם. אבל במנחות דף מ"א ע"ב כתבו התו' וז"ל דאין לבטל מצות הציצית עכ"ל. ור"ל ניהו דאין חיוב ליתן ציצית בטלית לדידן דקי"ל חובת גברא מ"מ כיון שכבר הטיל בו ציצית אין ראוי לבטל מן הטלי' מצות הציצית. וכן משמע בגמ' (במנחות) דף מ"ג כו' וה"א התם ת"ר הלוקח טלית מצוייצת כו' מן העכו"ם מן התגר כשרה כו' ואע"פ שאמרו א"א רשאי למכור טלית מצוייצת לעכו"ם עד שיתיר ציציותי' עכ"ל. וה"ט דמן התגר כשר' דבאומר שלקחה כן מישראל והם נעשו בהכשר נאמן דתגר לא מרע אומנתיה ובודאי אינו משקר וע"ז אמר הברייתא ואע"פ שאמרי' אין אדם מוכר כו' וא"כ ע"כ משקר ז"א דחזקה לא מרע אומנתי' אלים. ואמרי' דבאמת ישראל עשה שלא כדין ומכרה לו. וכן מבואר לקמן סי' כ' ומדאמר' הבריית' א"א רשאי כו' עד שיתיר ציציותיה ולא אמרי' עד שיתיר ציציותי' ויתנם בטלי' אחר אלא ודאי כיון דמכר' לעכו"ם דלאו בר חיוב' הוא אפי' אין נותנין בטלית אחר שרי (ולכאור' ה"מ להביא ראיה ממה שמתירים מטלית של מתים אף דא"נ בטלית אחר): ב׳ וכ' בשאלתות כו' אבל התוס' אוסרים במזוזה ר"ל דבמס' שבת שם כתבו עוד שם תירוץ שני לשמואל דאמר מתירים והא דנענש אותו שנטל המזוזה וז"ל א"נ מזוזות שאני שעשויים להציל מן המזיקים עכ"ל (ור"ל דהוי כמזיק לחברו בידים) משמע דלתי' זה אפילו היה דעתו להניחם בבית אחר אסור. וכמ"ש בתשו' הרא"ש כלל ב' הובא בב"י סי' ג' וז"ל והעולם לא נהגו לבדוק הציצית בכל שעה שמתעטף בטלית משום דמוקמינן לה בחזק' כשרות כו' ועוד דציצית אינו נפסל בקל והעולם רגילים לתקנם אף קודם שיגיעו לידי פסול כו' עכ"ל הרי דהמנהג לתקן אחרים אף שהראשונות לא נפסלו אלא נפסקו קצת ועדיין כשרים הם ועמ"ש מ"א לעיל סי' ח' ס"ק י"א: ט״ו:קס״ט א׳ (ס"ק ג') לא היה מתוך דברי ב"י משמע כו' וז"ל הרב"י בפ' התכלת כו' ושוין שלא יביא אפי' אמה על אמה מטלית אחרת ובה ציצית ויתנה בטלית זה. וכ' רש"י והרא"ש הטעם דעל כנפי בגדיהם כתיב וכנף זה כו' וכ' הרב"י וז"ל ולא הבנתי מ"ש רבינו הגדול מהרי"א וז"ל אבל לא יקח הכנף כו' הרא"ש פי' טעמו של זה משום תולמ"ה ול"נ שהרי כבר נעשה לשם מצוה ודברי הרא"ש פשוטים דלאו משום תולמ"ה פסל ליה. אלא משום דבעינן כנפי בגדיהם כלומר כו' וליכ'. וכ' המרדכי ודוק' להבי' ממקום אחר אבל נקרע למעלה מג' כו' מותר לתפור. ופשוט הוא דשפיר קרינן ביה כנפי בגדיהם. ומיהו נ"י פי' דטעמ' משום תולמ"ה שכ' וז"ל ושוין אפי' למ"ד חוץ לג' יתפור לפי שלא נתבטל הכנף הכא מודה שלא יבי' כו' דה"ל תולמ"ה עכ"ל הרב"י. וס"ל למ"א מדלא כ' הרב"י אבל הנ"י כ' כו' או ובנ"י כ' כו' דאז הוי משמע דמבי' דברי הנ"י שחולק על פרש"י ורא"ש. ומדכתב ומיהו הנ"י כ' משמע דקאי אדלעיל שתמה על מהרי"א שהבין טעם הרא"ש משום תולמ"ה והרא"ש כ' טעם אחר וע"ז כ' ומיהו הנ"י כ' בפי' הטעם משום תולמ"ה א"כ כדי שלא נחדש מחלוקת ראוי לפרש שגם כוונת הרא"ש משום תולמ"ה וא"כ הדין עם מהרי"א. ואף שהרא"ש כ' משום דכתיב על כנפי בגדיהם אין הכוונ' שהיא גזיר' הכתוב אלא כמ"ש מ"א פה: ט״ו:ק״ע א׳ (ס"ק ד) אין בו. והב"ח כ' דפסול כשתפר' כו' ר"ל דגם הב"ח מודה לדין המבואר פה בש"ע. והיא מתשו' הרשב"א והיינו כשמתעטף בכל חלק טלית לבד' ועושה ב' ציצית חדשים גם שני ציצית הישנים כשרים. אבל כשתופר חתיכ' אחרת לחלק טלי' א' בזה פוסל הב"ח ציצית הראשונים: ב׳ ול"נ דכשר כו' ומה לי נקרע חתיכה כו' וכ"כ הב"י בשם הרשב"א דמדמ' נחלק לשנים לנקרע חתיכ' ועט"ז הבי' ל' הרשב"א: ג׳ והטעם דכשמתחיל לתפור נעשו שניהם בגד א'. כוונתו פשוט דאפ"ת דנתבטל כנף זה מ"מ נעשה בעלת שש כנפות ומ"מ נשארה חייבת וכדלעיל ר"ס יו"ד: ד׳ אע"פ שתפר הכנפות כו' משמע דהתפיר' אינה מבטלת הכנף אע"ג דשם הטעם דסופו להתיר התפירה וכמ"ש רש"י שם דא"א דלא בעי להו ה"ל לחתכן א"ו דסופו להתירן וכ"כ הרב"י שם וגם פה. משא"כ הכא דאין דעתו להתיר התפיר' אולם אדרב' היא הנותנת וזה ראיית מ"א דבסי' יו"ד אע"ג דתפר הכנפות אפ"ה לא בטל הכנף הואיל וסופו להתירן הרי דנדון ע"ש סופו ה"ה הכא יש לידון ע"ש סופו ודעתו לתפרו כולו ויהיה בגד א' בת ד' כנפות וא"כ לא נתבטל הכנף מעולם. ודע דמ"ש הט"ז בס"ק ג' בתפר שני חלקי הטלית שנחלקו תחלה אף דמוד' למ"ש מ"א דלא כהב"ח מ"מ כ' הט"ז בתפר ב' חלקי הטלית יחד כבראשונה צריך להתיר הציצית של חלק א' ע"ש הטעם. ודבריו אין מובנים לי גם בס' חמד משה חלק עליו ע"ש: ט״ו:קע״א א׳ (ס"ק ה') תפירה שלא נטוה לשמה עסי' י"ד ס"ב באמת רש"י נתן טעם משום תולמ"ה אלא שהתוס' מנחות דף מ' ע"ב ד"ה שמא יקרע כו' כ' על פרש"י וז"ל ה"ל למנקט משום דבעינן או טויה או תליה לשמה אבל תולמ"ה ליכ' לפי מאי שאפרש לקמן גבי עשא' מן הקוצים עכ"ל. ולכן באמת כ' מ"א הטעם משום דבעינן טויה לשמה ואף דהתוס' כ' גם משום דבעי' תליה לשמה שביק מ"א טעם דבעי' תליה לשמה. וע"ז רמז במ"ש עסי' י"ד ס"ב ר"ל דשם הובאו ב' דעות אי בעי' תלי' לשמה לכן ניח' ליה לומר משום דבעי' טויה לשמה דבטוי' אין חולק דבעי' לשמה ואע"ג דמה שדחו התוס' פרש"י שכ' משום תולמ"ה גבי עשאן מן הקוצים בדף מ"ב ע"ב היינו משום קושייתם שם דהא מרא דמימר' דעשא' מן הקוצים פסולה הוא רב ולרב לית ליה משום תולמ"ה וז"ל התו' שם ד"ה הקוצים כו' פי' בקונט' משום תולמ"ה ול"נ דמאי דעביד אח"כ היינו העשייה דאמר רב גופיה תלאן ואח"כ פסק ראשי החוטין שלהן כשר דזו היא עשייתו כו' אלמ' טעמ' דבעינן תליה לשמה עכ"ל והיינו דוקא לרב אבל לדידן דלא קי"ל בהא כרב אדרבה קי"ל תלאן ואח"כ פסקן פסולים כדלעיל סי' י"א סעיף י"ג. מ"מ הא מבואר לעיל דוקא כשכבר כרך חוליא א' וקשר קשר א' עכ"פ ואח"כ פסק פסולים משום תולמ"ה משא"כ כאן דעדיין לא כרך חוליא ולא קשר והתו' שהקשו מרב עדיפא מקשה. וכן נראה מדברי התו' בדף מ' ע"ב ד"ה שמא יקרן כו' הנ"ל שהקשו כן אליביה דכ"ע כנ"ל: ט״ו:קע״ב א׳ (ס"ק ו) לתפור כו' י"ל דבטלית של משי לא מחמירי' כ"ה כו' ולפי מ"ש בסעיף ה' ואם הוא של שאר מינים שדרך לתפור בחוטין של אותו מין לא יתפור לדעת רש"י לדעת הרב"י דבעי' ציצית מצבע הטלית עכצ"ל אם תופר באותו מין וגם מאותו צבע ולדידן דבעי' ציצית לבני' ע"כ צ"ל שתופר באותו מין אבל הצבע של החוטין לבן: ט״ו:קע״ג א׳ (ס"ק ז) לא פטרה כו' דכמאן דפסיק חשיב ר"ל בשלמא אי הוא למעלה מג' דעל אותה חתיכה נשאר שם בגד שפיר הוי התפירה חיבור לפטור הטלית ע"י הציצית שהן בחתיכה. אבל כשהקרע למטה מג' דאין עליו שם בגד לא משוי התפיר' חיבור לקרות החתיכה בגד ולענין שם בגד כמאן דפסיק דמי וכתיב על כנפי בגדיהם: ט״ו:קע״ד א׳ (ס"ק ח) שתפרו משום תעשה ולא מן העשוי והוא דעת נ"י לפי דעת ר"ע דלא כפי' הרא"ש דברי ר"ע וס"ל להנ"י הא דלא אמרינן כמאן דפסיק דמי אלא למטה מג' היינו טעמא כיון דלא נשאר על הקרע שם בגד א"כ הציצית שבו נפסלו וכשתפרו אח"כ ה"ל תעשה ולא מן העשוי משא"כ למעלה מג' דעדיין שם בגד על הקרע אף דאין ראוי להתעטף בו מ"מ כיון דשם בגד עליו לא נפסלו ציצית שבו. ולכן כשתפרו אח"כ כשרים: ט״ו:קע״ה א׳ (ס"ק ט) מנקב כו' קשר אגודל דזהו שיעור שצ"ל מן הנקב עד סוף הכנף כדלעיל סי' י"א ס"ט. עסי' י"א סעיף י' דגם שם נתבאר דין זה: ט״ו:קע״ו א׳ (ס"ק י) לא כו' ודוק' כשהקרע כו'. דאל"כ ליכ' למיחש לחשש רש"י דהא מקום זה אין ראוי לתליית ציצית: ט״ו:קע״ז א׳ (ס"ק יא) נקרע פי' שנקרע כלה. ר"ל מן הנקב עד סוף הכנף. ואינו מחובר מצד זה כלל. אבל מ"מ נשאר מחובר למעלה מן הנקב כל אורך הטלית: ט״ו:קע״ח א׳ (ס"ק יב) לספוקי. משום דלר"ע כמאן דפסק כו' ר"ל אע"ג דמבואר לעיל אפילו נפסק למטה מג' אי נשתייר כ"ש מחובר כשר. והכא הוא מחובר למעלה מן הנקב כל אורך הטלית. מ"מ לרע"מ אי הוי למטה מג' ולא נשאר מחובר לא מהני תפירה לקרותו בגד כדלעיל. ולענין שם בגד כמאן דפסיק דמי. לכן נסתפק הרב"י דלמ' לענין שיעור קשר אגודל אע"ג דנשאר מחובר מ"מ לא מהני. והתפירה לפ"ז ג"כ לא מהני לרע"מ כמו דלא מהני התפירה לחשבו מחובר להיות עליו שם בגד. ה"ה דל"מ תפירה להיות נחשב מלא קשר אגודל. ומ"ש הרב"י לכלהו פרושים ר"ל הרב"י בחבורו הארוך כ' וז"ל מיהו היכי דנקרע לגמרי ותפרו ואח"כ הטיל בו ציצית איכא לספוקי לכלהו פירושי אי מהני ביה תפירה עכ"ל. אבל לרש"י תפירה ה"ח ר"ל כיון דלא הוזכר בש"ס סברא זו מה"ת נימא מסבר' דתפירה לא ה"ח והא כל הבגדים נעשו ע"י תפירות הרבה חלקים וכ"כ לעיל ס"ד לרש"י: ב׳ ולפ"ז טלית של צמר כו' מותר לתפור האידנ' כו' משמע בכל ענין אפילו לא נשאר מחובר כלל. ולפ"ז מ"ש הרב"י לכלהו פירושי אין הכוונה לכל הפירושים הנאמרים על האי דינא דתוך ג' לא יתפור דא"כ הוי פרש"י בכלל. אלא ר"ל לכלהו פירושי הנאמרים בשיטת רע"מ. דהיינו הרא"ש ונ"י. אלא דצ"ב דהתם גם להנ"י תפירה הוי חיבור ולכן לדידיה אין פסולים כי אם הציצי' שהיו בו בעת שתפרו. אבל לא ציצית שעושה אח"כ כדלעיל ובדוחק י"ל דברי הרב"י. דהא ספקו של הרב"י הוא אע"ג דלעיל מכשירים בנשתייר כ"ש והכא נשאר מחובר למעלה מן הנקב כל אורך הטלית מ"מ כיון דלא נשאר קשר אגודל גרע ולא מהני החיבור למעלה. וגם ממילא לא מהני התפיר' אח"כ וכמו שהדין להרא"ש בלמטה מג' כשעושה ציצית חדשים דכמאן דפסיק דמי. כן הוא הדין להנ"י בלמטה מג' לענין ציצית שהיה בו מתחלה. דאי לא נשאר מחובר חל על הציצית שם פסול. ואז אפי' תפרו פסול משום תולמ"ה וא"כ כיון דנסתפק הרב"י אי נפסק כלו מן הנקב ולמטה. אי מה שנשאר מחובר מן הנקב ולמעלה נקרא חיבור או לא א"כ כמו שיש להסתפק להרא"ש אפילו עושה אח"כ ציצית חדשים דאפשר דלא מהני כיון דהחיבור ל"מ חיבור והוי כאלו נפסק כולו. ואפי' תפרו אח"כ כמאן דפסק דמי לענין קשר אגודל. ספק זה יש ג"כ להסתפק להנ"י לענין ציצית שהיו בו כבר. אי החיבור של מעלה ל"מ חיבור והוי כנפסק כלו. וא"כ נעשו הציצית פסולים ואפי' תפרו אח"כ הוי תולמ"ה. לא משום דתפירה לא הוי חיבור להנ"י. וא"כ א"ש מ"ש הרב"י דיש להסתפק לכלהו פירושי. היינו הרא"ש ונ"י ואף דהרב"י כ' ומיהו היכי דנקרע ותפרו ואח"כ הטיל בו ציצית איכא לספוקי לכלהו פירושי ובציצית חדשות ליכא להנ"י ספק דכשרים. י"ל מה דנקט הרב"י ואח"כ הטיל בו ציצית משום דנראה לו עיקר דעת הרא"ש וכן לעיל סי' ד' הביא תחלה דעת הרא"ש ודעת הנ"י בשם י"א משמע דעת הרא"ש עיקר בעיניו מדהביאו תחלה וגם סתם. לכן כ' ואח"כ הטיל בו ציצי' דלהרא"ש כה"ג איכא לספוקי. אבל להנ"י באמת ליכא לספוקי כ"א על הציצית שהיו בו תחלה כנ"ל ומה שסיים איכא לספוקי לכלהו פירושי ר"ל ספיקא דידי אי למעלה מן הנקב חשוב חיבור. ספק זה יש להסתפק בין להרא"ש ובין להנ"י אבל לכל חד כדא"ל להרא"ש אפי' ציצית חדשים ולהנ"י דוקא בציצית שהיו בו כבר: ט״ו:קע״ט א׳ (ס"ק יג) לבן כו' שאין נוהגים כו' משאר צבעונים כו' לכן התנה דוקא בחוט משי לבן. ואי הוא לבן אפי' הבגד מצבע אחר מ"מ חיישי': ט״ו:ק״פ א׳ (ס"ק יד) למטה כו' אין לחוש. דהא למעלה מג' או למטה מק"ג אסור לתלות ציצית: ב׳ ונ"ל הטעם כו' אע"ג די"א כו'. ולר"ע כמאן דפסיק דמי לכן נותנים חתיכה כו' אע"ג דלעיל סי' י' ס"ד מבואר דאזלי' בתר עיקר הבגד ואם היא של עור וכנפיה של בגד פטורה. וביותר כ' מ"א שם ס"ק ה' דאם למעלה עור ותחתיה תפור של בגד פטורה דהעליון העיקר. וא"כ מאי מהני נתינת החתיכה והיא תחת הבגד. שאני התם דעיקר הבגד פטור. משא"כ כאן דעיקר הבגד חייב. אלא דיש בכנף תוך ג' תפירה. והוי כמאן דפסיק וכמאן דליתא א"כ התחתון דהיינו החתיכה שתופר תחתיה עיקר והוי עליון כיון דהעליון כמאן דליתא:

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס"ד –

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א

מגן אברהם: מקור: primo.nli.org.il רשיון: בנחלת הכלל טורי זהב ומחצית השקל: כנ"ל כמו המגן אברהם – דיגיטציה: ספריא
דילוג לתוכן