סימן: ח' - שאלה: אם אבי התינוק חרש מי יכול לברך להכניסו?

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר בריח התיכון - הרב ניסים בריח שליט"א סימן: ח' - שאלה: אם אבי התינוק חרש מי יכול לברך להכניסו?
תוכן עניינים

--------

כתב הטור בשם הרמב''ם (יו''ד סימן רסה) שאם אין אבי הבן שם אין אחרים מברכין אותה ברכה ויש מי שהורה שיברכו אותה בית דין או אחד מהעם ואין ראוי לעשות כן ע''כ וטעמו של הרמב''ם מצוה על האב למול את בנו יתר על מצוה שמצווין ישראל שימולו כל ערל שביניהן עכ''ל ונוהגים בכל המקומות שיברך אותה מי שתופס הנער וכן כתב הראב''ד עד כאן לשון הטור וכ''כ רבינו ירוחם (בנתיב ראשון חלק שני) והגה''מ בשם סמ''ק והר''ד אבודרהם וכתב מגדול עוז על השגת הראב''ד הסברא והמנהג אינה השגה אבל מחלוקת ישנה היא וטוב להניח כל מקום על מנהגו כדאמרינן בעלמא ונהרא נהרא ופשטיה עכ''ד. כתב הפרישה הטעם (דיברך הסנדק) משום שהוא שליח ב''ד וכן הרמ''א כתב להלכה את דעת הראב''ד (בסימן רסה סעיף א) ור' יעקב הגוזר כתב המוהל עצמו (ולא הסנדק) מברך שתיהן על המילה ולהכניסו.

מ''מ נמצאנו למדים שיכול אחר לברך במקום האב וכן כתב ערוך השולחן והיעב''ץ (בנחל עשירי) והמאירי שזה המנהג וכן כתב רבינו פרץ וספר החינוך ובשו''ת רבי עקיבא איגר (בסימן מב) וז''ל אומנם נראה דאין הפירוש דהסנדק הוא שליח ב''ד לברך דלא מצינו ענין שליחות על ברכה ובכל ברכת מצוות דמצינו דאחר יכול לברך היינו שהוא יהיה השומע ומוציאו בברכה זו מצד שומע כעונה אבל בלא שמיעה בוודאי לא שייך שאחר יברך מצד שליחות, אלא דנראה דכוונתם דהתופס התינוק שהוא בכלל עוסקים בהכנסת הברית הוא שליח הב''ד על הכנסת הברית ויכול לברך דאם השליח עושה המצווה בשליחות יכול לברך וכ''כ ברית אברהם (בעמ' רעז) ועי' מג''א (סי' תלב ס''ק ו) דהטעם בכ''מ שהמוהל יברך היינו משום שהוא שלוחו דאב בעשיית המצווה ויכול לברך ע''ש עכ''פ כמו דחזינן דאם האב מכבד למול בנו שהמוהל מברך ה''נ היכא דהב''ד עושים שליח להכנסת ברית השליח ההוא מברך וכתב עוד שאבי האב עדיף מכולם מדחייב ללמדו תורה ממילא שייך בברכה שכוללת את הלימוד עיין בדברי הלבוש וכן כתב הפ''ת ובשם רבינו עקיבא איגר ביתום שהסב מברך וכ''כ בספר משנה הלכות (חלק יב סימן קפג).

וגם בשו''ת שרידי אש (חלק ב סימן צז) כתב שאם אין אבי הבן אצל המילה מברך אחר ברכת להכניסו בבריתו של אברהם אבינו. וכבר הוסכם בספרי האחרונים, שעל הרב מרא דאתרא להיות סנדק ולברך ברכת להכניסו וכ''כ בשו''ת הרשב''א (חלק א סימן תעב) וז''ל מכל מקום אם אין אב מוזהר לבית דין ובית דין חייבין למולו. ולפיכך הם מברכין להכניסו בבריתו של אברהם אבינו וכמש''כ הרמב''ם ז''ל ע''כ. איברא שאין דעת הרמב''ם כן שלהדיא כתב כדלעיל שאם האב אינו נמצא אין לברך ואולי כוונת הרשב''א לי''א שכתב הרמב''ם וז''ל ויש מי שהורה שיברכו אותה בית דין או אחד מן העם ואין ראוי לעשות כן.

והב''י (בסימן רסה) כתב שדעת רש''י ורבינו אליעזר ממיץ ורבינו שמחה והרא''ש הרב הברצלוני בשם רב האי גאון כתבו כדעת הרמב''ם דהיינו שאין לברך וכן משמע מתוספתא בברכות (פ' ו אות יז) שכתב שהמל צריך ברכה לעצמו על המילה אבי הבן צריך ברכה לעצמו ברוך אשר קדשנו במצוותיו וצוונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו והעומדים וכו' ומשו''ת האו''ז (סימן קכח) שכתב שאין לברך אלא אם כן יעמוד משלח בצדו ויצא בברכתו כן כתב בשלטי הגבורים בראש השנה (שילהי פרק ג' אות א) כל שאינו מחויב באותה מצווה אינו יכול להוציא אחרים ע''ש וכ''כ הגר''א (סימן רסה בסעיף קטן לה) וכ''כ כנה''ג וציין לריא''ז וכן פסק למעשה בילקוט יוסף בספר שובע שמחות שאם אבי הבן נפטר קודם מילת בנו שאין לברך להכניסו אומנם כתב שמנהג י-ם שהסנדק מברך וכן נהג למעשה מרן הגאון הרב עובדיה יוסף שליט''א שבירך. אומנם אחינו האשכנזים שיוצאים ביד רמ''א מנהגם שהסנדק מברך ואנו אין לנו אלא דברי מרן שפסק כדעת הרמב''ם וכן המנהג בארץ ישראל כהרמב''ם כפי שכתבתי (בסימן יא) עיין שם שאנו מברכים שהחיינו כדעת הרמב''ם וכן מברכים להכניסו לפני הברית כדעת הרמב''ם לכן נראה שיש לנהוג כן למעשה למעט אנשי ירושלים שמנהגם הוא שהסנדק מברך.

ואם האב נמצא אלא שאינו יכול לברך נראה שלכו''ע יכול אחר לברך במקום האב אך כמובן שצריך ששניהם יכוונו יחדיו וכ''כ בשו''ת או''ז (סימן קכח) שכן שנינו כל הברכות כולן אעפ''י שיצא מוציא כגון ראובן מניח תפילין או ציצית חבירו מברך בשבילו וכן נרות חנוכה וכד' ויעמוד משלח בצדו ויצא בברכתו ועיין ט''ז (יו''ד סימן א) שבמצוות שבגופו או שבח יכול אחד לברך והשני לעשות כשלא ניתן שאחד יעשה ויברך ועיין שם בב''י ופרישה וכ''כ בשו''ת אבני נזר (חלק יו''ד סימן שסו) שהלכה פסוקה ביו''ד (סימן א סעיף ח) דשומע ואינו מדבר שוחט ושומע הברכה מאחר וכ''כ היעב''ץ (בנחל עשירי) והגר''א (בסימן רסה) והרמ''א בשם הב''י (בסימן רסה) וז''ל הב''י כתב הר''ד אבודרהם בשם המפרשים שאם אבי הבן אינו יודע לברך להכניסו אחד מהעומדים שם מברך ומוציאו ופשוט הוא עכ''ל וכ''כ ד''מ בשם ר''י וכן מוכח מהרמב''ם בהלכות ברכות (פ''א ה' י ופי''א ה' י) שאע''פ שיצא ידי חובתו מברך לאחרים חוץ מברכת ההנייה ואחד העושה מצווה לעצמו ואחד העושה אותה לאחרים מברך קודם עשייתה אשר קדשנו במצותיו וציוונו לעשות ובכ''מ שם שאם אוכל פשיטה דמפיק ומאי קא מיבעיא להוא ע''ש .

וכן איתא במס' ר''ה דף (כט.) וז''ל רש''י שם ושאר ברכות פירות וריחני שאינן חובה אלא שאסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה ובזו אין כאן ערבות שאינו חובה על האדם לא ליתהני ולא ליבריך עכ''ל משמע כאשר יש ערבות ניתן לברך וכ''כ הר''ן שם שהרי כל ישראל ערבים זה לזה במצוות וכיון שלא יצא חבירו כמי שלא יצא הוא דמי וכ''כ ספר האשכול (אלבק) (הלכות סעודה דף כד:) שכל הברכות כולן אעפ''י שיצא מוציא חוץ מברכת הלחם וברכת היין. אבל ברכת הלחם של מצה וברכת היין של קידוש אעפ''י שיצא מוציא, דחובה הן וכל ישראל ערבין זה בזה ומחוייב בדבר הוא ומוציא את הרבים ידי חובתן וכ''כ ספר תשב''ץ קטן (סימן קעו) מי שקורא את המגילה לחולה או ליולדת צריך לברך לפניה ולאחריה אף על פי שכבר יצא ידי חובתו בבית הכנסת ומברך על מקרא מגילה ושעשה נסים ושהחיינו וע''ע בספר מהרי''ל (מנהגים) הלכות פורים ושו''ת מהרי''ל (סימן קנז) שכתב ודאי פשיטא דכל הברכות אע''פ שיצא מוציא חוץ מברכת נהנין, מה לי הבדלה מה לי שאר ברכות, וכ''כ שו''ת הרמב''ם (סימן רנג) שיש לו לברך בשבילם, כדי שהם יעשו מה שמוטל עליהם, אף על פי שהוא אינו עושה עמהם מעשה כלל.

ועיין עוד בשו''ת מהר''ם מרוטנברג (חלק ד דפוס פראג סימן קיא) ושו''ת הרשב''א (חלק א סימן קכו) ושו''ת מהר''ם אלשקר (סימן י) ובית יוסף (אורח חיים סימן תרצב) ושו''ת גינת ורדים (חלק א''ח כלל א סימן יג) ושו''ת חיים שאל (חלק א סימן עה) שכתב שם שדין ערבות אינו במידי דרבנן ומ''ש כל ישראל ערבים הוי דווקא מדאורייתא וכ''כ מרן (באו''ח סימן רעג) וכ''כ המשנה ברורה שם ופשוט הוא שכל מצוה שישנה בערבות יכול אחר להוציאו וכ''כ הפמ''ג (בסימן יט) אעפ''י שיצא מוציא והיינו אם מי שעושה המצווה אין יכול לברך הא לא''ה אין לחלק המצווה והברכה וכן כתב ברית אברהם (עמוד רעז) ועיין בשו''ת הר צבי (או''ח א סימן נז) דפשיטא ליה דאף הגדה אפשר להוציא מתורת שומע כעונה.

ועיין עוד שם בדברי בעל המאור הקטן, והרא''ש, ושיטת הריב''ב, ושלטי גיבורים, ורבינו יונה (במס' ברכות פרק ג), ובתוספות שם (מח.) שדין הוא שיפטור את אחרים דכל ישראל ערבים זה בזה וערב הוא עבורם ועליו להצילו מן העוון ורק מדרבנן אמרו שלא יפטור בברכות נהנין ואף בברכת המזון שהיא מדאורייתא אם אכל כזית פוטר מי שמחויב מדאורייתא וכ''כ מרן (בסימן קצז) והט''ז ומה שצריך לאכול כזית בכדי שיוכל לומר שאכלנו משלו עיין שם בט''ז ובמגן אברהם ומחצית השקל שם אמנם הרמב''ן במלחמות ה' השיג על דברי בעל המאור משום שכלל גדול אמרו כל שאינו מחויב בדבר אין מוציא את הרבים ידי חובתן ולא אתי דרבנן ומפיק דאורייתא .

איברא כל זה דווקא שהאב שומע אבל אינו מדבר אבל מדבר ואינו שומע לאו עיין בב''י ופרישה עוד שם וכ''כ בשו''ת אבני ישפה (חלק ג סימן קה) בדין ברכת אירוסין לחתן חרש ובהלכות קטנות (סימן מה) שכתב שאם אינו שומע אלא ע''י חצוצרות פשוט שנחשב שומע וכי מפני שכבדה אזנו משמוע יפטר ומה שחרש פטור היינו שאבד ממנו חוש השמע מכל וכל וכ''כ בשו''ת מנחת יצחק (חלק ג סימן מא) שכיון דמשתמש במכונת שמיעה, הרי נראה דשומע ע''י מכונה עכ''פ במקצת, וא''כ הרי כ' הפר''ח (בא''ע סי' קכא), והובא בשע''ת (או''ח תרפט סק''ב), דאף שאינו שומע, רק כשמדברים עמו בקול רם, ע''י מין חצוצרות וכיוצא בזה, לא מיקרי חרש עיי''ש. ובשו''ת יביע אומר (חלק ז-אה''ע סימן יז) בשם עוד אחרונים ועיין עוד בפסקי דין - ירושלים (דיני ממונות ובירורי יהדות ג' ע' שכ) דאם שומע ע''י חצוצרות חייב בכל המצוות ומוציא אחרים ידי חובתם.

אלא שיש למשמיע ולכוון להוציא את השומע וכן לשומע לכווין לצאת ועיין עוד בשו''ת בנימין זאב (סימן רלה) שנשאל בזאת וכתב ותמהת למה מצרכינן כוונה למשמיע כשומע דבשלמא שומע צריך לכווין כדאמרינן היה עובר אחורי ב''ה או שהיה ביתו סמוך לב''ה ושמע קול שופר או קול מגילה אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא אבל משמיע אמאי בעי כוונה דע לך שסמ''ג סמך על מה שאמר רבי זירא לשמעיה איכוין לי ותקע לי דמשמע דמשמיע נמי בעי כוונה כדאיתא בר''ה (שילהי פרק ראוהו ב''ד) ופירש''י איכוין לי ותקע לי תתכוין לתקוע בשמי להוציאני ידי חובתי הא קמן דמשמיע בעי כוונה להוציא השומע וכ''כ ספר העיטור - עשרת הדיברות (הלכות שופר דף צט.) ושו''ת שואל ומשיב (מהדורה א ח''ב סימן א) ודן עוד בענין הכוונה וכ''כ ש''ך (יורה דעה סימן יט) והוא שיתכוין לצאת וגם חבירו יכוין להוציאו וציין (לא''ח סי' ריג ותקפו).

ולכן כשהאב אינו יכול לברך או שהמוהל אינו יכול לברך יכול אחר לברך במקומו וכ''כ בזה בשו''ת יהודה יעלה (חלק א - יו''ד סימן שנו) דאונן יכול להיות מוהל אם אין שם אחר למול אבל הוא האונן לא יברך אלא אחר מברך על המילה והאונן ימול ע''כ וזאת שהאב או המוהל שומע את כל הברכה מתחילה ועד הסוף וכ''כ שו''ת הרשב''א (חלק א סימן קכו) ודווקא למי שהוא בקי אינו מוציא בברכת המזון אבל למי שאינו בקי מוציא וכדאמרינן חכם מברך ובור יוצא. וכל שכן בעונה אמן שהאומר אמן כמוציא ברכה מפיו דמי וכ''כ המ''א והט''ז (בסימן קסד) דקי''ל כל הברכות אע''פ שיצא מוציא חוץ מברכת הנהנין ודווקא בברכת המצוות שכל ישראל ערבין זה בזה עיין עוד בתוספות מסכת ברכות (דף מח:) שכל הברכות אף על פי שיצא מוציא וספר העיתים (סימן קמה) ומחזור ויטרי (סימן שיז) וספר העיטור - עשרת הדיברות (הלכות שופר דף צט:) בשם הירושלמי כל מצוות שאדם פטור אדם מוציא את הרבים וכ''כ סדר רב עמרם גאון (סדר פסח) שמוציא אדם ידי חובתן לאחרים ואפילו כמה פעמים. וכ''כ בתשובת הרמב''ם (סימן פב).

אלא שברכת שהחיינו כתב הרמב''ם שם (פי''א) וז''ל אבל אינו מברך שהחיינו אלא על המצווה שעושה אותה לעצמו עכ''ד וכ''כ הכ''מ שם וז''ל משמע דדוקא בעושה לעצמו הוא דמברך שהחיינו אבל לא העושה אותה לאחרים וכ''כ ת''ה דהיינו שדעתם שאין לברך שהחיינו אלא אם כן שעושה אותה בעצמו אלא שכתב הב''י (או''ח סימן תקפה) לישב המנהג (שכן לברך שהחיינו) וז''ל ואפשר דהרמב''ם לא איירי אלא במצווה שיש בה מעשה אבל מצווה שאין בה מעשה אלא דיבור או קול מברך שהחיינו אפילו כשעושה אותה לאחרים עכ''ל פירוש הדברים ברכת שהחיינו בקידוש או שופר וכדומה יכול להוציא ידי חובה אעפ''י שהוא עצמו יצא ידי חובה אבל במצווה שיש בה מעשה כגון לולב אינו יכול להוציא אדם אחר אם כך קשה כיצד פסק הרמב''ם ושו''ע שהאב לעולם מברך שהחיינו אעפ''י שהוא אינו מוהל וכ''כ כנה''ג (בסימן רסה) וכתב עוד וכן המנהג נראה שברכת שהחיינו היא על המילה עיין שיורי ברכה (סימן רסג) ובדברינו (סעיף יא) (וזאת מצווה שיש בה מעשה) ולשיטתם אם יש בה מעשה ועושה בעצמו רק הוא יכול לברך וכאן אחר (המוהל) עושה את המצווה.

ואולי אפשר לומר שלטעמם ברכת שהחיינו חוזרת על ברכת להכניסו ולא על המילה ועיין בחידושי הרשב''א שבת (קלז:) כדעת ר''ת וסייעתו שברכת להכניסו שבח והודאה בעלמא על שזיכהו להכניסו לברית נמצא שברכת להכניסו היא קול ולא מעשה ואף אם תאמר שהברכה על היא על המילה אך לא על המילה עצמה אלא על חיובו של האב וכן כתב הב''י בשם הר''ד אבודרהם וז''ל ברכה זו נתקנה מפני שהאב מצווה על בנו למולו ולפדותו וללמדו תורה ולהשיאו אישה לרמוז שמהיום ואילך מוטלות עליו מצוות אלו עכ''ל מדבריו מתפרש שהברכה אינה על מעשה המילה עצמה אלא היא כוללת את חובות האב נמצא שהמצווה היא ללא מעשה כי אם דיבור וכן כתבו הגר''א והט''ז ולכן כתבו שיכול אדם אחר לברך להכניסו במקום האב ולהוציאו ואולי זה מה שהתכוון הב''י בדבריו בב''ה לטעם ברכת שהחיינו וז''ל בא''ח כתוב בשם רמ''ח שנראים הדברים שלא אמר הרמב''ם שמברך שהחיינו אלא בזמן שמל אותו אביו ע''י עצמו דוגמא דפדיון הבן אבל שמל אותו אחר אין אבי הבן מברך שהחיינו עכ''ל ואין נראה כן מפשט דברי הרמב''ם וכו' עכ''ל נראה שמחלוקתם על מה נתקנה ברכת שהחיינו ופסק הב''י שיש לברך מהטעם הנ''ל.

כשהאב נמצא ואינו יכול לברך יכול אחר לברך במקומו להכניסו ושהחיינו אך אם אמו של הנימול נמצאת והאב לא נמצא גם לה או לאחר אין לברך משום שאינה מחוייבת במצוות הנ''ל כי אם האב מחוייב. דתנן זה הכלל כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים עיין לעיל.

וכידוע שאם האב אינו עושה המילה מחוייב הב''ד למולו ואם לאו הוא חייב כשיגדיל ואין על האשה שום חיוב עיין עוד בב''י (יו''ד סימן רסה) היכא דלא מהליה אבוה מיחייבי בי דינא זאת ועוד שזאת מצוה שהזמן גרמא שהרי אין למול בלילה ואם כן ל''ל קרא כאשר צווה אותו ולא אותה (ולא את שרה) אפשר לומר דאתיא כמ''ד דמילה שלא בזמנה נוהגת בין ביום בין בלילה או נוהג אחר היום השמיני וכ''כ בתוספות הרא''ש קידושין (כט) וכ''כ בים של שלמה שם והבאר יעקב בשם הכולבו (סי' עג) כתב למה במ''ע שהזמן גרמן נשים פטורות לפי שהנקבה היא עזר לזכר אילו היתה טרודה לעשות את המצווה בזמנה היה הבעל אז בלא עזר והיתה קטטה נופלת ביניהם כמו הנחת תפילין וישיבת סוכה אילו היתה גם היא מחויבת היו צריכים לעשות המצווה בזמן א' והיה נשאר ביתם בלי השגחה משא''כ במילה אילו היתה האם חייבת למול את בנה ישאר האב פנוי ויכול הוא להשגיח על ביתו ולעסוק בצרכיו סד''א דהאם חייבת לכן אמר קרא אותו ולא אותה ועוד כי א''א לו לעשות המצווה רק פ''א ועיין ירושלמי קדושין ל''ד ועיין ביעב''ץ (ס' לו) וברית אברהם (דף צב) עיין ברכ''י (סימן רסא) וספר יראים (סימן תיט) [דפוס ישן - קיז] דנשים פטורות דהו''ל מ''ע שהז''ג ונמצא שהתוקע להם אם מברך אזי הברכה לבטלה.

(איברא שראיתי בשו''ת מהר''ח א''ז (סימן יא) דכל התורה נאמרה בלשון זכר ולכן אם האב אינו יכול לדאוג שבנו ימול הוטל החוב עליה ושו''ת אבני נזר (חלק יו''ד סימן שיח) דפירש''י שם על אביו ואמו חבושין בבית האסורים שהמצווה מוטלת עליהם ולא על אחרים. תמוה מאוד דמה שייכות לאם במילה. ומפורש פ''ק דקידושין דאין האם מחויבת למול את בנה עיין שם ועיין בשו''ת תשב''ץ (חלק ג סימן ח) שכתב שזה היא מצוה על האב ואם) ועוד שאינה יכולה לומר וציונו דהלא היא לא צוותה כלל עיין ברכי יוסף ועיין שו''ע (סימן רסא וסימן רסד) ואעפ''י שהיא כשרה למול כדאיתא בשולחן ערוך (סימן רסד) מכל מקום אינה יכולה לברך על המילה וכ''ש להכניסו ושהחיינו עיין עוד בדברינו (בסימן יא) וכ''כ בשו''ת יביע אומר (חלק ב-אה''ע סימן ד) שמוהל או הב''ד אינם מברכים ברכת שהחיינו. וכ''כ בס' אות שלום (עמוד שנד), שכל שאין אבי הבן שם, אין למוהל או לסנדק ושאר בנ''א הנמצאים שם לברך ברכת שהחיינו, אף למנהג א''י ע''כ משמע שגם אם האם נמצאת אינה מברכת ולכן כאשר יש צורך לעשות ניתוח בברית כמו בהיפוספדיס וכו' ויש מנתחת אשה אזי אין לרופאה לברך אך יכול האב לברך והיא תמול (תנתח) וכל זאת כשלא ניתן שישראל גדול ירא שמים ימול כי הוא קודם לכולם .ועיין עוד בדברינו (בסימן א) שהארכנו שאין לברך אף ברכת שבח לאחר זמן דיבור של ''שלום עליך רבי'' ולכן אין לברך ברכת להכניסו ושהחיינו לאחר הפריעה אם עבר השיעור שלום עליך רבי.

עיין עוד בדברינו (סימן כא) שצריך שאחד יברך לכולם בברכת בשמים ברוב עם הדרת מלך.

לסיכום: אם אבי הבן חרש אין לברך להכניסו למעט י-ם שמנהגם כן וכן אחינו האשכנזים מברכים תמיד.

פירות הנושרים:

1. אם אבי הבן לא נמצא נוהגים האשכנזים שהסנדק מברך להכניסו.

2. אם האב נמצא אך לא יכול לברך יכול אחר לברך במקומו להכניסו ושהחיינו.

3. אם האב נמצא אך אינו שומע אעפ''י שהוא מדבר אין אחר יכול לברך במקומו.

4. אין למסדר לברך ברכת אירוסין לחתן חרש.

5. אם האב שומע ע''י מכשיר הצמוד לאוזנו נחשב שומע לכל דבר.

6. ברכות הנהנין אין אחד יכול לברך במקום חבירו.

7. בכל מצוות שבדיני ערבות כיוון שלא יצא חבירו כמי שלא יצא הוא.

8. ברכה שאין בה מעשה אלא דיבור או קול יכול לברך לאחרים אפ' שהחיינו כמו קידוש אבל מצווה שיש בה מעשה כמו בברכת לולב אינו יכול לברך לאחרים.

9. אם ראובן מניח תפילין או מתעטף בציצית או צריך להדליק נרות חנוכה ולא יכול לברך יכול אחר לברך במקומו אעפ''י שבירך ובתנאי שיעמוד לידו ולכווין יחד .

10. אם הנימול אינה יכולה לברך להכניסו או שהחיינו במקום האב.

11. אשה כשרה למול כגון מנתחת והאב יברך את כל הברכות.

12. עדיף (שהמוהל) המנתח יהיה איש ולא אשה.

13. גם ברכת שבח צריכה להיות עובר לעשייה.

14. אין לברך ברכות שבח לאחר שיעור של ''שלום עליך רבי''.

15. גם בהגדה אפשר להוציא מתורת שומע כעונה.

16. כל הקהל יוצאים בברכתו של המוהל ואין צריך לברך שנית על הבשמים או על היין .

--------

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

לזכות הרב המחבר

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) ל הרב ניסים בריח שליט''א
בריח התיכון

הרב ניסים בריח שליט"א
בהסכמת מרן רבינו עובדיה יוסף שליט"א ומו"ר הרה"ג מאיר מאזוז שליט"א והרב חיים חדד שליט"א

לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5

דילוג לתוכן