סימן ח - קינוח ביד ימין ע"י נייר

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר שו''ת גם אני אודך - א' סימן ח - קינוח ביד ימין ע"י נייר
תוכן עניינים

--------

שאלה: בזמנינו שמקנחין בנייר, האם יש להקפיד שלא לקנח ביד ימין. ואם כן, האם יש לימוד זכות על המקילין בזה ומקנחין ביד ימין.

תשובה: בגמרא (ברכות סב.) נאמרו חמשה טעמים מפני מה אין מקנחין בימין: -א) רבא אמר מפני שהתורה ניתנה בימין, שנאמר (דברים לג, ב) מימינו אש דת למו. – ב) רבה בר בר חנה ורבי אליעזר אמרו, מפני שהיא קרובה לפה ואוכל בה [רגילין להושיטה לפה, רש"י. ומהרש"א ביאר: רוב תשמישי אדם בימין הם באינו איטר, ולא תלה אלא באוכל בה, דהיינו דחיותו תלוי בה. אי נמי מטעם שאוכל בה ראויה להיות נקיה ביותר שלא תמאס לו המאכל]. – ג) רבי שמעון בן לקיש אמר מפני שקושר בה תפילין [ר"ל שבימין מהדק התפילין על זרוע השמאל. וכ"ת א"כ כל שכן שלא יקנח בשמאל שבה מניח התפילין. זה אינו, שהתפילין מניח בזרוע וקינוח ביד אבל הקשירה היא ביד ימין, לבושי שרד (סימן ג על ט"ז סק"ח) בשם פוסקים]. – ד) רב נחמן בר יצחק ורבי עקיבא אמרו, מפני שמראה בה טעמי תורה [שמוליך ידו לפי טעם הנגינה, רש"י]. – ה) רבי יהושע אומר, מפני שכותב בה [כלומר כתיבת סת"ם שחייבת להיות בימין, כמבואר בשו"ע (סימן לב, ה)].

וכן נפסק בשו"ע (או"ח סימן ג סעיף י): "לא יקנח ביד ימין". ועיין ט"ז (סק"ט) וערוך השלחן (סעיף ז) העתיקו את כל הטעמים שהוזכרו בגמרא. ולעומת זאת המג"א (סק"ח) העתיק רק את הטעם שמראה בימין טעמי התורה, והוסיף דבגמרא יש עוד טעמים אחרים. גם השו"ע הרב (סעיף יד) וקיצשו"ע (סעיף ה) העתיקו רק טעם אחד, מפני שקושר בימין את התפילין. והבאר היטב (סק"ט) ומשנ"ב (סקי"ז) העתיקו ג"כ טעם זה, אך הוסיפו דטעמים אחרים יש בגמרא.

ותלו הפוסקים בטעמים הללו דין איטר באיזה יד מקנח, דלהטעם דקושר תפילין ומראה טעמי תורה בימין, או מפני שאוכל בה, הרי האיטר עושה הכל בשמאלו, וא"כ יש לומר דיקנח בימין דעלמא ולא בשמאל. משא"כ להטעם דהתורה ניתנה בימין יתכן דבעינן למיזל בתר ימין דעלמא, עיין בפוסקים הנ"ל מה שהעלו בזה להלכה.

ולפום ריהטא היה נראה, דלכאורה שאלתינו תלויה ג"כ בטעמים אלו, דאם הטעם שאין לקנח בימין משום נקיות, א"כ כשמקנח בנייר אין לחוש. משא"כ להטעם שבימין קושר תפילין ובו ניתנה תורה, גם ע"י נייר לא יקנח. – אמנם כק"ז הרב בעל התניא בשו"ע (סימן ג סעיף ט) ובסידורו, הגם שנקט הטעם משום שבו מניח תפילין, אעפי"כ כתב בסידורו להקל כשאין מקנחין ממש ביד, וז"ל: ומדת חסידות לרחוץ במים, ומי שאינו איסטניס ומקנח באצבעותיו ממש, לא יקנח ביד ימין אלא ביד שמאל, מפני שבאצבעות ימינו קושר תפילין על שמאלו, עכ"ל.

ותמה עליו הפאת השולחן בקיצשו"ע מנא ליה הא, דלפי פשטות הענין נראה דגם כשמקנח בנייר וכדומה לא יקנח בימין, הרי אנו רואים שגם בימי חז"ל היה הדרך לקנח ע"י איזה דבר ולא באצבעותיו ממש, אשר על כן התירו לטלטל אבנים בשבת, וא"כ תמה על עצמך וכי ר' יהושע ור"ע קנחו באצבעותיהם ממש שלא כדרך כל הארץ. – ובאיטר פלפלו האחרונים ז"ל, והפמ"ג (סימן ג משבצ"ז סק"ח) כתב גבי איטר "וספק דרבנן באין ברירא אף כה"ג לקולא", ואמאי אין ברירה יקנח בנייר וכדומה. אלא ודאי ס"ל דגם בכה"ג לא יקנח בימין, עכתו"ד. ונקט כדבריו הכף החיים (סכק"ב) ודלא כדמשמע בשועה"ר, עיי"ש.

לעומת זאת הקצות השלחן (סימן ד סעיף ג) העתיק את דברי הרב, ושכתב כן גם היעב"ץ בסידור. ובבדי השולחן (סק"ז) כתב: "וגם מן הגמרא מוכרח לפרש במקנח באצבעותיו ממש לפי הטעם שאין מקנחין בימין מפני שהיא קרובה לפה, דאם במקנח ע"י דבר אחר מיירי, מה בכך אם יקנח בימין, הלא אינו נוגע בידו כלל. ומה שמתפלא בקיצשו"ע וכי ר"י ור"ע קנחו באצבעותיהן ממש שלא כדרך כל הארץ, אינה תמיה כלל, דכל הרוחצין במים דרכן לרחוץ בידיהם ממש, ור"י ור"ע מסתבר שהיו נוהגין כמדת החסידות לרחוץ במים. ובזה יובן מש"כ אדמו"ר ז"ל "ומי שאינו איסטניס ומקנח באצבעותיו ממש", דלכאורה קשה דאטו שלא לקנח באצבעות ממש היא מנהג איסטניס דוקא, דהיינו אדם מעונג ומפונק, ופשיטא דאפילו סתם אדם שאינו איסטניס לא יקנח באצבעותיו ממש. ולדברי הרב אתי שפיר, דקאי אדלעיל שכתב דמדת חסידות לרחוץ במים שבזה דרך העולם לרחוץ בידיהם ממש, ועל זה סיים דמי שאינו איסטניס שאינו מעונג ומפונק אלא כשאר כל אדם ומקנח באצבעותיו, ורק אסטניס אפילו כשרוחץ במים רוחץ ע"י דבר אחר. – ובהערות שבסוף ספר קצות השולחן העתיק לשון הרשב"ץ (סוף מסכת ברכות) וז"ל: "ואפשר שאם הוא מקנח בצרור שהוא מותר", וזהו סיוע לדברי הרב.

ונמצא דלפי דברי הרב טעמא דגמרא דהוא משום שקושר בימין, אינו מטעם חשיבות היד שקושר בה תפילין, ואין ראוי לקנח בו [וכפי שלמד הפאת השולחן ולכן הקשה עליו], רק הוא משום דחיישינן שישאר מטונף קצת ויגע בתפילין ואין זה דרך כבוד.

גם הגה"ק בעל מנחת אלעזר ממונקאטש זי"ע בספרו נימוקי אורח חיים (סימן ג) מיישב את תמיהת הפאת השולחן, וז"ל: ותמהתי על תמיהתו, והלא דברי הרב בעל התניא נכונים ונראים לפי מה דאמרינן (ברכות סב) הטעם מפני שקרובה לפה, והיינו שמא לא ירחץ ידיו היטב היטב וישאר עכ"פ כמו ריח על ידיו ועי"ז ימאס בעיניו בעת אכילתו, ואם ע"י הפסק נייר מה יזיק, אלא ודאי דמיירי כשמקנח באצבעותיו וזה פשוט. וגם הראיה שהביא בקש"ע מהתנאים שהכניסו אבנים מקורזלות לבית הכסא, אינו ראיה כלל, דבאמת יש לומר דהם במדת יקרתם לא היו מקנחין ביד ממש רק באבנים וכיוצא, ועל כן היה מותר להם באמת לקנח ביד ימין כיון שהוא ע"י דבר אחר, ומה זו הוכחה.

ואולם במאסף לכל המחנות (סימן ג סקכ"ד) ובשו"ת ציץ אליעזר (ח"ז סימן ב תשובה ב) כתבו דתירוץ זה אינו מספיק ליישב את דברי הרב לגמרי עיין בדבריהם, וציינו לליקוטי מהרי"ח (סדר הנהגת ביהכ"ס) שדוחה את הראיה מהתנאים, דכיון דבזמן הש"ס לא היה להם נייר לקנח רק קנחו עצמן בצרור או באבן שאי אפשר לקנח בהן לגמרי שלא ישאר משהו, לכן קנחו עצמן בידים ממש. והוסיף הצי"א עוד דמי שמקנח עצמו רק בצרור או באבן, אי אפשר ליזהר שלא לטנף את ידיו ועל כל זה החוש מעיד.

למעשה כתב באשל אברהם (בוטשאטש) דפשוט שבמקנח ע"י שום דבר אין קפידא כשמקנח בימין או באצבע אמצעי, ודוקא כשבשרו נוגעת בצואה הוא דקפדינן, והמחמיר בדרבנן מה שאין מפורש, עליו להביא ראיה. והביאו בספר ארחות חיים (ספינקא, סימן ג אות ג), וכ"כ בשו"ת באר משה (ח"ד סימן ב אות ג) דלהרבה אחרונים ע"י נייר בכל אופן שרי.

ועיין באר יעקב (סימן ג סק"ו) שמיישב ג"כ את תמיהת הפאת השולחן, ומסיים: והרי יש לנו ב' עמודים גדולים בעל התניא והגאון מבוטשאטש, דאם מקנח בדבר אחר מותר בימין ובאצבע. וכ"כ בשו"ת ציץ אליעזר (שם) אודות איסור קינוח בימין אשר קשה ליזהר בזה וישנם קשיים לקנח בשמאל וגם לא מתקנח יפה ומתוך זה לפעמים מתלכלכת היד, דהשועה"ר אינו יחיד בדעתו זה וגם היעב"ץ בסידורו מדגיש לכתוב דדין זה הוא דוקא כשמקנח באצבעותיו ממש, לכן עפ"י הני תלתא דרבוותא יקום דבר, ושפיר יש מקום להתיר בזמנינו הקינוח ביד ימין, עיי"ש.

ואמנם בספר בירור הלכה (תניינא או"ח ח"א סימן ג) האריך בזה, והעיר שהמקור מהיעב"ץ אינו נכון, ואדרבה היעב"ץ בסידורו המקורי סתם שאין לקנח בימין, ואך בעל הסידור בית יעקב הדפיס כן כנראה על פי העתק מסידור הרב. ומה שכתב הציץ אליעזר להתיר הקינוח בימין משום שישנם קשיים לקיים הדין אינו נראה, ודי לנו להתיר רק במה שכתב הליקוטי מהרי"ח "מי שקשה לו לקנח ביד שמאל שיש לו איזה מיחוש וכאב וכדומה", אבל לבטל לגמרי דינא דגמרא ושו"ע ושאר פוסקים משום שישנם קשיים לקיים הדין אינו נראה לענ"ד, עיי"ש.

עכ"פ גם לדבריו שאין להקל בזה לגמרי, מ"מ לימוד זכות על המקילין ודאי יש לנו, ומאחר שבשו"ע הרב ואשל אברהם מקילין ע"י נייר, ובפרט בזמנינו דכשידיו מתלכלכלות הרבה רוחץ בבורית וליכא משום נקיות, נראה דהמיקל ומקנח ביד ימין יש לו על מי לסמוך. – [ואף שעדיין צ"ע לפי הטעם שבימין נתנה התורה, וכן להטעם שמראה בו טעמי התורה. והט"ז ומג"א הביאו טעמים אלו, ולפי זה אף ע"י נייר אסור. אבל עכ"פ לימוד זכות יש להמקילין ע"י נייר, לפי השו"ע הרב ובאר היטב ומשנ"ב שלא הזכירו טעמים אלו].

עוד יש לומר להקל בזה, על פי מה שראיתי להגר"י זילברשטיין שליט"א בספרו חשוקי חמד (עמ"ס ברכות עמ' שפה) שדן מה דינו של אדם שידו השמאלית חלושה, והקינוח בה הוא בקושי רב ובטרחא וגם גורם לו ביטול תורה, האם יתאמץ ויבזבז זמן לכך ולא יקנח בימין. – ולפי הטעם של זהירות יתכן שיש להקל כאשר יקפיד לנקות ידו היטב. ברם לפי הטעמים של כבוד התורה ומצוותיה יתכן דאין להקל כיון דהוי מעשה ביזיון. ויתכן דגם להני טעמים יוכל להקל, כי עיקרם משום תוספת כבוד, ולא שיש בזה מעשה ביזוי לתורה. דהנה הרמב"ם כתב האי הלכתא בהלכות דעות (פ"ה ה"ו) והוא פרק הדן בהנהגות תלמידי חכמים, וז"ל: צניעות גדולה נוהגים תלמידי חכמים בעצמן, לא יתבזו וכו', ולא יקנח בימין, ויתרחק מכל אדם, עכ"ל, ומשמע דהאי הלכתא היא מהלכות ת"ח, ולא חובה גמורה [יעויין כעין זה באיסור הליכה בגילוי הראש, כמובא בשו"ע (סוף סי' ב) והגר"א (סימן ח סק"ו) הוכיח דזו רק הנהגה].

ואולי למד כך הרמב"ם מדברי הגמרא שכתבה, אמר רבי עקיבא פעם אחת נכנסתי אחר רבי יהושע לבית הכסא, ולמדתי ממנו ג' דברים וכו', ולמדתי שאין מקנחין בימין אלא בשמאל, ואילו היתה זו הלכה של ביזוי התורה שביד שקושר בה תפילין ומראה בה טעמי תורה ותורה ניתנה בימין היה לו לר"ע ללמדה מסברא, ולא מרבי יהושע מתוך מעשה שנכנס אחריו, אלא ודאי הנהגת ת"ח היא זו, ולכן יתכן שבמקום צער רב וטרחא וביטול תורה אפשר להקל. ורבינו החפץ חיים (בפתיחה ע' כו) גם למד מזה שהרמב"ם כתב להאי הלכתא שיש לדון כל אדם לכף זכות בהל' דעות (פ"ו ה"ו) ומנה זה בין מדותיו של ת"ח משמע דהוא רק מדה טובה בעלמא, עכ"ד. ולפי דבריו דיתכן שאין זה מדינא ממש, כי אם מנהג תלמידי חכמים, שפיר יש להקל בזה.

--------

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

לזכות הרב המחבר

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) ל הרב גמליאל הכהן רבינוביץ שליט''א
שו''ת גם אני אודך - א

קס"ח תשובות ובירורי הלכה בענינים הנוגעים למעשה
שקיבלתי ממו"ר הגה"צ - רבי יקותיאל ליברמן שליט"א
על שאלותי שחקרתי בס"ד ובחסדו הגדול
הרב גמליאל הכהן רבינוביץ שליט''א
בן אאמו"ר הגה"ח רבי אלחנן י.ד. שליט"א - ב''ב - תשע"א לפ"ק

לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5

דילוג לתוכן