סימן ח - הלכות ציצית ועטיפתו - שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

דף הבית ספרי קודש אונליין שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים/מגני ארץ) סימן ח - הלכות ציצית ועטיפתו - שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן ח - הלכות ציצית ועטיפתו

א א יִתְעַטֵּף בְּצִיצִית וִיבָרֵךְ ב מְעֻמָּד. ב יְסַדֵּר עֲטִיפָתוֹ כְּדֶרֶךְ בְּנֵי אָדָם שֶׁמִּתְכַּסִים בִּכְסוּתָן וְעוֹסְקִים בִּמְלַאכְתָּם פְּעָמִים בְּכִסוּי הָרֹאשׁ, פְּעָמִים בְּגִלּוּי הָרֹאשׁ, ג וְנָכוֹן שֶׁיְּכַסֶה רֹאשׁוֹ בְּטַלִּית. ג טַלִּיתוֹת קְטַנִּים שֶׁלָּנוּ שֶׁאָנוּ נוֹהֲגִים לִלְבֹּשׁ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהֶם עִטּוּף, יוֹצְאִים בָּהֶם יְדֵי חוֹבַת צִיצִית, וְטוֹב לְהַנִּיחַ אוֹתוֹ עַל רֹאשׁוֹ רָחְבּוֹ לְקוֹמָתוֹ, וּלְהִתְעַטֵּף בּוֹ, וְיַעֲמֹד כָּךְ מְעֻטָּף לְפָחוֹת כְּדֵי הִלּוּךְ ד' אַמּוֹת, וְאַחַר כָּךְ יִמְשְׁכֶנּוּ מֵעַל רֹאשׁוֹ, וְיִלְבְּשֶׁנּוּ. ד מַחֲזִיר שְׁתֵּי ד צִיצִיּוֹת לְפָנָיו וּשְׁתַּיִם לַאֲחוֹרָיו כְּדֵי שֶׁיְּהֵא מְסוֹבָב בְּמִצְוֹת. ה מְבָרֵךְ לְהִתְעַטֵּף ה בְּצִיצִית. אִם שְׁנַיִם אוֹ שְׁלֹשָׁה מִתְעַטְּפִים בְּטַלִּית ו כְּאַחַת { פֵּרוּשׁ בְּפַעַם אַחַת } כֻּלָּם מְבָרְכִים. וְאִם רָצוּ, אֶחָד מְבָרֵךְ, וְהָאֲחֵרִים יַעֲנוּ אָמֵן. ו עַל טַלִּית קָטָן יָכוֹל לְבָרֵךְ לְהִתְעַטֵּף, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מִתְעַטֵּף אֶלָּא לוֹבְשׁוֹ. { הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁמְּבָרְכִין עָלָיו } ז { עַל מִצְוַת צִיצִית וְכֵן נוֹהֲגִין, וְאֵין לְשַׁנּוֹת } (כָּל בּוֹ סי' כ''ב וְנ''י בְּה''ק דַּף פ''ו ע''ב). ז צָרִיךְ ח לְהַפְרִיד חוּטֵי הַצִּיצִית זֶה מִזֶּה. ח יְכַוֵּן בְּהִתְעַטְּפוֹ שֶׁצִּוָּנוּ הָקָּבָּ''ה לְהִתְעַטֵּף בּוֹ כְּדֵי שֶׁנִּזְכֹּר כָּל מִצְוֹתָיו לַעֲשׂוֹתָם. ט קֹדֶם שֶׁיְּבָרֵךְ יְעַיֵּן בְּחוּטֵי הַצִּיצִית אִם הֵם כְּשֵׁרִים כְּדֵי שֶׁלֹּא יְבָרֵךְ ט לְבַטָּלָה. י אִם לוֹבֵשׁ טַלִּית קָטָן בְּעוֹד שֶׁאֵין יָדָיו נְקִיּוֹת, יִלְבְּשֶׁנּוּ בְּלֹא בְּרָכָה, וּכְשֶׁיִּטֹּל יָדָיו י יְמַשְׁמֵשׁ בַּצִּיצִית וִיבָרֵךְ עָלָיו, אוֹ כְּשֶׁיִּלְבַּשׁ טַלִּית אַחֵר יְבָרֵךְ עָלָיו וִיכַוֵּן לִפְטֹר גַּם אֶת זֶה, וְאֵין צָרִיךְ לְמַשְׁמֵשׁ בַּצִּיצִית שֶׁל רִאשׁוֹן: יא עִקַּר מִצְוַת טַלִּית קָטָן לְלָבְשׁוֹ יא עַל בְּגָדָיו כְּדֵי שֶׁתָּמִיד יִרְאֶהוּ וְיִזְכֹּר הַמִּצְוֹת. יב אִם יֵשׁ לוֹ כַּמָּה בְּגָדִים שֶׁל אַרְבַּע כְּנָפוֹת כֻּלָּם חַיָּבִים בְּצִיצִית. וְאִם לְבָשָׁם כֻּלָּם בְּלֹא הֶפְסֵק וְהָיָה דַּעְתּוֹ מִתְּחִלָּה עַל כֻּלָּם, לֹא יְבָרֵךְ אֶלָּא בְּרָכָה אַחַת, יב וְאִם מַפְסִיק בֵּינֵיהֶם, צָרִיךְ לְבָרֵךְ עַל כָּל אַחַת וְאַחַת, וְהוּא הַדִּין אִם לֹא הָיָה בְּדַעְתּוֹ מִתְּחִלָּה יג עַל כֻּלָּם הָוֵי כְּמַפְסִיק בֵּינֵיהֶם: { הַגָּה: וְכֵן אִם פָּשַׁט הָרִאשׁוֹן קֹדֶם שֶׁלָּבַשׁ הַשֵּׁנִי צָרִיךְ לַחֲזֹר } יד { וּלְבָרֵךְ } (ת''ה סי' מ''ה). יג הַלּוֹבֵשׁ טַלִּית קָטָן וּמְבָרֵךְ עָלָיו כְּשֶׁהוֹלֵךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת וּמִתְעַטֵּף בְּטַלִּית גָּדוֹל צָרִיךְ לְבָרֵךְ עָלָיו, דַּהֲלִיכָה מִבֵּיתוֹ לְבֵית הַכְּנֶסֶת טו חֲשִׁיבָה הֶפְסֵק, וְאִם מִתְפַּלֵּל בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, אִם הָיָה דַּעְתּוֹ מִתְּחִלָּה גַּם עַל טַלִּית גָּדוֹל וְלֹא הִפְסִיק בֵּינְתַיִם בְּשִׂיחָה אוֹ בִּדְבָרִים אֲחֵרִים, אֵינוֹ צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ. יד וְאִם פָּשַׁט טַלִּיתוֹ אֲפִלּוּ הָיָה דַּעְתּוֹ לַחֲזֹר וּלְהִתְעַטֵּף בּוֹ מִיָּד, צָרִיךְ לְבָרֵךְ כְּשֶׁיַּחֲזֹר וְיִתְעַטֵּף בּוֹ: { הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין מְבָרְכִין אִם הָיָה דַּעְתּוֹ לַחֲזֹר וּלְהִתְעַטֵּף בּוֹ } (אָגוּר סִימָן ל''ד) { וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא כְּשֶׁנִּשְׁאַר עָלָיו } טז { טַלִּית קָטָן וְהָכֵי נוֹהֲגִין } (שָׁם) { עַיֵּן לְקַמָּן סִימָן כ''ה סָעִיף י''ב. } טו יז אִם נָפְלָה טַלִּיתוֹ שֶׁלֹּא בְּמִתְכַּוֵּן וְחוֹזֵר וּמִתְעַטֵּף, צָרִיךְ לְבָרֵךְ, וְהוּא שֶׁנָּפְלָה כֻּלָּהּ. אֲבָל אִם לֹא נָפְלָה כֻּלָּהּ, אַף עַל פִּי יח שֶׁנָּפְלָה רֻבָּהּ אֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ. טז הַלָּן בְּטַלִּיתוֹ בַּלַּיְלָה צָרִיךְ לְבָרֵךְ עָלָיו יט בַּבֹּקֶר, אַף אִם לֹא פְּשָׁטוֹ, וְטוֹב לְמַשְׁמֵשׁ בּוֹ בִּשְׁעַת בְּרָכָה: { וְכֵן יַעֲשֶׂה מִי שֶׁלּוֹבֵשׁ טַלִּיתוֹ קֹדֶם שֶׁיֵּאוֹר הַיּוֹם } (הגמ''יי בְּשֵׁם סֵפֶר הַתְּרוּמָה וּסְמַ''ג וּסְמַ''ק וְהַמָּרְדְּכַי בְּהִלְכוֹת תְּפִלִּין). יז נִתְכַּסָה בְּבֶגֶד שֶׁהוּא חַיָּב בְּצִיצִית, וְלֹא הֵטִיל בּוֹ צִיצִית בִּטֵּל כ מִצְוַת עֲשֵׂה:

באר היטב - סימן ח - הלכות ציצית ועטיפתו

א א יתעטף בציצית. מיד אחר נט''י. טור: ב מעומד. וה''ה העטיפה יהיה מעומד בתשובת בית יעקב סי' כ''ט פסק דמברך אחר העטיפה שלא כמנהג העולם ע''ש והיד אהרן ובני חייא חלקו עליו. והיד אהרן העלה לאחר ששם הטלית עליו אף שלא שם ציצית בידו רק השליכו לאחוריו יוכל לברך ע''ש עיין הרמ''ע מפאנו סי' ק''ב. ובתשובת דרכי נועם סימן ג': ב ג ונכון שיכסה. וצריך לכסות ראשו מתחלת התפלה עד סופה כדי שיתפלל באימה עיין הרדב''ז ח''א סי' קצ''ו. ובדבר שמואל סי' קכ''ג. כתב בכוונת האריז''ל היה מכסה הטלית על התפילין של ראש ועיין סי' כ''ז דעכ''פ לא יכסה לגמרי. בשעת עטיפה יזרוק כל הד' ציצית לצד שמאל כעטיפת ישמעאלים כדי הילוך ד' אמות עיין הרדב''ז ח''א סי' תקע''א ובהלק''ט ח''ב סי' ס''ג וביד אהרן ואותן המניחין הטלית המקופל סביב הצואר על כתפיהן לא יצאו י''ח. עיין מ''א: ד ד ציציות. נהגו לעשות עטרה מחתיכת משי לסימן שאותן ציצית שלפניו שיהיו לעולם לפניו כמ''ש קרש שנתן בצפון זכה לעולם בצפון של''ה ובכתבי האריז''ל כ' שלא היה האריז''ל מקפיד ע''ז ויש נוהגים לשום צד ימין על כתף שמאל שיהיו מסובבין וכ''מ סימן ש''א ס''ל. מ''א: ה ה בציצית. בשו''א תחת הבי''ת. לבוש וכ''כ שכנה''ג וש''ת והב''ח סי' י''ד כ' לומר בפתח: ו כאחת. ר''ל כל חד וחד מתעטף בטלית מיוחד אלא שבפעם אחד נעשה כל העטיפות: ו ז על מצות ציצית. עיין ב''י מה שמביא בשם מהר''א שהקשה איך מברכין על מצות ציצית והא קי''ל על לשעבר משמע וכו' ע''ש ובד''מ כתב טעם למנהג ומסיים לפיכך מברכין לשון על דמשמע לשעבר ע''ש לכאורה קשה דאיתא בפסחים דף ז' ע''ב דאסיקנא שם והלכתא על ביעור חמץ. פרש''י שם דלהבא נמי משמע עיין מ''ש הרא''ש בפ''ק דפסחים בשם ר''ח ומה שכתבו התוס' בסוף ר''א דמילה ד''ה אבי הבן וכו' ומ''ש הכ''מ סוף הלכות ברכות ובתשובות מהר''י מינץ סי' ק''י ובתשובת מהרי''ל סי' י''ד: ז ח להפריד. ואם נשתהה לבא לבה''כ ובעוד שיפריד הציצית יתבטל מלהתפלל עם הציבור אין צריך לדקדק בזה. מ''א: ט ט לבטלה. אע''ג דבלא''ה יש חשש איסור שילבש בגד של ד' כנפות בלא ציצית מ''מ אוקמי ליה אחזקתיה שהיה כשר רק משום חומרא דלא תשא וגו' החמירו דוקא לבודקו. עפ''ז מי שלבש הרבה בגדים של ציצית א''צ לבדוק אלא א' מהם כיון שברכה אחת לכולם. אבל לפי החשש שילבוש בגד של ד' כנפות בלא ציצית צריך לבדוק כולם. ונכון להחמיר. וצריך לבדוק למעלה במקום הנקב הטלית עד הקשירה ט''ז. כתב הט''ז בסי' י''ג ס''ק ז' מי שקראוהו לספר תורה ולובש טלית א''צ לבדוק בעת ההוא משום טורח הציבור ע''ש. מי שהולך בדרך ומתירא לבדוק הציצית של טליתו שמא יהא פסול ואין לו טלית אחר מותר להעלים עיניו ולברך בלא בדיקה. בית יעקב סי' פ''ד: י י ימשמש בציצית. אע''ג דבעי עובר לעשייתן דאותו שעה לא הוי חזי. ט''ז: יא יא על בגדיו. ובכתבים איתא דטלית קטן דוקא תחת בגדיו כתב מ''א נראה לי דצריך שיהיו הציצית מבחוץ ולא כאותם שתוחבין אותם בכנפות (לכן) אנשים ההולכים בין עכו''ם יוצאין בזה. אך בשעת ברכה יהיו מגולין עיין שם: יב יב ואם מפסיק ביניהם. פירוש אם שח ביניהם. ודוקא שלא לצורך לבשה אבל אם אמר תנו לי בגד ללבוש וכה''ג שהוא צורך לבישה אין צריך לחזור ולברך. ע''ת ועמ''א: יג על כולם. משמע דאשעת ברכה דוקא קפיד שיכוין על כולם אבל אם בירך ע''ד בגד אחד וקודם שהלבישו הביאו לו עוד אחד ונמלך גם כן עליה ללובשו חייב לברך שנית על לבישה השנית. וט''ז הניח בצ''ע עיין שם וע''ת פסק בפשיטות דאין צריך לחזור ולברך וכן כתב פרישה לי''ד סימן י''ט עיין שם: יד ולברך. מגן אברהם חולק ופסק דאין צריך לברך אם דעתו עליו: יג טו חשיבה הפסק. שיעור ההליכה לכשיהיה חשיבה הפסק הם כ''ב אמה. והוא מדברי תוס' בפרק אלו נאמרין והביאו הרמ''א לקמן סימן קס''ו ועיין בתשובת בית יעקב סי' ט''ז ובט''ז ס''ק י'. ובתשובת חכם צבי סי' קנ''ח מה שתמה ע''ז. ועי' בספר בני חייא מה שתירץ על זה ועיין בחות יאיר רכ''ז. ובמ''א סי' קס''ו ס''ק ג'. כתב המ''א נ''ל דאם שניהם בבית אחד לא חשיב הפסק מחדר לחדר ע''ש. וט''ז פסק דאפי' הליכה מביתו לבהכ''נ לא הוי הפסק אם לא שפסק בדברים אחרים או שח או מניח תפילין בנתיים א''כ ברכת תפילין הוי הפסק בין טלית קטן לגדול אבל הילוך לחוד לא הוי הפסק ע''ש ועיין בשיורי כנה''ג שהאריך: יד טז טלית קטן. וט''ז כתב לענין מעשה ודאי ספק ברכות להקל ואין לברך שנית אם היה דעתו לחזור ולהתעטף בו אפילו לא נשאר עליו טלית קטן כמו שפסק רמ''א סי' כ''ה לענין תפילין באם הי' דעתו עליו דא''צ לחזור ולברך ע''כ. ומ''א כתב דברי הב''ח עיקר שכתב דמהר''ח איירי בשהסירו סתם לכן כשנשאר עליו טלית קטן עדיין לא הסיח דעתו מן המצות ע''ש. משמע נמי באם דעתו לחזור ולהתעטף אפי' לא נשאר עליו טלית קטן א''צ לברך ומינה אם לא היה דעתו ללבוש מיד לא מהני אם נשאר עליו טלית קטן וצריך לברך ואז א''צ לבדוק הציצית כשחזר ולובשו מ''א סי' י''ג ס''ק ה' ועיין מ''א סי' זה. ולכ''ע אם פשט טליתו בבוקר ונשאר עליו טלית קטן וחוזר ולובש טליתו במנחה אע''פ שהיה בדעתו כשפשטו בשחרית לחזור וללבוש במנחה אפי' הכי צריך לברך משום דשהה כ''כ. ע''ת וכ''כ בשכנה''ג בהגהת ב''י ס''ה ע''ש שהאריך: טו יז אם נפלה טליתו. ובזה כ''ע מודו דהא נפלה בלא דעת ואזדא ליה מצותה אפי' נשאר עליו טלית קטן לא מהני כמ''ש בס''ק שלפני זה ואם נפלה מעל כל הגוף אע''פ שנשאר בידו צריך לברך דאזדא לה מצותה דמצות עיטוף בגוף. מ''א: יח שנפלה רובה. ט''ז חולק אפי' בנפלה רובה צריך לחזור ולברך דומיא דתפילין אם נשמטו רובן ממקומן דצריך לחזור ולברך ע''ש. מי שלקח הטלית להתעטף בשתי ידיו וכשהגביה הידים לעטף נשאר הטלית בידו האחת א''צ לברך שנית. שיורי כנה''ג בהגהת ב''י ס''ט. מי שנטל טלית להניחו ובירך עליו וקודם שסיים הברכה נאבד מידו ימשוך הברכה וילך למקום הטלית ויסיים הברכה הלכות קטנות ח''ב סימן קנ''ג. מי שהי' מתפלל תפלת י''ח ונפל טליתו מעליו ובעוד שהי' מתפלל הניחו אחרים עליו כשסיים תפלתו ימשמש בציצית ויברך שיורי כנה''ג סי' י'. במקום שנוהגים שמשליכין טלית על החתנים והכלות בעת חתונתם צריך החתן לברך על הטלית ברכת ציצית. ע''ת וכ''כ השכנה''ג ס''ה והיינו לפי צדדי דינים המבוארים בסי' זה כמבואר שם ע''ש. ובתשובת גינת ורדים חלק א''ח כלל א' סי' כ''ה חלק עליו וכ' דמאחר דהטלית שמשליכין על החתנים אינו אלא להגן ולא לכבד ולרומם א''צ לברך ע''ש והמחבר יד אהרן סותר דבריו של המחבר גינת ורדים ופסק דצריך לברך. וכן בעל הלכות קטנות ח''א סי' כ''ב פסק ג''כ דצריך לברך וכ''כ בתשובת שבות יעקב ח''ב סי' כ''ג וסיים שם דלצאת כל הדעות יטול טלית שאולה ע''ש: טז יט בבוקר. ב''ח וט''ז חלקו ופסקו דא''צ לברך בבוקר (כיון דכסות יום חייב אף בלילה להרא''ש. א''כ לא הוי ליה שעת פטור כלל וכ''כ בספר זכרון להגאון מהר''י הכהן). ומ''א כתב טוב לפטור אותה בטלית גדול ועיין בשכנה''ג שהאריך. כתוב בדרשת מהר''ם מינץ הישן ביום לא יסלק מעליו הטלית קטן רק יכסה בו בשעת שינה וכשלובשו אין צריך ברכה ובזה יוצא מכל הספיקות: יז כ מצות ציצית. דציצית חובת גברא לענין זה שאם נתכסה בטלית אז חל עליו החיוב עיין סימן י''ז:

מגן אברהם ח׳ - סימן ח - הלכות ציצית ועטיפתו

א׳ יתעטף וכו'. מיד אחר נט"י [טור]: ב׳ מעומד. פי' הברכה והעטיפה שתיהן יהיו בעמידה וצ"ע דבי"ד ר"ס שכ"ח משמע דמותר לברך מיושב והוא משנה שלימה וי"ל דהפרשת חלה אינו מצו' כ"כ דאינו עושה אלא לתקן מאכלו דומיא דשחיט' כנ"ל עמ"ש סי' תקפ"ה ואותן המניחין הטלית המקופל ומשלשלין אותו סביב הצואר על כתפיהן לא יצאו י"ח [מ"ב] ובכתבים כתוב שצריך להתעטף עד פיו כעטיפת הישמעאלים כדי הילוך ד"א ואחר כך יתעטף עד החזה פנים ואחור וכ"כ בל"ח שעיקר העיטוף בגוף עסי' י' ס"י: ג׳ בטלית. וכתוב בכוונות שהאר"י היה מכסה הטלית על התפילין ש"ר ועססי' כ"ז דעכ"פ לא יכסה לגמרי: משמע בקדושין דף כ"ט שבחור שלא נשא אשה לא היה מכסה ראשו בטלית אפילו הוא ת"ח, ובדף ח' איתא דמי שאינו ת"ח אפילו נשוי לא היה מכסה ראשו ע"ש: ד׳ ויעמוד. די"א דבעי דוקא עיטוף ועיטוף בכל דוכתא משמע עטיפת הראש (ת"ה) ונ"ל דזהו דוקא בבגד שעושים כעין חתיכה א' מרובעת ובית הצואר באמצע וא"כ כשמתעטף בארכו כמ"ש ב"י בשם הרי"א דדוק' זהו מיקרי עיטוף ה"ל ב' ציצי' מצד זה וב' ציצי' מצד זה אבל אם הבגד תפור אז באין כל הציצית מצד א' ועסי' י' ס"ו, ומיהו אין קפידא כ"כ בזה דרוב הפוסקים ס"ל דא"צ עיטוף וכ"ש לדידן דמברכין על מצות ציצית פשיטא דא"צ עיטוף וכ"כ רמ"מ סי' ק"י: ה׳ ואחר כך. דעיקר הקפידא בשעת לבישה דהא אי בעי היה מסירה אח"כ ומה"ט לא בעי מעומד אלא לבישה [ת"ה]: ו׳ וילבישנו. ונהגו לעשות עטרה מחתיכת משי לסי' שאותן ציצית שלפניו שיהיו לעולם לפניו כמ"ש קרש שזכה להנתן בצפון לעולם בצפון [של"ה], וכתוב בכתבים האר"י לא היה מקפיד בלבישת הטלית לשום תמיד על צד א' כמו שנוהגין הרבה ובכוונ' הגיר' האר"י לא היה מקפיד לשום תמיד צד א' על הראש כמו שנוהגין הרבה עכ"ל ויש נוהגין לשום צד ימין על כתף שמאל שיהיו מסובבין וכ"מ סי' ש"א ס"ל: ז׳ בציצית. בשו"א (לבוש) וב"ח סי' י"ד כתב על פי הדקדוק לומר בפת"ח: ח׳ שלשה. כתב בהג"מ /בהג"א/ ספ"ג דר"ה שאם אחד מתעטף בציצית יכול חבירו לברך לו ובת"ה סי' ק"מ כתב מי שקושר תפילין לחבירו בראשו מסתמא לא יברך אלא הלובש וכו' ע"כ וצ"ל דהג"מ מיירי שהמתעטף אינו בקי בברכה ועסי' תקפ"ה ס"ב: ט׳ והאחרים. ועפ"ז נהגו שיברך הש"ץ בקול רם להוציא רבים י"ח (ד"מ): י׳ צריך. כתב ב"ה בעידן תכלת קאמר להפריד תכלת מצד א' ולבן מצד א' ויפה לדקדק ולעשות זכר לתכלת ע"כ אם נשתהה לבא לב"ה ובעוד שיפריד הציצי' יתבטל מלהתפלל עם הצבור א"צ לדקדק בזה: י״א יעיין. הרא"ש כתב דנהגו שלא לבדקן דאוקי אחזקתייהו אלא שהחרד על דבר ה' יש לו לבדוק והב"ח כ' דלא אוקמי' אחזקתי' כיון שאין החזק' בטבע ממילא אלא מכח אדם שתיקן הציצית [ורובא עדיף מחזקה] כדאמרי' ר"פ האשה בתרא [ובבכורות מסקי'] דרובא דתליא במעשה לא חשיב רוב ע"כ, ולא ידענא מאי קאמר דהתם אמרי' שמא לא בא עליה זכר ואת"ל בא עליה שמא לא נתעברה משא"כ כאן דנתקנו הציצי' כהלכתן אוקמיה אחזקתייהו כמו מקוה שהמשיכו לתוכה מ' סאה שא"צ לבודקה בכל עת שטובל בה אך נ"ל דמ"מ חייב לבודקן משום דאין סומכין על החזקה במקום דיכולים לבררו כמ"ש בי"ד סי' א ולפי טעם זה אם בתוך שיתעסק בבדיקתו לא יוכל להתפלל עם הצבור רשאי ללובשו בלא בדיק' אך נ"ל ט"א דלא מקרי חזקה דעשויה ליפסק בכל שעה וכמ"ש בי"ד סי' ר"א סי' ס"ה בשם תשובת הר"ן ומה"ט לא נהגו לבדוק החוטין שלמעלה מן הגדיל שמונחין על הבגד משום דאין עשוין ליפסק ואף על גב דכתב הב"י סי' י"ג בשם הרא"ש דלא חייש' כ"כ דאף אם יפסקו אין נפסלין מיד לשיטתיה אזיל דס"ל דלא מיפסלו עד שיפסקו כולן אבל לדידן חיישינן ועסי' י"ב ומ"מ יש לסמוך ע"ז בשעת הדחק אם יודע שהיו כל החוטין שלמים מאתמול וכ"מ בב"ח כאן, ובסי' י"ז כתב דאם בדקו כשגנזו א"צ לבדוק בשעת הברכה וכמ"ש בי"ד סי' י"ח ע"ש: י״ב ויברך להתעטף. אעפ"י שכבר לבשו תוספות סוכה דף ל"ט וכ"כ במנהגי מהרא"ק: י״ג ויזכור. ובכתבים דטלית קטן דוקא תחת בגדיו ע"ש, ונ"ל דצריך שיהיו הציצית מבחוץ ודלא כאותם שתוחבין אותן בהכנפות וזו היא מ"ש בגמ' אין ציצית אלא יוצא אך מל' התו' בברכות דף י"ח משמע דיוצא בזה בדיעבד ויש לדחות דאף אם המתים חייבים לא שייך גבייהו וראיתם אותו משא"כ בחי מיהו י"ל אם איתא דגבי חי כה"ג אינו יוצא א"כ היה לועג לרש עמ"ש סי' כ"ג ס"ב, לכן נ"ל דהאנשים ההולכים בין העכו"ם יוצאין בזה אך בשעת ברכה יהיו מגולין כדי הילוך ד"א עמ"ש ס"ב: י״ד צריך. פי' אם סח ביניהם כמ"ש סי"ג עיין ב"י ונ"ל דהרא"ש לשיטתי' אזיל שכתב בי"ד סי' י"ט דשיחה בין שחיטה לשחיטה הוי הפסק כיון שהן ב' מצות ה"ה כאן אבל תקיעת שופר דהוי מצוה א' אם סח בנתיים א"צ לחזור ולברך אבל הפוסקים שם דא"צ לברך ה"ה כאן דדוקא בתפילין שהם שתי מצות של חובה צריך לברך אבל הכא רשות דאי בעי לא ישחוט הוי כמו שסח באמצע סעודה שא"צ לברך לכן יזהר כל אדם שלא ישיח בנתיים כמ"ש אך אם השיח בנתיים הכריעו האחרונים שם דא"צ לברך [עמ"ש סי' רט"ו ור"ס קס"ז] ואם הפסיק הפסק גדול לכ"ע צריך לברך דהוי היסח הדעת אבל לכתחלה לא יפסוק דאסור לגרום ברכה שא"צ וכמ"ש: ט״ו אם לא. אף על גב דגבי שחיטה י"א דא"צ לברך היינו משום דסוברין יש קבע לשחיטה כל זמן שעוסק בה דרגילין להביא יותר [עמ"ש סי' ר"ו דגבי מילה נמי מה"ט צריך לברך דלא כש"כ סי' רס"ה] משא"כ בלבישה דהוי נמלך ועסי' קע"ו: ט״ז אם פשט. צ"ע דאף דהת"ה צידד לומר כן הלא סיי' אמנם בתשובת הר"ח לא משמע הכי וכו' ע"ש, ועוד דמ"ש משחיטה כששחט א' דמי לפשט הראשון ואפ"ה לכ"ע א"צ לברך כשהיה דעתו מתחלה על השני כדאיתא בגמרא פ"ו דחולין וכ"מ בתשובת מהרי"ל סי' י' דדוקא כשהסיח צריך לברך וכ"כ הלבוש, ולא דמי למ"ש סי"ד דהתם לא היה דעתו בשעת ברכ' שיפשיטנו ויחזור וילבישנו אבל הכא הי' דעתו לכך [דלא כע"ת] וגם הת"ה לא כתב מעיקר' כך אלא לפי מ"ש לעיל מיני' דברי מהר"ם דאפי' בירך על הטלית והלך לבית הכנסת וחזר ולבש טלית קטן אין צריך לברך כל שלא הסיח בנתיים דכולה חדא מצוה היא וע"ז קאמר דאם פשט הטלית גדול ודאי מקרי היסח הדעת כיון שהפסיק בתפלה וצריך לברך אבל לפי מ"ש הרב"י בסי"ג דצריך שלא יפסוק כלל אין חילוק בן פשט ולא פשט וכ"פ באגודה פ' התכלת וז"ל שעל טלית של משי נהגו שלא לברך אלא מברך על של צמר ומסירו ולובש של משי ע"כ וכ"כ ב"י בסי' ל"ד בשם ס"ה גבי ב' זוגות תפילין ע"ש: י״ז חשיבה הפסק. נ"ל דאם שניהם בבית א' לא חשיב הפסק מחדר לחדר וכמ"ש סי' קע"ח ורע"ג ואם יצא מביתו וחזר מיד צריך לברך דהוי מדברים שאין טעונין ברכה לאחריהן דשינוי מקום הוי הפסק כמ"ש סי' קע"ח ודעת מהר"מ נ"ל דס"ל דשאני ציצית כיון שעדיין עליו לא הוי שינוי מקום הפסק דל"ד לאכילה שהראשונה אזדא ליה ואף על גב דכתב בת"ה שמסתמא פשט טליתו היינו אחר בואו לביתו וא"כ לא שינה מקומו אחר שפשט כנ"ל, ובע"ת דימה זה לברכות ק"ש ול"ד להדדי כי עוכלא לדנא דבאמצע מצוה א' לא שייך הפסק עסי' ק"ד: י״ח צריך לברך. צ"ע דכתב בסי' תרל"ט בשם המ"מ דאם יצא מן הסוכה אדעתיה לחזור מיד דא"צ לברך ומ"ש הכא דצריך דהא בגמ' יליף סוכה מתפילין לענין זה ובאמת דעת האחרונים כרמ"א ואם שינה מקומו לא הוי הפסק כיון שחזר ולבש אותו טלית עצמו כמ"ש סי' ר"ו וכ"ה בד"מ דלא כע"ת ועסי' קע"ח, מ"מ נ"ל אם לא היה בדעתו ללובשו מיד צריך לברך וכמ"ש גבי סוכה וכ"ה בטור כאן דלא כע"ת ס"ק כ"ג: י״ט טלית קטן. משמע דעת רמ"א אפי' היה דעתו לחזור ולהתעטף לא מהני אא"כ נשאר עליו טלית קטן, והקשה ל"ח דבסי' כ"ה סי"ב פסק דא"צ לברך ותי' דמ"ש כאן והכי נוהגין קאי אדלעיל בי"א הראשון ולישנא לא משמע הכי וב"ח כ' דמהר"ח מיירי כשהסירו סתם ולכן כשנשאר עליו טלית קטן עדיין לא הסיח דעתו מן המצוה וכ"מ בד"מ וז"ל הרר"י ספ"ק דברכות התפילין והציצית כשחולצן נגמרה מצותן ולפיכך כשחוזר ומניחן מצוה אחרת היא וצריך לברך, אבל בתורה כשקרא פעם א' לא נגמרה עדיין מצות הקריאה ולפיכך כשחוזר וקורא למצותו הוא חוזר וא"צ לברך עכ"ל וזהו ג"כ כוונת מהר"ח אבל לשון רמ"א שבש"ע א"א ליישבו אלא בדוחק, ולענין הלכה דברי הב"ח עיקר וכ"כ בד"מ: כ׳ נפלה. ובזה כ"ע מודו דהא נפלה בלא דעת ואזדא ליה מצותה כמ"ש סימן כ"ה, ונ"ל דאם נפלה מעל כל הגוף אף על פי שנשארה בידו צריך לברך דאזדא לה מצותה דמצו' עיטוף בגוף כדאמרינן גבי תפילין שנשמטו ממקומן: כ״א צריך לברך. דקי"ל לילה לאו זמן ציצית הוא והוי הפסק, וב"ח פסק דא"צ לברך וטוב לפטור אותה בטלית גדול:

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים ח׳

א׳ מעומד. דכתיב לכם וילפי' בג"ש מעומר דכתיב ג"כ לכם ובעומר כתיב בקמה פי' בקומה: ב׳ כדרך בני אדם. אע"ג דגבי אבל בעי' עטיפה שיכסה גם פיו היינו מדכתיב לא תעטה על שפם אבל לענין ציצית אע"ג דמברכין להתעטף מ"מ היינו כסוי דכתיב אשר תכסה בה כדרך מנהג בני אדם להתכסות: ג׳ ונכון שיכסה ראשו בטלית. בטור כתב ומכסה ראשו שלא יהיה בגלוי הראש ופי' בו ב"י שלא יהיה בגלוי הראש מטלית של מצוה שצריך שיכסה ראשו בציצית לקיים מצוה מן המובחר עכ"ל וז"ל ד"מ אף כי מצוה לשמוע דברי ב"י ופירושו מ"מ נ"ל דמ"ש רבינו הוא כפשוטו שלא יהיה בגילוי הראש כי בלא ציצית אין איסור לילך בגילוי הראש רק מדת חסידות כמ"ש בסי' ב' בשם הר"ם ולכן כתב בשעת עטיפת ציצית צריך לכסות ראשו עכ"ל. ולענ"ד דאדרבה בא רבינו להזהיר שיהיה נזהר כ"כ בכיסוי הראש שאפילו בשעה שמעוטף בטלית של מצוה צריך שלא יזוז ממנו כסוי של ראשו. והטעם שטלית של מצוה פעמים הוא מסולק מראשו כמ"ש רבינו בשם העיטור ונמצא שיהיה אז בגילוי הראש אבל לא הקפיד רבינו שיהיה הטלית ג"כ על הראש מטעם מצות ציצית. ובענין עיקר הדבר אם יש איסור להיות בגלוי הראש כתב רש"ל בתשו' סי' ע"ב דאין איסור מצד הדין דלא כמהרא"י וראייתו ממה שמצינו גבי ק"ש שאמר הקב"ה לישראל הרי לא הטרחתי עליכם לקרו' פרוע הראש משמע דאין איסור בדבר וכתב עוד דמדת חסידות הוא לבד מדאמרינן פ' כל כתבי תיתי לי דלא מסגינ' ד"א בגילוי הראש ודוקא הליכת ד"א ומסקנתו דמ"מ אפילו בלא תפלה יש ליזהר מאחר שהם תופסים אותו לקלות ולפריצות ובשעת הלימוד אם הבגד כבד עליו יכסה ראשו בבגד דק או משי ואפי' ירצה לברך ברכת הנהנין והוא בלילה שאין לו כובע או באמבטי די לו במה שמכסה ראשו בידיו אף שלענין מכסה את לבו לא סגי בכיסוי היד כמו שכתב מהרא"י היינו מטעם שדרך האדם לכסות לבו בידיו ולא ניכר שצריך לכסות הלב אבל למעלה מראשו שהוא ניכר די בכך בפרט באקראי בעלמא עד כאן לשונו. ונראה לי שיש איסור גמור מטעם אחר דהיינו כיון שחוק הוא עכשיו בין העכו"ם שעושין כן תמיד תיכף שיושבין פורקין מעליהם הכובע ואם כן זה נכלל בכלל ובחוקותיהם לא תלכו כ"ש בחוק זה שיש טעם דכיסוי הראש מורה על יראת שמים כההיא דסוף שבת כסי רישך כי היכי דליהוי עלך אימתא דמרך וכן בקדושין דף ל"ג ההוא גברא דלא מכסי רישי' אמרו כמה חציף האי גברא כו' וכ"כ בס' המורה פנ"ב ע"ג גדולי חכמינו נמנעים מלגלות ראשם להיות השכינה חופפת וסוככת אותן וכן היו ממעטים דבריהם לזאת הכוונה כו' עכ"ל. ודאי ירחיק עצמו בזה יותר משאר חוקותיהם אבל מכל מקום מה שכתב רש"ל דדי בכסוי היד על הראש ודאי די בזה אף לסלק חוקות העכו"ם כיון שהוא מורה בזה שאסור לו לישב בגלוי הראש אבל לא יועיל לענין שיצא דבר קדושה מפיו וכמ"ש בסימן ע"ד וצ"ע כנ"ל: ד׳ יוצאין בהם. דהאידנא כל כסות שלנו דרך כסוי הם ועטוף לא רמיזא באורייתא: ה׳ בטלית כאחד. פי' כל אחד מתעטף בטלית מיוחד אלא שבפעם א' נעשו כל העטיפות: ו׳ אלא לובשו. והברכה דלהתעטף נוסח הברכה היא כך כמו לישב בסוכה: ז׳ על מצות ציצית. כ' ד"מ טעם המנהג כי חששו לדברי הפוסקים שאין יוצאין בטלית קטן כזה לפי שאין בו עיטוף ולכן לא מברכין להתעטף דהוי משמע דמקיימין המצו' כתיקונ' רק מברכין להש"י שנתן לנו מצות ציצית ואף שאין מקיימין עכשיו כתיקונו. ובזה מתורץ שמברכין לשון על דמשמע לשעבר עכ"ל. ועסי' ט"ז דין טלית קטן כמה שיעורו: ח׳ כדי שלא יברך לבטלה. אע"ג דבלא"ה יש חשש שילבש בגד של ד' כנפות בלא ציצית מ"מ אוקמי ליה אחזקתו שהיה כשר רק משום חומרא דלא תשא וגו' החמירו דוקא לבודקו וע"ל סי' י"ג ס"א. וא"ל הא אין סומכין על החזקה כל שיש לפנינו לבודקו כמ"ש הש"ע בי"ד סימן א' י"ל הכא שאני דכבר בדק הטלית רק דחיישינן לקלקול ע"כ שפיר סומכין מדינא אחזקה. ועפ"ז מ"ש הטור וש"ע הטעם משום ברכה לבטלה מי שיש לו הרבה בגדים של ד' כנפות זה ע"ז א"צ לבדוק רק א' מהם כיון שברכה א' לכולם אלא דמ"מ יש לעשות כמ"ש נ"י שהוותיקין כ"ז שמתעטפים מעייני' בחוטים ומפרידי' אותה יפה ורואין אם לא נעקר חוט א' מעיקרו גם צריך לעיין באותו חלק של ציצית שהוא בתוך נקב הטלית עד הקשירה שרגיל ג"כ להתקלקל כנ"ל ועמ"ש סי' י"ג ס"ב: ט׳ ימשמש בציצית. הקשה ב"י האבעי' עובר לעשייתן ותי' דמ"מ הוי עובר לעשייתן במה שיקיים אח"כ ומביא ראיה מדברי ר"י שכתב בתפילין דמי ששכח לברך קודם הנחת תפילין יברך כ"ז שעודן עליו ונראה דא"צ לזה דאין שייך כאן עובר לעשייתן דאותה שעה לא הוי חזי וכ"כ הר"ן ספ"ג שאכלו לענין טבילה דמברך אחר המעשה משום דאכתי גברא לא חזי: י׳ אם לא היה בדעתו מתחלה כו'. משמע דאשעת ברכה דוקא קפיד שיתכווין על כולם אבל בירך ע"ד ללבוש בגד א' וקודם הלבישה הביאו לו עוד א' ונמלך ג"כ עלי' ללובשו חייב לברך שנית על לבישה השנית. ולכאורה קשה מ"ש מפירות לקמן בסי' ר"ו דאם הביאו לפניו עור בשעה שיש מן אותן הפירות לפניו דא"צ לברך וי"ל דשאני פירות שכן דרך להביא עוד לפניו משא"כ בלבישה שאין דרך כ"כ להביא לו עוד מלבוש מה שלא חשב עליו מתחלה וחילוק זה הוא ג"כ בטור בין שחיטה לפירות דבי"ד סי' י"ט פסק דאם לא היה דעתו בשעת הברכה חייב לברך עליו ואפילו הביאו לפניו בעוד שהיה מקצת מן הראשונים עדיין לפניו אלא לדע' הסמ"ג שם ובש"ע פסק שם כוותי' דבעוד שהיו לפניו מן הראשון א"צ לברך על שחיטת השני ק' מ"ש שחיטה מציצית דהכא וא"כ פסקי הש"ע סותרים אהדדי דכאן פסק כהטור ובי"ד פוסק כסמ"ג ומו"ח ז"ל כתב כאן ל"ד לפירות ולשחיטה די"ל איכא קבע לשחיטה ולאכילה משא"כ בלבישה דאין קבע ע"כ ואין הבנה לדברים אלו דבהדיא כתב ב"י בי"ד סי' י"ט דגבי אכילה לא שייך קבע שלפעמים נמשך אדם מסעודה לסעודה. אבל לענין שחיטה גמר הוי סילוק כו' עכ"ל. ופשוט הוא דאין שייך טפי לומר קבע בשחיטה מבציצית. וצ"ע ליישב זה בפרט לברך ברכה שאינה מבורר לחיוב: י״א דהליכה מביתו לב"ה הוי הפסק. זה כתו' בב"י דרך טעם על מ"ש הרא"ש והטור דמי שרגיל להתעטף טלית גדול בב"ה צריך לברך דמשום הפסק הילוך הוא. וק"ל מדברי התוס' פ' אלו נאמרין דל"ט שכתבו וז"ל דהכא בנ"י תיכף לברכה מיירי ושיעור תכיפה איכא למשמע מתכיפת סמיכה לשחיטה דאמרינן בפרק כל הפסולים כל הסמיכות שהיו שם קורא אני בהם תיכף לסמיכ' שחיטה חוץ מזו שהיתה בשער הנקנור שאין מצורע יכול ליכנס לשם אלמא כדי מהלך משער נקנור עד בית המטבחיים לא חשיב תכיפה ובמס' מדות משמע שהי' כ"ב אמה עכ"ל הרי דאין ההילוך עצמו חשיב הפסק אלא השהייה כדי אותו ההילוך דאי תימא דההילוך מצד עצמו הוה הפסק היאך ילפינן מהתם שיעור שהיי' בין נטיל' לברכה דלמא אין השהייה עושה כלום אפילו הרבה מזה ושאני התם בשער נקנור דהוי הפסק מצד מעשה ההילוך אלא ע"כ כל שלא שהה שיעור שהייה אפי' הלך באותו שיעור לא הוי הפסק ונמצא כאן לענין ברכת ציצית דלא איכפת לן בשהיי' אפי' הרבה כל שלא הפסיק בדבור דאל"כ הי' לו לחשוב שם תיכף לכל המצות עשיית הברכה אלא ודאי דאינו ולמה יהי' הפסק מחמת ההילוך לב"ה וכ"מ להדיא בת"ה שהביא ב"י בסי' זה שאין ההליכה הפסק כלל אלא שיחה של ד"א וכ"כ ב"י לקמן סי' ק"ד בשם הר"י אם נחש כרוך על עקבו ילך להשליכנו מעליו דלא מצינו הליכה שנקראת הפסקה בשום מקום עכ"ל ע"כ נלע"ד דטעם הרא"ש והטור שהצריכו לברך שנית על טלית גדול בב"ה משום דבשעה שמברך על טלית קטן בביתו מניח תיכף תפילין אחר כך כמ"ש בש"ע סי' כ"ה ס"ב ואח"כ מניח בב"ה ט"ג ומסתמא גם הרא"ש כ' עד"ז וא"כ ברכת תפילין הוה הפסק בין טלית קטן לגדול אבל לא ההילוך לב"ה כנלע"ד: י״ב צריך לברך כו' כתב זה לפי שיטתו בב"י בפירוש דברי הטור כי רבינו נסתפק בדין זה אם הוא דומה למ"ש בתפילין כל שזזו ממקומן צריך לחזור ולברך או דילמא גם בתפילין שזזו א"צ לברך רק אם לא ידע במה שזזו אבל אם ידע אה"נ דא"צ ופשט ב"י ספק זה מפ' לולב וערבה דרבא בירך על התפילין אחר שבא מבית הכסא ובודאי מסתמא גם לפני זה היו עליו תפילין. ואני אומר לפענ"ד דלא נתכוין רבינו בהבנת ב"י דגם בתפילין יש ספק אם חלצן קודם שהלך לב"ה דאם כן היה לו למנקט הספק בחדא מחתא בציצית ותפילין אלא ברור הוא דפשוט היה לו לרבינו הטור בתפילין שחולצן כדי ליכנס לבית הכסא דאז צריך לברך אח"כ כי ההיא דרבא והטעם דהא אסור ליכנס לב"ה בתפילין ע"כ ה"ל הפסק גמור משא"כ בציצית דמותר ליכנס לב"ה עם ציצית ובזה דוקא הוא דמבעיא ליה אם דומה לזזו תפילין מראשו מדעתו במקום שאין איסור ומסיק דגם בתפילין א"צ לברך כשעשה מדעתו במקום שאין איסור וזה דומה לציצית שהולך לב"ה ובתרוייהו א"צ לברך וחילוק זה מצאתי בד"מ והבי' ראיה מגמ' פ' מי שמתו לענין אם הפסיק בתפלתו אם צריך לחזור לראש ע"ש ע"כ דבר ברור הוא דאין מברכין על הציצית אחר שבא מב"ה ורוצה לחזור וללבוש כנלע"ד ועיין בסמוך אח"ז: י״ג וי"א דוקא כשנשאר וכו'. באגור כתב נשאל מהרי"ל על היוצא מבה"כ ומסיר טליתו מעליו ואח"כ חוזר אם יש לו לברך והשיב דמהר"מ הצריך לברך ומהר"ח חילק היכא דנשאר עליו טלית קטן אז כשחזר לא יברך עכ"ל וצידד ב"י דמיירי שיש דעתו ללובשו אחר כך ומהר"ם פליג על הטור דאי מיירי באין דעתו מ"ט דמהר"ח דס"ל א"צ אטו אם לבש טלית בשחרית והסירו וחזר ולבשו במנחה לא יהא צריך לברך אם נשאר עליו טלית קטן דמה לי זה מה לי אם הסירו על דעת שלא החזירו מיד ע"כ: ובלבוש תמה ג"כ על מה שתלה הדין בנשאר עליו טלית קטן דמה יועיל זה ונלע"ד ליישב דס"ל למהר"ח דדין זה הוא דומה למברך על פירות ואוכל מהן ובשעה שמקצת עדיין לפניו הביאו לו עוד דאין צריך לברך שנית כיון דעוסק עדיין בראשונות ה"נ דכוותיה דכל שיש עדיין עליו הטלית קטן והוא פשט את הטלית גדול אדעתא שיחזירנו אח"כ דא"צ לברך שנית ואע"ג דבעלמא אם יש עליו מלבוש אחד עם ציצית ורוצה ללבוש עוד אחר צריך לברך עליו ולא מדמי ליה לפירות כנ"ל דשאני התם דמעשה חדש הוא עושה משא"כ כאן שפושטו אדעתא להחזירו ע"כ מהני דבר זה כנ"ל טעם דיעה זו. אך ק"ל על דברי רמ"א שפוסק כאן דבעינן נשאר עליו טלית קטן והיינו בלא דעתו לחזור דהא מביא תחלה די"א שאין מברכין כלל אם היה דעתו כו' וע"ז מביא י"א בתרא דוקא בנשאר עליו טלית קטן דהיינו שהם אינם מחלקים בין דעתו ללא דעתו אלא מחלקים בין נשאר עליו טלית קטן כו' וא"כ קשה מאי מעליות' דטלית קטן וכקושי' ב"י. וא"ל דהי"א בתרא הוא ס"ל דתרתי בעי' דהיינו דעתו לחזור וגם טלית קטן חדא דבד"מ כתב בהדיא דהאי י"א בתרא שהוא דעת מהר"ח מיירי אפי' באין דעתו דמהני בטלית קטן ותו דהא בסי' כ"ה סי"ב כתב דאם הזיז תפילין אדעתא להחזירם דאין לברך וכבר נתבאר לעיל סי' ח' עכ"ל והכא כ' אפילו בדעתו לחזור דבעי' טלית קטן וא"ל דהתם כיון שהתפילין עדיין בראשו אע"ג דהזיזום ממקומם הוי כמו טלית קטן דכאן הא ודאי ליתא דכל שאין התפילין במקומן הוין כמונחים על השלחן. ולענין הלכה למעשה נלע"ד דודאי ספק ברכות להקל ואין לברך שנית בדעתו לחזור ולהתעטף אפי' לא נשאר עליו טלית קטן וכדבריו של רבינו הטור וכפסק רמ"א בסי' כ"ה בתפילין וכ"ה נמי כאן. ובפרט ששאר דיעות החולקות על הטור אינם מבוררים בפי' דבריהם: י״ד וחוזר ומתעטף. בב"י כ' דרבי' יליף לה מתפילין שזזו ממקומן שצריך לברך וצ"ע א"כ אמאי כתב בנפלה רובה א"צ לברך והא דבר פשוט בתפילין שנשמטו רובן ממקומן והמיעוט נשאר במקומן דצריך לברך כשמחזירן למקומן דהוי כמניחן מחדש א"כ גם בטלית יש לברך כשנפל רובו ועוד תמיה לי דבנ"י שלפנינו כתוב בהדיא בה"ק וז"ל אבל מורי היה אומר שחוזר ומברך אם נפלה מרוב גופו דה"ל היסח הדעת ומ"ש ב"י ראיה לנפלה רובו ממ"ש הטור סי' צ"ו בענין תפילה שאם נפלה כול' דוקא אין מחזירה ג"ז לא הבנתי דהתם מטעם הפסק לענין תפלה אמרינן דוקא כשנפלה כולה שצריך עיטוף חדש הוה הפסק ולא בנפלה רובה שא"צ רק משמוש להחזירה לא הוה הפסק אבל מברכה לא איירי שם דאף ברובה צריך לברך אחר התפילה: ט״ו הלן בטליתו וכו'. תמי' לי הא ציצית לאו חובת גברא אלא חובת מנא והאי מנא לא אפטר מציצית אפי' כשלבשו בלילה לדעת הרא"ש סימן י"ח א"כ לא היה כאן זמן פטור לבגד זה ואמאי יחזור עליו לברך מ"ש מאמצע יום. וזה נ"ל טעם רבינו שפסק דא"צ לברך בבוקר והב"י תמה עליו כמ"ש הרא"ש בתשובה דיברך עליו רק שימשמש כמ"ש ב"י ונראה דס"ל לרבינו דאפשר בשעה שכתב הרא"ש התשו' הנ"ל היה ס"ל כהרמב"ם דסי' י"ח דכסות יום פטור בלילה. אבל למאי דפסק אח"כ בפסקיו שהם אחרונים דכסות יום חייב אף בלילה ודאי הדר ביה מטעם שכתבתי. ומלבד זה צ"ע תשו' הרא"ש הנ"ל ואציע לפניך שיטת התלמוד והתשו'. רב יהודא רמי תכלתא לפרוזמא דאינשי' ביתי' (פי' היה מטיל ציצית לבגד אשתו) ומברך עליה כל צפרא להתעטף בציצית. (פי' ועוד אחרת עשה שהיה מברך עליה כל בקר) ופרכי' מדרמי על בגד אשתו ש"מ דס"ל מ"ע שלא הז"ג היא דאל"כ הרי נשים פטורות וא"כ אמאי מברך כל צפרא ופרש"י לא היה לו לברך רק פעם ראשון כשנתעטף כשהית' חדשה הא מכאן ואילך כיומא אריכתא הוא ואין לילה מפסיקו עכ"ל ומשני כר' דאמר תפילין כ"ז שמניחן מברך עליהן א"ה כל שעתא נמי פי' אפי' ביום כשפושטו והדר לובשו היה לו לברך ומשני ר"י אינש צנוע הוה ולא הוה שדי לגלימיה כולי יומא אלא בלילה והביא הרא"ש זה בתשוב' וז"ל ומשני כר' וכו' פי' בלילה היה פושטו ובבקר כשחוזר ולובשו מברך כו' ומשמע דמעיקרא היה סבור שלא היה פושטו בלילה ולכך הקשה כיון דסבר לילה זמן ציצית אמאי היה מברך דאם היה פושטו מאי קשיא ליה אם מברך בבוקר כשחוזר ולובשו אלמא לדידן דקי"ל לילה לאו זמן ציצית יש לברך בבוקר אף אם לא יפשוט טליתו. ולכאורה טוב למשמש בציצית בשעת הברכה עכ"ל. ויש לתמוה לפי פירושו דעיקר החילוק בין מקשן לתרצן דהמקשן ס"ל דלא היה פושטו בלילה והתרצן השיב לו דפושטו בלילה מי הכניסו למקשן לדוחק זה ולהקשות מכח זה דהא אין מדוחק זה שום רמז בגמ' ותו דאם כן ל"ל לתרצן לאתויי כר' לא ה"ל לומר רק פושטו בלילה ותו דגם לדברי המקשן ס"ל להרא"ש דאם פושטו בלילה צריך לברך עליו בבוקר אמאי קאמר אח"כ א"ה כל שעתא נמי לדידי' נמי תקשי ליה כן ע"כ נראה דודאי גם המקשן היה יודע דפושטו בלילה כסתם בני אדם אלא דהיה סובר כיון שאין זמן פטור בנתיים דהא לילה זמן ציצית אין לו לברך אלא פעם אחת וכפירש"י שזכרתי ומשני דס"ל כר' בתפילין דכל פעם שמניחן מברך אפילו ביום ואע"פ שאין זמן פטור בנתיים ומש"ה פריך שפיר אח"כ א"ה כל שעתא אפי' ביום כו' וא"כ אין ראיה משם למי שלא פשט טליתו בלילה. ונ"ל דמ"ה לא פסק רבינו כההיא תשובה דלאו דסמכא היא וראיה ברורה עוד שבסוף ה"ק מה' ציצית כתב הרא"ש הך סוגיא ופי' בו כפירש"י ש"מ דהדר ביה מאותה תשו'. ולענין הלכה נ"ל דהשומע לדברי רבינו הטור דא"צ לברך הרוויח ברכה שא"צ כנלע"ד. וראיתי גם למו"ח ז"ל שפסק ג"כ שא"צ לברך: ט״ז וטוב למשמש. הב"י הקשה הא חיוב למשמש כדאשכחן גבי תפילין ונ"ל דלא שייך משמוש אלא היכא שלבשן היום ולא מברך בשעת לבישה וע"כ צריך למשמש אח"כ בשעת ברכה כי היכי דלא ליתחזו כמאן דמברך על שעת לבישה שהיתה כבר וכבר הפסיק בנתיים משא"כ כאן שלא לבש היום ע"כ עיקר הברכה על קיום המצוה מכאן והלאה אלא דמ"מ טוב למשמש גם בזה כנ"ל נכון לדיעה זו אבל כבר כתבנו דלא קי"ל כי הך פיסקא אלא א"צ לברך עליו כלל בבוקר: י״ז וכן יעשה כו'. לשון וכן אינו מדוקדק דבדין הקודם הוי המשמוש אינו חיוב רק עצהיו"ט אבל בהך דינא דקודם אור היום הוי המשמוש חיוב כמו גבי תפילין הביאו ב"י: י״ח ביטל מצות ציצית. דציצית חובת גברא לענין זה שאם נתכסה בטלית אז חל עליו החיוב ועמ"ש סי"ז ס"ב:

ספר מחצית השקל על אורח חיים ח׳

ח׳:ע״ד א׳ (ס"ק א) יתעטף כו' מיד אחר נט"י. אפילו כשמשכי' קודם אור היום והטעם כדי שיתעטף מיד במצוה וכשיאיר היום ימשמש בו ויברך וכמ"ש ס"ס זה: ח׳:ע״ה א׳ (ס"ק ב) מעומד. פי' הברכה והעטיפה דבטור כ' וז"ל ומיד כו' יתעטף בציצית מעומד. הרי שכתב שהעטיפה יהיה מעומד. וגם בירושלמי יליף העטיפה בגז"ש דבעי מעומד דציצי' כתיב לכם ובעומר כתיב לכם ובעומר כתיב בקמה ודרשינן בקומה ומיניה יליף הירושלמי דגם ברכת כל המצו' בעי בעמידה. ולכם גבי עטיפ' כתיב דהא ברכה דרבנן א"כ ע"כ ילפי' דהעטיפה צ"ל מעומד. וכיון דהירושלמי יליף מיניה כל ברכת המצות. ע"כ הברכה דין המצוה יש לה ולכן צריך שיהיה העטיפה וגם הברכה מעומד. ועיין ב"ח וס' א"ר: ב׳ משמע דמותר כו' והוא משנה שלימה במס' חלה. דתנן האשה יושבת וקוצ' חלת' מעיסתה ערומה והיינו כשפניה שלמטה טוחות בקרקע ואף דבאיש בכה"ג אסור משום ברכ' דאסור משום גילוי ערותו. אבל באשה כה"ג ערותה מכוסה ורשאי לברך הרי דרשאי לברך מיושבת: ג׳ אינ' מצוה ובירושלמי לא אמרינן אלא ברכות המצות: ד׳ ואותן המניחים כו' לא יצאו י"ח. דאין בזה לא עיטוף ולא כיסוי. ואייתי ראיה מלקמן סי' ש"א סעיף ך"ט דאמרי' היוצא בטלית מקופלת בשבת חייב חטאת דאינו דרך לבישה והוי משא: ה׳ וכ"כ בל"ח קאי ע"ד מ"ב על אותן שמקפני' רק סביב צוארן דלא יצאו י"ח ע"ש סעיף ע' והוסיף דאפילו מכסה בו ראשו ומשלשלו על צוארו ואינה מכסה גופו כלל לא יצא י"ח ואייתי ראיה מסי' יו"ד ס"י דבגד שעיקרו עשוי לכסות הראש פטור מן הציצית אע"פ שמכסה ראשו ורובו. כ"כ הכא שאינו אלא כיסוי הראש דנראה שעיקרו לכסות הראש ואינו מכסה גופו דלא יצא: ח׳:ע״ו א׳ (ס"ק ג) בטלית כו' ועססי' ך"ז: ב׳ דעכ"פ כו' דכתיב וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך ויראו ממך. ותניא ר"א אומר אלו תפילין שבראש. לכך צריך שיהיו מגונין אלא שהכוונה שהטלית יכסה כל הראש וגם התפילין. ויהיה הטלית כעין גג על התפילין. אבל מ"מ יהיה נראי' מלפניו: ג׳ בקידושין דף ך"ט דאמרי' משתבח ליה ר"ח לרב הונא בדרב המנונא דאדם גדול הוא א"ל כשיבא לידך הביאהו לידי כי אתי לקמיה חזיא דלא כסי רישיה בטלית. א"ל אמאי א"ל משום דלא נסיבנא כו'. ובדף ח' אי' כו' דאמר רב כהנא שקיל סודרא בפדיון הבן. לדידי שוה חמש סלעים ואר"א ודוקא ר' כהנא דגבר' רבה ובעי גלימה לכסויי רישיה. אבל אינש דעלמא לא: ח׳:ע״ז א׳ (ס"ק ד) ויעמוד כו' דוקא עיטוף. דהא מברכים להתעטף ובאבל דצריך עיטוף מסיק הש"ס כעטיפת ישמעאלי' דהיינו עד למטה מן הפה. אלא שב"ה כתב דוקא אבל דילפינן מיחזקאל דאמר ליה הקב"ה כשמת' אשתו לא תעטה על שפה. וילפינן מיניה הא אבל אחר צריך עטיפת שפה. אבל בציצית ע"כ הא דמברכים להתעטף אין הכוונה לעטיפת ישמעאלים דאיך אמרינן וצונו להתעטף היכן נצטוונו על העטיפה. דהא לא כתיב כ"א אשר תכסה בה. אע"כ מה שמברכים להתעטף ר"ל להתכסות. וכדי לצאת ידי כל הדיעות יעמוד מעוטף כדי הילוך ד"א ובזה סגי וכמ"ש בס"ק ה': ב׳ בבגד שעושים כו' ר"ל מה שאנו קורין ארבע כנפות: ג׳ בארכו צד הארוך נקרא בכ"מ אורך. וצד הקצר נקרא רוחב. אבל אם הבגד תפור. ר"ל מה שאנו קורין לייב"ל. וע' סימן יו"ד סעיף וי"ו. דבלאו הכי בלייב"ל. עכ"פ בעי שיהיה רובו פתוח: ד׳ ומיהו אין קפידא. ר"ל גם בלייב"ל אף שאין שייך בו עיטוף מ"מ יוצאים בו ידי מצוה: ח׳:ע״ח א׳ (ס"ק ה) ואח"כ כו' דהא אי בעי היה מסירה דהא א"צ לעשות לעצמו טלית שחייב בציצית. אלא אי לובש טלית מצות ה' לעשות בו ציצית. אלא שאנו מכניסין א"ע ללבוש טלית המחויב בציצית. ודי לו בלבישה ועמידה כדי הילוך ד"א ואחר זה רשאי להסירה. ומה שלובשו אח"כ אינו אלא שיהוי מצוה. כדי לקיים וראיתם אותו וזכרתם כו' כ"ה שם: ב׳ ומה"ט לא בעי מעומד כו' ר"ל כשם דבעינן עיטוף בעמידה דילפינן מעומר. ה"ה דבעינן תקיעת שופר מעומד. דג"כ ילפינן מעומר וחד טעמא לתרוייהו. ואפ"ה קי"ל בשופר כל משך זמן התקיעה צריך לעמוד ואמאי לא בעי' בטלית כ"ז שהוא עליו שיעמוד אע"כ צ"ל דוקא תקיעה שכל התקיעה מן המצוה משא"כ כאן דעיקר המצו' בשעת לבישה ולא יותר כ"ה שם בת"ה: ח׳:ע״ט א׳ (ס"ק ו) וילבישנו ונהגו לעשות כו' דלא כל"ח שכ' תחלת דבריו בסעיף ע' לקרות תגר על מנהג זה שעי"ז נראה שעיקרו נעשה לכיסוי הראש דפטור מציצית כנ"ל. אלא הטעם לסי' שאותן ציצית כו' ואין הכוונ' שנעשה לכיסוי הראש: ב׳ לשים תמיד על צ"א ר"ל שעשה כמנהג הספרדים שאין עושין סי' כנ"ל ולא היה מקפיד ולפעמים היה מהפכו והיה צד החיצון לצד פנים ופעמים להיפוך ולפי גירסא זו אין סתירה לדברי של"ה. דמ"מ י"ל שהקפיד שצד שהניח פ"א על ראשו הניח תמיד על ראשו: ג׳ ובכוונת הגירסא כו' ולפ"ז נראה דלא הקפיד ממ"ש של"ה: ד׳ וכ"מ סי' ש"א סעיף למ"ד כצ"ל וע"ש מ"ש הט"ז: ח׳:פ׳ א׳ (ס"ק ז) בציצית כו' ע"פ הדקדוק לו' בפת"ח אבב אינו מבואר למה הוא כן ע"פ הדקדוק. ובלבוש כ' שי"א בפת"ח כיון שהוא סוף עניין י"ל בפת"ח שהוא מוכרת וחלוק משלפניו משא"כ שו"א והוא דחה כי מצינו פעמים הרבה בס"פ נקוד בשו"א. ואדרבה י"ל בשו"א כי בפת"ח משמעו בציצית הידועים דהיינו תכלת והא בעו"ה אין לנו תכלת לכן טוב לומר בשו"א היינו ציצית כל דהו. אבל הב"ח כתב אדרבה איפכא לו' בפת"ח להורות על הידוע דהיינו תכלת ע"פ מ"ש תכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע לכס"הכ והביא בשם הזוהר שע"י זכרון כה"כ ששם מקום הדין יהיה יראת ה' על פניו וכיון דכתיב וראיתם אותו וזכרתם ראוי לזכור לכן אע"פ שאין לנו תכלת מ"מ יזכור אותו בברכתו וע"י זה יתן אל לבו אימ' הדין ע"ש: ח׳:פ״א א׳ (ס"ק ח) שלשה כו' כתב בהג"ה פ"ג דר"ה כן' יכול חבירו אף שחבירו אינו מתעטף בטלית עכשיו: ב׳ מי שקושר תפילין כו' אייתי ראיה מי שכבר שמע תקיעת שופר ותוקע עכשיו להוציא אחר שיברך האחר שרוצ' לצאת עכשיו ועז"כ דהא מי שקושר כו' לא יברך אלא הלובש וא"כ ה"ה בשופר: ג׳ וצ"ל דבהג"א מיירי כו' ר"ל שלא לעשות מחלוקת בין הג"א ובין ת"ה. וביותר דלת"ה הדבר כ"כ פשוט בעיניו והבי' ממנו ראיה ובהג"א כתב הדין להיפוך אע"ג דהג"א מיירי באינו בקי: ד׳ ובספר א"ר תמה על מ"א דז"ל הג"א כגון הלל כו' ולהתעטף בציצית אע"פ שזה מקיים המצות חבירו מוציאו אפילו אינו עוסק עתה באותו מצוה חוץ מק"ש ובהמ"ז ותפלה ואם בעצמו אינו יודע גם באלו ג' חבירו מוציאו עכ"ל. הרי דתחל' מיירי ביודע. דבשאר מצות אפי' לבקי מוציא: ח׳:פ״ג א׳ (ס"ק י) צריך כו' כ' ב"ה ויפה לדקדק ולעשו' זכר כו' ולפי זה לענ"ד אפשר די כשמפריד ד' חוטין לצ"א. וד' חוטין לצד ב' דהא גם בעידן תכלת שלא היה כ"א חוט א' או ב' (לכל חד כדא"ל) היה מפריד התכלת מהלבן והיה די אבל בטור כ' וז"ל ונקראים ציצית ע"ש החוטין הנפרדים ממנה כדכתיב ויקחני בציצי' ראשי וע"כ צריך להפרידן זה מזה עכ"ל. ומלשון זה משמע שיפריד כל הח' חוטין זה מזה כי כן הוא פי' ציצית. ולענ"ד נסתפקתי לדעת הטור אם אינו מעכב אם לא הפרידן. אבל מלשון הרב"י שכתב ע"ד הטור וז"ל וכ' בעיטור בעידן תכלת קא' כו' ויפ' לדקדק כו' (וכמ"ש מ"א לשונו) עכ"ל מדלא כ' הרב"י אבל בעיטו' כ' אלא וכ' בעיטו' כו' משמ' דאין העיטור חולק על הטור וכן גם כוונת הטור: ב׳ דע מ"ש בש"ע סעיף ח' יכוין בהתעטפו כו' כ' ע"ז הב"ח וז"ל מה שהכריח לרבינו להורות דבעי' שיתכוין בהתעטפו. וכן בה' תפילין ובה' סוכה. נראה לפי שכתו' בפ' ציצית למען תזכרו כו' ובתפילין והיה לך לאות כו' למען תהי' תורת ה' בפיך כי ביד חזקה הוציאך כו' ובסוכ' למען ידעו דורותיכם כו' יורה כי עיקר המצו' וקיומ' תלוי' בכוונתה שיכוין בשעת קיום המצו'. משא"כ בשאר מצות דיוצא י"ח אע"פ שלא יכוין בה דבר כ"א שעוש' המצוה לשם ה' שצוה לעשותה עכ"ל: ג׳ והיינו לכתחלה. אולם ר"ס תרכ"ה כ' הב"ח וזה לשונו יראה שלא קיים המצוה כתיקונה אם לא יכוין אותה הכוונה עכ"ל: ח׳:פ״ד א׳ (ס"ק י"א) ועיין כו' דאוקי אחזקתייהו אלא שהחרד על דבר ה' יש לו לבדוק ובזה יישב הט"ז על מ"ש שלא יברך ברכה לבטלה ת"ל שיעבור על עשה דגדילים תעשה לך אלא כיון דמצד הדין א"צ בדיקה אלא עצהי"ט לכן לענין עשה דגדילים ת"ל לא החמירו ואוקמיה אדיניה אבל ברכה לבטלה דאיכא איסור לא תשא דחמיר טפי החמירו טפי (אע"ג דניהו דלהרמב"ם יש בברכה לבטלה איסור תורה אבל לדעת התו' אינו אלא מדרבנן וכמ"ש מ"א ס"ס רט"ו ומצות ציצית ודאי דאוריי' מ"מ על גדילים ת"ל אינו עובר כ"א בשב וא"ת ובברכה לבטלה עובר בקום ועשה דחמיר) ועפ"ז הוליד דין חדש דאם לובש כמה בגדים בפ"א דדי בברכ' א' לכלן כמ"ש סעי' י"ב א"כ די כשיבדוק א' מהן ותו ליכא משום ברכה לבטלה אפי' הציצית האחרים פסולים אולם הב"ח כ' ליישב הא דנקט כדי שלא יברך ברכה לבטלה דנקט מלתא פסיקא דאם לובש טלית שאול' דפטורה מציצית ואפ"ה רשאי לברך כדאי' סי' י"ד וכן בשבת אין איסור מן התור' אם לובש בגד בלי ציצית כיון דא"א לעשותן בשבת כמ"ש המ"א בסי' י"ג בשם המרדכי א"כ משום הני תרי גוונא ניחא ליה למינקט טעם ברכה לבטלה דבהני תרי גוונא ליכא עשה דגדילים תעשה לך. (אע"ג דבשבת עכ"פ מדרבנן אסור ללובשו בלי ציצית מ"מ חמיר ברכה לבטלה) ונפ"ז אין ראיה לדינו של בעל ט"ז די"ל דכמו שחששו לברכה לבטלה כ"כ חששו שלא יעבור על גדילים תעשה לך וא"כ אפילו לובש כמה בגדים ופוטרן בברכה אחד מ"מ צריך לבדוק כולם (וגם הב"ח לשיטתיה ודאי דגם לענין גדילים תעשה לך צריך לחוש דהא ס"ל דמן הדין ליכא לאוקמי אחזקה ואע"ג דלפ"ז גם מה דנקט שלא יברך ברכה לבטלה לאו טעם מלתא דפסיקא הוא כגון בלובש כמה בגדים בפ"א א' מ"מ עכ"פ כיון דאיכא גווני דשייך חשש ברכה לבטל' וליכא למיחש להעשה דגדילים תעש' לך כמ"ש הב"ח תו לא קשיא אמאי נקט ברכה לבטלה ולא בטול עשה דגדילים תעשה לך: ב׳ והב"ח כ' כו' אחזקתיה כיון שאין החזקה בטבע כו' שתירץ הציצית תדע דהא גבי רוב' דעדיף מחזקה וכדאמרי' ריש פ' האשה בתרא (ביבמות ד' קי"ט ריש ע"ב). אפ"ה רובא דתלי' במעשה לא חשיב רוב כדאית' בבכורות (ד' כ' ע"א) כצ"ל. והוא דבבכורות תנן הלוקח בהמה מן הגוי ואינו יודע אם בכרה ר' ישמעאל או' עז תוך שנתה אם ילדה ודאי לכהן דודאי עדיין לא ילדה והולד בכור לאח' שנתה ספק ופריך הש"ס אמאי הוי ספק ניזול בתר רובא ורוב מתעברות ויולדת תוך שנת' וא"כ הולד שהולידה אחר שנתה ודאי לאו בכור ואוקמי רבה דס"ל כר"מ דחייש למיעוט ורבינא אמר לעולם כרבנן אלא דרובא דתלי במעשה לא אזלי' בתר רובא א"כ כ"ש חזקה דתלוי במעשה כיון דגרועה מרובה דלא אזלי' בתר חזקה כהאי: ג׳ ולא ידענא כו' שמא לא בא עליה כו' ר"ל דע"כ צריך סברא לחלק בין תלוי במעשה בין אינו תלוי במעשה. דלאו גזרת הכתוב הוא אלא דרובא שאין תלוי במעשה כגון שרוב ב"א אינן סריסים ואיילונית דהאי אין בו ספק משא"כ בתלוי במעשה דהוא ספק אם נעשה המעשה אע"ג דרוב פעמים נעשה המעשה מ"מ גרע האי רוב וגם הוי כעין ס"ס שמא לא בא עליה ושמא לא נתעברה ואי הוי ידעי' בודאי דבא עליה אף דתלוי במעש' הוי אזלי' בתר רוב מתעברות וא"כ ה"ה הכא בציצית ניהו דתלוי במעש' מ"מ כיון דידעי' דנעשה המעשה ותיקן בו ציצית אזלי' מן הדין בתר חזקה: ד׳ כמו מקוה שהמשיכו כו' לא ע"י שאיבה רק ע"י המשכה ועיין בי"ד סי' ר"א סעיף מ"ט: ה׳ לבררו כמ"ש בי"ד סי' א' דאע"ג דרוב מצוים אצל שחיטה מומחים מ"מ אם השוחט לפנינו צריך לבודקו ולא סמכינן על הרוב וא"כ כ"ש בחזקה דגריע מרובא ואף שכ' המ"א לקמן סי' תל"ז ס"ק ד' לפרש דברי הרב"י דשם שכ' השוכר בית בי"ד אע"ג דקיי"ל חזקתו בדוק מ"מ אם המשכיר לפנינו צריך לשאלו ולא סמכינן על החזקה הקשה הרב"י דמ"ש מכל ח"י טריפות דסמכינן על החזקה דרוב בהמות כשרות ולא בדקינן ותירץ דבטריפות לה היה לה מעולם חזקת איסור לענין טריפה משא"כ הבית דה"ל חזקת חמץ שנשתמשו בה כל השנה גרע החזקה שהמשכיר בדקו וצריך לשאלו אי איתא קמן וכ' דבית דומה להא דלא סמכי' ארוב מצויין אצל שחיטה מומחין אפ"ה אי איתא קמן צריך בדיקה הואיל והיה לו תחלה חזקת איסור לענין שחיטה דבהמה בחזקת איסור אבר מן החי עומדת עכת"ד. וא"כ ה"ה בציצית כיון שלאחר דתיקנו הציצית לא ה"ל חזקת איסור שנפסקו ולמה לא ניזול בתר החזקה לכתחל' צ"ל כיון דחזק' גריעה מרובא א"כ בחזקה אפי' לא ה"ל חזקת איסור מ"מ לא עדיף מרוב' שה"ל חזקת איסו' דצריך בדיקה לכתחל' וע"ש בפר"ח: ו׳ בי"ד סי' ר"א סעי' ס"ה דמקוה שדרכה להתמעט ולהתחסר ולעמוד על פחות ממ"ם סאה וטבלה בה צריכה לחזור ולטבול כל זמן שלא נודע בודאי שבשעת טבילתה היה בה מ"ם סאה לפ"ז אפי' יעבור זמן תפלה עם הציבור אינו רשאי ללבשו בלי בדיק': ז׳ ומה"ט לא נהגו לבדוק החוטין שלמעלה מן הגדיל כו' דלטעם א' גם אותן החוטין צריכים בדיק' וכמ"ש הט"ז ס"ק ח' משא"כ לטע' זה מ"מ צריך טעם להמנהג הזה דמשמ' שבכל פעם אין בודקין אותן החוטין ותקשי נהי כשיעבור הזמן תפל' צבור אם יבדוק דליתא לטעם א' וליכא כ"א משום שעשויים לפסוק ולכך אותן החוטים א"צ בדיקה שאין עשויים לפסוק אבל אי איכ' שהות לבדוק הוה ליה לבדוק אותן החוטים משום דלכתחל' לא סמכי' על החזקה היכי דאיכ' לברורי כמו גבי רוב מצויים אצל שחיטה מומחים כמ"ש בטעם א' וצ"ל דהעולם ס"ל דחזקה דהכא עדיף מרוב מצויים א"ש כיון דאיכא חזקת איסור נגד החזקה שתקנו בציצי' משא"כ גבי רוב מצויים א"ש דליכא חזקה כנגדה כנ"ל: ח׳ בשם הרא"ש דל"ח כ"כ כו' וכ' דרשאי לצאת בטלית בשבת לרשות הרבים אפילו לא בדק הציצית ולא חיישי' שמא נפסק ופסולים והוי משא וחייב על ההוצאה: ט׳ עד שיפסלו כלן ר"ל כל החוט אבל אי נשתייר מכל חוט כדי עניבה אפי' נפסקו כלן ונשתייר מכ"א רק כדי עניבה אפ"ה כשרים ולמיחש שמא לא נשאר אפי' כדי עניבה זה לא שכיח: י׳ אבל לדידן ר"ל לפי מ"ש רמ"א בסי' י"ב דהעיקר להחמיר כר"ת דשני חוטין בעינן שלימים לגמרי ולא מהני בהו אם נשתייר כדי עניבה א"כ שכיח שיפסקו שלא נשאר שני חוטין שלימים: י״א וכ"מ בב"ח כאן שכ' דאם בדקו כו' כצ"ל. וכמ"ש בי"ד סי' י"ד סעיף י"ח דאף דקי"ל דוקא אם בדק סכין של שחיטה קודם שחיטה וקודם שבדקו שנית אחר השחיטה נאבד הסכין אז מותר אבל אם לא בדקו קודם שחיטה ונאבד קודם שבדקו אחר שחיטה אסור מ"מ אם יש לו סכין מיוחד ומצניעו תמיד בחזקת בדוק אפי' שחט בו בלי בדיקה ואחר השחיטה קודם שבדקו נאבד אעפ"כ מותר ואף דשם כתב ר"מ בשם רשב"א דאעפ"כ לא ישחוט בו לכתחילה בלי בדיקה צ"ל דסבירא ליה להב"ח דהכא עדיף כנ"ל דליכא חזקת איסור כנגדו כמו בשחיטה ומה"ט באמת המ"א לא רצה לסמוך על קולא זו כ"א במקום הדחק ובספר א"ר הביא בשם תשובת בית יעקב סי' פ"ד אם הוא בדרך ואין לו טלית אחר הותר להעלים עין ולברך בלא בדיקה עכ"ל ועיינתי שם בתשובה ואף שיש לדחות כל ראיותיו הן מסמ"ג הן ממ"ש בש"ע י"ד בסי' ל"א סעיף ב' בהג"ה דמותר להשליך הראש ולמכרו לגוי בלי פתיחה לבדוק אם ימצא בו מים הן מה שהביא ראיה מדברי הרא"ש שהביא מ"א בס"ק זה ויובן בקל להמעיין מ"מ אם בדקו קודם יציאה לדרך יש לסמוך להקל לברך בלי בדיקה דאין לך שעת הדחק גדול מזה ובשעת הדחק הלא כ' מ"א דיש לסמוך ע"ז: ח׳:פ״ה א׳ (ס"ק יב) ויברך להתעטף כו' תוס' סוכה דף ל"ח ד"ה עובר כו' וז"ל ובהדיא אמר בירושלמי כו' נתעטף בה אומר כו' להתעטף בציצית והיינו טעמא לפי שהמצו' מושכת כל זמן שהוא מעוטף ועומד עכ"ל. ונקיט מ"א ויברך להתעטף אף שבש"ע לא הוזכר תיבת להתעטף אפשר המ"א לשון התו' הנ"ל נקט או נקטיה לרבותא ל"מ אם הוא טלית קטן דמברך על מצות אף שכבר לבשו דעל מצות לשעבר נמי משמע כדאי' בפסחים דף ז' וכ"כ התו' שם בסוכה אלא אפי' להתעטף דודאי דוקא להבא משמע כדאיתא בפסחים וא"כ ס"ד דאין לברך להתעטף דמוציא שקר מפיו כיון שכבר נתעטף קמ"ל. דאפ"ה שרי מטעם שכתבו התוס' כנ"ל: ח׳:פ״ו א׳ (ס"ק יג) ויזכור כו' ונ"ל דצריך כו' מ"ש בגמ' במנחות דף מ"א ע"ב. ופירש"י וז"ל תלוי ויוצא מן הכנף משהו עכ"ל וא"כ קאי לשיעור אורך החוטין אבל מ"א מפ' דקאי שלא יתחבם תוך הכנפות אלא ישארו בחוץ. אך מלשון התוס' ברכות דף י"ח ד"ה למחר כו' שכתב ע"ש ריצב"א דבמנחות אמרינן האי שעתא כשלובשים את המת תכריכין ודאי רמינן להו צילית בטליתן דאל"כ הוי לועג לרש ובמס' שמחות מצינו שאבא שאול צוה לבניו שיסורו הציצית מטליתו לאחר מותו ולאפוקיה נפשי' מפלוגתא היה רגיל הריצב"א שלא להתירן אלא לקשרן ולהדקן תוך הכנף דאם הם חייבים בציצית יש להם ואם לאו היו מכוסים עכ"ל הרי דאפילו תימא דחייבים סגי במה שיש להן אפי' תחובים תוך הכנף: ב׳ ל"ש גבייהו וראיתם כו' דהטעם שלא יתחבם תוך הכנף כדי לקיים וראיתם וזכרתם: ג׳ לכן נ"ל כו' ד"א עיין מ"ש סעיף ג' דמבואר דהעיקר תלוי בשעת לבישה ואחר זה כדי הילוך ד' אמות: ח׳:פ״ז א׳ (ס"ק יד) צריך כו' פי' אם סח ביניהם כמ"ש סעיף י"ג כצ"ל. דהרא"ש לשיטתיה דהרא"ש הוא בע"ד זה: ב׳ הוי הפסק אפי' היה דעתו עליו תחלה: ג׳ ב' מצות שמצינו בסעודה שהיא רק רשות לאח' שטעם המוציא רשאי להסיח אף שברכת המוציא קאי לכל הסעודה וגם במצוה מצינו בשופר שמע ט' תקיעות (שהן דאוריי') בתשע שעות ביום יצא אע"ג שהפסיק ביניהם ותפילין דשל יד ושל ראש הן ב' מצות קיי"ל דאם סח בין ש"י לש"ר צריך לחזור ולברך דשיחה הוי הפסק וה"ט דשופר דכל התקיעות מצו' א' ויש להם חיבו' זה לזה אין השיחה קלה מפסיקו משא"כ תפילין שהם שתי מצות ואין להם חיבור יחד לכן גם דיבור קל מפסיק ביניהן ולא מהני מה שהי' דעתו תחלה בשעת ברכה על השניה: ד׳ ב' מצות של חובה וכיון שמתחיל בהן אין בדין שיפסיק ויתעסק בשיחה כ"ה לשון הר"ן שם: ה׳ לכן יזהר כ"א כו' כיון שמחלוקת הפוסקים אי יברך לכן לא ישיח ולא יכניס עצמו לפלוגתא: ו׳ בנתיים כמ"ש בי"ד שם כצ"ל הכריעו האחרונים שם דיש לברך כ"כ הש"ך שם בשם האחרונים אבל הט"ז הסכים שם שלא לברך ואם כו': ז׳ אבל לכתחלה כו' ר"ל אף על גב דכה"ג כולי עלמ' מודים דיברך וס"ד דרשאי להפסיק הפסק גדול ולברך דבזה אינו מכניס א"ע לפלוגתא קמ"ל דאפ"ה אסור דאסור לגרום ברכה שא"צ. וכמ"ש ס"ס רט"ו כצ"ל: ח׳:פ״ח א׳ (ס"ק טו) אם לא אע"ג כו' דא"צ לברך והיינו סתם אבל אם בפי' לא נתכוין ואחר זה שחט עוד הוי נמלך ולכ"ע צריך לברך: ב׳ דגבי מילה כו' דלא כש"ך. שהקשה דברי רמ"א אהדדי דלענין שחיטה פסק דאפי' לא היה דעתו בפי' על אחרים אלא סתם א"צ לברך על האחרים ובמילה פוסק אם יש שני תינוקות למול דבסתם צריך לברך גם על השני ולפמ"ש מ"א לחלק א"ש דלגבי מילה נמי אין קבע ואין רגילים להביא יותר: ח׳:פ״ט א׳ (ס"ק טז) אם פשט כו' בתשובת מהר"ח ל"מ הכי ז"ל מהר"ח אם שח בין טלית קטן לגדול הוי הפסק וצריך לחזור ולברך. ומהר"מ שלא הלך בטלית קטן לביהכ"נ (אח"ז חזר בו מהר"מ כמבואר בב"י) אלא כשחזר לביתו מבה"כ לבש הטלית קטן ובירך עליו נראה טעמו שלפעמים לא היה צריך להשיח בין טלית קטן לגדול וגם לא היה רשאי לשיח בלי צורך לחייב א"ע בברכה כיון שהיה יכול לפטור בברכ' א' ואז היה מסתפק אם יברך על הגדול (אם היה מברך תחלה על טלית קטן) הלכך היה ממתין עד אחר התפל' עד שהיה צריך להשיח בלא"ה וכתב עליו הת"ה וז"ל והיה נרא' לומר דדוקא בעודו לבוש בטלית א' אינו חייב לברך על השני אא"כ הסיח דעתו בין זה לזה אבל אם פשט זה ורוצה ללבוש אחר מתחייב אפילו לא הסיח דעתו אמנם לשון הר"ח דלעיל לא משמע הכי דכ' שהיה ממתין עד אחר התפלה עד שהי' צריך להסיח משמע שאם לא היה מסיח אע"ג דמסתמא כבר פשט טלית גדול ביציאתו מבה"כ ואפ"ה אי לא הסיח לא הוי אמרינן כיון דפשט טלית א' אזדא לה ברכה דידה ולא מפטר בה טלית קטן אלמא בהיסח דעת תליא מלתא עכ"ל ול"ד למ"ש סעיף י"ד דאם פשט טליתו אפילו היה דעתו לחזור ולהתעטף בו מיד אפ"ה לדעת המחבר שם צריך לברך אע"ג שלובש טלית הראשון כ"ש כאן שלובש עתה טלית אחר אחר שפשט הראשון כצ"ל ואף על גב שרמ"א חולק בסעיף י"ד וס"ל שם דא"צ לברך מכל מקום הכא שלובש טלית אחר מודה דיברך וכ"כ בס' ע"ת ועז"כ מ"א דלא דמי דהתם לא היה דעתו כו': ב׳ וגם הת"ה לא כ' מעיקרא ר"ל גם לפי הס"ד של ת"ה מ"מ לדידן ל"ל הכי: ג׳ דאפילו כו' והלך לבה"כ כו' א"צ לברך דס"ל דשינוי מקום והליכה לא מקרי הפסק וכמ"ש מ"א ס"ק י"ז: ד׳ שהפסיק בתפלה לאו דוקא אלא ר"ל ההליכה ושינוי מקום ר"ל אף על גב דפשט לחודא לא הוי הפסק וכן ההליכה ושינוי מקו' לבד ג"כ לא הוי הפסק מ"מ בצירוף שניהם יחד הוי הפסק: ה׳ אבל לפמ"ש הרב"י בסעיף י"ג כצ"ל. דצריך שלא יפסיק כלל. ר"ל דהליכה ושינוי מקום הוי הפסק א"כ אין חילו' בין פשט כו' דממ"נ אי שינה מקומו אפילו לא פשט הוי הפסק ואי לא שינה מקומו הלא מודה הת"ה דפשט לחודא ל"ה הפסק: ו׳ וכ"כ באגודה פ' התכלת: ז׳ ועל טלית של משי כו' הן דברי אגודה ומדבריו אלו הוכיח מ"א דפשיטא לא הוי הפסק דהא פושט של צמר קודם שלובש של משי ואפ"ה נפטר בברכת טלית של צמר ודין טלית של משי מבואר ריש סי' טי"ת: ח׳ גבי ב' זוגות תפילין בסי' ל"ד וכ"ה לקמן בש"ע סי' ל"ד סעי' ב' דמי שרוצ' להניח תפילין של רש"י ור"ת וא"א להניחן כא' יניח של ר"ת או רש"י ויברך עליו ויסלקם מיד ויניח האחרים ויפטרו בברכה ראשונ' הרי דאפילו אחר סילוק הראשונים מכל מקום א"צ לברך על האחרים: ח׳:צ׳ א׳ (ס"ק יז) חשיבה כו'. נ"ל דאם שניהם כו' דאין הטעם דההליכה מקרי הפסק וכדס"ד של הט"ז ולכן הקשה מדברי התוספות ומלקמן סי' ק"ד אם נחש כרוך על עקבו והוא באמצע תפל' ילך וישליכנו מעליו דהליכה ל"ה הפסק וכן רמז עליו מ"א בסס"ק זה במ"ש עסי' ק"ד אלא הטע' דשינוי מקו' הוי הפסק וכדקי"ל פ' ערבי פסחים דף ק"א. ולכך כתב דמחדר לחדר לא הוי הפסק דל"מ שינוי מקום כה"ג וכדלקמן סי' קע"ח: ב׳ דאם יצא כו' דהוי מדברים כו' דאע"ג שיש מחלוקת בין הרב"י ורמ"א בסי' קע"ח ודעת הרמ"א שבדברים שצריכים ברכ' שאחרי' במקומו כגון פת לא הוי שינוי מקום הפסק מכל מקום מודה בדברים שא"צ ברכה אחריו במקומו דשינוי מקו' הוי הפסק כ"ש כאן דא"צ ברכ' לאחריו כלל דשינוי מקום הוי הפס': ג׳ ודעת מהר"ם הנ"ל שלא לבש טלית קטן קודם שנכנס לבה"כ משום דנסתפק שמא ברכה שיברך על טלית קטן יפטור גם טלית גדול שיתעטף בו בבה"כ אע"ג דהוי שינוי מקום בהליכתו לבה"כ וכן כשחזר לביתו לא לבש הטלית קטן עד שהוצרך להשיח בדברים אחרים כדי שיהיה רשאי לברך על ט"ק אע"ג דהוי שינוי מקום וקי"ל דהוי הפסק: ד׳ ואע"ג דכ' בת"ה כו' ר"ל ניהו דניחא הא דלא לבש טלית קטן קודם כניסתו לבה"כ מ"מ ביציאתו דפשט הטלית גדול כמ"ש הר"ח בתשובה ואפ"ה הוצרך להמתין עד שהוצרך להפסי' בדברים אחרים ת"ל דפשט הט"ג והוי שינוי מקום הפסק: ה׳ היינו אחר בואו כו' ר"ל וודאי אי היה פושט טלית גדול בבהכ"נ ודאי הוי שינוי מקום הפסק ובזה מודה הר"מ. ולא היה צריך להמתין עד שהוצרך להשיח. אבל באמת היה דרכו לפושטו בביתו אחר יציאתו מבה"כ וא"כ לא שינה כו': ו׳ לברכת ק"ש. דאיתא לקמן סי' פ"ה אם היה קורא ק"ש ונכנס למבואות המטונפות צריך להפסיק וכשיצא מן המבואות יגמור ממקום שפסק ואילך וא"צ לחזור לראש אלמא דלא ההליכה ולא שינוי מקום הוי הפסק: ז׳ באמצע מצוה א' ל"ש הפסק כמו שמע ט' תקיעות כו' כדלעיל: ח׳:צ״א א׳ (ס"ק י"ח) צריך כו' דהא בגמ' יליף סוכה מתפילין ואע"ג דהכא בציצית קיימינן ומאי ענין סוכה ותפילין לכאן אולם הלא הדין נובע מדברי הטור שכ' שנסתפק בזה אי פשט טליתו והיה דעתו ללובשו מיד כגון שפשטו לכנס לבה"כ אי צריך לברך כיון דילפי' כל התורה מתפילין כדאית' בקידושין דף ל"א. ובתפילין קי"ל לקמן סי' כ"ה סעי' י"ב אם נשמטו ממקומן וממשמש בהו ומחזירן למקומן צריך לברך כ"ש הכא שפשט הטלי' לגמרי או דלמא דוק' התם שנשמטו שלא מדע' אבל אם הזיזן ממקומן אדעת' להחזירן מיד באמת א"צ לברך וה"ה הכא וסיים ולזה דעתי נוטה. וכ' ע"ז הרב"י דלא ידע במה נסתפק הא בהדי' אמרי' בסוכ' דף מ"ז דרבא הוי מקדים וקאי ועייל לבה"כ ונפיק ומשי ידיה ומנח תפילין ומברך וכי אצטריך זמנא אחריתא עייל לבית הכסא ונפיק ומשי ידיה ומנח תפילין ומברך ומשמע שהי' מניח תפילין כל היום וכשמסירן לכנס לבה"כ ודאי היה דעתו לחזור ולהניח מיד לכשיצא ואפ"ה היה מברך וה"ה לציצית עכ"ל. ועפ"ז כתב פה בש"ע דצריך לברך. הרי דיליף ציצי' מתפילין וכיון דבסוכ' כתב בשם ה"ה דאם יצא כו' לחזור מיד א"צ לברך וא"כ ה"ה תפילין כה"ג אצ"ל. דהא בגמ' יליף סוכה מתפילין לענין זה. דאמר רבב"ח שם דסוכ' אף על גב דלא מפסקי לילות מימים דהא גם בלילה חייב בסוכ' אפי' הכי מברך כל יום על הסוכ'. ומסיק הש"ס דסביר' ליה כרבי דאמר תפילין כל זמן שמניחן מברך עליהן אע"ג דכל היום חייב בהן וליכא הפסק אפ"ה מברך כל זמן שמניחן ה"ה בסוכ' כל זמן שהסיח דעתו הימנ' ואמרי' דגם רבא הכי ס"ל מהאי דהוי מברך עליהן כל זמן שיצ' מבית הכס' הרי דהש"ס יליף סוכה מתפילין לענין זה וה"ה אפכ' דילפי' תפילין מסוכ' וכיון דבסוכה כתב ה"ה דאם יצא כו' לחזור מיד אין צ"ל אם כן ה"ה גבי תפילין הדין כן. ומתפילין ילפינן לציצית. ובאמת דעת אחרונים כרמ"א דפסק אין צריך לברך כה"ג כדמצינו בסוכ'. ועל ראיות הרב"י מהא דרבא כתב הד"מ וכן הב"ח דהא קיימ' לן סי' ס"ה בק"שאי הפסיק מחמ' אונס הוי הפסק אבל הפסק מרצון לא הוי הפסק. ולכן בתפילין כיון דאינו רשאי ליכנס בהם לבית הכסא והוי הפסק כשחלצן ולכך בירך רבא כשיצא. מה שאין כן בציצית אי פשט הבגד מרצונו דלא הוי הפסק כמו בקריא' שמע ואפי' פשטו לכנס לבה"כ מ"מ לא מיקרי אונס דהא מצד הדין רשאי ליכנס לבה"כ עם הטלית. ולכך לא הוי הפסק. ואעפ"כ נסתפק הטור. והש"ס בסוכה לא מייתי מדרבא כ"א דבתפילין מה שנקרא הפסק לגביה צריך לברך א"כ ה"ה בסוכה מה שהוא היסח הדעת לגבי סוכה גם כן צריך לברך. עיין מה שכת' סוף סי' רי"ז כתב כן לחד תירוצא שכת' שם הנכנס לחנות של בושם צריך לברך ואפי' יוצא ונכנס כל היום די ברכה א' וכ' מ"א אע"ג דהוי שינוי מקום כשיצ' מ"מ כיון שמריח גם אח"ז הבשמים הראשונים שהריח בהם תחלה ל"ה הפסק: ח׳:צ״ב א׳ (ס"ק יט) טלית קטן. משמע דעת רמ"א אפילו היה דעתו כו' דהא קאי אדלעיל שכ' וי"א שאין מברכים אם היה דעתו כו' ועז"א וי"א דוקא כשנשאר כו' משמע אפילו היה דעתו בעינן שישאר טלית קטן עליו: ב׳ בסי' כ"ה. לענין תפילין. כי"א הראשון דבכל גווני א"צ לברך אפי' לא נשאר עליו טלית: ג׳ ולישנ' ל"מ הכי דמשמע דקאי על י"א דסמוך לו: ד׳ וב"ח כתב דמהר"ח הוא בעל י"א השני דבעי' שישאר עליו טלית קטן וכוונות הב"ח ליישב קושית (הרב"י וגם) הקשה הב"ח ממ"נ אי דעתו לחזור וללבשו מיד אפילו לא נשאר עליו טלית כו' ואי אין דעתו כו' אפי' נשאר כו' עכ"ל וע"ז כ' דמהרר"ח מיירי בסתם: ה׳ וז"ל הרר"י כו' בא לחזק דברי הב"ח. וכמו שחילק הרר"י בין ברכ' התור' ובין תפילין לציצית. כן י"ל אי נשאר עליו טלית קטן. דבזה נראה דאכתי לא סילק א"ע ממצות ציצית וה"ל כברכ' התורה דלא מקרי הפסק אפי' פשט: ו׳ אבל ל' רמ"א שבש"ע א"א ליישבו. שנתכוין לי"א השני דמיירי בסתם. דהא משמע מלשונו דמיירי אפילו היה דעתו לחזור כו' דהא קאי אדלעיל כנ"ל וא"כ לדידי' תקשי קושי' הב"ח הנ"ל: ז׳ דברי הב"ח עיקר דהיינו נפסוק כמהרר"ח. וכפי מה שפי' מדבריו הב"ח: ח׳:צ״ג א׳ (ס"ק כ) נפלה כו' ובזה כ"ע מודים כו' דזה ודאי דומ' לתפילין שנשמטו ממקומן דצריך לברך. ואפשר אם נשאר עליו טלית קטן. לדעת מהרר"ח א"צ לברך דלא גרע מפשטו סתם. ולא היה כוונתו להחזירו. ואפ"ה א"צ לברך כשנשאר עליו טלית קטן: ב׳ שנשמטו ממקומן. אע"ג דעדיין מונחי' על הראש מ"מ כיון שאין מונחים במקומן צריך לברך. ה"ה בציצית כיון שאינו במקומו דהיינו עיטוף הגוף אף שנשאר בידו לא מהני כצ"ל: ח׳:צ״ד א׳ (ס"ק כ"א) צ"ל כו' וב"ח פסק דא"צ לברך. דהא לקמן סי' י"ז הובא ב' דעות מהו כסות לילה דפטור. די"א כסות המיוחד ללילה אפי' לבשו ביום פטור וה"ה להיפוך המיוחד ליום אפילו לבשו בלילה חייב ויש אומרים דתלוי בזמן דבלילה כל הבגדים פטורים אפילו מיוחד ליום וביום כל הבגדים חייבים אפי' המיוחד לליל'. וכתב רמ"א שם דהוי ספק ברכה. אם כן למ"ד כסות המיוחד ליום חייב בלילה אם כן הלילה לא הוי הפסק ואין צריך לברך. הרב"י כ' כיון דהלילה גורמת שכסות המיוחד ללילה פטור אפילו ביום הוי הלילה הפסק והב"ח לא ס"ל הכי לכן פסק דאין לברך:

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי - ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד -

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט''א

מגן אברהם: מקור: primo.nli.org.il רשיון: בנחלת הכלל טורי זהב ומחצית השקל: כנ"ל כמו המגן אברהם - דיגיטציה: ספריא
דילוג לתוכן