סימן ו – דין ברכת אשר יצר ואלהי נשמה ופרושיו – שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן ו – דין ברכת אשר יצר ואלהי נשמה ופרושיו

א כְּשֶׁיֵּצֵא מִבֵּית הַכִּסֵא, יְבָרֵךְ אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה, שֶׁבְּרִיאַת הָאָדָם הִיא בְּחָכְמָה נִפְלָאָה. וְיֵשׁ מְפָרְשִׁים עַל שֵׁם שֶׁהַגּוּף דּוֹמֶה לְנוֹד מָלֵא רוּחַ וְהוּא מָלֵא נְקָבִים כְּדִלְקַמָּן בְּסָמוּךְ, וְיֵשׁ מְפָרְשִׁים בְּחָכְמָה שֶׁהִתְקִין מְזוֹנוֹתָיו שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן וְאַחַר כָּךְ בְּרָאוֹ, וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים, פֵּרוּשׁ נְקָבִים רַבִּים, כְּגוֹן: פֶּה וְחֹטֶם וּפִי טַבַּעַת. וְגַם בָּרָא בּוֹ אֵבָרִים רַבִּים חֲלוּלִים, כְּמוֹ: לֵב וְכֶרֶס וּמֵעַיִם. שֶׁאִם יִסָתֵם אֶחָד מָהֵם כְּלוֹמַר שֶׁבַּנְּקָבִים יֵשׁ נֶקֶב אֶחָד שֶׁהוּא הַפֶּה, שֶׁכְּשֶׁהוּא בִּמְעֵי אִמּוֹ הוּא סָתוּם, וּכְשֶׁיּוֹצֵא לַאֲוִיר הָעוֹלָם הוּא נִפְתָּח, וְאִם כְּשֶׁיּוֹצֵא לַאֲוִיר הָעוֹלָם הָיָה נִשְׁאָר סָתוּם, לֹא הָיָה אֶפְשָׁר לְהִתְקַיֵּם א אֲפִלּוּ שָׁעָה אַחַת. וְהָאֵבָרִים הַחֲלוּלִים אִם הָיָה נִפְתָּח אֶחָד מֵהֶם, ב לֹא הָיָה אֶפְשָׁר לְהִתְקַיֵּם אֲפִלּוּ שָׁעָה אַחַת. וְעוֹד יֵשׁ לְפָרֵשׁ שֶׁגְּבוּל יֵשׁ לָאָדָם שֶׁיְּכוֹלִין נְקָבָיו לִסָתֵם וְלֹא יָמוּת, וְכֵיוָן שֶׁעָבַר אוֹתוֹ הַגְּבוּל אִי אֶפְשָׁר לְהִתְקַיֵּם אֲפִלּוּ שָׁעָה אַחַת, וְכֵיוָן שֶׁבִּכְלַל הַנְּקָבִים הֵם פִּי הַטַּבַּעַת וּפִי הָאַמָּה, וּבִכְלַל הָאֵבָרִים הַחֲלוּלִים שֶׁאִם יִפָּתַח אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשָׁר לְהִתְקַיֵּם הֵם כֶּרֶס וּמֵעַיִם שַׁפִּיר הָוֵי שֶׁבַח זֶה מֵעִנְיַן עֲשִׂיַּת צְרָכָיו. וְאֶפְשָׁר עוֹד שֶׁמֵּאַחַר שֶׁאִם יוֹצֵא לִנְקָבָיו בְּיוֹתֵר עַד שֶׁאִם עָבַר הַגְּבוּל יָמוּת, בִּכְלַל שֶׁאִם יִפָּתַח אֶחָד מֵהֶם הוּא. וְהָוֵי שֶׁאִם יִפָּתַח אֶחָד מֵהֶם נָמֵי מֵעִנְיַן עֲשִׂיַּת צְרָכָיו מַמָּשׁ. ג רוֹפֵא חֹלִי כָּל בָּשָׂר עַל שֵׁם הַנְּקָבִים שֶׁבָּרָא בּוֹ לְהוֹצִיא פְּסֹלֶת מַאֲכָלוֹ, כִּי אִם יִתְעַפֵּשׁ בַּבֶּטֶן יָמוּת, וְהוֹצָאָתוֹ הִיא רְפוּאָה. וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת מִפְּנֵי שֶׁהָאָדָם דּוֹמֶה לְנוֹד מָלֵא רוּחַ, וְאִם יַעֲשֶׂה אָדָם בַּנּוֹד נֶקֶב כְּחוּדָהּ שֶׁל מַחַט הָרוּחַ יוֹצֵא, וְהָאָדָם מָלֵא נְקָבִים וְרוּחוֹ מִשְׁתַּמֶּרֶת בְּתוֹכוֹ, הֲרֵי זֶה פֶּלֶא. וְעוֹד יֵשׁ לְפָרֵשׁ עַל שֵׁם שֶׁבּוֹרֵר טוּב הַמַּאֲכָל וְדוֹחֶה הַפְּסֹלֶת: { הַגָּה: וְעוֹד יֵשׁ לְפָרֵשׁ שֶׁמַּפְלִיא לַעֲשׂוֹת בַּמֶּה שֶּׁשּׁוֹמֵר רוּחַ הָאָדָם בְּקִרְבּוֹ וְקוֹשֵׁר דָּבָר רוּחָנִי בְּדָבָר גַּשְׁמִי וְהַכָּל הוּא עַל יְדֵי שֶׁהוּא רוֹפֵא כָּל בָּשָׂר כִּי אָז הָאָדָם בְּקַו הַבְּרִיאוּת וְנִשְׁמָתוֹ מִשְׁתַּמֶּרֶת בְּקִרְבּוֹ } (דִּבְרֵי עַצְמוֹ). ב יֵשׁ נוֹהֲגִין ד לְהַמְתִּין לְבָרֵךְ עַל נְטִילַת יָדַיִם עַד בּוֹאָם ה לְבֵית הַכְּנֶסֶת וּמְסַדְּרִים אוֹתָם עִם שְׁאָר הַבְּרָכוֹת, וּבְנֵי סְפָרַד לֹא נָהֲגוּ כֵּן: { וְעַל כָּל פָּנִים לֹא יְבָרֵךְ ב' פְּעָמִים, וּמִי שֶׁמְּבָרְכָהּ בְּבֵיתוֹ לֹא יְבָרֵךְ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, וְכֵן מִי שֶׁמְּבָרְכָהּ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת לֹא יְבָרֵךְ בְּבֵיתוֹ } (כָּל בּוֹ סי' ב') { וּמִי שֶׁלּוֹמֵד קֹדֶם שֶׁיִּכָּנֵס לְבֵית הַכְּנֶסֶת, אוֹ מִתְפַּלֵּל קֹדֶם יְבָרְכָהּ בְּבֵיתוֹ וְלֹא יְבָרֵךְ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת וַאֲפִלּוּ } ו { בִּכְהַאי גַּוְנָא, יֵשׁ נוֹהֲגִין לְסַדְּרָהּ עִם שְׁאָר בְּרָכוֹת בב"ה וְאֵין מְבָרְכִין בְּבֵיתָם } (מַהֲרִי"ל הִלְכוֹת תְּפִלָּה). ג בִּרְכַּת אֱלֹהַי נְשָׁמָה אֵינָהּ פּוֹתַחַת בְּבָרוּךְ מִפְּנֵי שֶׁהִיא בִּרְכַּת ז הַהוֹדָאָה וּבִרְכַּת הַהוֹדָאוֹת אֵין פּוֹתְחוֹת בְּבָרוּךְ, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בְּבִרְכַּת הַגְּשָׁמִים. ד יֵשׁ נוֹהֲגִין שֶׁאַחַר שֶׁבֵּרַךְ (א') בִּרְכַּת הַשַּׁחַר וְעָנוּ אַחֲרָיו אָמֵן חוֹזֵר אֶחָד מֵהָעוֹנִים אָמֵן וּמְבָרֵךְ, וְעוֹנִין אַחֲרָיו אָמֵן, וְכַסֶדֶר הַזֶּה עוֹשִׂין כָּל אוֹתָם שֶׁעָנוּ אָמֵן תְּחִלָּה, וְאֵין לְעַרְעֵר עֲלֵיהֶם וְלוֹמַר שֶׁכְּבָר יָצְאוּ בָּאָמֵן שֶׁעָנוּ תְּחִלָּה, מִפְּנֵי שֶׁהַמְבָרֵךְ אֵינוֹ מְכַוֵּן לְהוֹצִיא אֲחֵרִים, וַאֲפִלּוּ אִם הָיָה הַמְבָרֵךְ מְכַוֵּן לְהוֹצִיא אֲחֵרִים, הֵם מְכַוְּנִים שֶׁלֹּא לָצֵאת בְּבִרְכָּתוֹ:

באר היטב – סימן ו – דין ברכת אשר יצר ואלהי נשמה ופרושיו

א א אפילו שעה א'. וכן גירסת האריז"ל. וט"ז ג"כ אינו מוחק גירסא זו: ב אי אפשר. בצירי תחת אי כי המלה נגזרת מן אין: ג רופא חולי. ב"ח ושל"ה ומט"מ כתבו שאין לומר חולי רק רופא כל בשר וט"ז כ' דשני גירסאות הן נכונות וחלילה למחוק אחת מהן ע"ש: ב ד להמתין. קבלה מר"י חסיד. היוצא מביתו לבה"כ קודם שיתפלל יאמר פרשת שמע ישראל. מט"מ: ה לבה"כ. כתב הב"ח דוקא כשהולך מיד לבה"כ. ובע"ה כתב דאותן שאומרים תהלים קודם ענט"י לא יפה הם עושים דהוי הפסק גדול עיין סי' מ"ו. כתב הלבוש שאותם שאומרים תהלים יאמרו קודם התפלה ע"ש הטעם: ו בכה"ג יש נוהגין וכו'. היינו מה שנוהגין רוב המון עם להתפלל סליחות קודם אור הבוקר בימי הסליחות ושם מזכירים כמה פסוקים ואח"כ מברכים ענט"י והתורה וכ' ט"ז לענין ברכת התורה יש ליישב דאותן הפסוקים אין אומרים אותם אלא דרך תפלה ולא נתחייבו בהם בברכת התורה אך לענין נט"י שמפסיקין בהפסקה כזאת צ"ע ליישב וביותר תמוה אם כבר עשה צרכיו קודם הבוקר ודאי הוצרך לברך אז על נט"י ואשר יצר וא"כ היאך יברך שנית אחר כך ע"ש והב"ח הכריע דיש לברך בביתו מיד בקומו ואין לברך בבה"כ. וש"צ שבירך בביתו אין לו לחזור ולברך בבה"כ מ"א ע"ת ה"ב יד אהרן דלא כשל"ה וט"ז שלמדו זכות על הש"ץ שיברך שנית כדי להוציא את מי שאינו בקי ועיין בתשובת יד אליהו ס"ס למ"ד. ובספר ברכת אברהם מסי' י"ט עד סימן כ"ז: ג ז ההודאה. ואינה ברכה הסמוכה לחברתה לכן רשאי לומר בבוקר עד אלהי נשמה. ובבה"כ יתחיל אלהי נשמה טור והב"ח כ' דמ"מ יאמר תיכף אלהי נשמה ע"ש וכ"כ הלבוש. וע"ה כתב לומר כל הברכות עד לעמו ישראל וכתב המ"א עליו לא ראיתי לרבנן קשישאי דעבדי הכי ע"ש. כ' בסדה"י דהמשכים לקום ויצטרך לישן שנית. יאמר אלהי נשמה והמפיל חבלי וכו' בלי חתימה וכשיקום שנית יאמרם בחתימה דהא י"א דאפי' ביום כשישן יאמר אלהי נשמה. מ"א:

מגן אברהם ו׳ – סימן ו – דין ברכת אשר יצר ואלהי נשמה ופרושיו

א׳ חלולים. פי' איברים חלולים ולא יאמר חללים דבחלל לא שייך בריאה: ב׳ כלומר. משום דגירס' א"א להתקיים אפי' שעה אחת וקשיא ליה דאדם סותם פיו הרבה שעות ולזה קאמר כלומר וכו' אבל מנהגנו שלא לומר אפי' שעה אחת כמ"ש הר"מ וכ"מ באגוד' שכתב שיש בו מ"ג תיבות ומשמע נמי דגריס וידוע לפני כסא וכו' ול"ג לפניך וע"ש ובכתבים כתב דיש בו מ"ה תיבות: ג׳ חולי. וב"ח בשם רמ"פ ושל"ה ומט"מ כתבו שאין לומר חולי רק רופא כל בשר וכ"מ באגודה: ד׳ רוחני. ובכוונות כתוב דהנשמה נהנית מרוחנית המאכל והגוף נהנה מגשמיות המאכל ומכח זה קשורים זה בזה ע"י המאכל: ה׳ להמתין. קבלה מר"י חסיד היוצא מביתו לב"ה קודם שיתפלל יאמר פ' שמע ישראל (מ"מ): ו׳ לברך. ודוקא כשהולך מיד לב"ה (ב"ח) ובע"ה כ' דאותן שאומרים תהלים קודם ענ"י לא יפה הם עושים דהוי הפסק גדול ע"ש ועססי' מ"ז, כתב הלבוש שאותם שאומרי' תהלים יאמרוהו קודם התפל' ע"ש הטעם: ז׳ לא נהגו. כתב בד"מ ואני בעצמי נוהג מנהג ספרד וכ"כ מהרי"ל בתשו' שנהג לומר בסליחות הברכות מיד בקומו, וכתב בע"ה שש"ץ יברך בביתו קודם התהלים ואח"כ יברך בב"ה להוציא מי שאינו בקי, ואף על פי שעכשיו כלם בקיאים מ"מ תקנת הקדמונים לא זזה ממקומה ע"כ. ול"נ דל"ד דדוקא גבי שמונה עשרה תקנת קדמונים ז"ל הוא ועוד משום קדושה כמ"ש הב"י סי' ס"ט בשם הרא"ש אבל הברכות הללו נתקנו לומר כל א' מיד בביתו אלא שנוהגין לאומרה בב"ה ובב"ז סי' קע"ז כתב שהוא תיקן שיאמרם הש"ץ בב"ה ויש שהיו חולקים עליו ע"ש, וא"כ למה יאמר ברכה לבטלה במקו' שאין ע"ה ואפי' למ"ש סי' ס"ט דאותו ששמע יכול לפרוס על שמע למי שלא שמע שאני התם דחבירו שומע ושותק ויוצא בברכתו אבל הכא כל א' מברך לעצמו וא"כ הוי ברכתו לבטלה וכ"מ בד"מ שכתב בימי הסליחות ראוי לברך ענ"י קודם הסליחות ותימא למה נהגו לברך אח"כ פעם שנית וי"ל דאפש' דס"ל דצריך נטילה שנית ומ"מ אינו נכון דא"צ לברך כמ"ש סי' ד' סי"ד וכו' עכ"ל א"כ ס"ל דאסור לברך שנית בצבור ואם אין שם אדם שלא ברך לא יאמרו הברכות כלל כמנהג ספרד. ומכ"ש לפי מ"ש ס"ס זה דאין מכוונין לצאת: ח׳ ברכת הודאה. ואינה ברכה הסמוכ' לחבירתה ולכן רשאי לומר בבקר בקומו עד אלהי נשמה ובב"ה יתחיל אלהי נשמה (טור) והב"ח כתב דמ"מ יאמר תכף אלהי נשמה כמו תפלת הדרך סי' ק"י ס"ו וכ"כ הלבוש וע"ה כתב לומר כל הברכות עד לעמו ישראל משום דענ"י קאי דוק' על תפל' ע"ש ואינו מוכרח גם לא ראיתי לרבנן קשישאי דעבדי הכי דהא בגמ' אומר תחלה כל הברכות ואח"כ ענ"י ומשמע אפי' אינו מתפלל תכף כדאי' דף י"א גבי רב וכ' בסדה"י דהמשכים לקום ויצטרך לישן שנית יאמר אלהי נשמה והמפיל חבלי וכו' בלא חתימה וכשיקום שנית יאמר בחתימה דהא י"א דאפי' ביום כשישן יאמר אלהי נשמה כמ"ש ב"י סי' רל"א: ט׳ עושין. נ"ל שעושין כן כדי לענות צ' אמני' וכדאיתא בזוהר חדש ובתשובת מ"ע ע"ש: י׳ שלא לצאת. והלבוש כתב מפני שרוב פעמים אין עשרה בב"ה ואין הש"ץ מוציא בפחות מי' וע' סי' נ"ט ס"ד בהג"ה:

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים ו׳

א׳ וברא בו נקבים כו'. נבאר תחלה דעת הטור ואח"כ מה שיש לדקדק בדברי הש"ע הטור כתב חלולים חלולים ולא יאמר חללים חללים עכ"ל וי"ל למה לא רצה בגירס' חללים ובאמ' בגמ' שלפנינו כ"ה ופי' הב"י דבחללי' לא שייך בריאה שהרי אין בו ממש אלא ע"י האבר שסביבותיו נמצא החלל לפיכך גורס חלולים דקאי אאברים שהם חלולים עכ"ל וק"ל דא"כ היה לומר ג"כ נקובים ולא נקבים גם מ"ש ב"י דברי הטור שאם יפתח כו' דקאי אתחלת הבריא' כו' אין זה שייכות להאיברים החלולים כי אם להנקובים דהיינו פה פי הטבעת החוטם ואגב נתרץ למה אמר כפל חלולים ונ"ל דהטור אינו מפרש כפירש"י דלפירש"י גירסת חלולים על בריאת החלל שברא הש"י לב ומעיים וכרס והם סתומים מכל צד ונקבים הם איברי' שמנוקבים לחוץ כגון פה חוטם ופי הטבעת והטור מפרש אפכא כגון פה וטבור דבמעי אמו מקרי הפה חלול וסתום והטבור נקוב ופתוח ואח"כ הוי איפכא וע"כ אמר ב"פ נקבים הא' נגד מה שהוא נקוב במעי אמו והב' נגד מה שהוא נקוב אחר כך ועלייהו בעצמו קאי חלולים חלולים לומר שאותן נקבים שזכרנו הם ג"כ חלולים חלולים שלפעמים זה חלול וזה נקוב ולפעמים איפכא וע"כ ל"ג חללים דאז היה ענין בפ"ע משא"כ חלולים הוא מורה על הדביקו' שהנקבים בעצמם הם ג"כ חלולים ועכשיו תפרש שפיר אח"כ שאם יפתח או יסתם דהיינו בשינוי הנמצא בין במעי אמו לאח"כ ובזה מזכיר חכמת הבורא ב"ה ומשום דעשיית צרכיו של אדם הוא ג"כ ע"י מציאת הנקבים ע"כ סמכו ההודאה הזאת לאותה שעה כנ"ל דעת הטור וצ"ע על הש"ע דמפרש חלולים כדפירש"י ושאם יסתם כפי' הטור דלא מתיישבי תרוייהו שפיר: ב׳ אפי' שעה א'. בב"י בשם הכל בו שמהר"ם לא אמר דבר זה דהא אפשר לחיות יום או יומים ואחרים אמרו דאשעת יצירה קאי שאז אלו נפתח הסתום או אפכא לא היה מתקיים אפי' ש עה א' ולפ"ז נ"ל דזה תלוי בפי' הברכות שזכרנו דמהר"ם פי' כרש"י ואחרי' פירשו כפי' הטור וא"כ ב' הגי' נכונים ואין למחוק שום נוסחא הנמצא מאלו השנים: ג׳ רופא חולי כל בשר. בגמ' פריך מאי חתם אמר רב רופא חולים א"ל שמואל שוינהו אבא לכ"ע קצירי אלא לימא רופא כל בשר וכן הזכיר שם רב פפא אח"כ א"כ אין לגרוס רופא חולי כל בשר אלא רופא כל בשר וכ"ה ברי"ף אלא דבאשר"י איתא רופא חולי כל בשר כו' וכן בב"י וצ"ל לדעת הרא"ש דדוקא כשיאמר רופא חולים משמע דכ"ע הם קצירי אבל כשיאמר רופא חולי כל בשר הוי פי' שלא יתעפש הפסולת והוא חולי כל בשר בטבעו דהיינו שיש כבר פסול' כל בשר והוא החולי רק שהש"י הוא מבטלהו משא"כ כשיאמר חולים יהיה משמעות על האנשים שהם חולים ומדברי ד"מ משמע שי"ל רופא חולי כל בשר ומו"ח ז"ל כתב בשם רש"ל שי"ל רופא כל בשר ואומר אני שתרי הנוסחאות הם שפיר וחלילה למחוק א' מהם ולהגיה כמו השנית אלא כל א' יש לו על מה לסמוך: ד׳ יש נוהגין להמתין כו'. טעמא מאחר שהברכות אחרות אין אנו מברכין אותם מיד סמוך לנטילה ומניחים אותם לב"ה תדחה גם נט"י עמהם ובני ספרד ס"ל דנ"י צריך לעולם להקדימה עובר לעשייתן כדין כל ברכת מצות אלא שממתינין עד אחר הנטילה דגברא לא חזי אבל האחרות שהם ברכות השבח יכול לאומרן אחר עשייתן וכתב בד"מ שהוא נהג עצמו כבני ספרד: ה׳ ואפי' בכה"ג כו'. היינו מה שנוהגים רוב המון עם להתפלל סליחות קודם אור הבוקר בימי הסליחות ושם מוזכרים כמה פסוקי' ואח"כ מברכים ענ"י והתורה ולענין ברכת התורה יש ליישב דאותן פסוקים א"א אותה אלא דרך תפלה ולא נתחייבו בהם בברכות התור' אך לענין נ"י שמפסיקין בהפסק' כזאת צ"ע ליישב וביות' תמוה אם כבר עשה צרכיו קודם הבוקר ודאי הוצרך לברך אז ענ"י ואשר יצר א"כ היאך יברך אח"כ שנית ובד"מ כתב ע"ז אי איישר חילי אבטליני' שלא לברך שנית ואח"כ בא ליישב קצת ומסיק והרוצה לצאת ידי ספק יצא לחוץ אחר גמר הסליחות ויטיל מים וישפשף ואח"כ יוכל לברך עם הצבור ואפי' בזה יש לפקפק כדלקמן סי' ז' עכ"ל: ונ"ל ללמוד זכות על הש"ץ דסליחות שמה שמברך שנית הוא להוציא את מי שאינו בקי בברכות ואע"ג דאין שם בבה"כ מי שאינו בקי מ"מ שפיר עביד וכמ"ש ב"י סי' קכ"ד בשם אבודרהם בשם הרמב"ם בענין חזרת הש"ץ התפיל' בב"ה אף שכולם בקיאים דמעיקרא ניתקן בשביל ספק שמא יהיו קצת אינם בקיאי' ע"ש וה"נ כאן אלא שהקהל שעונים אחריו ברכת ענ"י אין להם על מה שיסמכו כיון שבירכו תחלה ואמאי יברכו שנית ואי לא ברכו תחלה הוי הפסקה גדולה ומ"מ יותר טוב שלא יברכו תחלה ממה שיעשו ברכ' לבטל' וזה פשוט כנ"ל:

ספר מחצית השקל על אורח חיים ו׳

ו׳:ס״ג א׳ ס"ק א חלולים כו' ל"ש בריאה. הם דברי הטור והרב"י דהחלל אינו רק העדר. והט"ז הקש' א"כ גם נקובים הל"ל ולא נקבים דגם בנקב מה"ט ל"ש בריאה. ואפשר לומר קצת כי אנו מברכים על תכלית האיברים שהוא מענין עשיית צרכיו. והנה הפה תכלית הבריאה מה שהו' מענין עשיית צרכים הוא קיחת המאכל בפיו א"כ בענין זה הנקב הוא עיקר והדפנות שנבראו הם לצורך הנקב אם כן שייך ע"ז לשון בריאה אף דבנקב אין שייך בריאה מ"מ נופל שם בריאה על הדפנות אבל תכליתן הפה. ואם כן שפיר י"ל בריאה על הפה כי ברא הדפנות כדי שיהיה על ידן הפה. משא"כ בחללים דהיינו הכרס ומעיי' דאדרבה עיקר תכלית בריאת האיברים מעין עשיית צרכיו הם הדפנו' שלא יפול המאכל לחלל הגוף. אם כן נבראו לתכלית עצמן והחלל נעשה ממילא אף שגם החלל מצטרך שינוח בו המאכל מ"מ כיון שתכלית הדפנות לצורך עצמן א"כ א"א לומר שבריאת הדפנות לא הית' כ"א לצורך החלל. ועל החלל לבד לא יפול שם בריאה כי הוא העדר: ו׳:ס״ד א׳ (ס"ק ב') כלומר כו' כמ"ש מור"ם. משום קושיא הנ"ל דאדם סותם פיו כו' כמ"ש בהרב"י: ב׳ מ"ג תיבות. ואילו היינו אומרים אפילו שעה אח' הוי ג' תיבות יתירים והוי מ"ו תיבות. ול"ג לפניך דא"כ בציר להו שני תיבות ולא הוי רק מ"א תיבות. מ"ה תיבות וא"כ צ"ל דהוא גורס אפילו שעה אחת. אלא דא"כ הוי מ"ו תיבות. ונ"ל דל"ג לפני כסא כבודך אלא לפניך. ובצרי לה ב' תיבות והוי מ"ד אלא דהאגודה ל"ג חולי כל בשר כמ"ש מ"א בס"ק שאח"ז. ולפי הכתבים צ"ל דגריס חולי כ"ב והוי מ"ה תיבות: ו׳:ס״ה א׳ (ס"ק ג') חול כו' שא"ל חולי. דבגמרא אמרינן דרב חתים רופא חולים. ואמר שמואל עליה שווינהו אבא לכולי עלמ' קצורי וחולים. ולפי זה גם חולי כל בשר אין לומר ודעת האמורים חולי כ"ב. טעמייהו דוקא רופ' חולי' סתם ע"ז הקפיד שמואל אבל חולי כ"ב שפיר י"ל שהכוונה רופא אותה חולי שהיא בכל בשר דהיינו הפסולת שיש בגוף כל אדם. כמו אם יאכל יותר מדאי שאותו מאכל יחלהו או אם אכל מאכל המזיקו שצריך הרופא לתת לו הרקות ורפואות להוציא מגופו אותו מאכל. וכל זמן שלא קיבל הרפואה ה"ה חולי. כ"כ הפסולת שנעשה ממותר המאכל ה"ה חולה עד שיוציאו מגופו והקב"ה הטביע בטבעו להוציאו וזה נקרא רופא חולי כ"ב ע"י שהטביע כח הדוחה באצטומכא לדחותה. כי ארבע כחות ניתן לה להאצטומכא. כח המושך מלמעלה למטה את האוכל. וכח המחזיק המאכל שישהה שם עד שיתעכל. וכח המעכל. וכח הדוחה הפסולת אחר העיכול. והם כחות הסותרים זה אל זה. ולכן נברא באצטומכ' גידין ההולכים לאורך ולרוחב ושתי וערב וזהו החכמה שהזכיר הרב"י לבסוף ע"ש שבורר טוב כו': ב׳ וכ"מ באגודה. דא"כ הוי מ"ד תיבות ולמה כ' שהן מ"ג תיבות. כמ"ש במ"א בס"ק שלפני זה: ו׳:ס״ו א׳ (ס"ק ד') רוחני כו' ומכח זה קשורים זב"ז. דאל"כ איך יתקשר רוחני בגשמי ואיך יתקיים הנפש בגוף ע"י אכילה גשמית. ותצא מהגוף ע"י מניע' האכילה כי הנפש הלא אינה נהנית מאכילה גשמית. ועפ"ז פי' האר"י ז"ל מקרא שכתוב כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחי' האדם ופי ה' ר"ל ברוחניות שיש בכל מאכל. כי ברוח פיו ית' כל צבאם נבראו. וכמו שארז"ל אין לך כל עשב למטה שאין לו מזל מלמעלה כו' והיינו שמשפיע בו ע"י כח קדוש שניתן לו מאת ה' להשפיע על מה שממונה עליו: ו׳:ס״ח א׳ (ס"ק ו') לברך כו' מיד אבל אם לומד אחר הנטילה או עושה ד"א ואח"ז הולך לבהכ"נ ומברך שם ענ"י לא עביד שפיר דיש הפסק גדול בין נטילה לברכה וכמ"ש אח"ז בשם ס' ע"ה: כ' הלבוש כו' ע"ש הטעם בסי' א' חדא שהעולם מלא קליפות וכמו שארז"ל במס' ברכות דף וי"ו אין לך בית רובע כו' והם המקטריגים והמונעים את התפלה לעלות. ובפרט המשחיתים הנבראים ע"י עונות האדם המתפלל. וסגולת אמירת תהלים בכוונה להבריח אותן הקליפות. ולכן נקרא תהלים זמירות לשון כריתה כמו לזמר עריצים. וטעם שני שס' תהלים עיקרו סיפור שבחי המקום. ואמרי' בברכות דף ל"ב ע"א דרש ר' שמלאי לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואח"כ יתפלל ובתשובת בית יעקב סימן קכ"ז חולק עליו וכ' ודאי אם אמרו בעשרה דהיינו צבור יש לאומרו קודם התפל'. אבל היחיד טוב שיאמר אחר התפלה. והביא בשם האר"י ז"ל שהשפעה היורדת מלמעלה ע"י תפלת הצבור כל העסק שאדם עוסק בבית הכנסת אחר התפלה קודם שיצא מבהכ"נ. היא נכללת תוך אותה ההשפעה ועולה עמו. והביא ראיה מש"ס דברכות דף ז' ע"א שאמרינן ע"פ ואל זועם בכל יום. וכמה זעמו רגע וכמה רגע כמימרי'. והקשה התוס' א"כ איך רצה בלעם לקללם באותו רגע לולי שהקב"ה לא זעם כל אותן הימים מה היה יכול לומר באותו רגע. ותי' לחד תירוצא אם הי' מתחיל לקלל בעת הזעם. אף שעבר הזעם מ"מ גם שהיה מקלל אח"ז ח"ו היה חל. כי הכל נמשך אחר ההתחלה שהיה בשעת הזעם וא"כ כ"ש במדה טובה שהיא מרובה. כיון שתפלת צבור היא רצויה וכמ"ש ע"פ ואני תפלתי לך ה' עת רצון אימתי עת רצון כשהצבור מתפללין. א"כ כשהתחיל העת רצון אף גם מה שאומר אחר תפלת הצבור היא בכלל הרצון אף ביחיד כיון שהתחיל עם הצבור ע"ש עוד: ו׳:ס״ט א׳ (ס"ק ז') לא נהגו כו' כ' בע"ה כו' מ"מ תקנת קדמונים לא זזה ממקומה וראייתו ממ"ש הרב"י סי' קכ"ד בשם אבודרהם שכתב ששאלו מן הרמב"ם צבור שכלם בקיאים אם יחזור הש"ץ ח"י ברכות בקול רם שניתקן להוציא את שאינו בקי והשיב אף עכ"פ יחזיר הש"ץ ח"י ברכות בקול רם כי התקנה לא זזה. דאל"כ ניתן תקנת חז"ל לשיעורים ויצטרך בכל פעם לחפש אם יש בקהל מי שאינו בקי אלא עבדו רבנן לא פלוג. וע"ז כתב מ"א ול"נ דלא דמי דדוקא כו' תקנת קדמונים כו' משא"כ ברכות אלו כמ"ש לבסוף. ועוד משום קדושה ר"ל אפילו כולם בקיאים צריכים לחזור ח"י ברכות משום קדושה שיאמרו בחזרת הש"ץ. אבל הברכות האלו ניתקנו ר"ל בזמן הש"ס: ב׳ מיד בביתו. כמבואר לקמן סי' מ"ו: ג׳ שהוא תיקן כו' הרי שאינו תקנת קדמונים ובעל ב"ז תקנו: ד׳ וכ"מ בד"מ כו' דצריך נטילה שנית. כמ"ש לעיל סי' ד' סעיף י"ד שיש להסתפק שמא הלילה גורמת לרוח רעה ולכן אף שנטל ידיו כשעמד קודם אור היום מ"מ אח"כ כשהאיר היום צריך ליטול שנית: ה׳ דא"צ לברך כמ"ש סי' ד' סעיף י"ד כצ"ל וכמ"ש שם שיטול בלי ברכה וגם מ"א כ' שם דמשום רוח רעה אין לברך ומשמע שרק הש"ץ היה מברך ואעפ"כ כתב דאינו נכון: ס"ק ד'. ברכ' הסמוכה לחברתה ולכן רשאי לומר בבקר בקומו עד אלקי נשמה ובב"ה יתחיל אלקי נשמה טור כצ"ל ור"ל שהטור כ' שי"א שמה"ט אינה פותחת בברכה אלקי נשמה משום שהיא סמוכ' לברכת אשר יצר וכל ברכה הסמוכה לחברת' אינה פותחת בברוך ולכן כל ח"י ברכות אינן פותחים בברכה כ"א הראשונה וכלם סמוכות זה לזה. וא"כ אין להפסיק בין אשר יצר ובין אלהי נשמה אבל הטור חולק דע"כ אינה סמוכה דהא אמרינן פ' הרואה כי מתער משנתיה יאמר אלהי נשמה. ובתר הכי אמר וכי משי ידיה נימא ענט"י וכמבו' לקמן סי' מ"ו. אלא הטעם שאינה פותח' בברכה כי היא ברכ' הודאה ולא תיקנו בה חז"ל פתיח'. וכמו בברכת הגשמים לקמן סי' רכ"א אם נעצרו הגשמים ואח"כ ירדו אם אין לו שדה אומר מודי' אנחנו לך על כל טפה כו' וחותמת בברכה ואינה פותחת בברכה הואיל והיא ברכת הודאה כמו תפילת הדרך כו' שגם כן אינה פותחת בברכה לפי שהיא דומה לברכת שמע קולנו שבי"ח ברכות. ושם ברכת ש"ק אינה פותחת בברכה משום שהיא סמוכה לחברתה. ולכן אפילו כשאומר' בפני עצמ' לא תיקנו בה פתיחה (כ"כ האר"י והטור בשם ר"י כ' טעם אחר ע"ש) ואעפ"כ כ' סי' ק"י סעיף ז' שמהר"ם סמכה לברכה אחרת אף שלא תיקנו לה חז"ל פתיחה ה"ה הכא: ו׳ וע"ה כ' כו' דענ"י קאי דוקא על תפלה ר"ל הן לטעם הרא"ש הן לטעם הרשב"א דמה"ט מברכים ענ"י ע"נ שחרית כיון שנעשה בריה חדשה ולכן חייבים בהודאה לשמו יתברך וע"ז תקנו ברכת השחר שהן הודא' והוי ככהן העובד שצריך קידוש ידים ורגלים וכמבואר במ"א רסי' ד' כ"ש לטעם הרא"ש דמשום שנגע בלילה במקום מטונף צריך נטילה לתפלה. א"כ לכל הדיעות ניתקן בשביל התפלה: ז׳ דהא בגמ' אמר כו' וכמבואר לקמן סי' מ"ו. אפילו אינו מתפלל תיכף ר"ל דלא תימא אף דלא אמר כל הברכות אחר ברכ' ענ"י אלא לפניה מ"מ א"ש ברכ' ענ"י משום שמתפלל מיד אחר ברכ' ענ"י. ואם כן קאי הברכה בשביל התפלה דז"א דמשמע אפילו אינו מתפלל מיד: ח׳ כדאיתא דף י"ד ע"ב כצ"ל דאמרינן שם על רב זמנין מקדים ומשי ידיה ומברך ומתני לן פרקין ואח"ז מנח תפילין וקרא ק"ש והתפלל הרי שהפסיק בין ברכה ענ"י ובין התפלה דמתני פרקין לתלמידיו. ומסתמא גם הוא סידר כל הברכו' קודם ענ"י כמו שמסודרים בש"ס ואף שרש"י פי' שם על הא דמברך ברכת התורה מ"מ גם ענ"י בירך דאל"כ הוי הפסקה בין הנטילה לברכה ענ"י. וזה אינו כמ"ש לעיל סק"ו וא"ל משום שאמר אחר ברכת ענ"י ברכת התורה שפיר דמי דמשום ברכה אחר לא תיקנו ברכ' ענ"י. דהא כל היום כשיצ' מבית הכסא ועשה צרכיו וצ"ל אשר יצר אפ"ה אינו מברך ענ"י אפילו לדעת הרא"ש דס"ל אפילו בתפלת המנחה אם עשה צרכיו צריך נטילה וברכ' ענ"י א"ו דאין קפידא דלא כע"ה: ט׳ וכ' בסדה"י כו' אלהי נשמה והמפיל חבלי ר"ל בקומו יאמר אלהי נשמה בלי חתימה וכשיחזור וילך לישן יאמר ברכ' המפיל חבלי בלי חתימה: י׳ דהא י"א דאפילו ביום כו' כ"ש כשישן סוף הלילה אלא כיון דלא קי"ל הכי ולכן טוב יותר כשמשכים שיאמר אלהי נשמה בלי חתימה. ואז כשיקיץ משינתו פעם ב' יאמר עם חתימה ויוצא ידי כולם: ו׳:ע״א א׳ (ס"ק ט) עושים כו' צ' אמנים. וכמ"ש המקובלים שיראה שיהיה בתואר צדיק. דהיינו צ' אמנים. ד' קדושות י' קדישים. ט' ברכות. ובעשרה מאמרות ראיתי שכ' שיהדר שיהיו שנים שומעים ברכותיו ויענו עליהם אמן. והש"ך בח"מ סי' שפ"ב כתב הא דאמרינן שברכה שוה עשר' זהובים היינו דוקא כשמברכו בפני אחרים. אבל לא בינו לבין עצמו עיין שם: ו׳:ע״ב א׳ (ס"ק י) שלא כו' ועיין סי' נ"ט. ושם כתב מ"א דלאינו בקי מוציא אפילו פחות מיו"ד:

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס"ד –

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א