סימן ד - הדרך ליישם החלטות

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר שלחן ערוך המדות - א סימן ד - הדרך ליישם החלטות
תוכן עניינים

--------

א. כמה פעמים קיבלת עליך לא לכעוס כלל. כמה פעמים קיבלת עליך לסיים ש"ס, או ש"ס משניות. כמה פעמים החלטת כי עליך להגיע בזמן לתפילה. וכמה פעמים שלא לדבר לשון הרע, וכיוצא בזה החלטות רבות, ומעשים אין. מה הסיבה שאנו לא עומדים בקבלות, מה הסיבה שאין אנו מצליחים ליישמם.

(((((הרגל נעשה טבע)))))

יסוד גדול בעבודת השם הוא מה שהורונו חכמינו זכרונם לברכה כי הרגל נעשה טבע, וכאשר יתמיד האדם במעשה שקיבל עליו, שוב יהפך אצלו לטבע, ולא יהיה לו שום קושי ביישום קבלתו. והרי לנו כי כל הקושי הוא רק בהתחלת העבודה על המדה שבחר לעבוד עליה, ואחר כך עם הזמן ההרגל נהפך לטבע, ושוב יכול יוכל לה. וכך כתב הרמב"ם (דעות פ"א ה"ז) וכיצד ירגיל אדם עצמו בדעות אלו עד שיקבעו בו, יעשה וישנה וישלש במעשים שעושה על פי הדעות האמצעיות, ויחזור בהן תמיד, עד שיהיו מעשיהן קלים עליו, ולא יהיה בהם טורח, ויקבעו הדעות בנפשו. ועוד כתב כן הרמב"ם ביתר ביאור בשמונה פרקים (פרק ד תרגום הרה"ג קאפח) וזה לשונו, ודע שאלו המעלות והמגרעות המדותיות אינם נקנים ומתחזקים בנפש אלא במה שאדם חוזר על אותן הפעולות הבאות מאותה המדה פעמים רבות בזמן ממושך. וכאשר נתרגל בהם, הרי אם היו אותן המעשים טובים הרי נקנית לנו מעלה, ואם היו רעים הרי נקנית לנו מגרעת. וכן כתב עוד הרמב"ם במורה נבוכים (מאמר ג פרק יב ד"ה המין השלישי) לגבי ההולך אחר תאותיו וכתב וזה לשונו, אמנם חליי הגוף הם מבוארים, אבל חליי הנפש מרוע זה הסדר משני צדדים [דהיינו שתי רעות נגרמות לו] האחד מהם, השינוי המשיג לנפש בהכרח מפני שינוי הגוף מאשר היא כח גשמי כמו שכבר נאמר שמדות הנפש נמשכות אחר מזג הגוף. והצד השני הוא היות הנפש מרגלת הדברים שאינם הכרחיים וישוב לה טבע חזק להשתוקק למה שאינו הכרחי. עד כאן לשונו. [והעתיק את כל מאמרו היעב"ץ במגדל עוז בית המדות (עליית הבחינה פרק ז עמוד סה).] וכן הוא לו עוד במשנה באבות (פ"ג מי"ח) והכל לפי רוב המעשה, ופירש הרמב"ם (שם) וזה לשונו, ואחר כך אמר שאין המדות הטובות נקנין על פי גודל המעשה, אלא ברבוי מספר המעשים, והוא שאין המדות הטובות נקנות אלא כשהאדם חוזר על המעשים הטובים פעמים רבות, ובכך נקנית לאדם תכונה לכך. לא כשיעשה האדם מעשה גדול אחד ממעשי הטוב, כי באותו מעשה לבדו לא תיקנה לו תכונה לכך. המשל בזה, אם נתן האדם למי שראוי ליתן, אלף דינרין בפעם אחת לאדם אחד, לא תיקנה לו מדת הנדיבות בזה המעשה היחידי הגדול, כמו שנקנית למי שנתנדב אלף פעמים באלף דינרין ונתן כל דינר מהן בדרך נדבה. לפי שזה חזר על פעולת הנדיבות אלף פעמים ונקנית לו תכונה חזקה, וזה פעם אחת בלבד נתעוררה הנשמה התעוררות גדולה למעשה הטוב, ואחר כך חדלה ממנו. וכן הביאו את פירוש דברי הרמב"ם הנזכר לעיל רבנו יונה (שם) והרשב"ץ בגן אבות (שם). עוד כן כתב הרמב"ם (אגרות הרמב"ם שילת עמ' תכ) וזה לשונו, וכבר הודעתיו פנים בפנים אם הוא זוכר, שהאדם אם יסכים בזמננו זה לעשות או לומר כפי גמול כל אדם כמות מעשיו כמו שנאמר ועם עקש תתפל [כלומר שיתעקש עם כל אחד כפי רעתו ומדתו] יקבע בנפשו זה קנין נקבע בכל מיני רעות [דהיינו ירגיל עצמו להרע] לפי שרוב מי שרואה הוא עקש [רוב בני האדם עקשים המה]. עד כאן לשונו. וכן כתבו יסוד זה גם רבנו שלמה אבן גבירול בספר תיקון מדות הנפש (הקדמה ד"ה אפלטון) וזה לשונו, וכבר אמר הפילוסוף אפלטון, השכל מתנה והמוסר קניין, וההרגל על כל דבר שלטון. עד כאן לשונו. וכן כתב בספר הישר (שער שישי ד"ה האחד בהרגל העבודה) וזה לשונו, כי לא ישיג עבודת השם בלב שלם כי אם ברוב השקידה, באורך ימים, ורוב הרגל וכו'. ועוד כתב שם, דע כי כל הרוצה לעבוד את אלהיו עבודה גמורה בלב שלם, לא ישיגנה כי אם ברוב השקידה באורך הימים, ברוב ההרגל, ושלא יקוץ בה. ודע כי עובד אלהים ימצא טורח גדול בתחילת עבודתו, וטעם גדול באחרית עבודתו. וכן כל מעשה אשר יעשה אדם, ימצא יגיעה בראשונה, ותסור כבדות היגיעה באחרונה. וכן כתב עוד (בשער החמישי ד"ה דע) כן צריך האדם להרגיל נפשו במדות טובות, וכו' וכשירגיל נפשו בכל אלה, אז יושלם שכלה אשר בכח, ויצא אל הפועל, וכו', אז יקרא האדם שלם.

(((((אפילו רשע שירגיל במעשים טובים יהפך לצדיק)))))

ב. וכן כתב בספר החינוך (מצוה טז) וזה לשונו, ועתה בני אם בינה שמעה זאת והטה אזנך ושמע אלמדך להועיל בתורה ובמצות. דע, כי האדם נפעל כפי פעולותיו, ולבו רק רע כל היום [דהיינו אפילו אם לבו רק רע כל היום] אם יערה רוחו וישים השתדלותו ועסוקו בהתמדה בתורה ובמצוות, ואפילו שלא לשם שמים, מיד ינטה אל הטוב, ובכח מעשיו ימית יצר הרע, כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות. ואפילו אם יהיה אדם צדיק גמור ולבבו ישר ותמים חפץ בתורה ובמצות, אם אולי יעסוק תמיד בדברים של דופי, כאילו תאמר דרך משל שהכריחו המלך ומינהו באומנות רעה, באמת אם כל עסקו תמיד כל היום באותו אומנות, ישוב לזמן מן הזמנים מצדקת לבו להיות רשע גמור. כי ידוע הדבר ואמת, שכל אדם נפעל כפי פעולותיו כמו שאמרנו. עד כאן לשונו. וחזר על יסודו זה עוד בכמה מקומות בספרו (בשורשי מצוות מ,רסד,שכד). וראה גם בארחות צדיקים (שער הנדיבות ד"ה ודע) שכתב וזה לשונו, ועוד אמרו החכמים זכרונם לברכה, מדת הנדיבות תלוי בהרגל, כי אינו נקרא נדיב עד שיהא רגיל בכל עת ובכל שעה להתנדב כפי יכלתו. כי אדם שנותן למי שראוי לתן אלף זהובים בפעם אחת, אינו נדיב כמי שנותן אלף זהובים באלף פעמים, כל זהוב וזהוב במקום הראוי. כי אותו שנתן אלף זהובים בפעם אחת נתעוררה דעתו להתנדב, ואחר כך פסקה ממנו. וגם לענין השכר אינו דומה שכרו של מי שפודה שבוי אחד היושב במשמר על דבר חוב במאה דינרים, שהוא די מחסורו, כמו שפדה עשרה שבויים, או השלים חסרון עשרה עניים, כל אחד בעשרה דינרים. ועל זה אמרו חכמים הכל לפי רוב המעשה, ולא אמרו לפי גודל המעשה. עד כאן לשונו. וכן כתב בשיטה לבעל הצרורות (תענית דף ד רע"א) וכן כתב הריקאנטי (דברים פ"ח פסוק י השמינית) כי הלב נמשך אחר המעשה. וכן כתב השל"ה (שער האותיות ריש אות ריש) וכן כתב המסילת ישרים (זריזות פרק ז) ואמנם התבונן עוד שכמו שהזריזות הוא תולדת ההתלהטות הפנימי, כן מן הזריזות יוולד ההתלהטות וכו'. ואולם האדם אשר אין החמדה הזאת לוהטת בו כראוי, עצה טובה היא לו שיזדרז ברצונו, כדי שימשך מזה שתולד בו החמדה בטבע, כי התנועה החיצונה מעוררת הפנימית. עד כאן לשונו. וכן כתב בריש ספר חשבון הנפש (עמוד ז בדברים אחדים שבריש הספר) הגאון יצחק אייזיק שער זצ"ל בכח ההרגל, כי האדם נעשה עבד לשלטון הרגלו משועבד לעול ממשלתו ונלכד בעבותות הנהגתו, וכו'. ושכן הוא ביומא (לח סוע"ב) דבי רבי שילא אמרי, כיון שבאה לידו דבר עבירה פעם ראשונה ושניה ואינו חוטא, שוב אינו חוטא, שנאמר רגלי חסידיו ישמור. וכן כתב בספר חשבון הנפש (בפתיחה, ובסימן נב והלאה) וביאר סיבת הדבר, מפני שכל פעולה שעושים הרי שנשאר רושם ממנה בזכרון, וכשבא לידו שוב אותו נסיון, הרי שעולה מן הזכרון הרושם ההוא, ומצטרף לעשיה העכשוית. וככל שהתרבו המעשים, כך התרבו הרשמים הקודמים, עד שנעשים הר גדול, ובקלות מתגבר. וכן כתב בספר מכתב מאליהו (ח"א קונטרס החסד פרק ט) כי הדרך להפנים את מידת החסד היא על ידי נתינה לאחרים. ויעשה כן תחילה שלא לשמה, שיעורר רחמיו לצרכי הזולת. ואם זה לא יספיק לו כדי לתת לאחרים, הרי שיעורר גם את חיובו ושכרו בעולם הבא, ואחר המעשים ימשכו הלבבות. ועוד לו (בח"ג עמוד 127) מדברי החינוך והמסילת ישרים הנזכר לעיל, ועוד עיין שם. וכן הוא לו עוד (ח"ב עמוד 56). וכן כתב בספר עלי שור (ח"ב שער א פרק ז) והביא לחינוך והרמב"ם בפירוש המשניות הנזכר לעיל. ועוד עיין לעיל בחלק ההלכה (סעיף ד אות א).

והרי לנו כי מי שיתמיד בקבלתו ויעשה כמשפט, לא ירפה ולא ינוח עד שיקיים את קבלתו שוב ושוב, הרי שזהו סוד ההצלחה והוודאות שיוכל לכבוש את הפסגה שלה הוא כה מיחל וחפץ, ולא יהיה כל עמלו לריק כאשר הוא בדרך כלל, וכפי שכל אחד יודע ומכיר בעצמו.

(((((מה הסיבה שאנו לא מצליחים להתמיד בהרגל)))))

ג. ומעתה חובה עלינו לחקור ולהבין, מהו הטעם ומהי הסיבה שאין אנו מצליחים להתמיד בהרגל, מחזיקים מעמד שבוע או יותר, ושוב רק מידי פעם, עד כי לא נודע כי באו אל קירבנה והיו כלא היו. ואם אחר המעשים נמשכים הלבבות, הרי שאחר שבוע היה צריך להיות קל יותר, ואחר שבועים קל שבעתים, ואחר שלוש שבעים ושבעה. והנה הדברים המה בהיפך הגמור, כי ככל שעובר הזמן, כן הדבר נעשה קשה יותר ויותר, וכובד המשא הולך וגדל.

ונראה פשוט כי אומנם אחר המעשים נמשכים הלבבות, אולם אין הפעולות משפיעות מיד בפעם אחת, רק בפעמים רבות, ואז רבוי המעשים מיקל על העשיה, ושוב כח ההתנגדות יתמעט וילך, ואז יהפך לו הדבר לטבע, וימשך ליבו אל הדבר. ואולם בתחילה כאשר החל לקיים את קבלתו, ועדיין ליבו בל עימו, ככל שמוסיף ומרבה, הרי שהשחיקה הטבעית גדלה, כי בתחילה עצם החידוש מושך ומחזק אותו לפעול, אך אחר שמתרגל, המתיקות של החידוש נעלמת. ומה גם שעוצמת הקבלה פחתה והולכת, אחר שכבר עבר זמן מעת שהאדם קיבל על עצמו. והרי שהקושי גדל והולך. אולם אם ימשיך ויתמיד במעשים, וידע כי לא לעולם חוסן, והקושי חלוף יחלוף, כי אחר המעשים נמשכים הלבבות, ובחזרה שוב ושוב על המעשים, הטורח יסור, והנה כבר יעלה הוא אל ההר העולה בית אל, ומגיע הוא אל הפסגה, ושוב ילך שם בטח ללא קושי, הרי שיהיה בכך הקלה גדולה להתמודד עם הקושי. ועוד עיין כאן בהערה (*) בבירור כלל זה.

{((( (*) נמשכים הלבבות רק כשהלב רוצה)))

ביתר התבוננות יש להקשות על הכלל אחרי המעשים נמשכים הלבבות, מדברים רבים שאנו נתקלים בהם במציאות, שאפילו שהרגילו אותם, מואסים בהם. או אפילו לאידך גיסא ככל שהרגילו אותם, כך מואסים יותר. אם נסתכל על פושע היושב בכלא במשך עשר שנים, לא מעולל שום רע לשום אדם, לא רב עם אף אחד, אף פעם לא גונב, ולא מצער. האם כשיוצא מן הכלא יוצא לפנינו אדם כליל המעלות. לא ודאי שלא ההיפך הוא הנכון, יוצא לפנינו אדם גרוע שבעתים מזה שנכנס לכלא. הרי שכתוצאה מכך שמנעו ממנו את חפצו, התאוה להרע התפתחה בליבו לממדים עצומים, וכשיוצא מן הכלא הרי שחפץ לעשות את כל מעשיו הרעים פי כמה וכמה. וכן בצבא שיש שם משטר וסדר מופתי, והחיילים נוהגים כמעט כמו רובוטים, שומעים לכל רחשי ליבו של המפקד, אין מי שימרה את פיו. האם אחר שלש שנות שרות כשמשתחררים הם מן הצבא יוצאים אנשי סדר ומשמעת. הרי המציאות מורה להיפך הגמור, ודבר ראשון שעושים הוא יציאה לטיול למשך שנה או יותר למזרח הרחוק, כדי להשתחרר מכל סדר ומשמעת עצמית.

ובשם החפץ חיים שמעתי שהסבר הדבר נעוץ בכך שאומנם אחר המעשים נמשכים הלבבות, אולם זאת הוא רק כאשר הלב רוצה, ואם הלב לא רוצה, הרי שהאמת תהיה לאידך גיסא, וככל שירבו במעשים ויכריחו את האדם לעשותם, כן יתרחק לצד השני יותר ויותר. [ואין להשיב על כך מדברי החינוך הנזכרים לעיל (סימן זה אות ב), כי עסוקים אנו במי שלכל אורך הדרך נשאר באי חפצו במעשה, מה שאין כן אם בשלב מסוים יחפוץ במעשים, שוב יחזור עליו הכלל שאחרי המעשים נמשכים הלבבות, ודו"ק.] וכך כתב את יסוד זה הרב דסלר באופנים שונים ושורשם הוא כאמור, דהנה כתב במכתב מאליהו (ח"ב עמוד 58) כי אחר המעשים נמשכים הלבבות רק כשיש אמת פנימית, סיבה אמיתית לעשית הדבר, ולכן אברהם אבינו חושש שמא יהרגוני, והלשון היא רק אין יראת אלהים במקום הזה והרגוני. הרי שאף שהם אנשי מדות, אך מעשיהם והרגליהם אינם משום אמת פנימית, אינם משום יראת שמים, אלא משום הסכמים חברתיים. וכן כתב עוד בח"ג (עמוד 13) שאדם נקשר למה שעושה, וזהו שורש האהבה מכח הנתינה (וכפי שידועים דבריו במכתב מאליהו ח"א קונ' החסד ח"א) גם אם לא עושה את הדבר לשמה. אך בתנאי שעושה הדבר באמונה, מתוך רצון ולא מחוסר ברירה. ועל כן אומן שעושה באמונה, יאהב את מלאכתו. והעושה ברמיה ישנא. עיין שם. ובדרך שונה כתב בח"ג (עמוד 115) שמעשים שלא לשמה יביאו לידי לשמה כשיש נקודת לשמה פנימית בעושה, ובנקודה זו עובד לשמה, ואף שיש מניעות, יש יצרים, אך מאחר ויש נקודה פנימית אמיתית, הרי שהמעשים שלא לשמה יביאוהו לידי לשמה. מה שאין כן אם כל רצונו במצוות משום שלא לשמה, משום מעמד וכבוד, ואין שום נקודת אמת לשמה, הרי שאיש זה לעולם לא יבא מתוך שלא לשמה אל הלשמה המיוחלת. וכן הוא לו עוד (שם בעמוד 118) עיין שם. וכל זה אמור במי שעשה תדיר דבר מה, והרי שהשאלה האם ליבו ימשך אחר המעשה או לא, תלויה בהאם חפץ הוא במעשה. ואולם מי שלא הרבה במעשים, הרי שעדיין לא חל עליו כוחו של הכלל שאחרי המעשים נמשכים הלבבות, ועל כן בתחילת קבלה ויישומה הקושי גדל, וכפי שבואר לעיל.}

(((((ימי האהבה והשנאה)))))

ד. והנה אחד מן הראשונים עמד על כך הוא ספר הישר (שער שישי ד"ה האחד בהרגל העבודה) לבאר וללבן סוגיא זו. וכתב כי בכל קבלה שנקבל עלינו הרי שיתחלפו בעת יישומה האהבה והשנאה. דהיינו ההנאה מיישום הקבלה, והקושי לקיים את הקבלה. והרי שמוכרח שבתחילה תהיה לו יגיעה, ורק לאחר זמן תסור כבדותה. וזאת ברור שיש לשנאה זמן קצוב ומוגבל, ואם יתמיד לקיימה, הרי שתסור לחלוטין. וראה בעלי שור (ח"ב עמוד קפו) גבי כח המרידה הטמון בנו, ושלפני כל עבודה שיעבוד האדם על עצמו, עליו להכיר כח זה, כדי שלא יהיה לו לרועץ, ואחר שיעבוד על עצמו כגון שיקבל על עצמו ללמוד תורה עם תענית דיבור, למחרת ידבר שבוע שלם. ובשם הגרא"א דסלר זלה"ה כתב שהיה מדמה את כח המרידה לקפיץ שאפשר ללחוץ עליו עד הסוף, אבל כאשר מרפים ממנו, הוא קופץ לגובה רב ממה שהיה בתחילה. עד כאן.

ועוד ביאר בספר הישר (הנ"ל) יסוד גדול כי אורך השנאה תלוי בשכל האדם, כי אם יזכור את מעלתה של הקבלה שקיבל על עצמו, ויפנימה פנימה, ויזכרה תמיד, הרי שזמן השנאה יהיה קצר. אך אם לא יעשה כן, הרי שזמנה יהיה ארוך, וממילא קשה למשא שבעתים. והדבר פשוט מסברא, שכן בתחילה בעת יישום הקבלה, נלחמות ביניהם רצונות האדם, חשקיו והנאותיו מחד, הלא היא ההנאה ביישום הקבלה. ומאידך, הקושי והצער ביישום הקבלה, היא המלחמה נגד היצר הרע הוא הטבע החפץ במנוחה. וככל שתגדל ההנאה מישום הקבלה, כך תגבר הנאה זו על הקושי הנובע חרף העצלות הטבעית.

ועל כן עלינו לתת חיזוקים למשך תקופת הקושי, כדי להתגבר ולהתמודד עימו, ולעבור תקופה זו, עד שהחזרה על המעשים ישפיעו על הלבבות, ושוב יחל הקושי ללכת וליסוג, עד שיעלם לגמרי.

ועל כן יעץ בספר הישר (הנ"ל שער שישי ד"ה האח בהרגל העבודה) כי בתחילה קודם קבלת הקבלה יתבונן היטב במעלתה וחשיבותה של הקבלה שאותה חפץ לקבל, וככל שיתבונן יותר וידע את גודלה ורוב טובה, ושבחסרונה חסר הוא דברים גדולים ועצומים, כך יהיו עמו כוחות נפש להתמודד עם שלב השנאה. וזה לשונו, וכפי גודל הטובה הבאה עליו, כן תהיה רוב תאותו לעשותה [כלומר ככל שתפנים פנימה את גודל חשיבות הקבלה ומעלותיה, כך תקל עליך העבודה.] כי תבא אליו הנאה גדולה ממנה, תקל בעיניו היגיעה אשר ימצא בה. וכמשל לעובד אדמה, שאם יתנו לו מחיר גדול בעבודתו, הרי שבשביל שמחתו במחיר הרב לא יקוץ בה, ולא ימאסנה, אך תנעים לו יגיעתו.

זאת שנית כתב, כי עצם ידיעת האמור לעיל וזכירתו כי הקושי בודאי בו יבא ולא שייך שיעלם, וגם ודאי שיחלוף עם העקביות, הרי שיהיה בכך עזרה גדולה להתמודד עם תגבורת השנאה.

שלישית, בעת שיגיע שלב השנאה, הרי שיזכיר לעצמו תמיד הנאותיה וטובותיה של הקבלה שקיבל, ויקל עליו להתמודד עם קושי העבודה.

רביעית יעץ, שקבלותיו יהיו מעט מעט כאשר יוכל לסבול. וירגיל עצמו בראשונה לעשות המעשים הקלים, ואל יטריח על עצמו. אבל כל אשר ילך, יוסיף, כאשר אמר (ישעיה כח,יג) והיה להם דבר י"י צו לצו צו לצו קו לקו קו לקו זעיר שם זעיר שם.

והיה אם רואה שלא עומד בקבלה כי כבד המשא ממנו, שוב יפחית מגודל הקבלה לבל תקוץ הנפש פתאום. אך לא יניח לגמרי את הקבלה, ויחשוב בליבו כי עוד זמן מועט יאסוף כוחותיו, ויחדש כנשר נעוריו, ויבא שוב אל הקבלה ויכול יוכל לה. כי אז תאבד ממנו לחלוטין. אלא יפחית ממנה ככל אשר יוכל לשאתה, עד שיוכל שוב להוסיף עליה ולהתקדם הלאה. וכשם שמי שנחתך לו אבר חס ושלום, אם נכרת האבר לגמרי מן הגוף, שוב אין תקנה לאבר. ואם מעורה בגוף, שוב יש תקנה לאבר, ויחזור לקדמותו כשירפאהו.

(((((הדרכה מעשית)))))

ה. והביא על כך משל מעשי, כגון הרוצה להרגיל עצמו בתעניות, יתחיל בימי החורף הקצרים, ולא בימי הקיץ הארוכים. וכן יקבל עליו קבלה שיודע שיוכל לעמוד בה, כגון לצום פעם בשבוע לא יותר. ומראש ידע שבתחילה יקשה עליו בפעם הראשונה והשניה, וקצת תשאר היגיעה בשלישית וברביעית, ומעט מזעיר ממנה תשאר בחמישית ובשישית, וכשיתחיל להכנס בשביעית לא ייגע בה שום יגיעה כלל. ובימי הקושי יזכיר לעצמו הנאותיה וטובותיה. ואם בימי הקושי רואה שהמשא כבד ממנו, לא יוכל לשאתו, הרי שיפחית קבלתו, כגון שיצום פעם בחודש, אך לא יניחנה לגמרי. עד כאן תורף דבריו.

והרי שמסקנת הדברים הם שבעת הקושי חובה לעודד את הרגשת הנכאים והקושי מן המעשה שעשה, מן ההרגשה הלא טובה שהשאיר המאמץ שנדרש כדי להתגבר. וזה יבוא על ידי עצתו של בעל ספר הישר הנזכר לעיל, שיתבונן בגודל המעשה שעשה, ובחשיבותו, ואילו לא היה עושהו מה היה מפסיד וכדומה. והרי שההרגשה הטובה מן המעשה תחרט בליבו, והיא תעזרהו להבא. או בדרך אחרת תבא ההנאה עם דיבור עצמי ומחשבתי, אשריך שהצלחת לעמוד במשימה, מה קרוב עתה אתה אל השם, עמדת בנסיון, עלית דרגה וכדומה. כדאי על ידי אמירה בפה, על ידי חשבון נפש, על ידי קנס ממוני באי הצלחה, ומאידך על ידי פרס ממוני בהצלחה, ועל ידי פנקס כיס (וכדלקמן בע"ה) וכמובן על ידי לימוד מוסר, עד שישנה וישלש את המעשה, עד כי חדל הסופר לספור כי אין מספר, ושוב ירפה הקושי ויעלם כלא היה.

צריך לשים לב שעל האדם לעודד את עצמו על דרך אשריך שעשית מצוה, וקרוב אתה להשם, והרי אפילו מצוה קטנה שבקטנות אדירה ונפלאה היא, קל וחומר אותה החלטה שקיבל וקשה היא ליישום. ולפום צערא אגרא. וטוב אחד בצער ממאה שלא בצער וכדומה. ולא שיחשוב אשרי, אני מיוחד יותר מכולם, מה שכולם לא עושים אני כן עושה, אני עובד על עצמי אחרים לא. שאז ההרגשה תהיה של גדלות עצמית וגאוה אין קץ, ואף שהמטרה להקל על זמן ההנאה תושג, אך מאידך הקלקול שיבצר יהיה רב שבעתים.

(((((הלכה למעשה)))))

ו. אך כיון שהקושי הוא העקביות להתמיד ולבחון מעשיו, להתמיד ולשבח הצלחותיו, להתמיד ולהתבונן ברווחים של העשיה ובהפסד. הרי שנראה לתפוס את עצתו של ספר חשבון הנפש, [ביחד עם הנזכר לעיל] כי היא קלה לישום, ודרך פשוטה להצליח ולהיות עיקבי, כדי לעלות במסילה העולה בית אל.

(((((שיטת הפינקס)))))

שיטה זו היא שירשום תדיר את הצלחותיו וחסרונותיו, ויפקדם תמיד, וכאשר יבואר ברצות השם בהמשך. והנה כבר שיטה זו נזכרת בראשונים וכמו שכתב השערי תשובה (א,ח) ששנינו בשבת (יב ע"ב) גבי רבי ישמעאל קרא והיטה וכתב על פנקסו, אני ישמעאל בן אלישע קריתי והטתי נר בשבת, לכשיבנה בית המקדש אביא חטאת שמנה. ורואים כי פנקס היה לו. וכתב השערי תשובה, וכן ראוי לכל בעלי תשובה לכתוב על מגילת ספר הדברים אשר נכשלו בהם, והמצוות אשר קצרו בקיומן, ולקרא ספר זכרונותם בכל יום. עד כאן לשונו. וכן ספר חשבון הנפש כולו בנוי על שיטה זו (ועוד ראה שם בסימן מג) [ומשם הבאנו את רוב הדברים.] וכן בספר ארך אפים (סימן ג אות ה והלאה באורך) אחז בשיטה זו, וכן ראה בספר עלי שור (ח"א עמוד קס).

ועל כן יש למלא טבלה שבראשה יכתוב את ימות השבוע ובצדדיה סוגי המדות שחפץ לקחת על עצמו, כגון, ענוה, סבלנות, שמחה, אהבה וכדומה, כל אחד יקח את המדות שעליו לעבוד עליהם [ולפחות יקח ששה מדות]. וכמנין המדות שלקח כן יהיו מספר הטבלאות שיעשה. ותחילה ילמד את המדות שחפץ לעבוד עליהן, כל מדה את מוסריה, ואת דרכיה, מה גורם לה, ומה הדרכים למונעה ולהשיגה, מהו אמצע המדה וכדומה. ואחר כך בכל שבוע יקח מדה אחת מכל המדות שעליהם עובד, ועליה ישים כל עיניו ומגמתו באותו שבוע. [ובכל שבוע יעבוד על מדה אחת בלבד, כי תפסת מרובה לא תפסת, וכן כתב בספר ארך אפים (סימן ג אות טז)] ועל כן בשבוע זה ילמד ענינה ומוסריה בעת סדר מוסר, וישקיע מחשבותיו וליבו איך יוכל לכבוש מדה זו וכדומה. וכן כל אותו השבוע ישתוקק מתי תבוא לידי מדה זו ואקיימנה, ואם לא באה, הרי שיצור מקרים כאלו בעורמה (כי אחר המעשים נמשכים הלבבות). עוד זאת יעשה, יתמצת במשפט אחד את מעלתה והשגתה של מדה זו, ויניח משפט זה למזכרת מול עיניו כל אותו השבוע על גבי השולחן.

במשך היום יסמן בתוך המשבצת המתאימה של כל מדה אם נכשל או הצליח באותה מדה. [אפשר על ידי נקודה, או על ידי V על כל הצלחה. או על ידי ציון כללי, כגון 10 פירושו מושלם, 8 נפילה קלה וכדומה.] ויותר טוב שיעשה כן בסוף כל סדר. והטוב ביותר שיעשה כן פעם אחת ביום. [אך לשם כך צריך שיזכור כל מעשיו ומאורעותיו באותו היום] ובה בשעה שמצליח באותה מדה או לא מצליח, הרי שיחזק את עצמו על ידי עידוד, כגון אשריך שזכית לעשות רצון בוראך, אשריך שקיימת מצות עשה דאורייתא של והלכת בדרכיו. וישמח במצוה שנפלה תחת ידו כשם ששמח במצות אתרוג [שכן זהו ממש מצות עשה מן התורה] ויצטער אם נכשל [ואין זו עבירה, כי עובד על עצמו, כמו שכתבנו לעיל (חלק ההלכה סעיף ו).] וכן על ידי התבוננות במעלה שהשיג ובחסרון שיבא לידו אם יכשל, וכנזכר לעיל בספר הישר. וכן שיזכור כי תקופת הקושי היא ברת חלוף, ואם יתמיד, הרי שההרגל ימשוך את ליבו ויהפך אצלו טבע. וגם מראש ידע ידיעה זו, שבודאי הקושי יבא, ולא יעמוד מול הקושי מבוהל, אלא יהיה מחכה לו ומוכן לקראתו. ועוד עצה נפלאה אם שייך שיעשה זאת יחד עם חבר דהיינו חבר נאמן לו, ויחדיו יקחו עבודת המדות ויבקרו זה את זה, וישמחו ויוכיחו זה את זה. והרי שזו דרך נפלאה לעקביות ולהשקעה שישקיעו, כי יודע שיש מי שצריך לשמוע איך היה ואיך הסתדר, וכמה טרח ומה עלה בידו, וכמו שכתב בספר חשבון הנפש (סימנים לג,מד,מה). עיין שם.

בכל ערב או בסדר מוסר [העיקר שיהיה זמן קבוע בקביעות שאין בה שינוי כלל, וכל אחד יבחר את הזמן שבו יודע שיוכל להתמיד.] יבדוק את כל מעשיו שבמשך כל אותן עשרים וארבע שעות, יעבור עליהם אחד אחר השני, הקימה בבוקר, תפילה וכו', ואם חיסר ולא סימן במשבצות במשך היום או בעתים הקבועים לו ביום, הרי שישלים כעת את החסר, ויסמן במשבצות המתאימות את הצלחותיו ואי הצלחותיו. וכשיסיים הרי שישוב וישים עיניו כלפי המשימה השבועית, ויתבונן בה, מה הסיבה שהצלחתי או למה לא הצלחתי, מה הגורם ומה הסובב, ואיך אפשר שלא יקרה כן פעם הבאה, או איך אשוב ואשנה ההצלחה, וכן על זה הדרך.

בסוף השבוע יחשב מנין הצלחותיו ואי הצלחותיו, ויקבע מנינם לזכרון בסוף הטבלה. ועוד בסוף השבוע יעודד את עצמו על ידי קנית פרס לעצמו, איזה דבר שאוהב, ספר או ממתק וכיוצא בזה כל דבר שחפץ בו, והוא פרס על הצלחותיו, ואפילו אם לא הצליח מגיע לו פרס על כך שפועל, ועל ששם מול עיניו את דרכיו. או במקביל יקנוס עצמו על רפיון עבודתו, כגון שיתן לצדקה סך מסויים, או שיחוייב להתענות, או ידלג סעודה אחת, או שאר מיעוט אכילה. או שיענש ולא ישן לילה, או סיגוף בשינה כגון בלא כר, או בלא כסת וכדומה.

כאשר יסיים את המשימות השבועיות של כל המדות שלקח [כי בכל שבוע לוקח משימה אחרת, מדה אחרת מן המדות שבחר לעבוד עליהן] ימנה ויצרף יחד מנין הצלחותיו ואי הצלחותיו, של כל השבועות יחדיו, ויכתוב מנינם למשמרת. ושוב ישוב על המשימות כסדרן הראשון כבתחילה. ובסיום תקופת המשימות בשנית, יראה כי עלה והתעלה, והצלחותיו גדלו, ואי הצלחותיו התמעטו. וכן יעשה עד שיראה במדה מסויימת כי רק הצלחות עמו, והרי שימיר מדה זו במדה אחרת לעבוד עליה.

ניתן להשתמש בטבלה הנזכרת לעיל גם בצורה שונה, שיעבוד במשך תקופה רק על מדה אחת (ושאר המדות יהיו נלוות). אולם מראש ידע שככל שהתקופה תארך, כך יגדל הקושי, וכח המרידה. אך מאידך גם כבישת המדה תהיה יותר קרובה לבא, עם ההתמדה. ועל כן מראש לפני שיגש למלאכה זו, יאסוף כוחותיו, וידע כי הקושי בא יבא, ויזכיר לעצמו כי גם יחלוף יחלופו, ויעשה ככל האמור בעצות לחיזוק בעת הקושי. והחכם עיניו בראשו, יכיר עצמו שלא יעמיס על עצמו יתר על כוחותיו עד שליבו ימאס בעבודה, ואם יראה שקשה עליו המשא, יחליף המדה שעובד עליה במדה אחרת, ואת הראשונה יניחנה עם שאר המדות, עד שיוכל לחזור וליטלנה.

מעלה נוספת יש בחשבון הנפש של כל היום על כל פרטיו, מזמן הקימה עד זמן השכיבה, כי כשהאדם מתבונן בכל פרט בחיים מה שעשה ומה היה נכון לעשות, ואיך אפשר לתקן בפעם הבאה, והרי שאחר התבוננות זו כששב אל מציאות החיים, ממילא יבדוק מעשיו וישית ליבו אליהם, כי יודע הוא שיעמוד אחר כך במבחן של עצמו, למה עשיתי כך וכך ולא בדרך הנכונה. ולכל הפחות יתבע מעצמו למה לא טרחתי לפחות, ולא השתדלתי לנהוג נכון.

(((((זכרון תמידי)))))

ז. בנוסף לאמור, יקח פיסת נייר, ויכתוב עליה את תורף דרך העבודה שבחר בה, כדי לעבוד על אותה מדה, וכגון במדת הכעס יכתוב על הנייר דבור בנחת, ויניחנו במקום שיראהו תדיר מול עיניו, למען יהיו לזכרון בין עיניך, ואם חפץ שלא ידעו מכיריו יכתוב את הדברים בראשי תיבות. וכן כתב עצה זו בספר חשבון הנפש (אות כב והלאה) שיכתוב את תוכן מוסר העבודה על המדה בתוך רמז המיוחד לו, וכל רמז משמש לעבודה במשך שבוע שלם [לפי שיטת העבודה הנזכרת, שעובדים על כל מדה שבוע אחד.] ולפני כן כמובן ילמד את מוסר אותה מדה עד שיהיה יודעה היטב, ושוב כשיקרא את הרמז, ידע את תוכנה והיקפה. ובמשך כל ימי השבוע לא יזח הרמז ההוא מדעתך כל כמה שתוכל. ויהא חקוק כל כך בלבך עד שידמה לך כאלו אתה רואהו כתוב מפורש נגד עיניך, כאילו אתה שומעהו מלחשין לך באזנך, וכאילו אתה עונה אחריו גם כן בפיך. והוסיף וכתב (באות כה) בכל בוקר תקרא בפיך הרמז השייך לאותו שבוע, ותפסיק מעט בכדי להתבונן כיצד להשתמש בו היום. ואחר כך תדקדק לחקור בדעתך כמה מיני עסקים מוטלים עליך להיטפל בהם היום, הן במילי דשמיא הן במילי דעלמא. ותערוך לך היום לעשותן בסדר נכון, ובמשך הראוי לכל אחד מהן. ובסדר הזה ממש תהא שקוד אחר כך לגומרם. וכמשפט הזה תעשה בכל יום ויום. עד כאן לשונו. וכך כתב בספר ארך אפים (סימן ג אות ח) וכתב זה יהיה מונח לפניו או בידו תמיד, ובכל פעם יביט בו, ויקראנו בהתעוררות חדשה, ויקבל עליו ליזהר בזה מאד. ובנוסף יהיה רגיל בזה הרבה פעמים ביום, כגון מיד כשמתעורר משנתו בבוקר, יזכיר לעצמו את היסוד שבחר שהוא דיבור בנחת וכיוצא בזה. וכן בכל עת יציאתו מביתו לבית הכנסת או לבית המדרש, ובכל עת צאתו משם לביתו, ובפרט בעת יציאתו לעסוק בפרנסה, או להיות בחברת אנשים לאיזה צורך שהוא. ובזמנים אלו עוד יפרוט בפיו את הקילקולים שיכולים להיות לו עתה במפגש עם אנשים, ויקבל עליו לזהר מהם.

(((((מתי יבוא לידי ואקיימנו)))))

ח. ועוד הוסיף הרב ארך אפים (שם) ישתוקק בלבו ויאמר בפיו מי יתן שיהיו לי נסיונות בדבר הזה. וזוהי עצה גדולה, שמאחר שמצפה ומבקש מקודם על הנסיון, הרי שבנקל יוכל לעמוד בו, ואדרבה ישמח כשיהיו מצערין ומבזין אותו, שהרי השיג בזה רצונו וחפצו ובקשתו. והביא שכן מצא בצוואת אחד מתלמידי הבעל שם טוב וזה לשונו, זהו כלל גדול, בקשו ענוה. שיבקש בכל פעולותיו וישתדל להיות נבזה, ויהיה זה מגמת פניו, ויאמר בלבו הלואי שיבזוני ויחרפוני כדי שאהיה נבזה ונמאס בעיני ובעיני הכל, כדי שיתכפר לי על עונותי. וכאשר יתן זאת אל לבו, לא יהיה איכפת לו כשיחרפוהו, ואדרבה ישמח כי זה רצונו. עד כאן לשונו. וכן כתב עצה זו בספר חשבון הנפש (אות כג) משך ימי השבוע צריך אתה להשתוקק מתי יבא מקרא זה לידי ואקיימנו, ואם לא יאונה לידך מאורע לקיימו כראוי, הוי מערים לקיים אותו בכל מה דאפשר. לפי שכל כמה שתוסיף לקיים אותו היום כך תקל עליו המלאכה למצא עילה לקיימו מחר. וכל כך יתחוקק הוא בקירות לבך יותר ויותר. עד כאן לשונו.

--------

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

לזכות הרב המחבר

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) ל הרב אסי הלוי שליט''א
שלחן ערוך המדות - א

הלכה ומוסר
חלק ההלכה בו נידונו חקרי ההלכות, ברור דינים וגדרים הלכתיים בהלכות מדות
חלק המוסר בו באו דברי המוסר, ודרכי כבישת המדות הטובות, וההרחקה מן הרעות
מאשר חנני ה' יתברך - הצב"י אסי הלוי אבן יולי ס"ט
פעה"ק ירושים תובב"א - בשנת "הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה" - התשס"ח לפ"ג
לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5

דילוג לתוכן