סימן ד - דיני נטילת ידים - שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

דף הבית ספרי קודש אונליין שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים/מגני ארץ) סימן ד - דיני נטילת ידים - שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן ד - דיני נטילת ידים

א יִרְחַץ יָדָיו וִיבָרֵךְ עַל א נְטִילַת יָדָיִם: { הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים גַּם אֲשֶׁר יָצַר וַאֲפִלּוּ לֹא עָשָׂה } ב { צְרָכָיו וְכֵן נָהֲגוּ } (אַבּוּדַרְהַם) מַיִם הַפְּסוּלִים לִנְטִילַת יָדַיִם לִסְעֻדָּה { לְקַמָּן סִימָן ק''ס, } ג כְּשֵׁרִים לִנְטִילַת יָדַיִם ד לִתְפִלָּה, מִיהוּ יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר דְּלֹא מְבָרֵךְ ה עֲלַיְיהוּ. ב יְדַקְדֵּק לְעָרוֹת עֲלֵיהֶם מַיִם ו ג' פְּעָמִים לְהַעֲבִיר רוּחַ רָעָה שֶׁשּׁוֹרָה עֲלֵיהֶן. ג לֹא יִגַּע בְּיָדוֹ קֹדֶם נְטִילָה לַפֶּה, וְלֹא לַחֹטֶם, וְלֹא לָאָזְנַיִם, וְלֹא לָעֵינַיִם. ד אֲפִלּוּ מִי שֶׁנָּטַל יָדָיו, לֹא יְמַשְׁמֵשׁ בְּפִי הַטַּבַּעַת תָּמִיד, מִפְּנֵי שֶׁמְּבִיאָתוֹ לִידֵי תַּחְתּוֹנִיּוּת. וְלֹא יִגַּע בִּמְקוֹם הַקָּזָה, שֶׁמִּשְׁמוּשׁ הַיָּד מַזִּיק לַחַבּוּרָה. ה לֹא יִגַּע בְּגִיגִית שֵׁכָר, שֶׁמִּשְׁמוּשׁ הַיָּד מַפְסִיד הַשֵּׁכָר. ו אֵין צָרִיךְ רְבִיעִית לִנְטִילַת יָדַיִם לִתְפִלָּה. ז טוֹב לְהַקְפִּיד בִּנְטִילַת יָדַיִם שַׁחֲרִית בְּכָל הַדְּבָרִים הַמְעַכְּבִים בִּנְטִילַת יָדַיִם לִסְעֻדָּה { הַגָּה: מִיהוּ אֵינוֹ מְעַכֵּב לֹא כְּלִי וְלֹא } ז { כֹּחַ גַּבְרָא וּשְׁאָר דְּבָרִים הַפּוֹסְלִים בִּנְטִילַת הַסְּעֻדָּה } (מָרְדְּכַי רֵישׁ פ' אֵלּוּ דְּבָרִים תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ''א סִימָן קצ''א). ח נְטִילַת יָדַיִם שַׁחֲרִית אֵין נוֹטְלִין עַל גַּבֵּי ח קַרְקַע, אֶלָּא לְתוֹךְ כְּלִי. ט מַיִם שֶׁל נְטִילַת יָדָיִם שַׁחֲרִית, אָסוּר לֵיהָנוֹת מֵהֶם, וְלֹא יִשְׁפְּכֵם בַּבַּיִת, וְלֹא בְּמָקוֹם שֶׁעוֹבְרִים שָׁם בְּנֵי אָדָם. י נוֹטֵל כְּלִי שֶׁל מַיִם בְּיַד יְמִינוֹ, וְנוֹתְנוֹ לְיַד שְׂמֹאלוֹ כְּדֵי שֶׁיָּרִיק מַיִם עַל יְמִינוֹ תְּחִלָּה. יא לֹא יִטֹּל מִמִּי שֶׁלֹּא ט נָטַל יָדָיו שַׁחֲרִית. יב אִם שִׁכְשֵׁךְ יָדָיו לְתוֹךְ כְּלִי שֶׁל מַיִם, עָלְתָה לוֹ נְטִילָה לִקְרִיאַת שְׁמַע י וְלִתְפִלָּה, אֲבָל לֹא לְרוּחַ יא רָעָה שֶׁעֲלֵיהֶם. אִם שִׁכְשֵׁךְ יָדָיו בְּשָׁלֹשׁ מֵימוֹת יב מְחֻלָּפִים, יֵשׁ לְהִסְתַּפֵּק אִם עָלְתָה לוֹ לְהַעֲבִיר רוּחַ רָעָה שֶׁעֲלֵיהֶם. יג אִם הָיָה יג נֵעוֹר כָּל הַלַּיְלָה, יֵשׁ לְהִסְתַּפֵּק אִם צָרִיךְ לִטֹּל יָדָיו שַׁחֲרִית לְהִתְפַּלֵּל וּלְהַעֲבִיר רוּחַ רָעָה מִיָּדָיו: { הַגָּה: וְיִטְּלֵם } יד { בְּלֹא בְּרָכָה } (הָרֹא''שׁ כְּלָל ד' וְרַשְׁבָּ''א סי' קצ''א). יד הִשְׁכִּים קֹדֶם עַמּוּד הַשַּׁחַר וְנָטַל יָדָיו, יֵשׁ לְהִסְתַּפֵּק אִם צָרִיךְ לִטֹּל יָדָיו פַּעַם אַחֶרֶת כְּשֶׁיֵּאוֹר הַיּוֹם, לְהַעֲבִיר טו רוּחַ רָעָה הַשּׁוֹרָה עַל הַיָּדַיִם: { הַגָּה: וְיִטְּלֵם } טז { בְּלֹא בְּרָכָה. } טו יז יָשַׁן בַּיּוֹם, יֵשׁ לְהִסְתַּפֵּק אִם צָרִיךְ לְעָרוֹת מַיִם עֲלֵיהֶן ג' פְּעָמִים { וְיִטְּלֵם בְּלֹא בְּרָכָה. } טז דָּוִד הָיָה יח נִזְהָר שֶׁלֹּא לִישַׁן שִׁתִּין נִשְׁמִין (פֵּרוּשׁ שִׁשִּׁים נְשִׁימוֹת), כְּדֵי שֶׁלֹּא יִטְעֹם טַעַם מִיתָה: { הַגָּה: וּבַגְּמָרָא פ' הַיָּשֵׁן מַשְׁמָע דְּדַוְקָא בַּיּוֹם הָיָה נִזְהָר } (דִּבְרֵי עַצְמוֹ וְעַיֵּן בְּבֵית יוֹסֵף). יז יֵשׁ נוֹהֲגִין לִרְחֹץ פִּיהֶם שַׁחֲרִית מִפְּנֵי הָרִירִין שֶׁבְּתוֹךְ הַפֶּה. יח אֵלּוּ דְּבָרִים צָרִיךְ נְטִילָה יט בְּמַיִם. הַקָּם מֵהַמִּטָּה וְהַיּוֹצֵא כ מִבֵּית הַכִּסֵא. וּמִבֵּית הַמֶּרְחָץ. וְהַנּוֹטֵל צִפָּרְנָיו. וְהַחוֹלֵץ כא מִנְעָלָיו. וְהַנּוֹגֵעַ בְּרַגְלָיו. וְהַחוֹפֵף רֹאשׁוֹ, וְיֵשׁ אוֹמְרִים אַף הַהוֹלֵךְ בֵּין כב הַמֵּתִים. וּמִי שֶׁנָּגַע כג בְּמֵת. וּמִי כד שֶׁמְּפַלֵּא כֵּלָיו. וְהַמְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ. וְהַנּוֹגֵעַ בְּכִנָּה. וְהַנּוֹגֵעַ בְּגוּפוֹ בְּיָדוֹ. וּמִי שֶׁעָשָׂה אַחַת מִכָּל אֵלּוּ וְלֹא נָטַל, אִם תַּלְמִיד חָכָם הוּא תַּלְמוּדוֹ מִשְׁתַּכֵּחַ. וְאִם אֵינוֹ תַּלְמִיד חָכָם יוֹצֵא מִדַּעְתּוֹ. יט הַמַּקִּיז דָּם מֵהַכְּתֵפַיִם וְלֹא נָטַל יָדָיו מְפַחֵד שִׁבְעָה יָמִים. הַמְגַלֵּחַ וְלֹא נָטַל יָדָיו מְפַחֵד ג' יָמִים. הַנּוֹטֵל צִפָּרְנָיו וְלֹא נָטַל יָדָיו מְפַחֵד יוֹם אֶחָד, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מִמָּה מְפַחֵד. כ הָרוֹחֵץ פָּנָיו וְלֹא נִגְּבָם יָפֶה, פָּנָיו מִתְבַּקְּעוֹת אוֹ עוֹלֶה בָּהֶן שְׁחִין, וּרְפוּאָתוֹ לִרְחֹץ הַרְבֵּה בְּמֵי סִלְקָא. כא צָרִיךְ לִזָּהֵר בִּתְפִלָּה אוֹ בַּאֲכִילָה { וְע''ל סִי' } כה { קס''ד } (וְע''ל סִי' צ''ב ס''ז) שֶׁלֹּא לִגַּע בְּשׁוֹק וְיָרֵךְ וּבִמְקוֹמוֹת הַמְכֻסִים בָּאָדָם, לְפִי שֶׁיֵּשׁ שָׁם כו מִלְמוּלֵי זֵעָה. (מִלְמוּלֵי זֵעָה פי' זוֹהֲמָא כְּעֵין שְׂעוֹרִים קְטַנִּים) וְכֵן שֶׁלֹּא לְחַכֵּךְ בְּרֹאשׁוֹ אֲבָל מְקוֹמוֹת הַמְגֻלִּים בְּרֹאשׁוֹ וּבְפָנָיו וּמָקוֹם הַמְגֻלֶּה כז שֶׁבִּזְרוֹעוֹתָיו אֵין לְהַקְפִּיד. כב אִם אֵין לוֹ מַיִם יְקַנַּח יָדָיו כח בִּצְרוֹר אוֹ בְּעָפָר, אוֹ בְּכָל מִדֵּי דִּמְנַקֵּי, וִיבָרֵךְ עַל כט נְקִיּוּת יָדַיִם, וְיוֹעִיל לִתְפִלָּה אֲבָל לֹא לְהַעֲבִיר רוּחַ רָעָה שֶׁעֲלֵיהֶן. כג לֹא תִּקְּנוּ נְטִילַת יָדַיִם אֶלָּא לִקְרִיאַת שְׁמַע וְלִתְפִלָּה, אֲבָל בְּרָכוֹת דְּשַׁחֲרִית יָכוֹל לְבָרֵךְ קֹדֶם נְטִילָה, אֶלָּא אִם כֵּן הוּא יָשֵׁן עַל מִטָּתוֹ ל עָרֹם, שֶׁאָז אָסוּר לְהַזְכִּיר אֶת הַשֵּׁם עַד שֶׁיְּנַקֶּה אוֹתָם:

באר היטב - סימן ד - דיני נטילת ידים

א א נטילת ידים. בתוספות דסוטה פרק א''נ ד''ה ק''ש ותפלה מבואר דברכות של מצות נאמרין בכל לשון ועיין ספר ברכת אברהם ח''ט מסי' רפ''ח עד סי' רצ''ה. כתב בסדר היום דמיד אחר הנטילה יברך ולא ימתין על הניגוב וכ''כ ברכת אברהם ח''ג ועיין לעיל סי' א' סק''ב מש''ש בשם תולעת יעקב כתב בסדה''י שלא יגע במלבושיו עד שיטול ובגמ' לא משמע כן עיין סי' מ''ו ואיתא בברכות דף נ''א אל תטול חלוקך שחרית מיד השמש ותלבש. (כתב בס' עמק ברכה יכוין בברכת נטילת ידים שיש בו י''ג תיבות נגד י''ג מדות): ב צרכיו. משום דנעשה בריה חדשה בכתבים משמע שיברך על נ''י תיכף ואחר כך יעשה צרכיו ויאמר אשר יצר. ומגן אברהם כתב שטוב לעשות צרכיו תחילה ויברך על נטילת ידים ואשר יצר ומכל שכן אם צריך לנקביו שאסור לו לברך עיין שם: ג לקמן. כוונת רמ''א דדוקא מים שנשתנו מראיהן או נעשה בהם מלאכה המוזכרים בסי' ק''ס אבל כלי וכח גברא אינו מעכב ומברך כמ''ש סעיף ז': ד לתפלה. דכאן לא צריך רק משום נקיות בעלמא: ה עלייהו. וב''ח פסק דיברך עליהם על נטילת ידים. וכך כתב רש''ל ודמש''א: ב ו ג''פ. אפי' שופך הרבה בפעם אחת אינו מועיל כי אין הרוח הולך אלא בג' פעמים דהיינו פעם אחת על יד ימין ואחר כך על יד שמאל עד ג''פ בסירוגין כשנותן מים על יד ימינו בכל פעם יאמר היד הגדולה וביד שמאל היד החזקה וכשמשפשף הידים יחד יאמר ג' פעמים יד הרמה וכשימלא ידיו לרחוץ פניו יאמר ידיו גלילי זהב וגו'. כשרוחץ פניו יאמר ראשו כתם פז וגו' וכשרוחץ את עיניו יאמר עיניו כיונים וגו' כשרוחץ לחייו יאמר לחייו כערוגת הבשם וגו' כשרוחץ שפתותיו יאמר שפתותיו שושנים וגו' וכשמנגב פניו יאמר ופניהם פני אדם ופני אריה אל הימין לארבעתן ובזה ימצא חן בעיני כל רואיו. צריך להזהיר לנשים שיזהרו בנטילת ידים ג' פעמים בסירוגין. שלא יטמאו המאכלים וצריך ליטלם עד פרק הזרוע: וצריך לפשוט הכפות לקבל הטהרה כמי שרוצה לקבל דבר ויגביהם כנגד הראש גם ידיח פיו חוץ בתענית ציבור: ז ז כח גברא. ר''ל בדיעבד אבל היכא דאפשר טוב להקפיד. מגן אברהם: ח ח ע''ג קרקע. לפי שרוח רעה שורה עליהן. אפי' על גבי קסמין אסור אלא דוקא בכלי: יא ט נטל. דכתיב והזה הטהור על הטמא וכתב הט''ז ונ''ל דה''ה בנטילה דאכילה וכל שכן הוא עיין שם. וס''ה ובעל יד אהרן וע''ת כתבו דבנטילה לאכילה אין להקפיד בזה כלל עיין שם וכל זה שלא ישפוך לו על ידיו אבל להביא לו מים מותר אפילו בנטילה דשחרית. מגן אברהם: יב י ולתפלה. ויברך כמו שכתבתי סעיף כ''ב ועיין מה שכתבתי שם: יא רעה. דלרוח רעה בעי עירוי ג' פעמים דוקא ושכשוך בכלי אפילו ק' פעמים לא חשיב אלא אחד שמיד נטמאו המים. מש''ה נסתפק אחר כך במימות מחולפים דאפשר דלאו דוקא עירוי בעי להעביר רוח רעה ואפי' רחיצה סגי או דבעינן דוקא עירוי מכלי: יב מחולפים. וה''ה בנהר דקמא קמא אזדו להו והני אחרינא נינהו. ונראה לי דה''ה במקוה דהטעם הוא מפני שמיד נטמאו המים וזה לא שייך במקוה. ואם תוחב ידיו לתוך השלג בג' מקומות נמי מהני עיין עטרת זקנים ובע''ת ובמגן אברהם ס''ק י': יג יג נעור. ובניעור לא חיישינן שנגע במקום מטונף וגם לא נעשה בריה חדשה: יד בלא ברכה. ב''ח האריך להוכיח דיטול ויברך. והמגן אברהם סותר ראייתו עיין שם ועיין יד אהרן: יד טו רוח רעה. הכא לא נקט להתפלל כמ''ש סעיף י''ג דודאי כיון שקידש ידיו פעם אחת שוב אין צריך לקדש ידיו שנית אפי' ישן שנית דפעם א' נעשה בריה חדשה ולא ש''פ אלא הטעם הוא משום רוח רעה ולכן אפי' ישן שנית אין צריך ברכה דלרוח רעה אינו צריך ברכה. מג''א: טז בלא ברכה. ודע הא דקאמר יטלם בלא ברכה היינו ג' פעמים כמו בתחלת נטילה. ע''ת יד אהרן: טו יז ישן ביום. דוקא שיתין נשמין. לבוש. סדה''י: טז יח נזהר. עיין מה שכתב המגן אברהם ס''ק ט''ז. ולשון היה נזהר לא משמע כן אלא דדוד עצמו היה נזהר והמחבר יד אהרן תמה על המגן אברהם וכתב דמדברי רש''י שם משמע דדוד היה נזהר ביום שכן אמרו שם שנתיה דמר כדרב ודרבינו כדוד וכו' וכתב רש''י שם כך קבל מרבותיו שזו היתה שינת דוד שיתין נשמי הוי ניים ביום עכ''ל הרי להדיא מדברי רש''י שדוד נמי היה נזהר לישן ביום יותר משיתין נשמי עכ''ל יד אהרן ע''ש. וטעה שגיאה גדולה דשיתין נשמי (אלנ''ש) הוי ניים ביום המה שני דיבורי רש''י. הוה ניים ביום קאי לקמיה על אביי הוה ניים כדמעייל מפומבדיתא וגו' וע''ז כתב רש''י דהוה ניים ביום וע''ש בסוכה דף כ''ו ע''ב ועיין בשיירי כנה''ג סעיף ט': (ועיין בס' אליהו רבה ס''ק י''א פלפול ארוך בזה ומשוה דעת הזוהר עם הש''ס ומישב קושיות המגן אברהם על רמ''א עיין שם): יח יט במים. וא''צ ג' פעמים. סדה''י: כ מבית הכסא. ירחוץ תיכף כמו בשחרית. סדה''י: כא מנעליו. בידיו: כב המתים. היינו בבית הקברות תשובת מהרי''ל סי' כ''ג. וכתב שיש ליטול קודם שיתפלל על הקברות ורוחצין שנית בשובו לחצר בה''ק שהשדים מלוין החוזרין ויש לרחוץ גם הפנים עיין שם: כג במת. וה''ה המלוין אותו מגן אברהם. ונהגו להקפיד אם יכנס אדם לבית אחר קודם שירחץ ומנהג אבותינו תורה היא רמ''א בי''ד סי' שע''ו: כד שמפליא כליו. אפילו לא מצא כנה. מגן אברהם: כא כה סי' קס''ד. דשם נתבאר אם עבר ונגע צריך ליטול שנית ולחזור ולברך על נט''י לאכילה: כו מלמולי זיעה. ובזיעה יש סכנה דכל זיעה סם המות חוץ מזיעת הפנים וסי' לדבר בזעת אפך תאכל לחם י''ד סי' קי''ו: כז שבזרועותיו. הנקרא עלי''ן בוגי''ן ובצוארו עד החזה ב''י סי' צ''ב. מ''א: כב כח בצרור. או בקורה בין שהם מלוכלכים בין שהם בהיסח הדעת טור סי' צ''ב מ''א. וצריך לקנח ג''פ דומיא דמים ברכת אברהם סי' פ'. וע''ת חולק עליו כיון דלא מהני לרוח רעה ל''ל ג''פ בנקיון בעלמא סגיא ע''ש: כט נקיות ידים. הקשה המ''א צ''ע דבס''ס קנ''ט פסק דלעולם מברך על נט''י ע''ש. והיד אהרן מיישבו ע''ש: כג ל ערום. שמסתמא ידיו מטונפות בנגיעת בית הסתרים:

מגן אברהם ד׳ - סימן ד - דיני נטילת ידים

א׳ ויברך ענט"י. לפי מאי דקי"ל אפי' עשה צרכיו ועומד להתפלל אינו מברך ענט"י ובשחרית מברכין צ"ל הטעם כמ"ש הרשב"א דבבוקר נעשה כבריה חדשה וצריכים אנו להודות לו ועד"ז תקנו כל ברכות השחר לפיכך צריכין אנו להתקדש בקדושתו וליטול ידיו מן הכלי ככהן שמקדש ידיו מן הכיור קודם עבודתו: כתב ב"ח בשם תולעת יעקב כל ההולך ד"א בלא נט"י שחרית חייב מיתה ובסדה"י כתוב שלא יגע במלבושיו עד שיטול ובג' לא משמע כן עסי' מ"ו ובברכות דף נ"א אל תטול חלוקך שחרית מיד השמש ותלבש, ומשמע בכתבי' שיברך נ"י תיכף ואח"כ יעשה צרכיו ויאמר אשר יצר ול"נ דטוב לעשות צרכיו תחלה כדי לברך א"י תיכף כדי לצאת מן הספק די"א דמברך א"י בלא עשיית צרכיו ומכ"ש אם צריך לנקביו שאסור לו לברך, אמרי' בגמ' רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו בכל יום משום כבוד קונו כ"כ הרמב"ם פ"ד מה' תפלה וכ"כ בהגמ"נ: ב׳ ואפי'. הטעם הואיל וקודם נט"י אסור ליגע בנקבי' לסותמן ולפותחן ועכשיו מותר ליגע מברך אשר יצר (ד"מ) ול"נ משום דנעשה כבריה חדשה כמש"ל: ג׳ סי' ק"ס. כוונת רמ"א דדוקא מים שנשתנו מראיהן או נעשה בהם מלאכ' המוזכרים בסי' ק"ס: ד׳ כשרים. ואפי' כלי וכח גברא אינו מעכב ומברך כמ"ש ס"ז: ה׳ דלא מברך. ולבוש כ' לברך על נקיות ידים וכמ"ש סכ"ב עמש"ש ואפשר דמיירי כאן שאין רוצה להתפלל עתה וב"ח פסק דלעולם מברך ענ"י: ו׳ לא כלי. פי' בדיעבד היכא דא"א בע"א אבל היכא דאפשר טוב להקפיד עמ"ש ס"א וניגוב ג"כ אינו מעכב (ברכת אברהם ח"ב) וע"ש ח"ט מסי' רפ"ח עד סי' רצ"ה: ז׳ כלי. אבל ע"ג קסמין אסור עסי' קפ"א ס"ב, כתב בסדה"י שטוב שיהא כלי התחתון מאוס ואין צריך ליטול אלא האצבעות ויגביהם למעלה ובכתבים אי' לא ישפוך על יד אחד ג' פעמים רצופי' אלא פ"א ע"י ימין ופ"א ע"י שמאל ויטלם עד הפרק הזרוע, וצריך לפשוט הכפות לקבל הטהרה כמי שרוצה לקבל דבר ויגביהם כנגד הראש ועסי' תרי"ג: ח׳ לא יטול. פי' שלא ישפוך לו על ידיו אבל להביא לו מים מותר וכ"מ בב"י בשם הזוהר שהטעם משום והזה הטהור על הטמא: ט׳ ולתפלה. ויברך ענ"י כמ"ש סכ"ב ועמש"ש: י׳ בשלש מימות. וה"ה בנהר דקמא קמא אזדי להו והני אחריני נינהו, וכ"מ בחולין דף כ"ה ובע"א דף מ"ו: ופשוט דלא בעי מ' סאה דלא גרע מצרור בסכ"ב ועסי' קנ"ט דלא כע"ת וסי' ק"ס ס"ז: י״א ולהעביר. דבניעור לא חיישינן שנגע במקום מטונף וגם לא נעשה בריה חדשה: י״ב בלא ברכה. וב"ח כתב דיברך משום דלא פלוג רבנן והוכיח כן מתשובת הרא"ש ומ"מ אינה ראיה כ"כ דהרא"ש סובר דאף לתפלת המנחה צריך לברך בנטיל' וא"כ ה"נ אף ע"פ שלא הגיע זמן תפלה כיון שסופו להתפלל מברך אבל לדידן עיקר הטעם משום בריה חדשה וזה אינו אלא בישן: י״ג רוח רעה. הכא לא נקט להתפלל כמ"ש סעי' י"ג דודאי כיון שקידש ידיו פ"א שוב א"צ לקדש ידיו שנית אפי' ישן שנית דפעם א' נעשה בריה חדשה ולא ב"פ אלא הספק הוא משום ר"ר ולכן אפי' ישן שנית א"צ ברכה דלר"ר א"צ ברכה: י״ד ישן ביום. דוקא ס' נשמין (לבוש וסדה"י): ט״ו שלא לישן. ובכתבים אי' שלא לישן ביום, ועסי' רל"א ס"א ובעמק המלך מביא שבשבת יש לישן ביום ועסי' ר"צ: ט״ז פ' הישן. וצ"ע דלא נמצא שם כן אלא על האמוראים וגם לכ"ע אסור לישן ביום יותר כמ"ש סי' רל"א אבל דוד אפי' בלילה היה נזהר כמ"ש הרב"י בשם הזוהר ובברכות דף ג' אי' בהדיא עד חצות לילה היה מתנמנם כסוס והוא ס' נשמי והא דאמרי' דהיה לו כנור לאתעורי' משנתי' היינו אם הגיע חצו' תוך הס' נשמי דבאמ' היה ישן כמה פעמים ס' נשמי בחצות לילה הראשון וצ"ל דק"ל לרמ"א למאי נ"מ כ' הרב"י דוד היה נזהר וכו' אלא שבעל נפש יחמיר לעצמו וע"ז קאמר ובגמ' פ' הישן וכו' פי' דלא יחמיר בעל נפש אלא ביום: י״ז במים. ולא במידי דמנקי (מרדכי) וא"צ ג"פ (סדה"י): י״ח מבית הכסא. ירחץ תכף כמו בשחרית [שם]: י״ט מנעליו. פי' בידיו: כ׳ בין המתים. היינו בית הקברות (תשובת מהרי"ל סי' כ"ג) וכתב שיש ליטול קודם שיתפלל על הקברות ורוחצין שנית בשובו לחצר בה"ק שהשדים מלוין החוזרים ויש לרחוץ גם הפנים עכ"ל ע"ש: כ״א שנגע במת. משמע דאם הלך אצל מת א' א"צ נטילה מיהו נהגו ליטול אפי' נכנס למת א' וה"ה המלוין אותו: כ״ב שמפליא כליו. אפי' לא נגע בכנה שלא מצא: כ״ג אין להקפיד. מותר ליגע בידו עד הפרק הנקרא קובד"ו ובצוארו עד החזה (ב"י סי' צ"ב בשם כל בו וס' היראים): כ״ד או בעפר. או בקורה (ס"ח) בין שהם מלוכלים בין שהם בהיסח הדעת (טור סי' צ"ב): כ״ה על נקיות ידים. צ"ע דבס"ס קנ"ט פסק דלעולם מברך על נט"י וכ"מ בתשוב' רשב"א סי' קצ"א ובסי' תשנ"ד ע"ש דעיקר הציווי ליטול מן הכלי ולכן אין אנו מברכין ענ"י לתפלת מנח' משום דדי בנקיון עפר וא"כ למה פסק כאן על נקיות ידים עמ"ש ס"א ועסי' קכ"ח ס"ו: כ״ו קודם נטילה. דסתם ידים אינן פסולות לברכה דהרי מברכין על הפירות וא"צ נ"י: כ״ז ערום. שמסתמא ידיו מטונפות בנגיעו' בית הסתרים כמ"ש סעיף כ"א: כ״ח שינקה אותם. בצרורות ובכל מידי דמנקי (כ"ז ברשב"י סי' קנ"ג) ומ"מ בקומו יאמר מודה אני לפניך מלך חי וקים שהחזרת בי נשמתי בחמל' רבה אמונתך שאין בזה לא שם ולא כינוי (סדה"י):

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים ד׳

א׳ ויברך ענ"י. לפי שידים עסקניות הן וא"א שלא נגעו בליל' בבשר המטונף לכך תיקנו ברכה קודם שיקרא ק"ש ויתפלל כ"כ הרא"ש והרשב"א נתן טעם דבשחרית נעש' כבריה חדשה שנאמר חדשים לבקרים ע"כ תקנו נטילה בעת ההיא ואע"ג דנטיל' היא מל' אנטיל דהיינו כלי ובאמת א"צ כאן כלי אלא לאכיל' מ"מ לא ישנה את הברכה כ"כ ב"י ועס"ו אי צריך לברך מיד אחר הנטילה או להמתין עד שיבא לב"ה: ב׳ כשרים. לנט"י דכאן א"צ רק משום נקיות בעלמא: ג׳ להעביר ר"ר דמקפיד אותו רוח עד שיטול ידיו ג"פ: ד׳ במקום הקזה. משמע אפי' אחר הנטילה כל היום וכן בגיגית שאח"כ וכ"כ בב"י בהדיא ולמדו מדאמרי' בגמ' יד לעין תקצץ כו' יד מסמא כו' ופירש"י דהנהו כלהו קאי אקודם נטילת שחרית ול"נ דיד לאמה לאו משום שחרית נקטי' אלא משום קרי וכו' עכ"ל ופי' ב"י דטעמו דרש"י מדלא אמר בגמ' גבי יד מסמא כו' ההיזק שבא מיד לאמה וטבעת ולפ"ז לחסודה וגיגית נמי אפי' כל היום מזקת מקום הנגיעה ותימה לי לפ"ז אמאי לא נקט רש"י יד לחסודה דמיירי אפי' כל היום דהוא נזכר בגמ' קודם אמה ונ"ל דודאי כולן מיירי קודם נטילת שחרית זולת באמה וטבעת הוכחת רש"י דקאי אכל היום משום דמצינו בהו במקום אחר איסור כל היום מחמת קרי ותחתוניות הוא בשבת דף פ"א ע"כ נקט רש"י הני תרתי דוקא אבל השאר כולן דוקא בשחרית והטעם בחסודה וגיגית נרא' ג"כ משום סכנה והיא בכלל מסמא ומחרשת דנקט בגמר' דכשישתה אחר כך השכר הוי כאלו מגיע מיד לפיו ולחוטם ותמהתי על פי' ב"י וש"ע דגיגי' הוא משום הפסד השכר וכי בשביל זה יאמרו חכמים תקצץ והא דלא חשיב הטור חסוד' וגיגית נראה דלא נקט רק מידי דמצוי בכל יום דאטו כי רוכלי ליחשב כל מילי דסכנתא כנ"ל שוב ראיתי שגם מו"ח ז"ל כ' כן: ה׳ ע"ג קרקע. לפי שר"ר שורה עליהן: ו׳ כדי שיריק כו'. כדי שיתגבר ימין שהוא חסד על שמאל שהוא דין: ז׳ ממי שלא נטל כו'. דכתיב והזה הטהור על הטמא ונ"ל דה"ה בנטילה לאכיל' וכ"ש הוא שהרי התם עיקר החיוב משום טומאה דסרך תרומה: ח׳ לקריאת שמע ולתפל' דאמרי' בכיור ירחצו ממנו ולא בתוכו הא בעלמא אפי' בתוכו אבל לר"ר בעי עירוי ג"פ דוקא ושכשוך בכלי אפי' ק' פעמים לא חשיב אלא א' שמיד נטמאו המים והויין כמי שופכין מ"ה נסתפק אחר כך במימות מחולפים דאפשר דלאו דוקא עירוי בעי' להעביר ר"ר ואפי' רחיצ' סגי אלא שמדברי הזוהר נראה דבעי' כלי: ט׳ אם היה נעור כו' בב"י כתב לטעם הרשב"א בנטיל' שחרית שהוא משום שנעש' כברי' חדשה ואם ניעור כל הלילה אינו נעשה כבריה חדשה ואפשר שאפי' בניעור צריך ליטול ידיו שחרית דכיון דתקנו ליטול ידיו שחרית לא פלוג רבנן אבל להרא"ש שא"צ ליטול אלא מפני שנגע במקום המטונף היכא דלא נגע משמע דלא תקון עכ"ל וצ"ל דבריו דאמאי לא אמר גם לטעם הרא"ש משום לא פלוג ונ"ל דדוקא להרשב"א שהטעם משום דצריך אדם ליתן שבח והודיה על חסדי הש"י שמחזיר נשמותיהם של אחרים שהיו ישנים דוגמא לדבר בברכת לשכוי בינה דאי' לקמן על מנהגו של עולם מברך מה שא"כ לטעם הרא"ש שאין זה חוק ליתן הודיה אלא להציל אדם מעבירה שלא יתפלל בידים מזוהמות וכיון שזה א"צ לזה לא בעי נטילה זהו מקום הספק ע"כ פסקו כאן ש"ע ורמ"א דיטלו בלא ברכה כנ"ל: י׳ כשיאור היום. די"ל דבת מלך היא שורה עד אור היום ע"כ צריך נטילה באור היום: י״א ישן ביום כו'. דיש להסתפק אי לילה גורם לרוח טומאה או שינה גורם: י״ב שלא יטעום כו'. דהזוהר כתב דעד ס' נשימות הוי מסטרא אחרא: י״ג צריכים נטילה. פי' במים דוקא ולא נקיון בעלמא. י״ד וסי' קס"ד. דשם נתבאר אם עבר ונגע צריך ליטול שנית ולחזור ולברך ענ"י לאכילה: ט״ו מלמולי זיעה. פי' זוהמא כעין שעורים קטנים.

ספר מחצית השקל על אורח חיים ד׳

ד׳:ל״ו א׳ ס"ק א ויברך ענ"י. לפי מאי דקי"ל כו' והוא דהרא"ש נתן טעם דמה"ט צריך נטיל' וברכה דא"א שבלילה לא נגע בשינה במקום הטינופת והיינו הרא"ש לשיטתיה דס"ל גם בתפלת מנחה אם עשה צרכיו ורוצה להתפלל צריך רחיצה ולברך ענ"י אבל לפי מאי דקי"ל אפילו עשה צרכיו כו' צ"ל הטעם כמ"ש הרשב"א כו': ב׳ לפיכך צריכין אנו להתקדש כו' ר"ל דתפלת שחרית יותר מתפלת מנחה לפי שנעשנו כבריה חדשה שהחזיר ית' נשמות לפגרים מתים ולכן יותר צריך לעשות לתפלת שחרית דמיון לעבודת קרבנות שהכהן היה צריך קידוש אף שהכהן היה צריך לקדש גם רגליו מכ"מ עשוהו רק לדמיון אבל אינו שוה בכל הצדדים לקידוש: ג׳ כ' הב"ח בשם ת"י כו' חייב מיתה ותמה הב"ח על הרב"י שהשמיטו ואולי משום מוטב יהיו שוגגים כו'. ובס' א"ר סי' א' הביא בשם גיסו ה"ה מהרר"י בעל מנחת יעקב שאמר ליישב מנהג העולם שסומכים ע"ד המרדכי שהביא ש"ך י"ד סימן שד"מ בהא דאמרינן אין אומרים בפני המת אלא דבריו של מת. וכ' רב האי גאון דוקא תוך ד' אמות של מת וכ' המרדכי דכל תחתיו נחשב כד"א וא"כ ה"ה כאן מותר לילך בכל החדר קודם נטילה. ובעל א"ר דחה דהא קי"ל בכל דוכתי גם לענין צואה בבית דאין כל החדר נחשב לד' אמות א"כ קשיין דברי המרדכי אעכצ"ל דהמרדכי לא אמרה אלא לגבי מת דלא הוזכר בפי' בגמ' שיעור ד' אמות אלא רב האי וכיון דהטעם הוא שהוא בזיון למת דנראה כאלו מתייאש לקוברו הואיל ומדבר דברים אחרים לכן להאי טעמא מסתבר למרדכי דכל החדר נחשב לענין זה כד"א אבל במקום שהוזכר ד' להדיא אמות מודה מרדכי דהוא דוקא ולא אמרינן דכל החדר נחשב לד"א וא"כ אין לעולם על מה לסמוך והאריך. ואח"ז כ' שמצא בס' דמשק אליעזר שכ' שאפשר בזה"ז אין כחו של רוח רעה כל כך חזק שיזיק להולך ד"א בלי נטילה כמו שיבתא ויתר ענינים שנשתנו בזה"ז ואעפ"כ סיים בספר א"ר שירא שמים יחמיר על עצמו בלי לילך ד"א בלי נטילה ויכין סמוך למטתו כלי אחד עם מים וכלי א' ריקן ליטול לתוכו: ד׳ ובסדה"י כ' כו' ובגמרא לא משמע כן ועסי' מ"ו. ר"ל דשם מסודרים ס' ברכות השחר וכן הוא בש"ס. וכ' כשלובש יברך מלביש ערומים כו' כשנועל מנעליו מברך כו' כשחוגר כו' כשמשים כובע בראשו כו' כשיטול ידיו יברך כו' הרי דנטילה מסודר בסוף אחר לבישת כל בגדיו. די"א דמברך כו' כמ"ש רמ"א שאסור לו לברך כמ"ש סימן צ"ב אמרינן בגמרא שבת דף מ"ט ע"ב. כך כת' הרמב"ם אך הראב"ד השיגו דמאי בעי רחיצת רגליו לתפלה. ובעל מ"ע כתב דאשתמיט להראב"ד דברי הש"ס דמסכת שבת הנ"ל. והכ"מ הליץ בעד הראב"ד וזה לשונו שהוא מפרש דלא לענין תפלה איתניי' האי ברייתא אלא לענין אי מותר לרחוץ פניו ידיו ורגליו כדי לייפות את עצמו וכפרש"י עכ"ל: ד׳:ל״ט א׳ (ס"ק ד') כשרים כו' אינו מעכב ר"ל ודאי לכתחלה יש לחזור גם על כלי וכ"ג כמ"ש סק"ו אלא דהיכי דא"א לו אינו מעכב הברכה: ד׳:מ׳ א׳ (ס"ק ה') דלא כו' כמ"ש סכ"ב ועמש"ש ר"ל דלבוש הקשה והביא ראי' דמברך דהא בסכ"ב דאפילו מנקה בצרור מברך והני מיא לא גרע מצרור: ב׳ אלא שכ' הלבוש שי"ל על נקיות ידים כמ"ש סכ"ב וע"ז רמז מ"א לעיין מ"ש שם דראוי לברך ענט"י וכ"ש הכא לפ"ד הלבוש די"ל ענט"י: ג׳ ואפשר דמיירי כו' רצונו ליישב דעת י"א שלא יברך ותקשי קושיית הלבוש דמי גרע מצרור וע"ז כ' דמיירי שאינו רוצה עתה להתפלל ואינו נוטל כי אם להעביר רוח רעה וכיון דמספק להו אי הני מיא מהני להעביר רוח רעה דגם צרור בסכ"ב לא מהני כ"א לענין תפלה וכיון דאינו רוצה עתה להתפלל לא יברך משמע אבל אי הוי מהני להעביר ר"ר היה מברך אף שלהעביר ר"ר א"צ לברך וכמ"ש מ"א סקי"ג מ"מ כיון שאחר זמן יתפלל היה מברך עתה כיון שעכ"פ נעשה עתה קצת תכלית בנטילה זו להעביר ר"ר משא"כ אי אינו מהני להעביר ר"ר וגם אין דעתו להתפלל עכשיו ואין עכשיו תכלית כלל בנטילה לא יברך: ד׳:מ״א א׳ (ס"ק ו') לא כו' וניגוב ג"כ אינו מעכב אע"ג דבנטילה לאכילה ניגוב מעכב כדלקמן סי' קנ"ח סעיף י"ב: ד׳:מ״ב א׳ (סק"ז) כלי כו' אבל ע"ג קסמים אסור עסי' קפ"א ס"ב דמים אחרונים אף שאין נוטלים ע"ג קרק' דרוח רעה שורה עליהן מ"מ ע"ג קסמים מותר התם ה"ט דטעם הנטילה הוא משום מלח סדומית או ט"א ע"ש בב"י א"כ המים מצד עצמן ע"י הנטילה עדיין אין ר"ר שורה עליהן אלא בהגיען לארץ אז רוח רעה שורה עליהן וכיון שיש דבר מפסיק בין המים לארץ אין רשות לר"ר לשרות עליהן כמ"ש מ"א לקמן לכן שרי על גבי קסמים משא"כ כאן דהרוח רעה שורה על הידים וע"י הנטילה מעביר הר"ר מן הידים ושורה הר"ר על מי הרחיצה וא"כ מאי מהני ע"ג קסמים ניהו שיש הפסק בינם לקרקע הא כבר שורה עליהן ר"ר ולכן צריך כלי ליטול לתוכן ולשופכן במקום שאין אנשים עוברים ומה"ט כתב הרב"י בשם הזוהר שאין ליתן אותם המים למכשפות והב"ח כ' דאפילו לכל אדם השואל אותן המים אין ליתן דודאי דעתו לכישוף: ב׳ עד פרק הזרוע. דהיינו מקום חיבור היד לזרוע עסי' תרי"ג לענין נטילה ביוה"כ דאין ליטול כי אם עד סוף קשרי האצבעות וכן בט"ב: ד׳:מ״ג א׳ (ס"ק ח') לא כו' פי' שלא ישפוך כו' וכ' הט"ז ס"ק ג' דכ"ש בנט"י לאכילה דאסור לשפוך ע"י מי שלא נטל עדיין וס' א"ר הביא הרבה פוסקים שחולקים על הט"ז וס"ל דוקא בנט"י שחרית הדין כן: ד׳:מ״ה א׳ (ס"ק י') ג' מימות וה"ה בנהר כו' דהא טעם ג' מימות מחולפים הוא דאי משכשך בכלי א' ג' פעמים ודאי לא מהני דבשכשך ראשון כבר נטמאו המים ואז לא מהני השכשוך שאח"ז משא"כ בג' מימות מחולפים בג' כלים דל"ל הכי אלא שאעפ"כ נסתפק הכי שמא אין הר"ר סרה כ"א בבאו המים ע"י עירוי ולא ע"י שכשוך וא"כ ה"ה בנהר שזוחל והולך אפילו משכשך במקום אחד בנהר יש לו דין ג' מימות מחולפים דקמא קמא אזדי ובלא"ה המ"ל דבנהר שהוא מחובר לקרק' ל"ל נטמאו המים ע"י שכשוך א' דמים מחוברים אין מקבלין טומאה: ב׳ פשוט כו' דלא גרע מצרור והיינו לתפלה דוקא דגם צרור ל"מ רק לענין תפלה: ג׳ ועסי' קנ"ט (כצ"ל) דלא כע"ת וסימן ק"ס סעיף י"ב ור"ל דהט"ת כ' וז"ל מיהו הטובל ידיו במים מכונסים בארץ אם טבל ג"פ מהני גם להעביר ר"ר כו' מיהו אם אין בהם שיעור מקוה (דהיינו מ"ם סאה) יש להסתפק כו' ואם תחב ידיו לתוך שלג בג' מקומות מחולפים והוא שטוח על הארץ מהני בשעת הדחק כו' עכ"ל. ובס' א"ר הבין דכוונת מ"א להשיג על הע"ת במ"ש תחלה ופשוט דל"ב מ"ם סאה דל"ג מצרור והע"ת נסתפק באין בהם מ"ם סאה וע"ז כ' בס' א"ר דאין מזה השגה דצרור ל"מ כ"א לענין תפלה והע"ת מיירי להעביר ר"ר אבל לענ"ד אין זה כוונת מ"א. אלא מ"ש ועסי' קנ"ט דלא כע"ת היא ענין בפ"ע ולא קאי אדלעיל וכוונות מ"א דלדעת ע"ת דטבילה מהני להעביר ר"ר כמו עירוי דהא טבילה עדיפא כ"מ מנטילה וכדקי"ל גם לענין נטילה לאכילה א"כ אין להסתפק במים מכונסים בקרקע והם מכונסים בקרקע והם פחות ממ"ם סאה דיש בזה מחלוקת הפוסקים לקמן סימן קנ"ט סעיף י"ד ופסק הרב"י שם להקל אלא במקום דאפשר כ' רמ"א שם דיש להחמיר וציין עוד לעיין סי' ק"ס סי"ב. דהיינו מ"ש הע"ת דשלג שטוח ע"ג ארץ מהני. ע"ז רמז לעיין מ"ש מ"א שם ס"ק ט"ז אי בעי' שיהיה השלג מפושר ומרוסק. אך בגוף הדין של הע"ת דפשיטא ליה דטבילה מהני להעביר ר"ר חולק בספר א"ר דאפשר בעינן דוקא עירוי כמ"ש הרב"י ולא מהני טבילה: ד׳:מ״ו א׳ ס"ק י"א ולהעביר כו' מקום מטונף היינו טעם הרא"ש המוזכר בסק"א וגם לא נעשה ב"ח היינו טעם הרשב"א דשם: ד׳:מ״ז א׳ ס"ק י"ב בלא ברכה. וב"ח כתב דיברך משום ל"פ. ר"ל דהרב"י כ' דלטעם הרשב"א דנעשה ב"ח אם ניער אע"ג דנא נעשה ב"ח מ"מ אפשר משום לא פלוג צריך נטילה וברכה. משא"כ לטעם הרא"ש היכי דניעור ולא נגע וודאי דלא תקנו. והטעם לענ"ד לחלק בין טעם הרא"ש לטעם הרשב"א בשלמא לטעם רשב"א דנטילה שחרית היא תקנה חדשה על ידי שנעשה ב"ח א"כ אפשר אפילו לא נעשה ב"ח משום לא פלוג צריך נטילה וברכה. משא"כ לטעם הרא"ש שמא נגע במקום מטונף אין זה תקנה בנטילת שחרית הא גם בתפלת מנחה אי עשה צרכיו צריך נטילה וברכה א"כ ל"ל שחרית אפי' ניעור ולא נגע אפ"ה צריך נטילה וברכה משום לא פלוג. א"כ כל היום ובתפלת מנחה אפילו לא עשה צרכיו יהיה צריך נטילה וברכה והא ודאי ליתא (ועיין בט"ז מ"ש) והב"ח חלק דע"כ גם להרא"ש משום לא פלוג צריך נטילה וברכה דהא שאלו להרא"ש המשכים קודם אור היום ללמוד אי צריך נטילה וברכה והשיב דצריך נטילה וברכה וא"כ קשיין דברי הרא"ש אהדדי דהא הרא"ש ס"ל דאי עשה צרכיו ורוצה אחר כך ללמוד א"צ ברכה אע"כ דמ"ש המשכים ללמוד הוא לאו דוקא אלא שהמעשה כך היה וה"ה אי עמד לעשות מלאכתו ג"כ ס"ל להרא"ש דצריך נטילה וברכה וה"ט כיון דאם עומד ורוצה להתפלל מיד צריך נטילה וברכה משום התפלה ולכן אפילו עמד ואינו רוצה עדיין להתפלל אע"פ כן צריך נטילה וברכה משום לא פלוג וכיון דאמרינן לא פלוג א"כ אפילו נעור דוודאי לא נגע במ"מ מ"מ צריך נטילה וברכה משום לא פלוג. ומ"מ אינו ראיה כ"כ דהרא"ש כו' ר"ל לעולם להרא"ש ל"א לא פלוג והא דפסק בהשכים ללמוד שיברך אין הטעם משום לימוד כמ"ש הב"ח דלאו דוקא אלא משום שסופו להתפלל ויהיה אז צריך לברך לכן מברך מיד עכשיו אבל בנעור אפי' התפלל לא יברך דהא ודאי לא נגע ואין כאן ספק והא דנסתפק הרב"י אי יברך משום דלדידן עיקר טעם הרשב"א כמו שכתב ס"ק א' דנעשה בריה חדשה ואף שזה אינו כ"א בישן אבל מכל מקום צריך נטילה וברכה משום לא פלוג: ד׳:מ״ח א׳ (ס"ק י"ג) רוח כו' אלא הספק הוא משום ר"ר ר"ל דהספק הוא אי שינה גורמת לר"ר וא"כ כיון דכבר רחץ אחר שקם מהשינה ושוב לא ישן אע"פ שהיה לילה בשעת הנטיל' מ"מ אין ר"ר שורה שוב או הלילה בלי שינה גורמת לר"ר וצריך רחיצה שניה כשיאיר היום. ולכן אפי' ישן שנית דודאי שוב שרה הר"ר דבין הלילה גורמת ובין השינה גורמת הא איכא תרתי לילה ושינה וצריך רחיצה אבל לא יברך דלר"ר א"צ ברכה: ד׳:מ״ט א׳ (ס"ק י"ד) ישן כו' ס' נשמי דקודם ס' נשמי לא טעם טעם מיתה ואין ר"ר שורה עליו כדאי' בב"י: ד׳:נ׳ א׳ (ס"ק ט"ו) שלא כו' ועסי' רל"א דשם ג"כ התיר פחות מס' נשמי ביום אלא שלא תהיה כוונתו להנאת עצמו רק שיהי' בריא לעבודתו ית' ולענ"ד הכל לפי מה שהוא אדם וכפי הצורך לעבודתו ית': ד׳:נ״א א׳ (ס"ק ט"ז) פרק כו' על האמוראי'. דאביי אמר שינתי' דמר (היינו רבה) ביום כדרב ר"ל שנהג את עצמו בשינת היום כרב ורב כרבי ורבי כדוד ור"ל דהני אמוראים נהגו בשינת היום כשיעור שינת דוד אבל לא הוזכר בשינת דוד אי היה ביום [או] אפילו בלילה וי"ל דדוד החמיר אפילו בלילה אבל האמוראים לא החמירו על עצמם כ"א ביום כדוד בלילה מתנמנם כסוס ואחר חצות לילה היה מתגבר כארי וקם ולא היה ישן כלל: ב׳ ובגמרא כו' פי' דלא יחמיר כו' ולפ"ז אינו מדוקדק לשון רמ"א היה נזהר: ד׳:נ״ב א׳ (ס"ק י"ז) במים ולא במידי דמנקי לאו כללא הוא דבנוגע בגופו במקום מטונף בידו אפי' רוצה ללמוד אפילו לכתחלה א"צ מים ודי בנקיון עפר כמ"ש מ"א סי' צ"ב ס"ק ה': ב׳ וא"צ ג"פ. ובספר א"ר הביא בשם ס' מקור חיים ניהו דכלי א"צ בכלם מ"מ ביוצא מבה"כ (גם במ"א בסי' ז' הביא בשם ספר היכל הקדש ביוצא מבה"כ שצריך ג"פ ומ"א חלק עליו ע"ש) והולך בין המתים ומשמש מטתו צריך ג"פ אף שא"צ כלי: ד׳:נ״ו א׳ (ס"ק כ"א) שנגע כו' א"צ נטילה מדנקט כאן במת אחד נגע דוקא ובהולך נקט בין המתים לשון רבים: ב׳ (ס"א כ"ג) אין כו' עד החזה. ולענ"ד דהכל לפי המדינה ודרך לבושיהן דבמקום שי"ל כתונת שרחב בית היד וכן' אין כורכין סביב הצואר א"כ נשאר עד השיעור שכ' מ"א ע"פ הרוב מגולה וליכא שם מלמולי זיעה אבל במקום שכורכים מטפחת סביב צווארם ובית יד של כתונת שלהם קצר א"כ גם אלו מקומות על פי הרוב מכוסים ויש גם שם מלמולי זיעה: ד׳:ס׳ א׳ (ס"ק כ"ה) על כו' דלעולם כו' ר"ל אפי' מטביל ידיו לצורך אכילה מברך על נטילת ידים אף שטובל ידיו מ"מ איך יברך וצונו על טבילת ידים הא לא נצטוינו על הטבילה וא"כ ה"ה הכא דעיקר הציווי היה ליטול מן הכלי ולכן מברכים על נטילת ידים ע"ש הכלי שקבעוהו חכמים לשיעור נטילת ידים והיה שמו נטלא ואם כן ה"ה הכא אף דבאין לו מים דסגי בצרור מכל מקום האיך יברך וצונו על נקיות הא לא נצטוה על נקיות גרידא אלא נצטוו' תחלה על הנטילה ועסי' קכ"ח ס"ו כצ"ל:

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי - ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד -

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט''א

מגן אברהם: מקור: primo.nli.org.il רשיון: בנחלת הכלל טורי זהב ומחצית השקל: כנ"ל כמו המגן אברהם - דיגיטציה: ספריא
דילוג לתוכן