סימן ד - גרמא בשבת [המשך לנ''ל]

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר שו"ת נחלת לוי סימן ד - גרמא בשבת [המשך לנ''ל]
תוכן עניינים

--------

תוכן התשובה בקצרה

א. אחר שהוברר דמפסק גרמא יש לו דין גרמא. נבוא לברר בע"ה מתי מותרת גרמא בשבת. לכאורה יש להוכיח מפסק השו"ע (סימן תקיד ס"ג) דתפס כרא"ש, והמ"א שם ביאר ברא"ש דס"ל דגרמא שרי לכתחילה, בין בשבת ובין ביו"ט, וא"כ מרן שפסק כרא"ש ס"ל להקל. ועפ"ז מפסק גרמא מותר לכתחילה בשימוש בשבת, אף שלא במקום הפסד. ב,ג. ואולם יש להשיב על המ"א, וממילא אין הכרח שדעת הרא"ש להקל לכתחילה. ד. ועל קושית המ"א, דמחד פסק מרן בסי' שלד דשרי לשפוך מים על טלית שהחלה לבעור, ומאידך בהל' יו"ט סימן תקיד ס"ג אסר לשים את הנר בחול כדי שיכבה לכשיגיע לשם. נאמרו בזה כמה תירוצים, הראשון, דשאני טלית שכיון שלא יוחדה להדלקה, על כן הותר בה גרם כיבוי, אף כשהגרמא היא בחומר הבערה, (מים על הטלית). ועוד, דשאני טלית דהוי מקום הפסד. ו. וכל דברינו נסובו סביב הרא"ש, אך בשאר הראשונים הדבר ברור שגרם כבוי אסור בשבת, אא"כ הוא מקום הפסד. כי ראשונים רבים אסרו אף ביו"ט, וק"ו בשבת. ז,ח. וראשונים רבים כתבו להדיא לאסור בשבת אא"כ הוא מקום הפסד. ט. ואף האחרונים רובם אוסרים. י. ומאידך נמצאו אחרונים המיקלים. יא. ואולם אחר ראותינו לכל הראשונים שאוסרים, כן עיקר לאסור גרמא בשבת, אא"כ הוא מקום הפסד. יב. ויש לצרף גם שכן פסק הרמ"א (סימן שלד סכ"ב), וכיון שאין הכרח במרן, כל כה"ג סברי פוסקים רבים שקיבלנו עלינו הוראות הרמ"א, ושאף קים לי נגד הרמ"א לא טענינן בכה"ג. יג. וע"פ האמור שוב נשוב לגבי מפסק גרמא, דשרי במקום פסידא להשתמש בו. ואולם יש לדחות זאת ולאוסרו אף במקום הפסד, בהפעלת מכשירים הכרוכים במלאכות דאורייתא, (שיש בהם נורות להט, או גופי חימום). כי כל שהותר גרמא בהפסד, הוא בכבוי, שאיסורו מדרבנן, אך גרם הבערה שאיסורה מן התורה, מנ"ל להתיר. איברא דבמאירי, ובמאורות, ובספר הבתים, התירו גם גרם הבערה. ואולם עדיין י"ל, דכל שהותר הוא במילתא דרבנן, דהלא המאירי וסיעתיה דיברו בגרם הבערה שהיא מלאכה שא"צ לגופה, שחפץ בבעירת העצים כדי לעכב את הדליקה, ולא לשם הבערתם. ומעתה שרי גרמא במקום הפסד, רק באיסור דרבנן. יד. ואף שמצינו כמה פוסקים דהתירו גרמא בפסידא אף בשאר מלאכות דאורייתא. זה אינו, וכאמור, כי כל שהתירו הוא במלאכה דרבנן. טו. ולכל הפחות לכאורה נוכיח דגרמא בדרבנן שרי לכתחילה אף שלא בהפסד, מדברי המהרי"ל. אך יש לדחות זאת, כי לדידן מפורש דאסור, כי כיבוי הוא מלאכה דרבנן, והותר רק במקום הפסד. טז. ועוד יש לאסור מפסק גרמא מצד חדש, כי בהגהות מרדכי ובאהל מועד כתבו, דהתירו גרם כבוי מצד דאל"כ חיישינן שיבא לכבות. ולפי"ז רק גרם כבוי שרי במקום פסידא, אך שאר מלאכות אסורים. ברם אי משום הא לא איריא ואפשר להקל.

גרמא האם מותרת דוקא במקום הפסד (אותיות א-יב)
דעת מרן והרא"ש

א. (((ובהגיענו))) הלום כי מפסק גרמא כשמו כן הוא דדין גרמא יש לו, עלינו לברר ולחקור מתי מותר להשתמש בגרמא. ולכאורה יש להוכיח דגרמא מותרת לכתחילה לדעת מרן, דהנה חזינן למרן (סימן תקיד ס"ג) דתפס להלכה כרא"ש בביצה (פ"ב סי"ז) דגרם כיבוי שרי לכתחילה ביו"ט אף שלא במקום הפסד. ומוכרחים אנו להביא את כל דברי הרא"ש והב"י שם, מאחר ופלפלו בכך הפוסקים והוא נ"מ לנידו"ד, וע"כ הנני להעתיק את ל' הב"י וז"ל, והרא"ש (ביצה פ"ב סימן יז) כתב, המסתפק ממנו חייב משום מכבה. הא דחשיב ליה מכבה, היינו משום דכשממעט השמן ומרחיקו מפי הנר כהה אור הנר, ואין דולק יפה כבתחלה, והוה מכבה. ואין לפרש משום שממהר כביית הנר כשיכלה השמן, דהינו גרם כיבוי שנחלקו רבי יוסי וחכמים דתנן (שבת קכ ע"א) עושין מחיצה בכל הכלים בין מלאים בין ריקנים בשביל שלא תעבור הדליקה, רבי יוסי אוסר בכלי חרס חדשים מלאים מים שאינם יכולים לקבל האור והן מתבקעים ומכבים הדליקה, וקיימא לן כרבנן דגרם כיבוי מותר. ומיהו ההיא דשפופרת על פי הנר דאסור דילמא אתי לאסתפוקי מיניה (שם כט ע"א), היינו על כרחך מפני שממהר כיבוי, שאינו מכחיש מאור הנר כלל, שהרי הנר לעולם מלא שמן, כי מן השפופרת מטפטף תמיד לאור הנר, אף אם יסתפק מעט משמן שבתוך השפופרת אינו מכחיש מאור הנר. הילכך נראה לי טעמא דמסתפק מן הנר משום שממהר כיבויו, ואף רבנן דרבי יוסי מודו בהאי גרם כיבוי דחייב, דעד כאן לא פליגי התם אלא משום דאינו נוגע בדבר הדולק, אלא עושה חוצה לו דבר הגורם הכיבוי כשתגיע שמה הדליקה. אבל השמן והפתילה שניהם גורמים הדליקה, והממעט מאחד מהם ממהר את הכיבוי. ואין ליטול פתילה דולקת מנר זה ליתן בנר אחר, דמיד שסילקה מן הנר הוה ליה מכבה, ומה הועיל אם חזר והדליקה. עכ"ל הרא"ש. (וע' ברא"ש שלפנינו, שיש עוד אלו הוספות). ומבואר ברא"ש לחלק בין סוגי הגרמא, כי כל שגורם לכבוי ע"י שעושה דבר שחוצה לאש, וחוצה לחומר בערה, הוי גרמא. וכשהוא גרמא בחומר בערה, או באש, חייב. וכתב על כך הב"י וז"ל, ונראה מדבריו דקנדיל"א של שעוה (נר שעוה) בעודו דולק אסור לחתכו לשנים, אף אם חותכו באור, דכיון שעשה מעשה בשעוה ובפתילה חשיב מכבה ואסור. ולא דמי לפתילה דשרי לחתכה באור, דשאני התם דכשבא לחתכה באור עדיין לא היתה דולקת, דלית ביה משום מכבה. וכך הם דברי רבינו (הטור) שלא מצא תיקון לנר של שעוה אלא לתת סביביו דבר המונע מלישרף קודם שידליקנה, כמו שנראה מדקאמר נר של שעוה שרוצה להדליקו ביום טוב, משמע דכשרוצה להדליקו ועדיין לא הדליק מיירי, אבל אם היתה דלוקה כבר, אינו יכול לעשות שום תיקון. וכן משמע מדברי הרא"ש שכתבתי. עכ"ל מרן הב"י. וא"כ ס"ל למרן דגם דבר שסביב הנר וימנע ממנו לדלוק, הוא גרם שאסור. שהיה מקום לומר דזה חשיב גרמא שחוץ לחומר בערה, שהרי אינו ממעט מגוף החומר בערה, ומחדש מרן דלרא"ש גם זה חשיב גרמא בחומר הבערה, ואינו חיצוני, ולכן אסור. וכן פסק מרן בשו"ע (סימן תקיד סעיף ג) וז"ל, נר של שעוה שרוצה להדליקו ביו"ט, וחס עליו שלא ישרף כולו, יכול ליתן סביבו קודם שידליקנו, דבר המונע מלישרף בענין שיכבה כשיגיע לשם. עכ"ל. ומבואר דהותר רק קודם הדלקת הנר לשים סביבו דבר שיעכבו מלדלוק, אך אחר ההדלקה אסור, דחשיב גרם כיבוי בגוף החומר הבערה שאסור. והנה כתב המ"א (שם ס"ק ו) בביאור דעת הרא"ש, דגרם כבוי שרי לכתחילה אף בשבת, וק"ו ביו"ט אף שלא במקום הפסד. ונמצא דכיון דמרן פסק כרא"ש, א"כ כן דעת מרן, דגרם כיבוי שרי לכתחילה בין בשבת ובין ביו"ט. ולפי"ז מותר להפעיל את מפסק הגרמא לכתחילה בשבת.

ב. (((איברא))) דיש להשיב על המ"א, שאין הכרח בדעת הרא"ש להקל לכתחילה. שהרי המ"א פתח לחלוק על מרן בהבנת הרא"ש, וכתב כי לדעת הרא"ש שרי לתת דבר שימנע מהנר לדלוק אף אחר שהודלק הנר (ודלא כמרן שאסר), דאל"כ מאי שנא ממה שפסקו הרא"ש ומרן בסי' שלד (סכ"ב) דשרי לתת מים על טלית שהחלה להדלק, והלא שם הוא אחר שהודלק. והוסיף המ"א דאין לחלק ולומר דשאני טלית כיון דהוא מקום פסידא, ולכן הותר, משא"כ כאן בנר הדולק שאינו מקום הפסד. דהרי הרא"ש מיקל לכתחילה בגרם כיבוי, אף שלא במקום הפסד. דאל"כ לא הוה קשה ליה (לרא"ש) כלום מגרם כיבוי. עכת"ד. וכוונתו בסיום דבריו, להוכחת הרא"ש הנ"ל, דא"א לבאר דהמסתפק מן השמן חייב (ביצה כב ע"א) משום גרם כבוי, דהלא קי"ל דגרם כבוי שרי וכרבנן (שבת קכ ע"א) דשרי להניח לפני המדורה כלי חרס עם מים. עד כאן ראית הרא"ש. ומבואר דס"ל לרא"ש דשרי לגמרי גרם כבוי, דאם תמצי לומר דאסור, ושאני התם דהוא מקום הפסד, מה ראיה הביא הרא"ש, הלא יש להשיב דשאני רבנן דהוי מקום הפסד ולכן שרי, ואילו המסתפק מן הנר אסור, משום גרם כבוי שאסור שלא במקום הפסד. וכ"כ עוד המ"א כשיטתיה שם (ס"ק ח). וכן דעת הבאר היטב (שם ס"ק ז), [ואף שאני כשלעצמי הייתי מסופק האם אפשר להחשיב את הבאר היטב כעוד דעה, כי הלא הוא מאסף ומקבץ לחונים על השו"ע, ופעמים שמוסיף. ולכאורה דמי לדברי היוסף אומץ (סימן ז) דכלל כלל גבי המלקטים כגון הכנה"ג וכדו', שאין להחשיבם כדעה נוספת, אא"כ סיימו על הדברים דכן עיקר וכדו'. ואע"פ שראיתי כי הדרך למנות את הבאר היטב כעוד דעה, לא נחה דעתי. ועתה ראיתי להקדמות הספר באר היטב (כי היו שנים), ושניהם ברור מללו, כי כתבו כן להורות לרבים ההלכה, ולא רק דרך ליקוט בעלמא, וא"כ ברור שיש להחשיבם כעוד דעה.] וכ"כ כמ"א בספר נוה שלום שולאל (סימן תקיד), [ואולם לענין הלכה לגבי לשים דבר המונע אחר שהודלק הנר, שנחלקו מרן והמ"א, סיים דיר"ש ראוי לו לחוש לכתחילה לדברי מרן ז"ל, שכבר הורה זקן. ע"כ.] וכ"כ דגרם כבוי שרי בין שבת בין ביו"ט, בשו"ת מים חיים משאש (ח"א סימן צד, דף פו ע"ב), וכן נמשך אחר המ"א הגאון משנה ברורה (סימן תקיד שעה"צ ס"ק לא), וכן דעת עוד פוסקים אשר יובאו לקמן בסמוך, ועוד להלן (אות י). ומעתה דחזינן כי הרא"ש סובר להקל בגרם כיבוי לכתחילה בין בשבת ובין ביו"ט, ומרן פסק כוותיה, אם כן כן עיקר לדידן שקיבלנו עלינו הוראותיו. איברא דאי משום הא לא איריא, ואין מכאן הכרח דדעת הרא"ש להקל בגרם כבוי לכתחילה בשבת, וכאשר דחה את ראית המ"א הרב חמד משה (סימן תקיד ס"ק ג), דיש לומר בפשטות דאה"נ גרם כבוי אסור אא"כ הוא מקום הפסד, וראית הרא"ש מכך שכתוב שהמסתפק חייב, דהיינו חיוב תורה, ואי הוי גרם כבוי אסור רק מדרבנן. ועל כן כתב הרב חמד משה כי דברי המ"א אינם מוכרחים כלל, ולכן נראה דברי הרב"י עיקר, ואחר שהדליקו אסור בכל ענין. ע"כ. וכן משמע דס"ל לרב דברי מנחם מרדכי (סימן תקיד הגהות הב"י אות ז) דציין לע' במ"א, ובחמד משה, ומשמע דס"ל כוותיה. וכן פסק כחמד משה בספר באר יעקב (סימן תקיד ס"ק יד).

ג. (((ואולם))) המחצה"ש (ס"ק ו) כתב לבאר אחרת את ראית המ"א מדברי הרא"ש דס"ל דגרם כיבוי שרי לכתחילה, והיא מהמשך דברי הרא"ש, שכתב לדחות את דברי תוס' שסוברים כי המסתפק מן הנר חייב משום מכבה, מפני שבעת נטילת השמן מהמהם את אור הנר, והוי כבוי. והקשה הרא"ש, דאת"ל הכי, תקשי משבת (כט ע"ב) במתני', לא יקוב אדם שפופרת של ביצה וימלאנה שמן ויתננה על פי הנר. ובגמ' שם ביארה דהוא משום חשש שיבא להסתפק מן השפופרת. והלא שם אינו מכחיש את אור הנר כלל, שהרי נוטל מן השפופרת ולא מן הנר. ועל כרחך דהמסתפק חייב מטעם אחר, והוא משום דהוי גרם כבוי, שנוטל מגוף חומר הבערה, ובזה חייב. ומכאן מוכח דס"ל דגרם כבוי שרי לגמרי כשהוא חיצוני, דאת"ל דאסור, א"כ מאי קא קשיא ליה לרא"ש, נימא דאה"נ המסתפק חייב משום שמהמהם את אור הנר, ובמסתפק מן השפופרת אסור משום גרם כבוי (ולא משום כבוי גמור), שהרי גרם כבוי מותר רק במקום הפסד, וכאן אינו מקום הפסד. ואין לדחות זאת מטעם שלפירוש זה יצא שטעם האיסור הוא משום גזירה לגזירה, כי אסור להשתמש בשפופרת המנטפת, שמא יסתפק מהשפופרת בשבת. ואם יסתפק ממנה, איסורה מדרבנן משום גרם כבוי. כי י"ל בפשטות שכל כה"ג חשיב גזירה אחת. עכת"ד המחצה"ש. וכ"כ בנתיב חיים שעל הדף (על המ"א ס"ק ז בסוף דבריו) מדנפשיה כמחצה"ש לבאר את המ"א. וכן הוא לו עוד בספרו קרבן נתנאל שעל הרא"ש ביצה (פרק ב ס"ק נ). ואע"פ שדבריהם יפים המה, מ"מ אפשר לדחותם כיון דמשמעות דברי הרא"ש היא דהמסתפק מן השפופרת של הביצה חייב, ולא רק אסור, שהרי מבאר למה אסור להסתפק מן הנר ומן השפופרת כיון דהוי גרם כבוי ע"י שנוטל מן השמן, ובזה משמע דחייב. וכמו שכן מצינו שכתבו ראשונים רבים, והובאו לעיל בסימן הקודם (אות ו), דהמסתפק מן השפופרת של ביצה חייב דין תורה, ולא ניחא להו להזדקק לדוחק דכאן הוי גזירה לגזירה, אלא למדו כפשוטו, דהאיסור הוא שמא יסתפק, והמסתפק חייב ממש. וכן ראיתי למרדכי ביצה (סימן תרפג) דכ"כ להדיא, דא"א לומר דהמסתפק מן שפופרת אסור מדרבנן, כי אז לא היה לאסור שפופרת של ביצה משום גזירה דרבנן. ע"כ. דהיינו שלא ישים שפופרת שמא יסתפק ממנה והמסתפק אסור רק מדרבנן. (אולם ע' שם דעומד בשיטת התוס', דהאיסור משום מהמהם את האור). וכ"כ בשו"ת דברי מרדכי פרידבורג (ח"א סימן כב אות לא) דעל כרחך כי המסתפק חייב, מהא דמקשה בפסחים (יא ע"א) מדר' יהודה אדר' יהודה דגזר דילמא אתי למיכל חמץ בפסח, ומאידך בשפופרת התיר ולא גזר דילמא אתי למיכל. ואת"ל דהמסתפק מן השפופרת איסורו מדרבנן, מאי מקשה על הנך דהוי דאורייתא. ולענ"ד זה פירכה שאין עליה תשובה. ע"כ. ועל כן שם (באות לד) כתב לדחות את דברי המחצה"ש הנ"ל. ואולם איהו כתב לבאר את המ"א בדרך חדשה, שהקשה על דרך ממ"נ, דאת"ל דהמסתפק מן שפופרת חייב ד"ת, כיון שנוגע בחומר בערה, תקשי מאי שנא מדין טלית. ואת"ל דהמסתפק פטור, תקשי מהי ראית הרא"ש מדין שפופרת, וכמו שביאר המחצה"ש. ועל כן ס"ל למ"א לחלק בין חותך את הנר, למניח סביבו דבר שיעכבו. עכת"ד ואולם ע"פ האמור העיקר הוא כצד הראשון, וממילא א"א להוכיח דס"ל לרא"ש דגרם כבוי שרי. ולעצם קושית המ"א, ע' בסמוך (אות ד) דיש ליישבה. וע"ע שם (אות ד ד"ה אך עדיין, וד"ה עוד יש), דכן ס"ל לכמה וכמה פוסקים בדעת הרא"ש, דגרם כיבוי אסור לכתחילה. וע' כאן בהערה ישוב דברי תוס'וע"פ האמור שפיר דמי לישב את דברי תוס' מפני השגת הרא"ש האמורה לעיל, שהיא קושיא גדולה. דתוס' ס"ל דהמסתפק מן הנר חייב משום מכבה, מפני שבעת נטילת השמן מהמהם הוא את אור הלהבה, והוי כבוי. והקשה הרא"ש מדין המסתפק משפופרת של ביצה, ששם כלל לא שייך שע"י נטילת השמן שבשפופרת יהמהם את אור הנר. וע' בט"ז (סימן תקיד ס"ק ו) דתירץ דגזרו שפופרת אטו דין המסתפק מן השמן שבנר, ושהרש"ל תירץ דאסרו בשפופרת שמא יסתפק בכל השמן, ויפסיק הטפטוף מיד והוי מכבה. ע"כ. והעולת תמיד תמה דמה בכך, עדיין הוי גרם כבוי. וגם הט"ז תמה על תירוץ הרש"ל. ואילו האליה זוטא (ס"ק ג) ישב דכשמפסיק הטפטוף מחמת שנטל את כל השמן שבשפופרת מכחיש אורו. וע"ע בא"ר (ס"ק ז), ובמשב"ז (ס"ק ו ד"ה ובדברי קדשו), ובספר דברי מנחם מרדכי (סימן תקיד הגהב"י אות ו), וביד יוסף (סימן תקיד ברביד הזהב ס"ק ב השני) דתירץ דלתוס' נאסר השמן שבשפופרת מדין הוקצה למצוותו, ועע"ש. ובספר ישועות יעקב (שם) תירץ כדברי הט"ז. ובספר ארחות חיים ספיקנא (סימן תקיד ס"ק ג) הביא דבספר דבר בעתו בחלק מקרא קדש ביאר את הרש"ל דרבוי השמן שבשפופרת ממהר הניטוף ע"פ הנר, וכשיסתפק ממנו, יתמתן הטפטוף ויקטנו רסיסי השמן, ועי"ז יחלש אור הנר תכף על אתר, כאשר יורה הנסיון. ע"כ. ובשו"ת דברי מרדכי (ח"א סימן כב אות לב בהגה) ביאר את הרש"ל ע"פ פירוש המהרי"ל המובא בתורע"א, דהוא קנה אגם. ולפי"ז כשירצה להסתפק מהשפופרת אף מקצת, יצטרך להזיזו ממקומו, ויפסוק הטפטוף אז. ע"כ. ועע"ש (אות לו). אלו דברי הפוסקים מאשר קיבצתים בביאור דברי תוס'.ואולם ע"פ האמור לעיל, אפשר ליישב זאת בדרך אחרת, והוא דס"ל לתוס' כי אסרו שפופרת שמא יסתפק מן הנר, והמסתפק אה"נ איסורו רק מדרבנן משום גרם כבוי, וכמו שכתבו תוס' להדיא בשבת (מז ע"ב ד"ה מפני), גבי איסור נתינת מים בכלי לקבל נצוצות, דהוי גזירה לגזירה, וקים להו לרבנן דהכא שייך למגזר טפי, וה"ה י"ל הכא. וכ"כ כדברי התוס' שם רבינו ירוחם (ני"ב ח"ב) לבאר דגזרו בו אף דהוי גזירה לגזירה, וכ"כ בפסקי מהרי"ח שבת (שם), וכ"כ בהשלמה (שם). ועוד ראה להמ"א והמחצה"ש (סימן תקיד ס"ק ו) דשפיר מצינו שחז"ל גזרו גזירה לגזירה, והכל חדא גזירה. וע"ע במאמ"ר (סימן תקיד ס"ק ה). וכן נמצאו להדיא לכמה ראשונים דס"ל דהמסתפק מן השפופרת עובר רק אדרבנן, דכ"כ בפסקי הריא"ז (שם) לא יקוב אדם שפופרת של ביצה וימלאנה שמן ויתננה על פי הנר בשביל שתהא מנטפת ואפילו היא של חרס, שמא יסתפק מאותו השמן בשבת, וממעט השמן מן הנר והוא כמכבה . ע"כ. וכ"כ בסמוך, גבי לא ימלא אדם קערה שמן וכו', שמא יסתפק בשמן הקערה, והרי הוא כמכבה . ובספר הבתים (שערי המלאכות האסורות ביום השבת שער שישי) כתב לאסור שפופרת שמא יקח מן השמן שבכלי, ואסור ליהנות בשבת מן השמן שהדליק בו, מפני שהוא מוקצה בשבת אסור. ע"כ. וע"ע באבודרהם (סדר תפילות שבת) דכתב ואם יסתפק ממנו הוי גורם כבוי ואסור עכ"ל. וא"כ כתב גורם, ושאסור, ומשמע דאיסורו מדרבנן. וכ"כ הריבב"ן (שם) ודילמא אתי לאיספוקי מינייה, וגורם לה שתכבה. ע"כ. וכ"כ בספר צרור החיים (דרך שלישי סימן ב) ואסור ליהנות בשבת מן השמן שהדליק בו שגורם כיבוי. וע"פ האמור אתי שפיר, שכוונתם לאיסור דרבנן, ועומדים בשיטת תוס'. [והן אמת שאפשר לדחוק בכמה מן הראשונים שכוונתם שגורם כבוי וחייב, ובזה עומדים עם הרא"ש. שהרי גם הרא"ש ס"ל דהוי גרם כבוי, אך גרם כבוי שחייב עליו. אך בפשטות י"ל שכוונתם לגרמא דרבנן, וכפשוטם של דברים. והלא בין כה עלינו לומר בדעת תוס' דס"ל דהוי דרבנן, וכן מפורש כאן בכמה ראשונים, וא"כ כן פשטות הדברים גם בשאר הראשונים.] והן לא אכחד כי חזי הוית לרבינו פרחיה (שם) שכתב בשיטת תוס' שהאיסור הוא במסתפק מן השמן שמהמהם את אור הנר והוי כבוי. ופירש כן גם בשפופרת, דטעם האיסור גזרו שמא יסתפק ממנו, ונמצא מבעיר בהגבהת השמן כשיוריד אצבעו לשמן להסתפק ממנו, ומכבה כשיסיר אצבעו ויחסר השמן ואינו נוגע לפתילה. עכ"ל. ולא הבנתי כיצד זה שייך במציאות, כי זה שייך רק במסתפק מן השמן, ולא מן השפופרת. וגם הביאורים הנזכרים לעיל בשם האחרונים לא יעלו כאן בקנה אחד. וקשה לומר דכוונתו דחיישינן שיסתפק מן השמן שבנר, שהרי ממשיך שם לבאר את הגמרא דהו"א דאסור דוקא בשפופרת של ביצה שאינו מואס בה, ואתי לאסתפוקי מינה. ואולי כוונתו להסתפק מן השמן שהיה בה, דהיינו מן הנר, ולפי"ז שפופרת של חרס דמאיסא, היינו שהשמן שהיה בה נמאס, ועל כן אין חשש שיסתפק מן הנר, כי השמן שבו מאוס, שהרי קודם היה בחרס. וזה יוצא כתירוץ הט"ז (ס"ק ו) דלתוס' אסרו שפופרת גזירה שמא יסתפק מן הנר עצמו, וצ"ע. וכן ראיתי עוד למרדכי ביצה (סימן תרפג) דיליף כתוס' משום שמהמהם את הנר חייב. ואדרבה הוכיח כן מדין שפופרת, דאת"ל דהאיסור הוא רק משום גרמא, א"כ בשפופרת לא היה לאסור שמא יסתפק, בזמן שההסתפקות היא איסור דרבנן. עכת"ד. ומבואר דיליף בשפופרת דחייב משום שמהמהם את הנר, וצ"ע איך זה שייך במציאות. ובכל אופן לשיטת ר' פרחיה והמרדכי, כשם שהם יתרצו כן יתרצו תוס' את קושית הרא"ש. ומידי עיוני בהאי מילתא חזיתיה לעוד כמה ראשונים דס"ל דהמסתפק מן השפופרת חייב, בשיטת רש"י והרא"ש, דכ"כ רבינו ירוחם (נתיב י"ב ח"ב), ובסידור חסידי אשכנז (שבת כט ע"ב ד"ה לא יקוב). ביישוב דברי תוס'.

(((ועוד))) מוכרח שלא כהבנת המ"א ברא"ש, שהרי המ"א הקשה על מרן והרא"ש, מאי שנא דכאן נאסר לתת דבר סביב הנר, ובסי' שלד סכ"ב הותר לתת מים על הבגד שהתחיל להשרף. ובאמת כי מרן שם שפסק להתיר בזה הוא כרמב"ם וסיעתיה, ואילו הרא"ש ס"ל לאסור בזה, וכמבואר שם בב"י באורך. וכ"כ להשיב על המ"א הרב חמד משה (סימן תקיד ס"ק ג), והנהר שלום (שם ס"ק ה), ובמאמ"ר (ס"ק ז), ובספר יד יוסף (סימן תקיד ס"ק ז), ועוד לו באורך (סימן שלד ברביד הזהב ס"ק יג). ואולם עדיין קושית המ"א קשה על מרן, דשם בסי' שלד לא פסק כרא"ש והקל. ובמאמ"ר נשאר בקושיא זו בצ"ע. וראה בסמוך באורך ליישב את מרן. ומ"מ זה כן מבואר, דלרא"ש ס"ל דגרם כבוי אסור לכתחילה, ודלא כהבנת המ"א. ועל כן אוסר הרא"ש לתת מים על הטלית. (אף שהוא חיצוני לחומר הבערה, שהרי למ"א כל כה"ג חשיב חיצוני לחומר בערה, כי אף סביב הנר ס"ל למ"א דהוא חיצוני, ופליג אמרן מסי' תקיד. וגם למרן על כרחך דמים על טלית נחשב כחיצוני, שהרי בב"י (סימן שלד סכ"ג) ביאר את טעמו של הרא"ש לאסור משום קירוב כבוי, ומרן ס"ל כראשונים דזה אינו קירוב כבוי, ותקשי דמ"מ יש לאסור כיון שנוגע בטלית, וכל כה"ג גם מרן אוסר וכבסי' תקיד. וע"כ דהוא חיצוני, וכבסמוך באורך, כיון שאינו מיוחד לבערה). וע"ע בשו"ת מחזה אברהם (ח"א סימן מב ד"ה שוב), ומ"מ דברינו יכונו לפי הב"י הנ"ל, ודו"ק. וע"ע בשו"ת מנח"י (ח"ב סט"ז אות א ס"ק ב).

ביאור מרן, בגדר גרם כיבוי חיצוני

ד. (((ובבואנו))) הלום, לא נוכל להתעלם מעצם קושית המ"א על מרן, דלכאורה דברי מרן סתראי נינהו דבסי' שלד (סכ"ב) התיר לשפוך מים על הטלית אע"פ שהיא כבר בוערת, ומאידך בסי' תקיד (ס"ג) אסר לשים דבר שימנע מהנר לדלוק אחר שהנר דולק. ונראה לישב, שהרי תפס מרן כרא"ש לחלק בין גרם כבוי בחומר הבערה או באש, דאסור, לבין כשהגרם כיבוי הוא חיצוני להם שמותר, וכגון הנחת כדי מים שכשתגיע לשם האש ישברו ויכבו אותה. וא"כ י"ל בפשטות דס"ל לב"י דלשים סביב הנר הוי גרם כבוי בעצם החומר בערה, משא"כ בנתינת מים ע"ג טלית שהוא חיצוני לחומר הבערה. ורק שצריך ביאור מהו גדרו של גרם כבוי המותר והאסור. ולמעשה הוא כתוב ברא"ש, וז"ל, דלא פליגי התם (גבי כדי מים להניחם לפני המדורה) אלא משום שאינו נוגע בדבר הדולק, אלא עושה חוצה לו דבר הגורם כבוי. ע"כ. וכ"כ עוד הב"י בסי' שלד (דף קט רע"ב) בביאור דברי הטור, לחלק בין אם עושה מעשה בגוף הדליקה, או חוצה לה. ע"ש. ולפי"ז כדי מים, כיון שאינם נוגעים באש או בחומר בערה נחשבים חיצונים, אך כשיש דבר שגורם כיבוי, והוא נוגע בחומר בערה אסור. וחזיתיה לידידי הרה"ג רבי עובדיה יוסף שליט"א מחב"ס דברי יוסף (נכד מרן שליט"א) בקובץ קול תורה (תמוז תשס"ג סימן ב אות א) דדייק לנכון את דברי הרא"ש שכן מבואר בדבריו, כהבנת מרן, שאף דבר חיצוני לאש כל שנוגע בה הוי גרם כיבוי שאסור, שהרי התיר להניח כדי מים מחוץ לאש, ומשמע שאם מניח את הכדים על גבי האש ממש אסור, אע"פ שכדי המים הם חיצוניים לאש, כיון שנוגעים בה. וע' דכן הכריח באורך כהבנת מרן ברא"ש ודלא כמ"א, בשו"ת דברי מרדכי פרידבורג (ח"א סימן כב אות לח), ע"ש. וכן ראיתי שכתב ליישב כן את הסתירה במרן בשו"ת שאלו לברוך טולדאנו (סימן ג) בהגהות מבן המחבר, דיש לחלק בין כשנעשה דבר חוצה לו, לבין כשנעשה בגוף חומר הבערה. ע"ש.

(((אך))) עדיין צ"ע כי הטלית היא חומר הבערה, וכיצד הותר לשפוך עליה. ועוד תקשי מדין עור של גדי שהותר להניח ע"ג תיבה שהחלה להשרף כדי שימנע מהאש להתפשט, וכדפסק מרן בסי' שלד (סכ"ב), ומאי שנא מדין נר שתוחבו בחול שאסור. ואין לחלק בין מניעת השריפה לבין כבוי, שהרי בשניהם הוי מניעה. ונראה לישב ע"פ הפמ"ג (סימן תקיד במשב"ז ס"ק ה) בביאור דעת מרן, דכאן יוחד הנר לבערה, משא"כ התיבה שלא יוחדה. וכן ראינו את יסוד זה בראשונים רבים, הלא הם רש"י וסיעתיה הנזכ"ל בסימן הקודם (אות ו). וע"ע בדעת מרן לקמן (סוף אות ד ואותיות ה, וסוף אות ח, ואות יא), וע"ע לעיל בסימן הקודם (הערה ב) עוד בביאור דעת מרן. וכן ראיתי לנהר שלום (סימן תקיד ס"ק ה) דיליף הכי ברא"ש, דאסור להניח דבר סביב הנר למונעו, ומחולק בין היכא דעושה כן קודם ההדלקה דאז שרי כל היכא שאינו גורם כבוי בגוף החומר בערה, אלא חיצוני לו, וכשהוא בגוף החומר בערה אסור מדרבנן. וכשהוא גורם כבוי בעת שהנר דולק, אם הוא בגוף החומר בערה חייב, ואם חיצוני אסור מדרבנן. ושכן ס"ל לרש"ל ביש"ש (ביצה פ"ב סימן כח) המובא בט"ז (ס"ק ו) בדעת הרא"ש, כי הוה סלקא דעתיה דהרש"ל להתיר לתחוב נר הדולק בחול, אלא שלא מלאו ליבו להקל נגד הרא"ש, מאחר שממעט גוף השעוה שהוא דולק. ע"כ. הרי בהדיא שגרם כבוי לדעת הרא"ש אסור בעוד שהנר דולק, אפי' שאינו ממעט מחומר הבערה. עכת"ד. וזהו כהבנת מרן ברא"ש ודלא כמ"א וסיעתיה. וגם המ"א (סס"ק ח) ע"ש, מודה דהרמ"א הבין כמרן ברא"ש, דגרם כבוי אסור מסביב לנר, וכדביארו המחצה"ש במקום, ועל כן כתב הרמ"א ויש מתירין, ואילו למ"א גם הרא"ש מודה בהא, ולא נופל בזה הלשון יש מתירים שנקט הרמ"א, כי לכו"ע שרי. ע"ש. וכ"כ הפמ"ג (משב"ז סס"ק ו) כי ביש"ש מבואר דיליף ברא"ש כהבנת הב"י וכנ"ל, וכ"כ בספר תהל"ד (סימן שלד סכ"ב), וכן למד ברא"ש כב"י ודלא כמ"א הרב ערוך השלחן (סימן תקיד סעיפים ה,ז-ט).

(((ועוד))) יש להשיב על קושית המ"א בדרך אחרת, דשאני סימן שלד דהותר גרם כבוי דהוי מקום הפסד, משא"כ כאן. וכמו שבאמת עלה על ליבם של המ"א וסיעתיה לחלק כן בדעת הרא"ש, אלא שהם דחו זאת מדיוק דברי הרא"ש, ומאחר והובאו לעיל דחיות לכך, א"כ קמה וגם ניצבה ההו"א של המ"א לחלק בין מקום הפסד דשרי גרם כבוי, לאינו מקום הפסד שאסור. וכן ראיתי שתירצו כן את קושית המ"א הגאון רע"א בהגהות השו"ע לסי' שלד (סכ"ב), ועע"ש שהוכיח הכי משבת (מז ע"ב), ושדעת הרא"ש דהמסתפק מן השפופרת חייב וכאמור. והביאו לרע"א בספר באר יעקב (סימן שלד ס"ק יד, ואולם לדינא מיקל, אך מצד אחר משום דברי הט"ז, דהקל בעת הצורך). וכ"כ לחלק מדנפשיה בספר יד יוסף (סימן שלד ברביד הזהב ס"ק יג) דבמקום פסידא הקל מרן, וע"ע שקילס את תירוצו בסי' תקיד (סס"ק ז, ושם ברביד הזהב ס"ק ב השני ד"ה ובמ"א). וכן תפס עיקר בשו"ת יבי"א (ח"ג או"ח סימן ל אות ו), וכ"כ בשו"ת תפל"מ (ח"ב סימן כג סוף אות ו) כי אין הכרח למ"א, וכאשר דחאו הגאון רע"א, וע"ע לקמן (אות י) שכן תפסו עוד פוסקים. אולם חילוקנו (שבמונע לנר כיון שנוגע אינו חיצוני, משא"כ בטלית שלא יוחדה לבערה) נראה יותר, מאחר ולחילוק בין פסידא יצא דבמקום פסידא שרי גרם כבוי אף בנוגע בחומר הבערה (והוא דין עירוי מים על טלית). ותקשי מאחר והרא"ש כתב דבנוגע חייב וכמש"כ כי בכה"ג אף רבנן דר' יוסי מודו דחייב. איך יתכן שיותר במקום פסידא. (ואין לחלק בין המסתפק מן השמן, לדבר חיצוני שנוגע. שהרי הב"י ובשו"ע השוה אותם, וא"כ הרא"ש שכתב חייב בהמסתפק, ה"ה בסביב הנר להבנת מרן בו. ומש"כ הב"י שם (המובא לעיל אות א) ל' איסור, הלא כ"כ גם גבי החותך נר שעוה, ובזה ברור שלרא"ש חייב. וע"כ נראה שכדרכו לא נחית מרן להאם חייב או אסור, שהיא הלכתא למשיחא, אלא כותב האם מותר או אסור). ומה גם דתירוץ זה יכריח שביו"ט גרם כבוי שרי רק במקום הפסד, ורבים המה המקלים לכתחילה וכדלקמן.

ה. (((איברא))) דחזיתיה לפמ"ג (סימן תקיד משב"ז ס"ק ו) דתירץ בדרך אחרת את דברי מרן, דיש לחלק בין מים ע"ג הטלית דשרי כיון שהטלית לא הוקצאה לדליקה, ובזה גרם כבוי ע"י דבר חיצוני שרי (אפ' שלא במקום הפסד). משא"כ להניח סביב הנר (אחר שהודלק הנר) דבר שיגרום לכבוי, אע"פ שזהו גרם כבוי ע"י דבר חיצוני אסור, כיון שהנר הוקצה לדליקה. ולפי"ז גרם כבוי שרי לכתחילה בשבת בדבר שלא הוקצה לבערה. ומ"מ לענין נידו"ד גבי מפסק גרמא גם לפי"ז יצא חומרא, דכיון שעסקינן במפסק שמפעיל מערכת חשמלית שהיא מיוחדת להפעלה, א"כ דמי לנר שהוקצה להדלקה, וא"כ יאסר בהם גרם כבוי. ויצא יותר חומרא, דאפי' במקום הפסד אסור, דלשיטת הפמ"ג אין חילוק בין מקום הפסד או לא.

(((ולגופא))) דמילתא לענ"ד א"א לומר כדבריו, הן משום דברינו אשר יבואו לקמן בעז"ה מן הראשונים. דגרם כבוי בשבת אסור שלא במקום הפסד, והן משום שהפמ"ג אמר את דבריו בביאור דעת מרן והרא"ש, וברא"ש אחר המחילה זה אינו וכאמור לעיל, כי מבואר בב"י (סימן שלד סכ"ג) דהרא"ש ס"ל שאסור לשים מים ע"ג טלית, ולגרום כבוי. ומפורש דלא כדברי הפמ"ג. ולומר דאה"נ ניקח את דברי הפמ"ג בדעת מרן בלבד, שמרן ס"ל הכי, הוא דבר שקשה להולמו, כי עפ"ז יצא כי מרן כבש לו דרך חדשה בין הפוסקים, וחידש חילוק זה מדיליה והוציא הלכה, וזה רחוק לומר כן. וע"ע בשו"ת יבי"א (ח"ג או"ח סימן ל אות ז) בדברי הפמ"ג.

(((ועל))) כן נראה כי מרן ס"ל דגרם כבוי אסור בשבת, אא"כ הוא מקום הפסד, וככל הפוסקים דלקמן (אות ו והלאה). ועדיין אף במקום הפסד, כל שהוא גרמא בגוף החומר בערה אסור, וכדכתב הרא"ש, וכדלעיל (סוף אות ד). ולפי"ז תקשי, דהיה למרן לאסור לתת מים ע"ג טלית. וע"כ נראה ליישב זאת ע"פ חילוק הפמ"ג, דשאני טלית שלא יוחדה לכך, וכשם שראינו כבר יסוד זה בראשונים, וכנ"ל בסימן הקודם (אות ו). ובזה הרווחנו שמרן דורך בדרך הראשונים, דגרם כיבוי שרי רק במקום הפסד. ומ"מ הכרח שזו דעת מרן, פשוט שאין בדברינו, רק כתבתי את אשר נלע"ד בביאורו. שוב ראיתי שכ"כ לחלק בדומה בביאור דברי מרן בשו"ת דברי מרדכי (ח"א סימן כב אות לח) דיש לחלק בין אם הדבר הוקצה לדליקה כגון נר, או לאו כגון טלית, וכדפרש"י גבי שפופרת. ובהוקצה לכך חייב בגרמא כשנוגע בו, אף שהוא בדרך מניעה, וזהו פסק מרן בסי' תקיד (ס"ג). וכשלא הוקצה שרי בדרך מניעה אף בנוגע, וזהו דין עירוי מים על טלית. וכשהוא ע"י כיבוי, דהיינו ע"י מים שיפלו, ולא ע"י מניעה, אז שרי רק כשאינו נוגע, וזהו היתר כדי מים. ועל כן סיים, כי דעת הב"י והשו"ע נכונים, ודלא כמ"א. עכת"ד, ועע"ש. וזהו בדומה לנו, רק שאנו כתבנו לחלק בין מקום הפסד, ואיהו כתב לחלק בין מניעה לכיבוי.

(((עוד))) ראינו לשו"ע הרב (סימן שלד סעיפים כב-כד, ובסי' תקיד סעיף ט ובקונ"א ס"ק ג) דדרך בדרך חדשה, כי אין הבדל בין שבת ויו"ט, ובשניהם גרם כבוי אסור, ושרי רק במקום הפסד. אלא דמחולק בין סוגי הגרם כבוי, כי יש שהוא מותר לכתחילה, והחילוק הוא בין אם הגרם כבוי מכבה את האש, או מונע את האש מלבעור. דכשמונע מהאש הוא מותר גמור, ועל כן שרי לשפוך מים על טלית שהחלה להשרף (וזה מותר אף שלא במקום הפסד), ולכן הותר גם לסובב סביב הנר דבר שימנע ממנו לבעור אח"כ. ובמקום הפסד שרי אף גרם כבוי שמכבה, ועל כן הותר להניח כדי מים שבהגיע האש אליהם הכדים נשברים והמים נשפכים על האש ומכבים אותה. עכת"ד. וכן נמשך אחריו בספר נזר ישראל דבסימן יב (סכ"ח) התיר במקום פסידא, ובסי' יא (ס"ו) התיר במניעה אף שלא בפסידא. וכן הוא לו עוד בספרו מקראי קדש (סימן כב סעיפים ז,ד, ומקומו בסוף ספר נזר ישראל והוא הל' יו"ט). ומלבד שדברינו נראים יותר, איהו הוציא כן מאחר ואזיל בתר הרמ"א שהתיר גרם כבוי ביו"ט בסימן תקיד ס"ג, ולכאורה חילוק השו"ע הרב בו אינו נכון, מאחר ומקורו של הרמ"א בואר בדרכ"מ (ס"ק ב) שהוא מדברי תוס' ביצה (כב ע"א) דכתבו לחלק להדיא בין גרם כבוי בשבת שאסור לבין יו"ט שמותר לכתחילה, וכן כתבו המדפיסים את הגהות הרמ"א בגוף הרמ"א, שכן מקורו, וכן כתב בספר ערוך השלחן (סימן תקיד ס"י) שמקורו של הרמ"א הוא מדברי התוס', וכן הוא בשו"ת כתב סופר (חאו"ח סימן נה ד"ה והנה), ובשו"ת ציץ אליעזר (ח"א סימן כ פרק ה אות טז) והוא פשוט, (וע"ע לקמן (אותיות י,יא) בדעת הרמ"א), וא"כ זהו שלא כשו"ע הרב.

שיטות הראשונים בגרמא

ו. (((וכל))) דברינו עד כה נסובו סביב דברי הרא"ש, האם ס"ל להקל בגרם כבוי בשבת או שרק במקום הפסד, אך ברוב הראשונים אין כל ספק, וכאשר יראה הרואה לקמן בעז"ה, כי רוב רובם עומדים בשיטה ברורה לאסור גרם כבוי בשבת, ורק במקום הפסד יש להקל. ויש ראשונים שכתבו כן אף ביו"ט שאסור רק במקום הפסד, וק"ו בשבת, ובהם נפתח.

ראשונים שכתבו לאסור גרם כבוי ביו"ט אא"כ במקום הפסד (וק"ו בשבת, אא"כ במקום הפסד)(((ראש))) וראשון הוא המרדכי (שבת סימן שצט) בשם רבינו יואל שפסקו הרמ"א בסי' שלד (סכ"ב) וכמבואר שזהו מקורו מדרכ"מ שם. והנה ז"ל המרדכי, יש מתירין
ביו"ט לתת סכין או דבר הניטל על נר שעוה שלא במקום הדלקתו, שאינו אלא גרם כבוי. אבל רבנו יואל פירש דאפי' ביו"ט לא שרינן גרם כבוי לכתחילה, אלא במקום היזק דוקא. עכ"ל. וא"כ המתירים לא התירו אלא ביו"ט, ומודו בשבת לאסור. וא"כ פשוט נמי דמש"כ המרדכי השלם בביצה (סימן תרפג) דגרם כבוי שרי, כוונתו דוקא התם גבי יו"ט, וכמו שסיים שם דכבר כתב בס"פ כל כתבי דיני גרם כבוי, והוא הנ"ל, ובו הראנו לדעת דדעתו לאסור. וחזינן דדעת רבנו יואל והמרדכי לאסור גרם כבוי אף ביו"ט. וכן פסק כרבנו יואל האגודה שבת (דף קכ ע"א) דגרם כיבוי אסור אפי' ביו"ט. וכן הוא בפסקי מהרמ"ק שבת (קכ ע"ב) וז"ל, כתב רבנו יואל לא שרינן גרם כבוי אלא במקום היזק. ע"כ. וכ"כ האור זרוע (ח"ב סימן כח) בשם ריב"א, דגרם כבוי אסור בין בשבת ובין ביו"ט. וכן הביא שם עוד את תשובת הערוך (ערך נר) דגרם כבוי אסור בשבת. וכן מסיק התם האור זרוע (לקראת סוף הסימן) להדיא ככל האמור, דאע"ג דגרם כבוי שרי, מ"מ מסיים דכל זה דוקא להציל מפני הדליקה, אבל גרם כבוי שלא להציל מודו כולי עלמא דאסור, וכתב שכן משמע מהערוך והריב"א דלעיל. עכת"ד. וע"ע בב"י (סימן תקיד) דהביא להגהות אשרי ביצה (פ"ב סימן יז) דאסור לחתוך הנר בשעה שהוא דולק, בין בשבת ובין ביו"ט. ומקורו מהאור זרוע (ח"ב הל' יו"ט סימן שמח). וא"כ גם הוא סובר שגרם כיבוי אסור ביו"ט. וכ"כ מהר"ם אשר הובא בשו"ת מהרי"ל (סימן לב) והביאו הב"י בסוף הסימן דדוקא משום הפסד דליקה גרם כבוי שרי, הא לאו הכי אפי' ביו"ט אסור. ע"כ. וכן דעת מהרי"ל (שם). וכ"כ כר' יואל עוד האגור (שבת סימן תרכט) דהביא את המח' ושרבינו יואל אוסר גרם כבוי אף ביו"ט, ומדמסיים עמו משמע שכן עיקר. וחזינן א"כ ראשונים רבים אשר פסקו כרבינו יואל להדיא, לאסור גרם כיבוי ביו"ט, אא"כ הוא מקום הפסד. וכן נמצאו עוד ראשונים אשר כתבו כי גרם כיבוי אסור ביו"ט, וא"כ גם הם עומדים בשיטת רבינו יואל. דכ"כ הראב"ן (סימן תמז), ובסמ"ג לאוין (הל' יו"ט), ובספר מעשה רוקח (הל' יו"ט סימן קי), ושלושתם מיירו במעשה דעולא בביצה (כב ע"א) שאסור להטות את השמן שבנר כדי שיכבה, וכתבו שהוא מטעם שאסור לגרום כבוי ביו"ט, ולא משום דהוי מכבה, אלמא דס"ל דגרם כבוי אסור. וכן ראיתי עוד באוצר הגאונים (ביצה כב) ומקור התשובה הוא משערי תשובה (סימן קפג) וכתבו המהדירים כי כנראה היא תשובת ר' פלטוי גאון, דנשאל האם גרם כבוי ביו"ט אסור או מותר. והשיב לאסור, וכמבואר בביצה כב במעשה דעולא. [ומה שהעירו המהדירים דבאוצר הגאונים שבת בחלק הפירושים (ס"ס רעה) הביאו את דברי ר"ח דגרם כבוי שרי, ולכאורה היא סתירה. לא קשיא, דשם מיירי גבי דליקה דהוי מקום הפסד, ולכו"ע שרי גרם כבוי.] ושוב ראיתי שכבר קדמני ביסוד הנ"ל כי ראשונים רבים כתבו להדיא דגרם כבוי אסור ורבנו יואל אינו דעת יחיד בשו"ת תפלה למשה (ח"ב סימן כג אות ו) והוסיף שכ"כ המנהיג (הל' יו"ט סימן צט) וז"ל, והטעם דלענין כיבוי וגורם לכבוי יו"ט ושבת שוין, כי לא הותרה ביו"ט אלא הבערה שהיא צורך אוכל נפש. וכו', ע"ש. וכ"כ האהל מועד הל' יו"ט (בסוף הספר דרך חמישי נתיב ג) המטה הנר לאחוריו עד שיסתלק השמן, ולא ימשך אחר הפתילה, גורם כבוי הוא ואסור. וכ"כ המאירי ביצה (דף כב ע"א). ע"כ.

ראשונים שכתבו דגרם כבוי שרי בשבת רק במקום הפסד

ז. (((ועד))) כה אספנו ראשונים המחמירים טובא, וגילו דעתם לאסור גרם כיבוי אפי' ביו"ט (אא"כ הוא מקום הפסד), וק"ו בשבת. וגבי שבת נמצאו עוד ראשונים רבים שכתבו להדיא כי גרם כיבוי אסור בשבת, אא"כ הוא מקום הפסד. דהנה כ"כ רבינו יהונתן מלוניל (שבת קכ ע"א) גבי ר' שמעון בן ננס וז"ל, דסבירא ליה גורם לכבוי מותר משום הפסד ממונו. עכ"ל. וא"כ שפתיו ברור מללו שכל היתר זה אמור רק בעת הפסד ממון. וכ"כ הר"ן במיוחסים (והם חידושי הריטב"א שבת קכ ע"א) סוד"ה פורסין, גבי פריסת עור ע"ג שידה שלא תשרף, וכן גבי הנחת כדי מים לפני המדורה, וז"ל, דס"ל גורם כבוי שרי משום הפסד ממונו . וכן העלה שם להלכה. וכ"כ הארחות חיים שבת (סימנים רו,רז), והמכבה משום איבוד ממון חייב, אבל מותר לגרום לכבות להציל, כגון לעשות מחיצה בכלי חרס וכו'. וכן מסיים התם לגבי נתינת מים תוך העשישית דשרי, משום גורם כבוי לא ניחוש בהן, לפי שזה הגורם נעשה מבע"י. ע"כ. ומבואר דבשבת אסור לגרום כבוי, ורק מפני שעשה מבעו"י שרי. וכ"כ בספר המאורות שבת (קכ ע"א ד"ה פורסין), דהתיר שם גם להניח עץ שקשה להשרף כדי לעכב הדליקה, שמא יספיקו גוים להגיע ולכבותה, וז"ל, ואע"פ שגורם להבעיר, דכי היכי דגורם לכבוי שרי, הכי נמי גורם להבערה במקום הצלה. ע"כ. וכ"כ עוד שם לבאר את היתר נתינת מים על גבי טלית וז"ל, ועוד נראה לי, דמלאשא"צ לגופה הוא ופטור עליה, ולא פס"ר הוא, דאפשר שהאש לפעמים אינו מתפשט ומכבה מאליו ואף קודם שיגיע למים, כיון שאין שם שמן ודבר המדליקו בודאי לגמרי, ובמקום פסידא שרו רבנן האי גורם לכבוי ואפי' לכתחילה. עכ"ל. וכ"כ המאירי שבת (קכ ע"א) בסוף פירושו למשנה, כדברי המאורות הנ"ל וז"ל, ואע"פ שגורם להבעיר (את העצים), אף גורם להבערה במקום פסידא התירו. ע"כ. וכן מבואר בהגהות מרדכי (שבת סוף פרק כירה) בתירוץ קמא, דמה שהותר לתת מים ע"ג טלית, הוא משום דהוי מקום פסידא, וחיישינן שיבא לכבות. ועוד כ"כ בסוף פרק במה טומנין ע"ש. וכ"כ בספר אהל מועד (שער השבת דרך ז) גבי ההיתר לפרוס עור גדי וכלים עם מים, וז"ל, ואע"פ שבכל מקום גורם לכבוי אסור, בדליקה התירו, משום שאם לא נתיר לו שמא יבא לעשות בידים. עכ"ל. וכ"כ רבינו ירוחם (ני"ב ח"ב) בשם רמ"ה, מותר לתת מים מבעו"י בנר, כי כל מה שנעשה מבעו"י אין בו משום גורם כבוי. ע"כ. אלמא דהגורם לכיבוי בשבת אסור, ורק מבעו"י שרי. וכן משמע בפירוש המשניות להרמב"ם (פט"ו מ"ג) דעל דברי ר' יוסי שאוסר לתת כלי מים לפני המדורה כתב וז"ל, ור' יוסי סבר גרם כבוי אסור אפי' בשעת נפילת האש, ואינה הלכה. ע"כ. ומשמע דר' שמעון בן ננס שמתיר הוא מפני שנופלת האש, והוי מקום פסידא. (ויש לפלפל בראיה זו). וכן משמע בספר צרור החיים (הדרך השלישי סימן יא) דכתב דבכבוי אין מכבין משום איבוד ממון, אבל גרם כבוי שרי. ע"ש. ומשמע דגרם כבוי שרי משום איבוד ממון, (ויש לפלפל). וכ"כ כדברי צרור החיים בכל בו שבת (סימן לא). ואחר זמן חזי הוית לשו"ת יבי"א (ח"ג או"ח סימן יז סוף אות יח) דגם הוא כתב להעיר על הט"ז דשפיר נמצאו חברים לר' יואל והם האו"ז הנ"ל ובשם ריב"א והערוך, ושכ"כ המאירי שבת (קכ ע"א), וכן יליף התם בדעת הגאון המובא בספר העיתים (ע"ש סימן יב עמ' יח). ועע"ש. ע"כ.

ראשונים דס"ל להתיר ביו"ט ואוסרים בשבת

(((ועוד))) חזינן לכמה ראשונים דס"ל להקל בגרם כיבוי ביו"ט לכתחילה, אפי' שלא במקום הפסד, ומ"מ בשבת אוסרים אא"כ הוא מקום הפסד. דכן הוא להדיא בתוס' ביצה (כב ע"א ד"ה והמסתפק), גבי המסתפק מן הנר שחייב, כתבו לבאר שאין איסורו משום שממהר כיבוי, דלא הוי אלא גרם כבוי, וגרם כבוי ביום טוב שרי, אע"פ שממהר כבויה. ובשבת נמי אינו חייב. ע"כ. וחזינן דביו"ט שרי אף דאינו מקום הפסד דעסקינן בנר, ובשבת אסור. וכ"כ המרדכי שבת (סימן שצט) בשם ה"ר קלונימוס בר' עובדיה, משום ה"ר יו"ט, דביו"ט שרי, ומדויק דבשבת אסור. וכן הוא לו עוד בביצה (סימן תרפג) דביו"ט שרי. וכ"כ בתשב"ץ (סימן י) דהמח' גבי גרם כבוי הוא ביו"ט, אך בשבת מודו לאיסור, וכל שהותר הוא רק מער"ש. וכן מבואר עוד באגור (סימן תרכז) דשם עומד הוא בשיטת תוס' שחייב משום שמהמהם את אור הנר, וכתב כי גרם כבוי שרי לגמרי ביו"ט, והעולם נהגו להזהר. עכת"ד. ועוד ראה לו (בסימן תרכט) דהביא מח' האם גרם כבוי ביו"ט מותר, וברבינו יואל אוסר אף ביו"ט, ומבואר בדבריו דהמתירים גרם כבוי היינו ביו"ט, ומודו דבשבת אסור.

ראשונים המתירים לכתחילה גרם כיבוי ביו"ט

(((ונמצאו))) ראשונים שכתבו להתיר גרם כיבוי ביו"ט, ואין בהם גילוי מה הדין בשבת. וע"פ האמור הרואה יראה שאין מהם ראיה לנידו"ד, גבי גרם כיבוי בשבת, כי יתכן מאוד דס"ל להקל דוקא ביו"ט ולא בשבת, וכן הוא מסתבר וכאשר הראנו לדעת, שכן סוברים כמעט כל הראשונים לאסור בשבת. דהנה כ"כ הצדה לדרך (מאמר ד כלל ד סוף פרק י) להתיר גרם כיבוי ביו"ט, וז"ל, נר של שעוה שאינו רוצה שישרוף כולו, יכול ליתן סביבו דבר המונעו מלשרוף, בענין שיכבה שגרם כבוי מותר. ע"כ. ומיירי התם בהלכות יו"ט, אלמא דגרם כבוי שרי ביו"ט. וכן כתב רבינו ירוחם (נ"ד ח"א) כתוס' דגרם כיבוי שרי ביו"ט. וכ"כ ההגהות מיימוניות (הל' יו"ט פרק ד אות א) מעיקר דינא (אבל סיים, אך העולם נהגו ליזהר בכך ויש להחמיר. ע"כ). וכן הוא במהרי"ל (הל' י"ט עמ' קסח) להקל ביו"ט, והביאו הדרכ"מ (סימן תקיד ס"ק ג ע"ש), ועפ"ז פסק הכי בשו"ע שם.

ראשונים המקלים גרם כבוי לכתחילה גם בשבת (וגם שלא במקום הפסד)
ח. (((ולא))) אעלים מעיני המעיין את דברי המחזור ויטרי (סימן קיג) דמשמע ממנו בשם רבו, דגרם כבוי שרי לכתחילה בשבת. דדן שם גבי מה שנהגו לתת מים בתוך הנר, ופתח לה להיתרא מדין טלית שאחז בו האור, דשרי לתת מים, כיון שנותן את המים בצד השני לאש, בשונה מנתינת מים לפני ניצוצות. עכת"ד. ומבואר דיליף דגרם כיבוי שרי בשבת לכתחילה, דאם שרי רק במקום הפסד, מנין למד מדין טלית דהוא מקום הפסד, לדין נר שאינו הפסד. וכיון שגילה שכן דעת רש"י רבו חיפשתיהו והנה הוא לו בספר האורה (סימן סט, ראה שם על אות קנד) וז"ל, וגורם לכיבוי הלכתא כרבנן דאמרי מותר בשבת, ומותר ביו"ט, ע"כ. [ואילולי דברי המחזור ויטרי, הייתי אומר שאין מכאן הכרח, וכוונתו דוקא בדליקה, וכדפסק כרבנן, ושם מיירי בדליקה, דראה שבת (קכ ע"א) במשנה, ובע"ב קוראת הגמ' לר' שמעון בן ננס רבנן, וכן הוא עוד (בדף מז ע"ב).] וכן חזינן נמי לסמ"ק (סימן רפ"ב, עמ' רצד, מלאכת המכבה והמבעיר) דס"ל להקל לכתחילה בשבת גרם כיבוי, והנה ז"ל, אמרו חכמים, הנותן שמן בנר חייב משום מבעיר, והמסתפק ממנו חייב משום מכבה. פירוש, שמכחיש מאורו מיד, ולא מפני שגורם כבוי, דקי"ל דמותר. ולכך אם יש ב' חתיכות חלב או שעוה על הנר, מותר ליטול אחת מהם. ודוקא ביו"ט, דאי בשבת הן עצמן מוקצות. עכ"ל. ומבואר דגרם בשבת שרי לכתחילה, ונאסר כאן משום מוקצה. וכן דעת הרא"ש להבנת המ"א וכנ"ל בריש אמיר, דגרמא שרי אף שלא במקום הפסד.

(((הן))) לא אכחד דחזי הוית כמה ראשונים דכתבו בדיני שבת סתם דגרם כבוי שרי, וא"כ יאמר האומר דמבואר בהם להקל בגרם כבוי לכתחילה. ואולם אין מהם כל ראיה, כיון דמיירו התם גבי דליקה, וא"כ הוי מקום הפסד, וא"כ לא הוצרכו לומר שהותר שם כיון שהוא מקום הפסד, כי בכך דיברו. וכמו שמרן בשו"ע (סימן שלד סכ"ב) כתב גרם כיבוי שרי, והוא ל' הרמב"ם, וברור שאין ממנו ראיה להתיר בסתם גרם כיבוי, כיון דמיירי התם במקום פסידא בעת דליקה, ופשוט. ועוד יש לומר לאידך גיסא, דמתוך שכתב שם דגרם כיבוי שרי, ולא כתב סתם דגרמא שרי, הוא לומר דדוקא גרם כיבוי שרי מפני ההפסד, אך גרמא בעלמא אסורה. והנני להציג את הני ראשונים, אם ירצה המעיין לעיין בדבריהם, דהנה כ"כ בספר העיתים (סימן קס) גבי מתני' דשבת (קכ ע"א) וז"ל, אלא גרם הלכתא כרבנן דקא שרו גרם כבוי. וכ"כ הראבי"ה (שבת סימן רנד), ורבנו פרחיה (שבת קכ), ובפסקי הרי"ד (שם), ובפסקי ריא"ז (שם), ובסמ"ג (לאוין סה), ובספר התרומה (סימן רמה), ורבנו ירוחם (ני"ב ח"ג), וכ"כ ראב"ן (סימן שמב), ובספר האורה (סימן סט ראה על ס"ק קנד).

אחרונים המחמירים

ט. (((ואף))) באחרונים רוב רובם של האחרונים אסרו גרם כיבוי בשבת, וכמו שכתב הרמ"א בסי' שלד (סכ"ב) והאחרונים שתקו שם, אלמא דס"ל כוותיה. [ואף שגם המ"א שתק שם לרמ"א, והרי ברור דלא ס"ל כוותיה, וכמפורש לו (סימן תקיד ס"ק ו) הנ"ל, וא"כ נאמר דיתכן שה"ה בשאר האחרונים, דבאמת פליגי ארמ"א, כי אין להוכיח מתוך שתיקתם דס"ל כוותיה. ואולם ברור דזה אינו, כי במ"א צ"ע באמת למה שתק, אך לא שמכח כן נאמר אף בשאר האחרונים, וכמו שבכל מקום מוכיחים משתיקת האחרונים דס"ל כוותיה. ובפשטות י"ל במ"א דרק בסי' תקיד עלה בדעתו לחלוק על הרמ"א, ששם היא סוגיא בדוכתא, ונפתחת ברא"ש שהוא מקור המ"א להקל. או שבסי' שלד לא הוה ברירא ליה מילתא כולי האי, כדי שיצא חוצץ נגד הרמ"א. או שנאמר תירוץ אחר אשר יעלה בדעת המעיין. אך זה ברור, שאין לדחות מכאן את האמור.] ואף הפוסקים כרמ"א בסי' תקי"ד (ס"ג) דגרם כבוי שרי, שם הוא ביו"ט, וכמו שכתבו התוס' וסיעתיה לחלק כן, וכמו שהוא פשוט בדעת הרמ"א, דאל"כ דבריו סתראי נינהו לשבת סימן שלד הנ"ל. וכן ראינו ליד יוסף (סימן שלד ברביד הזהב ס"ק יב) דעמד באורך על דעת הרמ"א, כי הדינים לכאורה סותרים, ותירץ כנ"ל ע"פ תוס' וסיעתיה, דס"ל לחלק בין שבת ליו"ט דביו"ט שרי, ובשבת אסור. וכ"כ בשו"ת מהר"ם שיק (חאו"ח סימן קנז) לאורך הסימן דגרמא לא שרי אלא במקום פסידא. וע"ע בשו"ת שמע אברהם פלאג'י (ח"ב סימן ע דף קעג רע"ג) דעמד באורך בהאי מילתא מן הש"ס והפוסקים, ומסיק דגרם כיבוי אסור, אא"כ הוא מקום פסידא. וכ"כ בסוף ספרו בשערי שמע (ס"ס ע). וכ"כ הגאון משה גאטיניו (ודבריו הודפסו בשו"ת שמע אברהם הנ"ל סימן סט בד"ה עוד ראיתי), דגרם שרי רק במקום הפסד. וכ"כ לחלק בין שבת ליו"ט ערוה"ש (סימן תקיד סעיפים ה,ז-ט), וכן משמע בשו"ת חת"ס (ח"ז סימן נג ד"ה ובזה), שגרם כיבוי שרי רק במקום הפסד. וכ"כ בשו"ת מחזה אברהם (ח"א ר"ס מב), וע"ע בשו"ת משפטי עוזיאל תניינא (חאו"ח ח"א סימן לד), ועוד לו שם (סימן לו), וע"ע אליו במהדו"ק (או"ח סימן א דף רכא), ועוד (סימן יט), וכ"כ בשו"ת חדות יעקב (חאו"ח סימן ד ד"ה הנה), וכ"כ בשו"ת דברי יציב (חאו"ח סימן קנד ס"ק ב), וכ"כ בשו"ת חלקת יעקב בכמה דוכתי בספריו, דכן הוא בחלק או"ח (סימן יט אות ז, וסימן עב אות א, וסימן קכז אות א), וכ"כ בשו"ת שאלו לברוך (סימן ג) לגאון רבי ברוך אברהם טולדאנו זצ"ל דגרמא מותרת בשבת רק במקום הפסד. וכ"כ בשו"ת מנחת יצחק (ח"ג סימן קלז), ובשו"ת ציץ אליעזר (ח"ו סימן ט אות ד) ושכן מוכח משתיקת הפוסקים בסי' שלד (סימן כב) לרמ"א, ושכ"כ הח"א (כלל צה סע' ד), ובספר קצוש"ע (סימן צה סעיף כה), ועוד כתב הכי בצי"א (ח"ב סי"ח אות ב). וכ"כ בספר תוספת שבת (סימן רסה ס"ק יב) דגרם כבוי שרי רק במקום פסידא (בשבת). והוקשה לו מפסק הרמ"א (סימן רסה) שהותר לתת מים מער"ש תחת השמן, וחזינן דגרם כבוי שרי לכתחילה. ותירץ דשם מיירי בער"ש, ובכה"ג שאין המים בעין (אלא תחת השמן) מער"ש, לא גזרו אטו שבת לדעת הרמ"א. וכ"כ לתרץ את הרמ"א הרב א"ר, ובספר תורת שבת (סימן שלד ס"ק לא), וכן כתב עוד בסי' רסה (ס"ק ח) וביתר ביאור. וכ"כ לתרץ הביה"ל (שם בסוף סימן רסה), ובשו"ת יבי"א (ח"ג סימן יז סוף אות יד). ועע"ש (אות יח) דכן דעת הרבה אחרונים דגרם כיבוי שרי רק במקום פסידא, וכן דעתו. וחזינן מכל הני דלדעת הרמ"א גרם כבוי אסור בשבת לכתחילה. וכ"כ בספר מנוח"א (ח"ב פ"א הע' 47) דרוב האחרונים אוסרים גרם כיבוי בשבת.

(((ומה))) שמצינו לכמה פוסקים שחלקו על מרן, והתירו לתת ביו"ט סביב הנר דבר שיגרום למנוע ממנו לדלוק אף אחר שהנר דולק. דכ"כ הב"ח סימן תקיד (ס"ק ד) ושכ"כ הרש"ל על הסמ"ג (לאוין ע עמ' רנא), וכ"כ הא"ר (ס"ק יא) ושכן מוכח מן הצדה לדרך (מאמר ד כלל ד סו"פ י), ובשו"ת כתב סופר (חאו"ח סימן נה). ועוד. (וע"ע במח' זו לעיל (אותיות ב,ג)). פשוט שאין להוכיח דס"ל דגרם כבוי שרי בשבת, כי לא מיירו התם אלא גבי יו"ט, ובזה חלקו על מרן. וכן י"ל בט"ז (סימן תקיד ס"ק ו) שהתיר גרם כבוי ביו"ט במקום צורך קצת, מטעם שלא מצינו חבר לרבינו יואל שאוסר גרם כבוי ביו"ט. [ומלבד שזה אינו וכמבואר לעיל, כי ראשונים רבים רבים עומדים בשיטת רבינו יואל.] כל אלו דברי הט"ז מיירו רק גבי יו"ט, אך גם הוא מודה שבשבת אסור. וכדמוכח משתיקתו (בסי' שלד סכ"ב) לרמ"א, דגרם כבוי אסור בשבת אא"כ הוא מקום הפסד. וכן מבואר בט"ז גופיה שם (סימן תקיד ס"ק ו) שהביא לעצמו תנא דמסייע הוא הרש"ל שכתב לחלוק על רבינו יואל ולהתיר בגרם כבוי, מטעם שאינו מכבה ממש, אלא נותן דבר סביב הנר, "שרי לכתחילה כדברי התוס' וכו'", ולמעשה לא מלאו ליבו של הרש"ל להקל כנגד הרא"ש. עכת"ד. ומפורש דהצד שלו להקל הוא בהסתמך על תוס' דפליגי ארא"ש, והתוס' הלא כתבו להדיא לחלק בין שבת ליו"ט, דביו"ט שרי גרם כבוי, ובשבת אסור, וא"כ כן דעת הט"ז שהביאו בלא חולק. וגם מו"ר שליט"א בספריו כתב לחלק בין שבת ליו"ט לדעת הרמ"א, דדוקא ביו"ט שרי, ובשבת אסור, וכדכתבו התוס', והוא לו בשו"ת יבי"א (ח"ג או"ח סימן ל אות ו) ושם (באות ז) תפס בדעת מרן לחלק בין מקום פסידא דשרי גרם כבוי בשבת, לאינו מקום פסידא, ועל כן התיר מרן גרם כבוי בטלית, ואסר גרם כבוי ביו"ט (בסי' תקיד ס"ג). (ולכאורה קשה מאוד, כי ביו"ט מרן לא אסר מטעם גרם כבוי להניח דבר שיעכב את הנר, אלא מטעם אחר, כיון שזה אינו חשוב גרם המותר, כיון שהוא בגוף החומר בערה, וכמש"כ הרא"ש המובא ביתה יוסף. אך לא על מו"ר תלונתנו, כי הרי כן סברו לבאר את מרן המ"א (ס"ק ו) וסיעתיה הנ"ל (אות ב), לחלק בין מקום הפסד ללא. (אלא דדחו זאת לטעמם). ואולם למעשה לכאורה הקושיא הנ"ל טובה היא, וכמש"כ לעיל (סוף אות ד)). וכ"כ עוד בשו"ת יבי"א (ח"א או"ח סימן כא אות יג) דלא שרי גרמא אלא במקום פסידא, וכדפסק הרמ"א (בסי' שלד סכ"ב), והובא בב"י (סימן תקיד), וכ"כ עוד בשו"ת יבי"א (ח"א סימן ל אות ה), וע"ע בספר הליכות עולם (ח"ג תצוה אות ל), וע"ע לעיל בסימן הקודם (אות ו), דכתב הכי בעוד דוכתי ע"ש. וא"כ מש"כ בירחון אור תורה (אלול תשס"ג) דרוב הפוסקים מיקלים בגרם כיבוי לכתחילה, והרואה יראה כי שם נוטים דבריו כן, נראה דהוא לסניף בעלמא, כדי שלא נאמר שחזר בו.

אחרונים המיקלים

י. (((וחזות))) קשה הוגד לי בראותי לכמה מהאחרונים אשר תפסו דגרם כבוי שרי לכתחילה בשבת, ומלבד המ"א הנ"ל (סימן תקיד ס"ק ו), כ"כ הפמ"ג (סימן תקיד במשב"ז ס"ק ו) והובא לעיל (אות ה), דכל שהוא חיצוני ואינו מיוחד להדלקה מותר לגרום לכבוי לכתחילה בשבת. וכן דעת שו"ע הרב (סימן תקיד קונ"א ס"ק ג) הנ"ל (אות ה), בשיטתו החדשה בזה. וכ"כ בשו"ת זרע אמת (ח"א סימן מד דף נב ע"ד), וכ"כ בספר מימי שלמה (סימן רעז) בתשובת גרם כבוי, דלמרן גרם כבוי שרי לכתחילה, (וברמ"א יליף לאיסור אא"כ הוא מקום הפסד). וע"ע בשו"ת פעולת צדיק (ח"ב סימן פד) דהביא שכ"כ המהר"י חאגיז בספר עץ החיים (פ' כירה). ע"ש. וכ"כ בשו"ת שואל ומשיב (מהדו' תנינא ח"א סימן ה), [אלא דאישתמיט מינה לפי שעה דברי הרמ"א וכל הפוסקים שאסרו גרם כיבוי, אא"כ הוא מקום הפסד. וע"ע בשו"ת מחזה אברהם (ח"א סימן מב ד"ה והעולה).] וכ"כ המ"ב (סימן תקיד שער הציון ס"ק לא) דגרם כיבוי שרי לכתחילה, וע"ע בשו"ת מנח"י (ח"ב סימן טז אותיות ה,ו) דמספקא ליה מילתא, וכן דעת הרה"ג לוי יצחק הלפרין שליט"א להקל, מטעם דרבנו יואל יחידאה נינהו וכמש"כ הט"ז, והובאו דבריו בשו"ת יחל ישראל לאו (ח"ג סימן ו). וכ"כ בהגהות מבן המחבר לשו"ת שאלו לברוך טולדאנו (סימן ג הערה 1) לחלוק על אביו ולהתיר אף שלא במקום הפסד, שכן דעת המ"א, ושב והניף את ידו שם (הערה 3). וע"ע למו"ר בשו"ת יבי"א (ח"ד סימן לה אות ג) שכתב שכן דעת הגאון אמרי בינה (דיני שבת ר"ס כז, ואולם לגבי דעתו של מו"ר לדינא ע' לעיל), ושב והניף את ידו הרחבה בירחון אור תורה אלול תשס"ג שכן ס"ל להקל לכתחילה בגרם כבוי בשו"ת ימי יוסף בתרא ידיד (סימן יב עמ' מד), [וע' בשו"ת קול אליהו טופיק (ח"א סימן כט).] ושכ"כ הרב גזע ישי (מע' ג אות רלו), ובשו"ת חוות בנימין לגר"ש ישראלי (ח"א ס"ס כז) וכתב שם מו"ר כי לדעת רוב הפוסקים גרמא [בשבת] שרי אפי' שלא במקום הפסד. עכת"ד. וע"ע שו"ת מנחת שלמה (ח"ב סימן כז אות ג). וע"ע בשו"ת באר שרים (ח"ג עמ' סו), וכ"כ הרה"ג גדעון בן משה שליט"א בקובץ אורייתא (ח"א עמ' צז) דשרי לכתחילה, ושכ"כ בשו"ת משנה שכיר (ח"ב סימן קסז ס"ק ב). ומש"כ הרמ"א דוקא פסידא, שאני כיבוי דהוי גם מקרב כבוי ולא רק גרמא, ושכ"כ הקרבן נתנאל על הרא"ש (שבת פ"ז אות ר).

(((הן))) לא אכחד את דברי הרב מנורה הטהורה (סימן שלד ס"ק ד) ובקני מנורה (ס"ק נ), דחלק על הרמ"א וכתב כי המיקל בגרם כבוי שלא במקום הפסד לא הפסיד. וחלו, מתוך שכתב להשיב על ההגהות מרדכי (סוף פרק ג דשבת), וכן על המרדכי (סימן שצט) בשם רבינו יואל, שהוא מקור דברי הרמ"א להתיר גרם כבוי רק במקום פסידא, דא"כ תקשי משבת (דף מז ע"ב) גבי איסור המשנה לתת כלי ובתוכו מים תחת הנר כדי לקבל את הניצוצות, והקשתה שם הגמ' דיצא דהמשנה אזלה אליבא דרבי יוסי (קכ ע"א) דגרם כיבוי אסור. ומתרצת הגמ', דכאן אף רבנן יודו לאסור, כיון דהוי קירוב כיבוי. ע"כ. ותקשי, דלדברי ההגהות מרדכי והמרדכי יש ליישב את קושית הגמ', דמתני' אזלה אליבא דרבנן דלקבל ניצוצות אינו מקום הפסד. ואומנם כתב הרב מנורה הטהורה לישב דגם לקבל ניצוצות הוי מקום פסידא, מ"מ לא נראה לדעתו תירוץ זה. וגם סיים דגם אם אין קושיא על המרדכי, ראיה אין לו, דמה שנקטו במתני' ובברייתא דין גרם כבוי במקום פסידא דוקא, אינה ראיה כ"כ. עכת"ד. ועע"ש. וכ"כ להקשות מדנפשיה הרב ערך השלחן (סימן שלד ס"ק ה). וע"ש. (ואולם לא נראה שבא להקל מכח כן). וכ"כ להקל מהאי טעמא בשו"ת זרע אמת (ח"א סימן מד דף נב ע"ד). והחרה החזיק אחר הרב מנורה הטהורה בספר גנזי חיים (סימן שלד) וכתב לתרץ את הקושיא משבת כז דמשמע למרדכי דמה שאמרו לאסור לקבל ניצוצות הוא אף במקום פסידא (כלומר אוקימתא בגמ'). וסיים שהוא דוחק, ועל כן כתב על דברי ההגהות רע"א בסי' שלד דכתב שדברי הרמ"א להתיר דוקא במקום הפסד קאי אף ארישא דמילתא, גבי לפרוס עור גדי שבתחילת הסעיף. וכתב על כך הרב גנזי חיים לדחות, כי על הראשונים אנו מצטערים ואיך נוסיף עליהם (משמע דתופס כרמ"א, אך שלא כרע"א, ואינו מוכרח דיתכן שחולק לגמרי ע"ש).

(((ואולם))) בספר תהל"ד (סימן שלד ס"ק לד) כתב נפלא כי כבר עמד על קושיא זו האור זרוע (שבת סימן כח), והיא גם לו הוקשתה, כי אחר שנקט שכל היתר גרם כבוי הוא רק במקום הפסד, ותקשי משבת מז, דיכלה הגמ' לתרץ דמתני' קאי כרבנן, וניצוצות לא הוי מקום הפסד, ועל כן אסור גרם כבוי. וכתב לתרץ האו"ז ונראה בעיני, דהתם נמי להציל מיירי, בדנותן מים בכלי להגן מפני הניצוצות, וכן פרש"י (דף מב ע"ב ד"ה ניצוצות). עכ"ל. וא"כ תירץ ותפס כן להלכה, כשם שעלה על ליבו של הרב מנורה הטהורה, דלקבל ניצוצות הוי מקום הפסד למנוע דליקה שלא יבעירו הניצוצות את השלחן וכדו'. וכן מפורש ברש"י (דף מב סוע"ב) דשם הביאה הגמ' את המשנה (מדף מז ע"ב) הנ"ל, ופרש"י ניצוצות שלהבת הנוטפת מן הנר כדי שלא ידלק מה שתחתיה. עכ"ל. ומפורש דהוי למנוע הפסד. ולמעשה זו הסוגיא שם, דהחשיבו נתינת כלי תחת הנר לקבל ניצוצות, כהצלה מצויה, וא"כ מפורש דנתינת הכלי הוא לצורך הצלה. וכ"כ התוס' (שם ד"ה שאינה), וכ"כ הר"ח במקום, דשמים כלים לקבל ניצוצות בבתים נמוכים שיכולים להיאחז בהן דליקה. וכ"כ כדברי רש"י הנמוק"י (שם ד"ה ניצוצות), כדי שלא ידליק מה שתחתיהן. שוב ראיתי שכ"כ לתרץ על קושיא זו בשו"ת יבי"א (ח"א חאו"ח סימן כא אות יד) ע"פ תירוץ האו"ז, וע"ש דעמד על דברי הרב ערך השלחן. ואחר זמן אינה ה' לידי שו"ת תפלה למשה (ח"ב סימן כג אות ו) שגם הוא תירץ הכי את קושיא זו, והשיב שם על כל דברי הרב זרע אמת.

יא. (((ואולם))) בראותינו לכל הראשונים האמורים לעיל, ברור ונהיר דגרמא בשבת אסורה, ומותרת רק במקום הפסד, ושלא ככל הני, כי כן דעת כל הראשונים, למעט למחזור ויטרי בשם רבו והסמ"ק, ובדעת הרא"ש ישנה מח', וגם המ"א וסיעתיה שהקלו בהשען על הרא"ש, ברור שאם היו רואים לכל הני ראשונים היו חוזרים בהם ואוסרים בשבת גרמא, וכדרך פסיקתם להשען על רוב הפוסקים. וגם מסתבר שכן היו מפרשים ברא"ש כי אפושי פלוגתא לא מפשינן. ואפי' ביו"ט חזינן כי רבים המה האוסרים גרמא, וק"ו בשבת, ועל כן ברור שכן עיקר.

מרן, רמ"א

(((והלום))) ראיתי אחר רואי לשו"ת אורחותיך למדני (סימן סה אות ג, וסימן לח אות א) הנדפ"מ, דכתב דלמרן גרמא שרי בשבת לכתחילה, ולכן בסי' שלד כתב דגרם כבוי שרי. ויתר על כן הגדיל עשו ואמר כי כן דעת הרמ"א, וכמבואר בהל' יו"ט סימן תקיד, ומש"כ הרמ"א בסי' שלד (סכ"ב) דשרי רק במקום פסידא, הוא מפני שפסק לקולא בראותו שנוהגים העולם להקל לתת בנר דבר שימנע ממנו לבעור, וכיון שבדליקה אין מנהג להקל, כיון שהוא דבר שאינו מצוי, על כן בהל' שבת לא הכריע להקל, כיון שהמנהג הוא שגרם לו להקל, משא"כ בהל' יו"ט שסמך על המנהג ולכן הקל, ומהלכות יו"ט נלמד על הל' שבת. וע"פ דבריו הקל להפעיל מכשירי חשמל בשבת ע"י שעון שבת ע"ש. עכת"ד. ותמהתי על עצמי, איך מכח פלפול וחידוש שכזה יצא חוצץ נגד כל הפוסקים שלמדו בדעת הרמ"א להחמיר ביו"ט, וכנ"ל (אותיות ה,ט), ואיהו לבדו מאידך גיסא. (ופוק חזי לשו"ת תפל"מ (ח"ב סימן כג) דאזיל כל בתר איפכא דגם הרמ"א ס"ל לאסור גרמא ביו"ט. ויש להשיב על דבריו). ולטעמו היה לרמ"א להקל בהלכות שבת כיון שבהשען על המנהג כן דעתו, וא"כ מש"כ בסי' שלד (סכ"ב) דההיתר הוא רק במקום פסידא, אינו אליבא דהלכתא, ויצא שהרמ"א כתב דבר נגד עצמו אתמהה. ובמרן אין הכרח, כי בהלכות שבת שכתב גרם כיבוי שרי, מיירי בדיני דליקה, דהוי מקום הפסד, וע"ע בזה לעיל (סוף אות ח). ואדרבה ע"ש בב"י שכתב לבאר את היתר לבישת טלית דולקת (סימן כג) מפני שהוא מקום הפסד, וחזינן דיליף בכל האי מילתא, דהוא מקום הפסד. ומאידך אין להוכיח איפכא מהלכות יו"ט (סימן תקיד ס"ג) לאסור גרם כיבוי אחר שהודלק הנר, דס"ל דגרמא אסורה, כי מקורו הוא מהרא"ש, ושם ביאר דכל כה"ג כיון שהוא נוגע בנר הוי גרמא שאסורה. ומצד שפסק כרא"ש, והמ"א וסיעתיה ס"ל בו להקל, דשרי גרם כבוי לכתחילה בשבת וביו"ט, כבר עמדנו על כך באורך שאין הכרח ברא"ש. [ואף לו היה מרן כותב להדיא דגרם כיבוי מותר לכתחילה בשבת, כי כן דעת הרא"ש היינו אומרים דהעיקר להחמיר מאחר וכל הראשונים מחמירים, ומרן לא ראם.] ולכן העיקר לאסור וכמבואר, כרוב רובם של הראשונים.

האם אזלינן בתר הרמ"א כשאין גילוי במרן

יב. (((מה))) גם דמאחר ואין גילוי במרן והרמ"א גילה דעתו בזה (סימן שלד סכ"ב), לכאורה כל כה"ג יש לנו לילך בתר הרמ"א, וכמו שכתבו פוסקים רבים, ולכל הפחות לסניף יש לנו לצרף זאת. דהנה כתב בשו"ת שמחת כהן (או"ח סימן א אות ג) ובשם השואל ונשאל, דקיבלנו הוראות הרמ"א כשאין גילוי במרן. וכ"כ בספר ויאמר בועז חדאד (בכללים שבראש הספר כלל א) ע"ש. וכ"כ בשו"ת איש מצליח (ח"א חיו"ד סימן מז) דקיבלנו את הרמ"א כשאין גילוי במרן, וכן הוא לו עוד בח"ג (סימן יז סוף אות ט) דלעולם קי"ל כמור"ם כשמרן לא גילה דעתו. וכ"כ הגאון רבי יוסף משאש זצ"ל בהסכמתו לשו"ת עטרת פז ח"א מפי ספרים וסופרים, וכמו שכתב בספרו שו"ת תבואות שמש (חחו"מ סימן נב אות אך), ועוד בשו"ת שמש ומגן (חיו"ד סימן יא). ע"ש. וכ"כ מו"ר בשו"ת יחו"ד (סוף ח"ה בכללי השו"ע סימן ו) משם פוסקים רבים, (וע"ע בסמוך), וע"ע בספר ברכת יעקב סופר (עמ' 114), וכ"כ הגאון רבי יעקב משה טולדאנו מחבר שו"ת הים הגדול בספר קובץ רבי יוסף קארו (מוסד הרב קוק עמ' קפז) ושכ"כ בשו"ת משכנות הרועים (דף מ ודף רז), ובשו"ת ויאמר יצחק (ח"א דף עא ודף קעה). וכ"כ הרה"ג רבי דוד עובדיה בקובץ הנ"ל (עמ' רא), ע"ש. וכ"כ הגאון רבי יצחק יוסף שליט"א בהערותיו לשו"ת נחלת לוי ח"א (הודפס בראש הספר, הערה ט).

(((ואולם))) ע' למו"ר בשו"ת יחו"ד (סוף ח"ה) בכללי השו"ע (סימן ו) דהביא כי נחלקו חכמי המערב אי אפשר לטעון קים נגד הרמ"א בכה"ג שאין גילוי במרן או לאו, ולענין דינא פשט ספק זה על פי עדותו כאן בא"י, כי המנהג פשוט לדידן שהמוחזק שפיר יכול לומר קים לי נגד פסק הרמ"א, וע"כ כל המח' בין חכמי המערב לא שייכת לדידן. איברא דבהמשך לגבי עצם קבלת הרמ"א, שבזה אין מח' בין חכמי המערב, והוא מוסכם דבכה"ג קיבלנוהו, כתב כי בשו"ת ימי יוסף ידיד (ח"א אה"ע סימן א דף כב ע"ד והלאה) כתב שאנו לא קיבלנוהו. וציין עוד מו"ר לע' בשו"ת יש מאין (ח"ב חחו"מ ס"ס יג). וסיים הרב דכן עיקר. ולכאורה קשה כי כל המח' הנ"ל היא לגבי קים לי, אך בעצם הדבר פשוט שנקטינן כרמ"א, ומהיכן תפס הרב שלא כן, בלא ראיה, רק משום דברי הרב ימי יוסף. (וע' באורך גבי כללי הקים לי בשו"ת יבי"א (ח"ז חו"מ סימן ב), ובפתיחה לשו"ת יבי"א ח"א). ולהכריע בסברא ברור שלא שייך כאן, כיון דהוא תלוי בעדות דור מפי דור, על עצם הקבלה. ואת"ל דידע מו"ר שכן היא שיטת הפוסקים, א"כ היה לו להביאם. ובפרט שהרב ימי יוסף בהאי מילתא סותר את משנתו בספריו, וכמש"כ הגאון רבי יעקב סופר שליט"א בספר ברית יעקב (עמ' שא הערה ג) ע"ש, כי ציין בזה למקומות רבים בספרי הגאון רבי יוסף ידיד. ומ"מ כלפי דינא האמת היא שגם איהו גופיה שם (בברית יעקב) מסיק דאנן בני ארץ ישראל פשוט שלא קיבלנו הוראות הרמ"א, אף היכא שאין גילוי במרן, כי אם כאחד הפוסקים, וכמו שהאריך בכת"י, וציין לע' בדברי הגר"א מני בתשובתו בשו"ת שערי רחמים (ח"א חאה"ע סימן יא, דף כ ע"ג סוד"ה כי אם), ובספר לקט יוסף לגר"י בורלא ז"ל (מע' ק כלל ד). ע"כ. וגם הרב עטרת פז (ח"א כרך א) ס"ל הכי, דשם השיב על הסכמת הגאון רבי יוסף משאש זצ"ל, כי אנן בני ארץ ישראל אין לנו כלל זה, וכמש"כ מו"ר ביחו"ד הנ"ל, ובספר ברית יעקב הנ"ל. ושב והניף את ידו בכרך ב' על הסכמת הרב משאש, ועוד הוסיף דכ"כ בשו"ת איש מצליח (כרך א חאו"ח בכללים דף סד ע"ב ד"ה הרמ"א), כי בתוניס תופסים בכה"ג כרמ"א, ואצל חכמי הספרדים בארץ ישראל אין כלל זה ידוע. ע"כ. דהיינו לא שמיעא להו, כלומר לא סבירא להו. ושב וכ"כ עוד הרב עטרת פז (ח"א כרך ג אה"ע סימן ג אות ד) סוד"ה אולם. וע"ע בשו"ת אבא בם (ח"א עמ' רנו, ועמ' תז) דהביא את דברי התבואות שמש, ומאידך דבשו"ת יחו"ד מבואר להיפך, ועל כן לסניף כתב דאפשר לצרף זאת. ונראה לבאר את דברי מו"ר שמסכים והולך עם מאי דמסיים התם הרב ימי יוסף שאנו לא קיבלנו הוראות הרמ"א, אלא דין הוראות הרמ"א כהוראות אחד מן הפוסקים, ושכן נראה מכל הפוסקים שלנו. ע"כ. וכן דעת מו"ר, שכן יראה הרואה בפוסקים שדוחים את הרמ"א כאחד הפוסקים (החשובים), ועפ"ז חולקים וסותרים משנתו, ואין צריך לאוספך דכל כה"ג זיל קרי בי רב אמרינן. ומ"מ לסניף שפיר אפשר לצרף את הסוברים דפסקינן כרמ"א. וע"פ האמור ברור שגרמא אסורה בשבת, אא"כ הוא מקום הפסד.

(((ברם))) לס"ס שפיר דמי לצירופי את הסוברים דגרם כיבוי שרי לכתחילה, שכן ראינו למחזור ויטרי בשם רבו הלא הוא רש"י בספר האורה דס"ל להקל בגרם כיבוי, וכן דעת הסמ"ק, וכן למדו כמה אחרונים בדעת הרא"ש. וכן פסקו להקל כמה וכמה אחרונים וכנ"ל. ומ"מ ספק זה לא יהיה שקול, והוא כמבואר.

היתר גרמא במקום הפסד היינו רק באיסור דרבנן

גרם הבערה

יג. (((ומעתה))) שוב נשוב לנידון דידן כי אחר שבואר כי גרמא בשבת שרי רק במקום הפסד ובלאו הכי אסור מדרבנן. א"כ ה"ה לנידו"ד גבי מפסק גרמא שיותר במקום הפסד. איברא כי לכאורה עדיין יש להשיב על כך מכמה פנים, ועדיין יש לאסור את מפסק הגרמא, שהרי כל שמצינו שהתירו גרמא הוא רק בגרם כבוי, אך בגרם הבערה מהכי תיתי להתיר, והיא חמורה עשרת מונים, כי הכבוי אינו אלא איסור דרבנן מטעם דהוי מלאכה שא"צ לגופה, שאינו כדי לעשות פחמין, ואילו ההבערה איסורה ד"ת. ומעתה מנא לן להתיר שימוש במפסק גרמא במקום הפסד להפעיל מכשירי חשמל שיש בהם איסורי תורה, כגון הפעלת נורות ליבון או מכשירי חשמל הפועלים עם גופי חימום. ברם ראה ראינו למאירי שבת (דף קכ ע"א בביאורו למשנה), בשם קצת מפרשים, וכן דעתו מסכמת, דכתב להתיר גרם הבערה, וז"ל, וכן כתבו קצת מפרשים, שאם לא היו לו כלים המגנים מכל וכל, [למנוע הדליקה מלהתפשט] מותר להגן בכלי עץ הקשים, אע"פ שהאור שולט בם, ושמא בין כך ובין כך יבאו גוים ויצילו מאליהם, ואעפ"י שגורם להבעיר, אף גורם להבערה במקום פסידא התירו . עכ"ל. ומפורש דהותר במקום פסידא אף גרם הבערה. וזהו שעושה כאן שנותן עצים אשר קשים להבערה, ובינתים בזמן שהאש תתעסק בכילויים, תתעכב הדליקה מלהתפשט, ויתכן שיספיקו להגיע גויים לכבותה. וכ"כ כדברי המאירי בספר המאורות (שבת דף קכ ע"א) להתיר לתת עצים לעכב את הדליקה, וסיים וז"ל, דכי היכי דגורם לכיבוי שרי, הכי נמי גורם להבערה במקום הצלה. והוכיח כן מדין נתינת עור של גדי שהותר, וכי נקט עור של גדי אורחא דמילתא נקט, וה"ה למילי אחרינא. ע"כ. וכ"כ בספר הבתים (שערי המלאכות האסורות ביום השבת שער יח) בשם ויש מן הגדולים שכתב, וסיים על כך בספר הבתים, ודבר של טעם הוא זה. ע"כ. וכן פסק כמאירי הנ"ל בספר מטעמי השלחן (סימן שלד ס"ק כח). וכן נשען להקל ע"פ המאירי בשו"ת דברי יציב (חאו"ח סימן קנד אות א), וכן הוא בשו"ת מנחת שלמה (ח"א סימן י אות ו ד"ה ומעתה), ועוד לו (ח"ב סימן כח אות א ד"ה ומה שכתב). ואולם בספר בני ציון ליכטמן (סימן שלד ס"ק כז) כתב כי בפשטות גרם הבערה חמירא. אלא דשוב הביא למאירי הנ"ל, ועל כן סיים וצ"ע. ובראותינו לכל הני אשלי רברבי דס"ל הכי, ולא מצאנו גילוי להפך בראשונים, ברור שכן עיקר. ושוב ראיתי שכן תפס כמאירי מו"ר בשו"ת יבי"א (ח"ד סימן לה אות ז, ובסוף אות יא). ומעתה יוצא מבואר, כי אף גרם הבערה שרי במקום הפסד.

(((ברם))) דא עקא, כי ע"פ האמור כל שיש לנו ללמוד היתר ע"פ המאירי וסיעתיה הנ"ל, הוא בגרם הבערה במקום הפסד במילתא דרבנן, שהרי שם הבערת העצים היא מלאכה שא"צ לגופה, כיון שא"צ את האש, אלא צריך שתתעכב המדורה מלהתפשט. [וכן דעת המאירי שבת (דף כט ע"ב, ודף קו ע"א) דמלאכה שא"צ לגופה פטור] וא"כ דיו לבא מן הדין להיות כנידון, דכל דשרי בגרם הבערה הוא במילתא דרבנן, ולא בדאורייתא. והוא מילתא דמסתברא, דאל"כ מהיכן למדו המאירי וסיעתיה להתיר גרם הבערה, והלא גרם כבוי שהותר הוא במילתא דרבנן, ומהיכי תיתי להתיר יותר. ובזה יושבה קושית הבני ציון ליכטמן הנ"ל. ולפי"ז יצא דכל שיותר להשתמש במפסק גרמא במקום הפסד, הוא דוקא לצורך כבוי כל סוגי המכשירים (שלעולם כבוי מכשירי חשמל איסורם מדרבנן), או הפעלת מכשירים שאין בהפעלתם מלאכה דאורייתא. וכ"כ בשו"ת אור לציון (ח"ב פמ"ג הערה ו) לחלק בין גרם כבוי להבערה. [ואין להשיבו מהראשונים הנ"ל, כיון דאיהו מיירי במלאכה הצריכה לגופה, וכדברינו.]

גרמא בשאר מלאכות

יד. (((איברא))) דהביה"ל (סימן שלד סעיף כב ד"ה דגרם), גבי דברי מרן שמותר גרם כבוי, כתב דלאו דוקא כבוי דהוא מלאכה שא"צ לגופה, דאפילו בכל המלאכות הדין כן, אף בשל תורה. ויליף לה (בסוף הד"ה הקודם), מהא דאיתא בשבת (קכ ע"ב) לא תעשה כל מלאכה, עשייה הוא דאסור הא גרמא שרי. ונמצא דדומיא דעשיה שרינן גרמא, ועשיה הלא נאסרה באיסורי תורה, ובזה שרי גרמא מדין תורה. עכת"ד. [ואולם יש להשיבו, דכל זה כלפי דין גרמא דהוי דרבנן בכל המלאכות, אך מה שהותר במקום הפסד, י"ל דשרי רק בכבוי דרבנן, כי שם נאמר דין זה. אך על המ"ב לא קשיא, דאיהו אזיל לשיטתיה בסי' תקיד (שעה"צ ס"ק לא) דתפס כמ"א, דגרם כבוי שרי לכתחילה אף בשבת, וממילא שפיר יליף לשיטתיה. וכ"כ בשו"ת אור לציון הנ"ל, דיש להשיב על הביה"ל, וכנראה לכך כוונתו. וכל זה הוא מלבד אשר יבוא לקמן בעז"ה (אות טז), דכל שהותרה גרמא דוקא בבערה דאדם בהול, וא"כ ברור שלא שייך היתר גרמא בשאר מלאכות.] וכ"כ בשו"ת דברי מרדכי (ח"א סימן כב אות כט) ויליף לה כנ"ל, דגרמא דומיא דעשיה. וכן למד מו"ר בפשטות בתשובה שהודפסה באור תורה (אלול תשס"ג) מדין גרם כבוי להתיר בגרם בישול. וכבר עמד על כך בשו"ת יבי"א (ח"ג חאו"ח ס"ס יז), ע"ש. ושוב ראיתי שכ"כ בספר ילקו"י (שבת ח"ה סימן שלד סוף הערה יז) דגרמא שרי אף בשאר מלאכות ולא רק בכיבוי, ושכ"כ בשו"ת שואל ומשיב (תניינא ח"א סימן ה). הנ"ל (אות יא) ע"ש. ועע"ש בילקו"י (סעיף טז) דעמד שם על מדוכה זו, והתיר אף גרם הבערה, ולכן פסק שמותר לתת מים בבקבוקי פלסטיק שתבא אליהם האש ותבעירם וישפכו המים. והוא בהשען על המאירי הנ"ל. ושכ"כ להקל בגרם הבערה נמי בשו"ת כתב סופר (חאו"ח סימן נה), ובשו"ת מהר"ם שיק (חאו"ח סימן קנז). [ואולם במהר"ם שיק זה אינו, כי כתב שם גבי שעון שבת שלכל הפחות יש בו איסור דרבנן של גרם הבערה (להפעיל ע"י מנורה), ודן שם לאוסרו אפי' מדין תורה. ובכת"ס באמת כן הוא, דס"ל להקל אף בגרם הבערה, ועל כן חשב להקל למשוך החבל שמאריך את פעולת השעון שבת, דגרמא שרי. אך חלו הוא מדברי הרמ"א בהל' יו"ט שהתיר גרמא, ולפי הנראה אישתמיט מיניה לפי שעה דברי הרמ"א בסי' שלד שאוסר בשבת גרמא, אא"כ הוא מקום הפסד.] ושוב כתב הרב ילקו"י כי יד הדוחה נטויה, דמה שהתיר המאירי הוא דוקא במניח כלי עץ כדי לעצור את הדליקה שלא תתפשט, ואין ברצונו כלל שהאש יבער. אבל אם ברצונו שהבקבוק פלסטיק ידלק כדי שהמים יצאו מתוכו, אה"נ בכה"ג לא התירו. אלא דשוב הביא את השערי תשובה (סימן רנה) דאף בכה"ג שרי. ואף שהרמ"א בסי' רנג (סימן ה) אסר לישראל להניח קדירה על התנור ושעכו"ם ידליקו אח"כ לחמם את הבית, וחזינן דגרם הבערה אסור. כתב דשמא יש לחלק בין גרם הבערה לבישול. וסיים דכיון שגרמא איסורה מדרבנן, על כן העיקר להקל. עכת"ד. איברא דאני כשלעצמי לא נחה דעתי בזה והוא כמבואר, דכיון שלא תורצה קושיתו די"ל דדוקא גרם כבוי והבערה שכוונתה לשם כיבוי שרי, אך כשחפץ בהבערה א"א להקל, כי זהו גרמא בשל תורה. ואולי יש לדון דהוי הבערת הכלי פלסטיק מלאכה שא"צ לגופה, לפי שאין צריך את הבערת הכלי, אלא את שבירתו.

(((שוב))) בינותי דהרמב"ם (שבת פ"א ה"ז) ודעימיה הסוברים דמלאכה שא"צ לגופה חייב עליה, הרי יוצא דלדידהו הותר הכא במדורה מדינא דגמרא גרם כבוי משום הפסד אף דהוי ד"ת. וחזו לצירופי לספק, אך להלכה אינו כן, אחר דקי"ל דמלאכה שא"צ לגופה איסורה מדרבנן, וא"כ כל שהותר גרמא במקום הפסד הוא רק במילתא דרבנן.

גרמא בדרבנן לכתחילה

טו. (((והנה))) בשו"ת מהרי"ל (סימן לב) המובא ביתה יוסף (ס"ס רסה) כתב להדיא להקל בגרמא לכו"ע בדרבנן, בין לרבי יוסי ובין לרבנן, וכתב כי כל המח' ביניהם היא בכבוי דאורייתא. ועל כן חפץ להקל בגרמא במילתא דרבנן אפי' שלא במקום הפסד. איברא דדבריו לכאורה צ"ע, כי כבוי הוא איסור דרבנן, כיון דהוי מלאכה שא"צ לגופה. וחזינן דס"ל דחייב, וא"כ נפלה ראייתו לדידן דס"ל דפטור, ויצא להיפך, דכל שמצינו שהתירו גרמא הוא במילתא דרבנן (כיבוי), וזה מותר רק במקום הפסד, וכנז"ל. וא"כ מפורש דגרמא אף בשל דרבנן אסורה, אא"כ הוא מקום הפסד. וא"כ אדרבה מכל הפוסקים הנזכ"ל שאסרו גרמא לכתחילה, מוכח להיפך, דגרמא אף בדרבנן אסורה. [וגם את"ל דס"ל למהרי"ל דמלאכה שא"צ לגופה פטור עליה, ואז נצטרך לדחוק דכוונתו ששייך בכבוי חיוב, משא"כ שם דמיירי במוקצה שלמעשה הוא דרבנן. מ"מ לפי"ז יצא דלא נלמד להקל כאן אלא רק במילתא דרבנן, שאין לה לתא דאורייתא.] ובר מין דין הלא המהרי"ל שם לא סמך על סברא זו לבדה, דכתב שם להתיר כיון שהמניח כלי תחת השלחן תחת הנר, ובערב מסלק את השלחן, והוי גרמא בדרבנן, שהשמן שיפול כעת לכלי יבטלו מהיכנו. ועוד הוסיף דהוי הכא פס"ר, דאינו מתכוין לקבל את השמן, אלא להציל את השלחן. עכת"ד. וידוע שכל פוסק שכותב כמה טעמים להקל, א"א ללמוד ממנו להקל, אלא בצירוף כל הטעמים יחדיו, כי יתכן שעל כל טעם לבדו אינו סומך. וכמש"כ בשו"ת ר' יהוסף מליריאה (הוצאת מכון יד נסים סימן נב דף רעט), וכ"כ הכנה"ג בכלליו (כללי הפוסקים אות נח), וכ"כ השו"ג בכלליו שבריש הספר (אות טל), וכ"כ בשו"ת איש מצליח (ח"א או"ח סימן מ), וע"ע בשו"ת יבי"א (ח"ו או"ח סימן מב אות ד), ובספר טה"ב (ח"ב עמ' תקלח), וכ"כ בספר ברכי נפשי סופר (ח"ב עמ' נח בהערה) מפי ספרים, ע"ש, וע"ע בשו"ת נחלת לוי (ח"א חיו"ד סימן יג אות כג). וא"כ א"א ללמוד מהמהרי"ל להקל בגרמא בדרבנן. ועוד בה, כי המהרי"ל גופיה פתח בראש דבריו בלשון זו, קצת דעתי נוטה. וגם סיים שם, ואפ"ה לא אסמוך על היתר זה, עד שיסכימו עמי אחד מרבותי. ע"כ. [רק שעל סיום דבריו יש מקום לומר שהוא דרך ענוה, ואכ"מ.]

(((ועתה))) ראיתי לשו"ת מנחת שלמה (ח"א סימן י אות ו) דס"ל להקל בגרמא בדרבנן, וכדמבואר במהרי"ל (הנ"ל), ופסקו המ"א (סימן רסה ס"ק ב). ע"כ. ואולם ע"פ האמור זה אינו. ועוד כתב, כי לא מצינו דנאסר גרמא בדרבנן, רק בשל תורה, שהרי אפי' לענין יו"ט התירו גרמא בתוס' ביצה (כב ע"א), ובמקום הפסד חזינן דשרי אף בשל תורה, וכדכתב המאירי (שבת קכ ע"ב) דשרי אף גרם הבערה. ומה שאסרו גרם כבוי והוי דרבנן, שאני התם דכבר מבואר בראשונים שמשאצל"ג חמורה יותר, ונחשבת כדאורייתא. עכת"ד, ועע"ש. ואולם ראייתו מיו"ט אינה, שהרי בכבוי אין הבדל בין יו"ט לשבת, ע' בשו"ת יבי"א (ח"א ר"ס לא). וחזינן א"כ דמה שהתירו התוס' גרמא ביו"ט, אינו מצד דהוא דרבנן. ולעצם טענתו, נלע"ד שכתב כן בסוברו שהמאירי מתיר גרמא בשל תורה במקום הפסד, ועל כן יצא לחדש דבדרבנן יש פנים להקל. אך על פי המבואר לעיל (אות יג), דהמאירי התיר ג"כ רק בשל דרבנן, נלע"ד שלא היה מלאו ליבו לחדש כל כך בלא ראיה. וגם בלאו הכי מהיכי תיתי כשאסרו חז"ל להדיא גרם כבוי במקום הפסד בדרבנן, לחלק בין דרבנן במלאכה שא"צ לגופה, לשאר דרבנן, שבהם יש להקל, בזמן שחז"ל אסרו בדרבנן, ועל המיקל להביא ראיה. ופוק חזי למהרי"ל, דאף שאמר חילוק זה, לא סמך על כך, ואפי' שהיו לו שם עוד טעמים להקל. וע"ע בספר מנוח"א (ח"ב פרק א הל' טו) דכתב לסמוך על גרמא בדרבנן במקום צורך, מטעם ס"ס, שמא כמ"א וסיעתיה דגרמא שרי לכתחילה. ושמא כטעמו הראשון של מהרי"ל. והוסיף שכ"כ בשו"ת יבי"א (ח"ג או"ח סימן יז אות יט) בשם שו"ת בכורי יעקב זריהן (סימן ח) להקל, וצירפו מו"ר שם לסניף בנידונו. ע"כ. וכ"כ בספר ילקו"י (שבת ח"ה עמ' רלו סעיף יט). ע"ש. ועל פי האמור אין ראיה מהמהרי"ל להקל, וממילא אין ס"ס. ועוד, דשני הספיקות אינם שקולים (ויש לדון בזה). ועוד, ע"פ דברינו שיבואו בסמוך בע"ה, שכל ההיתר של גרמא נאמר רק בדליקה, א"כ אין מקום לס"ס זה כלל. ואגב, גבי מה שהביא במנוח"א כי מפשט ביאור המחצ"ה במ"א, משמע דיליף במ"א להקל רק מטעם דהוי דרבנן. ומלבד שדחה זאת שם די"ל שסמך על כל הטעמים, וכמו שהביא כמה אחרונים שכתבו כן. נלע"ד דאף את"ל דהמ"א מיקל, י"ל דאיהו לשיטתיה בסי' תקיד (ס"ק ו) דמיקל בגרמא לכתחילה בשבת, ועל כן הקל כאן, משא"כ לדידן.

מפסק גרמא במקום הפסד (((ועל))) פי האמור יצא, כי כל שיהיה אפשר להשתמש במפסק גרמא במקום הפסד, הוא רק בהפעלת או כבוי מכשירים אשר השימוש בהם כרוך במלאכה דרבנן, אך אם מלאכתו היא מן התורה, אסור. ומ"מ לספק שפיר דמי לצירופי את הסוברים דשרי אף בשל תורה, כי באמת לכל סיעת הראשונים הסוברים דמלאכה שאין צריכה לגופה חייב עליה הלא המה הרמב"ם ודעימיה, יוצא מבואר שסוברים שגרמא אף בשל תורה במקום הפסד שרי, שהרי כבוי השריפה היא מלאכה שא"צ לגופה, וכמש"כ להדיא המהרי"ל הנ"ל ללמוד מדין זה. ואף שדחינו זאת דלדידן קי"ל דמלאכה שא"צ לגופה איסורה מדרבנן, מ"מ לספק שפיר דמי לצירופי, אחר שרבים ונכבדים המה הסוברים כן.

מפסק גרמא במקום מצוה (((ומינה))) בק"ו דשרי במקום מצוה [במילתא דרבנן] להפעיל מפסק גרמא, וכמש"כ בשו"ת עולת נח (חאו"ח סימן ה) דמצוה לא גרע מהפסד ממון, ותפס כוותיה מו"ר בשו"ת יבי"א (ח"ג חאו"ח ס"ס יח) וכדמוכח מן המ"א (סימן שז ס"ק ז), וכ"כ עוד בח"א (סימן כא אות יד), ובאור תורה (אלול תשס"ג). וכ"כ בשו"ת דברי מרדכי הנ"ל בסמוך (ח"א סימן כב אות לא), וכדכתבו תוס' פסחים (יא ע"א ד"ה אבל). וע"ע בזה בשו"ע הרב (סימן תקיד ס"ט ובקונ"א שם ס"ק ג) גבי מצוה והפסד, וצריך לעיין בב"י סימן שז ס"ה, וכעת אין פנאי. וכן מבואר במ"א (סימן שלט ס"ק יג) דמצוה עדיפא מהפסד, וכ"כ המ"ב (שם ס"ק לו). וע"ע בשו"ת מעשה חושב (ח"ד סימן לט אות א) דהביא לשו"ע הרב (קונ"א לסימן תקיד) דכתב שהיתר הרמ"א גרמא במקום הפסד, ה"ה דשרי לצורך גדול, וצורך מצוה, ומצטער. ותפס שם כוותיה, ולכן התיר מכשיר דיבור לאילם. ע"ש. וע"ע לו (ח"ג סימן יד אות ג).

מפסק גרמא במקום חולי (((ומשום))) נזקי גופו ק"ו דשרי, כיון שהותר במקום הפסד ממון. וכמש"כ המרדכי (שבת סימן שצג), והובא בב"י (ס"ס שלד), וכ"כ עוד המרדכי בפ"ב דביצה (סימן תרפג), ושכ"כ הראבי"ה (ביצה סימן תשנז עמ' 460) והובא גם הוא בב"י שם. וע"ע בספר תוספת שבת (ר"ס שלח) דהוכיח דמקום חולי עדיף ממקום מצוה, שהרי בסימן שז (סעיף ה) הותר רק שבות דשבות במקום מצוה. ואילו בסי' שכח (סי"ז) שרי שבות במקום חולי. וכן הסכימו עמו המחצה"ש שם (ס"ק א), ובזה ביאר את המ"א שם. וכן מבואר במ"ב (סימן שלח שעה"צ ס"ק יח) בשם הח"א, ע"ש. וע"ע בשו"ת חלקת יעקב (או"ח סימן קכה אות ד) בזה. ובשו"ת מנחת שלמה (ח"ב סימן כז אות ג), ועוד לו (ר"ס כח). ואולם ראה סוגיא ערוכה בביצה (דף לה ע"ב וגם בדף לו ע"א) דהגמ' אינה יודעת האם הפסד ממון, [בין הפסד מועט, ובין בהפסד מרובה, וכדאיתא התם בדף לו ע"א בהמשך] עדיף ממצות תלמוד תורה של כמה אנשים, או להיפך. ע"ש, ואכ"מ.

גרמא הותרה במקום הפסד דוקא בדליקה

טז. (((ועוד))) יש להשיב על השימוש במפסק גרמא אף במקום הפסד, דהנה כתב ההגהות מרדכי (סוף פרק ג דשבת) בביאור היתר נתינת מים ע"ג טלית שהחלה להשרף, ומאידך חזינן דקירוב כיבוי אסור, ותירץ וז"ל, וי"ל דהתם טעמא כיון שכבר הודלק הטלית, אי לא שרית ליה ע"י שינוי אתי לכבויי. עכ"ל. ומבואר דכל הטעם שהתירו גרם כבוי הטלית הוא דחיישינן שאם לא נתירו יבא לכבות בידים, ומינה לנידו"ד, שאין שום חשש שכזה, שהרי אין כאן בערה, וא"כ אף במקום הפסד יש לאסור. ורק היכא דיש חשש שיבא לכבות שרי. ולך ראה להגהות מרדכי (פרק במה טומנין סימן תנח) דהביא כמה מקרים שהתירו איסורים דרבנן במקום פסידא, וביאר דכולם אי לא שרית ליה חיישינן שיבא לעשות מלאכה דאורייתא להציל. וכ"כ בספר אהל מועד (שער השבת דרך ז) דשרי גרם כבוי, דאל"כ יבא לעשות בידים. וכן ראיתי למו"ר בשו"ת יבי"א (ח"ג או"ח סימן יח אותיות ו,ז) דכתב לדייק כן את ההגהות מרדכי, ובזה דחה את התרו של שו"ת עולת נח (חאו"ח סימן ה) להפעיל שעון שבת בשבת לכבות מטעם דהוי גרם כבוי דשרי במקום פסידא. והשיבו, דלא הותר במקום פסידא אא"כ חיישינן שיבא לכבות בידים. ושב והניף את ידו בשו"ת יבי"א (ח"ג חאו"ח סימן ל אות ז בסוגרים). ואין להשיב כי דעת ההגהות מרדכי והאהל מועד הם שיטה יחידאה דפוק חזי לכל הני ראשונים הנזכ"ל (אותיות ז,ח) דכתבו להתיר גרם כבוי משום הפסד, וכלל לא תלו זאת בטעם דאי לא נתירו יבא לכבות בידים. וכ"כ הרמ"א (סימן שלד סכ"ב) דשרי במקום הפסד, ולא תלה זאת באי לא נתירו יבא לכבות. וגם מו"ר הקל במקום הפסד בדוכתי טובי ולא חשש להנ"ל, וכגון בשו"ת יבי"א (ח"ג חאו"ח סימן ל אות ז) ובשו"ת יחו"ד (ח"א סימן לד), ובאור תורה (אלול תשס"ג) ובעוד דוכתי. (אך לכאורה לא השיב על הטענה הנ"ל, דאיהו גופיה טענה, ובזה דחה לעולת נח הנ"ל, וצ"ע, וע' בהמשך). דלענ"ד יש להשיב, כי הלא גם ההגהות מרדכי (בפרק במה טומנין) הנ"ל, לגבי דברים שהתרם משום פסידא, ושאיהו גופיה כתב שזהו התרם, ואפ"ה כתב דכ"ז מחשש שיבא לאיסור חמור יותר. וא"כ כל הראשונים שכתבו משום פסידא, אין שום הכרח שיחלקו, כי יכולים הם לפרש שההיתר הוא באמת דוקא במקום פסידא, אך סיבת ההיתר היא משום שאם לא נתירו יבא לכבות. וכמו שההגהות מרדכי בבמה טומנין כתב כן לגבי ענין אחר, וכלל גדול בידינו דאפושי פלוגתא לא מפשינן כשאין הכרח, וילמד הסתום מן המפורש. ופוק חזי לר"ן בהלכות (שבת דף סא ע"א מדפי הרי"ף ד"ה ובמקום), המובא ביתה יוסף (לקראת ס"ס שלד) דרצה ללמוד ממה שאמרו גבי צינור שעלו בו קשקשים דבמקום פסידא לא גזרו רבנן, דה"ה שיותר לכבות דליקה דהוי מקום פסידא באיסור דרבנן, לפי שהיא מלאכה שא"צ לגופה. ושוב דחה זאת מכל מיני חילוקים, וביניהם, דשאני כבוי שבצריך לפחמין אסור ד"ת, ואין אנשים בקאין להבחין ביניהם, ולכן הרחיקו לאסור אפי' כבוי ע"י גוי שלא יבואו להתיר ע"י ישראל. ועע"ש בב"י דהביא למרדכי (שבת סימן שצט) שהוקשה לו בדומה, מדוע אסור כבוי, ואילו כבוי גחלת שלא יוזקו בה הותר לכבותו. וחילק בין נזקי ממון לנזקי גוף. וחזינן מכל האמור, כי כל שיש חילוק מחלקינן, וא"כ אף בלא המרדכי והאהל מועד מדילן היה לנו לחלק כאמור, דשאני כבוי דאי לא שרית ליה אתי לכבויי בידים. ואף שיש לומר דשאני נידו"ד מהראיות הנ"ל. מ"מ בנידו"ד דמצאנו ראשונים שכתבו להדיא לתלות טעם ההיתר בגרם כבוי, כדי שלא יבא לכבות בידים, נימא דכו"ע יודו בהא, ומהיכי תיתי להתיר.

(((ויש))) להקשות על ההגהות מרדכי משבת (קכ ע"ב) דלטעמיה דגרם כיבוי הותר רק משום שמא יעבור על ד"ת, א"כ הוה לה לגמ' לתרץ את הקושיא מדרבנן שהתירו גרם כבוי, אדרבנן שאסרו לטבול עם שם הכתוב על בשרו, והלא שם הוא גרם מחיקה, ונשארה הגמ' בקושיא. ויכלה הגמ' לתרץ, דשאני גרם כיבוי שהותר, שאל"כ יעבור על ד"ת ויכבה, משא"כ בטבילה, שיש לאסור גרמא. ותירץ זאת בספר יד המלך (בנימוקיו על השו"ע הל' שבת סימן רסה דק"ד ע"א) דלמסקנת הגמ' שדין טבילה הוא מדין ערוה ולא מחיקה, באמת חוזרת הגמ' דטעמא דרבנן הוא, דאי לא שרית ליה אתי לכבויי. והביאו בשו"ת שמע אברהם פלאג'י (ח"ב סימן ע דף קעג ע"ד) ולא הסכים עם תירוץ זה, ע"ש. ואולם כתב דלתירוץ הערך השלחן (סימן שלד סס"ק ה) אתי שפיר, דשם כתב לתרץ קושיא זו על דין אחר, דפסק המרדכי בשם ר' יואל דגרם כבוי שרי רק במקום הפסד, ותקשי כנ"ל. ותירץ, דאה"נ רבנן מתירים אף שלא במקום הפסד, והמרדכי ס"ל דאנן לא קי"ל הכי, מתוך שכל ההיתר בגרמא נאמר בגרם כיבוי, והוא ללמדנו שאינו מותר אלא במקום הפסד. ע"כ דברי הערך השלחן. וא"כ ה"ה י"ל כלפי הקושיא הנ"ל על ההגהות מרדכי, שזהו חידושו של ההגהות, ודלא כרבנן שמקלים בלאו הכי. ועע"ש בשו"ת שמע אברהם, שכתב גם הוא לתרץ קושיא זו בדרך אחרת. ומ"מ ברור שמכח קושיות לא נבוא אנו לדחות את דברי הראשונים, וכמש"כ מרן בהקדמתו לב"י, כי מה נדע אנחנו שלא ידעו הם, ואכ"מ.

(((איברא))) דבשו"ת מהרי"ל (סימן לב) הנזכ"ל, מבואר דפליג, ושגרמא מותרת אף בדברים שאין חשש בהם שמא יבא לכבות. שהרי למד מגרם כבוי להתיר גרמא בכל מילתא דרבנן, ושם הלא מיירי גבי מוקצה, ואין חשש שאם לא נתירו יבא לעבור על איסור. [הן משום שבסך הכל השלחן מתלכלך, ובמוצ"ש יגרד את השעוה, וכן מוכח שם בתשובה, דשם לא נחשב מקום הפסד, וכדהקשה מרבו ע"ש, ודו"ק. והן משום שאינו בהול כל כך כמו בדליקה, וכנ"ל (אות יג).] ועל כן נראה לכאורה דהעיקר להחמיר, משום שכן דעת רוב הראשונים ההגהות מרדכי והאהל מועד, ומנגד המהרי"ל. ואף שהב"י (ס"ס רסה) הביא בשתיקה את דברי המהרי"ל, אין הוכחה דס"ל כוותיה, שהרי השמיטו בשו"ע. אך מאידך גם אין הוכחה מההשמטה דלא ס"ל כוותיה, כיון שיש סיבות רבות לתלות את ההשמטה, וכגון משום שאין דין זה מצוי, או שחלק על אחד מהפרטים שם, כי רבים המה.

(((ואגב))) אמר לי ידידי הרה"ג רבי אברהם ארבל שליט"א ראיה לכך להקל אף בשל תורה, מהא דאיתא בשבת (קכ ע"ב) דרמי דרבנן אדרבנן דס"ל דשרי גרם כבוי, ורמי מרבי יוסי אדרבי יוסי דאסר גרם כיבוי, מדאיתא בברייתא שאסרו חכמים לטבול כששם השם כתוב על בשרו, אא"כ יתן ע"ג גמי, ולר' יוסי שרי. ונשארה הגמ' בקושיא אדרבנן (ולכן פנתה הגמ' לדרך אחרת, וביארה דאיסור טבילה הוא מדין גלוי ערוה כנגד שם ה', ולא מדין מחיקת שם ה'). ונתרץ את רבנן, דשאני גרם כבוי שהותר במילתא דרבנן (במקום הפסד), משא"כ מחיקת ה' שהיא מילתא דאורייתא לא התירו גרם כבוי. וחזינן דהותרה גרמא אף במילתא דאורייתא. והן אמת, כי בשו"ת יבי"א (ח"א או"ח סימן כא אות יד) הביא לקרן אורה (שבת קכ ע"ב) שהוכיח כנ"ל דשרי גרם כבוי אף שלא במקום הפסד, דאל"כ נתרץ את רבנן דשרו גרם כבוי במקום הפסד, משא"כ במחיקת ה'. ותירץ שם מו"ר דהושוו טבילת מצוה שהיא מקום מצוה למקום הפסד. ע"ש. וכיוון לתירוצו של שו"ת דברי מרדכי (ח"א סימן כב אות לא בהגהה), וכמ"ש תוס' פסחים (יא ע"א ד"ה אבל), דמשום מצות ביעור יש להתיר כמו משום פסידא. ע"כ. וכ"כ בשו"ת חלקת יעקב (או"ח סימן יט אות ז), ושכ"כ השל"ג סנהדרין (דף טז מדפי הרי"ף). וא"כ כן נאמר כאן דיש להשוות מילתא דרבנן למקום מצוה. ואולם הוא דוחק. וע"ע לעיל (סוף אות יב) דלתירוצו של הרב יד המלך על קושיא זו אהגהות מרדכי, אתי שפיר נמי הכא. ובלאו הכי מה לנו להכריע נגד הראשונים בראיות תלמודיות, ופשוט שההגהות מרדכי וסיעתיה ידעו את הגמ' הנ"ל, ובכל זאת אמרו את דבריהם. ופוק חזי למרן בהקדמת הב"י שאין אנו יכולים לחלוק על ראשונים. וע"ע בפתיחה לשו"ת יבי"א (ח"א), ועוד לו באורך בפתיחה לשו"ת פאר הדור לרמב"ם בהוצאת אור המזרח, שאין אנו יכולים לחלוק על ראשונים מכח ראיות תלמודיות וע"ע לקמן (סימן כ אות ה).

(((שוב))) בינותי שלהלכה אפשר להקל בהשען על המהרי"ל דשרי גרמא במקום הפסד אף בשאינו בהול מאוד, והוא מכח ס"ס, שמא כסוברים דגרמא שרי לכתחילה, וכנ"ל (סוף אות יב) דחזו לצירופי. ואת"ל דהלכה כחולקים שגרמא מותרת רק במקום הפסד, שמא הלכה כמהרי"ל שעל כל פנים דין זה אמור בכל המלאכות ולא רק כשבהול. מה גם דיחד עם המהרי"ל (דהיתר גרמא הוא אף באינו בהול) כן ס"ל נמי לכל המתירים לכתחילה גרמא [וכנ"ל (אות ח) ושם מדובר אף כשאינו בהול. ונמצא להיפך שרוב הראשונים מקלים, ואף דלא קי"ל כוותייהו, מ"מ לענין נידו"ד (האם היתר גרמא הוא רק בבהול), אין הכרח מהראשונים האוסרים גרמא לכתחילה דמחמירים בזה, רק שגם אין ראיה להתיר, ולעיל אמרנו להשוותם יחד עם המחמירים משום דאפושי פלוגתא לא מפשינן, אך עתה בראותינו גלוי ברוב הראשונים להקל, שוב נראה לומר לאידך גיסא, והעיקר להקל ובפרט במילתא דרבנן.] וגם יש לצרף לספק, שמא כדעות דבדרבנן (דעסקינן רק בדרבנן ולא בדאורייתא) שרי גרמא לכתחילה, וכנ"ל (סוף אות טו) דחזו לצירופי לספק.

(((המורם))) מכל, אסור להפעיל מפסק גרמא בין לכבות ובין להפעיל מכשירי חשמל למינהם. אלא אם כן משתמשים בו להפעלת מכשירים שהפעלתם כרוכה רק באיסור דרבנן, [דהיינו שאין המכשירים פועלים על ידי גוף חימום, וכן לא בהפעלת נורות ליבון] . ובתנאי נוסף שיהיה מקום הפסד, או מקום מצוה, או מקום חולי.

כללי גרמא

(((אם))) הוא קירוב כבוי אינו גרמא, לך ראה לעיל (סימן ג הערה ב) בשיטות הראשונים מהו קירוב כבוי. וע' בשו"ת תפל"מ (ח"ב סימן כג) דקירוב איסורו מדרבנן.

(((גם))) כשאינו קירוב כיבוי אלא גרמא, צריך שהגרמא לא תגע בגוף החומר שמפעיל או מפסיק, וכדפסק מרן (סימן תקיד ס"ג) דאסור לתת נר לתוך חול, והעושה כן חייב. וע' בגדרי פרט זה לעיל (סימן ג אות ו, ובהערה ב).

(((כל))) שמתירים גרמא הוא רק במקום הפסד, או מקום מצוה, או מקום חולי, ובנוסף בתנאי שהוא במלאכות דרבנן, אך בשל תורה אסור מכל מקום, וכמש"כ לעיל (אותיות יג-טו).

--------

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

לזכות הרב המחבר

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) ל הרב אסי הלוי שליט''א
שו"ת נחלת לוי - ח"ב

כולל שאלות ותשובות אקטואליות חקרי הלכות
וברורי דינים בהלכות שבת
מאשר חנני ה' יתברך הצב"י אסי הלוי אבן יולי ס"ט
פעה"ק ירושלים תובב׳׳א - שנת "כי גדול ה׳ ומהולל מאד ונורא הוא על כל אלהים"
(דברי הימים א׳, ט׳ז, כ׳ה) - התשס"ו לפ"ק
את הספר ניתן להשיג מש‘ הלוי 02-5862601, מש' אנג'ל 02-5712239
כתובת להערות והארות: מש' הלוי רח‘ הושע 19 גאולה י-ם

לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5

דילוג לתוכן