סימן ג - מפסק גרמא

תוכן עניינים

--------

תוכן התשובה בקצרה

א. מייצרי מכשיר זה סוברים שהוא מותר לכתחילה בשבת, והיתרם מיוסד על פי דברי השו"ע (סימן רעז ס"ב) שהתיר לסגור חלון מפני הרוח הנושבת במדורה, ואע"פ שהרוח עושה כבוי והבערה, (וממילא סגירת החלון תעשה פעולה הפוכה, הבערה או כבוי) שרי. וטעם הדבר, לפי שהרוח מונעת הבערה, ומניעת המניעה, דהיינו סגירת החלון בפני הרוח, מותרת. כלומר הסוגר את החלון מונע מהרוח מלנשב ולמנוע מהבעירה לבעור היטב. ומינה דימו מילתא למילתא ויצאו בכוחא דהיתרא לענין מפסק גרמא, כיון שדרך פעולתו היא שהמכשיר החשמלי אמור לפעול מצד עצמו, אלא שישנם פולסי אור אשר מאירים עליו כל כמה שניות, ומונעים ממנו מלפעול. וכשלוחץ על המפסק, שם מכסה (באופן מכני) שמונע מהפולסי אור להגיע ולמנוע את פעולת המכשיר, וממילא מתחיל המכשיר לפעול. וא"כ עושה פעולת מניעת המניעה, שמותרת לכתחילה. ב. וקשה דטעם היתר סגירת החלון הוא אחר, מפני שמונע מן הרוח שעדיין אינה פועלת במדורה, (לפי שעדיין לא הגיעה אליה הרוח, שמונע מן הרוח מלהגיע), ובנוסף הרוח הינה דבר חיצוני לאש, ואינה ערוכה ומוכנה להבעיר או לכבות אל האש, ועל כן שרי התם, ודמי למונע מגזיר עץ ליפול למדורה, שהוא היתר גמור, ופשוט, וה"ה הכא. וכ"כ האחרונים לבאר את היתר זה. ג. ועל כן המפסק הנ"ל שהוא חלק ממערכת ההפעלה, ואינו דבר חיצוני, יחשב כבוי. וכן מוכח בראשונים ד,ה. וכן דחו האחרונים. ו. ואולם האם מפסק זה יחשב גרמא, לכאורה יש מקום לומר דאף גרמא לא יחשב, כיון שהוא מיוחד לכך, וכמש"כ הראשונים לגבי המסתפק משפופרת של ביצה דלא הוי גרמא, כיון שהקצהו לכך, דהיינו שהקצה את השמן לבעירה, וה"ה הכא. איברא דיש לחלק, כי המפסק הוא חיצוני לזרם החשמל, וממילא הוי גרמא, ע' בפנים.

(((שאלה:))) אודות היתר שימוש במפסק גרמא שיצרו במכון מדעי טכנולוגי, כדי להפעיל מכשירי חשמל שונים, האם אפשר להשען על כך ולהתיר.

(((תשובה:))) א. תחילה נביא את אשר העלו במכון מדעי טכנולוגי להתיר את השימוש במפסק זה, והוא ע"פ המבואר בספרי הרה"ג רבי לוי יצחק הלפרין שליט"א בדוכתי טובא, וכגון בספרו כשרות ושבת במטבח המודרני (עמ' רעט), ועוד לו בספר מעשה וגרמא בהלכה (פרק יג) ובשו"ת מעשה חושב ח"א (סימן ג עמ' סד), ועוד שם (סימן ז עמ' צג), ועוד לו (סימן ט עמ' קיח), ובח"ב (ס"א עמ' כג, ועמ' כז), וכ"כ בספר מעליות בשבת (עמ' קצ), ועוד. ומקור הדבר בואר בספרו מעשה וגרמא בהלכה (חלק ד פרק יג עמ' 150), והוא מן הסוגיא בשבת (קכ ע"ב) ונפסק הכי בשו"ע (סימן רעז סעיפים א,ב) וז"ל, נר שמונח אחורי הדלת, אסור לפתוח הדלת, שמא יכבנו הרוח. הגה, אבל לנעול הדלת כנגדו מותר, וה"ה בחלון שכנגד הנר שעל השלחן. עכ"ל. וא"כ שרי לסגור את החלון שלא יכבו הנרות. ובסעיף ב כתב מרן, אסור לפתוח הדלת כנגד המדורה שהיא קרובה קצת אל הדלת, ואפי' אין שם אלא רוח מצויה. אבל אם היה פתוח כנגדה מותר לסוגרו, ואין בו משום מכבה. עכ"ל. ובב"י ביאר כי נחלקו הראשונים בביאור איסור פתיחת דלת, כי הרא"ש ורש"י פרשו שהנר מונח אחורי הדלת, וחיישינן שמא יכבנו הרוח. ודעת הר"ח שהנר מונח בכותל שאחורי הדלת, וכשפותח הדלת נוקש בכותל ואיכא למיחש שמא יכבה הנר. ור"י פירש שהנר קבוע באחורי הדלת, ובפתיחת הדלת ובנעילתו מרחיק את השמן מן הפתילה או מקרבו. ע"כ. וכתב הב"י, כי דינו של רש"י הוא אליבא דכו"ע, דודאי אסור לפתוח כל היכא שהנר מונח במקום שיוכל לכבות ע"י פתיחת הדלת. ועוד כתב הב"י, דלפרש"י פשיטא שכל שנאסר לפתוח, אך לנעול ליכא שום איסורא, שהרי אינו מכבה ואינו מבעיר. וכן נראה מדברי התוס' (קכ ע"ב ד"ה פותח), ובתרוהד"ש (ח"א סימן נט), וכ"כ המרדכי (סימן ת) שכן הורה הר"ם, וכ"כ הטור, וכ"כ התשב"ץ (סימן פז), וא"כ מש"כ הרמ"א הנ"ל בס"א גם דעת מרן הכי, וכדכתב כן להדיא גם בשו"ע בסעיף ב, וכאמור.

(((וראה))) בב"י שם (ס"ב) דכתב לבאר דנאסר לפתוח חלון בפני המדורה משום מבעיר, וממילא כשסוגר את החלון עביד כבוי. ונמצא דמותר לסגור חלון מפני הרוח הנושבת במדורה, וגורמת הבערה, אע"פ שע"י סגירת החלון עושה כבוי. וכ"כ שם רש"י ד"ה כנגד המדורה, דהרוח מבעירה, וכ"כ שם הר"ח, וכ"כ הריבב"ן דהוא משום מבעיר, וכ"כ המנהיג (הל' יו"ט סימן קא), וכ"כ במחזור ויטרי (שבת סימן מב). וביראים (סימן רעד) כתב משום שמכבה ומבעיר. ע"כ. וא"כ הוסיף דמשב הרוח במדורה עושה גם כבוי. וכ"כ הראב"ן (סימן שסג) שהרוח ילבה את האור. ע"כ. ונמצא דכשסוגר את החלון, גרם לכך שהרוח לא תנשב, וממילא הוא מכבה או מבעיר את האש, ההיפך מפעולת הרוח במדורה, ואפ"ה הותר לסגור את הדלת בפני המדורה. ולכאורה צריך עיון בטעם הדבר, כיצד הותר לכבות ולהבעיר. ועל כן יצא לחדש הרב מעשה וגרמא דרך מחודשת בדבר, והוא דהותר כאן מטעם מניעת המניעה, כי הרוח מונעת מהאש לבעור, והסוגר את החלון מונע את הרוח מלבא, דהיינו עושה פעולה שהיא מניעת המניעה, וכל כה"ג משרא שרי לכתחילה. ושאני מכל מסיר מונע בעלמא כדין בדקא דמיא וכדו' שאסור, לפי שהוא רק מסיר מונע, ובזה נחשב כמעשיו, אך כאן שאינו מסיר מונע, אלא מונע את המונע מלמנוע את הפעולה הטבעית, כל כה"ג משרא שרי לכתחילה.

(((ועל))) פי חידוש זה בנו במכון מדעי טכנולוגי מפסק גרמא שמותר לשימוש לכתחילה, ואפשר על ידו להפעיל כל מכשיר חשמלי על ידי הרכבת מפסק שכזה. ועקרון פעולתו הוא שהמכשיר אמור להתחילה לפעול, אלא שישנם פולסי אור המגיעים ומונעים את הפעולה, והאדם בעת לחיצתו על המפסק הרי הוא שם דבר חוצץ (באופן מכני) כך שפולסי האור לא יגיעו למקומם, וממילא המכשיר מתחיל לעבוד, לפי שאין פולסי האור מעכבים זאת ממנו. וראה כאן בהערה דרך פעולת המפסקישנו כבל חשמלי המחובר למתח, שהוא מתמלא בחשמל במשך כגון שבע שניות, ובעת גמר ההתמלאות, סוגר הכבל מעגל חשמלי אשר מפעיל את המערכת החשמלית. לכבל זה מחוברת הארקה, ועליה מותקן תא פוטואלקטרי, ובמקביל לתא זה ישנו מחולל פולסי אור המיוצרים כגון כל חמש שניות, ובהווצר פולס אור, מגיע הוא אל התא הפוטואלקטרי, וגורם שהארקה נעשית פעילה ומרוקנת את החשמל שהצטבר בכבל החשמלי, כך שלעולם לא מספיק הכבל החשמלי להתמלאות ולסגור את המעגל החשמלי, כי לעולם הוא מתרוקן לפני שמספיק להתמלאות. ובעת הפעלת המתג גרמא, מכניסים באופן מכני תריס שמונע מהפולס אור להגיע אל התא הפוטואלקטרי, וממילא תוך כמה שניות נסגר המעגל החשמלי, עקב התמלאות הכבל, והמכשיר מתחיל לפעול. דרך פעולת המפסק. ע"י מפסק זה הפעילו ונמצאים בשימוש בימנו כבר מכשירים חשמליים רבים לשימוש בשבת, וכגון מעליות שבת ראה בספר מעליות בשבת (עמ' קצ, ועמ' קצה), וכן טלפון לשימוש בשבת ראה שו"ת מעשה חושב (ח"א סימנים ב-ז), עגלות חימום ראה מעשה חושב (ח"א סימן ט), פתיחת דלתות חשמליות (שם סימן יב אותיות ג,ה), מתקני חליבה (שם פרק לג), דוד חשמלי (שם סימן כ), מערכות אזעקה, ומגבר לצורך דיבור אילם בשו"ת מעשה חושב (ח"ד סימן לט אות א), ועוד דברים רבים. וע' בספר קדושת השבת להרה"ג רבי משה הררי שליט"א (רעמ' רג) שכן הסכימו להקל הגרי"י נוייבירט שליט"א, והגר"י יוסף שליט"א במכשיר גרמאזעקה (מכשיר אזעקה ביתי) הפועל על מפסק זה. וכן ראיתי לשו"ת אור לציון (סוף ח"ב פסקי הלכות בקצרה סימן מז אות לו) דכתב כי מעלית של מכון מדעי טכנולוגי מותרת לכו"ע [ולכאורה לא היה מודע הרב לכל הפרטים הטכניים למרות שציין לספר מעליות שבת, דכתב שם שיש מח' במעליות שבת, ולכן התיר לצורך חולה. ובזה אין חולק כי לכו"ע עובר על איסורים בשבת בהפעלת המחשב של המעלית, ומערכת השקילה, וכמבואר שם בספר. ורוב הפוסקים שדיברו אודות מעליות לכאורה לא היו מודעים לבעיות ההלכתיות הטכניות שישנם במעליות, רק חשבו שמחולק בין ירידה לעליה, וזה אינו ואכמ"ל, ראה בספר מעליות בשבת. וכמש"כ החזו"א באגרות חזו"א (ח"א סימן לו), וכ"כ בספר מערכי לב (פתח השער עמ' 9) כי חלק ניכר מן השו"ת שדנו בחשמל, אין להם שייכות למציאות, לפי שסמכו על משיבים מהדורות קודמים, או לא הכירו את המציאות וכו'. ועוד ראה בשו"ת מים חיים משאש (ח"א סימן צד ד"ה הרי לך וכו') בחריפות על כגון דא.] וע"ע בספר שלחן שלמה (סימן שיח ס"ק א, ובהערה ד) דסיים, אמנם במעליות שבת שנעשו על פי ההלכה, אין בית מיחוש. ע"כ. וכוונתו למעליות של מכון מדעי טכנולוגי. ודבריו שם הועתקו מספר שש"כ (פכ"ג הע' קלז-קמ). [וצ"ע שלא התייחס כלל לבעיית הפעלת מערכת השקילה בעת כניסה למעלית, והפעלת המחשב. ע' בספר מעליות בשבת (עמ' כה, ובפרק ט, ועמ' קצא).] וע"ע בשו"ת יחל ישראל לאו (ח"ג סימן ו הערה 1) דלא הכריע האם מותר להשתמש במפסק גרמא, כי יש מתירים ויש אוסרים. ע"ש. וע"ע בשו"ת מים חיים משאש (ח"א סימן צד דף פו ע"ב ד"ה ולענין הכתוב), שכתב כסברת הרב הלפרין, והתיר מכח היתר סגירת החלון, לכוין שעון שבת שיכבה או יפעיל את מאור החשמל. וע"ע כעין סברת מניעת המניעה בשו"ת יבי"א (ח"ג חאו"ח סימן יז סוף אות א, אך שם קל יותר, כיון שהאור דולק כבר, וכדמחלק התם (באות ב)).

ב. (((ואנכי))) ראיתי כן תמהתי, כי לא דמי כעוקלא לדנא, ועד שנתחבטו בטעם ההיתר של סגירת החלון, הן הלא הטעם פשוט הינו, דכיון שהרוח שמגיעה אל האש איננה חלק מהמדורה, אלא דבר צדדי, ועדיין לא הגיעה אל המדורה. מה הבעיה למנוע ממנה מלבא שם, אע"פ שעי"ז יגרם כבוי או הבערה, הרי אין בזה אפי' גרמא. ודמי לרואה אדם שהולך להדליק אש או לכבותה, ותופסו בדרך ומונע ממנו מלבצע רצונו, האם לזה יקרא כבוי או הבערה. וכן דמי לגזיר עץ שמתגלגל על צלע ההר והולך ליפול לתוך מדורה ולהגדילה, ותופסו בדרך, האם לזה יקרא כבוי. וכן דמי למסלק רהיטים מפני המדורה שעדיין לא הגיעה אליהם (המבואר בסימן שלד באיזה אופנים מותר, וע' בזה בפתח הדביר (סימן רנה)), האם יקרא לזה כבוי. וכל אלו פשוטים בטעמם שאין בזה לא כבוי ולא הבערה, וגם לא גרמא להן, שעוד לפני שהם פועלים באש עוצר אותם, וגם הם חיצוניים לאש, [ותנאי זה הכרחי להקל וכבסמוך] וכל כה"ג משרא שרי, וזה טעם פשוט. ועל כן גם כאן כיון שמונע מהרוח שעדיין לא הגיעה אל המדורה, והיא דבר צדדי שהגיעה באופן מקרי, ואינה קשורה למערכת ההפעלה של המדורה, בזה דוקא מותר, ולא במפסק גרמא שהוא מוכן וערוך לכך, ואינו דבר צדדי.

(((ונראה))) שזהו שכתב הב"י הנזכ"ל בטעם הדבר דלפרש"י פשיטא שכל שנאסר לפתוח, אך לנעול ליכא שום איסורא, שהרי אינו מכבה ואינו מבעיר. ע"כ. א"כ כתב שאין כאן כלל מושג כיבוי והבערה, ואפי' לא גרמא, ונראה לבארו כדברינו, שמניעת ועצירת דבר חיצוני מלהגיע אינה נחשבת כלל כבוי או הבערה. וכ"כ טעם זה הלבוש (סימן רעז ס"א), וכ"כ בספר עטרת צבי (סימן רעז ס"ק א), וכ"כ המ"ב (סימן רעז ס"ק ד), וביתר ביאור (ס"ק יא) וז"ל, מותר לסגרו, ואע"פ שהרוח היה מבעירה, אין בו משום מכבה, שאינו עושה כלום, אלא עוצר הרוח, ואם תכבה תכבה. ע"כ. ושוב ראיתי שכן כתב ככל האמור בשו"ת מגד יהודה (ח"א סוף סימן ד) ובזה השיב על הרב הלפרין, ויובאו דבריו בעז"ה לקמן. ומעתה המפסק הנ"ל נראה שלכל הפחות דין גרמא יש לו, ואין לדמותו כלל לסגירת חלון בפני המדורה, כי כל מהות המפסק הזה ותכונתו היא הפעלת המכשיר, והוא בנוי על ידי טכנאי מיוחד הבקי בכך, ועל כן הוא חלק מכך, ואינו דבר צדדי אשר מחוץ למדורה, אלא הוא חלק ממערכת ההפעלה, ובזה לא שייך לדון משום סגירת חלון, כי אינו רק מונע מהרוח מלהגיע, אלא מונע מהפולסים להגיע, והם חלק ממערכת ההפעלה, ולא דבר צדדי, וממילא עביד הפעלה. וכאשר יבואר בעז"ה לקמן (אות ו) חילוק זה מן הראשונים, בין דבר צדדי לבין דבר שערוך ומוכן לכך, ועל כן המסתפק מן שמן שבשפופרת של ביצה הערוך ומוכן מער"ש מעל נר חייב, כיון שהוקצה לכך, ע"ש. ועוד ראה לקמן (סימן הבא אות ה) חילוק זה מן הפוסקים. וכטענתנו זו כן דחה בספר מערכי לב (פרק שביעי) היתר זה של מפסק גרמא, ויובאו דבריו לקמן בעז"ה ובישועתו. וכ"כ בשו"ת שואל ונשאל (מהדורא תנינא ח"א סימן ה).

ג. (((ועוד))) בה, דאף למטוניה דמר, דההיתר הוא משום מניעת המניעה, יש עדיין לחלק, דכל שמצינו שהותרה מניעה המניעה, הוא בכה"ג שיש אש בוערת כבר, ובאה הרוח ומונעת ממנה לדלוק כדרכה, ובזה הותרה מניעת המניעה, למנוע ממנה מלהגיע, ואז האש ממשיכה לפעול כהרגלה בלא ההשפעה של הרוח. משא"כ כאן במפסק גרמא, כשמפעילו מונע מהפולס להגיע, ואז המערכת מתחילה לפעול, בעוד שקודם לכן כלל לא פעלה. וזה מנא לן דשרי ע"י מניעת המניעה, ודיו לבא מן הדין להיות כנידון, דכל שמצינו שהוא במניעת המניעה הוא להמשיך פעולה קיימת ולא להפעיל דבר שכלל לא פעל, וכדי להתיר צריך ראיה. כי לא מצינו בשום מקום שיותר להפעיל, ושאני בחלון שהבעירה פועלת כבר, ורק הרוח מונעת ממנה לפעול כדרכה, אך בנידו"ד שהמכשיר אינו פועל, והמעגל החשמלי אינו סגור, וע"י מניעת הפולס יסגר המעגל ויפעל המכשיר, זהו גרמא רגיל שאסור. וכן כתב בספר מנוחת אהבה (ח"ג פרק כו הע' 7) לבאר את היתר סגירת החלון מפני הרוח המבעירה, דהואיל ואינו גורם לכיבוי העצים הדולקים, רק שומר את מצבם הקיים , ומונעם שלא יבערו יותר ע"י ליבוי הרוח. ע"כ.

(((ובר))) מין דין הלא בואר כי משב הרוח מול המדורה גורם הבערה וכבוי, וממילא סגירת החלון גורמת את ההפך, דהיינו כבוי או הבערה. ונחזי א"כ, בשעה שהרוח מנשבת ועושה הבערה, א"כ הרוח פועלת בצורה חיובית, ולא בצורה של מניעה, וממילא הסוגר את החלון מונע יצירה של הבערה, ולא פועל רק מניעת המניעה. וכל כה"ג פשוט שאסור, כי עשה רק הסרת המונע, ומתייחסת הפעולה לגמרי לסוגר החלון, וכמו שהאריך שם בספרו הרה"ג הלפרין במעשה וגרמא בשבת. ועל כרחך כי טעם היתר הדבר אינו משום מניעת המניעה, (כמו שבמקרה זה כלל אין מניעת המניעה, ואפ"ה שרי), אלא טעם היתר הדבר הוא אחר, לפי שמסיר כאן דבר צדדי שאינו חלק מההבערה, אלא מגיע באופן מקרי, וכאמור לעיל.

(((ומעוד))) פן יש לבא ולהשיב, כי לחידוש של מניעת המניעה, אם היה שייך לתפוס את הרוח ולקחתה, כדי שלא תכנס לחדר, היה איסור בזה, משום שאין בפעולה זו מניעת המניעה אלא הסרת המונע, דכל כה"ג חשיב כחו ואסור. ובאמת זה פשוט שאף בכה"ג היה מותר, כמו שהסברא נותנת. ועל כרחנו להגיע לסברא הנזכ"ל, בהיתר סגירת החלון, ולא משום מניעת המניעה. ולגבי דברי שו"ת מים חיים משאש הנזכ"ל, דבריו קשים להולמם, וכאשר דחאו בשו"ת יבי"א (ח"ג סימן יח אות ז), וכן מדלקמן (סימן הבא אות ו והלאה), דכל שהותר גרמא הוא רק במקום הפסד, ואכמ"ל.

(((וגם))) אם יותר יראה לך טעם אחר, בביאור ההיתר של סגירת החלון, מ"מ בודאי שכל שאין הכרח גמור לטעם האחר מן הראשונים ולדחות את טעמנו, בודאי שא"א לסמוך ולהקל על טעם בעלמא שנראה כן על פי הלב. וכבר ידוע הכלל כי אין להוציא דין מכח קושיא, כי בהשמע תשובה אחרת יפול הדין.

ד. (((וכן))) ראיתי לגאון יהודה משלם פלטשק בשו"ת מגד יהודה (ח"א סימן ד) דהאריך למעניתו ברוח מבינתו ברוך שחלק מחכמתו להשיב על היתר מפסק גרמא, דכתב שאין להוכיח מדין סגירת חלון בפני נר, כיון שאין ע"י משב רוח בנר הבערה, רק חשש שהרוח תכבה את הנר לגמרי, וכדמוכח מכל הראשונים כאן בסוגיא, שלמדו חשש כבוי ממש. וגם לפר"י החשש הוא בתנודת השמן, שאז יש הבערה וכבוי, ולא שהרוח תזיז את הלהבה, כי אין בזה איסור הבערה. וע' שם באורך שהוכיח כן, ודבריו נאמנו מאוד. וממילא אין חשש כשסוגר את החלון בפני הנר לכבוי, כיון שכעת הרוח אינה מבעירה את הנר, ושוב אין ראיה להקל ע"י מניעת המניעה. אך אומנם זה נכון, אבל עדיין נאמנים דברי הרב הלפרין שליט"א משום ראייתו האחרת מסעיף ב (ולכן אנו בפתיחת דבריו הבאנו משם את הראיה) גבי סגירת החלון מפני המדורה, ושם הרוח מלבה את האש, ומבעירה, ומכבה, וסגירת החלון לכאורה עושה כבוי והבערה, ומשם אפשר להוכיח כאמור. אך גם הרב מגד יהודה דחה זאת (באות כה, ואות א) כאמור, שאין בסגירת החלון שום הבערה, דאטו נאמר אם הוא רואה מים או חפץ וכדו' מוכנים ליפול מן הגג על הנר, שבודאי יכבה הנר, שיהיה אסור לו לעכב המים או החפץ שלא יפלו, ולא יכבו את הנר. ועל כרחך דזה אינו נחשב מלאכה כלל. וגם הוא כתב שלזה כיון הב"י באומרו שאין בו לא מכבה ולא מבעיר. ועוד כתב (באות כז) דאף אי יהיבנא כל דילך דטעמא דהיתרא משום מניעת המניעה, יש לחלק בין מפסק גרמא לסגירת חלון, כי בחלון אין לזה שום שייכות עם הנר או המדורה, משא"כ לתקן מתחילה מכשיר כזה שיהיה לו שייכות עם המלאכות האסורות בשבת, מהיכי תיתי לן לדמותו לנעילת הדלת בפני הרוח, והרי אין מדמין גזירות חז"ל זה לזו, וכמש"כ במסכת ידים (פ"ג מ"ב) אין דנין וכו' דברי סופרים מדברי סופרים, וע' ברע"ב שם, וכ"פ הרמב"ם. וע' במ"א (סימן שז ס"ק ו) שאין מדמין דבר לדבר בענייני השבותים, ומקורו טהור מדברי המ"מ (שבת פ"ו ה"ג). עכת"ד. וכן הוא עוד במ"א (סימן שה סס"ק יא) דאסר להעלות בידים בהמה שנפלה לבור, והוא איסור דרבנן. ואף שהתירו לבטל כלי מהיכנו (איסור דרבנן) כדי להעלותה, לפי שאין לדמות זל"ז, ע"ש. וע"ע בזה בראבי"ה (סימן שצא) סוד"ה אבי מורי. וכ"כ בשו"ת הרשב"א (ח"א סימן רצז), וע"ע בחידושי הרשב"א לשבת (דף קל ע"ב) באורך, וכ"כ שם בחידושי הריטב"א והרמב"ן, שאין אומרים דין דרבנן זה דומה לזה. וכ"כ הדרכ"מ (סימן שלא ס"ק ד), ובשם הר"ן שבת (דף סא ע"א מדפי הרי"ף ד"ה ובמקום, והמגיד משנה הנ"ל (פ"ו ה"ט)). וע"ע בשו"ת צפחית בדבש (סימן כח) שגם כתב שאין לדמות גזירות חז"ל זל"ז ללמוד קולא מדין לחברו. [ואולם ע' בב"י (סימן שז סעיף ה) דמכל הראשונים שם משמע להיפך, דשפיר מדמינן וכן פסק שם ודלא כרשב"א.]

(((ושוב))) ראיתי שכ"כ בשו"ת הרי"ד (סימן מה) שאין לדמות איסורים דרבנן זה לזה. וע"ע בחידושי הרמב"ן (דף צה ע"א ד"ה הכא) דכתב להשיג על התרומה כי אין אומרים באיסורי שבת זו דומה לזו. וכ"כ שם הר"ן במיוחסים, וכ"כ בחידושי הר"ן הנדפ"מ (שבת צה ע"א ד"ה הכא). וע"ע בריטב"א הנדפ"מ (שם). [איברא דהתרומה וסיעתיה פליגי, ופסק כוותייהו הרמ"א (סימן שלז ס"ב), וע' בדברינו בתשובת לקמן (סימן מא) בשיטות הפוסקים.] ושוב ראיתי לשו"ת יבי"א (ח"ג או"ח סימן כב אות א) שאין לדמות גזירות חז"ל זל"ז. [ולכן מה שהותר לקרא לאור הנר בשנים, הוא רק שם] . וכ"כ בשו"ת דבר שמואל אבוהב (סימן קלט) ושכ"כ תוס' חולין (דף קד ע"א). וכיוצ"ב כתב הרמב"ן שבת (דף קל ע"ב), והרב המגיד (פ"ו מהל' שבת), ובשו"ת מהרי"ל (ס"ס קט). ע"כ. וכ"כ בשו"ת דבר יהושע (ח"ג סימן מב סוף אות ד). וע"ע בקובץ אורייתא (ח"א עמ' צד) להרה"ג גדעון בן משה שליט"א שכ"כ התוס' חולין (דף קה ע"ב) שאין לדמות השבותין זל"ז, ושכ"כ בשו"ת הרשב"א המיוחס לרמב"ן (סימן קנז), והמ"א (סימן שלח ס"ק ז), ובשו"ת שארית יוסף ידיד (ח"ב או"ח סימן ו) שלא בכל דוכתא כבוד הבריות דוחה דרבנן, וכמו שאסר מרן (סימן שב ס"ט) לפנות בשדה ניר, שמא ישוה גומות. וכ"כ המ"א (שם ס"ק י) כיוצ"ב, ע"ש, עכת"ד.

(((וכן))) ראיתי עוד לראש"ל הגאון ר' אליהו בקשי דורון שליט"א בשו"ת בנין אב (ח"ד סימן יז) דשם נשאל מהרב הלפרין בענין תוכנית שאישר, והיא מערכת איתות אשר מזהירה את הנוהגים מפני הולכי דרך שחוצים את הכביש. ומערכת זו תפעל בשבת בעת שעובר הולך רגל תהבהב מנורה, ופעולתה תתבצע ע"י שהולך הרגל יסתיר את קרן האור, שמונעת מהמנורה להבהב, ובעת שתוסתר קרן האור המנורה תהבהב, ופעולה זו היא מניעת המניעה, כי הקרן אור מונעת מהמנורה להבהב, וההולך רגל רק מונע את המניעה. ועוד צירף שמה כמה תנאים שלא תהינה מנורות ליבון, ושהמערכת תהבהב מעצמה כל ב' דקות למשך עשר שניות. ע"ש. והשיב על כך הרב בנין אב (ד"ה באשר) לדחות את היתר מניעת המניעה, דאמת שמניעת המניעה אינה כמסיר המונע החייב בכח ראשון, אולם כל זה כשאכן יש תהליך של מונע ומניעת המונע, אבל כשהדבר נעשה מיד עם הסרת המסך, (המונע מן פולסי האור לעבור), כשכל המנגנון ערוך ומוכן לשם כך מיידית, נראה שיש כאן מעשה בידים, וגם אם נעשה בתהליך של מניעת המניעה המעשה מתייחס למפעיל ישירות, כיון שמלאכת מחשבת אסרה תורה, ולכן אין לדמות ההיתרים מרציחה ונזיקין וכדו' לשבת, כי כשהמנגנון מופעל אוטומטית בשבת יש כאן מעשה מלאכה. ושוב אינה ה' לידי ספר שבות יצחק דרזי (ח"ו סימן טו) דעמד לדחות את היתר מפסק גרמא, כי יש לחלק בין הרוח והאש שהם שני דברים נפרדים, ועל כן הותר לסגור את החלון, לבין מפסק המיוחד והעומד לכך, שבזה לא מצינו היתר. ועע"ש מכמה פנים לאסור, ויש להשיב ואכ"מ. וע"ע כאן בהערה קירוב כיבויולכאורה יש מעוד פן לדחות את היתר מפסק גרמא, כי מבואר בשבת (מז ע"ב), ונפסק הכי בשו"ע (סימן רסה), דאומנם גרם כבוי שרי, אך קירוב כבוי אסור, ולכן לתת מים בכלי תחת הנר לקבל את הניצוצות לכו"ע אסור, אפי' לרבנן שמתירים גרם כבוי. והנה ראשונים רבים ביארו את החילוק בין גרם כבוי לקירוב כבוי, כי בקירוב כבוי הוא פס"ר שיכבה את האש, משא"כ בגרם כבוי. ולכן שרי לתת מים ע"ג טלית שהחלה להשרף, וכשתגיע האש לשם תכבה, כיון שאין פס"ר שהמים יכבו את האש, או מצד שהאש תגבר, או מצד שתכבה מעצמה בלאו הכי, ונמצא לפי"ז, דמפסק גרמא לא חשיב גרם כבוי, אלא קירוב כבוי האסור לכו"ע, כיון שבהפעלת המפסק הוא פס"ר שיפעל המכשיר. וכ"כ בשו"ת חלקת יעקב (חאו"ח סימן עא אות ז) יסוד זה. ע"ש. וכ"כ כשיטה זו ראשונים רבים, דכן כתב בספר המנהיג (הל' יו"ט סימן ק) לבאר את החילוק בין כדי מים שהותר להניחם לפני המדורה, לנתינת כלי עם מים לקבל ניצוצות, לפי שהוא פס"ר שיכבה, משא"כ בכדי מים. וכ"כ בספר המאורות ביצה (כב ע"א) דמחיצת כלים עם מים שרי, דספק הוי כבוי ספק לא הוי, משא"כ המסתפק מן השמן דלא סגיא בלא מכבה אסור. ועוד הוא לו בשבת (דף קכ ע"א) דכתב להתיר לשפוך מים על קצה הטלית, משום דאינו פס"ר שתמשיך הבעירה בטלית. וכ"כ האור זרוע שבת (סימן כח, ראה שם בתחילה בסימן, ובהמשך) דטלית לא הוי קירוב כבוי, דשמא יכבה קודם שיגיע למים. ואפי' שיגיע לשם שמא לא יכבה. ע"ש. וכ"כ בפסקי הרי"ד (שבת דף מז ע"ב) לחלק בין ניצוצות דהוי קירוב, למים בכלים לפני המדורה, דשם הוי ספק יכבו. וכ"כ הרשב"א (שבת קכ ע"ב ד"ה הא דאמר), לחלק בין מחיצת כלים דאפשר דלא בקעי, למחיצה של מים. וכ"כ המאירי (שבת קכ ע"א) בפירושו למשנה, דגרם כבוי אינו פס"ר. וכ"כ האגודה (שבת דף מב ע"ב) לחלק בין גרם כבוי לקירוב כבוי, בהאם הוא פס"ר. וכ"כ הריטב"א (שבת קכ ע"ב). וע"ע בשו"ת תפלה למשה (ח"ב סימן כג אות ז).איברא דזה אינו, כי אף להני ראשונים על כרחך שאין בגדר פס"ר לבדו להחשיב קירוב כבוי, שהרי לכו"ע שרי לתת כלי ריקן תחת הנר, וכמבואר שם בגמ', ובשו"ע, והלא הוי פס"ר שיכבה. ועל כרחך צריך להוסיף עוד טעם, דקירוב כבוי הוא ע"י דבר שמכבה את האש, ולא רק מונע ממנה מלהתפשט, ולכן מים שמכבים אש בהם שייך קירוב כיבוי, משא"כ כלי ריקן שאינו מכבה את האש אלא שמונע את הבערה (וכמו שמחולק בין שימת עור ע"ג תיבה, לבין נתינת מים), ולכן בו כלל אין מקום לדון משום קירוב כבוי (אך בודאי שיחשב גרמא). אך גם לפי"ז הוקשה להני ראשונים דכיצד הותר לתת מים ע"ג הטלית, ושם המים מכבים את האש, (בשונה מנתינת מים בכלי דהוא ע"י גרמא שהאש שוברת את הכלי, ואז המים מכבים אותה). ועל כך עונים דאינו פס"ר. וכמו שכתב הב"י יסוד זה בסי' שלד (דף קט ע"ב) בביאור דברי הרי"ף, דס"ל לאסור לתת מים ע"ג טלית, מדין קירוב כבוי, ומאידך התיר ללבוש את הטלית כדי שע"י הניענוע בלבישה, תכבה האש והתיר אפי' במתכוין לכך, והיינו טעמא, כיון שבנותן מים הוא קירוב כבוי. ופירש הב"י, כלומר, לפי שנותן מים להדיא. ע"כ. ומבואר דקירוב כבוי הוא ע"י דבר שמכבה. (אלא דברי"ף ס"ל מהאי טעמא לאסור אף נתינת מים ע"ג טלית, ולדידן פסק מרן שם (סימן שלד סכ"ב) דשרי, כהני ראשונים דחשיב גרם כבוי, מכמה טעמים וכגון הנ"ל, דאינו פס"ר). וכן הוא ככל האמור בר"ן במיוחסים (שבת קכ ע"א) דהקשתה הגמ' לר' יהודה שהתיר לשים מים על טלית, מן הברייתא שהתירה רק ללבוש את הטלית, ולא לשים מים. וביאר הריטב"א דס"ל כנ"ל, לחלק בין דבר שמכבה דהיינו מים, למונע. ואילו ר' יהודה דקי"ל כוותיה דס"ל כר"ש בן ננס, ביאר הריטב"א שם (עמוד ב), דס"ל לחלק בין כלי עם מים שאסור ליתנו תחת הניצוצות, לבין טלית, כי כאן זהו פס"ר וכאן לא, ולכן הוי קירוב כבוי. וכ"כ ככל האמור האור זרוע (שבת סימן כח). ע"ש. ומינה למפסק גרמא, כגון שעשוי לכבות אור, שאינו גורם לכבוי ע"י ששופך על האש חומר שמכבה, אלא שמנתק את החשמל, ובזה מונע מהחומר בערה מלהגיע, דכל כה"ג אינו קירוב כבוי אלא גרם כבוי. (ומה שיש לדון ולאסור הוא משום שנוגע בחומר הבערה, וכדלקמן סימן הבא, לך ראה שם). וה"ה להיפך להדליק, שאינו גורם לבערה כגון שגפרור יתחכך וידלק, כי זה קירוב שאסור, אלא כל שגורם הוא לחומר הבערה (הוא החשמל) להגיע, ובעוברו תוך החוט להט נדלק, הוי גרמא. [ברם באמת נראה כי יש להשיב על הקושיא שהביאתנו הלום, מדוע מותר להניח כלי ריקן לקבל ניצוצות, הלא הוי פס"ר שיכבה. כי יש לומר דניצוץ שנופל לכלי, אינו פס"ר שיכבה, כי יתכן שיתעכב שם מעט, ואפי' שיקפוץ ממנו. וכפי שיראה הרואה רתך המרתך מתכת, שכן קורה. ומהאי טעמא מעדיפים לתת מים בכלי לקבל ניצוצות, ולא רק להניח כלי ריקן, וכדאיתא בשבת (מז ע"ב). אך מ"מ נראה כי החידוש שכתבנו לעיל דלכו"ע במניעה (ולא כיבוי) אינו קירוב כיבוי, הוא נכון. וכפי שהוא מוכרח בשיטות הראשונים שיובאו בסמוך, ואפושי פלוגתא לא מפשינן. ומה גם דכן מבואר בראיות הנזכ"ל, וע"ע בשבת (קכ רע"ב) דג"כ מבואר החילוק בין מניעה לכבוי, כי האחרון חמיר טפי.]ובר מין דין הלא נאמרו בראשונים עוד ביאורים אחרים בדין קירוב כבוי, דלך נא ראה בשו"ת תפלה למשה (ח"ב סימן כג אותיות א,ב) דאסף כעמיר גורנה ראשונים רבים דביארו אחרת את דין גרם כבוי, דהנה רש"י (שבת מז ע"ב) ביאר דגרם כבוי הוא כשנעשה ע"י פועל אחר, (שהדליקה שוברת את הכלי, ואז נשפכים המים). משא"כ בקירוב כבוי, שעצם הדבר שנתנו, דהיינו המים, מכבים, בלי גורם נוסף. ולך ראה שם דאסף לכעשרה ראשונים העומדים בשיטה זו. ונמצא דלהני אשלי רברבי מפסק גרמא שפיר חשיב גרמא, כי גם הוא פועל ע"י גורם נוסף. וכל היכא שאין גורם נוסף, לא יחשב גרמא. וכ"כ בשו"ת דברי מרדכי (סימן כב אות לה) ללמוד מהני ראשונים לאסור נתינת חיטים בתוך ריחים של מים מדין קירוב כבוי. וכ"כ בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ב סימן יח אות ג) לגבי שימוש בבוילר, דכל שבא בלא גורם נוסף הוא קירוב, ואסור. ע"ש. [אולם גם בהני ראשונים על כרחך להגיע לדברינו האמורים לעיל, כי גם להם תקשי מדוע הנחת כלי ריקן תחת הניצוצות אינו קירוב כיבוי. ועוד תקשי להו מדין הנחת עור של גדי ע"ג תיבה בוערת שהותר, כדאיתא בשבת (קכ ע"א), ובשו"ע (סימן שלד סכ"ב), והלא שם הוי קירוב לדידהו, ועל כרחך לחלק כנ"ל, בין מניעת דליקה לכיבויה. וכ"כ בשו"ת מחזה אברהם (ח"א ר"ס מב) לבאר את רש"י, דמחולק בין מניעה לכבוי. (ועל כן למד דלרש"י הפעלת שעון שבת בשבת הוא קירוב כבוי שאסור).] ועוד יש לתוס' שבת (מז ע"ב ד"ה מפני), דכתבו כי קירוב כיבוי היינו שמערה את המים ע"ג הניצוצות ממש באויר, או שמקרב את המים לתוך הניצוצות ע"י הרמת הכלי לכיוונם, וכן ס"ל לעוד ראשונים ע' בב"י (סימן שלד דף קט ע"ב) סוד"ה והרי"ף, ולהם פשיטא דמפסק גרמא חשיב גרמא. וע"ע בשו"ת מחזה אברהם (ח"א סימן מב ד"ה ולפ"ז), דפסק כתוס' הנ"ל להקל, דכן ביאר הגר"א בסי' רסה את הרמ"א בסוף הסימן, ועע"ש. ולפי"ז לדידן יש להחמיר, ואכ"מ. דעת מרןובבואנו הלום אמרתי לבא בקיצור נמרץ בביאור שיטת מרן בהני מילי בסי' תקיד, ובסי' שלד סעיפים כב-כד. דהמעיין בב"י (סימן שלד דף קט רע"ב) יכול לפרש ולהבין בכמה דרכים, ומפני יראת האריכות לא אשלול פירושים אחרים, רק אפרש את אשר נלע"ד בביאור דברי הב"י, וההכרח לכך הוא בהתיישב דברי מרן יחד עם דבריו בסי' תקיד.ישנם שני דינים, גרם כיבוי, וקירוב כבוי. בגרם כבוי יש אופן שאסור אף שהוא גרמא, והוא, כשעושים את הגרמא בגוף חומר הבערה, או בלהבה. וכמו שחילק הרא"ש ביצה (פ"ב סי"ז) ותפס כוותיה מרן (סימן תקיד). אך כל זה אינו נוגע לדין קירוב כבוי שהוא מקרה אחר, והוא חל אף כשאינו נוגע בחומר הבערה. ועל כן לכאורה היה לקרותו גרמא, ובכל אופן אסור, וחילוקו בואר לעיל בין גרמא לקירוב. ומלבד זאת מצינו כי נחלקו הרי"ף והרא"ש כנגד הרמב"ם בדין קירוב כבוי, דהרי"ף והרא"ש ס"ל כי כל שימוש במים הוי קירוב כבוי, שהמים מכבים את האש ולא רק מונעים את המשך ההתפשטות של הדליקה. (ולכן ס"ל כי אסור לשפוך מים על טלית. ואולם גם להם שרי לשים מים בכלי, כיון שזהו גרמא מדין אחר, מאחר וצריך שהאש תשבור את הכלים, ורק אז נשפכים המים על האש ומכבים, ובזה לכו"ע הוי גרמא). ואילו לרמב"ם וסיעתיה, וכן פסק מרן, זהו גרם כבוי כי אע"פ שמשתמש במים, מ"מ כאן המים פועלים בצורה של מניעת הדליקה ולא בכבוי, כי אינם נשפכים על האש, אלא האש מגיעה אל המים, ולא מצליחה לעבור הלאה, ולכן נכבית. ומקרה זה הוא בתווך בין כיבוי לבין מניעה, ובזה נחלקו הני ראשונים, האם להחשיב כאן שמים מכבים, וממילא הוי קירוב. או שהמים במקרה זה מונעים, ולכן הוי גרמא.ונחזור לדין גרמא שבואר שאסור כשנוגע בחומר הבערה, כי גם במקרה זה יש אופן שמותר, והוא כשאינו פס"ר, וגם כשנעשה כלאחר יד, (והוא מקום פסידא, ככל גרמא שהותרה רק במקום פסידא וכדלקמן בסימן הבא). ולכן ביאר הב"י, דשרי ללבוש טלית בוערת, כדי שע"י הלבישה שמא תכבה האש, מכח הנענוע. (והטור אסר, כיון שזהו כבוי בגוף החומר בערה, ומ"מ מרן ס"ל דבצירוף כל הני טעמי יש להקל אף בכבוי שכזה). וע"ע בדעת מרן לקמן סימן הבא (אות א והלאה, ואות ד בתחילתה ובסופה, ואותיות ה,יא). לדון משום קירוב כיבוי, המבואר בשבת (מז ע"ב) דאסור לכו"ע, וא"כ לכאורה ה"ה הכא בנידו"ד, יש לאוסרו.

בספרי האחרונים

ה. (((וחזי))) הוית לגר"נ קרליץ שליט"א בספר חוט שני (שבת סוף ח"א, בסוף קונטרס החשמל אות י) דדיבר בזה בחריפות, וכתב, בתקופתנו יצאו כמה וכמה אנשים שרצו להתיר מלאכות שבת ע"י גרמא והסרת המונע וכדו', ועפי"ז התירו הפעלת מכשירים חשמליים, וכסא גלגלים וכדו' ע"פ שיטה זו. וכבר נתפרסם מגדולי ישראל זצ"ל ויבדלח"ט גדולי ישראל שליט"א לאסור כל שמוש בהתרים אלו. ע"כ. אך לא כתב טעם בדבר, רק ציין לע' בסוף פרק כירה בתוס' ובראשונים, שישנם שם כמה סוגי חילוקים בסוגיית גרמא, ולא נחית לפרש מה טעם ומקור לדבריו בגוף הדברים. ועוד הוסיף שם, שזהו פירצה חמורה בחומות השבת, וקלות ראש בקדושת והלכות שבת. והמתבונן בשורש סוג קולות אלו יווכח כי מקורם באנשים שמחפשים פתרונות לבעיית הדת ר"ל, וחלילה להקל או להסתמך על היתרים אלו. ע"כ. ואי משום הא לא איריא, ופשוט, ואין לנו לגזור גזירות מדעתינו, ואכמ"ל. ובשעה"צ שם (ס"ק י) הביאו דבשו"ת שבות יצחק מהרה"ג ר"י דרזי שליט"א (ח"ו עמ' קלח) הביא משמיה דהגרי"ש אלישיב שליט"א שאסור מעיקר הדין להשתמש בטלפון גרמא, כטלפון רגיל ממש, ואפי' מי שצריך לטלפן בשבת משום פקו"נ, עדיף שישתמש בטלפון רגיל כדי שלא יטעה לחשוב שיש מקום להקל להשתמש בטלפון זה כשאין היתר דפקו"נ. והוסיף שם עוד, דאין להשתמש בכל המכשירים הנ"ל אף אם ימציאו אופן שלא יעשה בו שום איסור מדינא, דהוה פרצה גדולה. עכ"ל. ועע"ש בשו"ת שבות יצחק (ח"ו עמ' קלח) דהביא מכתב מהגר"מ פיינשטין זצ"ל אל מכון צומ"ת, שאינו מסכים לעצם השימוש בגרמא, ע"ש.

(((שוב))) אינה ה' לידי ספר מערכי לב להרב זאב לב שליט"א (ובפרק שביעי) עמד באורך לגבי מפסק גרמא, וגם הוא יצא להחמיר, וחלו דאין להוכיח מדין סגירת דלת בפני הנר, כיון שאין הרוח עושה כאן הבערה וכבוי, וממילא סגירת החלון אינה עושה להיפך. ודבריו נאמנו מאוד וכנ"ל. אך מ"מ לא נחית להכי דראיית הרב הלפרין שליט"א מדין סגירת חלון בפני מדורה עדיין במקומה עומדת, כי שם יש הבערה ע"י הרוח, וגם יש כבוי, וכמו שהבאנו לעיל בראש אמיר את לשון היראים. ובזה גם הוסרה הערתו (עמ' רמו) שבמתג גרמא בעקבות חסימת האור נעשית פעולה חיובית, סגירת מעגל חשמלי, ואילו בסגירת חלון נעשית פעולה שהרוח מפסיקה לכבות את הנר, ומהיכי תיתי למילף קולא זו. אך ברוח על מדורה עושה כבוי, וממילא סגירת החלון עושה פעולה חיובית, הבערה. (אך עצם הערתו נכונה, וכאשר גם אנו הערנו לעיל (סוף אות ב)). ועע"ש שהאריך, וגם הוא טען (עמ' רסה) דיש לחלק בין מפסק גרמא שהוא מכשיר כללי המתוכנן בכשרון של טכנאי חשמל, וכולו בנוי למטרה זו, בכה"ג אין לדון אם האדם מבצע פתיחה או נעילה, גדר חיוב או שלילי וכדו', ורק יש לדון על אם התוצאה מביאה למלאכה. ע"כ. וזה קרוב לדברינו דלעיל. שוב ראיתי שהובאו עיקרי טענותיו באינצקלופדיה תלמודית (כרך יח דף תרנט וכו') והודפס בתחומין (ח"ב עמ' 57), ובהלכה ורפואה (ח"ג עמ' רפא).

(((ועתה))) אינה ה' לידי ספר קדושת השבת להרה"ג רבי משה הררי שליט"א ושם (בסעיף כב) עמד על מדוכה זו באורך, ואסף את שיטות הפוסקים, כי בשו"ת ציץ אליעזר (חכ"א סימן יג ס"ק כא) גם הוא ס"ל לאסור מכשירי הגרמא. וכ"כ הגרח"ד הלוי זצ"ל בשו"ת עשה לך רב (ח"ז עמ' קסא), ובעמ' רז הביא הרב קדושת השבת שבעתונות החרדית שנת תשמ"ה פורסם מכתב לאסור בזה האיסר, וזה תוכנו, פשוט וברור שעל פי דעת תורה"ק אסור להפעיל כלים חשמליים ע"פ ההמצאות הטכנולוגיות של גרמא וכח שני, הדבר אסור הן מצד שההתרים עצמם מפוקפקים, וגם אם מותר הדבר, הרי שא"א לשמור על תנאי ההיתרים. נוסף על כך גורם הדבר להריסת ולעקירת שמירת השבת, והפיכתה ליום חול. והחתומים מטה הם הגרא"מ מן שך (זצ"ל), הג"ר יעקב ישראל קנייבסק (זצ"ל), הגרי"י ויס (זצ"ל), והגר"ש וואזנר שליט"א. והובא זה בשו"ת עשה לך רב הנ"ל. ועוד הוסיף הרב קדושת השבת, כי מצויים עמו גלויי דעת מאותו זמן (חודש אב תשמ"ה) מאת הגר"ש וואזנר שליט"א ובית דינו לאסור, וכן מהגר"נ קרליץ שליט"א ובית דינו, ומחברי הבד"ץ העדה החרדית, ובראשם הגר"י פישר זצ"ל, והגרמ"א פריינד זצ"ל, והגרי"מ דושנסקי זצ"ל. וכן מהגרא"ל שטיינמן שליט"א, והג"ר גדליה נדל שליט"א. עכת"ד.

דרך הגרמא של מפסק גרמא אינה ניכרת בחושי האדם

(((וכ"כ))) לדחות את היתר מפסק גרמא בספר אשמרה שבת (פרק יט אות ז) ע"ש. וכן הרה"ג אשר זליג וייס בהערותיו (שבסוף ספר אשמרה שבת). והוסיף שם עוד טעם לאסור מפסק גרמא, והוא היות וחיובי תורה הם רק בדברים שחושי האדם משיגים אותם, ועל כן האוכל תולעים שאינם ניכרים אלא במקרוסקופ, או הפסק אות בסת"ם הניכר במקרוסקופ, מותרים המה, ואין בהם איסור. ממילא מפסק גרמא שפעולת הגרמא פועלת בדרך שאין חושי האדם מסוגלים להכירם, אינו גרמא, ואין לנו להתייחס אלא לתוצאה, דחזינן שאדם זה הדליק, ונדלק המכשיר החשמלי.

(((וע"ע))) בזה בספר נשמת אברהם סופר (ח"ד עמ' רטו), ובאנציקלופדיה הלכתית רפואית (כרך ו עמ' 573 הערה 134,137), וכן בספר החשמל בהלכה (ח"ב עמ' 13) מה שהביא מספר מאורי אש (עמ' 112) דאף שלא רואים חשמל חשיב ממש.

(((ואחר))) מופלג אינה ה' לידי שו"ת מבקש תורה (ח"ה סימן א) להרה"ג ר' יצחק קופמן שליט"א וגם הוא אסר שימוש לכתחילה במכשיר גרמא, וחילק כאמור בין היכא שהוא עומד וערוך לכך, לבין דין השו"ע גבי חלון. ברם דין גרמא יש לו, ועל כן במקום צורך רפואי בבתי חולים וכיוצ"ב עדיף להשתמש במכשיר זה. אך שלא במקום צורך, אסר בזה האיסר מכל וכל. והביא מכתב מאת הגרי"ש אלישיב שליט"א הנדפס בספר שבות יצחק (ח"ו סימן טו) דגם אם ימצאו דרך להפעיל (מכשיר) חשמלי בלי שיעשה בו שום איסור מדינא, מ"מ אין להתיר השימוש בו, דהו פירצה גדולה. ועיין בחזו"א (סימן נב ס"ק ו) באיסור פתיחת מטריה בשבת משום אוושא מילתא טפי, וניכר בו עובדא דחול, וגורם פירצה. והרי אסרו כילה מפני שאינן בני תורה. והוא דבר המסור לחכמים לגדור גדר במקום הפירצה. וזה יותר חמור מאיסור פרטי ליחיד, כי זה גדר לעם כולו ולדורות. עכ"ל. ועוד סיים הרב מבקש תורה, שהסכים עמו בעל פה הגרח"פ שיינברג שליט"א, והגר"י נוייברט שליט"א במפורש בשם הגרשז"א זצ"ל. ובהסכמת ספרו מאת הגר"מ שטרנבוך שליט"א גם כן עמד על כך, ואסר שימוש במכשיר גרמא לכתחילה, ובנוסף דחה גם את דברי מחבר אחד שיצא בחדשות שגרמא אסור מהתורה במלאכת שבת אם הכל מונח בכלי אחד (כעין כלי מצרף). [וכוונת אותו מחבר לאסור מהתורה שימוש במכשיר גרמא, ומר ניהו מחבר שו"ת שבות יצחק שם.] והמחבר לא הביא שום דעה מהפוסקים המקובלים, רק בעל פה מעתיק שמועות מפוסקי זמנינו, וצריך לבדוק ולברר. אבל להרחיק [כצ"ל] לכת שמותר אפילו לחלל שבת באיסור דאורייתא, מלבד לא להשתמש בגרמא שהותר ע"י גדולי הפוסקים כאן בבתי חולים. [כי כן דעת השבות יצחק דעדיף לחלל שבת באיסור דאורייתא לצורך חולה מסוכן, ובלבד שלא להשתמש במכשיר גרמא, מחשש לתקלות שיגררו ויקלו עמו אף שלא לצורך חולה, ולטעמיה דהוי איסור דאורייתא, [] וכנ"ל (אות ה).] במח"כ אני קורא בדברים אלו "אשר התרת אסרתי ואשר אסרת התרתי", וכל הלכה שתחילתו להחמיר וסופו להקל אינו דין. ומעיקר הדין ראוי לאסור גרמא שעלול לקעקע שמירת שבת לגמרי, ובמעלית גם כן פירסמתי כאן בהר נוף דעתי לא להתיר. אבל במקום צורך דחוף כמו בבתי חולים יש להתיר עכ"פ בגרמא. ואם לדבריו בבתי חולים בבני ברק לא התירו גרמא, [כן העיד השבות יצחק] יש להם מסתמא דרך אחרת. אבל נראה דאין כאן איסור דאורייתא. ואם כי יש כאן הערמה ניכרת, גם במכירת חמץ וריבית התרנו, ועל גדולי הדור לעמוד בפרץ. וכפי הנראה הסכמתם להתיר גרמא לצורך גדול כמו בבתי חולים, ואין לפקפק בהוראתם. ויודע אני שהגאון בעל "מנחת יצחק" זצ"ל התיר לבתי חולים במקום דוחק כהנ"ל. עכ"ל. הרי שסובר שהוי איסור דרבנן, ויש להקל בעת הדוחק. שוב ראיתי שהדפיס הסכמה זו בספרו שו"ת תשובות והנהגות (ח"ד סימן פה) הנדפ"מ.

האם מפסק גרמא נחשב גרמא

ו. (((וחזיתיה))) למרן שר התורה פאר הדור והדרו רבנו עובדיה יוסף שליט"א בספר הליכות עולם (ח"ד תצוה הערה ל ד"ה ובדבר), דכתב להתיר שימוש בטלפון הפועל על פי גרמא [כנראה הוא טלפון של מכון צומ"ת, ולא של המכון המדעי טכנולוגי, ושמו שבתפון. וע' לגבי דרך פעולת טלפון זה בשו"ת מעשה חושב (ח"א סימן ו). ויש להשיבו, ואכ"מ. וע"ע בספר מערכי לב (פרק שביעי נספח ב עמ' רע) לגבי טלפון זה, ודרך פעולתו בקיצור. וע' בספר קדושת השבת (עמ' רג, וע' רטו) שהביא כי הודפס בתחומין (ח"א עמ' 517) הסכמת מרן רבנו עובדיה שליט"א, והרה"ר לישראל הגאון הרב גורן זצ"ל לטלפון זה.] ושראהו מקרוב, ואחר העיון בפוסקים, והתיעצות עם גדולי תורה, נראה שיש להתיר. אך רק לצורך רפואה ובטחון וכדו' צרכים חיוניים. והביא להקת פוסקים המקלים בגרמא אף שלא במקום הפסד. ואף הרמ"א (סימן שלד סעיף כב) שהתיר רק במקום הפסד, יודה כאן שהוא צורך חיוני, כגון רפואה ובטחון, ובודאי שיש להתיר לכל הדעות. עכת"ד. והן עתה ראיתי הסכמה בכת"י שנתן מו"ר שליט"א למכון צומ"ת לגבי מערכת אזעקה למניעת פריצות בבתי כנסת שרבו בזמן האחרון. ועוד מכתב מכ"ד אלול תשל"ח לכבוד הר' ישראל רוזן שליט"א ראש מכון צומת, הסכמה להיתר שימוש בטלפון של מכון צומת, ונלקח לשונו והודפס בהלכו"ע הנ"ל. שוב ראיתי שכ"כ בספר ילקו"י שבת (ח"ה עמ' קצז) להתיר שימוש בטלפון של צומת, ושכ"כ מו"ר בירחון אור תורה סיון תשל"ט. וחזינן דס"ל להחשיב מפסקים אלו כדין גרמא.

(((ולכאורה))) יש להשיב על כך, דמאחר והמפסק עשוי לצורך הפעלת וכיבוי החשמל, א"כ שוב י"ל דכיון שהוקצה לכך, לא יהיה זה גרמא, אלא חיוב גמור, דכ"כ כיוצ"ב רש"י (שבת כט ע"ב) במתני', לא יקוב אדם שפופרת של ביצה וימלאנה שמן ויתננה על פי הנר בשביל שתהא מנטפת. ופרש"י שם, ד"ה שתהא וז"ל, וטעמא משום גזרה שמא יסתפק הימנו, וכיון שהקצהו לנר חייב משום מכבה. ע"כ. והעתיקו הב"י להלכה (ר"ס רסה). וכ"כ ביתר ביאור המאירי (שם), ע"ש. וכ"כ עוד ראשונים דכ"כ הר"ן בהלכות (דף יג רע"א), וכ"כ הר"י מלוניל (שם), ובארחות חיים (הל' תפילת ערב שבת סימן טז) וז"ל, דכל דתיקנוהו בנר חייב משום מכבה, וכ"כ הכל בו (הל' פירוש במה מדליקין סימן לו), דכיון שהקצוהו בנר חייב משום מכבה, וכ"כ הנמוק"י (שם), ובאהל מועד (שער שבת דרך ב). וצריך ביאור מדוע תלו את איסור הכבוי בכך שהשמן הוקצה לנר. אלא דהוקשה להם מה שייך כאן איסור מכבה, והלא אינו שופך חומר כיבוי על האש, אלא רק נוטל מחומר הבערה שעדיין לא הובער, ובזה מותר גמור (וכן תקשי דלכל היותר הוי גרמא ולא כבוי בידים). ועל כן מתרצים, דכיון שהוקצה לכך שוב זהו גוף הנר, והנוטל מן השפופרת זהו כנוטל מהשמן של הנר עצמו, שכבר האש יונקת ממנו, ולכן חייב משום מכבה. וכ"כ לפרש את רש"י כהבנתנו, בשו"ת דברי מרדכי (ח"א סימן כב אות לו) דהוקשה לרש"י, מה איסור להסתפק מן השפופרת, וכי אם היה עומד כלי שמן למעלה מנר דולק, ונשברה הכלי בשבת, וזוחל השמן אל הנר, היתכן לאסור לקבל השמן קודם שיגיע לנר, מטעם דנאמר שזה מקרי מכבה, משום שאם לא היה מקבל השמן היה יורד לנר, והיה דולק. זה ודאי ליתא. על כן פרש"י, דהא דאסור להסתפק מן השפופרת, הוא משום שהשמן שבשפופרת הוקצה לנר שיהיה דולק, על כן אם ימנענו בשבת מלהדליק, נקרא מכבה, ואסור מן התורה. עכ"ל. וכל זה דמי להכא שהמפסק הוא חלק מהפעלת המכשיר, ואי אפשר לקוראו רק הסרת המונע, אלא הוא מפעיל. ועוד ראה שכן כתב כדברינו אלו הפמ"ג (סימן תקיד משב"ז ס"ק ו), דמיירי התם בגרם כבוי שמותר בשבת (לשיטתו) והוא כשעושה כבוי באופן חיצוני לבעירה ולא בחומר הבערה, דהיינו שפיכת מים על טלית, וכתב לחלק דאף שגרם כבוי כזה מותר לגמרי (לשיטתו דשרי אף שלא במקום הפסד בכה"ג), מ"מ כשעושה כן בדבר שיוחד לבעירה אסור. ולכן לסובב סביב הנר דבר שכשתגיע אליו הלהבה תכבה אסור, כיון שהנר הוקצה ומיוחד לבעירה, ובכה"ג אסור גרם כבוי. עכת"ד. ומפורש דכל היכא שהוקצה ומיוחד הוא לכך, אפי' שעושה דבר המותר, בזה אסור. ומינה לנידו"ד, כי יש לומר שאין למפסקים הנ"ל, הן של המכון מדעי טכנולוגי, והן של מכון צומ"ת, שם של גרמא, כיון שהמפסק בנוי וערוך להפעלת המכשירים החשמלים, וכל כה"ג אינו גרמא, אלא עצם ההפעלה. וכדמוכח מדברי רש"י וסיעתיה, דהמסתפק מן שפופרת של ביצה שמנטפת לתוך הנר, חייב משום מכבה, לפי שהשמן ערוך ומוכן לנר, ועל כן אינו גרמא, אלא מכבה גמור שחייב עליו. ומינה בק"ו להכא, דעסקינן בהפעלה דחמירא טפי מכבוי. וכ"כ כדברי הפמ"ג בספר דברי מנחם מרדכי (סימן שלד הגה"ט ס"ק ד), ובספר דברי צבי (סימן תקיד על מ"א ס"ק ז). וע' בזה בשו"ת יבי"א (ח"ג חאו"ח ס"ס ל). וע"ע בזה כאן בהערה ולא אעלים מעיני הקורא את אשר הוקשה לי, והוא דהנה נמצאו בכמה ראשונים דכתבו כי נר שמן שצפים בשמן חתיכות שעוה, מותר ליטלם, ואין בזה איסור כיבוי. דכ"כ הראב"ן (סימן תמז), ושרק את השמן אסור ליטלו והוי מכבה. וכ"כ הכל בו (הל' יו"ט סימן נח) בשם ספר השלחן שחיברו רבנו גרשום. וכ"כ הארחות חיים (הל' יו"ט סימן נד), ובספר אהל מועד (הל' יו"ט דרך חמישי נתיב ג), וכ"כ המרדכי ביצה (סימן תרפג), ובהגהות מיימוניות (הל' יו"ט), ובהגהות אשרי ביצה (פ"ב סי"ז), ובאור זרוע שבת (סימן כח, וע' במהדורת מוסד הרב קוק (דף פו בהערות ס"ק כו) שכ"כ עוד ראשונים). וכל זה סותר לנ"ל, כיון שהחלב יוחד לצורך בעירת הנר. ובפשטות י"ל דפליגי (והכל בו יש ליישב דליה לא ס"ל). איברא דהמ"א (סימן תקי"ד ס"ק ה) כתב בשם היש"ש, דאף לרא"ש שרי ליטול חתיכת שעוה. וכ"כ עוד אחרונים להלכה, דכ"כ הרב אליה זוטא (שם סס"ק ה), והט"ז (ס"ק ו) ושאף הרא"ש יודה. וכ"כ הנהר שלום (סס"ק ה), ובחמד משה (ס"ק ב) ושכן יודה הרא"ש. ובספר יד יוסף (ס"ק ד), ובשו"ע הרב (שם), ובספר הלכה ברורה (ס"ק ד), ובפתח הדביר (סימן רנה ס"ק א), וכ"כ בתפארת שמואל שעל הרא"ש ביצה (פ"ב ס"ק ז) בדרך אפשר, שגם הרא"ש יודה. וראינו כי רבים כתבו כן בדעת הרא"ש, ולא הצלחתי להעלות יחדיו את שני הפרטים, דכיון דהשעוה מיוחדת לנר ונוגעת בשמן, שוב הוי כבוי, ולא גרע מהנוטל מן שפופרת של ביצה שעל גבי הנר, דהוי כבוי כיון שמיוחדת לכך.שוב בינותי דיש לחלק, כי אף בהוקצה לכך, כל שנאסר הוא רק כשהתחיל להשתמש במה שהוקצה. כי בשפופרת כבר החלה לטפטף, וא"כ התחיל להשתמש בשמן שהוקצה ונמצא בשפופרת. (וכל השמן חשיב יחידה אחת, מחמת שהוא גוף אחד, ואינו נפרד). משא"כ חלב שהוא נפרד מהשמן, ועדיין לא החל להשתמש בו, רק הוא מונח בנר. ויש לחזק זאת ע"פ ביאור הר"ח והרי"ף ביצה (כב ע"א) גבי קנסא שרי, דשרי ליטול עצים כל עוד האבוקה לא אחזה בהם, ושם יוחדו לבערה, ותקשי מדין שפופרת. ואף שרש"י גורס שם אחרת, לא מסתבר שיחלוק על הדין. וגם הר"ח מסתברא שיודה לפרש"י בדין שפופרת, שאיסורו נובע מחמת שהוקצה לכך, כי לא מצינו פירוש אחר. ותקשי א"כ כיצד שרי ליטול מהעצים שיוחדו לבעירה. וע"פ האמור אתי שפיר, כיון שעדיין לא השתמש בהם. ואין לומר לפי"ז כי כל שיש לומר דמפסק גרמא חייב ואינו גרמא הוא רק בשימוש בו לכבוי, שכבר משתמש בחשמל, ואז כשמנתקו חשיב כבוי. משא"כ בהפעלה שעדיין לא השתמש בחשמל, לא יחשב מדליק אלא גרמא. כיון שגם בהפעלה כבר משתמש בחשמל, וכמו שבואר לעיל (הערה א) שהמפסק כל הזמן משתמש בחשמל, ורק שאין הכבל מתמלא עכב ריקונו. .

(((אולם))) יש להשיב על כך, והוא בהקדים דברי הרא"ש ביצה (פרק ב סימן יז) דנחית התם לבאר את החילוק בין המניח כדים עם מים לפני המדורה דשרי מדין גרם כבוי, (שהותר במקום הפסד, ע' רמ"א (סימן שלד סימן כב), וע' בזה בסימן הבא (אות ו והלאה)), לבין הנוטל שמן מן הנר דחייב משום מכבה, כי כאן נוטל מגוף חומר הבערה, וכל שנוטל מהשמן או מהאש הוא גרם כיבוי שחייב עליו, משא"כ בכדי מים שהם דברים חיצוניים לאש, הוי גרם כיבוי. וקי"ל כרא"ש, וכדפסק מרן (או"ח סימן תקיד ס"ג). וגם הרא"ש יסבור את חידוש רש"י בשפופרת דהוא משום שהוקצה, וכמש"כ להדיא בספר דברי צבי (סימן תקיד על המ"א ס"ק ז) דלדעת הרא"ש דגרם כבוי בחומר הבערה חייב, הוא מפני שהחומר בערה הוקצה לבערה, וכל שהוקצה לנר חייב, וכדברי רש"י ביצה (כט ע"ב) הנ"ל. וכ"כ הפמ"ג (סימן תקיד משב"ז ס"ק ו) המובא לעיל בסמוך, ועע"ש. וע"ע לקמן סימן הבא (אות ד) הכרח לכך. וגם דפשט הדברים נראה כן, דכיצד יבאר הרא"ש את דין המסתפק מן השפופרת שחייב, בזמן שהסברא נותנת שהוא היתר גמור. ואשר נראה, דרש"י תירץ על הקושיא מדוע בכלל מתייחס הכבוי אליו, והלא דמי למונע מעץ מליפול למדורה דהוא היתר גמור. ועל כך עונה, כיון שהוקצה לכך. ועל הקושיא מדוע הוא איסור תורה ולא חשיב גרמא, על כך עונה הרא"ש, כיון שנוטל מגוף חומר הבערה, וממילא הוי גרמא שחייב עליה, כשם שהנוטל מהשמן שבנר (בלא שפופרת). דאע"פ שהכיבוי יהיה עוד חצי שעה לא חשיב גרם כיבוי דרבנן, אלא חייב עליו כיון שנוטל מגוף חומר הבערה, ואין הכבוי נעשה על ידי דבר צדדי. ומעתה שוב נשוב לענין מפסק גרמא כי לכאורה המפעילו לכבות מכשיר חשמלי ע"י ניתוק המגעים, הרי זה ממש איסור קירוב, ודמי לסותם את הנקב של השפופרת של הביצה המנטפת, שפשוט שחייב משום מכבה. (אע"פ שהיה מקום לטעון שזהו גרמא, מ"מ תירצו רש"י וסיעתיה הנ"ל כיון שהשפופרת הוקצתה לכך אינו גרמא). וכ"כ בשו"ת דברי מרדכי (סימן כב אות לז) דפשוט דלאו דוקא מסתפק חייב, אלא אף מונע מהשמן ליפול. ע"ש. וכ"כ בשו"ת יבי"א (ח"ג חאו"ח סימן ל אות ו), ע"ש, וה"ה הכא, שהמפסק מנתק את המגע החשמלי ע"י פעולת גרמא, אבל כל זה לא יחשב גרמא, כיון שהוקצה לכך. ומינה נילף בק"ו כשהמפסק גרמא גורם הדלקה, דחמיר טפי מכבוי, דיחשב כמדליק ממש, ולא רק גרמא.

(((ואשר))) נראה דכל זה לא דמי לנידו"ד, גבי מפסק גרמא שכבר בראש אמיר ביארנו את דרך פעולתו לך ראה שם, שבהפעלת מפסק גרמא לכבות, האדם בלחיצה מרים תריס, ובזה לא נוגע כלל בחומר הבערה, כי התריס מונח מחוץ למעבר הזרם, ואח"כ כעבור כמה שניות מגיע פולס אור שגם הוא חיצוני ולא נוגע בחומר הבערה, והוא מאיר על חוט הארקה (שהוא נוגע בחיבור החשמלי), וגורם לכך שהארקה תפעל, ואז נפתח המעגל החשמלי, ורק בזה נגענו בחומר הבערה, וא"כ הגרמא נעשתה מחוץ לחומר בערה, וכל כה"ג לא דמי לרא"ש דמיירי בנוגע. ולא מבעי לדעת הב"ח וסיעתיה דלקמן סימן הבא (אות ט), דלמדו ברא"ש דמתיר לתת דבר סביב הנר, שימנע ממנו לדלוק אח"כ, אע"פ שהוא נוגע בנר, כיון שהוא חיצוני לחומר הבערה, ואינו גוף החומר בערה. אלא אף לדידן דאתכא דמרן סמכינן ופסק (סימן תקיד ס"ג) לאסור בזה, מ"מ כאן כלל אין המפסק נוגע בחומר הבערה, וכאמור שהוא חיצוני לגמרי, וא"כ חשיב גרמא אף לדעת מרן. וגם אם יתעקש המתעקש דכיון שכל המערכת הזאת נמצאת בתוך קופסא שבה עובר החשמל, חשיב נוגע בחומר הבערה (שהוא החשמל), דבר שאינו נראה. מ"מ לכל הפחות יש לומר דכל כה"ג כבר יודה מרן לב"ח וסיעתיה, דכיון שהוא חיצוני חשיב גרמא, שהרי הבנת מרן ברא"ש הם חידוש ופשטות דבריו מורים כב"ח. ובר מין דין יש מקום בראש לומר, דכלל לא שייך להקצות חשמל, כיון שאין מושג של כמות חשמל שנמצאת שמורה בחברת החשמל, כי בכל רגע מיצרים חשמל חדש, והוא עובר כהרף עין קרוב למהירות האור ומשווק לשימוש, וכן הוא להיפך כי אם אין ביקוש לחשמל, דהיינו אם לא מפעילים מכשירים חשמליים, אין יצור חשמל בחברת חשמל, ושני הדברים תלויים זה בזה. ונמצא דכשמפעיל מפסק גרמא להפעלת החשמל, לא יוחד והוקצה החשמל, שהרי כלל לא היה בעולם, רק כעת היה, ואחר רגע אינו, ומגיע חדש תחתיו שרק ברגע זה יוצר. ודמי ללו יצוייר שהשפופרת היתה בכל עת מתמלאת בשמן בדרך נס ומתרוקנת, דהמסתפק ממנה לא יהיה חייב, כיון שלא הוקצתה. [איברא די"ל כי בכל רגע מה שמיוצר מוקצה ומיוחד הוא להדלקה, וצ"ע. ומ"מ לפי החילוק הנ"ל יצא כי בבטריה יהיה אסור להשתמש במפסק גרמא, וכגון בקלנועית. ומ"מ בלאו הכי יש את דברינו האמורים לעיל.] וע"ע בשו"ת יבי"א (ח"ג חאו"ח סימן יח סוף אות א) שחילק בין קירוב לגרמא. וע"ע בשו"ת תפל"מ (ח"ב סימן כג אות ה) בזה, ובשו"ת ציץ אליעזר (ח"א סימן כ פרק ה), ובשו"ת מנחת שלמה (ח"ב סימן כז אות ד). וע"ע לעיל (הערה ב), ובשו"ת מחזה אברהם (ח"א ר"ס מב).

(((עד))) כה יוצא, כי מפסק גרמא אסור בשימוש לכתחילה בשבת, ואולם דין גרמא יש לו. [ואינו מעשה ממש (אות ו), וגם אינו נחשב קירוב כיבוי שאסור לכו"ע (הערה ג)] .

--------

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

לזכות הרב המחבר

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) ל הרב אסי הלוי שליט''א
שו"ת נחלת לוי - ח"ב

כולל שאלות ותשובות אקטואליות חקרי הלכות
וברורי דינים בהלכות שבת
מאשר חנני ה' יתברך הצב"י אסי הלוי אבן יולי ס"ט
פעה"ק ירושלים תובב׳׳א - שנת "כי גדול ה׳ ומהולל מאד ונורא הוא על כל אלהים"
(דברי הימים א׳, ט׳ז, כ׳ה) - התשס"ו לפ"ק
את הספר ניתן להשיג מש‘ הלוי 02-5862601, מש' אנג'ל 02-5712239
כתובת להערות והארות: מש' הלוי רח‘ הושע 19 גאולה י-ם

לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5

דילוג לתוכן