סימן ג – הנהגת בית הכסא – שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן ג – הנהגת בית הכסא

א כְּשֶׁיִּכָּנֵס לְבֵית הַכִּסֵא יֹאמְרוּ הִתְכַּבְּדוּ מְכֻבָּדִים וְכו'. וְעַכְשָׁו לֹא נָהֲגוּ לְאָמְרוֹ. ב יְהֵא צָנוּעַ בְּבֵית הַכִּסֵא וְלֹא יְגַלֶּה עַצְמוֹ עַד שֶׁיֵּשֵׁב: { הַגָּה: וְלֹא יֵלְכוּ } א { שְׁנֵי אֲנָשִׁים בְּיַחַד, גַּם } ב { לֹא יְדַבֵּר שָׁם, וְיִסְגֹּר הַדֶּלֶת בַּעֲדוֹ מִשּׁוּם צְנִיעוּת. } (אוֹר זָרוּעַ). ג אִם רוֹצֶה לְמַשְׁמֵשׁ בְּפִי הַטַּבַּעַת בִּצְרוֹר אוֹ בְּקֵיסָם לִפְתֹּחַ ג נְקָבָיו, יְמַשְׁמֵשׁ קֹדֶם שֶׁיֵּשֵׁב וְלֹא יְמַשְׁמֵשׁ אַחַר שֶׁיֵּשֵׁב, מִפְּנֵי שֶׁקָּשֶׁה לִכְשָׁפִים. ד לֹא יְגַלֶּה עַצְמוֹ כִּי אִם מִלְּאַחֲרָיו ד טֶפַח, וּמִלְּפָנָיו טְפָחַיִם, וְאִשָּׁה, מֵאַחֲרֶיהָ טֶפַח, וּמִלְּפָנֶיהָ וְלֹא כְלוּם. ה אִם נִפְנֶה בְּמָקוֹם מְגֻלֶּה שֶׁאֵין בּוֹ ה מְחִצּוֹת יְכַוֵּן שֶׁיִּהְיוּ פָּנָיו לְדָרוֹם וַאֲחוֹרָיו לְצָפוֹן אוֹ אִיפְּכָא, אֲבָל בֵּין מִזְרָח לְמַעֲרָב אָסוּר: { וּלְהָטִיל מַיִם בְּכָל עִנְיָן שָׁרֵי } (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַרַמְבַּ"ם). ו וְכֵן אָסוּר לִישַׁן בֵּין מִזְרָח לְמַעֲרָב אִם אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ, וְנָכוֹן לְהִזָּהֵר אֲפִלּוּ כְּשֶׁאֵין אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ. ז הַמֵּטִיל מַיִם מִן הַצּוֹפִים וּלְפָנִים (פי' מָקוֹם שֶׁיְּכוֹלִים מִשָּׁם לִרְאוֹת הַר הַבַּיִת וּמִשָּׁם וְהָלְאָה אֵין יְכוֹלִים לִרְאוֹת רַשִׁ"י) ( ו לֹא) יֵשֵׁב וּפָנָיו כְּלַפֵּי הַקֹּדֶשׁ, (אֶלָּא לְצָפוֹן אוֹ לְדָרוֹם) אוֹ יְסַלֵּק הַקֹּדֶשׁ לַצְּדָדִין. ח כְּשֶׁנִּפְנֶה ז בַּשָּׂדֶה אִם הוּא אֲחוֹרֵי הַגָּדֵר, יִפְנֶה מִיָּד, וּבְבִקְעָה יִתְרַחֵק, עַד מָקוֹם שֶׁלֹּא יוּכַל חֲבֵרוֹ לִרְאוֹת ח פֵּרוּעוֹ. ט לֹא יֵשֵׁב בִּמְהֵרָה וּבְחֹזֶק, וְלֹא יֶאֱנֹס לִדְחֹק עַצְמוֹ יוֹתֵר מִדַּאי, שֶׁלֹּא יְנַתֵּק שִׁנֵּי הַכַּרְכַּשְׁתָּא. י לֹא יְקַנַּח בְּיָד ט יָמִין. יא לֹא יְקַנַּח בְּחֶרֶס מִשּׁוּם י כְּשָׁפִים, וְלֹא בַּעֲשָׂבִים יְבֵשִׁים, שֶׁהַמְקַנֵּחַ בְּדָבָר שֶׁהָאוּר שׁוֹלֵט בּוֹ, שִׁנָּיו הַתַּחְתּוֹנוֹת נוֹשְׁרוֹת. וְלֹא בִּצְרוֹר שֶׁקִּנַּח בּוֹ יא חֲבֵרוֹ, מִפְּנֵי שֶׁמֵּבִיא אֶת הָאָדָם לִידֵי תַּחְתּוֹנִיּוּת: { הַגָּה: וְעַכְשָׁו שֶׁבָּתֵּי כִּסְאוֹת שֶׁלָּנוּ אֵינָן בַּשָּׂדֶה נָהֲגוּ לְקַנֵּחַ } (בְּחֶרֶס וְכֵן נָהֲגוּ לְקַנֵּחַ) { בְּדָבָר שֶׁהָאוּר שׁוֹלֵט בּוֹ, וְאֵינוֹ מַזִּיק, וּפוּק חָזֵי מַאי עַמָּא דַּבָּר. } (חִדּוּשֵׁי אֲגֻדָּה פֶּרֶק הַמּוֹצִיא). יב יִפְנֶה יב בִּצְנִיעוּת בַּלַּיְלָה כְּמוֹ בַּיּוֹם. יג לֹא יַשְׁתִּין מְעֻמָּד מִפְּנֵי נִיצוֹצוֹת הַנִּתָּזִין עַל רַגְלָיו, אִם לֹא שֶׁיַּעֲמֹד בְּמָקוֹם גָּבוֹהַּ, אוֹ שֶׁיַּשְׁתִּין לְתוֹךְ עָפָר תָּחוּחַ (פֵּרוּשׁ קַרְקַע שֶׁאֵינָהּ בְּתוּלָה אֶלָּא כְּגוֹן שֶׁל אֶרֶץ חֲרוּשָׁה). יד יִזָּהֵר שֶׁלֹּא יֶאֱחֹז בָּאַמָּה וְיַשְׁתִּין, אִם לֹא מֵעֲטָרָה יג וּלְמַטָּה, מִפְּנֵי שֶׁמּוֹצִיא שִׁכְבַת זֶרַע לְבַטָּלָה, אֶלָּא אִם כֵּן הוּא יד נָשׂוּי. וּמִדַּת חֲסִידוּת לִזָּהֵר אֲפִלּוּ הַנָּשׂוּי. טו אֲפִלּוּ מִי שֶׁאֵינוֹ נָשׂוּי מֻתָּר לְסַיֵּעַ בַּבֵּיצִים. טז לֹא הֻתַּר לְנָשׂוּי לֶאֱחֹז בָּאַמָּה אֶלָּא לְהַשְׁתִּין, אֲבָל טו לְהִתְחַכֵּךְ לֹא. יז הַמַּשְׁהֶה נְקָבָיו עוֹבֵר מִשּׁוּם טז בַּל תְּשַׁקְּצוּ:

באר היטב – סימן ג – הנהגת בית הכסא

ב א שני אנשים. ואם מפחד יוכל אחר להניח ידו על ראשו דרך חלון ש"ס פרק הרואה דף ס"ב בעובדא דרבא. מ"א: ב לא ידבר שם. וכ"ש שלא יאכל. איתא בסנהדרין התקינו שיהא נשים מספרות בב"ה משום יחוד עיין בא"ע סי' כ"ב. ובמקום שהן בעיר אין לחוש: ג ג נקביו. אם אינו יכול לפנות ילך ד"א וישב ויעמוד וישב עד שיפנה. או יסיח דעתו מדברים אחרים גמרא דשבת. ולא יפנה בעמידה ספרי פרשת תצא: ד ד טפח. משום צניעות ומלפניו טפחיים משום קילוח מי רגלים. וכתב הב"ח דנכון להחמיר כחומרת הגירסאות דהיינו מלפניו ומלאחריו טפח ע"ש: ה ה מחיצות. אבל בחצר בכל ענין שרי ב"י. וט"ז בקונטרס אחרון העלה דצריך שיפנה דוקא סמוך למחיצה כפירוש אבוהב שדחה הב"י ע"ש. וכתב המ"א ומ"מ נ"ל דעיר המוקפת חומה לא מיקרי מחיצות לענין זה ע"ש: ז ו לא ישב כצ"ל. עיין בס' ברכת הזבח דף קמ"ח ע"ב: ח ז בשדה. ה"ה אם הוא נפנה בבית אחורי כותל יוכל לפנות אע"פ שחבירו שומע העיטוש. ע"ת: ח פירועו. אפי' שומע קול עיטוש שלו: י ט ימין. מפני שקושר בה תפילין ועוד טעמים אחרים בגמרא ואיטר יד יקנח בשמאל דידיה שהוא ימין של כל אדם מ"א. וכ"מ מדברי ט"ז עיין במגיני ארץ דפוס אמשטרדם והבאר היטב אשר לפני כתב בשם מ"א וט"ז דאיטר יד יקנח בימין דידיה ע"ש ולא דק ואם כותב בשמאל ושאר מעשיו עושה בימין יש לקנח נמי בימין דעלמא עיין מ"א וכתב של"ה שלא יקנח באצבע אמצעית שכורך עליו רצועה של תפילין: יא י כשפים. עיין סי' שי"ב ס"ד ועיין ע"ת וב"ח ובחות יאיר סי' רל"ג: יא חבירו. אבל אם קנח הוא עצמו בו או שיבש או שקנח מצד אחר לית לן בה. הג"א מ"א: יב יב בצניעות בלילה. ר"ל שלא יגלה עצמו יותר מביום אבל אין צריך להתרחק אם אין שם אדם מפנה ברחוב אבל לא בפני עכו"ם ע"ז דף מ"ז. וכל זה לפנות אבל להשתין מותר אפי' ביום בפני רבים אם צריך לכך משום דאיכא סכנה. ואיתתא לא תקום בפני תינוק אבל מצדדין לית לן בה בכורות דף מ"ד ע"א: יד יג ולמטה. ואפי' אם האבר בקישוי מותר לאחוז מעטרה ולמטה כ"מ מתוס' ריש פרק כל היד ד"ה אוחז וכו' מדלא תירצו דהתם מיירי שהוא בקישוי דהא נזדעזע אבריו קתני. ע"ת: יד הנשוי. וט"ז כתב דמדינא אסור ע"ש ואם אין אשתו עמו או שהיא נדה לא מקרי נשוי לענין זה עיין ט"ז מ"א ועיין בא"ע סי' כ"ג ס"ק ד' מש"ש: טז טו להתחכך לא. איתא בנדה דף מ"א במטלית עבה מותר לאחוז באמה שאינו מחמם: יז טז בל תשקצו. ובקטנים משום בל תשקצו ומשום שלא יהא עקר ויזהר מאד בקינוחו כי צואה בפי הטבעת מעכבת התפלה ויש לרחוץ במים כמ"ש ומצואתו לא רחץ. סידור האר"י ז"ל:

מגן אברהם ג׳ – סימן ג – הנהגת בית הכסא

א׳ ולא ילכו. ואם מפחד יכול אחד להניח ידו על ראשו דרך חלון (גמרא): ב׳ לא ידבר. איתא בסנה' התקינו שיהיו נשים מספרות בבית הכסא משום יחוד ועיין בא"ע סימן כ"ב ס"ו ובמקום שהן בעיר אין לחוש: ג׳ למשמש. אם אינו יכול לפנות ילך ד"א וישב ויעמוד וישב עד שיפנה או יסיח דעתו מדברים אחרים (גמרא שבת): ד׳ טפחים. דמתוך שהוא דוחק עצמו לגדולים הוא בא לידי קטנים וצריך טפחיים משום קילוח של מי רגלים הבא למרחוק בספרי פ' כי תצא איתא שלא יפנה בעמידה: ה׳ מגולה. אבל בחצר בכל ענין שרי (ב"י) ומ"מ נ"ל דעיר המוקפת חומ' לא מקרי מחיצו' לענין זה בב"י ולבוש כתב דמחיצה א' לצד מערב סגי ע"כ ומדנקט בש"ע מחיצות משמע דב' מחיצות בעי דהא י"א גם למזרח אסור שהוא רוח שכנגד מערב עב"י ובגמרא דב"ב פ"ק אמרינן דמזרח נקרא אויר יה ומ"מ לפי מ"ש בהג"ה דלהטיל מים שרי א"כ לא חיישינן בפירועו לפניו וא"כ שרי במחיצה שלאחריו: ו׳ לדרום. דוקא פניו לדרום ואחוריו לצפון אבל איפכא לא (היכל הקדש) ע"ש הטעם: ז׳ בין מזרח למערב. פירש"י יכוין שיהא ראשה ומרגלותיה זה לצפון וזה לדרום וכ"כ ס"ס ר"מ ובמ"ע סימן ג' פסק כמ"ש הזוהר פ' במדבר שיהא ראשה ומרגלותיה זה למזרח וזה למערב ותהא מטה בין צפון לדרום וכתב שיהא הראש למערב והטעם ע"פ סוד ע"כ: וכתב הלבוש אף על גב דישן במקום מחיצות אסור דגנאי גדול הוא ע"כ וצ"ע דאטו מי איכא גנאי טפי בשינה מב"ה ול"נ דבשינה ליכא הכירא במחיצות דדרכו בכך משא"כ בב"ה דדרך לפנות בשדה ואי איכא מחיצות איכא היכרא ועי"ל דבחדר ששוכב שם ג"כ מקום השראת שכינה ולאפוקי בב"ה שאפילו מלאכים אין נכנסין שם כמ"ש ס"א: ח׳ ביד ימין. מפני שבימין מראה טעמי התורה ועוד ט"א בגמרא ולכולהו טעמא איטר יד מקנח בשמאל דידיה שהוא ימין דעלמא אך רבא אמר מפני שהתור' נתנה בימין שנאמר מימינו אש דת למו א"כ לפ"ז אפילו איטר אין לקנח בימין דעלמא וצ"ע אי הלכה כמותו דהוא בתרא או שמא כיון דכולהו תנאי דלא כוותיה לית הלכתא כוותיה וכנ"ל, ומ"ש הט"ז דאיטר מקנח בשמאל דעלמא כמ"ש הב"י סימן מ"ג ליתא דלא הוזכר שם איטר ועוד נ"ל דאם כותב בשמאל ושאר מעשיו עושה בימין דיש לקנח בימין דאיכא תרי טעמי שכותב בשמאל וקושר בה תפילין, וכתב בשל"ה שלא יקנח באצבע אמצעי שכורך עליה רצועה של תפילין כמ"ש סי' כ"ז ס"ח: ט׳ בעשבים. ואפי' האידנ' דלא חיישי' לכשפי' אסור מפני שמחתכים הבשר ועסי' שי"ב ס"ד: י׳ תחתוניות. ואם קנח הוא עצמו בו או שיבש או שקנח מצד אחר לית לן בה (הג"א) עסי' שי"ב ס"א: י״א וכן נהגו. וטעמא ע"ז לא ידענא וכיון דדשו בה רבים שומר פתאים ה', (ד"מ) ול"נ דטעמא משום שעושין בו כישוף ששיניו נושרות. והאידנא לא חיישינן שיבא הדבר לידי המכשפים: י״ב בלילה. פי' שלא יגלה עצמו יותר מביום אבל א"צ להתרחק ואם אין שם אדם מפנה ברחוב אבל לא בפני עכו"ם (ע"א דף מ"ז) וכל זה לפנות אבל להשתין מותר אפילו ביום בפני רבים אם צריך לכך משום דאיכא סכנה ואיתתא לא תקום להדי' בפני תינוק אבל לצדדין לית לן בה (בכורות מ"ד): י״ג ניצוצות. ואף על גב דמצו' לשפשף הניצוצו' דכשעומד ואין אוחז באמה איכא רוב ניצוצות ולא סגי בשפשף (תוס'): י״ד נשוי. נ"ל דאם אין אשתו עמו או שהיא נדה אסור וכ' התוס' והא דקאמר דקרי ליה רבינו הקדוש שלא הניח ידיו למט' מאבנטו היינו רבות' שהי' נשוי והיה מחמיר על עצמו עכ"ל משמע דס"ל דלמטה מאבנטו לאו דוק' אלא ר"ל שלא היה מניח ידיו על אמתו דאי ס"ל למטה מאבנטו ממש היינו רבותא דרבי אלא ע"כ כמ"ש (ומדברי הט"ז שם בי"ד סי' קפ"ב משמע שלא ראה דברי התוס' אלו) וכ"מ שם ע"ב דקאמר יד לאמה תקצץ על שהניח ידו למטה מטיבורו א"ל ישב לו קוץ בכריסו לא יטלנה והלא כריסו נבקעת וכתבו התוס' אם לא יסיר הקוץ תבקע מילתו ע"כ. משמע דס"ל דכריסו ר"ל מילתו וכ"מ בגמ' דפתח באמה וסיים בכריסו אבל בא"ע סי' כ"ג פסק כהרמב"ם ע"ש: אמרי' בגמ' היכא דבעית מותר לאחוז כיון דבעית לא אתי להרהורי והפוסקים השמיטוהו דלא בקיאי בהי ביעתותי לא אתי' להרהורי דהכל לפי מה שהוא אדם (ב"י) וצ"ע דבי"ד סי' קפ"ד ס"ה /ס"ח/ פסק דחרדה מסלקת הדמים ולא אמרי' דלא בקיאי בהי ביעתותי ודוחק לחלק בין פחדא לביעתותא וצ"ל דווסתות דרבנן מקילין משא"כ הכא דעון חמור הוא וע' שבת דף מ"א: ט״ו להשתין. אי' בנדה דף י"ג ומ"ג במטלית עבה מותר לאחוז באמ' שאינו מחמם והביאו הרי"ף פי"ד דשבת ועבי"ד סי' קפ"ב ס"ג דלא כל"ח פ"ב דנדה שכתב דדוקא לתרומה אתמר דלפי זה לא הוה ליה להרי"ף להביאו:

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים ג׳

א׳ ועכשיו וכו'. כי אין אנו מחזיקין ליראת שמים שמלאכין מלוין אותנו: ב׳ מלאחריו טפח. משום צניעות ומלפניו משום קילוח מ"ר ובטור כתוב בע"א והסכי' ב"י לגי' זאת: ג׳ מגול'. שאין בו מחיצות בטור כתב בלשון זה מיהו דוקא כשנפנה במקום מגולה אבל במקום שיש מחיצות כגון ב"ה שבבית א"צ לדקדק עכ"ל וכת' ב"י בשם אבוהב דמ"ש הטור כגון ב"ה שבבית ר"ל שאין המחיצות רחוקות זו מזו כמו חצר גדול עכ"ל והב"י כ' ע"ז ולא נהירא אלא בכ"מ שיש שם מחיצות אפי' הם רחוקות הרבה שרי והא דאמ' כגון ב"ה שבבית טעמא קא יהיב דכל שיש בו מחיצות דמה לבית דהכי משמע מדכתב תחיל' דווקא כשנפנה במקום מגולה דהיינו מקום שאין בו מחיצות כלל והכי איתא בירושלמי שאמר ובלבד מקום שאין בו כותל וכתב עליו הרא"ש הלכך ב"ה שלנו שיש להם מחיצות אין להקפיד ולא חילק בין קרובות לרחוקות ובהדיא כתב הרשב"א ובלבד מקום שאין שם כותל כלו' בבקעה משמע דלא מפיק מכלל יש שם כותל אלא בקעה בלבד ורבינו עצמו כתב ברמזים ולא יפנה לצד מזרח או מערב וה"מ בשדה שאין בו מחיצות כלל אבל בב"ה שבבית אין להקפיד עכ"ל דמשמע מדבריו דב"ה בשדה לא היו לו מחיצות כלל וכ"כ הוא ז"ל בסי' פ"ג עכ"ל וקשה לי דהא בפ' לולב הגזול (סוכה דף ל"ו) הוכיחו התוספות דמדאמר לשון כניסה לב"ה משמע דהיה שם מחיצות ועוד מדאמר לשון ב"ה משמע דהיה כמו בית וכו' הביאוה הב"י לקמן סימן שי"ב וה"נ אמר בגמרא פרק הרואה בדינים אלו תניא אר"ע פעם א' נכנסתי אחר ר' לב"ה ולמדתי כו' משמע דביש שם מחיצות מיירי ואפ"ה אמר שאין נפנין מזרח ומערב וכו' ותו קשה לי דלפי דברי ב"י יהיה מותר בכל העיר כיון שיש לו מחיצות חומה או גדר סביב דזה ודאי אינו דהא הצריכו שיהי' שם כותל דהיינו במקום שנפנה וא"כ מה לי חצר גדול ומה לי כל העיר ע"כ נראה עיקר כפי' האבוהב דדוקא צריך שיפנה סמוך למחיצ' ובזה מבואר נמי לשון הירושלמי שאמר ובלבד שאין שם כותל משמע במקום מושבו ממש דהוא נפנה לשם גם לשון הרשב"א שהביא ב"י שכתב פי' בבקעה נראה לי שאדרב' משם ראי' לדברינו דלדברי ב"י קשה מאי קמ"ל הרשב"א וכי לא ידענא לפרש מ"ש הירושלמי מקום שאין שם כותל ואין לומר שבא ללמדנו דלא נפרש כפשוטן של דברים שצריך שיפנה סמוך לכותל ואפי' בחצר יש איסור כל שאינו סמוך לכותל אלא דוקא בבקעה שאין שם כותל כלל אסור א"כ אף עתה נאמר דהאמת הוא כן כפשוטן של דברים דאף בחצר אסור ברחוק מן הכותל שזהו דבר שהסברא נותנת כיון שהוא נפנה במקום מגולה ולא כתב הרשב"א לפרש אלא דוקא בבקעה שאין שם גדר כלל אסור שם בכל מקום משא"כ בחצר שיש שם מחיצות יש היתר אצל המחיצות וע"כ אמר הירושלמי מקום שאין בו שייכות כותל כגון בקעה בזה לא מצינו בו היתר כלל משא"כ ביש כותל כגון חצר מותר אצל הכותל וכן נמי מבואר לשון הרא"ש שהביא ב"י שכתב הלכך ב"ה שלנו שיש להם מחיצות אין להקפיד דקשה למה הוצרך לכתוב שלנו ודי לו לכתוב ב"ה שיש לו מחיצות אלא ברור דנתכוין לאפוקי ב"ה שבשדה כגון אותם שהיו בזמן התלמוד אסור אפי' בכ"מ שיש מחיצות כיון שהיו גדולים כמו חצר יש איסור כיון שמקום שהוא נפנה אינה סמוך למחיצה אבל בשלנו מותר דהמחיצ' סמוכות למקום הפניי' וכן הוא דעת הטור ברמזי' שמביא ב"י שכתב ה"מ בשדה שאין בו מחיצות אבל בב"ה שבבית אין להקפיד כו' וקשה למה ליה להזכיר שדה או בית בזה אלא היה לו לחלק בין שיש מחיצות לאין מחיצות אלא להורות עמ"ש שבשדה שהוא גדול ע"כ אסור אא"כ סמוך לכותל ממש ואז הוי כמו בבית וזהו מבואר מל' הטור כאן שכתב דוקא כשנפנה במקום מגולה פי' שאותו מקום הוא מגולה אע"פ שיש לו מחיצות אלא שהן רחוקות ממנו ואין היתר אלא כמו בבית וכן נראה לענ"ד דבעינן שיהי' נפנה סמוך לכותל אם הוא בחצר כיון שיש שם היקף גדול תוך המחיצות וג"כ אינו מקורה למעל' אבל אם הוא מקורה למעל' אין איסור כלל אפילו הוא גדול כנ"ל וכתב ב"י אפי' בכותל א' כמשמעות לשון הירושלמי וכן עיקר והוא שישב סמוך לה דוקא: ד׳ אבל וכו' הטעם מפני שהשכינ' במערב ע"כ אסור שיה' פניו או אחוריו לשם ויש עוד טעם לפי שהוא נגד ירושלים ובגמרא איתא פ' הרוא' דף ס"א ת"ר הנפנה ביהודה לא יפנה מזרח ומערב פי' אחוריו או פניו לא' מהם מפני שירושלים בארץ יהודה בצפונה של יהודה וארץ יהודה היא ע"פ אורך א"י ממזרח למערב כרצועה ארוכה וקצרה ואם יפנה ממזרח למערב יפנה נגד ירושלים אבל צ"ו יפנה ובלבד שלא יפנה ממש נגד ירושלים בדרומ' של יהודה ובגליל שהיא בצפון א"י לא יחזיר פניו צ"ו אלא מזרח ומערב ר' יוסי אומר לא אסרו אלא ברואה פי' במקום שיכול לראות הר הבית וחכמים אוסרין חכמים היינו ת"ק איכא בינייהו זויות דיהודה וגליל שאין נגד ירושלים לת"ק מותר לחכמים אסור ואח"כ איתא ברייתא אחרת כה"ג רק במקום חכמים אחרונים איתא שם ר"ע אוסר בכ"מ ר"ע היינו ת"ק איכא בינייהו ח"ל דר"ע אוסר וקי"ל כר"ע והקשה ב"י דאמאי כתב הטור סתם בין מזרח למערב אסור דזה אינו אלא בארץ שהיא במזרח של א"י כמו בבל או בארץ שהיא במערב של א"י כמו אלו הארצות ע"כ אסור בין מזרח למערב אבל בארץ שהיא בדרום של א"י כמו יהודה או בצפונה כמו גליל הוי איפכא דבין מזרח למערב מותר ובין צפון לדרום אסור כמ"ש הת"ק דהא ר"ע לא פליג אלא אח"ל ותי' דאה"נ דלר"ע אה"נ דאין איסור אלא בין מזרח למערב לפי שהשכינ' במערב כדאיתא בירושלמי אבל בין צפון לדרום מותר בכ"מ והוי מצי למעבד איכא בינייהו בזה אלא דעביד חדא מתרתי ולעד"נ דדברי הטור מוכרחים דהאי במאי דפליגי חכמים אחרונים עם הת"ק בברייתא ראשונה לענין הצדדים דיהודה ואסר להו הת"ק ומזרח ומערב דוקא אסור ומ"ט שרי בצ"ו ביהודה מ"ש מהנהו צדדין דהא אינהו נמי לאו נגד ירושלים נינהו וה"ה בצ"ו יש עכ"פ חלק נגד ירושלים אלא ע"כ דבאותה ארץ כיון דאין ארץ רבה שלא כנגד ירושלים אלא צדדין לחוד ע"כ הצדדים נגררים אחר הרוב משא"כ בצ"ו דהמיעוט הוא נגד ירושלים ואם כן אם נימא דר"ע סבירא ליה בחוץ לארץ אסור ג"כ משום נגד ירושלים תקשה לך הא ח"ל הוא רוב העולם שלא כנגד ירושלים הן ממזרח למערב הן מצפון לדרום ואמאי נאסר שם מזרח ומערב טפי מצ"ו וא"ל אם כן בגליל אמאי נאסור לת"ק צ"ו טפי ממזרח ומערב דשם יש לומר דכל צד דרום של גליל הוא א"י שהרי הגליל הוא בצפון ע"כ אסור מצפון לדרום משום כבוד כל א"י אבל בהא דלעיל קשה אליבא דר"מ אע"כ דלאו טעמא הוא משום ירושלים אלא משום כבוד השכינה שהיא במערבו של עולם ומ"ה בכל ח"ל שוה דאין איסור רק בין מזרח למערב וא"כ ל"ק אמאי לא עביד איכא בנייהו לענין צ"ו דמותר לר"ע דהיא היא והאי הוא באמת הנ"מ ביניהם וזה תלוי במה שר"ע אוסר בח"ל בזה הורה לנו שאין איסור רק משום שכינה והיינו בין מזרח למערב דוקא בכל העולם ונ"ל שלזה כיוונו התוס' שם שכתבו ר"ע אוסר בכ"מ מזרח אחוריו ופניו למערב ומסקי' אפי' בח"ל עכ"ל דקשה מאי קמ"ל אפי' בח"ל הא בהדיא א"ל בגמרא אחר מילתא דר"ע ומאי מסקנא שייך כאן ולפי מ"ש א"ש דפי' דר"ע תלוי במסקנא במה שאוסר בח"ל והיינו כמ"ש: ה׳ אפילו כשאין אשתו עמו. זה למד מדברי רמב"ם ובב"י בשם התוס' משמע אפי' באשתו עמו שרי בלא תשמיש שכ"כ שהשכינ' שרויה בין מזרח למערב והיה הדבר גנאי לשכב עם אשתו מפני התשמיש עכ"ל וקשה לי אמאי לא הזכיר הטור איסור שינה עם אשתו בין מזרח למערב כמ"ש הרמב"ם תו מצינו בפ"ק דברכות אבא בנימין אמר כל ימי הייתי מצטער שתהא מטתי נתונה בין צפון לדרום משמע מצוה בעלמא היא מן המובחר ולא איסור וכבר הרגיש בזה ב"י ותי' דהי' מצטער על איסור שיש בדבר והוא רחוק ונ"ל ליישב הכל ואדרב' דברי הש"ע כאן צ"ע דהא פסק הטור כשיש מחיצות שרי אפי' לפנות מזרח ומערב והוא ע"פ הירושלמי שהביאו התוס' שסיים שם בדברי ר"ע ובלבד שאין שם כותל וא"כ ה"ה תשמיש המטה דזה פשוט דלא חמיר תשמיש מעשיי' צרכיו דהא בבה"כ אסור להרהר בדבר קדושה ובשעת תשמיש מן המובחר להדבק מחשבתו בדברים קדושים עליונים כמ"ש בזה בר"ח שער הקדושה פ"ו בשם הרמב"ן ומ"ה כיון שתשמיש אין שייך במקום מגולה ע"כ לא הוצרך הטור להזכיר איסור בדבר זה מצד מזרח ומערב ומדברי רמב"ם אין ראי' שהוא אינו מחלק בין יש שם כותל או לא כמ"ש ב"י בסימן זה דס"ל דתלמודא דידן חולק על הירו' וס"ל דהתיר' דכותל הוא לר"י דוקא ולא קי"ל כר"י אלא כר"ע מ"ה השוה הוא תשמיש לעשיי' צרכיו דבתרוייהו אסור בין מזרח למערב אפי' ביש מחיצות ועכשיו מתורץ ההיא דאבא בנימין דלדברי הטור פשיטא דלק"מ דזהירות בעלמא הוא וכ"מ לשון רש"י שכ' שם ונרא' בעיני שהשכינ' היא במערב או במזרח ולפיכך נכון להסב תשמישו לרוחות אחרות עכ"ל הרי שכתב לישנא דנכון וגם כתב דרך עצה שיסוב התשמיש לרוח אחר ולא אמר שאין נכון לשמש בין מזרח למערב דודאי אין איסור בדבר אלא דכל שאפשר בקלות להסב תשמישו לרוח אחר כ"ה נכון וע"ז מיושב שפיר ל' א"ב שאמר שהי' מצטער ע"ז דהענין היה שראה ב"ב נוהגים שלא ליזהר בזה ע"כ היה מתקוטט עמהם לתוספת זהירות וכ"ה כוונת התוספת שזכרנו שגנאי הדבר לשכב אצל אשתו כו' לפרש מילתא דאבא בנימין שאין איסור רק דרך גנאי הוא וזה מיושב אפי' להרמב"ם דאוסר תשמיש אפי' בחדר בין מזרח למערב דס"ל דא"ב ס"ל כר"י דמתיר במקום גדר ואפ"ה היה נזהר מצד זהירות דשמא הלכה כר"ע דלא מחלק בזה ונמצא לדידן דס"ל כר"ע ודאי יש איסור להרמב"ם אבל לענין הלכה דקי"ל דיש היתר אפי' לעשות צרכיו בב"ה מחמת מחיצות כמ"ש הש"ע כ"ש תשמיש דמותר במקום מחיצות ודברי הש"ע כאן צ"ע דמתיר במקום מחיצות לצרכיו דלא כהרמב"ם אלא כהטור ואוסר בתשמיש כהרמב"ם: אח"ז ראיתי למו"ח ז"ל שכתב גם צריך טעם מ"ש בב"ה שיכול לישב כו' אפי' בין מזרח למערב וגבי תשמיש המטה אסור וי"ל שבתשמיש המטה צריך לקדש עצמו יותר ע"כ צריך להזהר יותר עכ"ל ותמוה הוא דגבי דבר מטונף ומאוס ביותר יהיה היתר ולא ליחוש לכבוד השכינ' ובדבר שאינו מאוס כ"כ אלא אדרב' דבוק לקדוש' כמ"ש בזה ירחיק מכבוד השכינ' ע"כ נלע"ד דלדעת הטור היתר גמור הוא ע"כ לא זכרו לאיסור ומי שא"א לו בקלות להסב מטתו בין צפון לדרום אין עליו איסור בין מזרח למערב מצורף לזה מ"ש המו"ח ז"ל בשם הזוהר פ' במדבר פי' דבריהם הנותן מטתו בין צפון לדרום ה"ל בנים זכרים היינו ראשו למזרח ומרגלותיו למערב וכן צריך לישן עם אשתו דלא כמשמעות הש"ע א"כ ממ"נ לכל הפחות אין איסור בדבר כנלע"ד נכון: ו׳ מן הצופים. פי' מקום היה שיכולים לראות משם הר הבית ומשם ואילך אין יכולין לראות ומ"ש כאן ישב ופניו כלפי הקדש והוא מדברי רמב"ם פ"ז מה' בית הבחירה אלא דהכ"מ כתב שם שט"ס הוא וצריך להגיה וכל המטיל מים מן הצופים ולפנים לא ישב ופניו כלפי הקדש אלא לצפון או לדרום או יסלק הקדש לצדדין וכ"כ בספרי רבינו המוגהים עכ"ל ותימה על הש"ע שלא כתב כאן כמו שהגיה הוא עצמו בכ"מ ואפשר שכתב דברים אלו קודם שכ' אותו בכ"מ וכ"מ שם בכ"מ שכ' וז"ל וכל הדברים האלו ביארתי היטב בספר א"ח בב"י עיין עליו ויש כאן ט"ס וצריך להגיה כו' עכ"ל. והנה לפניך בב"י שכתב ופי' הנוסח' כמ"ש בש"ע בלי ט"ס אלא פשוט שבסוף ימיו חזר בו אחר שמצא ספרי רמב"ם המוגהי' ואז כ' כאן ויש כאן ט"ס כו' וע"כ צריך להגיה גם כאן וכ"כ מו"ח ז"ל שיש להגיה בש"ע כן: ז׳ לראות פירועו פי' גילוי שלו ומוכח בגמ' דאם אינו רואה פירועו אפי' שומע קול עיטוש שלו שרי: ח׳ שלא ינתק. לפי שנפתח הנקב בחזקה וניתקין שיני הכרכשתא: ט׳ ביד ימין. הרבה טעמים נאמרו בגמר' הא' מפני שקושר בה תפילין הב' שרגילין להושיט בה לפה הג' מפני שמראה בה טעמי תורה ולאלו הטעמים אם הוא איטר ימין יקנח בימין אבל יש טעם ד' בגמר' לפי שנתנ' תור' בימין ולפ"ז אפי' באיטר הולכין אחר ימין של כל אדם וצריך לקנח בשמאל (פי' של כל אדם) וצ"ל אפי' לטעם הג' מ"מ מותר להראות טעמי תורה בשמאל אף שמיוחד לקנח שהרי איטר מקנח בשמאל כמ"ש אע"פ שהוא מראה בה טעמי תורה כנ"ל אלא שהב"י כתב בסימן מ"ג שאסור לקנח בימין ע"כ צ"ל דגם איטר יקנח בימין (פי' של כל אדם) דלדידיה הוי השמאל שלו ימין והוי שפיר אפי' לטעם ד': י׳ בצרור שקנח בו חבירו. אמרי' בגמ' אבל הוא עצמו לית לן בה: י״א כמו ביום. פי' רש"י לענין פירועו טפח וטפחיים מיושב עכ"ל בא למעט לענין ריחוק מקום כההיא דאי' שם רבא ביממא הוה אזיל עד מיל ובליל' אמר לשמעי' פנו לי דוכתא ברחובה דמתא רב אשי אמר אפי' תימא במקו' צריך להתרחק בלילה כגון בקרן זוית פירש"י אם יש קרן זוית סמוך צריך להסתלק שם אף בלילה: י״ב מפני ניצוצו'. פי' כשמגיע הקילוח קרוב לפסוק הוא דואג שלא יפלו ניצוצו' על רגליו ומפסיק אבל במקום גבוה או בעפר תיחוח ליכא ניצוצות עכ"ל רש"י בכיצד מברכין משמע מלשונו הטעם שיהיה מוכרח להפסיק והוא סכנ' וקשה דאמרינן במי שמתו דמי שיש לו תפילין בראשו ושכח ונכנס לב"ה ממתין עד שיגמור סילון הראשון ואח"כ אין סכנה ונרא' דמשום זה הוצרך הטור לומר דחוששין שמא יפלו ניצוצו' על רגליו ויראה ככרות שפכה ויוציאו לעז על בניו פי' כשעומד אין מימי רגליו עושין כיפה וכרות שפכה נמי אין עושה כיפה ודעת הטור שמא יגמור להשתין אף שהוא עומד ולא יחוש לטינוף רגליו מ"מ חוששין מצד אחר ויש לישב גם דעת רש"י שלא נתכוין לומר דחיישי' שמא יפסיק אלא מפרש דברי רבי חייא שאמר אין מי רגלים כלין אלא בישיבה דקמ"ל באמת מי שירצה להשתין מעומד ורוצה להפסיק כשיהיה סמוך לגמר הקילוח אין עבירה בידו רק מי שרוצה להוציא כל מי רגליו אין לו תיקון אלא מיושב אך ק"ל מפ' כל היד שמביא ב"י אם אין לו עפר תיחוח מאי אמר ליה מוטב שיוציאו לעז על בניו ואל יעשה עצמו שעה א' רשע לפני המקום דהיינו אם יאחז באמה הא יש לו תיקון להפסיק סמוך לגמר ואמאי הרשו לו לגרום להוציא לעז וי"ל דהם שאלו על מי שאין לו עפר תיחוח ואינו יכול לסבול בטבעו להפסיק קודם הגמר כנ"ל: י״ג אא"כ הוא נשוי. הטור כתב ואף אם היה נשוי פי' ב"י דמדת חסידות קאמר ול"מ כן בע"א שמביא ב"י וצ"ל דהטור מפרש מ"ש בגמ' נשוי מותר פי' דוקא שהוא באותו שעה מצוי עם אשתו באופן שיש לו פת בסלו ויש קצת הוכחה לזה מיתור ל' אם היה נשוי ול"ק נשוי מותר דזה פשוט דכל שהיה פ"א נשוי לא הותר לעולם אף אם הוא בלא אשה ימים רבים אלא ודאי קמ"ל דצריך שיהיה לו אשה באותה שעה וע"ז מורה ל' אם היה נשוי כלומר באותו פעם וזהו מדוקדק ג"כ ממש בגמ' ר"י נשוי הוי דל' הוי מורה כאלו אינו פשוט עד שיצטרך לומר שהיה כן וזה פשוט דר"י לא היה שרוי בלא אשה אלא הכי קאמר באותה שעה היה נשוי שהיה מצוי אצל אשתו וכיון שכן יש לפסוק להחמיר מי הוא שקרוי מצוי אצל אשתו כ"כ שיהיה בכלל ההיתר דלפעמים שאדם הולך מאשתו איזה זמן רב או מעט וע"כ כלל הטור להחמיר בכל נשוי כמו שהחמיר בשאר תי' שבגמ'. כגון מחמת ביעתותא מחמת שלא נתברר לנו שיעור ביעתותא כמ"ש ב"י וא"כ דינא אמר רבינו וס' היראה ולא ממדת חסידות כפירוש הב"י וש"ע כנ"ל: י״ד המשהה נקביו כו'. ובקטנים משום בל תשקצו ומשום שלא יהיה עקר:

ספר מחצית השקל על אורח חיים ג׳

ג׳:כ״א א׳ ס"ק א ולא כו' גמ'. ברכות דף ס"ב ע"א: ג׳:כ״ב א׳ ס"ק ב' לא כו' בסנהדרין דף י"ט כו' משום ייחוד ר"ל שמא יכנס איש לבה"כ שכבר היה שם אשה והוא לא ידע כשנכנס ויתיחד עמה. ועי"ז שמספרות זו עם זו ידע שיש שם אשה ולא יכנס. ובמקום שהן בעיר דליכא משום ייחוד אין לחוש כ"כ רמ"א שם בא"ע: ג׳:כ״ה א׳ (ס"ק ה) מגולה אבל בחצר כו' כיון די"ל מחיצות אף שהם רחוקים ממקום שמפנה מ"מ לא מיקרי מגולה ומכל מקום נ"ל דעיר כו' דהם רחוקים יותר מדאי: ב׳ לצד מערב כיון דהטעם משום כבוד שכינה שעיקרה במערב: ג׳ שהוא רוח שכנגד מערב. עב"י שם וז"ל הרמב"ם אסור לאדם שיפנה או שישן בין מזרח למערב כו' מפני שההיכל במערב לפיכך לא יפנה לא למערב ולא למזרח מפני שהוא כנגד המערב כו' עכ"ל: ד׳ גם ד"מ כתב לדידן שאנו יושבים במערב' של א"י א"כ לצד מזרח אסור שהוא נגד היכל ומקדש ובגמ' דב"ב רפ"ק דף כ"ה דמזרח נקרא כו' משמע דעיקר שכינה במזרח ע"ש: ג׳:כ״ו א׳ (ס"ק ו) לדרום דוקא כו' ר"ל ס' היכל הקודש חולק על ש"ע: ג׳:כ״ז א׳ ס"ק ז' בין מזרח כו' פרש"י כו' ר"ל דבש"ע אין מבואר כוונת בין מערב למזרח אי ר"ל אורך המטה יהיה בין מערב למזרח או ר"ל הרחב ומפרש"י מבואר שר"ל הרוחב של המטה יהיה בין מערב למזרח: ב׳ ובמ"ע כו' שיהא ראשה כו' ואפשר גם לפרש דברי הש"ס כן. ור"ל בין מזרח למערב האורך. וכ' הלבוש כו' ועי"ל כו' ג"כ מקום השראת שכינה ואפילו בשעת תשמיש מן המובחר לדבק נפשו בדברים קדושים עליונים כמ"ש ט"ז בשם ס' ר"ח: ג׳:כ״ח א׳ ס"ק ח' ביד כו' ועוד ט"א כו' בברכות דף ס"ב ע"א תניא ר"א אומר מפני שאוכל בה רבי יהושע אומר מפני שכותב בה רבי עקיבא או' מפני שמראה בה טעמי תורה זה דעת ג' תנאים. ורבא אמר מפני שהתורה ניתנה בימין דכתיב מימינו אש דת למו. ור"ל אמר מפני שקושר בה תפילין. וכנ"ל ר"ל כצד האחרון דלא קי"ל כרבא וא"כ איטר יקנח בשמאל דידיה דהוא ימין כ"א: ב׳ ומ"ש הט"ז כו' בשמאל דעלמא כמ"ש הב"י סימן מ"ג ליתא כו' ע"כ היה לפני מ"א גרסא אחרת בט"ז ממה שהוא לפנינו. הגם כאשר הוא לפנינו בט"ז ע"כ יש בו ט"ס. אבל העולה מדברי הט"ז אדרבה גם הט"ז מסכים לדעת מגן אברהם דאיטר יקנח בימין דעלמא. ובתחלה כ' דאיטר יקנח בשמאל דעלמא אף דלכלהו טעמי הל"ל דיקנח בימין דעלמא מ"מ חיישינן לטעמא דרבא ולכך יקנח בשמאל דעלמא וא"כ לפ"ז מוכח דאע"ג דשמאל כל אדם מיוחדת לקינוח אף עפ"כ רשאי להראות בו טעמי תורה וראיה איטר דמקנח בשמאל דעלמא אע"ג שמראה טעמי תורה בשמאל דעלמא ועז"כ אלא שהב"י כתב בסימן מ"ג שאסור לקנח בימין. ע"כ צ"ל דגם איטר יקנח בימין דעלמא דלדידיה הוי שמאל שלו ימין והוי שפיר אפי' לטעם ד' כצ"ל (וטעם ד' ר"ל טעם רבא) ר"ל מקיום אפילו בשמאל דידיה מימינו אש דת למו. אף דקרא נאמר על הקב"ה כ"י וראייתו מסימן מ"ג מסעיף ה' שכתב אם רוצה לכנוס לבה"כ קבוע לעשות צרכיו חולצן בריחוק ד"א וגוללן ברצועות שלהן ואוחזן בימינו וכו' הוי ס"ל לכאורה לט"ז דמהאי טעמא אוחזן דוקא בימינו ולא בשמאל משום דמקנח בשמאל אין ראוי שיאחז התפילין באותו יד. כיון דמיוחדת לקינוח א"כ ה"ה דמה"ט יש לומר דלא יראה טעמי תורה בשמאל וא"כ איך יעשה איטר אלא ע"כ צ"ל דאיטר יקנח בימין דעלמא וא"ש וא"כ אין מחלוקת לדינא בין ט"ז למ"א. אך גם ראיה זו לא הבנתי דהתם ה"ט דלא יאחוז בשמאלו כיון דמקנח בה חיישינן שיקנח בה כשיהא התפילין בידו השמאלית וכ"כ הרב"י לקמן הובא דבריו בקוצר לקמן בט"ז סימן מ"ג סק"ו. וכפי הלשון שהביא ט"ז שם יש לפרש כן דברי הרב"י משום שהשמאל מיוחדת לקינוח אינו ראוי שיאחז התפילין בה. אבל הרואה בדברי הרב"י גופי' יראה שהטעם משום גזירה כנ"ל: ג׳ ונראה לי דאם כותב כו' די"ל בימין. ר"ל ימין דעלמא כשאר איטר שעושה כל דבר בשמאל: ד׳ דאיכא כו' וקושר בה תפילין. וה"ט דרמ"א כ' לקמן סימן כ"ז סעיף ו' דהמנהג כשכותב בשמאל ועושה כל דבר בימין שיניח תפילין בימין דעלמא דכתיב וקשרתם וכתבתם דתליא בכתיבה ע"ש. א"כ קושר בשמאל דעלמא על ימין דעלמא. לכן יקנח בימין דעלמא ככל איטר אע"ג דאיכא ג' טעמים שיקנח בשמאל דעלמא דבימין דעלמא אוכל ומראה בה טעמי תורה. וטעמא דרבא שהתורה ניתנה בימין ואע"ג שכתב דלא קי"ל כוותיה כיון דכולהו תנאי דלא כוותיה. הוא הדין על טעם דר"ל מפני שקושר בה תפילין פליגי כולהו תנאי. דהא אין אחד מהתנאים שאומר טעם זה ואפילו הכי חשבו מ"א לא' מתרי טעמי שיקנח בימין דעלמא. לכך צ"ל דעיקר טעמו של מ"א משום לא פלוג בין איטר זה לשאר איטר שעושה הכל בשמאל ואי לא הוי שייך שום טעם מכל החמשה טעמים באיטר זה לא היינו אומרים משום ל"פ שיקנח בימין דעלמא. לכ"כ דעכ"פ שייכים שני טעמים וא"כ שוב אמרינן לא פלוג בינו לשאר איטר: ג׳:כ״ט א׳ (ס"ק ט') בעשבים כו' דלא חיישינן לכשפים. כמ"ש בס"ק שאח"ז דהטעם משום כשפים עסי' שי"ב שם כתב טעם זה וע"ש במ"א: ג׳:ל׳ א׳ (ס"ק י') תחתוניות ואם קנח כו' הג"א עסי' שו"ב ס"א. ר"ל דעל דין המבואר בסי' שי"ב אמר הג"א לדינו. ושם מבואר דמשום כבוד הבריות התירו חז"ל להכניס בשבת לבה"כ אבנים לקנח בהן. אך דוקא כשיש בהן כשיעור המבואר שם. אבל כשיש על האבן עד דהיינו שניכר שכבר קנחו בו מע"ש כיון שניכר שהוכן לקינוח אז בכל ענין שרי. והקשה כיון שכבר קנחו בו פעם א' איך רשאי לקנח בו שוב בשבת הא קשה לתחתוניות כמ"ש כאן. וע"ז כתב בהג"ה דמיירי בחד מהני ג' גווני שכתב מ"א קנח בו הוא עצמו או כו': ג׳:ל״א א׳ (ס"ק י"א.) וכן כו' ול"נ דטעמי' שעושים כו' ר"ל שאין הדבר הזה כן בטבע או בסגולה שגורם לתחתוניות אלא שאם עושים לו כישוף ע"י אותו דבר שאור שולט בו והוא נתקנח בו או ע"י חרס שנתקנח בו הכשפים שולטים בו ומביאים אותו לידי תחתוניות וכיון שעכשיו בה"כ אינן בשדה ל"ל שבא לידי המכשפים לעשות בו כישוף: ג׳:ל״ב א׳ (ס"ק יב) בליל' כו' מפנה ברחוב. כ"ה במסכת ברכות דף ס"ב ע"א. או לתי' ר"א שם אם יש שם קרן זוית סמוך צריך להסתלק לשם בלילה כביום ולא יפנה בגלוי עכ"ל רש"י שם הובא גם בט"ז: ב׳ אבל לא ב"ע. ע"ז דף מ"ז. דתנן התם מי שהיה ביתו סמוך לבית ע"ז (והבית נעבד) ונפל (ואותה כותל היא המפסקת ומשמשת לביתו ולבית ע"ז) אסור לבנותו. דמהנה לע"ז. כיצד יעשה כונס לתוך שלו ד"א ומניח ד"א פנוי ובונה שלו. ופריך והא מרווח לע"ז אותן ד' אמות ומשני דעביד ליה בה"כ ופריך והא בעי צניעותא אם כן צריך לעשות כותל לבה"כ לצד ע"ז. ומשני דהוא בה"כ דלילה ופריך ניהי דבלילה אין צריך להתרחק מיהו צניעותא בעי למיעבד ומשני דעביד בה"כ לתינוקת. ופירש"י אהא דמקש' צניעותא בעי למעבד. וז"ל והכא ליכא צניעות דחזי ליה בני ע"ז עכ"ל: ג׳ מותר כו' ואם צריך כו' שם בבכורות משמע דמחוייב בדבר כיון שיש סכנה: ד׳ ואתתא לא תיקום כו' אף שאינה מגלה את עצמה כדרך נשים שאין מגלות א"ע. מ"מ פריצותא איכא כ"ה שם: ג׳:ל״ד א׳ ס"ק י"ד נשוי נ"ל דאם אין כו' וכן כתב הט"ז. ובב"ש באה"ע סימן כ"ג חולק. וכתבו התוספות נדה דף י"ג ע"א: ב׳ מדברי ט"ז בי"ד כו' שהקשה אמאי דאמרינן שם דף י"ג ע"ב תניא ר"ט אומר יד לאמה תקצץ לפי שהניח ידו למטה מטבורו א"ל חכמים ישב לו קוץ בכרסו לדבריך לא יטלנו והרי כרסו נבקעת. והשיב מוטב שיבקע כרסו ואל ירד לבאר שחת. והקשה ט"ז קושית התוספות דמאי רבותא דרבי דלמטה מאבנטו ולמטה מטבורו מסתמא חד שעורא ולכן כ' דהך למטה בטבורו דאמר ר"ט לאו דוקא אלא ר"ל שנוגע באמתו והביא ג"כ ראיה מדברי התוספות שמביא מ"א אח"ז שכתב תבקע מילתו: ג׳ וכ"מ שם ע"ב. ר"ל קאי ע"ד עצמו שכתב דע"כ התוספות ס"ל דלמטה מאבנטו דרבי ל"ד. דאל"כ היינו רבותא דרבי. ותקשי לך מנ"ל למ"א זה דלמא התוס' ס"ל דלמטה מאבנטו דוקא. אלא דס"ל דגם למטה מטבורו דר"ט הוא דוקא וא"כ שפיר קשיא להו מאי רבותיה דרבי אע"כ דמסתבר ליה למ"א דלמטה מטבורו דר"ט וודאי לאו דוקא. ושפיר הוכיח מ"א. ועז"כ וכ"מ שם דף י"ג ע"ב: ד׳ וכתבו התוס' כו' תבקע מילתו. אני לא ראיתי כן בתוספת: ה׳ דפתח באמה כנ"ל יד לאמה תקצץ לפי כו' למטה מטבורו. פסק כרמב"ם דבאינו נשוי אפילו למטה מטבורו לא יכניס ידו ע"ש: ו׳ אמרינן בגמ' בנדה דף י"ג רב יהודה ושמואל הוי קיימי אאיגרא דבי כנישתא כו' אמר ליה רב יהודה לשמואל צריך אני להשתין. א"ל שיננא אחוז באמתך והשתן לחוץ. ופריך הש"ס והאר"א כל האוחז באמה כו' כאלו מביא מבול לעולם. אמר אביי עשוהו כבולשת. דתנן בולשת (חיל אנשי מלחמה) שנכנס לעיר בשעת שלום חביות פתוחות אסורות דחיישינן שנסכ' סתומות מותרות. בשעת מלחמה אלו ואלו מותרות לפי שאין פנאי לנסך אלמא כיון דבעיתי לאו אתי לנסך. הכא נמי כיון דבעית לא אתי להרהר והכא מאי ביעתותא. אב"א דלילה ודאיגרא כו' אב"א נשוי הוי כו' עכת"ד הגמרא והקשה הרב"י על הטור והרא"ש ורמב"ם שלא העתיקו האי דבעית: ז׳ וצ"ע דבי"ד כו' דחרדה מסלקת כו' אף דקי"ל בהגיע זמן וסתה ולא בדקה טמאה. דחזקה אורח בזמנו בא. אבל אם היתה נחבאת במחבא והגיע זמן וסתה ולא בדקה טהורה. דאמרינן חרדה (דהא מחמת חרדה ואימה היתה נחבא') מסלקת הדמים. פחדא לביעתותא דכן. אמרינן סוף נדה דף ע"א ע"א אהא דתנן בש"א כל הנשים מתות נדות. מאי טעמא אי לימא מדכתיב ותתחלחל המלכה ואמר רב שפרסה נדה. הכי נמי אגב בעתותא דמלאך המות חזיא. והתנן שחרדה מסלקת דמים (והיינו דין מחבואה הנ"ל) הא לא קשיא פחדא צמית (היינו מחבואה) בעתותא (פירש"י בהלה פתאום שאדם רואה או שומע) מרפיא וחזיא עכל"ה. וא"כ תרצה גם כאן לחלק בזה דווקא התם במחבואה דקרי ליה הש"ס פחדא גם אנו בקיאין. מה שאין כן הכא קרי ליה ביעותא בזה אין אנו בקיאים. דזה דוחק לחלק לענין בקיאות בין פחדא לביעותא. דמה הפרש בין זה לזה: ח׳ וצ"ל כו' וע' בשבת דף מ"א. הוזכר ג"כ האי תירץ דהיכא דבעיא שרי. ומידי דברי אמרתי בע"ה לפרש דבר א' ממשנתי מה שאמרתי בע"ה בחידושי ליישב קושית מ"א. דלכאורה י"ל קושיא הרב"י דהש"ס אזלי לשיטתיה והפוסקים ג"כ אזלי לשיטתייהו. דהא א"ל על תי' הש"ס עשאוהו כבולשת כו' ה"נ כיון דבעית לא אתי להרהר. האמרי' בכתובות דכ"ז ע"ב עיר שכבשוהו כרכום כל כהנות שנמצאו בתוכ' פסולות מחשש שמא נאנסה ורמי עלה מהאי מתני' דבולש' הנ"ל ומשני ר' מרי לנסך אין פנאי אבל לבעול יש פנאי ופירש"י דתקיף להו יצרייהו. הרי יצרא דעריות כ"כ חזק דאפילו בעיר חיישינן לה א"כ היכי מדמה עובדא דר"י ושמואל דהוא עריות להאי דבולשת אך י"ל דהאמרי' שם ר"י ב"א משמיה דחזקיה אמר כאן בכרכום של אות' מלכות כאן בכרכום של מלכות אחרת. ופירוש התוספות בשם ר"ח ור"ת דחזקיה בא לשנויי דאין חילוק בין לבעול בין לנסך. והא דאמרינן במתני' דכל כהנות אסורות מיירי בכרכום של אותה מלכות שיושבים בטח ואין אחריהם מחנה וליכא בעתותא כאן בכרכום של מלכות אחרת היינו האי מתני' דחביות הרי דלחזקיה אפילו לבעול אין פנאי במקום בעתות' והר"ן שם בכתובות הקשה על הפוסקים דפסקי כרב מרי דהא חזקיה חולק. וגם ר"י ושמואל משמע דס"ל כחזקיה מדשקלו וטרו ליישב תירוצו דפרכינן התם על תי' חזקיה אפי' כרכום של אותה מלכות למה אסורות א"א דלא ערקה חד מהכהנת מספיק' יש להתיר כולן כדתנן התם ומשני רבי יודא אמר שמואל כשמשמורות רואות זה את זה וא"א לברוח כו' הרי לדברי הר"ן ר"י ושמואל ס"ל כתירוצא דחזקיה דאפילו לבעול אין פנאי לכן א"ש תי' אביי דמשני בנדה עשוהו כבולשת כיון דקאי לתירוץ ר' יודא ושמואל ולדידהו אין חילוק בין עריות לניסוך ותרוייהו בבעיתותא לא חיישינן וק"ל: ט׳ והרא"ש שם בכתובות כ' וז"ל וקיי"ל כשנויי דרב מרי דבמס' ע"ז רמי מתניתין אהדדי ומשני לה כדרב מרי ולא כשנויי אחריני ולכך לא הביא הרי"ף סוגיא זו לפי שאינה מחלק בין אותה מלכות כו' אלא בכל ענין כהנ' אסורות ויין מותר עכ"ל א"כ נתיישב קושי' הרב"י ויפה עשה הרא"ש שלא העתיק תי' דבעי' כיון דפוסק כתי' רב מרי ואמרינן לבעול יש פנאי. אם כן ביצרא דעריות לא מהני ביעתותא וק"ל. אך להרב"י לא הונח בתי' זה דאכתי תקשי לרמב"ם ע"ש. והעיקר דגם תיקשי לפירש"י שם בכתובות דחזקיה לא בא לדחות תי' רב מרי וגם הוא ע"כ ס"ל לחלק בין לבעול בין לנסך כדי ליישב המשניות וחזקיה דינא אמר וכעין לא שנו דאפי' לבעול לפעמי' לא חיישינן כגון בכרכום של אותה מלכות שאין רוצה להשחית עיר הסמוכה לממשלתו כשכובשה ע"ש א"כ דאפילו לחזקיה אמרינן דלבעול יש פנאי והדרא קושייתי לדוכתיה איך אמר אביי עשוהו כבולש' והא הכא איכא יצר' דעריות. וע"כ צריך לחלק ביניהם באיזה חילוק (ואפשר הואיל דעון הוצאת שכבת זרע בעונינו הרבים יש פת בסלו לא תקיף ליה יצרא כ"כ) וא"כ שפיר הקשה הרב"י דאפילו להרא"ש דפוסק כר"מ מ"מ ה"ל להעתיק הא דינא דבעית דלענין עון זה ע"כ צ"ל דהיכי דבעית לא אתי להרהורי והוצרך לומר דלא בקיאים על כל פנים לולי דברי רש"י הנ"ל היינו אומרים דדרב מרי אע"ג דבעית חיישינן להרהורא מ"מ אפילו לדברי רש"י כיון דעון זה עכ"פ דומה לעריות ס"ל להרב"י דבעי' בעתותא יתירא ובזה אין אנו בקיאים משא"כ לענין ווסת נדה לא בעינן בעתותא כ"כ בזה אנו בקיאים וק"ל: ג׳:ל״ה א׳ ס"ק ט"ו להשתין איתא בנדה דף י"ג ומ"ג כצ"ל ועי' בי"ד סי' קפ"ב: ב׳ וע"ש בש"ך ס"ק ו' דדוחה בזה דברי הב"ח שם דדוקא לתרומה אתמר דאהא דתנן היה אוכל בתרומה והרגיש שנזדעזעו איבריו ואם יצא הקרי יטמא ויצטרך להשליך התרומה שבפיו לחוץ והפסיד לכן התירו לאחוז באמה לבל יצא הקרי ואינו מטמא עד שיצא ובולע התרומה ופריך והא אסור לאחוז באמה ומשני אביי ע"י מטלי' עבה וס"ל לל"ח דדוקא משום הפסד תרומה התירו ולא במקום אחר:

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס"ד –

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א