סימן ב - סדר השתלשלות קבלת הוראות מרן

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר שו"ת נחלת לוי סימן ב - סדר השתלשלות קבלת הוראות מרן

--------

ועוד בו יבואר:
      הרמב׳׳ם מרא דארעא דישראל
      כשנחלקו הרמב"ם עם שאר ראשונים כמאן נקטינן
      במח׳ הרמב"ם והרא׳׳ש כמאן נקטינן
      מנין יצא למרן הכלל של ג׳ עמודים
      קבלת הוראות הרמב"ם הרי׳׳ף והרא׳׳ש

כשנחלקו הרמב"ם עם שאר ראשונים כמאן נקטינןהרמב"ם מרא דארעא דישראל

א. לכאורה כל כה"ג שהרמב"ם חולק על שאר ראשונים [ולא עסקינן כשחולק על ב׳ עמודי הוראה, הרי"ף והרא"ש] ואין לנו גילוי במרן, יש לנו לילך אחרי הרמב"ם כיון דאיהו מרא דארעא דישראל, וא"כ נראה דהעיקר כוותיה, מאחר והוא מרא דאתרא, וכשם דאזלינן בתר מרן שקיבלנו הוראותיו, כן יש לילך בתר הרמב"ם שקיבלנו הוראותיו. והאי מילתא דהרמב"ם הוא מרא דאתרא, ידוע הינו בשער בת רבים, והנני להראות דבר זה מהיכן נחצב. דהנה כ"כ בשו"ת הרדב"ז בדוכתי טובי, ולדוגמא לך ראה בח"א (סימן רכט), ועוד לו בח"ב (סימן תשלא) כתב, כבר ידעת שכל מנהג הארץ הזאת (א"י), הוא ע"פ הרב (הרמב"ם), והוא רבן של כל הגלילות הללו. ע"כ. וע"ע בח"ו (ב׳ אלפים שמ) דכתב, ואע"פ שהראב"ד חולק, הדבר ידוע שעל הרמב"ם והעומדים בשיטתו אנו סומכים תמיד. ע"כ. וכ"כ בשו"ת הרלב"ח (סימן צז), וכיון שהוא (הרמב"ם) רב בזה המלכות, נראה שראוי לפסוק כמותו וכו׳, ומי יבא אחר המלך. והניף ידו בשניות (סימן נט) ועם היות שיש פוסקים חולקים בקצת פרטי דינין הנזכרים, אנו אין לנו אלא דבר הרב (הרמב"ם). ובפרט באלו המלכיות, דכלהו אתרייהו דמר. ועוד כתב כן (בסי׳ נב, ובס"ס קלח) ע"ש. וכן כתב בשו"ת מהרשד"ם (חחו"מ סימן שעג), וכ"ש שנדון זה נוגע לתושבי ירושלים תוב"ב, שבאותם המלכיות נמשכים אחר סברת הרמב"ם ז"ל. וכ"כ רבו של מרן המהר"י בירב בקונטרס הסמיכה (שו"ת הרלב"ח דף רצח ע"ד), לו יהיה כדבריו שזה מבואר בהרמב"ן, מה שאינו אלא בהיפך, הרי בכל הענינים שחולקים הרמב"ן והרמב"ם, אין כל המערב סומכים אלא על הרמב"ם, ולא על הרמב"ן, ולמה יחרד כל החרדה הזאת. וכ"כ מרן רבנו יוסף קארו בדוכתי טובא, לך ראה בב"י (יו"ד סימן רסה ד"ה כתב הרמב"ם), ובכל א"י וסוריא וסביבותיה, נוהגין לומר שהחיינו, לפי שהם סומכים בהוראותיהם על פי הרמב"ם ז"ל. וכ"כ עוד הב"י בבדק הבית (חחו"מ סימן כה ד"ה וא"א הרא"ש), ואני אומר, שבזמן הזה פשט הדבר בכל גלילותינו לפסוק כהרמב"ם, זולת בקצת מקומות שהוקשה להם דבריו, ולא ירדו לסוף דעתו. וכ"כ בב"י (חו"מ סימן רא, וסוף סימן ריז) לבאר דהעיקר כהרמב"ם, וז"ל, להיות פירוש זה לדעת הרמב"ם, שהוא רביה ומאר׳ דאתרא בכל זה המלכות, ובכל מלכיות הערב מפיו אנו חיים, הגם לכבוש את המלכה וכו׳. וכ"כ בכס"מ (תרומות פ"א אות יא) ע"ש. וכ"כ בשו"ת אבקת רוכל במקומות רבים דכן הוא (בסימן י, סימן נה, סימן קב, סימן קמ, סימן רא), ומן המפורסמות ביותר אלו דבריו (בסי׳ לב) דכתב, הרמב"ם ז"ל אשר הוא גדול הפוסקים, וכל קהלות א"י והארביסטאן והמערב נוהגים על פיו, וקבלוהו עליהם לרבן. ושב והניף ידו בשו"ת ב"י (דיני יבום סימן ב) ובגלילותינו אנו תופסין להלכה דמצות יבום קודמת, כהרמב"ם שהוא מאריה דאתרא. וכ"כ עוד שם (דיני עכו"ם מסל"ת סימן יא). וכ"כ בשו"ת המביט (ח"ב סימן פא) ובכל גלילות אלו נוהגים כהרמב"ם ז"ל. ועוד הוא לו בח"ב (סימן קצו) דכתב, בפרט לדעת הרמב"ם ז"ל וסיעתו בסברא זו, כי הוא מאריה דארעא דארץ ישראל וסביבותיה, ממצרים ועד סוף סוריא, ושב וכ"כ בח"ג (סימן עז). וכ"כ בשו"ת מהר"ם גלאנטי (סימן נ), ובשו"ת מהר"ם אלשקר (סימן טז) במח׳ הרמב"ם והראב"ד, דפשוט דכהרמב"ם, כיון שקבלוהו עליהם. וכ"כ בשו"ת תורת אמת ששון (סימן יט) וכבר ראינו שבכל א"י תוב"ב, ומצרים ובבל (כצ"ל), פוסקים כהרמב"ם ז"ל, אע"פ שכמה גדולים חולקים עמו. ע"כ. וכ"כ עוד פוסקים. וכל הני אשלי רברבי הנזכרים, המה מוסבים רק לגבי כאן א"י שקיבלו הוראות הרמב"ם, והוא מרא דאתרא. וישנם עוד הרבה מקומות אשר קיבלוהו עליהם, וכאשר יבואר בסמוך בעז"ה (אות ד).

וחזינן א"כ כי הרמב"ם הוא מרא דאתרא, וא"כ ברור שיש לנו ללכת אחריו, במקום שמרן מהריק"א לא גילה דעתו, אע"פ ששאר הראשונים חולקים עליו. והן אמת כי מרן מהריק"א בכלל שחקק וקבע בספרו, והסכימו על ידו כמאתים רבנים, וכאשר דרשו דורשי רשומות, ר"ת מר"ן, ממאתים רבים נסמך, להעמיד את השו"ע על פי ג׳ עמודי הוראה, וככתוב בהקדמת הב"י, ובכלל שכלל גרע מחלקו של הרמב"ם, כי קודם לכן הוא היה מרא דאתרא יחידי, ועל פיו ישק כל עמי, ועתה גם הרי"ף והרא"ש מכריעים המה. מ"מ עדיין נשאר הרמב"ם מרא דאתרא, וא"כ בכה"ג שמרן מהריק"א לא גילה דעתו, יש לנו ללכת בתר המרא דאתרא. (אא"כ יחלקו כנגדו הרי"ף והרא"ש, שאז נתפוס כוותייהו, ואכ"מ). ומלבד שכן כתבו להדיא כמה מן הפוסקים הנזכרים לעיל וכאמור, כ"כ עוד בשו"ת פני יצחק (ח"א חיו"ד סימן ט, דל"ז), והביאו בשו"ת תעלומות לב (ח"ג דף קז ע"ג אות ד) וס"ל כוותיה, דכל היכא שמרן לא גילה דעתו, תפסינן כוותיה דהרמב"ם, שהוא מרא דאתרא. וע"ע להכהן הגדול ביד מלאכי (כללי הרמב"ם אות כח, ואות מא), ובשד"ח (ח"ו דף 70 ע"א), וכ"כ במבוא לשו"ת אור לציון (ח"ב ענף ד). וכ"כ בשו"ת יצחק ירנן (ח"א חיו"ד סימן יב) דהעיקר כהרמב"ם כשפליג אתוס׳. וכ"כ בספר ברכי נפשי (ח"ב עמ׳ עח), ועוד לו שם (עמ׳ פז והלאה). ועוד עיין אליו בספרו שם בצלאל (עמ׳ רלג), ובספרו וזאת ליהודה (סימן א עמ׳ ז). ועתה נדפס ספרו מנוחת שלום (ח"ה סימנים כב,כג) ועמד שם באורך רב בהאי מילתא, ע"ש בבקיאותו הנפלאה, ברוח מבינתו, ברוך שחלק מחכמתו. ומסיק התם באותות ובמופתים, דתפסינן כוותיה דהרמב"ם. ואולם זאת עוד הוכיח (סימן כב אות ב), דכל זה אמור בכה"ג שהרמב"ם אינו יחידי, כי בכה"ג שהוא יחיד בדבר, לא אזלינן אבתריה. וע"ש מפי ספרים וסופרים, וא"צ לכפול. וע"ע שם בהערה דהוכיח, שיחידי הוא לאו דוקא, אלא ה"ה אם יש עמו קצת חברים מקשיבים, כיון שרוב ככל הפוסקים פליגי ארמב"ם, כוותייהו דרוב הראשונים נקטינן. ושוב אחר זמן אינה ה׳ לידי ספר מבא השלחן הנד"מ, וגם איהו מסיק הכי, והוא לו בח"א (פרק ט סעיף ב), ובח"ב (סימן יג) לך ראה שם. וע"ע במש"כ בשו"ת נחלת לוי (ח"א או"ח סימן ח אות ד).

כשנחלקו הרמב"ם והרא"ש כמאן נקטינן

ב. כשיחלקו הרמב"ם והרא"ש כמאן נקטינן, האם ניזיל בתר הרמב"ם דאיהו מרא דאתרא כאן בא"י, או אחרי שמרן קבע דאזלינן בתר ג׳ עמודים, וא"כ מאחר שקיבלנו כלל זה, שוב הרא"ש שהוא אחד מהעמודים, יש להשוותו להרמב"ם. וחזינן לרבותינו דמן קמאי דס"ל כי העיקר כהרא"ש. דהנה בשו"ת מהרשד"ם (חו"מ סימן תן) במח׳ הרמב"ם והרא"ש, תפס כרא"ש, כיון דסברת הרמב"ם כל הפוסקים דחוהו וחלקו עליו. (ברם יש לחלק ממקום שלא דחוהו). וע"ע אליו בחיו"ד (סימן קצג) דתפס כרא"ש במח׳ עם הרמב"ם. ולך ראה בספר יוחסין לגאון ר׳ אברהם זכות (דף ק ע"ב) דכתב, ואנו נסמכים על דבריו (של הרא"ש) יותר מדברי הרמב"ם ז"ל, לפי שהרמב"ם כתב כדברי נבואה בלא ראיה. כן שמעתי מגדולי קשטיליה. ע"כ. וע"ע בברכ"י (חו"מ סימן כה אות כט) שמצא קונטרס ישן נושן מהרב משה ן׳ דנון ממלכות פורטוגל, תלמיד הגאון מהר"י אבוהב, וכתוב שם וז"ל, תשובת שאלה מרבינו ברכיה הלוי. עוד שאלת אם נדון ע"פ הרא"ש ויתר החכמים המסכימים לדעתו, או אם נחוש לפסק הרי"ף והרמב"ם במקום שחולקים עליו. תשובה אני לא ידעתי מהו הדבר שהגיעך לספק זה, רואה אני כל הארץ שהיתה נוהגת על פי הרא"ש, ומפסקיו לא יטו ימין ושמאל. וכ"ש שראוי לסמוך עליו בפס׳ שיש לו חברים רבים. ע"כ. וע"ע בשו"ת מהר"ם אלשי"ך (סימן צו), ובשו"ת בית דוד דשאלוניקי (חחו"מ סימן יג). וראה לרב החבי"ב בספרו דינא דחיי (ח"א לאוין פא עמ׳ עט) דתפס כהרא"ש כשחלק עם הרמב"ם. וכן עביד בשו"ת המהרש"ך (ח"א סימן קלד דף קמח ע"א), וע"ע בשו"ת כרך של רומי (סימן יד דף נב ע"ד) דתפסינן כרא"ש, וכדמוכח מהב"י (חאו"ח סימן י) דתפס כרמב"ם כנגד הרא"ש רק מפני דמסתבר טעמיה, הא לאו הכי תפסינן כהרא"ש.

קבלת הוראות הרא"ש והרמב"ם בקצוות תבל מלפני כאלף שנים

ג. ברם המשית ליבו לדבר, בין יבין כי אין ראיה מכל הני אשלי רברבי לדידן, והוא מטעם שכל הני חיו והיו במקומות אשר לא קיבלו עליהם את הרמב"ם למרא דאתרא, כי אם את הרא"ש. שכן היה בספרד, ובקושטא, וסלוניקי, ופורטוגל, וכאשר מפורש גם בחלק מהלשונות הנזכרים לעיל [שכן מבואר שם לגבי קשטיליה, הלא היא קושטא, ולגבי פורטוגל]. וכל הני אשלי רברבי הנזכרים משם המה. והנני להראות בעז"ה שכן היה במקומות אלו. והנה בתחילה בספרד קבלו עליהם את הוראות הרמב"ם, וכאשר יבוא לקמן בסמוך בעז"ה, אלא דשוב אחר שהיגר לשם הרא"ש, ומינוהו עליהם לראש, התפשטו הוראותיו ושוב קיבלו את הרא"ש עליהם לראש ומגן. דהנה ר׳ יהודה בן הרא"ש בשו"ת זכרון יהודה (סימן נד, הודפס יחד עם שו"ת הר"ן) אשר ישב בטולידו שבספרד תחת כסא אביו, כתב מכתב תשובה על השמועה ששמע וז"ל, אתם מסכימים לפסוק ולהורות ע"פ ספר הרמב"ם ז"ל, זולתי במה שחולק עליו [הלא הוא הרא"ש] שיעשו כדבריו. וע"ש דהשיבם שא"א לעשות כן לדעתו לפי ההלכה, כי א"א לקבל רב אחד להלכה. ומ"מ על אף התנגדותו, כן עשו שמה. וכן באמת קבלו שם את הרא"ש למרא דאתרא, וכאשר יראה הרואה בשו"ת הריב"ש (ס"ס שסט) דכתב וז"ל, הרב הגדול הרא"ש ז"ל אשר כספרד ירשו ספרי חכמתו מכל דבריו הטובים, או פניהם לאו יפילון ולא יטה לארץ מנעלם, דומיא דמאי דאמר אביי כל מלתיה דמר עביד כרב בר מהני תלת וכו׳. ע"כ. וע"ע בשו"ת ר׳ בצלאל אשכנזי (סימן כב) דתקף את המיקלים נגד רבן גלת החל הזה, אשר כנענים עד צרפת וספרד, הרא"ש ז"ל, אשר רוב הגולה קבלוהו לרב עליהם. ע"כ. וע"ע לו (סימן נב) דכתב, כי במצרים נהגו כהרא"ש. [אולם לשמועה זו לא ראיתי חבר, כי אם סתירות רבות מפוסקים רבים, אשר העד יעדון כי במצרים קבלו עליהם את הרמב"ם, וכדלקמן. וגם מדבריו מבואר כן (סימן א), והובא בקטע הבא.] וע"ע בשו"ת הרדב"ז (ח"א סימן מט) דכתב, וכבר נהגו כל ישראל במקום שאין מבואר בדברי הרמב"ם ז"ל כי אתרין (מצרים), או כדעת הרא"ש ז"ל, כי אתרייכו (סלוניקי), לא מצי למימר קים לי וכו׳. וכ"כ בשו"ת מהרשד"ם (ח"א סימן קלד דף קמח) באופן שאין לפסוק דלא כהרא"ש, בפרט במקומותינו (סלוניקי), כי הרא"ש הוא רבם של הספרדים, (ואפי׳ ששם הוא נגד הרי"ף והרמב"ם). עד שמטעם זה ראיתי זה ימים, כי אפילו בענין עד אחד ביבמה, שהסכימו כל הפוסקים דעד אחד נאמן, מ"מ יען כתב הרא"ש שקשה הדבר להקל, חששו. עכ"ל. וכ"כ הגאון ר׳ יצחק קארו, דודו של מרן מהריק"א, והודפסו דבריו בסוף שו"ת ב"י, וז"ל, ועוד, שבכל ספרד נוהגים בכל הדינים, ובכל עניני איסור והיתר, כסברת הרא"ש, והוא היה מניחם (תפילין בחול המועד) וכו׳, ע"כ. וכ"כ מרן בב"י (או"ח סימן לא ד"ה וחולו), בשינוי לשון. ועוד לו (סימן נא ד"ה ואחר ישתבח) וז"ל, גם מנהג ספרד החזיקו להרא"ש לרבן, על פי זה הוא מיוסד, ולכן אחר ישתבח עונים אמן גם אחר הלל. עכ"ל. וכ"כ בשו"ת אבקת רוכל (סימן קצה), הטענה השלישית, שמאחר שכל בני ספרד ובני אשכנזים, סומכים על הרא"ש בהוראתם, ובפרט באיסור והיתר, אחר דברו לא ישנו. אין כח לשום אדם לעשות מעשה נגד סברתו. וכ"כ עוד בשו"ת ב"י (דיני עכו"ם מסל"ת סימן ג) שהרי ראינו להרא"ש אשר כל ספרד ואשכנז סומכים על הוראותיו. ע"כ. וכ"כ בספר דינא דחיי (ח"א לאוין סימן פא דף עט) גבי מח׳ הרמב"ם והרא"ש, דלדידן נקטינן הלכתא הכי, כיון שהרא"ש סובר כן, והוא הרב המלמד דעת חכמה ובינה בספרד. ע"כ. ושב והניף את ידו בח"ב (עשין סימן מט דף סג ע"ג) במח׳ ריא"ז והרא"ש וז"ל, קי"ל כהרא"ש לגבי ריא"ז, שהוא פוסק יותר מפורסם, ומימיו אנו שותים בספרד. ע"כ. וע"ע בזה בברכ"י (חו"מ סימן כה אות כט), ובשו"ת תעלומות לב (ח"ב דף ג ע"ב) מפי ספרים. וכ"כ בשו"ת עמק יהושע ממן (ח"ה סימן ד) בשם שו"ת משפט וצדקה ביעקב (ח"ב סימן ה) שבתחילה על הרוב היו פוסקים כהרא"ש.

ד. ומאידך, ברוב מקומות הספרדים קיבלו עליהם את הרמב"ם למרא דאתרא, תחילה כן היה בספרד עוד בזמן הרא"ש, ורק שאח"כ קיבלו את הרא"ש עליהם, וכאשר הראת לדעת לעיל. והנה המקורות שבתחילה קבלו עליהם את הרמב"ם, כי כן מבואר בדברי הרא"ש גופיה, והוא לו בשו"ת הרא"ש (כלל א סימן ח), ועוד לו (שם כלל פה סימן יא) וז"ל, שרוב הארצות בספרד פוסקין ודנין על פי הרי"ף וספר הרמב"ם. ע"כ. וכן מבואר בדברי בנו ר׳ יהודה הנזכ"ל בשו"ת זכרון יהודה (סימן נד). וכן משמע בשו"ת הרשב"א (ח"א סימן רנג) שבזמנו היו מקומות שקבלו עליהם את הרמב"ם, וכאשר יובא לקמן. וכן הוא בספרו תולדות אדם (סימן רעו) דכתב, ומ"מ אם נהגו באותן המקומות להיות עושין כהרמב"ם ז"ל, הנח להם וכו׳. ע"כ. ולך נא ראה בספר מחקרים בספרות התשובות (הר׳ יצחק זאב כהנא עמ׳ 18 בהוצאת מוסד הרב קוק) שהביא ב׳ תקנות ככתבם וכלשונם אשר נתקנו בספרד בזמנו של הרא"ש, [וזאת למודעי אני צריך, כי שם ליקט וקיבץ מספרי השו"ת, את התפשטות קבלת הרמב"ם, וערך וסידר את המקומות שקיבלוהו עליהם, ומשם רוב דברינו לקוחים, והרוצה יראה שם בהרחבה, ודן שם לגבי עוד אלו מקומות שקיבלו עליהם את הרמב"ם. ומ"מ אין בית מדרש בלא חידוש, ומה גם שספר זה אינו מצוי.] וז"ל התקנה (הנצרך לנו), הסכימו הקהל ישצ"ו, שלא ידונו בעיר הזאת (טולידו שבספרד) שום דין בעולם, בשוב ענין בעולם, אלא על דעת רבינו משה ז"ל (הרמב"ם) בכל אותם הענינים שיוכלו לכוון ולידע דעתו בהם. ע"כ. ועע"ש (עמ׳ 21) שהעתיק תקנה נוספת וז"ל, הסכימו הקהל ישצ"ו שלא יהא רשות לשום אדם בעולם מהדרים בעיר הזאת, לדרוש ברבים בבתי כנסיות, ולא להורות שום הוראה ברבים בבתי כנסיות, שיהא כנגד מה שהורה רבנו משה ז"ל בן מימון באיסור והיתר. נתקיימה תקנה זו בחדש סיון שנת תתרס"ה למניננו בתטילה (טולדו שבספרד), והכל שריר וקיים. ע"כ. וכן מבואר בשו"ת הר"ן (סימן סב) דנשאל שם גבי מקום שהסכימו ביניהם, ועשו תקנה שיתנהגו בכל דיניהם ועניני משפטיהם על פי ספרי הרמב"ם ז"ל, בכל מה שכתוב בספריו, בין בהיתר בין באיסור, בין בדיני ממונות, בין בעניני קדושין, וכתובה וגיטין. ע"כ. וע׳ בזה עוד בשו"ת התשב"ץ (ח"ב סימן רנו), וע"ע בשו"ת הריב"ש (סימן כא) דדן לגבי מקום שקיבלו עליהם את הרמב"ם, ועוד לו (סימן שמה), ועוד (בסי׳ תעח), ועוד כתב (סימן תצג), ואף אם יש מקום שנהגו לדון ע"פ ספרי הרמב"ם ז"ל בכח הסכמה, כמו שיש בקצת מקומות. ע"כ. וכ"כ בשו"ת ר"י בירב (סימן מו), ולא מבעיא לדעת הרמב"ם ז"ל שהוא המורה אלינו בכל ארץ המערב (צפון אפריקה), ואנחנו נוהגים כמותו. ע"כ. וכ"כ בשו"ת הרדב"ז (ח"ב סימן תתכה), וכן שמעתי שדנו בארץ המערב על פיו (דהרמב"ם ז"ל). ע"כ. וכ"כ בשיירי כנה"ג (סוף חלק או"ח, בכללים בדרכי הפוסקים אות ה), וע"ע לו (סימן תצה הגהב"י אות ה) נהגו בכל ארץ המערב לפסוק כהרמב"ם ז"ל. ועוד ראה בשו"ת ר׳ בצלאל אשכנזי (סימן א) דכתב, וכמו שפסק הרב הגדול (הרמב"ם) אביהם של ישראל, מרא דארעא ישראל, אשר קבלוהו עליהם לרב מסוף ארץ תימן, עד סוף ארץ הצבי, וסוריא, וארץ שנער (בבל). ע"כ.

וכן קבלו את הרמב"ם עליהם במצרים, וכמש"כ בשו"ת הרדב"ז בדוכתי טובי, והוא היה רבה של מצרים. דהנה כן הוא לו בח"א (סימן שלא), ועוד לו (סימן רכט), ועוד (סימן תקל). וכ"כ עוד בח"ב (סימן תשלא), ועוד (סימן תרד), וכ"כ בח"ג (סימן תתקח). ובח"ד (אלף פח), ועוד (אלף קסד), ועוד (סימן אלף רצא). וכ"כ בשו"ת מהר"ם אלשקר (סימן יח) דהוי אתרא דהרמב"ם, וכ"כ שם כמה פעמים. וכ"כ בשו"ת מהרשד"ם (אה"ע סימן קעה) דהרמב"ם מרא דאתרא דמצרים. ע"כ. וכן כתב בשו"ת אהלי יעקב קשטרו (סימן עח), דאתריה דמרן הרמב"ם ז"ל הוא מצרים וסביבותיה. ע"כ. ועוד הוא לו (סימן לג דף נו). וכ"כ בשו"ת דרכי נעם (חאה"ע סימן מב) דהרמב"ם הוא מרא דאתרא דמצרים. ועוד לו (חחו"מ סימן כז) ואינון (הרמב"ם, והכס"מ), מארי דאתרא, ומדבריהם אין לזוז ימין ושמאל. ע"כ. ושב והניף ידו (חחו"מ סימן כה, וחאה"ע סימן חי). וכ"כ בשו"ת גינת ורדים (או"ח כלל ג סימן כו), וגלילותינו אתריה דהרמב"ם הם. וכל הני היו במצרים. וכ"כ בשו"ת מהר"ם גלאנטי (סימן נ), ובשו"ת זרע אנשים (סימן כח), ובשו"ת תורת אמת ששון (סימן יט), ובשו"ת אורים גדולים (למוד קעג), ובשו"ת מהרי"ף (סימן נט, וסי׳ סא), וכ"כ בשו"ת זרע אברהם (חחו"מ סימן כג).

בא"י כשחלקו הרמב"ם והרא"ש כמאן נקטינן

ה. נהדר אנפין לנידו"ד גבי מח׳ הרמב"ם והרא"ש כמאן נקטינן, כי אומנם ראינו פוסקים רבים שתפסו כרא"ש, אך הראת לדעת כי המה יושבים בחצרותיהם וטירותם בארצות אשר קיבלו את הרא"ש, ולא הרמב"ם, ומכאן יצאה הוראתם. משא"כ אנן היושבים פה בארץ הצבי, אשר קיבלנו עלינו הוראות הרמב"ם ז"ל, וכאמור, יש לנו לתפוס כהרמב"ם. ואדרבה א"כ יש להביא ראיה לכך מהני אשלי רברבי, אשר ישבו במקומות שקיבלו את הרא"ש, ולכן עזבו את הרמב"ם, ואף אנן נעביד הכי בהיפך, דנתפוס את הרמב"ם. וכ"כ כיוצ"ב בשד"ח (ח"ו סימן ו אות ד אך להיפך) דמה שכתב שם המהר"ם אלשקר הוא למקומו שקיבלו את הרמב"ם. והנה לך הפוסקים אשר כתבו דיש לתפוס כהרמב"ם, דכ"כ בשו"ת הרדב"ז (ח"ב סימן תרד), אין ספק שהרמב"ם חולק, ועליו יש לסמוך, דאע"ג דהרא"ש אחרון, וקי"ל הלכה כבתראי, מ"מ הרמב"ם מאריה דאתרא הוא, וכבר קבלוהו כל אלו הגלילות, פסקי דינו. ע"כ. וכן כתב עוד בח"ד (סימן אלף רצא) במח׳ הרמב"ם והרא"ש, דהעיקר כהרמב"ם, שהוא מרא דאתרא, ושכן דעת הגאונים שדבריהם דברי קבלה. וכן מדוייק עוד בח"א (סימן מט), ע"ש. וע"ע להגאון ר׳ שמואל ן׳ וירגא (נדפס בשו"ת אבקת רוכל סימן פח) דכתב גבי מח׳ הרמב"ם והרא"ש, אנו אין לנו אלא דברי הרמב"ם מארי דאתרין. ע"כ. וע"ע ביד מלאכי כללי הרא"ש (אות לו) דתמה על הרב החביב הנזכר לעיל שתפס כרא"ש. ע"ש. וכ"כ בשו"ת תעלומות לב (ח"ב דף ג ע"ב) באורך, דתפסינן כרמב"ם כשחולק על הרא"ש, לפי שהוא מרא דאתרא, וכדכתב מרן באבקת רוכל (סימן כב, וסימן צ). ובשיירי כנה"ג (כללי הפוסקים סוף שיירי או"ח), ובשו"ת כרך של רומי (סימן יד דף כב ע"א). ועוד ביאר, דמש"כ הב"י (או"ח סימן נה) משם מהרלנ"ח, שבספרד החזיקו הרא"ש לרבן, וכ"כ בתשובות ב"י (דף קז ע"א) דבכל ספרד ואשכנז סומכים על הרא"ש. וכ"כ דוד מרן בתשובתו הנדפסת בסוף שו"ת בית יוסף (דקמ"ו ע"ב), וכ"כ הרב מהרש"ך (ח"א דע"ט ע"ב), וכן בספר דינא דחיי (ח"א דע"ט ע"ב) דנקטין כהרא"ש, שהוא למד דעת תורה בספרד. ועוד שם (סימן כב) שרוב הגולה קבלוהו עליהם, ובאבקת רוכל (סימן קכ, וסימן קצה). ביאר כל זאת הרב תעלומות לב דלא קשיא, כי כ"ז אמור להיכא דלא פליג עליה הרמב"ם, שהוא מרא דאתרא, כי אז תפסינן כוותיה דהרא"ש, אשר גדול כבודו, וכמבואר בהנ"ל. אולם כאשר יחלוק עליו הרמב"ם, אזלינן אבתריה דהרמב"ם. עכת"ד. ולהאמור יש לומר בפשיטות, דכל הני המזכירים את גודל כבודו של הרא"ש, ודאזלינן אבתריה, הם ממקומות שקיבלו את הרא"ש עליהם לראש וראשון, כי כל הני המה בארץ ספרד. ולדידן בא"י, אדרבה יש להוכיח מהני אשלי, דתפסינן כהרמב"ם שהוא המרא דאתרא, שהרי הם תפסו במקומם את הרא"ש, ואף אנו נתפוס את הרמב"ם במקומנו. ובזה מיושבים ג"כ דברי הכנה"ג (או"ח סימן קס) בשם הרשד"ם, דבמח׳ הרמב"ם והראב"ד קרוב הדבר שאין כאן ספק, שיש לנו ודאי לעשות כהראב"ד ז"ל, שהוא רב וגדול, כ"ש לחומרא. ע"כ. וחש לו הכנה"ג להחמיר. והובא ביד מלאכי (כללי הראב"ד אות מא) ועע"ש. ולכאורה הוא פלא, ולהאמור ניחא, דהכנה"ג בא מקושטא אשר קבלו את הרא"ש עליהם לרב, ולא את הרמב"ם. ועל כן הראה פנים לכבודו של הראב"ד. וע"ע להרב תעלומות לב (ח"ב דף יד עב) דשב וכתב דתפסינן כהרמב"ם היכא דפליג ארא"ש. וגדולה מכך הביא בח"ג (דף קיג ע"ב אות א) מח׳ במקום שקיבלו את הרמב"ם ומרן מהריק"א, היכא דפליגי, כמאן נקטינן. והביא שדין זה שנוי במח׳ הפוסקים, ומינה בק"ו י"ל הכא דאזלינן בתר הרמב"ם, ובזה אין מח׳, כי הלא יש הסוברים דאפי׳ נגד מרן השו"ע תפסינן כהרמב"ם. וכ"כ להדיא שם (אות ב) דבזה לכו"ע כהרמב"ם. וציין לע׳ בספר אורים גדולים (לימוד עח), ובס׳ שער אשר (חו"מ סימן כג), וישמח לב (חו"מ סימן ה, וסימן יא). ע"כ. וע"ע לו בח"ג (דף קטו ע"ב) דתפסינן כרמב"ם, ודחה את הכרך של רומי (סימן יד דנ"ב ע"א) דס"ל כהרא"ש עיקר.

לדעת מרן במח׳ הרמב"ם והרא"ש

ו. ברם דעת מרן שקיבלנו הוראותיו אינה כן, והיא לו מבוארת בהקדמת הב"י, שבמקום שיחלקו שני עמודי הוראה, יכריע על פי רוח הפסיקה שבאותו מקום, לפי הפוסקים המפורסמים. וחזינן דהיכא שיחלקו הרא"ש והרמב"ם, לא יכריע מרן כהרמב"ם מכיון שהוא מרא דאתרא, ודלא ככל המכתב הכתוב לעיל משם כל הני אשלי רברבי. ועוד עיין בדברי הגאון ר׳ שמואל ן׳ וירגא (הובא בשו"ת אבקת רוכל סימן פח) דכתב גבי מח׳ הרמב"ם והרא"ש, אנו אין לנו אלא דברי הרמב"ם מארי דאתרין. ומרן שם (סימן פט) השיבו, ואף אם הרמב"ם מאריה דאתרין, במקום אפוקי ממונא, ובמקום כל הני רבוותא, אין בנו כח. וכ"כ הב"י יו"ד (סימן כד ס"ח ד"ה החליד), גבי מח׳ הרמב"ם והרא"ש וז"ל, וכן הלכה, דהא קמאי ובתראי כולהו פליגי אהרמב"ם, ומיהו לכתחילה נכון לחוש לדבריו. ע"כ. וכן מבואר בב"י (או"ח סימן י ד"ה ולענין), וז"ל, ולענין הלכה נראה, דאע"ג דהרא"ש מפרש כפרש"י, כיון דרש"י מפרש הוא ולא פסקן, ה"ל הרמב"ם והרא"ש ז"ל חד לגבי חד, והלכה כהרמב"ם ז"ל, דמסתבר טעמיה. וע"ע בב"י (סימן רעט ס"ז) דתפס כרא"ש נגד הרמב"ם, ונראה משום שכן פשטות הגמרא, וכמש"כ בב"י ע"ש. ומאידך ראה באה"ע (סימן ע ס"ב) דתפס כרמב"ם שרשאי בעל להשרות אשתו ע"י שליש בלא הסכמתה, בזמן שהרא"ש ורוב הראשונים סוברים שלא בלא רשותה. וכן בב"י (חו"מ סימן עז ד"ה כתב), פסק במח׳ הרא"ש והרמב"ן כרמב"ן, כיון שהרמב"ם קאי כוותיה (דהרמב"ן), ועוד דפשט המנהג לפסוק כהרמב"ם בדיני ממונות. ע"כ. וחזינן מכל הני, כי שיטת מרן במח׳ הרמב"ם והרא"ש להכריע על פי רוח הפסיקה, לפי רוב פוסקים, או לפי שכן נראה מן הגמ׳ וכדו׳, וכמפורש לו בהקדמת הב"י. ועל כן כן עיקר לדידן שקיבלנו הוראותיו.

מהיכן יצא למרן כלל זה

ז. ברם דבר זה צריך עיון, דמאחר ובואר כי בארץ ישראל הרמב"ם הוא מרא דאתרא, א"כ כיצד הניח מרן את הרמב"ם, ופסק פעמים כהרא"ש, לפי רוח הפסיקה שבאותו מקום. ונראה לבאר זאת, והוא בהקדים מעט הקדמות.

סדר התישבות היהודים בא"י

בארץ ישראל כמעט ולא היה ישוב יהודי, עד כיבוש הארץ ע"י השולטן התורקי בשנת רעז, וכאשר כתב הרב יצחק זאב כהנא הנ"ל בספרו (עמ׳ 47) את סדר התישבות היהודים בארץ ישראל. כי לפני בואו של הרמב"ן בשנת ה׳ אלפים ועשרים ושבע מספרד לירושלים, היהודים היו מתי מעט. ובבואו התחילה עליה לארץ, אם כי לא במידה גדולה. ועם כבושה של א"י ע"י השולטן התורקי שלים הראשון בשנת רעז, התחילה תקופה חדשה בארץ, והתגברה העליה. ביחוד עלו המגורשים ממגורשי ספרד ופורטוגל (משנת רנב,רנז) שהתיישבו בתורקיה, ואח"כ עלו לארץ. ובנוסף באותה שנה כבש השולטן התורקי גם את מצרים, דבר שגרם קשר בין היהודים, ואח"כ לעליה לארץ. ועם כיבוש חלק של אפריקה הצפונית ע"י ספרד, בתחילה המאה השש עשרה, כיבוש אשר הביא חורבן של קהלות רבות. עלו יהודים רבים משם לא"י, ביחוד יהודים ממגורשי ספרד שמצאו מקלט בארצות צפון אפריקה, אלג׳יר, מרוקו, ותוניס, הוכרחו שוב ליטול את מקל הנדודים, ומצאו מקלט בא"י.

המקור ליסוד של ג׳ עמודים

תהליך הסטורי זה הינו בעל חשיבות רבה לענ"ד להבנת הדרך שקבלו את המרא דאתרא כאן בארץ. כי הרואה יראה על פי האמור, שעלו לארץ יהודים רבים אשר המה באו ממקומות אשר שמו את הרא"ש כעטרה לראשם, ומאידך יהודים רבים באו ממקומות שקיבלו את הרמב"ם.

ובראותינו עתה את סדר הדורות, שפיר מיושב מה שרבים לוחמים ופליגי אמרן, על כך שהחליט לקבוע את ספרו על ג׳ עמודי הוראה, הלא הם הרי"ף הרמב"ם והרא"ש, ועל כך יצא קול רעש גדול, כי המהרש"ל בים של שלמה (בהקדמה למסכת חולין) תקפו, דעשה פשרות בפסקי הלכות מדעתו מסברת הכרס. ע"ש גבי כלל זה. וכן כתב הרמ"א בהקדמתו לספר דרכ"מ, כי כלל זה הינו נגד התוספות המרדכי וסיעתם, שעל הרוב אנו פוסקים כמותם. ולפי דרכו של הב"י, נסתרים כל המנהגים אשר במדינות אלו. ע"כ. וע"ע בכנה"ג (חו"מ סימן כה, דיני קים לי, אות ו) דכתב שכבר צווחו על כלל זה גדולי האחרונים הבאים אחרי הרב ז"ל, ובפרטן אתה מוצא שני גדולי ישראל, הרב בעל המפה ז"ל בהקדמתו לספר המפה, והרב הכהן הגדול בספרו הראשון וכו׳. ע"כ. וכוונתו היא לשו"ת המהרש"ך (ח"א סימן קלד) דכתב, וכבר שמעתי שרבים תפסו על כבוד חכמתו, ונחלקו עמו פנים בפנים על אופן פסק זה שפוסק פעמים רבות בספרו כשהרי"ף והרמב"ם מסכימים לדעת אחת, כותב דהכי נקטינן, ואפי׳ יהיה סברתם נגד הרא"ש וכמה רבוותא, בין להקל בין להחמיר, ובלי ספק דהרא"ש וכל רבותיו, ונוסף עליהם רש"י ז"ל, לאו קטלי קניא באגמא נינהו, ומי יקל ראש כנגדם להתיר איסור תורה וכו׳. באופן שאין לפסוק דלא כהרא"ש, ובפרט במקומותינו כי הרא"ש הוא רבם של הספרדים. ע"כ. וע"ע בברכ"י (חו"מ סימן כה אות כט) וציין לשל"ה (דף קטו), ושהמהר"ר יחיאל קשטלץ שהיה בדורו של מרן, האריך בזה ומפיו לפידים יהלכו. וע"ע בספר ארץ חיים (בכללים שבריש הספר כלל ג), ובשו"ת תעלומות לב (סוף ח"ג דף קו ע"ג) בזה מפי ספרים. וע"ע בספר מנוחת שלום סופר (ח"ו סימן ב אות ד) דגם בשו"ת מהרשד"ם (חו"מ סימן שעו דס"ה רע"ד) חלק על עצם הכלל, ועוד לו (בחיו"ד סימן קב דף לט ע"ג), ועוד (בחאה"ע סימן סג דל"ח ע"ב) ועע"ש. וא"כ חזינן, כי קראו תימה על הכלל אשר כלל לנו מרן, ועל פיו בנה את ביתו בית יוסף, וערך לפנינו את שלחנו הטהור, כי מנין הוציא כלל זה.

קבלת הרי"ף

ח. וע"פ האמור יש ליישב זאת, והוא בהקדים עוד מעט הקדמות קצרות דהנה לגבי קבלת הרי"ף, דחזינן שגם אותו קיבלו עליהם בכמה דוכתי, וכמבואר בשו"ת הרא"ש (כלל א סימן ח), ועוד (כלל פה סימן יא) שרוב הארצות בספרד פוסקין ודנין ע"פ רי"ף, וספר הרמב"ם. ע"כ. ועוד עיין בשו"ת הרשב"א (ח"א סימן רנג) בשאלה, וגם בתשובה שם, דכתב הרשב"א, ומן הדרך הזה, כל שנהגו לעשות כל מעשיהם ע"פ אחד מגדולי הפוסקים, במקום שנהגו לעשות כל מעשיהם ע"פ הלכות הרב אלפסי ז"ל, ובמקומות שנהגו לעשות כל מעשיהם ע"פ חיבור הרמב"ם ז"ל. ע"כ. ומשמע שכבר היה זה לעולמים, מקומות שקיבלו עליהם את הרי"ף. וכ"כ בשו"ת הרדב"ז (ח"א סימן רעד) שבכל גלילות אלה נוהגין כהרי"ף והרמב"ם. ע"כ. ועוד כתב כן (בח"א סימן אלף קמו) וז"ל, הרי"ף והרמב"ם ז"ל שאנו נוהגים על פיהם במדינה זאת. וע"ע אליו (ח"א סימן תרעה). וע"ע בזה בסמוך.

הרי"ף והרמב"ם עומדים בחד שיטתא

והן אמת שכמעט ולא מוזכר בפוסקים קבלת הוראות הרי"ף, אך שמא הוא מטעם שכמעט תמיד הרמב"ם והרי"ף עומדים בחד שיטתא, א"כ אותם מקומות שקבלוהו לרמב"ם, בעצם קבלו גם את הרי"ף, ולא הוצרכו לומר זאת, כי כן מבואר בשו"ת הרשב"א (ח"א ר"ס רנג בשאלה), כיון שהרב האלפסי והרמב"ם ז"ל שוים בכל לדעה אחת, זולתי במקומות ישנו דין. ע"כ. וכ"כ בשו"ת הרדב"ז (ח"ד אלף קפח) קבלה בידנו, שאינו (הרמב"ם) חולק עליו (ארי"ף), אלא במקצת מקומות נער יכתבם. וע"ע בב"י (או"ח סימן רמח ד"ה ומ"ש רבינו י"מ), דכתב, ומסתמא לא פליג (הרמב"ם) אהרי"ף רביה. ע"כ. וכן כתב הכנה"ג (חו"מ סימן רפט הגהות הב"י אות ד), והביאו היד מלאכי (כללי הרמב"ם אות כט), דדוחק לומר שחולק (הרמב"ם) על הרי"ף ז"ל, ועע"ש ביד מלאכי. וע"ע בכנה"ג (יו"ד סימן פט הגה"ט אות כד), ובשו"ת כנסת יחזקאל (סימן פ). וכ"כ בספר פרי תאר (סימן לו סס"ק טו), לא אשכחנא דפליגי עליה דהרמב"ם ז"ל גדולי המורים, רה"ג, והרי"ף, וכיוצא בזה, זולת הרא"ש והר"ן ז"ל, שאינם בסוג אחד עם הרמב"ם. ע"כ. וכ"כ דיש להשוותם מו"ר בספר טה"ב (ח"ב דף רלז), ובשו"ת יבי"א (ח"ז אה"ע סימן ח אות ג) ושם (חאו"ח סימן נט אות א). וכ"כ הגרי"ח סופר שליט"א בספרו וזאת ליהודה (סימן ד עמי לא וכו'). ואולם ע"ש (עמי ו סוד"ה ויש) שסייג כלל זה. וע"ע בספרו מנוחת שלום (ח"ה סימן טז אות ה והלאה), ועוד שם (סימן יז), וע"ע בב"י (סימן שלו רס"א) דרק כיון שהוכיח שהרי"ף עומד עם הרמב"ם, השווה אותם, הא לאו הכי בלא ראיה לא נשווה אותם. ומ"מ חזינן דהרי"ף והרמב"ם עומדים בחד שיטתא, ועל כן קבלת הרמב"ם פירושה גם קבלת הרי"ף, ויתכן שלכן לא הוזכרה קבלת הרי"ף, אלא במעט מקומות.

הרא"ש והרמב"ם אינם הולכים בדרך אחת

ומאידך הרא"ש דרך פסיקתו אינה כדרכו של הרמב"ם, כי איהו נגרר תמיד אחר בעלי תוס׳, וכמש"כ הכנה"ג הנזכ"ל בסמוך. וכ"כ בשו"ת מהרשד"ם (חיו"ד סימן קצג) דמסתמא בתר רבותינו בעלי התוספות גריר הרא"ש. ע"כ. וע"ע בשו"ת הרא"ש (כלל כ סימן כז), ובשו"ת הרדב"ז (ח"ד אלף קפז), וביד מלאכי (כללי הרא"ש אות לו), וע"ע שם (אות כח), וע"ע בשדי חמד (ח"ו כללי הפוסקים סימן יא אות חי). ואין זה מן התימה, כי הלא הרא"ש הגיע מארצות אשכנז, ואיהו גדול תלמידיו של המהר"ם מרוטנבורג, וכמש"כ הרש"ל בהקדמה ליש"ש בב"ק וחולין, וז"ל, ואיש עניו וטהור אשר אין באחרונים כמוהו מהר"ם מרוטנבורג, נקרא והעמיד תלמיד אחד שכמעט מלא את מקומו, מרנא ורבנא רבינו אשר, למדו היטב ודרשו וחקרו ובנו את יסודם על דברי הרי"ף, אשר בירר התלמוד בי"ג נפות, ועל דברי התוספות הצרפתים משניהם הוציא לאור כל תעלומותם. ע"כ.

ט. ומעתה יש לומר, כי מאחר ובא"י היה קיבוץ גלויות ממקומות שקיבלו את הרמב"ם, וממקומות שאת הרא"ש, וכמבואר לעיל, יתכן שדבר זה גרם למח׳ ועירבוביא בפסקים ובמנהגים, וכפי שהדעת נותנת שכן קרה מחמת קיבוץ הגלויות ממקומות שונים, בעלי מנהגים שונים. ורגלים לדבר יראה הרואה במח׳ שנחלק מרן עם המביט בשו"ת ב"י (דיני כתובות וגבייתה סימן ב), ובשו"ת המביט (ח"א סימן כח) ועוד (ח"ג סימן עז), ושם הצטרפו והסכימו עם מרן הגאון ר׳ משה קורדובירו ועוד, ושורש כל המח׳ נעוץ במנהג המוסתערבים, הלא המה תושבי א"י הקדמונים מזמן עלית הרמב"ן, לבין מנהג העולים החדשים. וכן יראה הרואה גם בענין חיוב הפרשת תרומות ומעשרות בפירות של גוי שגדלו בארץ, והגוי מירחם, וראה בזה בשו"ת ר׳ בצלאל אשכנזי (סימן א) אשר מפיו לפידים יהלכו בענין זה, אודות הרוצים לשנות מן המנהג לעשר. וע"ע בכס"מ (תרומות פ"א אות יא) בל׳ קשה אודות הבאים לשנות ממנהג הארץ, וגזרו שם בגזרת נח"ש שלא להפריש תרומות ומעשרות. וגם בשו"ת המביט (ח"ג סימן סח) הסכים עמהם. [וכאשר גם מבואר בריש הקדמת הב"י, כי היטב חרה לו על כך שהתורה נעשית כתורות אין מספר, ע"ש.] וא"כ אחר שכל עדה הגיעה עם פסקיה ומנהגיה, ביני וביני מחמת הנוהגים שכבר נהגו, אלו כרבותיהם הרמב"ם והרי"ף, ואלו כרא"ש, והתערבו זה בזה, נוצר כלל חדש, והוא ג׳ עמודים.

ג׳ עמודים שנזכרו בשאר ספרים

וכאשר יראה הרואה בשו"ת הרדב"ז (ח"ב סימן תרכו), בכל גלילות האלו קבלו עליהם את הריא"ף ואת הרמב"ם ואת הרא"ש להיות עליהם הכרעותיהם הכרעה, בין להקל בין להחמיר, בין לפטור בין לחיוב. וע"ע לו (ח"ג סימן תתקמא), ועוד (שם סימן תתקנג), ועוד (שם תתקצד) ועוד בח"ז (סימן נד), דנשענים על ג׳ עמודים. ע"ש. [וע"ע לו (ח"א סימן מט) דכתב, וכבר נהגו כל ישראל, במקום שאין מבורר בדברי הרמב"ם ז"ל, לפסוק כהרא"ש. ולעיל הבאנו משם שו"ת זכרון יהודה (סימן נד) לבן הרא"ש, כי בטולידו שבספרד, כבר היה לעולמים דאזלי בתר הרא"ש, וכשאין גילוי בו, ללכת אבתריה דהרמב"ם.] וחזינן, כי בזמנו של מרן, כבר היה לעולמים הכלל הנ"ל ללכת אחר ג' עמודים, והיה בשימוש בין גאוני הדור. ולענ"ד אע"פ שלא היה כן בשום מקום לפני כן, אולם המציאות יצרתו, והוא כמבואר, מפני קיבוץ הגלויות, כי אלה באו עם פסקי הרא"ש, ואלה עם הרמב"ם. והלא על פי רוב קבלת מרא דאתרא נוצרת מחמת המציאות אשר נוהגים, כמו הוראות המרא דאתרא, [וגם יש פעמים שהוא על פי תקנת החכמים, וכאשר הובאו לעיל תקנות שכאלה. ועוד ראה בדברינו לעיל (סימן א אות ו)] ועל כן תפסו הכי המורים ככללו של מרן לילך בתר ג' עמודי הוראה, וכדלקמן, שהסכימו עם כללו זה של מרן כמאתים רבנים. לפי שאז המציאות היתה שכאן בארץ קיבלו עליהם את ג׳ העמודים. ובזה הוסרה השגת הרש"ל ודעימיה, על כללו של מרן, כי תפס כן מפני שהלך בתר המרא דאתרא אשר הוקבע בארץ ישראל, הלא הם ג' עמודי הוראה. ואח"כ קבלו עליהם כמעט בכל מקום את הוראות השו"ע. ובאמת שכ"כ לתרץ הרב חיד"א על הברכים (חו"מ סימן כה אות כט), והוא על פי דברי שו"ת הרדב"ז הנ"ל, דכן קבלו בכל הגלילות את ג' העמודים. וכתב על כך הגחיד"א, הא למדת, שדבר זה קבלה ביד בני ספרד מראש מקדם. ע"כ. ואומנם על פי המבואר לא היה זה משנים קדמוניות, וכוונת הרדב"ז היא לאותה עת, כי אז היה כלל זה, וכאשר הוראנו לדעת לעיל, בדבר קבלת המרא דאתרא בתפוצות בשנים שלפי כן, שבשום מקום לא אמרו שקבלו ג' עמודים. אולם גם לפי זה עצם ישובו של הרחיד"א נכון, כי בזה מיושב הכלל אשר כלל מרן. וסיים שם הברכ"י בדבריו המפורסמים בשער בת רבים וז"ל, ועתה אמת אגיד, אשר שמעתי מפום רבנן קדישי, ושמעו מפי הרב הגדול מהר"ח אבולעפייא זלה"ה, שקבל מזקני גאוני דור, שהסכימו בכלל זה דמרן, קרוב למאתים רבנים מדורו. וכן היה אומר כי כל אשר יעשה פסק מרן, עביד כמאתן רבנן. אלו דבריו ז"ל. עכ"ל הברכ"י. וכ"כ בארץ חיים סתהון (ריש כלל ג) כי דבר זה ידוע דמאתים רבנים הסכימו, וכמש"כ הברכ"י הנ"ל, והגאון מהרי"ט אלגאזי בתשו' שמחת יו"ט (סימן יא דף מג ע"א). ע"כ. וכ"כ בשו"ת תעלומות לב (סוף ח"ג דף קו ע"ג) גבי כללו של מרן ללכת בתר ג' עמודים, ע"ש. ובשו"ת צדק ומשפט פארדו (סימן כג ד"ט ע"ד) ישב את קושית הרש"ל בדרך אחרת וז"ל, ודבריו (של מרן) אינם צריכים חיזוק, כי ידוע שרוב פסקי השו"ע הם ע"פ הרמב"ם, שכבר קבלוהו בכל העיירות, ע"ש מפי ספרים. ע"כ. ואולם תקשי כי גם אם ישב בזה מה שתפס מרן את הרמב"ם כאחד מעמודי ההוראה, מ"מ עדיין תקשי, מנין יצא הכלל המחודש ללכת בתר רוב עמודים. וע"פ האמור אתי שפיר. וע"ע למו"ר בשו"ת יחו"ד (סוף ח"ה כללי מרן הש"ע סימן א) מפי ספרים, ואזיל התם בדרכו של הרב חיד"א לתרץ השגה זו. וע"ע בשו"ת עמק יהושע ממן (ח"ה סימן ד). וכן כתב הגר"ש משאש זצ"ל בהסכמתו לספר ברכת אהרן בוארון, שבתחילה נהגו בכל מקום אחרת, יש כהרא"ש, ויש כהרמב"ם, ומרן צירף הכל ע"ש, והוא מתאים להאמור.

ומעתה שפיר מובן מדוע מרן במח׳ הרא"ש והרמב"ם מכריע לפי רוח הפסיקה שבאותו מקום, לפי ראיות, או רוב פוסקים וכדו', אע"פ שהרמב"ם הוא מרא דאתרא דארעא דישראל. והוא לפי שבתקופת מרן קבלו עליהם גם את הרי"ף, והרא"ש, וממילא אין דין קדימה לרמב"ם על פני הרא"ש, ועל כן יש להכריע ביניהם לפי רוח הפסיקה. ומינה לדידן, דאנן אתכא דמרן סמכינן, אע"פ שראינו פוסקים רבים אשר כתבו כי יש לתפוס כהרמב"ם להלכה כשחולק עם הרא"ש, יש לנו ללכת בתר שיפולי מרן, וכל כה"ג במח׳ הרמב"ם והרא"ש יש להכריע לפי שאר כללי הפסיקה המסורים בידנו דור מפי דור.

--------

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

לזכות הרב המחבר

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) ל הרב אסי הלוי שליט''א
שו"ת נחלת לוי - ח"ב

כולל שאלות ותשובות אקטואליות חקרי הלכות
וברורי דינים בהלכות שבת
מאשר חנני ה' יתברך הצב"י אסי הלוי אבן יולי ס"ט
פעה"ק ירושלים תובב׳׳א - שנת "כי גדול ה׳ ומהולל מאד ונורא הוא על כל אלהים"
(דברי הימים א׳, ט׳ז, כ׳ה) - התשס"ו לפ"ק
את הספר ניתן להשיג מש‘ הלוי 02-5862601, מש' אנג'ל 02-5712239
כתובת להערות והארות: מש' הלוי רח‘ הושע 19 גאולה י-ם

לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5

דילוג לתוכן