סימן ב - כבישת הגאוה

תוכן עניינים

--------

(((((ידיעת מקומו )))))

א. אחר עלות כל זאת, בראש ובראשונה על האדם להכיר את מקומו לדעת את חסרונותיו, ואת מקומם האמיתי של מעלותיו, ולא כאשר דמיונו מטעהו, וזאת כדי שיוכל להתחיל לפעול ולעבוד ולהתגבר על הגאוה. ולכן ישית ליבו אל מעלותיו וחסרונותיו, ויחפש את מעלותיו וחסרונותיו במכיריו וברעיו, כי מעלתו פלונית פחות או יותר בדרגתה, ימצא בחברו זה. ומעלה זו, באחר. וכן חסרונותיו לפי דרגתם, יחפש כמותם במכיריו. ושוב יראה כמה הוא מעריך את חברו מחמת מעלתו זו שיש לו, שהיא כמעלת עצמו, ויראה כי לא קרב זה אל זה מה שמעריך הוא את עצמו מחמת מעלה זו, למה שהוא מעריך את חברו מחמת מעלה זו. וכן לא קרב מה שהחברה מעריכה מעלה זו, למה שהוא דורש מהחברה שתעריך את מעלתו זו. וכן יעשה לגבי שאר מעלותיו. ועוד יתבונן בחסרונותיו, ויראה כי חסרונותיו אשר אינו משית ליבו כל כך אליהם, אצל חברו אשר גם הוא בעל חסרון דומה לשלו, מחמת אותו חסרון כמעט שאינו יכול לשאת את חברתו, או שערכו יורד בעיניו פלאים מחמת חסרון זה. ואז שוב יוכל לדעת את עצמו ומקומו האמיתי, מה הן מעלותיו ודרגתם ושווים, ומה הם חסרונותיו דרגתם ושווים, מהו האיזון והערך הנכון שלהם.

לאחר שידע את עצמו ומקומו, יתבונן בדברים הנזכרים לעיל (שער הגאוה חלק המוסר סימן א) כי אם יתגאה הרי שהיפך מטרתו תושג, במקום כבוד ישיג ביזיון, אחר שהחברה מואסת בבעלי הגאוה (וכדלעיל סימן א אותיות א-ג). ובכך שהגאוה היא שקר, אחר שכשם שלו מעלות כך לאחרים מעלות אחרות (וכנזכר לעיל סימן א אותיות ד-ו). ובכך שאין לו להתפאר במעלותיו, כי הן מתנת אל, והרי שלהשם יתעלה יש להתפאר במעלות שלך, ולא לך. ואדרבה מעלותיך צריכות לגרום לך להיות עניו ולהודות לבורא על מתנת חינם שנתן לך יתר על חבריך, (כנזכר לעיל סימן א אותיות ז-ט). וכן ילמד ויעיין בהלכות הגאוה, כדי לדעת את המותר והאסור. והרי שגם לימוד זה יסייע בידו לכבוש מדת הגאוה.

ובאמת כי כדי להגיע את הענוה די בזה לרוב בני האדם. אולם לא די בהשגת הענוה, כי אם צריכים לשאוף אל שפלות הרוח, וכאשר בואר לעיל (שער הגאוה חלק ההלכה סימן א סעיף ג) ושפלות הרוח היא ההיפך הגמור והקצה השני של מדת הגאוה [ואילו מדת הענוה היא האמצע שביניהם]. ואף על פי שכמעט בכל המדות יש ללכת באמצע, לא כן הוא במדת הגאוה, אשר לרוב קילקולה וקושיה, צריך להקצין עצמו אל הקצה השני, אל שפלות הרוח. והרי כדי להיות שפל צריך להעמיק חקר ולהתבונן ביתר שאת וביתר עומק אל עבר נפש האדם. ותחילה נראה מהי השפלות אשר אליה צריך לשאוף ולהגיע.

(((((שפלות מהי)))))

ב. והנה כתב הרמב"ם בפירוש המשניות (פרק ד משנה ד) וכבר ראיתי בספר מספרי המדות ששאלו לאחד החסידים ואמרו לו איזה יום עבר עליך בשמחה יותר מכל ימי חייך. אמר, יום אשר הייתי נוסע בספינה, והיה מקומי בה שפל המקומות, והייתי לבוש בלויי סחבות, והיו בספינה סוחרים ובעלי רכוש, ואני הייתי מוטל במקומי, ואחד מנוסעי הספינה עמד להשתין, והשפיעה עליו שפלותי והמצב הגרוע שהייתי בו, עד שגלה את עצמו והשתין עלי. התפלאתי על התחזקות תכונת העזות בנפשו, ובאמת לא הצטערתי בלבי במעשיו כלל, ולא נתעורר בי שום התרגשות. אז שמחתי שמחה גדולה שהגעתי עד כדי כך שלא הרגיזני זלזול אותו החסר, ולא שמתי לבי אליו. וסיים הרמב"ם, ואין ספק שזה הגבול האחרון בשפלות הרוח, כדי להתרחק מן הגאוה. עד כאן לשונו בתרגום הרה"ג קאפח. והרי לפנינו גודל השפלות הנצרכת. וכן תפסו כך את גודל השפלות עוד ראשונים אשר טרחו והעתיקו את דברי הרמב"ם הנזכרים, שכן הוא ברשב"ץ במגן אבות (ד,ד) והוסיף שכ"כ בספר חובות הלבבות. עד כאן. וכן כתב עוד הרמב"ם בשו"ת הרמב"ם (ווארשה עמ' 8) ובספר מנורת המאור (נר ז כלל א סוף ח"ב) ובשו"ת בנימין זאב (סי' רמז) ובשו"ת אגרות משה (חו"מ ח"ב סי' סו ד"ה ולכן) ועוד רבים. ועוד עיין ברבינו יונה בפירוש המשניות לאבות (ד,ד).

וכן רואים ממעשה דהלל הנזכר במסכת שבת (דף ל סוע"ב) מעשה בשני בני אדם שהמרו [נתערבו] זה את זה, אמרו כל מי שילך ויקניט את הלל יטול ד' מאות זוז. אמר אחד מהם אני אקניטנו. אותו היום ערב שבת היה, והלל חפף את ראשו. הלך ועבר על פתח ביתו אמר, מי כאן הלל, מי כאן הלל. נתעטף ויצא לקראתו. אמר לו בני מה אתה מבקש. אמר לו שאלה יש לי לשאול. אמר לו שאל בני שאל. מפני מה ראשיהן של בבליים סגלגלות [אינם עגולים]. אמר לו בני שאלה גדולה שאלת, מפני שאין להם חיות [מילדות] פקחות. הלך והמתין שעה אחת, חזר ואמר, מי כאן הלל מי כאן הלל. נתעטף ויצא לקראתו. אמר לו בני מה אתה מבקש. אמר לו שאלה יש לי לשאול. אמר לו שאל בני שאל. מפני מה עינן של תרמודיין תרוטות [רכות]. אמר לו בני שאלה גדולה שאלת, מפני שדרין בין החולות [והרוח נושבת ונכנס בתוך עיניהם]. הלך והמתין שעה אחת, חזר ואמר, מי כאן הלל מי כאן הלל. נתעטף ויצא לקראתו, אמר לו בני מה אתה מבקש. אמר לו שאלה יש לי לשאול. אמר לו שאל בני שאל. מפני מה רגליהם של אפרקיים רחבות. אמר לו בני שאלה גדולה שאלת, מפני שדרין בין בצעי המים. אמר לו שאלות הרבה יש לי לשאול, ומתירא אני שמא תכעוס. נתעטף וישב לפניו, אמר לו כל שאלות שיש לך לשאול שאל. אמר לו אתה הוא הלל שקורין אותך נשיא ישראל. אמר לו הן. אמר לו אם אתה הוא, לא ירבו כמותך בישראל. אמר לו בני מפני מה. אמר לו מפני שאבדתי על ידך ד' מאות זוז. אמר הוי זהיר ברוחך, כדי הוא הלל שתאבד על ידו ד' מאות זוז וד' מאות זוז, והלל לא יקפיד. עד כאן לשון הגמרא. ענוותנותו של הלל מפליאה פלאי פלאות, הרי עסקינן בגדול הדור, בשעת שיא הלחץ בערב שבת שעה שבני אדם רוחצים. ואותו רשע מכריז בבזיון ובקול רם את שמו כאילו הלל הזקן איזה עם הארץ, ויוצא מבית המרחץ לכבודו, וכך חוזר חלילה ג' פעמים לצורך שאלות של שטות. והלל לא רק שעונה לשאלותיו ולא כועס, אלא עונה לו בסבלנות, ומשבח את שאלותיו, שאלה גדולה שאלת. וכאשר מסיים שיש לו שאלות רבות. נתעטף הלל וישב לפניו ומבקשו שישאל כל אשר היה עם לבבו. והרי לפנינו תכלית שפלות הנפש בהתגלמותה. [אולם ראה לעיל (שער הגאוה חלק ההלכה סימן א סעיף ה) שבצרכיו הגשמיים אסור להיות שפל עיין שם.]

(((((כיצד להיות שפל)))))

ג. ובכן מעתה הקושי להיות שפל מבואר, כי שפל פירושו לסבור שיתכן שאתה למטה מכולם ממש, לא רק מגדולי הדור, מן הרבנים והחכמים. אלא אף יתכן למטה מפשוטי ודלת העם, מהירקן, החנוני, הסבלים, והאינסטלטורים, וקל וחומר מפני חבריך יושבי בית המדרש. וזה לכאורה קשה להלום, והוא נגד השכל וההגיון. והנה עומד על כך הרמב"ן באגרתו המפורסמת אל בנו, וכה מבאר וזו לשונו, וכל אדם יהיה גדול ממך בעיניך, אם חכם או עשיר הוא, עליך לכבדו. ואם רש הוא ואתה עשיר, או חכם ממנו, חשוב בלבך כי אתה חייב ממנו והוא זכאי ממך, שאם הוא חוטא הוא שוגג ואתה מזיד. עד כאן לשונו. והרי שאם יש לאדם הניצב לפניך מעלה שאין לך, מעלה שדרך בני אדם לכבד מחמתה, הרי עליך לכבדו מחמתה. והיינו אם הוא עשיר או נושא משרה חשובה, איש חכם או רופא. ואף אם אינו בעל מעלה כנגדך, אלא בעל חסרון, אדרבה חסרונו יתכן שהיא מעלתו שכן שוב הוא שוגג ואתה מזיד.

(((((האדם נמדד לפי הטורח ולא לפי התוצאה)))))

ד. והרי לנו יסוד גדול, ועל ידו ניתן לבא אל השפלות, כי האדם נמדד כלפי שמיא לא לפי תוצאות מעשיו, אלא לפי הטורח שטרח. והטורח נמדד לפי הכלים שעמדו לרשותו, לפי החינוך שניתן לו, לפי הסביבה שבה גדל, ולפי הנסיונות שעמדו לפניו. ועל כן אף אם דרגתו אשר נמצא בה מועטה עד מאוד, יתכן שכלפי שמיא נחשב הוא עד מאוד. ומאידך יתכן אדם צדיק שגודל וחונך בבית של צדיקים גמורים, ונסיונות לא עמדו לפניו, דרגתו פחותה מאותו אדם פשוט, כי הפשוט אף שלא השיג הרבה, מכל מקום מה שהשיג עלה לו בטורח ועמל רב, יותר מאשר טרח ועמל הצדיק. וכמו שהאריך במכתב מאליהו (ח"א עמ' 111 בקונטרס הבחירה) כי זכויות האדם הן במקום שיש לו בחירה ובחר בטוב, ולא במקום שאין לו בחירה. וכגון לאדם חרדי אין נסיון באכילת חזיר, כי הוא מחונך ומורגל לכך, ועל כן כשנמנע מאכילת חזיר אף אם הוא רעב, לא היתה לו בחירה בכך, ואף שנאמן הוא בעל מלאכתך לשלם שכר על כך, מכל מקום עיקר הזכויות הן במקום הבחירה, וכאן לא היתה לו בחירה. ומאידך גיסא, אין לאברך רגיל נסיון להיות ענוותן כהלל, והרי שגם להיות ענוותן כל כך אין לו בחירה. והנסיון הוא במה שיש לו קושי בחירה. והוא הדין לאדם פשוט שבפשוטים הנסיון שלו הוא בנקודת הבחירה, ונקודת הבחירה שלו משתנה לפי הנתונים שעמדו לרשותו, לפי חינוכו והמקום שבו גודל. וכגון מי שהתחנך בין גנבים, הגניבה אינה בחירה אצלו. אך האם לרצוח יתכן שהיא נקודת בחירתו. ולעולם זכויותיו של האדם הם בנקודת הבחירה, וכאמור. והרב המהדיר הביא לכך ראיה ממסכת קידושין (דף מ סוע"א) שבאופן שאינו מסוגל לכוף יצרו אמרה הגמרא שיעשה העבירה בסתר, במקום שלא יכירוהו, מפני חילול השם. והרי שאם אינו מסוגל לכוף את יצרו, אין לו עבירה. רק שעדיין מפני העבירה של חילול השם שכן יכול להמנע ממנה, מצווה לעשות את העבירה במקום שלא מכירים אותו. [ואמנם לפי תוספות בשם ר"ח שם אסור לו לעשות את העבירה, עיין שם. מכל מקום עיין בתוספות חגיגה (דף טז ע"א ד"ה ויעשה) שסוברים כי דברים כפשוטם, וכפי שמבואר גם שם בגמרא, ובמועד קטן (דף יז ע"א).]

(((((ראיות נוספות)))))

וכך רואים בדברי הירושלמי תענית (פ"א ה"ד) דשם סיפרו כמה עובדות על אנשים פשוטים ואפילו רשעים אשר תפילתם הורידה גשמים בעת בצורת. ונביא אחד מהם, בשנת בצורת נראה בחלום לרבי אבהו שיבקש מאדם אחד שיתפלל שירדו הגשמים. ואותו האיש מלאכתו היא השכרת נשים פרוצות, ומתקן בית השחוק, ומכבס בגדיהן, ומרקד ומנגן לפניהן. הלך רבי אבהו וביקשו שיתפלל שירדו גשמים, וכן היה ונבקעו השמים ומטר ירד לארץ. לאחר הבירור עלה כי זכותו היא מפני שפעם אחת אשה באה בוכיה להשכיר עצמה לזנות כדי לפדות את בעלה. ובראותו כן מכר מטתו ומצעיו ונתן לה את הממון הנדרש כדי לפדות את בעלה, ובלבד שלא תבא לידי עבירה. והשורש הוא כאמור, כי כנראה אותו איש חונך וגודל בבית רשעים, ומלאכתו מלאכת עון אינה נקודת הבחירה שלו. ועם כל זה הגיע לידי מעשים גדולים, אשר רחוקים הם עד מאוד מן הדרך שבה חונך וגודל, ועל כן בשמים חשוב הנהו עד מאוד. ועוד עיין שם בירושלמי מעשים כאלו וכיוצא בהם. ועוד ראה בתענית (דף כב ע"א) גבי מי הם בני העולם הבא, ובזהר מקץ (דר"ע ע"ב) רבי אבא הוה יתיב אתרעא דאבבא דלוד. וכיוצא בזה כתב מהרח"ו (שער הגילגולים ירושלים תרכח דף סב ע"ב) כי עבודת השם היום בדור ירוד זה מעלתה הרבה למעלה מעבודת השם בזמן התנאים.

וכן כתב בספר הברית (ח"ב מאמר ב פרק ו) וזה לשונו, וכי תאמר בלבבך איך אפשר שיהיה אדם נבזה ושפל כזה, גדול ממני. הלא אני עשיר והוא דל, אני בר אבהן והוא בר בזוי ושפל מאד, אני תלמיד חכם והוא עם הארץ, אני עוסק במצוות וביראת השם כל היום, והוא עוסק בהבלי עולם. על זאת אשיב, דע אחי שכל מעלות ממעלות עולם הזה כלא חשיבי בעיני השם, ואם כן לא נשאר מעלה באמת אלא החשוב בעיני השם, וזה לא נודע לשום אדם בלתי להשם לבדו, כי האדם רואה לעינים והשם יראה ללבב. כמעשה שזכרו ח"זל (תענית פ"ג דף כב ע"א) שהעיד אליהו על תרי אינשי בדיחי שהמה בני עלמא דאתי, אף על פי שלא היו בני תורה, וכל הרואה אותם חשבם לשפלים, ובין פושעים נמנים. ובזה צדקו דברי הרמב"ן (באיגרתו הנזכר לעיל) שכל אדם יהיה בעיניו גדול ממנו, ויבוש מפניו ויפחד ממנו. לא כענוים המזויפים אשר תוכם מלא גאה וגאון ומחמת רוב הגאוה ירגילו עצמן לדבר בנחת, וראשם ישפילו למטה, כי יאמרו בלבותם מי בעל מעלה יותר ממני, וכלום חסר לי אלא מעלת הענוה, ארגיל עצמי מעתה להיות עניו גם כן, כדי שלא יחסר לי שום מעלה. ונמצא גאות אדם תשפילנו, כלומר מחמת הגאות הגדול אשר בלבו, תשפילנו לפני הבריות, ומדבר אתם בשפה רפה ובקומה כפופה, אבל בעיני עצמו הוא בעל כל המעלות הנשגבות, ויגבה לבו עד להשחית. אבל העניו באמת מי שהוא נבזה בעיניו נמאס בלבו, ויחשוב על כל אדם אפשר שהוא יותר חשוב בעיני השם ממני. כמו שאמרו אשרי מי שמשים עצמו עפר שהכל ירמסוהו, ויהיה כאסקופה התחתונה שהכל דשין בה. כאשר כל אדם מבקש על זאת בתפלתו באמרו ולמקללי נפשי תדום, ונפשי כעפר לכל תהיה. ואמרו ח"זל (בפרק אמר ר' עקיבא) הנעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים, עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו (שופטים ה). עד כאן לשונו. וכך כתב ממש לענין הגאוה ר"ח מוואלזין ברוח חיים (אבות ד) שיחשוב האדם את עצמו שאינו נחשב כלום. וגם אם הוא בר מדריגה חכם וירא שמים, יזכור כי לפי שכלו ותבונתו לא עבד את השם מספיק, ויכול להיות כי השפל שבאנשים לפי כשרונותיו ותכונותיו הדלות, עמל יותר ממנו. עד כאן.

(((((עולם הפוך)))))

ה. וזה פשט הגמרא פסחים (נ ע"א) ובבא בתרא (י ע"ב) ברב יוסף בנו של רבי יהושע בן לוי שנפטר, ושוב חזר לחיות, ושאלו אביו מה ראית, אמר לו עולם הפוך ראיתי, עליונים למטה ותחתונים למעלה. אמר לו בני עולם ברור ראית. עד כאן. והיינו כי יתכן כאן בעולם הזה צדיק בעל מצוות ומעשים טובים רבים ועצומים, ואחר שאינו בעל מצוות ומעשים טובים רק מועטים ורעים, ובעולם האמת נחשב יותר זה שאינו בעל מעשים. [ואף על פי שרש"י בפסחים ובבבא בתרא (שם) פירש הדברים כלפי עניים ועשירים, ואילו התלמידי חכמים כבודם במקומם מונח, ככבודם כאן כן הוא שם. אולם התוספות במקום (ד"ה עליונים) בשם ר"ח כתבו, שקבלה ביד הגאונים שראה שמואל דיתיב קמיה דרב יהודה תלמידו, משום דמיחה בשמואל (שבת דף נה ע"א) גבי ההיא איתתא דאתיא וצוחה קמיה דשמואל ולא אשגח בה. אמר ליה רב יהודה לית ליה למר אוטם אזנו מזעקת דל וגומר. עד כאן לשונו. וכן פירש בשו"ת מהרי"ט (ח"א סימן ק ד"ה ויש לעמוד) את פשט הגמרא עליונים למטה ותחתונים למעלה, וכן בספר כפתור ופרח (פרק מו) פירש כן, דתלמיד חכם שכבדוהו מחמת חכמתו בעולם הזה, יורד למטה בעולם הבא, וכדאיתא בירושלמי יבמות (פי"ב ה"ז) גבי בני סימוניא.]

וכדברים האלה ממש כתב בשו"ת שער אפרים (שער ו סעיף לב) גבי הזכרת נשמות שלא להגביה קולו לאחד וינמיך באחר, כי מי יודע איזה יכשר בעולם הנשמות, כי אף אם למראה עינים ישפוט שזה גדול מזה, הלא נודע מה שאמרו ח"זל במעשה שהיה העולם הפוך. עד כאן. והביאו בשו"ת ציץ אליעזר (חט"ז ס"ס לה). ובספר כיצד מתמודדים (שער ט עמ' רנב) הראה כיוצא בזה לצד השני, כי התביעה שתובעים את האדם מן השמים כלפי כל אחד היא לפי היכולת שיש לו, שכן מבואר בגמרא סנהדרין (סח ע"א) שאמר רבי אליעזר לרבי עקיבא תלמידו, מיתתך קשה משלהן. ופירש רש"י, שלך קשה משלהן, מפני שליבך פתוח כאולם, ואילו שמשתני היית לומד תורה הרבה. עד כאן לשונו. ורואים שהאדם נתבע לפי מה שהוא. וכן ביאר המבי"ט בהקדמת ספרו בית אלהים גבי הגמרא ברכות הנזכרת לעיל עליונים למטה ותחתונים למעלה על דרך אפשר, שאין האדם נמדד לפי התוצאות, אלא לפי הטורח. ושכן כתב החפץ חיים על התורה (פרשת תרומה) להוכיח מפסיקתא רבתי ששנינו שם, בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה ועשו לי מקדש נזדעזע משה ואמר, איך יכול האדם לעשות בית להקדוש ברוך הוא, והלא כתיב הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך. אמר לו הקדוש ברוך הוא, לא לפי כוחי אני מבקש, אלא לפי כחכם, עשרים קרש בצפון ועשרים קרש בדרום ושמונה במערב. עד כאן. והרי שהאדם נדרש לפי כוחו הוא. ובקונטרס דרופתקי דאורייתא (סוף ח"א אות ג) הביא כן מדברי הרוקח בספרו חכמת הנפש (דף יט ע"ב דפוס צפת) לכן לא יאמר אדם אם ימי חייו מעט, ימעטו שכרו, לא כן. כיון שעסק בכל כוחו ולא ישב בטל, כאילו עסק מימי עולם עד עולמי עד, ושכרו לעולמים. עד כאן לשונו. ועוד עיין שם בכיצד מתמודדים.

(((((לחם הפנים)))))

ו. וכן רואים ממעשה נורא שהעיד המהר"ם חאגיז בספרו משנת חכמים (אות רכ) ששמע מפי מגידי אמת בשם זקני דור דיעה של האר"י, שהאחד מהאנוסים שבא מפורטוגל לצפת איש תמים היה, ושמע בדרשת רב שבאחד הקהילות, במעלת לחם הפנים. ובתמימותו עשה לחם הפנים מנופה בי"ג נפה, והגישו בדחילו ורחימו בכל יום שישי אל היכל השם בבית הכנסת, תוך תפילה מעומק הלב שיעלה לנחת לפני השם. והשמש בראותו חלות אפויות היטב, היה לוקחם אל ביתו. והאיש התמים סבור שעלו לנחת לפני השם. יום אחד ראהו הרב במעשהו, וגער בו על רוב שטותו, כי אין לו יתעלה גוף ולא דמות הגוף, ואינו אוכל ושותה חס ושלום, ושבודאי השמש לוקח את מנחתו, ושיחדל מיד ממעשי שטותו. מיד שלח האר"י שליח אל הרב והודיעו לך וצוה לביתך כי מחר יקראוך לבית דין של מעלה. מיד הלך אל האר"י, על שום מה יצא הקצף. והשיב לו האר"י "זל [וז"ל הספר] שמעתי לפי שבטלת נחת רוח שהיה לו להקדוש ברוך הוא, שמיום שחרב הבית, לא היה לו נחת רוח לפניו כמו באותה שעה שאנוס זה היה מביא שתי הלחם בתמימות לבו, ומקריבם לפני היכל, וסבור היה שהשם יתברך קבלם ממנו. עד כאן. והרי רואים שאף מעשה שהוא היפך התורה ונוגד לה, כל שנעשה בתום לב לעשות רצון השם, הרי שעולה הוא לרצון עד כדי כך, והרי זה כאמור כי לא המעשה עיקר אלא הטורח והעמל. והובא מעשה זה גם בספר שומר אמונים (ראטה ח"א עמ' צה). ושם הביא מעשה נוסף אצל הבעל שם טוב, והובא בספרים קבוצת יעקב, ובספר אמונת צדיקים, שראה הבעל שם טוב גזירה נוראה על שונאיהם של ישראל, ויום הכיפורים היה. ובא לבית הכנסת כפרי יחד עם בנו שהיה רועה צאן, ולא ידע דבר, לא קרא ולא כתוב ולא הלכות, היות ולב אטום היה לו. ובראותו גודל התלהבות הצדיק ותלמידיו בתפילה, התאוה גם הוא להתפלל לבורא עולם, ולא ידע כיצד. ויקח את חליל הרועים אשר באמתחתו, ויתקע תקיעה גדולה, ונבהלו העם, ויגער בו אביו. והנה בפני הבעל שם טוב זיע"א צהלה ושמחה, וקיצר התפילה וסיימה. ובמוצאי כיפור גילה לתלמידיו כי בתקיעה של נער זה בגודל התלהבות ואמיתת לבבו, נתהוה מזה שמחה גדולה בשמים, ונתעלו התפלות, ונמתקו כל הדינים, ונתבטלו הגזירות הרעות. עד כאן דבריו ועוד עיין שם. ועוד ראה כיסוד זה מעוד ראיות רבות לעיל בשער המדות (חלק ההלכה סעיף ו אותיות ג-ה).

ומעתה מצד האמת כל אדם גם הפשוט ביותר, יתכן שמעלתו ודרגתו יתרה מאשר שלך, ואם כן במה יש להתגאות ולהתפאר, אם במעלותך, הלא הם מתנת שמים, ואם בהישגך בעבודת השם, יתכן שאדם פשוט זה הניצב מולך, אף שאינו בעל תורה מצוות ומעשים טובים, כלפי שמיא חשוב יותר.

(((((התבוננות בחסרונותיו)))))

ז. דרך נוספת להגיע אל השפלות היא בהתבוננות בחסרונותיו. כי אף האדם השלם מכל בני האדם כיום, מכל מקום חסרונותיו רבו מלמנות ועצמו מספר. והרי די לו להתבונן בחסרונותיו וחולשותיו כדי למגר את הגאוה וההתנשאות, לקיים מה שנאמר, ונחנו מה. וכגון המתגאה בחכמתו, הן הלא כמה פעמים טעה וצדקו חבריו. כמה פעמים חסר הוא הבנה. כמה פעמים קטנים ממש העמידוהו על האמת. וזהו אפילו במה שתולה גאותו, הלא היא חכמתו שבה מתפאר, ראה יראה כי בגוף הגאוה עלו קמשונים. וכן המתפאר בעבודת השם, הן הלא כמה חיסר הוא בה, וכמה פעמים נפל ונכשל. וקל וחומר שיש להתבונן בחסרונותיו האחרים, הלא אז שוב לא יוכל להרים ראשו, ודיו בזה שהינו בעל גאוה, כדי שיתבונן במדתו זו המגונה, וישפיל עצמו, כי יראה כמה הוא מגונה וחסר. ויתבונן בשאר חסרונותיו, אם יש במשפחתו אנשים לא הוגנים, במדותיו החסרות, אם עני הוא בממון, או לא יוצלח, חסר זכרון, ובחסרונו בעבודת השם, ואי שלמותו. וכך כתב בהמספיק לעובדי השם (פרק הענוה) ההכשרה המדעית היא כי באמת לא שייך להתפאר בגופו, ביופי, כח, אכילה וכדומה. כי כמוהו כחמור שיתפאר בכוחו, ועלול להשחת ולהתקלקל. וגם בקניני כסף ושוה כסף דירות וכדומה איך יתפאר במה שאין לו קיום. וכן אין להתפאר בחכמה, לפי שאף השלם ביותר באדם שהוא הנביא, הרי הוא כאין וכאפס לעומת השלמות הגמורה, מפני רעיעותו של בן אנוש. וכמו שביעקב פסקה הנבואה בגלל צערו של יוסף, וכיוצא בזה מעכבים את הנבואה החולי, הרעב, והשובע וכדומה. ויקיש הנביא מעלתו למעלת המלאכים שלא השיגה, וקל וחומר אם אינו נביא כלל. ועוד ישים ליבו כמה חיסר בעבודת השם, וכמה חסר הוא. וכשם שהמתגאה מתגאה ביחס לפחותים, כך הענו אוחז בענוה ביחס לשלמים. עד כאן תורף דבריו. וכך כתב בספר המדות (שער הגאוה פרק י) כי כשיתן האדם אל ליבו תכלית בואו לעולם, אשר לא ישיגה רק אם יבקש ויחפש ויעמול בכל חפץ לבבו ונפשו, והוא לא עשה כן, אלא התרפה במלאכה, ונטשה ופרק עול העבודה מעל צואריו. ותשכח אל מחולליך יוצרך מבטן לעבד לו, וחיים וחסד עשה עמך, וציוה עליך לנטור כרמו בקרן בן שמן, ואתה ממחבלי כרמים, השחת, הפסדת, קלקלת והרסת רבבות פעמים יותר מערך הויתך, עם היותך קטן בכמות, וזעיר במציאות, אחר אשר מפתח כל העולמות בידך הוא. והאדם בזכרו זאת, יבז בעיניו כל עמלו אשר עמל בעולם הזה, בהשגת מאויי נפשו המתגוללת בעפר התאוות והתענוגים. עד כאן דבריו. ועוד כתב (פרק ט) כי בראותך את עצמך נמצא, לא מיכולתך, כי אם חסד אלקים עליון גבר עליך להמציאך. ובראותך קיומך ומצב הרכבתך דלה וחלושה עד מאד, והמונים המונים ממונים על קיומך להחזיקך בגזרת הבורא עליהם לכלכל מחסורך. וגם כי הם נאמנים בשליחותם ובמשמרתם, אבל אתה אין אתה בטוח גם על רגע מרגעי חייך, כי קבלת האדם את קיומו ומשך זמן הויתו, היא קבלה אחר קבלה, רגע אחר רגע כמאמר (איוב ז,יח) ותפקדנו לבקרים לרגעים תבחננו. וזה אחר אשר יבקש יעתר אל אלוה וירצהו, והרגע אשר עוד לא קבלת חיותה ולא אספת אותה אל תוך הויתך, היא רגע העתידה לבוא אליך, יש לה שני פיות אל כל סוגי המקרים ההווים, החיים והמות, בריאות וחלישות, עושר ודלות, התנשאות ושפלות, נחמה והרוחה או יגון ואנחה, תענוג ויסורים, תפארת וקלון, וכל טוב ורע אשר יעלה על ליבך אפשריים הם לבוא עליך, ואולי יתחדש עליך זמן העתיד מה שלא היה גם על רוחך. עד כאן לשונו. וכדברים האלה האריך המסילת ישרים (פרק כב) והוסיף, שאפילו לו יצוייר שהוא האדם השלם בכל השלמויות ולא חסר דבר, די לו בזה שהוא ילוד אשה בן אנוש היותו בשר ודם, אשר כל חיותו וכל הצלחותיו באות מכוחו של הבורא המחייהו ומקיימו בכל עת, ועליו להודות לבורא שחננו, ולהכנע לפניו, וכעני המקבל מתנה בחסד, שאי אפשר לו שלא יבוש. עד כאן דבריו. וכן כתב בספר הברית (ח"ב מאמר ב פרק ה) והנה הענוה נקנית לאדם במה שיתמיד במחשבתו ולבו לדעת חסרונו ולהכיר חולשתו. ויאמר בלבו, אף כי בני האדם אינם יודעים בפחיתותי ומחסורי, מה בזה, וכי אני איני יודע בעצמי שאני נבזה בכך וכך מדות, וכך וכך מעשים, ובהעדר הידיעות החשובות. ואל אלהים הוא יודע בכל אלה, ומה יועילני טעות בני אדם בי, ושבחם אותי. עד כאן לשונו. ועוד עיין שם.

(((((ישוה מעלותיו ביחס לדורות הקודמים)))))

ח. כל המעלות הן יחסיות לחברה הסובבת, עושר נמדד לפי רמת החיים של החברה, הן עני מרוד החי כיום בארץ ישראל, אם ילך להודו, הרי שעשיר גדול הנהו. כשרון, יופי, וכדומה, כל המעלות הרי הינן יחסיות לחברה. אם נשמע שיחת שתי נמלות, והאחת מתפארת על חברתה על רוב כוחה ועזוז נוראותיה, על אשר מסוגלת הינה להרים משא כבד של שתי חיטין בבת אחת, דבר שלא תוכל עשוהו שום נמלה במחנה. הרי שגאותה היא כמובן ביחס למקומה, ואנו נצחק ונלגלג על גאותה. ואם בן אנוש יתפאר באוזננו על רוב כוחו כי מסוגל הוא לשאת משא ב' חיטין, בוז יבוזו לו ולעג ילעגו לו, על רוב חולשתו, ויתרה מכך על אשר עוד מסוגל הוא להתפאר בעצם ביזיונו. ובאמת הן הדברים עלינו עצמנו, כי המתפאר במעלותיו ביחס לחבריו, הן הלא לפנינו בדורות קודמים אנשים מרוממים מעם אשר קטנם עבה ממותנינו, שאם הם כמלאכים אנו כבני אדם, ואם כבני אדם אנו כחמורים, מהי מעלתנו ביחס אליהם, אף צדיק וקדוש בדור זה היכן היא מעלתו ביחס לקדמונים לאחרונים, וקל וחומר לראשונים, ולאמוראים, ולתנאים, ולמעלה מהם לנביאים. והלא אף עם החיים עמנו היום, כמה מעלותיהם גדלו ממנו רבו גם רבו. וכך כתב בספר המדות (שער הגאוה ר"פ שמיני) הלא תראה בפתחך ספרים אשר שם נאמרים נמוסי העבודה את השם, ואיך עבדו הצדיקים הראשונים אנשי השם אשר מעולם, הנהגתם ועבודתם ויראתם וקדושתם, אז ירף ממך היצר, ולא יוכל עוד לצייר הגאוה על לוח לבבך וכו'. עיין שם. ויתר על כן כתב המסילת ישרים (פרק כב) אשר דבריו לעיל באו על האדם השלם כאברהם כמשה אהרון ודוד, אבל אנחנו יתומי יתומים, אין אנחנו צריכים לכל זה, כי כבר יש ויש אתנו חסרונות רבות שאין צריך עיון גדול לראות פחיתותנו, וכל חכמתנו כאין נחשבת, כי היותר חכם גדול שבינינו אינו כי אם מן תלמידי התלמידים אשר בדורות הראשונים. וזה מה שראוי שנבין ונדע באמת, ולא יזוח עלינו ליבנו חינם, אלא נכיר שדעתנו קלה ושכלנו חלש עד מאד, הסכלות רב בנו והטעות גוברת, ואשר נדע אותו אינו אלא מעט מן המעט, אם כן ודאי שאין ראוי לנו ההנשא כלל, אלא הבושת והשפלות, וזה פשוט. עד כאן לשונו.

ט. ויתר על כן וגדולה מכך, כי מהו האדם ביחס לחיות ואופני הקודש מלאכים עצומים הרצים לעשות רצון קוניהם. ומעל כולם מלך מלכי המלכים המחיינו ומקיימנו, ואת כל הבריאה כולה. והרי המתגאה במקום שנמצאים אלה, גאוותו מצד האמת היא ביזיון לו, כי נמצא הוא יחד עם מלאכי מרום ויחד עם מלך מלכי המלכים, וכמשל הנמלה הנזכרת לעיל בסמוך (אות ח) המתגאה על חברתה על רוב כוחה שיהיה זה לנו לצחוק וללצון. וכן הוא האדם, מתפאר על חביריו ורעיו על יכולתו, והוא כמתפאר על יכולתו לשאת משא ב' חיטין, ולא רק שהדברים מעוררים גיחוך, אלא הרי הם ביזיון לו, שכל השגתו הינה זו בלבד, ועוד שמתפאר בכך, במקום ליבוש ולהכלם. וכתב בספר המדות (שער הגאוה פרק ו ד"ה חשוב נא) משל נפלא על דברים אלו וזה לשונו, אם ראית שרים גדולים הולכים סביבות מלך אדיר, ופגע בהם אדם אחד איש פחות ונבזה, וירץ אל תוך המחנה, ואתה תפגע בו ותשאלנו על ענין מרוצתו, ויענה ויאמר לך לקחת הכתר ולעטר את ראשי. הלא תשפוט עליו ותאמר כי הוא איש משוגע, לא דעת ולא תבונה בו. אהה, הלא אתה בלבשך עטרת גאות, אתה משוגע יותר ממנו, כי מלך מלכי המלכים יושב, ושרים רבים עומדים ממעל לו, אין מספר לגדודיו, ואתה באיולתך תרוץ להרים העטרה, הגאוה והגדולה אשר לחי העולמים יתברך. הוי נפשי עד מתי תשתכרין, הסירי יינך מעליך, וראי חלישות ערכך, כי אם מששת כלי ביתך, ותבחני הרכבתך, אז תגל ערותך ותראה חרפתך, עפר אתה ואל עפר תשוב, רימה ותולעה בחייך ובמותך, ומלאכי עליון משרתי קודש זוחלים ורועדים מאימת כבוד אדוננו בוראינו יתברך. עד כאן לשונו.

והרי שעל האדם לשום מעלתו לא ביחס לחבריו ומרעיו, כי אם ביחס לצדיקי הדור וצדיקים הראשונים, וביחס למלאכים, ועל כולם ביחס לבורא העולמים, ושוב השפלות תהיה מנת חלקו בהפנימו אמת זו.

וכן כתב הארחות צדיקים (שער הענוה ד"ה שרש הענוה) כי שורש הענוה היא הכניעה אל מול השם יתעלה וזה לשונו, שרש הענוה שיחשוב בעצמו בעוד שהוא שלו ושקט בריא ועשיר, אשר הבורא ברוך הוא היטיב עמו טובה, ושהוא אינו ראוי לה, ושיחשוב גדולת האל ורוממות תפארתו, ויחשוב מה אני, הלוא אני בריה שפלה מאד, ואני בעולם השפל והכלה. ויחשוב כל מעשים טובים שאוכל לעשות אינם כי אם טפה מן הים נגד מה שאני חייב לעשות. ויעשה כל מעשיו לכבוד שמים, ולא להחניף לשום אדם, ולא לשום הנאה, אך יעשה הכל לשמו הגדול. זה שורש הענוה. עד כאן לשונו. וכן כתב בספר מעלות המדות (סוף מעלה ח ד"ה לכן בני שמעוני) שדרך להשגת השפלות בהתבונן במעלת השם רוב כוחו וחכמתו, ושהוא מחיה את כולם, ומזונות כולם בידו, ולפיכך חייב לשבחו. ושישים מול עיניו שסוף האדם למיתה. עיין שם. וכן כתב הרשב"ץ במגן אבות (ד,ד) וזה לשונו, וראיתי כתוב בספר אחד, כי מלך אחד שלח לאחד מהחשובים שיבא אצלו, וכשבא אצלו, אמר לו, מה היית עושה, אמר לו הייתי מסתכל כי כדור הארץ אינו כנגד הגלגל העליון, אלא כביצת הנמלה בים הגדול, וכדור הארץ אין הישוב בכולו אלא ברובע שלו. ולא כל הרובע מיושב, כי יש בצפון חלק ממנו בלתי מיושב. והמיושב מזה הרבע יש בו הרים וגבעות ימים ונהרות ומדברות ושדות וכרמים. ומעט הוא המיושב במדינות, ואני במדינה אחת מאלו המדינות שאין להם מספר. ובתוך המדינה יש בה חנויות ושווקים ואני בתוך אחת מהם, ואיני אלא חלק קטן מהמקום שאני שוכן בתוכו. ואם כל כך הוא חלקי קטן בזה העולם, וכל העולם אינו לפני בורא הכל כלום, איך אתגאה בפניו. עד כאן לשונו.

(((((זכרון יום המיתה)))))

י. במשנה באבות (פ"ד מ"ד) שנינו מאד מאד הוי שפל רוח, שתקות אנוש רימה. ופירש רש"י, שתקות אנוש רימה ותולעה, לפיכך מה לך אצל הגאוה. והרי שהמשנה יועצת לנו דרך אל השפלות, על ידי התבוננות בסופו של האדם. וכן פירשו שם את המשנה המחזור ויטרי במקום, וכן כתב באגרת הרמב"ן וזה לשונו, ובעבור הענוה תעלה על לבך מדת היראה, כי תתן אל לבך תמיד מאין באת, ולאן אתה הולך, ושאתה רמה ותולעה אף בחייך, ואף כי במותך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, לפני מלך הכבוד, שנאמר וכו'. עד כאן לשונו. והרי שדרך מדת הענוה היא התבוננות בסופו וממילא יראה תבוא. וכן כתב שיסתכל באחריתו הר"ש ן' גבירול בספר תיקון מדות הנפש (ח"א שער א) וכן כתב בספר מנורת המאור (נר ז ענוה פרק ב אות ג). והרשב"ץ במגן אבות (פ"ד מ"ד ד"ה ראיתי) כתב דרך להשגת הענוה, על ידי התבוננות בגודל העולם, ושהוא בטל ומבוטל ביחס אל העולם, וכן שיסתכל על סופו, כי תשלוט בו הרמה. ונאמר על אזדשיר המלך, כי נתן ביד אחד מעבדיו העומדים עליו כתב, ואמר לו כשתראה אותי כועס תנהו לי מיד. והיה כתוב בו שוב לך כי אינך אלוה, אבל אתה גוף שיאכל קצתו את קצתו, ובקרוב ישוב רמה ועפר. עד כאן לשונו. וכן כתב בספר מעלות המדות (מעלה ח ד"ה לכן בני שמעוני) וזה לשונו, כדי שלא תבואו לידי גסות הרוח ויהירות, תחילה הסתכלו בעצמכם שלאחר שעה מיתה. עד כאן לשונו. וכן כתב בספר שבילי אמונה לנכד הרא"ש (נתיב שביעי ד"ה כתב הר"מ) כי איך יגבה האדם שעבר דרך מעבר השתן פעמים שלש, ותחילתו טיפה סרוחה, והיום כאן ומחר בקבר לרמה ולתולעה. וכן כתב המסילת ישרים (פרק כג) רועה חזירים שהגיע למלוך, כל זמן שיזכור ימיו הראשונים, אי אפשר לו להתגאות. כן האדם שיזכור כי בא מטיפה סרוחה. וקל וחומר כשיחשוב שבסוף כל גדולותיו ישוב לעפר, מאכל לתולעת, שיכנע גאונו, וישכח שאון גאותו, כי מה טובו ומה גדולתו ואחריתה בושה וכלימה. וכשיחשוב עת דינו לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא הקדוש והטהור בתכלית הקדושה והטהרה, בסוד קדושים משרתי גבורה, גיבורי כח עושי דברו, אשר אין בהם מום. והוא עומד לפניהם, גרוע, פחות ונבזה מצד עצמו, טמא ומגואל מצד מעשיו. הירים ראש, היהיה לו פתחון פה. וכי ישאלוהו איה איפה פיך, איה גאונך וכבודך אשר נשאת בעולמך, מה יענה, או מה ישיב על תוכחתו. הנה ודאי שאילו רגע אחד יצייר האדם בשכלו האמת הזה ציור אמיתי וחזק, פרוח תפרח ממנו כל הגאוה, ולא תשוב אליו עוד. עד כאן לשונו. וכן כתב המשנה ברורה (סי' פה ס"ק ה) שיתבונן בשירותים בשפלותו, ושיחזור לרמה, ואין נאה לו הגאוה.

(((((מעשים)))))

יא. עד כה עסקנו בצד המחשבתי של הגאוה, ועתה נבוא על הצד המעשי. מה הם מעשי הענוה שיש ללכת בהם תדיר כדי לכבוש מדת הענוה והשפלות. וכמו שהורנו חכמינו זכרונם לברכה כי אחר המעשים נמשכים הלבבות [ראה בשער המדות (סעיף ד אות א) באורך מפי הראשונים והאחרונים שאמרו יסוד זה] ואחר ריבוי מעשי הענוה יבא אל הענוה.

(((((צרכיו הגשמיים)))))

תחילה וראש בכל צרכיו הגשמיים היינו לבוש דירה רהיטים אכילה שתיה וכדומה, בכל מכל כל לא יהיו דברים מפוארים או יקרים, מותגים וכדומה. כי אם הכל יהיה בפשיטות ובצניעות ההפך הגמור מן הגינדור והיוקרה. אך מאידך גיסא אף שהראנו כי צריך להיות שפל בנפש, אולם בצרכיו הגשמים לא יהיה שפל ומבוזה, דהיינו לא ילבש בגדים בלויים או קרועים או מלוכלכים, כי אם פשוטים ונקיים. וכן בכל שאר צרכיו הגשמיים. וכך כתב בהמספיק לעובדי השם (לקראת סוף פרק הענוה ד"ה ואשר לענוה) כי חיוב הענוה מלבד בפנימיות הנפש הוא גם בחיצוניות, אך לא שיהיו שפלים ומבוזים בחיצוניות, שהיא מדה מתועבת. כי ילבש בגדים גסים [לאפוקי בגדי פאר] אך לא בגדים מטונפים ומגואלים. וכפי שאמרו ח"זל (שבת קיד ע"א) כל תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה. שלא יהיה בגדו מגואל בשמן ושמנונית. וכן הנעלים שלא תהיינה מלאות עפר או טיט, אלא שתהיינה נקיות. וכן הבית הגם שאינו מעולף שיש, ומרוצף אבני גזית, ומסוייד כהלכה. צריך להיות מכובד ומזולף. עד כאן. וכן כתב הארחות צדיקים (בסוף שער הגאוה ד"ה גדר) והגאוה יש בה ב' חלקים, גאוה בגופו, ובחכמתו. בגופו, היינו בדרך לבישתו, אכילתו, דיבורו, זקיפת גבו, וכדומה. ושנית גאוה בחכמתו שיתפאר בה. ובכל אחד מאלו יש גאוה שלילית וחיובית, כי בגופו להתקשט וכדומה היא שלילית. אך הגאוה החיובית היא שלא ילבש שק, ולא יקח מעניני העולם הזה כלל. אלא יאכל מה שצריך, וישא אשה, וילבש בגדים בינונים, ומאכלים בינונים וכו'. עד כאן דבריו. וכן יוצא מבואר בדברי הרמב"ם (דעות רפ"ג) וזה לשונו, שמא יאמר אדם הואיל והתאוה והכבוד וכיוצא בהן דרך רעה הן, ומוציאין את האדם מן העולם, אפרוש מהן ביותר, ואתרחק לצד האחרון, עד שלא יאכל ולא ישתה יין, ולא ישא אשה, ולא ישב בדירה נאה, ולא ילבש מלבוש נאה אלא השק והצמר הקשה וכיוצא בהן, כגון כומרי אדום. גם זו דרך רעה היא, ואסור לילך בה. עד כאן לשונו. ועוד עיין בזה לעיל (שער הגאוה חלק ההלכה סימן א סעיף ה).

(((((דיבורו והנהגתו)))))

יב. הרמב"ן באגרתו ביאר את הנהגות השפל וזה לשונו, על כן אפרש לך איך תתנהג במדת הענוה ללכת בה תמיד. כל דבריך יהיו בנחת, וראשך יהיה כפוף, ועיניך יביטו למטה לארץ, ולבך למעלה, ואל תבט בפני אדם בדברך עמו וכו'. ודבריך יהיו באימה וביראה כעבד העומד לפני רבו. ותתבייש מכל אדם. ואם יקראך איש, אל תעננו בקול רם, רק בנחת כעומד לפני רבו. עד כאן לשונו. וקודם לכן ביאר כי ההכנה אל הענוה היא ההתגברות על הכעס. [ונראה כוונתו כי הכעס הוא פעולה לא רצונית ולא נשלטת, והרי שמי שהכעס באמתחתו, אינו בשל אל הענוה, מאחר ומרגיש בטבעו שהוא מעל אחרים, ולכן כועס כשאינם עושים רצונו, והרי זה מורה שבמהותו גאה הוא, ולכן בצורה לא רצונית מגיב בגאוה שהיא הכעס, ושוב לא תעזור לו החשיבה שהוא למטה מהם.] ולכן תחילה כתב, תתנהג תמיד לדבר כל דבריך בנחת, לכל אדם ובכל עת, ובזה תנצל מן הכעס וכו', וכאשר תנצל מן הכעס תעלה על ליבך מדת הענוה. עד כאן. וכיוצא בזה כתב בהמספיק לעובדי השם (סוף פרק הענוה) בהנהגת הענו הנכונה וזה לשונו, ובין אדם לחבירו יעביר על מדותיו, ויהיה נעים הליכות, ומקדים שלום, ולא בעל מחלוקות. ולפני כן כתב, ההכשרה המוסרית היא שיתרחק מן הכבוד והשררה ומלבושי פאר דירת פאר ורהיטי פאר וכדומה כל שאר דברים גשמיים מפוארים. וישמש החכמים. וירגיל הנפש לסלוח. וישמע חרפתו ובזיונו ויחריש. ושמלבושיו יהיו כמות שצריך, או פחות מכך. וישכון במשכנות עוני. ויתחבר לענוים. וכיוצא בזה כתב המסילת ישרים (פרק כב) שיתנהג בשפלות בדיבורו בנחת עם הבריות, ויהיו דבריו דברי כבוד עמם, ולא דברי בזיון. ובהליכתו שלא ילך בקומה זקופה, ולא באיטיות עקב בצד גודל, אלא כדרך כל ההולך לעסקים. ושישב בין השפלים ולא בין הרמים. ויסבול העלבונות. ויברח מהכבוד והרבנות. ושיכבד כל אדם, ויקדים שלום לכל אדם. ועוד הוסיף (פרק כג) וחילק את דרכי קנית הענוה לחלק מחשבתי והוא הנזכר לעיל באורך, ולחלק מעשי, והיינו בהנהגתו, וביאר שירגיל עצמו מעט מעט בהנהגת השפלות, ושוב תבא הענוה בליבו מעט מעט, עד שתיקבע בו כראוי. והיינו שישב במקומות הפחותים. ילך בסוף החברה. ילבש בגדים צנועים, דהיינו מכובדים אך לא מפוארים. ויזהר מפני הרבוי והשובע בטובות העולם הזה, שהן גורמות ומביאות אל הגאוה. וכמו שאמרו ח"זל (ברכות לב) אין ארי נוהם מתוך קופה של תבן, אלא מתוך קופה של בשר. עד כאן לשונו. והרי לנו שני נביאים המתנבאים בסגנון אחד גבי הדיבור שיהיה בנחת עם הבריות. והנה לנו נביא שלישי הדורך בדרך זו, הוא ספר חסידים (סי' קמה) וזה לשונו, ועזיבת הכעס מביאתו לכנוס בדרך הענוה. עד כאן. וכן כתבו עוד ראשונים שכן כתב הכל בו (סוף סימן סו) ושעל ידי כבישת הכעס יבא לידי הענוה. וכן כתב בספר ארחות צדיקים (שער הכעס שער יב סוד"ה כמו שאין) וזה לשונו, הלל מרוב ענוה שהיתה בו, לא היה אדם יכול להכעיסו. כי המונע עצמו מן הכעס, קונה מדת ענוה והרחמנות. כי מחרון אף יהיה מדת האכזריות, דכתיב וחרה אפי והרגתי אתכם וגומה (שמות כב,כג). עד כאן. וכיוצא בזה כתב המהרח"ו בספר שערי קדושה (ח"ב שער ה) וזה לשונו, ואמרו רבותינו "זל שתיקתו של אדם מביאתו לידי ענוה.

(((((מעשים לחולים בחולי הגאוה)))))

יג. כל דברינו אלו אודות המעשים, המה באו למי שקרוב הוא אל הענוה, והולך סביבותיה פעם למעלה ופעם למטה, והמעשים הנזכרים המה הראויים לו, כדי להרגילו וליישרו אל המדה הנכונה. אולם לחולה בחולי הגאוה, אשר תדיר הוא גאה, וכל מעשיו אומרים כבוד. הרי שלו לא יעזור כל זאת, ועליו להקצין עצמו אל הצד השני, ולנהוג בשפלות מוחלטת, גם בגוף וגם בנפש, זמן ארוך עד שתעקר ממנו הגאוה, ושוב ישוב אל השפלות הראויה וינהג במעשים הנזכרים לעיל כל ימיו. [וכמו שבואר חילוק זה בין החולה בחולי הגאוה חולי קשה, למי שסובב סביבות הענוה, לעיל (שער המדות חלק ההלכה סעיף ד) ובשער הגאוה (חלק ההלכה סימן א סעיף ה)]. וכן כתב הרמב"ם (דעות פרק שני הלכה ב) וזה לשונו, וכיצד היא רפואתם [של חולי הנפשות הם בעלי המדות הרעות שביאר בהלכה א] מי שהוא בעל חמה, אומרים לו להנהיג עצמו שאם הוכה וקולל לא ירגיש כלל, וילך בדרך זו זמן מרובה, עד שתיעקר החמה מלבו. ואם היה גבה לב, ינהיג עצמו בבזיון הרבה, וישב למטה מן הכל, וילבש בלויי סחבות המבזין את לובשיהן, וכיוצא בדברים אלו, עד שיעקר גובה הלב ממנו, ויחזור לדרך האמצעית, שהיא הדרך הטובה. ולכשיחזור לדרך האמצעית ילך בה כל ימיו. ועל קו זה יעשה בשאר כל הדעות, אם היה רחוק לקצה האחד, ירחיק עצמו לקצה השני, וינהוג בו זמן מרובה, עד שיחזור לדרך הטובה, ויהא מדה בינונית שבכל דעה ודעה. עד כאן לשונו. ובשמונה פרקים (פרק ד תרגום הרה"ג קאפח) האריך הרחיב הרמב"ם לבאר זאת וזה לשונו, ולפי שהאדם בטבעו מתחלתו אינו לא בעל מעלה ולא בעל מגרעת כמו שנבאר בפרק השמיני, והוא מתרגל בלי ספק מקטנותו למעשים בהתאם לנוהג משפחתו ואנשי עירו, ויש שאותם המעשים בינוניים, ויש שהם בקצה הראשון או באחרון כמו שביארנו, ונמצא שזה כבר חלתה נפשו, וראוי שיתנהג כדרך שמתנהגים ברפואת הגופות, כשם שהגוף אם נטה מאזונו ראינו לאיזה צד נטה ויצא, ונעשה נגדו הפכו, עד שיחזור לאזונו. וכאשר יאוזן נסתלק מאותו ההפך, ונחזור להתמיד במה שיעמידנו על אזונו, כך נעשה גם במדות. המשל בזה, אם ראינו אדם שכבר נקנו לו תכונות נפשיות בנפשו שהוא מצמצם מאד על עצמו בזו מגרעת ממגרעות הנפש, והמעשה הזה שהוא עושה מן המעשים הרעים כמו שביארנו בפרק זה, אם רצינו לרפא את החולה הזה לא נצוהו להתנהג בנדיבות, לפי שזה כמי שמרפא את מי שגברה בו החמימות בדבר המאוזן שאין זה מרפאו מחליו, אלא ראוי לצוות לזה שינהג בפזרנות פעם אחר פעם, ויחזור כמה פעמים במעשה הפזרנות עד שתסור מנפשו התכונה שהביאתו לכיליות, עד שכמעט תושג לו תכונת הפזרנות או יהא קרוב לה, ואז נסלקנו מפעולות הפזרנות ונצוהו להתמיד במעשה הנדיבות, ויתנהג כך תמיד שלא יפליג ולא יחסר. וכן אם ראינוהו פזרן הרי נצוהו לנהוג בדרך הכיליות כמה פעמים, אבל לא נצוהו לחזור על מעשה הכיליות פעמים רבות כמו שצוינוהו במעשה הפזרנות. ונקודה זו היא חוק הריפוי וסודו, לפי שחזרת האדם מן הפזרנות אל הנדיבות יותר קל וקרוב משיחזור מן הכיליות אל הנדיבות, וכן חזרת נעדר הרגש ההנאות אל הפרישות יותר קל וקרוב מחזרת התאותן אל הפרישות, ולפיכך נצוה לתאותן לחזור על פעולות העדר ההנאה יותר ממה שנצוה לנעדר ההרגש לחזור על פעולות התאותנות. ונחייב את רך הלבב לנהוג בחרוף נפש יותר ממה שנצוה את המחרף נפשו לנהוג במורא, ונרגיל את השפל בהתהדרות יותר ממה שנרגיל את המתהדר בשפלות. וזהו חוק רפואת המדות זכרהו. עד כאן לשונו. וכן כתב הארחות צדיקים (בסוף שער הגאוה) וזה לשונו, הרוצה לעקור הגסות מליבו מכל וכל, לא יוכל לעשות זה במחשבה בלבד, אלא בתחילה צריך להתרחק מן הגבהות עד קצה האחרון. כיצד, אדם שהיה רגיל ללבוש בגדים חשובים ומתוקנים כמלבושי גסי הרוח, ורצה לשוב מזה. אם ילבש בגדים טובים ויתקן אותם במדה בינונית, בזה לא יעקור מליבו הגסות. או אם היה מנהגו להתכבד ולהשתרר בדבריו או בשאר מעשיו, אין תקנה לתקן עד שינהיג עצמו בבזיון הרבה, וישב למטה מן הכל, וילבש בלויי סחבות המבזות את לובשיהן, וכיוצא בדברים אלו, עד שיעקר גובה הלב ממנו. עד כאן לשונו. והלא שפתיו ברור מללו כי יש לו להקצין עצמו, אף על פי שלמעלה ביאר כי לא ילבש בגדים המבזים בעליהן וכנזכר לעיל (אות ט). והוא כמבואר, כי חילוק מחולק בין החולה בחולי הגאוה מחלה קשה, לבין מי שצריך ליישר דרכיו אל הענוה והשפלות הנכונה.

(((((שיטת הפינקס)))))

יד. כדי לשפר מדותיו, את כל מעשיו וכל דרכיו יכתוב בפינקס דבר יום ביומו, את ההצלחות ואת הכשלונות. ויערוך חשבון נפש דבר יום ביומו אם הצליח ואם לא, ומה הם הגורמים, ומה אפשר לעשות כדי למנוע זאת להבא. ובכל זמן קצוב יבדוק את כל משך אותו זמן האם התעלה או לא. וכאשר מבוארים פרטי שיטה זו לעיל בשער המדות (בסוף החלק המוסרי), קחנו משם.

(((((בדיקה עצמית)))))

יתכן שאדם סבור שהוא עניו, ואולי אפילו שפל, הן אם עבד ועמל על עצמו להשיג מדות אלו והן אם לא עבד כלל, אך באמת אין הוא עניו ולא שפל. ועל כן נאסוף קצת תכונות של הענוה, שמי שהוא עניו פועל כתכונות אלו, ואז יוכל האדם לבחון ולראות האם כך הוא מגיב, וכך הוא מרגיש, והרי זה מורה כי עניו הינהו, או שמא לא כן, וטועה הוא בעצמו.

כתב בספר מנורת המאור (נר שביעי בהקדמה אות ב) כי בחמשה דברים הענוה ניכרת. א, שימחול למי שהרע לו, ואפילו יכול לשלם לו. ב, אם יבואו עליו צרות יצדיק עליו את הדין. ג, אם יכבדוהו אל יתגאה. ד, אם המציאו השם מעלות שדרך בני אדם להתגדל בהם, אל יגבה ליבו על חביריו. ה, כשיראה יסורין באים עליו, יעשה תשובה מיד בפרהסיא, ולא יניח מלעשותה מפני הגאוה. והרי מי שאינו מרגיש כן, וקשה לו למחול למי שהרע לו, וכדומה שאר פרטים, הרי שעדיין לא הגיע אל מדת הענוה.

וכיוצא בזה כתב בספר מעלות המדות (מעלה ח ד"ה ואמרו חכמים באגדה) וזה לשונו, אי זו היא מדת ענוה, כל שרוח הבריות נוחה הימנו, וכל מי שאינו מתיהר כנגד הבריות, ושומע חרפתו ושותק, וכל מי שאינו מקפיד בשעת כעסו, ומקבל על כל האדם בסבר פנים יפות. ועוד ממשיך שם וכותב, ומדרכי הענוה שיהיה האדם עלוב ולא עולב, ומענה רך בפיו, ומשיב חמה. ומרבה שלום עם אביו ועם אמו ועם רבו ועם חברו בשוק, ואפילו עם גוי, כדי שיהיה אהוב למעלה ואהוב למטה וכו'. ויהיה נבזה בעיניו, ומאוס בפני עצמו, ומשפיל את רוחו, וכובש את יצרו, ומכניע את לבו, ובולם את פיו בשעת מריבה, ומקדים שלום לכל אדם, ומחזיק כל אדם נכבד ממנו, ובורח מן השררה, ואינו רודף אחר הכבוד, ויושב בשפל המקומות ואינו חושש. עד כאן לשונו. ועוד עיין לעיל בשער הגאוה (חלק המוסר סימן א אות יב).

--------

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

לזכות הרב המחבר

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) ל הרב אסי הלוי שליט''א
שלחן ערוך המדות - א

הלכה ומוסר
חלק ההלכה בו נידונו חקרי ההלכות, ברור דינים וגדרים הלכתיים בהלכות מדות
חלק המוסר בו באו דברי המוסר, ודרכי כבישת המדות הטובות, וההרחקה מן הרעות
מאשר חנני ה' יתברך - הצב"י אסי הלוי אבן יולי ס"ט
פעה"ק ירושים תובב"א - בשנת "הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה" - התשס"ח לפ"ג
לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5

דילוג לתוכן