סימן ב - איסור יוהרא

תוכן עניינים

--------

(((יוהרא)))

א. העושה דבר חסידות בפרהסיא, הרי שעובר על איסור יוהרא. ואף אם כוונתו רק לשם שמים, וכלל לא כדי להתיהר, ולא כדי שיראוהו וכדומה, אסור. ואסרוהו חכמים משום שנראה כגאוה.

אולם אם הוא דבר חיוב גמור, הן חיוב מן התורה, והן חיוב מדרבנן, הרי שבזה אין איסור משום יוהרא, ומותר לעשותו אף בפרהסיא. [וזאת כמובן אם אין כוונתו לשם גאוה ויוהרא, כי אם עושה כדי להתייהר, שוב יש בזה איסור תורה משום גאוה.]

וכן העושה דבר חסידות ואין רואים אותו, אין בזה משום יוהרא. וכן כשיש מקום לרואים לתלות מעשיו שלא בדבר חסידות, אלא בסיבה אחרת איזו שתהיה, אין בזה משום איסור יוהרא.

{(((איסור יוהרא)))

א. א. חזינן בדוכתי טובי שאסור לעשות דברי חסידות בפרהסיא משום איסור יוהרא, וכדאיתא בברכות (יז ע"ב) גבי חתן בקריאת שמע. ועוד בברכות (דף כז ע"ב) וכמו שביאר רש"י (ד"ה אחורי רבו). ובפסחים (דף נד ע"ב) מתניתין מקום שנהגו לעשות מלאכה בתשעה באב עושין, מקום שנהגו שלא לעשות מלאכה אין עושין. ובכל מקום ת"ח בטלים. רשב"ג אומר לעולם יעשה אדם עצמו ת"ח. ובגמרא (דף נה ע"א) דנחלקו אי חיישינן ליוהרא. ובסוכה (דף כו רע"ב) אמתני' מעשה לסתור. ובב"ק (דף נט רע"ב) לבש כובע שחור משום אבלות ירושלים וחבשוהו משום יוהרא. ועוד בב"ק (דף פא ע"ב) וכדביאר רש"י (ד"ה גדולתו). ובע"ז (דף ח רע"א) וכדפירש רש"י (ד"ה דרב גובריה). וכן נפסק בשו"ע בדוכתי טובי וכגון בדברי הב"י (ר"ס ג אות א) נהגו לא לומר בכניסה לבית הכיסא התכבדו מכובדים, כי רק ירא שמים, אומר והוי יוהרא. וכ"כ הרמ"א (או"ח סימן יז ס"ב) שאין לנשים ללבוש ציצית דמחזי כיוהרא. וכ"כ שם הב"י (אות א). ועוד בב"י (סי' כד אות ב) לאחוז הציציות בעת קריאת שמע הוי יוהרא. ע"ש. וכ"כ מרן (סימן לד ס"ג) גבי הנחת ב' זוגות תפילין של רש"י ושל ר"ת, שלא יעשה כן אלא מי שמוחזק ומפורסם בחסידות. ע"כ. והוא משום יוהרא. ובב"י (סי' צ אות כד) לעמוד בעת תפילת שמונה עשרה אחורי רבו וכדאיתא בברכות (כז ע"ב) ופירש"י, יוהרא הוא. ועוד (סימן צה ס"ג) בתפילת שמונה עשרה לא יניח ידיו על חלציו, מפני שהוא דרך יוהרא. וראה בב"י (סי' קיג אות א) בשם ר' יונה (ברכות כד ע"א ד"ה מלמדין) שלא ישחה בברוך משום שמחזיק עצמו יותר כשר משאר הציבור. וכן פסק עוד מרן בהלכות תפילה (סימן קכג ס"ג) מי שמוסיף על שלש פסיעות הוי יוהרא. ובב"י הראה מקורו מדברי שבלי הלקט משם גאון. ועוד בב"י (קכז אות א) לא ישחה יותר מדאי בתפילה, דמחזי כיוהרא, ששוחה יותר משאר העם. וכן הוא לו (סימן רלה ס"א) וכמש"כ שם הרמ"א, והב"י (אות א ד"ה וכשיגיע) ע"ש. וע"ע בשו"ע (סימן סג ס"ב). וכן בב"י (רעו אות ה) לגבי חימום הבית ע"י גוי כתב, וכיון שאין שום אדם נוהג איסור, מתחזי כיוהרא. ועוד בטור ובב"י (סי' תקנד אות כב) גבי עשיית מלאכה בתשעה באב. ע"ש. ובב"י (יו"ד סי' רמב אות טז) גבי עמידה אחורי רבו. ועוד בטור ובב"י (יו"ד סי' שמח אות א) שריפת נכסים על קבר הדיוטות מעכבים משום יוהרא. ועוד ראה במאירי מאמר התשובה (עמ' 137) כי יקר רוח היא מדת החכמים, ע"ש, וכתב כי כשתמצא במי שאינו ראוי לה יקרא יוהרא בלשונם (של ח"זל), כי כן השתמשו בזה הלשון על מי שקובע על עצמו קצת המנהגים הראוים לתלמיד חכם לבד, והוא אינו תלמיד חכם, וכדאיתא בפסחים (נה ע"א וע"ב). עכ"ד. וכן הוא בתשובת פנים מאירות (ח"ב סימן קנב) בראיות רבות מן הש"ס, דיוהרא כיוצ"ב אסורה, ולכן אסר ללבוש לבנים במקום שלובשים שחורים. ועוד ראה בשו"ת מהר"י ברונא (סימן צו) גבי ט"ק על הבגדים שאסור משום יוהרא. ובריש ספר שלמי ציבור מערכה גדולה בגדרי יוהרא. ועוד ראה באנציקלופדיה תלמודית (ח"ה ערך גאוה) שאספו מן הש"ס עוד מקרים שנאסרו משום יוהרא, וספרי הפוסקים מלאים מזה.

(((כשאין רואים אין יוהרא)))

ב. וכל זה רק בפרהסיא, שאז רואים מעשיו והוי יוהרא, ברם בחדרי חדרים, או אם אין רואים, שוב אין יוהרא כי אינו נראה מתגאה על אף אחד. וכאשר מבואר מכל המקורות הנזכרים לעיל. ואציין מעט מן המפורש, שכן הוא בתשובות הגאונים (עמנואל אופק סי' קסא) וכן בתשובות הגאונים (הרכבי סי' רנו) לגבי פסיעות חזן בסוף שמונה עשרה דהוי יוהרא, ואולם היכא דמבליע פסיעותיו שאינם ניכרים שרי. וכן העתיקו להלכה הכל בו (סי' סד סוד"ה י"א) וכן בשו"ת הרדב"ז (ח"א סימן שלט) וכ"כ בשו"ת שבות יעקב (ח"ב סימן מד בריש התשובה) וז"ל, ואין זה דומה לאיסור מראית עין שאסור אף בחדרי חדרים, דאין כאן איסור רק מפני חשש יוהרא, וכל שעשה כן בצינעה, ניכר מחשבתו מתוך מעשיו שאינו עושה כן משום יוהרא, וליכא איסור כלל. וכ"כ בשו"ת הרי יהודה (סימן לט אות ח) מפי ספרים. וכן מבואר גם מהפוסקים שבסמוך.

(((כשיש לתלות מעשיו שאינם חסידות אין יוהרא)))

כאשר מעשיו מתפרשים לכמה פנים, או לחסידות או לאיזה דבר טבעי כזה או אחר, שוב ליכא משום יוהרא, כי אינו מוכרח לרואים שעושה דבר חסידות. וכן הוא בהלכות הרי"ץ גיאת (הלכות ראש השנה עמ' מ) ובכל בו (סי' סב ד"ה ואמרו) בשם הרי"ץ, דלעולם יעשה האדם עצמו כת"ח, שאינו עושה מלאכה בתשעה באב, וכתבו, וליכא משום יוהרא עכשיו, כיון שאין אנו רגילין במלאכה בשאר יומי כל כך. ע"כ. וכ"כ ההגהת רבינו פרץ (מצוה צו אות ט) וכ"כ בשו"ת גינת ורדים (חיו"ד כלל ג סימן ו ד"ה ולענין) דכל היכא דאיכא למיתלי במידי אחרינא, שפיר עביד להחמיר על עצמו. וכגון ההיא דאמרינן לגבי ביטול מלאכה דלא מיחזי כיוהרא, דכמה בטלני איכא בשוקא.

(((חסידות שעושים רבים אין יוהרא)))

ובדבר חסידות אשר רבים עושים אותו, ליכא משום יוהרא, כי אינו מתפאר על אחרים, אחר שרבים עושים כן. וכמו שכתב הראבי"ה (מגילה סי' תקצז) להתיר לאשה לישב בסוכה לתקוע בשופר ולנענע בלולב, שכן עושות הנשים וז"ל, ולא שייך יוהרא אלא היכא דמשנה משאר בני אדם. ע"כ. וע"ע בדבריו (סוכה סי' תרמ). ואתי בק"ו בן בנו של ק"ו מדברינו אשר יבואו לקמן בע"ה (סימן זה סעיף ג) דאף אם יש מעט שעושים שרי.

(((אסור אף אם כוונתו אינה להתגאות)))

ג. איסור יוהרא הוא אף אם כוונתו לשם שמים ולא כדי להתגאות, שהרי כל דברי חסידות הנזכ"ל נאסרו אף שכוונתו לשם שמים מדנאסרו בלא חילוק. וגם כן מוכח מטעם האיסור שנאסרו כל הני, וכדביאר בשו"ת אבקת רוכל (סי' לו) דטעם האיסור מפני שמטיל פגם ומום במצוות אחרים. ע"כ. והרי שטעם זה הוא אף בכוונתו לשם שמים. ולך נא ראה עוד בב"י (או"ח ס"ס תרכד) דכתב הטעם דאתו לידי מח'. ע"כ. והרי שגם לטעם זה הוא אף בכוונתו לשם שמים. וע"ע בשו"ת מבשרת ציון (חיו"ד ר"ס י). וגם דאת"ל דכל דיני השו"ע הנ"ל מיירי בכוונתו לשם יוהרא, אבל בכוונתו לש"ש שרו, לשם מה הוצרכו הני פוסקים להשמיענו איסור יוהרא בדברי חסידות, פשיטא שאסור דתיפוק ליה משום גאוה (וכדלעיל (שער הגאוה חלק ההלכה סימן א סעיף א) שהוא איסור תורה). וכן מבואר מהחילוק שחילקו הפוסקים שמי שמפורסם בחסידות מותר לו לעשות את כל הני שנאסרו משום יוהרא ואצלו ליכא משום ליוהרא. וכמו שהביא הב"י (או"ח סימן ג אות א) את האגור (הל' תפילת ערבית) בשם המרדכי שכ"כ. ועוד כ"כ הב"י (סימן לד אות ג) בשם שו"ת מהרי"ל (סימן קלז), ופסק הכי בשו"ע שם, דהמפורסם בחסידות יניח רש"י ור"ת. וכ"כ האבודרהם (הל' ברכת השחר ד"ה כתב) גבי אמירת התכבדו מכובדים דחסיד מותר לאומרו, וכ"כ רש"י (ברכות יז ע"ב) וכ"כ הראבי"ה בכמה דוכתי, והוא לו בברכות (סימן א), ועוד לו (בסימן נו), וכ"כ במגילה (סימן תקצז ד"ה ונראה) דחכם אין יוהרא, וכ"כ רבנו עובדיא מברטנורא במס' ברכות (פרק ב משנה ח), ובפסחים (פרק ד משנה ה), והאחרונים מלאים מזה. ופשוט שאף למפורסם בחסידות בכוונתו לשם גאוה אסור [וזאת מלבד מש"כ הגאון חיד"א בשו"ת חיים שאל (סימן א) דהחסיד המפורסם בחסידות, מן החסידות היא לא ליטול את השם, ולא יתנהג בדרכי החסידות, כי זה מורה שהוא חסיד, ואין זה מדרכי החסידות להראות שהוא חסיד המפורסם. ע"ש בראיות מן הש"ס.] ולמעשה כן מבואר ממסכת ב"ק (דף פא ע"ב) במעשה דר"י בן קנוסא שכל מעשיו לשם שמים ע"ש, דאף שכוונתו לשם שמים אסור משום יוהרא.

(((יוהרא במקום חיוב)))

ד. ברם כל זה אמור דאיכא איסור יוהרא רק במקום שעושה דבר חסידות, אך במקום שעושה חיוב מן הדין, בזה אין איסור יוהרא. וכמו שהסברא הפשוטה מורה, דוכי יעלה על דעתך כי המגיע למקום שלא מקיימים כמה חיובי תורה, או חיובים דרבנן, יהיה בכלל יוהרא לעשותם. וכן הוא בתשובת הגאונים החדשות (עמנואל אופק סימן קסא) שאלוהו לגבי החפץ להניח תפילין במקום שלא נהגו כן, האם יש לאסור בזה משום יוהרא. ופשט להו בסכינא חריפא, דבודאי שמצוה עושה, ומאן דקבע להו חס ושלום דמחזי כיוהרא, ויוהרא היא במידעם דלא מיחייב ביה, ועביד ליה ברבים מדת חסידות, כיון שכוליה עלמא לא מימנעי מן ההיא מילתא, והוא קא מימנע מינה, או דקא עביד מאי דלא קא עבדין כולי עלמא, מיחזי כיוהרא, כדתנן (ברכות טז ע"א) חתן וכו'. אבל תפילין דכל אדם חייבין בהם, ומשום דאחריני פשעין מאן דלא פשע לא מיחשב כיוהרא. ע"כ. וכן כתב כתשובה זו בקיצור בשם גאון בספר העיטור (שער ראשון הל' תפילין דף סא ע"ב). וכ"כ המהרי"ל מנהגים (הל' מזוזה אות א) שאין יוהרא להניח מזוזות בכל החדרים, כיון שהוא חיוב, אע"פ שלא נוהגים כן. וכמו שכתב מהר"ם בתשובה אמתנות כהונה זרוע לחיים וקיבה, דאין יוהרא. וכן הוא לו עוד בשו"ת מהרי"ל (סי' צד ד"ה וכל טעמים).

ועוד ראה גדולה מכך למרן הב"י (או"ח סימן רלה סעיף א) גבי הקורא ק"ש מפלג המנחה, שיחזור ויקראנו אחר צאת הכוכבים, וז"ל הב"י, כיון דלדעת כמה גדולים לא יצא ידי חובתו בקריאת בית הכנסת (כיון שקראה מוקדם) לא מיחזי כיוהרא. עכ"ל. והלשון לכאורה מורה דאף שמדינא המיקל יש לו על מה שיסמוך, מכל מקום המחמיר לא הוי יוהרא, שחושש לגדולים האוסרים. וכן פסק מרן בשולחנו הטהור (שם סימן רלה ס"א), וכן דעת הרמ"א שם, דכתב דלחזור יח' ברכות הוי יוהרא, אך גבי ק"ש מודה התם למרן. וכ"כ המ"ב (שם ס"ק טו). וכן הביא הב"י (או"ח סימן כד אות ב) להלכה את דברי הראבי"ה (ח"א ברכות סימן א) והמאחרין לקרא ק"ש ולהתפלל בלילה תפילת ערבית מחזי כיוהרא, שכל העושה דבר ואינו צריך נקרא הדיוט, כדאיתא בירושלמי דמכילתין פ"ב. ע"כ. לאמור דאם הוא דבר חיוב בזה ליכא למיחש ליוהרא. וכן יראה הרואה ששב הראבי"ה וכתב כדברים האלה במגילה (סימן תקצז ד"ה ונראה), וכ"כ האבודרהם (דיני ק"ש ד"ה ונוהגין) והוא בשם רב נטרונאי גאון וז"ל, האוחז ציציותיו בידו כשקורא ק"ש יהירות הוא, שכל דבר שאין האדם מחוייב בו ועושה אותו ברבים כמדת חסידות, וכל העם אינם עושים אותו, מתחזי כיוהרא. עכ"ל. וכ"כ המהרי"ל מנהגים (הל' מזוזה אות א) ושכ"כ המהר"ם בתשובה, שבאין דבר חיוב הוי יוהרא. ע"ש.

וגדולה מכך ס"ל לפרנס (סימן שנ) דאף שאינו חיוב כל שמקיים בכך מצוה אין בזה יוהרא. ועל כן כתב, דשפיר דמי שיישבו נשים בסוכה, וליכא משום יוהרא. ויתר על כן כתב בשו"ת שבות יעקב (ח"ב סימן מד) דכשאינו איסור שרי ואין בזה יוהרא אף דברי חסידות. ברם הני נסתרים מכל הנזכ"ל. ומ"מ לסניף שפיר דמי לצירופי.}

(((מפורסם בחסידות)))

ב. מי שמפורסם בחסידות, הרי שאין עליו איסור משום יוהרא לעשות מעשי חסידות בפרהסיא. אולם מן החסידות שלא יתנהג בדרך החסידות בפרהסיא, שאין זה מדרכי החסידות להראות שהוא חסיד המפורסם.

{(((מפורסם בחסידות)))

ב. א. ולמי שמפורסם בחסידות, בזה ליכא למיחש ליוהרא, וכמו שהביא הב"י (או"ח סימן ג אות א) את האגור (הל' תפילת ערבית) בשם המרדכי. ועוד כ"כ הב"י (סימן לד אות ג) בשם שו"ת מהרי"ל (סימן קלז), ופסק הכי בשו"ע שם, דהמפורסם בחסידות יניח רש"י ור"ת. וכ"כ האבודרהם (הל' ברכת השחר ד"ה כתב) גבי אמירת התכבדו מכובדים דחסיד מותר לאומרו, וכ"כ רש"י (ברכות יז ע"ב). וכ"כ הראבי"ה בכמה דוכתי, שכ"כ בברכות (סימן א) גבי המאחרים להתפלל בלילה הוי יוהרא. אך למי שהורגלו בפרישות גם בשאר דברים, לדידהו לא מיחזי כיוהרא, ועוד הוא לו (שם סימן נו) דכתב, והני מילי לכל אדם אבל לת"ח וגדול הדור לית חששא דיוהרא. וכ"כ במגילה (סימן תקצז ד"ה ונראה) משום דחכם היה דליכא יוהרא לכו"ע וכדמבואר במתני' (פסחים נד ע"ב) מקום שנהגו. וכ"כ האגור (הלכות ערבית סי' שכז) כדברי הראבי"ה הנ"ל (בברכות סימן א) וכ"כ בשו"ת מהרי"ל (סי' קלז אות ו) לגבי תפילין דר"ת, דלמפורסם ומוחזק בחסידות שרי. וכ"כ תרומת

הדשן (סימן א) וכ"כ רבנו עובדיה מברטנורא במס' ברכות (פרק ב משנה ח), ובפסחים (פרק ד משנה ה), והאחרונים מלאים מזה. וכמש"כ מרן בהלכות תפילין (הנ"ל סימן לד) ועוד רבים. וכ"כ הב"י (סי' רלא אות א ד"ה וכשיגיע) בשם המרדכי, והמחמיר לקרות ק"ש ולהתפלל בלילה, מיחזי כיוהרא, שכל העושה דבר שאינו צריך לעשות נקרא הדיוט, אא"כ הורגל בפרישות. וכן מבואר בדברי המאירי במאמר התשובה (עמ' 137) כי יקר רוח היא מדת החכמים, ע"ש, וכתב כי כשתמצא במי שאינו ראוי לה (למדה זו) יקרא יוהרא בלשונם (של ח"זל), כי כן השתמשו בזה הלשון על מי שקובע על עצמו קצת המנהגים הראוים לתלמיד חכם לבד, והוא אינו תלמיד חכם, וכדאיתא בפסחים (נה ע"א וע"ב). עכ"ד.

ברם ע' לגאון חיד"א בשו"ת חיים שאל (סימן א) דהחסיד המפורסם בחסידות, מן החסידות היא לא ליטול את השם, ולא יתנהג בדרכי החסידות, כי זה מורה שהוא חסיד, ואין זה מדרכי החסידות להראות שהוא חסיד המפורסם. ע"ש בראיות מן הש"ס.}

(((מצויים מעט שעושים)))

ג. אם מצויים מעט אנשים שנוהגים את אותו דבר חסידות, שוב אין בזה משום יוהרא. ומעט שאמרנו, היינו מיעוט שניכר ורגיל לראותם. ודנים כל מקום ביחס לעצמו, כגון אם בשכונה מסויימת מצויים מעט אנשים שעושים דבר חסידות, שוב אינו יוהרא בזו השכונה. ואולם אם בשכונה אחרת אינו מצוי, הרי שם יש בו משום יוהרא.

{(((יוהרא בדבר שקצת עושים כן)))

ג. א. חזינן למרן הב"י (או"ח סימן כד אות ב) דאחר שהביא את דברי האבודרהם (בדיני ק"ש דף פג) בשם רב נטרונאי שהאוחז ציציותיו בשעת ק"ש הרי זה יוהרא, שכל דבר שאין האדם מחוייב בו ועושה אותו ברבים כמדת חסידות, וכל העם אינם עושים אותו, הוא מתחזי כיוהרא. עכ"ל. דכתב על כך הב"י וזל"ק, ועכשיו שנהגו בהם קצת בני אדם, תו לא מיחזי כיוהרא. עכ"ל. ושפתיו ברור מללו כי מספיק שקצת בני אדם יעשו כן. וכ"כ בשו"ת חיים שאל (סימן א סוד"ה אמנם), דכיון דשכיחי בכל עיר כמה ת"ח דמניחים שתי זוגות תפילין, י"ל דהמניחים לא מתחזי כיוהרא. ע"כ. וראיה לכך היא ל' ר' נטרונאי גאון הנ"ל המובאת בב"י דכתב, וכל העם אינם עושים אותו מתחזי כיוהרא. ע"כ. לאמור דדוקא אי כולם אינם עושים מתחזי כיוהרא, הא רובם אינם עושים ומיעוט עושים לא הוי יוהרא. וכן הבאנו לעיל (סעיף א אות ד) את ל' תשובות הגאונים החדשות (עמנואל אופק סימן קסא) דכתב ואין העולם נוהג הוי יוהרא. ע"כ. ועוד כתב שם, או דקא עביד מאי דלא קא עבדין כולי עלמא, מיחזי כיוהרא. ע"כ. וא"כ אי מיעוט עבדי סגי.

(((גדר קצת)))

ב. ומ"מ נראה דמש"כ הב"י קצת, היינו מיעוט כזה שניכר ורגיל לעיני בני אדם, דניזיל בתר טעמא שהוא משום יוהרא, ואי אינו מיעוט הניכר, סוף סוף הוי יוהרא. וראיה מוכרחת לכך נמצאת בדברי הב"י גופיה במקום אחר (סימן לד אות ג) גבי הנחת ב' זוגות תפילין של רש"י ור"ת, שהביא הב"י תשובה אשכנזית והיא בשו"ת מהרי"ל (סימן קלז) שכתב לא חזינן רבנן קשישי "זל דעבדי הכי וכו', וכמדומה הואיל ולא נהוג מחזי כיוהרא, ואין ליטול את השם אלא מי שמוחזק ומפורסם בחסידות, מה שלא היו כן כל אותם שראיתים נוהגין כן (שהניחו תפילין רש"י ור"ת). עכ"ל. ופסק כוותיה מרן, ומפורש שהיו כאלה שהיה רואם, ובכל זאת אין זה נכלל בכלל המושג שנוהגים קצת, ושוב יש בזה משום יוהרא. ולדרכנו אתי שפיר, דנהגו קצת היינו כעין מיעוט המצוי, ולא סגי במעט ממש.

ובאמת שהרב חיד"א הנ"ל בשו"ת חיים שאל (סימן י אות א שם) המשיך דסתירה לו נמצאת בשו"ת שבות יעקב (ח"ב סימן מד) שנראה כי אם מקצת עושין מקרי יוהרא, ועל כן סייג דבריו שכאן בנידונו גבי הנחת שתי זוגות תפילין סגי במיעוט, כיון שעל פי הסוד שניהם אמת, והיום דבר זה נודע בשערים ע"ש. ושוב ראיתי לגיסי היקר הרה"ג יהודה משה יוסף שליט"א בשו"ת הרי יהודה (ח"א או"ח סימן לט אותיות ח,ט) דהביא בשם השבות יעקב שבמיעוט עושין כן אסור, ושפסק כוותיה השלמי ציבור (ד"ו ע"ד אות ה). ברם כתב הרב הרי יהודה לפקפק על כך מדברי הב"י והרב חיד"א הנזכרים, וכן מסיק התם בסוף דבריו, לענין לצאת לסוכה מביהכ"נ לצורך ניענועים של הלולב, דאי יש מקצת אנשים שיוצאים לסוכה יצא עמהם, ואין בזה חשש יוהרא. וע"ע גם בשו"ת יבי"א (ח"א או"ח סימן ג אותיות כב,כג) דהיכא שיש מעט שנוהגים כן שוב ליכא משום יוהרא, ע"ש מפי ספרים וסופרים. והרי יוצא כאמור שהכל תלוי במקום ובזמן. וע"ע בספר הלכה ברורה (ח"ג עמוד ה בבירור הלכה ד"ה ולענין). וכ"כ בשו"ת מהר"י ברונא (ר"ס צו) לגבי איסור יוהרא בלבישת טלית קטן, דהכל לפי המנהג והזמן. וכן מבואר בשו"ת אבקת רוכל (ר"ס לו).}

(((דינים נוספים, תפילה)))

ד. לאור זאת הרי שאיסור יוהרא סובב ומקיף אותנו במשך כל היום, וחובה לשית ליבו לכך לבל יכשל בו.

בעת הכריעות בתפילת שמונה עשרה לא ישחה הרבה כל כך עד שיהיה פיו כנגד חגורתו [אלא רק עד שיתפקקו כל החוליות שבשדרה]. וכן לא יכרע בתחילת ברכות שמונה עשרה או בסיומן באומרו ברוך, מלבד היכן שתקנו ח"זל לכרוע, לפי שמחזיק עצמו יותר כשר משאר צבור. וכן לא יוסיף על ג' פסיעות באמירת עושה שלום בסיום השמונה עשרה, והמוסיף הרי זה יוהרא.

{(((תפילה)))

ד. שו"ע (סימן קיג ס"ה) ולא ישחה כל כך עד שיהיה פיו כנגד חגור של מכנסים. ע"כ. ובב"י (בריש הסימן ד"ה וטעמא) כתב לבאר וטעמא דלא ישחו יותר מדאי נראה שהוא משום דמחזי כיוהרא שהוא שוחה יותר משאר העם. וכ"כ המ"ב (ס"ק יא) ולא ישחה כל כך, כיוהרא ששוחה יותר משיעור שחיה. ע"כ. ושיעור שחיה נכתב לעיל בסמוך (בסעיף ד) המתפלל צריך שיכרע עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה. ואיסור כריעה באמירת ברוך היכן שלא תיקנו ח"זל נפסק בשו"ע (ר"ס קיג) ובב"י (בריש הסימן) ביאר בשם תוספות (ברכות דף לד ע"א ד"ה מלמדין) בטעם השני, משום דמיחזי כיוהרא. כלומר שמחזיק עצמו יותר כשר משאר הציבור. וכן כתב ה"ר יונה (דף כד ע"א מדפי הרי"ף ד"ה מלמדין). ואיסור הוספה על ג' פסיעות נפסק בשו"ע (סי' קכג ס"ד) וז"ל, מי שמוסיף על ג' פסיעות הוי יוהרא. עכ"ל.}

(((תנועות ידים בתפילה)))

ה. אסור להתפלל תפילת שמונה עשרה על ידי תנועות חיצוניות בולטות וקיצוניות, כגון הרמת הידים כלפי מעלה, למעלה מגובה ראשו, תנופת הידים לצדדים בכחצי סהר, וכדומה. שזהו בכלל איסור יוהרא. ואף שכוונתו לשמים, משום התפעלות הנפש ודבקותו, אסור הדבר, אלא אם כן הוא מפורסם בחסידות. [אך אם עושה כן כדי שיראוהו חבריו ומרעיו, בזה הוא איסור תורה של גאוה.]

במה דברים אמורים בקהילות שאינו מצוי אצלם שעושים כן. אולם קהילות שמצוי שנוהגים כן, הרי שתלוי הדבר האם עושה כן משום דבקותו בהשם, שבזה מותר. או שעושה כן כדי שיראוהו חבריו ומרעיו, שבזה אסור. ויבחון את עצמו אם כשמתפלל ביחיד במקום שלא רואים אותו, האם גם אז נוהג כן, או שלא.

{(((תפילה בתנועות בהתלהבות)))

ה. הנה בסעיף הקודם הראנו לדעת מן השו"ע בכמה וכמה דוכתי שאסור לעשות בתפילת בשמונה עשרה דברי חסידות משום יוהרא, ולכן לא יכרע יותר מדאי, ולא יפסע יותר מג' פסיעות וכו'. וכל אלו הדברים אמורים אף אם כוונתו לשמים, שעושה כן באמת לכבוד ה' יתעלה, מחמת דביקותו והתלהבותו בתפילה, שכן זהו כל גדר איסור יוהרא וכמבואר לעיל (שער הגאוה חלק ההלכה סעיף א אות ג). ומעתה הוא הדין לנידו"ד, שאסור הדבר אף אם כוונתו לשמים. ברם אם הוא מפורסם בחסידות, או שזו קהילה שנוהגים כן וכוונתו לשמים, הלא בואר לעיל (סעיפים ב,ג) דבכה"ג שנוהגים מעט שוב ליכא יוהרא. אך אם כוונתו לשם גאוה ברור שאסור, שזהו גופו של איסור גאוה.}

(((הנחת תפילין כל היום)))

ו. המניח תפילין כל היום בפרהסיא בימינו אנו שאין הדרך להניח תפילין כל היום, הרי זה עובר באיסור יוהרא, והרי היא מצוה הבאה בעבירה, ואסור לעשות כן. אא"כ הוא מפורסם בחסידות, שאז אין חשש יוהרא. אך אברך שאינו מפורסם בחסידות, יש בזה משום יוהרא, ולכן אסור לו להניחם.

ומי שחשקה נפשו במצוה חשובה זו [שאומנם חיוב תורה בהנחת תפילין הוא רגע אחד ביום, אך המניח כל היום, הרי מקיים בזה מצוה מן התורה, (בשונה מתקיעת שופר שאם שמע אין מצוה לשמוע שוב) אך אינו חיוב. ולכן המניח כל היום תפילין, מרויח מצות עשה דאורייתא, ושכרו הרבה מאוד.] יעצו לכך הפוסקים עצה חלקית [וכנזכר בביה"ל (סימן לז ד"ה מצותן)] שיניח רק תפילה של יד תחת השרוול, ויגלגל את הרצועה שלא תצא החוצה מן השרוול, ותשאר מוסתרת. [וכל זה בתנאי פשוט שיכול לשמור עצמו מהפחה, וכן שלא יסיח דעת, וכמש"כ שם מרן בשלחן ערוך (סימן לז).]

{(((הנחת תפילין כל היום)))

ו. א. ומעתה לאור הדברים הנזכרים לעיל, הרי שהחפץ להניח כל היום תפילין, ואין הוא מפורסם בחסידות, אע"פ שחפץ להרויח מצוה יקרה וחשובה עד מאוד, מכל מקום אסור הדבר משום יוהרא. ברם אם יש חיוב להניח כל היום תפילין, הרי שלא שייך בזה יוהרא וכנ"ל (סעיף א). ועל כן יש לחקור האם יש חיוב להניח תפילין כל היום, או שהעושה כן מצוה קא עביד, ברם אינו חיוב.

(((האם תפלין כל היום הוא חיוב או מצוה)))

ובאמת דין זה שנוי במח' הראשונים. דהנה כתב הרמב"ם (הל' תפילין פ"ד הל' כה) קדושת תפילין קדושתן גדולה היא, שכל זמן שהתפילין בראשו של אדם ועל זרועו, הוא עניו וירא שמים, ואינו נמשך בשחוק ובשיחה בטילה, ואינו מהרהר מחשבות רעות, אלא מפנה ליבו בדברי האמת והצדק. לפיכך צריך אדם להשתדל להיותן עליו כל היום, שמצותן כך היא. אמרו עליו על רב תלמידו של רבינו הקדוש, שכל ימיו לא ראוהו שהלך ארבע אמות בלא תורה או בלא ציצית או בלא תפילין. עכ"ל. ושפתיו ברור מללו כי מצות תפילין כל היום אינה חיוב, אלא היא דבר שצריך להשתדל לעשותו ושנכון. וע"ע כאן בהערה (*) גבי ראיה זו. ועוד הוכיח בספר מגן גיבורים (סימן לג של"ג ס"ק ב) מהרמב"ם בהל' יסודי התורה (פ"ה הי"א) דכתב, ת"ח צריך שיהיה עוסק בתורה ומוכתר בתפילין ומעוטף בציצית תמיד. ע"כ. הרי דכתב כן דוקא בת"ח, ואינו חיוב. ודפח"ח. וכן הוא מבואר לו באגרת השמד (נדפסה בריש אגרות הרמב"ם שילת) ושם (עמ' מט) בביאור גדרי חילול ה' כתב, שיש חילול השם באיש חכם שעושה מעשה המותר, אך לשכמותו אינו ראוי, ואחת מראיותיו כתב ממסכת יומא (דף פא) כגון אנא דאזילנא ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין, ענין זה שאדם כמוהו לא היה ראוי לו שיעשה זה. עכ"ל. וכן מבואר ברא"ש (הל' תפילין ס"ס כח והודפס בסוף מס' מנחות) דביאר את המימרא בירושלמי ברכות (פ"ב ה"ג) מפני מה לא החזיקו בה [במצות תפילין] מפני הרמאים, דהכי פירושו וז"ל, מפני מה לא החזיקו העולם להיות מניחין תפילין כל היום כשרים ונאמנים בעיניהם, כי כן היה הדבר ראוי מי ששם ה' נקרא עליו תמיד יראתו היא על פניו תמיד ולא יחטא. אלא מפני הרמאים שהן רשעים ומניחים תפילין לרמות בהן העולם. עכ"ל. וא"כ מבואר שהנחת תפילין כל היום היא דבר "הראוי", ואינו חובה. וא"כ נמצאו כבר ב' עמודי הוראה אשר כל בית ישראל נשענים עליהם העומדים בחד שיטתא, דאינו חיוב. וכן נמצא הכי בספר המנהיג (הל' תפילין נוסח ג) בשם ר' יהודאי גאון וז"ל, ולכן כל ישראל ראויים להניח כל היום. ע"כ. וא"כ כתב ראויים, לאמור דהוא דבר הראוי לעשותו אך אינו חיוב. וכן הוא בריטב"א (שבת מט) דכתב, ומסתברא שלא נאמרו כל הדברים האלו [שיהיה כאלישע בעל כנפים] אלא למי שבא להניח תפילין כל היום כמדת חסידים. עכ"ל. ובספר הלכה ברורה לגאון רבי דוד יוסף שליט"א (סימן לז בביאור הלכה ס"ק א) הביא שכ"כ עוד בספר הבתים (הל' תפילה שער עשירי הל' ד) בשם הראב"ד, שתפילין אין חובה שיהיו עליו כל היום. ע"כ. וע"ע בספר דע"ת (סעיף ב) דהוכיח מן הירושלמי (פ"א דהוריות ה"ג) דחיוב תפילין הוא פ"א ביום, ע"ש. וע"ע בספר מגן גיבורים דהוכיח הכי משבת (דף קמח) אמר ר"ש תיתי לי דקימית מצות תפילין. ופירש"י, שלא הלך ד"א בלא תפילין. ומוכח מדאמר תיתי לי, דהוי דבר חסידות, וכמש"כ תוס' בכורות (דף ב ע"ב). ושב וחיזק דבריו בשו"ת שלו שו"ת שואל ומשיב (מהדו' רביעאה ח"א סימן נב) ודחה את ראיית אביו משבועות (כה ע"ב) דהוי ד"ת כל היום ע"ש. וכן ראה בשד"ח (ח"א דף 197 ע"א אות ד) שכן הביא ראיה זו לחומרא בספר יד מאיר, והרהמ"ח שדי חמד דחאה. וע"ע בראיה זו בשו"ת יבי"א (ח"ג יו"ד סימן יז אותיות ה,ו). ולכל הני יוצא שהיום אין חיוב להניחם כל היום.

(*) וע' בספר מגן גיבורים (סימן לג שלטי גיבורים ס"ק ב) שהביא שיש אחרונים שהביאו מאלו דברי הרמב"ם ראיה לאידך גיסא, דהוי חיוב ד"ת, מדכתב שמצותן כך היא, לאמור שזו גוף המצוה שנתנה התורה. ודחאם דמצוה לכולי עלמא איכא ולא חיובא. וכתב כי מתוך שהרמב"ם המשיך שם וכתב אמרו עליו על רב וכו', וכוונתו בהביאו מעשה רב זה להגדיל המצוה, ואם הוא חיוב מה רבותא דרב שמקיים מצות עשה דאורייתא. עכת"ד ודברי פי חכם חן.

ב. ומאידך גיסא ראה ברבינו יונה (ברכות ט ע"ב דבור ראשון) דעל דברי המכילתא היה קורא בתורה פטור מתפילין, כתב, דלא בא במכילתא לפטור שלא יניחם כלל בשעת ק"ש ותפילה, שזה צריך הוא כדי לקבל עליו עול מלכות שמים שלמה, אלא החיוב של כל היום הוא שפוטר למי שעוסק בתורה. ע"כ. והרי להדיא שיש חיוב להניח תפילין כל היום. וכן בספר שבלי הלקט (ענין תפילין לקראת סוף הספר) משמעות לשונו מורה שיש חיוב להניח תפילין כל היום. ודבריו באו בשם ר' יעקב וז"ל, דלא מבעי בשעת קריאה [ק"ש] דכל בר ישראל חייב [בתפילין] אלא אפי' בלא קריאה, משעה שעוסק במלאכתו. לבד מי שעושה מלאכתו ערום בשעת עירום. ע"כ. כלומר שחייב בתפילין אפי' בשעת מלאכתו, אא"כ הוא ערום. ברם אין מכאן הכרח גמור, דאפשר שכוונתו אינה לומר שחייב, אלא שרשאי ומצוה להניח, ולא קאי אדלעיל שכתב חייב. ובר מין דין ראה שם שהביא עוד שיטות רבות, ואין הכרח בדעתו כמאן ס"ל. ועוד הביא בספר הלכה ברורה (סימן לז בבירור הלכה ס"ק א) דכתב בשאילתות דרב אחאי גאון (פרשת בא,מא) מי אמרינן כיון דכולי יומא אין חיובא הוא כיון דבריך בצפרא תו לא צריך, ומאי טעמא דהא בריך ליה מצפראה ועדיין לא שלים חיובא. ע"כ. וחזינן דס"ל שחיובו כל היום ד"ת. וכתב לדחות שאין הכרח, ושפיר איכא למימר שכוונתו דאיכא מצוה, בשונה מהשומע קול שופר שאין מצוה כלל לשמוע שוב, על כן הברכה שייכת שוב. ובספר דעת תורה (סימן לז ס"ב) הביא דהתוס' ערכין (דף ג ע"ב ד"ה ציץ) ס"ל דהוא חיוב תמידי, דכתבו דפשיטא דהכהנים חייבים בהנחת תפילין אף בזמן עבודתם, וא"כ מבואר שסוברים תוס' שהוא חיוב תמידי. ושוב ראיתי שכ"כ להוכיח מזאת הסוגיא בספר בני ציון ליכטמן (סימן לז ס"ק א) ונקיט הכי לענין דינא, ע"ש. ועוד הוכיח הרב דעת תורה מדברי הר"ן שבת (בהלכות דף כב ע"ב ד"ה ומקשו הכא) גבי אלישע בעל כנפים שכתב שביטל מצות עשה במה שחלצן שעה אחת, ומבואר שהוא חיוב תורה כל היום. וכתב לדחות שאינו מוכרח כ"כ, די"ל שכוונתו לחיוב דרבנן, וגם על דרבנן מחוייב למסור עצמו בשעת השמד. ע"כ. ולענ"ד מכל הראשונים הנזכ"ל שמבואר בהם שאין חיוב תפילין כל היום, יוצא מבואר שאף חיוב דרבנן אין (אך מצוה ד"ת יהיה במניח כל היום) וא"כ הראיה מהר"ן יפה שסובר שהוא חיוב תורה כל היום. וע"ע לקמן בראיה זו (אות ה). ובספר ישועות יעקב (ס"ק א) הוכיח מן תוס' סנהדרין (דף פח סוע"ב סוד"ה אי) דחייב ד"ת כל היום, והובא גם בספר דע"ת (סימן לז סס"ב) דכתבו התוס' כי דוקא בלילה לא שייך בל תוסיף כשמוסיף מין חמישי אחר שנטל ד' מינים, לפי שכשכבר נטל את הד' מינים בתחילה יצא יד"ח. משא"כ תפילין דמצותן כל היום, על כן כשמוסיף בית חמישי לתפילין, מבטל את המצוה. ומבואר דתפילין הוא חיוב כל היום, ולא יצא יד"ח בשעה שהניחם פעם אחת. [ומה שהבאנו לעיל (סעיף א אות ד) תשובת הגאונים ושם לכאורה משמע שהוא חיוב תמידי, זה אינו, כי במקומו לא היו מניחים הרבה אנשים כלל תפילין. ואל תתמה על חפץ, כי כן היה בזמן הראשונים, וכמש"כ תוס' שבת (דף מט ע"א) ע"ש ודו"ק. וכ"כ בחידושי המהר"ם שם לבארם, וכ"כ שם ראשונים רבים, ע"ש ברא"ש ועוד.]

שוב ראיתי להרה"ג יוסף פנחסי שליט"א הרה"ר דקרית ספר בספרו שו"ת יפה מראה (סימן א) שעמד על מדוכה זו, וכתב לדחות את כל הראיות מהתוספותים הנ"ל ע"פ הפמ"ג הנזכ"ל, כי אומנם חיוב כל היום ליכא, ברם המניחם מקיים מצות עשה. ולפי"ז אין הכרח מכל הנ"ל שהחיוב הוא ד"ת כל היום, אלא רק שיש מצוה ודו"ק. ושם האריך בספר לך ראה שם אם יקחך ליבך.

(((דעת מרן)))

ג. כתב מרן בשו"ע (סימן לז סעיף ב) וז"ל, מצותן להיותם עליו כל היום, אבל מפני שצריכים גוף נקי שלא יפיח בהם ושלא יסיח דעתו מהם ואין כל אדם יכול ליזהר, נהגו שלא להניחם כל היום, ומ"מ צריך כל אדם ליזהר בהם להיותם עליו בשעת ק"ש ותפילה. עכ"ל. והנה כתב המ"א לדייק את ל' מרן שכתב נהגו, משמע שכולם נהגו, אף מי שיכול ליזהר כל היום. ונתן טעם בדבר על פי הביאור הראשון במה שאמרו בירושלמי מפני הרמאים, שלכן לא נהגו להניחם כל היום. וכן מסקנתו, דאפי' מי שיודע בעצמו שיש לו גוף נקי, לא יניחם כל היום. ובספר דע"ת (סעיף ב) הביא ראיה מצויינת מדברי הב"י (ס"ס לח) דס"ל דאינו חייב כל היום, דהטור שם הביא את דברי השימושא רבא דכתב, לא כשר לאנוחי תפילין אלא למאן דקרי תורה נביאים וכתובים. וכתב הב"י, דתלמודא דידן פליג, דהלא אף קטן השומר עצמו מניח. וכדי ליישב את הטור עם הבבלי כתב, דהשימושא רבא מיירי לענין הנחתן עליו כל היום. ע"כ. לאמור שהמניח כל היום הוא דוקא מאן דקרי בתורה נביאים וכתובים, ויוצא שאין חיוב כל היום. ומינה יכלו ח"זל לבא ולחלק ולתת סייגים בחפץ להניח כל היום. ועוד ראיתי בשו"ת יבי"א (ח"ג חיו"ד סימן יז אות ו) שהוכיח מדעת מרן בכסף משנה (הל' יסודי התורה פ"ה ה"א) להדיא דאינו חיוב להניח כל היום. דכתב שם להשיב על הר"ן שחידש דבמצות עשה אין יהרג ובל יעבור בעת גזירה, וראיית הר"ן היא מאלישע בעל כנפים שלא מסר נפשו, שהסיר התפילין. וכתב שאין ראיה זו מכרעת, שכבר קיים מצות תפילין באותו היום וכו'. ע"כ. ולהדיא שנפטר מחיוב תורה בהנחה שעה אחת. וכ"כ שם הלחם משנה (הלכה ד), ובספר מעשה רוקח (שם), וכן מסיק התם מו"ר בשו"ת יבי"א, דאינו חיוב כל היום, וע"ע לקמן (אות ט).

מאידך חזינן בב"י (סי' לח אות ט) שפסק כר' יונה הנ"ל (אות ב) דיש חיוב להניח תפילין כל היום, וכן נקיט בשו"ע (סעיף י) וז"ל, הקורא בתורה פטור מהנחת תפילין כל היום, זולת בשעת ק"ש ותפילה. עכ"ל. והרי לנו להדיא שיש חיוב כל היום, אא"כ עוסק בתורה. וכדמפורש בר' יונה שהוא מקור סעיף זה. וכן מורה גם לשון השו"ע הנ"ל, דאת"ל שאין חיוב כל היום, ממה פטרו את הקורא בתורה. וכן הוא גם לעיל מינה בשו"ע (סעיף ח) דפסק וז"ל, כותבי תפילין ומזוזות הם ותגריהם ותגרי תגריהם וכל העוסקים במלאכת שמים פטורים מהנחת תפילין כל היום, זולת בשעת ק"ש ותפילה. עכ"ל. משמע דאי אינו כותב תפילין הוא, הרי שמחוייב כל היום, ורק כותבי התפילין ותגריהם פטרום ח"זל. וכן מבואר בב"י שם שאת הברייתא (סוכה כו ע"א) דתגרים פטורים מק"ש ומתפילה ומתפילין ומכל המצות, כתב לבאר על פי רבנו יונה הנ"ל וז"ל, ואפשר לומר [ואף שכתב בל' אפשר כן נקט בשו"ע וכנ"ל] דלא פטרה ברייתא זו לכותבי ספרים וכו' אלא ממצות הנחתן כל היום, אבל בשעת ק"ש ותפילה חייבים הם להניחן, כדי לקבל עליהם עול מלכות שמים. וכן כותב ה"ר יונה (הנ"ל ברכות ט ע"ב דיבור ראשון) אהא דפטר במכילתא לקורא בתורה מן התפילין, וכמו שאכתוב בסמוך. עכ"ל. והרי שמבאר הב"י את דין זה על פי ר' יונה שכתב להדיא לחלק בין חיוב כל היום לחיוב בעת ק"ש, שמהחיוב כל היום נפטרים העוסקים בתורה, וה"ה לומד הב"י שמחיוב זה של הנחת תפילין כל היום, נפטרים כותבי התפילין ותגריהם. והרי לנו להדיא בתרי דוכתי בדעת מרן דיש חיוב בכל יום.

ולעיל חזינן היפכא בדעת מרן בתרי דוכתי בב"י (ס"ס לח) ובכסף משנה וכנ"ל. ובאמת שאת הראיה מהב"י (שבס"ס לח) יש לדחות בקל, דאה"נ יש לומר כי יש חיוב כל היום להניח תפילין, ברם חיוב זה הוא רק במי ששומר על עצמו היטב, וכמש"כ מרן בשו"ע (סי' לז סעיף ב) והובא לשונו לעיל (ריש אות ג). ועל כן גדרו ח"זל, שמי שלא לומד את כל הני, לא יניח תפילין כיון שאינו יודע כל כך וממילא לא ישמור על עצמו כיאות. ועל כרחך למימר הכי, דהלא לסיעת הראשונים המובאים ביתה יוסף (ס"ס לח) וחולקים על השמושא רבא מכח הבבלי, הרי שהבינו את השימושא רבא כפשוטו, שמי שלא למד תורה אסור להניח תפילין אף רגע אחד. ואיך עקרו ח"זל מצות עשה ד"ת. ועל כרחך כאמור. ברם הראיה מדברי הכס"מ דס"ל שאין חיוב כל היום, היא ראיה מוכרחת. ומאידך גם את הראיות הנ"ל מהב"י דחייב כל היום, ניתן מכח הסתירה לדחוק ולבאר דמרן פסק כר' יונה וכטעמיה, אך לא במה שכתב שהוא חיוב כל היום. וכן מה שנשען בב"י (סעיף ח) על ר' יונה, הוא על תוכן דבריו, ולא על הפרט שיש חיוב כל היום. דהיינו באמת יש לומר שאין חיוב להניח תפילין כל היום, אך מצוה איכא, וממצוה זו פטורים כותבי ספרים ותגריהם, וכן העוסקים בתורה. ודברי השו"ע הם כמשקל לשון מרן לעיל (סימן לז סעיף ב) שכתב, מצותן להיותם עליו כל היום, אבל מפני שצריכים גוף נקי שלא יפיח בהם ושלא יסיח דעתו מהם ואין כל אדם יכול ליזהר, נהגו שלא להניחם כל היום. ומ"מ צריך כל אדם ליזהר בהם להיותם עליו בשעת ק"ש ותפילה. עכ"ל. והרי שהוצרך כאן לתת טעם איך יתכן שלא נוהגים במצוה שאפשר להרויח, והוקשה לו על אף שלא חייבים בה, כי מכל מקום תמוה הדבר שזרע יעקב הרודפים אחר המצוות יזניחו מצוה כה גדולה. ועל כך עונה לפי שאינם יכולים לשמור עצמם, ולכן אסורים הם להניח כל היום. ועל משקל זה כתב בשו"ע (סעיפים ח,י) גבי כותבי ספרים ולומדי תורה שאף אם יכולים לשמור עצמם, הם פטורים מהנחת תפילין כל היום. וניתן לסייע זאת מל' הב"י הנ"ל (סעיף ח) דכתב וז"ל, ואפשר לומר דלא פטרה ברייתא זו לכותבי ספרים וכו', אלא ממצות הנחתן כל היום, אבל בשעת ק"ש ותפילה חייבים הם להניחן, כדי לקבל עליהם עול מלכות שמים. עכ"ל. והרי ששינה מל' ר' יונה וכתב ממצות הנחתם כל היום, ולא כתב מחיוב הנחתן כל היום. וכן גבי החיוב להניחם פעם ביום, כתב אבל בשעת ק"ש ותפילה חייבים הם להניחם, והרי שכאן דקדק לכתוב חיוב, ולעיל דקדק לכתוב מצוה, כי בכל היום אינו חיוב אלא מצוה. ורק דנקט הב"י את חילוק ר' יונה בין כל היום לבין בשעת ק"ש, אך לא את הדין שיש חיוב כל היום.

ומ"מ מאחר ודעת מרן אינה ברורה, על כן נימא דל מהכא דעת מרן, ונשוב ונראה בשאר הפוסקים להיכן הדין נוטה.

(((אחרונים ולהלכה)))

ד. ע' בלבוש (סימן לז סעיף ב) דכתב דמן התורה חייב כל היום, דהא סתם כתיב וקשרתם אותם וגו', משמע קשירה תמידית, ועוד כתיב והיו לאות על ידך ולזכרון בין עיניך. ואות וזכרון צריכין להיות תמידין. עכ"ל. וכ"כ בספר בני ציון ליכטמן (סימן לז סעיף ב) מראיות וכנ"ל. וכ"כ בספר נתיבות חיים (סימן לז אות ד) וישב שם את קושיית הרב ישועות יעקב (סימן לז ס"ק א) דאם הוא חיוב תורה כיצד עקרו הנחת תפילין כל היום מפני שא"א לשמור גוף נקי. והוא מפני שגם הפחה בתפילין הוא איסור תורה. וע' בתורת חיים סופר (ר"ס לז) דיליף מציץ שהסחת הדעת בתפילין היא איסור תורה. וע"ע בזה בספר פתח הדביר (סימן לז), ובספר הלכה ברורה, ובשו"ת יפה מראה (סימן א עמ' כב ד"ה ולפי"ז), וכן מסיק דהוא ד"ת בספר ישועות יעקב (סימן לז ס"ק א).

ברם להאמור העיקר לדינא אינו כן, מאחר וב' עמודי הוראה ורוב הראשונים ס"ל דאינו חיוב כל היום, וכן דעת האחרונים, דכ"כ הפמ"ג (א"א ס"ק ב) לדחות ללבוש, וכ"כ לדחותו בספר תורת חיים סופר (ס"ק ב), וכ"כ החיי אדם (כלל יד סעיף יח), ובספר ערוך השלחן (סעיף ג), ובספר מגן גיבורים (ס"ק ב), ובשו"ת מנחת אלעזר מונקאטש (ח"ב סימן לז ד"ה והנה) דהוא חיוב תורה רגע אחד, ולמצוה כל היום ד"ת. וכן מסיק מו"ר בשו"ת יבי"א (ח"ג יו"ד סימן יז אות ו), וכן פסק בשו"ת יפה מראה (סימן א). וגם לכאורה יש להעיר דמנין הוציא הלבוש את הדרשה הנ"ל, והלא אין לנו לדרוש דרשות מדעתנו וכמו שכתבו הפוסקים, וכגון בשו"ת אגרות משה (אה"ע ח"ג סימן כח ד"ה ומ"ש בעזר מקודש). ברם עיין בשו"ת נחלת לוי (ח"ב סימן א) וראה כי פוסקים רבים הביאו ראיות מפסוקים לענין מהו יום, האם היינו דוקא בהחשיך היום ובהאיר, או שיום מסתיים בהשלמת סיבוב הגלגל אף שלא האיר והחשיך, וכגון מי שנמצא בקטבים. אך יש לחלק כי שם לא דרשו דרשות, כי אם ללמוד את מה שכתוב בפסוקים, כי בפסוקים מבואר שיום הוא כצד זה וכדו', דכל כה"ג שפיר דמי. וא"כ אין מכאן קושיא על הלבוש. ברם עצם דרשתו לכאורה צריכה עיון, מנין שמע הכרח גמור מדברי הפסוק.

(((יוהרא בדבר שקצת עושים כן)))

ה. איברא חזינן למרן הב"י (או"ח סימן כד אות ב) דאחר שהביא את דברי האבודרהם (בדיני ק"ש דף פג) בשם רב נטרונאי שהאוחז ציציותיו בשעת ק"ש הרי זה יוהרא, שכל דבר שאין האדם מחוייב בו ועושה אותו ברבים כמדת חסידות, וכל העם אינם עושים אותו, הוא מתחזי כיוהרא. עכ"ל. וכתב על כך הב"י וזל"ק, ועכשיו שנהגו בהם קצת בני אדם, תו לא מיחזי כיוהרא. עכ"ל. ושפתיו ברור מללו כי מספיק שקצת בני אדם יעשו כן. ומינה לנידו"ד, שיש איזה שרידים אשר בארץ המה המניחים תפילין כל היום, והם אומנם יחידים, אך מכלל קצת לא יצאו. וכ"כ בשו"ת חיים שאל (סימן א סוד"ה אמנם), דכיון דשכיחי בכל עיר כמה ת"ח דמניחים שתי זוגות תפילין, י"ל דהמניחים לא מתחזי כיוהרא. ע"כ. וראיה לכך היא ל' ר' נטרונאי גאון הנ"ל המובא בב"י דכתב, וכל העם אינם עושים אותו מתחזי כיוהרא. ע"כ. לאמור דדוקא אי כולם אינם עושים מתחזי כיוהרא, הא מיעוט עושים לא הוי יוהרא. וכן הבאנו לעיל (סימן זה סעיף א אות ד) את ל' תשובות הגאונים החדשות (עמנואל אופק סימן קסא) דכתב ואין העולם נוהג הוי יוהרא. ע"כ. ועוד כתב שם, או דקא עביד מאי דלא קא עבדין כולי עלמא, מיחזי כיוהרא. ע"כ. וא"כ אי מיעוט עבדי סגי.

ומ"מ נראה דמש"כ הב"י קצת, היינו מיעוט כזה שניכר ורגיל לעיני בני אדם, וכעין מיעוט המצוי, דניזיל בתר טעמא שהוא משום יוהרא, ואי אינו מיעוט הניכר, סוף סוף הוי יוהרא. וראיה לכך נמצאת בדברי הב"י גופיה במקום אחר (סימן לד אות ג) גבי הנחת ב' זוגות תפילין של רש"י ור"ת, שהביא הב"י תשובה אשכנזית והיא בשו"ת מהרי"ל (סימן קלז) שכתב לא חזינן רבנן קשישי "זל דעבדי הכי וכו', וכמדומה הואיל ולא נהוג מחזי כיוהרא, ואין ליטול את השם אלא מי שמוחזק ומפורסם בחסידות, מה שלא היו כן כל אותם שראיתים נוהגין כן (שהניחו תפילין רש"י ור"ת). עכ"ל. ופסק כוותיה מרן, ומפורש שהיו כאלה שהיה רואם, ובכל זאת אין זה נכלל בכלל המושג שנוהגים קצת, ושוב יש בזה משום יוהרא. והרי זה מבואר דנהגו קצת היינו כעין מיעוט המצוי, ולא סגי במעט ממש.

ובאמת שהרב חיד"א הנ"ל בשו"ת חיים שאל (סימן י אות א שם) המשיך דסתירה לו נמצאת בשו"ת שבות יעקב (ח"ב סימן מד) שנראה כי אם מקצת עושין מקרי יוהרא, ועל כן סייג דבריו שכאן בנידונו גבי הנחת שני זוגות תפילין סגי במיעוט, כיון שעל פי הסוד שניהם אמת, והיום דבר זה נודע בשערים ע"ש. ושוב ראיתי לגיסי היקר הרה"ג יהודה משה יוסף שליט"א בשו"ת הרי יהודה (ח"א או"ח סימן לט אותיות ח,ט) דהביא בשם השבות יעקב שבמיעוט עושין כן אסור, ושפסק כוותיה השלמי ציבור (ד"ו ע"ד אות ה). ברם כתב הרב הרי יהודה לפקפק על כך מדברי הב"י והרב חיד"א הנזכרים, וכן מסיק התם בסוף דבריו, לענין לצאת לסוכה מביהכ"נ לצורך ניענועים של הלולב, דאי יש מקצת אנשים שיוצאים לסוכה יצא עמהם, ואין בזה חשש יוהרא. ברם זה צ"ע ובירור בגדר מה שאמרו קצת כמה הוא, ומ"מ מיעוט ממש לא הוי קצת, וכענין נידו"ד גבי הנחת תפילין כל היום וכאמור.

ו. שוב אינה ה' לידי שו"ת יפה מראה להרה"ג יוסף פנחסי שליט"א ועמד על נידו"ד (בסימן א) גבי הנחת תפילין כל היום, ובא משום איסור יוהרא, וכל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט ואסור. ויצא לחלק בין היכא שהפטור הוא מהותי, כגון היושב בסוכה כשיורד גשם, לבין כשיש עליו מצוה כשעושה, כגון בתפילין, רק שאמרו שלא יניח לפי שקשה להזהר בשמירתן, ולכן הוא שיכול לשמור עצמו, הוי מצוה להניחם כל היום. ועוד הביא פוסקים רבים שאמרו שדין הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט הוא כשאין בכך חסידות ע"ש. ולענ"ד יש כאן עירוב ענינים, כי יש דין יוהרא, ודין הפטור מן הדבר ועושהו, ובדין יוהרא לית מאן דפליג דאף כשעושה לשם שמים כשעושה דבר חסידות, כיון שיש כאן יוהרא הרי זו מצוה הבאה בעבירה, ועביד איסורא, וכמו שהבאנו לעיל בריש אמיר (סעיף א אות א) דיני השו"ע הנפסקים להלכה לאסור משום יוהרא, וכמו לבישת ציצית לנשים שהרי אם ילבשו יעשו מצות עשה דאורייתא, (רק שאינן מחוייבות, אך עבדי מצוה). וכן ב' זוגות של תפילין, הלא לר"ת ודעימיה כלל לא יצא יד"ח בתפילין כשיטת רש"י. וכן מדברי השו"ע (סימן רלה ס"א) די"א שלא יצא יד"ח תפילה כיון שהתפלל מוקדם, ועוד כל כיוצ"ב ע"ש. וכמו שכתבנו כלל זה לעיל (סעיף א אותיות ג,ד). ועל כן איני רואה פנים להתיר על פי ההיתר המובא שם, כי סתירה לו מכל דברינו הנזכ"ל, וחילוק מחולק בין דין יוהרא שהוא נידוננו, לבין דין כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט. וגם לגבי דבריו שדין כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט, שייך רק במקום יוהרא. הן אמת שכ"כ ראשונים רבים, ברם דעת מרן וראשונים רבים אינה כן וכאשר אספנום בתשובת כת"י. שוב השטתי ליבי כי במסקנת דבריו סייג את היתרו, דשרי רק למי שהורגל בשאר מילי בחסידות, וא"כ לדינא מודה לאסור בפרהסיא, והיתרו הוא רק משום כל הפטור מן הדבר ועושהו, ולא משום יוהרא.

(((המחמיר לעצמו האם בעינן שיהיה קדוש כאלישע בעל כנפים)))

ז. להאמור יוצא דהוי חסידות להניח תפילין כל היום, ועל כן יש בזה משום יוהרא. ועדיין יש לדון אף בכה"ג שאין יוהרא, כגון שמניח תפילין כל היום בביתו, או שמניח רק תפילין של יד, והמה מכוסים תחת השרוול, ואינו ניכר לרואים. או באדם חסיד המפורסם בחסידות שלו אין איסור יוהרא. דלכאורה עדיין יש לאסור מצד אחר והוא כי נמצאו כמה ראשונים הסוברים כי היום אסור להניח תפילין כל היום. דהנה הסמ"ג (עשה סימן ג) למד במה שאמרו בשבת (מט ע"א) תפילין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפים, שלא ישן ושלא יפיח בהן. שזהו באדם שמניחם כל היום כולו כמצותן פן ישכחם עליו ויעשה בהם דבר שאינו הגון. אבל בשעת תפילה, אין לך רשע שלא יהא ראוי לתפילין. וק"ו מס"ת שהוא מקודש יותר, שיש בו כל התורה כולה, ובתפילין אין בו כי אם ארבע פרשיות שהם בתוך עור, והכל אוחזין בספר תורה בשעת תפילה. שהכל יכולין להתנהג בטהרה בשעת תפילה. עכ"ל. וא"כ לומד דאדם שרוצה להניח תפילין כל היום צריך להיות קדוש וטהור כאלישע בעל כנפים, הא לאו הכי יש לו לחוש שמא יארע ויבוא לידו דבר תקלה, שישכח שיש עליו תפילין. ומי יוכל לטהר עצמו ולומר כי עומד הוא בצידקותו של אלישע בעל כנפים, אשר נעשה לו נס גלוי כמעשה הנזכר שם בגמ'. ועוד ראה באשכול (רצב"א הל' תפילין) דכתב, ותפילין צריכין גוף נקי. והעולם אין מניחין מטעם זה אלא בשעת תפילה, שא"א ליזהר כל היום בגוף נקי. והיינו דאמר בירושלמי כל שאינו כאלישע בעל כנפים לא יניח תפילין. פי' לא יניחם כל היום כדעביד אלישע, שאף בשעת הגזרה היה עליו כל היום ויצא בהן לשוק. ואתמר נמי התם א"ר ינאי ת' צריכין גוף נקי, ומפני מה לא החזיקו בהן מפני רמאים. וכו' ע"כ. וא"כ כתב שאי אפשר ליזהר בזמנו בגוף נקי כל היום, וק"ו שאי אפשר בימינו. וביאר שזו כוונת הגמ' באומרה תפילין צריכין גוף נקי כאלישע, גבי המניח כל היום שצריך להיות כאלישע, ואם אינו כן לא יניח. וכתב עוד טעם לאסור כל היום על פי הירושלמי, והיא תקנה מפני הרמאים. ועוד ראה בספר שבלי הלקט (ענין תפילין דף קצא ע"ב) דכתב, דהעולם לא החזיקו בהנחת תפילין מפני הרמאין, מדאמרינן בפסיקתא בפרשת אני פי מלך אשמור לא תשא וכו', מה תלמוד לומר, אלא לומר לך שלא תהיה תפילין נושא וטליתך עטוף ועובר עבירות. והר"ר מנחם כתב תפילין צריכין גוף נקי מן העברות, ומביא ראיה מן הירושלמי מפרק ב' דברכות, ר' לא היה לובשן אלא לאחר חוליו ג' ימים, משום הסולח לכל הרופא לכל תחלואיכי. ע"כ.

ולכל הני יוצא, כי היום המתחסד עם קונו וחפץ להניח תפילין כל היום, כגון בצינעא, או שהוא מפורסם בחסידות, אסור לו להניח.

ברם רוב רובם של הראשונים חולקים על האמור, וס"ל דבודאי שרי, שדחו את האומרים ובאים בטענה שפטורים היום מתפילין מדברי ר' ינאי שאמר תפילין צריכין גוף נקי כאלישע, כי דבריו אמורים גבי החפץ להניחם אף בשעת השמד, דשרי לסכן עצמו רק אם הוא כאלישע בעל כנפים, אך בעלמא כולם מחוייבים, וא"צ להיות כדרגתו של אלישע, אלא רק שלא יפיח בהם ושלא ישן בהם, ובזה כולם יכולים להזהר. ומה שאמרו בירושלמי שלא החזיקו בהן [בתפילין מפני הרמאים], היינו שלא נתנו נאמנות למניח תפילין כל היום, ולא שלא החזיקו להניחם. והוכיחו דבריהם מכך שכולם קוראים בס"ת שקדושתו חמורה מתפילין, וגם הוא גלוי, ואינו עטוף כתפילין בבתים, וכן מודים שקטן שיודע לשמור עצמו קונים לו תפילין וזה מורה כאמור. והנני לקבצם ולאוספם בעזרת האל אל מקום אחד עד כמה שידי יד כהה מגעת, דהנה כתב בספר המנהיג (הלכות תפילין נוסח א) דמה שאמרו כאלישע, היינו בשעת השמד. והוכיח כן מס"ת שמקודש טפי מתפילין, וכל אחד פותח וקורא בו. וכן מדין תינוק שיודע לשמור עצמו שמניח תפילין. וכן כתוב לו שם (בנוסח ג) וכתב, ולכן כל ישראל ראויים להניח כל היום, והוא בשם ר' יהודא גאון. ע"כ. וא"כ מפורש דשרי היום להניחם כל היום, וכל ישראל ראויים. וכ"כ להדיא בספר העיטור (הל' ציצית ש"ג ש"א) דמתוך שאמרו תפילין צריכין גוף נקי שלא ישן ושלא יפיח בהם למד, ש"מ כל אדם מתעטף בהן כדרכן ועושה בהן כל צורכו, ולא חייש בהו מידי. ע"כ. לאמור שכל אדם מתעטף בהם, ואין לחוש לשמירת נקיות. וכ"כ ככל האמור בספר שבלי הלקט (הל' תפילין) והאידנא מאי טעמא מזלזלי בהו רובא דעלמא, דמשום אלישע כבר פירשו הגאונים הראשונים "זל ההיא בשעת גזירה. והביא כמה ביאורים וביניהם בשם ר' יעקב, דכולם חייבים היום, ושאין הלכה כ' ינאי דאמר תפילין צריכין גוף נקי כאלישע, לפי שלא ניתנה תורה למלאכי השרת. ועוד הביא בהמשך את הביאור הנ"ל, דכאלישע היינו בעת השמד, ויליף ק"ו מס"ת וכנ"ל, ושכן פירש ר' יצחק בן דורבלו. וסיים, ובזה הכל מתורץ. ע"כ. משמע דנקיט הכי. וכ"כ בספר התרומה (סימן ריג) דמה שאמרו כאלישע, היינו שלא ישן בהן ולא יפיח, ולכן קטן שיזהר בכך יניח. ע"כ. וכ"כ החינוך (מצות עשה סימן תכא) ומצוה להניחם כל היום, ומה שאמרו גוף נקי, היינו שלא יפיח בהם, ולא שיהיה נקי מעבירות. וראיה מקטן שיכול לשמור עצמו, שמניח תפילין. ואדרבה ע"י הנחת התפילין יגרם שלא יפול בעבירות. ע"כ. וכ"כ הכל בו (הל' תפילין סימן כא) ומה שאמרו כאלישע, היינו בשעת השמד, וק"ו מס"ת. וכ"כ בפסקי מהרי"ח (שם) דגוף נקי היינו שלא יפיח, ומשום שאינו כאלישע לא יפטר מתפילין. והוא בשם ר"י. וכ"כ התוס' רא"ש (שם, ד"ה תפילין) שמצוה זו רפויה בידנו שלא מניחים כל היום, וא"א להפטר לא משום אלישע, שהרי בנקיות אפשר להזהר. וכן לא משום רמאים, דהוי רק לתת נאמנות שלא נותנים, ע"ש. וכ"כ האגודה (שבת מט ע"א) בשם תוס', כאלישע היינו שכל אדם חייב בהן, חוץ מחולי מעיים. ע"כ.

(((מפני הרמאים)))

וכן גבי הראיה מהירושלמי, רוב רובם של הראשונים למדו דמפני הרמאים היינו שלכן אין לתת נאמנות למניח כל היום, ולא שלא יניח כל היום. או שהבבלי פליג אירושלמי. דכ"כ בספר אוהל מועד (שער התפילין דרך א) דמה שאמרו בירושלמי מפני הרמאין, היינו שהמניחים בעינן שיהיו נקיים מעבירות כאלישע. וכתב כי הבבלי פליג. וביאר בשבת (מט ע"א) דהיינו שלא יפיח בהן בלבד. וכ"כ בספר העיטור (הל' תפילין ח"ה) דהבבלי פליג אירושלמי, וכן עיקר כבבלי. וכן ראה את הירושלמי החינוך הנזכ"ל (סימן תכא), ובפסקי מהרי"ח (שבת מט ע"א) כתב לבאר כתוס', דמפני הרמאים האמור בירושלמי היינו שלא לתת נאמנות למניח תפילין כל היום, ולא שלא להניח מפני הרמאים. וכ"כ תוס' רא"ש (שבת מט ע"א).

(((דעת מרן)))

ט. והנה כתב מרן בשו"ע (סימן לז סעיף ב) וז"ל, מצותן להיותם עליו כל היום, אבל מפני שצריכים גוף נקי שלא יפיח בהם ושלא יסיח דעתו מהם, ואין כל אדם יכול ליזהר בהם, נהגו שלא להניחם כל היום. ומ"מ צריך כל אדם ליזהר בהם להיותם עליו בשעת ק"ש ותפילה. עכ"ל. והנה כתב המ"א (במקום) לדייק את ל' מרן שכתב נהגו, משמע שכולם נהגו, אף מי שיכול ליזהר, ונתן טעם בדבר על פי הביאור הראשון שאמרו בירושלמי מפני הרמאים, שלכן לא נהגו להניחם כל היום. וכן מסקנתו, דאפי' מי שיודע בעצמו שיש לו גוף נקי, לא יניחם כל היום. ברם בספר תורת חיים סופר (סימן לז ס"ק ב) כתב להשיג על דברי המ"א בדעת מרן, שהרי מבואר בב"י (שם) שהעיקר כפירוש השני, שמפני הרמאים היינו שלא נותנים נאמנות לאדם שמניח תפילין כל היום. ולפי"ז לא בא הירושלמי לומר שאסור להניח כל היום מפני הרמאים. ולכן חלק על המ"א, ושעדיף ומצוה להניח כל היום. וכן כתב החיי אדם (כלל יד סעיף יח) שמצותן כל היום, אך מפני שצריכין גוף נקי לכן מקלים, ואשרי המקיים כדינו. ע"כ. וכ"כ בספר ערך השלחן (סעיף ג) דודאי חובת המצוה מן התורה יצא במה שמניחם שעה אחת, וחלק על המ"א והעלה, שהחפץ להניחם כל היום רשאי, וכן שמענו שיש יחידי סגולה, ומה גם בדורות שלפנינו היו נושאים כל היום. ע"כ. וע"ע לעיל (אות ג) עוד ראיות בדעת מרן דס"ל להקל. וכ"כ בספר מגן גיבורים, דכל היום הוא חסידות, ושכן ראוי ונכון לכל הירא וחרד לדבר ה', אשרי לו ואשרי חלקו. ושכן עביד הגר"א להניחם כל היום. וכ"כ הביה"ל (סימן לז ד"ה מצותן) בשם הא"ר, שמי ששומר גופו יניחם. והחושש ליוהרא, יניח של יד בלבד, ושכ"כ בשם הגר"א. ועוד כתב שיעשה תפילין של ראש קטנים, ויסתיר את הרצועות. עכת"ד. וכ"כ בספר מאסף לכל המחנות (סימן לז אות ט) בשם שו"ת משכנות יעקב (סימן מו) דהאריך דנכון מאוד ליזהר בהם כל היום, ובפרט העוסק בתורה. ברם (באות יא) הביא מספר אות חיים (אות ב) דכיון דאסור להרהר בהם, ואמרו ח"זל (ב"ב דף קסד ע"ב) דשלש עבירות אין אדם ניצול בהם בכל יום, ואחד מהם הרהור עבירה. על כן שפיר נהגו שלא להניחם כל היום. ע"כ. ונראה שגם הוא יודה בת"ח שיניח כל היום, דניזיל בתר טעמא. וכן מסיק בשו"ת יפה מראה (סימן א) דהרגיל בפרישות הרי זה רשאי להניח תפילין, ויקיים בו פארך חבוש עליך. ועוד הביא שבריש ספר פאת השלחן הודפסה אגרת של מייסדי הישוב הפרושים, ובו מבואר שנהגו להניח טלית ותפילין כל היום.}

(((תפילין דר"ת)))

ז. בקהילות שמצוי שמניחים תפילין של רבנו תם, שוב אין בהנחתן משום יוהרא, ולכן אצל הספרדים בירושלים מותר להניח תפילין דרבנו תם בפרהסיא. [מה שצריך בדיקה בשאר מקומות אם יש מיעוט שמניחים תפילין דר"ת או לא, וכנזכר לעיל (סעיף ג).] אולם קהילות שאינו מצוי שמניחים תפילין של רבנו תם, הרי שהמניחם בפרהסיא עובר משום איסור יוהרא, ולכן אסור לליטאי להניח תפילין של רבנו תם בבית כנסת ליטאי.

ומאידך לספרדי מותר להניח תפילין דר"ת בבתי כנסת של קהילות שאינם מניחין תפילין דר"ת, ואין בזה משום יוהרא. ודין זה תלוי לפי המקום והזמן (ראה כאן בפנים בטעם הדבר).

{ז. פסק מרן (סימן לד ס"ג) גבי הנחת ב' זוגות תפילין של רש"י ושל ר"ת, שלא יעשה כן אלא מי שמוחזק ומפורסם בחסידות. ע"כ. והוא משום איסור יוהרא, וכמבואר שם בב"י בשם תשובה אשכנזית, והיא בשו"ת מהרי"ל (סימן קלז) שכתב, לא חזינן רבנן קשישי "זל דעבדי הכי וכו', וכמדומה הואיל ולא נהוג מחזי כיוהרא, ואין ליטול את השם אלא מי שמוחזק ומפורסם בחסידות, מה שלא היו כן כל אותם שראיתים נוהגין כן (שהניחו תפילין רש"י ור"ת). עכ"ל. ואולם פסק בשו"ת יבי"א (ח"א או"ח סימן ג אותיות א-ו) שהיום שרי אחר שנפוץ עד מאוד מעלת תפילין דרבנו תם ורבים המה המניחים ושוב ליכא משום יוהרא. וכן הוא בספר הלכה ברורה (סימן לד סוף הלכה א, ובבירור הלכה אות א ד"ה ולענין). וזה ברור שתלוי לפי המקום והזמן, כי אף בקהילות ספרדיות שאינו מצוי שמניחים תפילין דר"ת כלל, ברור שאסור משום יוהרא, וכפסק דינו של מרן, וכנזכר לעיל.

ומעתה במקום שאין דרך להניח תפילין דר"ת כגון ספרדי כשמתפלל אצל ליטאים שאין דרכם להניח תפילין דר"ת, הרי לכאורה שוב יש בזה איסור משום יוהרא. ברם באמת זה אינו, מאחר ואין הם מסתכלים עליו בתור חסיד המתחסד עם קונו ומקפיד לצאת אליבא דכו"ע, כי אם בתור יהודי הבא מקהילה אשר בקהל עדתו נוהגים כן. וממילא אף דעביד חסידות, ברם בעיניהם אין כאן התנשאות וחסידות, כי אם מנהג עדתם. זה הנלע"ד ברור מסברא. ועל כן שוב ליכא משום יוהרא.

ברם דין זה תלוי לפי המקום והזמן, ואנו מדברים לפי המציאות היום בימינו אנו כאן בירושלים, וכמובן המציאות נתונה לשינוים לפי עיתות הזמנים, וכנראה גם משתנה לפי המקומות. והכלל הוא שלא יראה בעיניהם כחסידות, ואם נראה להם חסידות וצידקות, שוב יש בזה משום יוהרא.}

(((שחיה במודים דרבנן)))

ח. מותר לשחות בעת אמירת מודים דרבנן עד כדי שיתפקקו החוליות שבשדרה ואין בזה משום יוהרא. ובלבד שלא ישחה יותר מדאי עד שיהיה פיו מול חגורתו, שאז אסור משום יוהרא.

ועוד ראה כאן בפנים באיסור יוהרא באלו אשר בקבלת שבת נשארים עומדים לצד דרום, כל קבלת השבת, אף באומרם מזמור שיר ליום השבת, וה' מלך. וכן אלו שמפנים גופם בקבלת שבת בידיוק לצד מערב, בשונה מהקהל, שיש בזה משום יוהרא. וכן היוצא מבית הכנסת לנענע בלולב בסוכה, ואין זה מצוי במקומו, הוי יוהרא. וכן הלובש בגדים לבנים בשבת על פי הסוד, הרי שיצא שכרו בהפסדו משום יוהרא. והכל תלוי במקום ובזמן, אם יש מיעוט שנוהג כן או לא, ואם הוא מפורסם בחסידות, וכנזכר לעיל.

{(((שחיה במודים דרבנן)))

ח. א. פסק מרן (סי' קכז ס"א) כשיגיע ש"ץ למודים שוחין עמו הציבור, ולא ישחו יותר מדאי. עכ"ל. והב"י (ד"ה וטעמא) כתב, וטעמא דלא ישחו יותר מדאי, נראה שהוא משום דמחזי כיוהרא, שהוא שוחה יותר משאר העם. עכ"ל. והרי טעם האיסור לשחות יותר מדאי הוא משום יוהרא, ומבואר להדיא מדברי הב"י, כי במקום שכן דרך רבים לשחות, שוב ליכא משום יוהרא. וזהו ככלל המבואר לעיל (סעיף ג) שאין איסור יוהרא בדבר חסידות, היכא שמצוי שעושים כן. ומאחר ובימינו אנו, רבים הם הכורעים באמירת מודים דרבנן, ככל שאר הכריעות שבשמונה עשרה, אף את"ל שהוא משום חוסר ידיעת ההלכה, אך מ"מ שוב ליכא בזה משום יוהרא, אחר שרבים הם העושים כן.

ולענין מהו חיוב השחיה מדינא באמירת מודים דרבנן ומהי דעת מרן ראה בכף החיים (ס"ק ב) שהאריך בזה מפי ספרים, וכן בשו"ת אוצרות יוסף (ח"ו סימן ח, הנדפס בסוף ספר הלכה ברורה ח"ג) בא בזה בארוכה ע"ש. ברם איהו מסיק התם שהכורע במודים דרבנן עד כדי שיתפקקו החוליות שבשדרה עובר אאיסור יוהרא, וכן כתב בהלכה ברורה (סי' קכז סעיף ב) שכן היא דעת מרן ושאר פוסקים. ברם להאמור יש לחלק בין הזמנים ולא כל העתים והזמנים שוים, והיום שרבים בין כה עושים כן, אין בזה איסור יוהרא. ברם אסור לכרוע עד כדי שיהיה ראשו מול חגורתו, כי זו כריעה יותר מאשר רגילים, והיא בכלל יוהרא, וכמו שנפסק בשו"ע (סימן קיג ס"ה) ולא ישחה כל כך עד שיהיה פיו כנגד חגור של מכנסים. ע"כ.

דוגמאות נוספות של יוהרא
(((אמירת יה"ר קודם שובה)))

ב. נביא עוד מספר דוגמאות העולים ברעיוני מידי דברי זכור אזכרנו, וברור שתלוים הדברים לפי הזמן. חזינן שלאחרונה הדפיסו בסידורים בערבית של מוצאי שבת, לאחר שמונה עשרה קודם שובה, תפילה קצרה לתוספת קדושת שבת לימי חול. ונראה שמאחר והיום כמעט אין מי שאומרה, רק יש באלו מקומות חסידים הקוראים אותה, הרי הקוראה בקול יש בזה משום יוהרא, וק"ו אם חזן הוא. [אא"כ יש מקומות שהתפשטה אמירתה, ששם אין בזה משום יוהרא וכנזכר].

(((כל קבלת שבת למערב)))

ישנם אלו חסידים אשר משנים מהמנהג, ובקבלת שבת נשארים עומדים לכיון מערב כל הקבלת שבת אף אחר אמירת בואי כלה באומרם מזמור שיר ליום השבת וגו', וה' מלך וגו', שכן משמע בדברי המהרח"ו בשער הכוונות (דף סד ע"ג) ע' בשו"ת חמדת אברהם להרה"ג אברהם דיין שליט"א (ח"ג סימן יח) באורך וברוחב, ולהאמור הרי שיש בזה משום יוהרא.

(((קבלת שבת בדיוק למערב)))

וה"ה והוא הטעם שיש מעט אנשים המכוונים פעמיהם בקבלת שבת לצד מערב בדיוק, וכאילו מצפן בידם לדעת היכן הוא צד המערב המדוייק, ועומדים כמו נד בשונה מכל הקהל בדיוק לצד מערב, והרי זה בכלל יוהרא.

(((לולב בסוכת ביהכ"נ)))

יש הנוהגים על פי הסוד לצאת עם הלולב קודם ההלל אל סוכת בית הכנסת כדי לברך עליו שם ולנענעו, ע' בשו"ת הרי יהודה (סימן לט) באורך. והרי אם אין בקהילתם מיעוט שנוהגים כן, הרי יש בזה משום יוהרא. וכן מסיק שם בהרי יהודה (אות י) שהכל תלוי במקום ובזמן, ע"ש וכנ"ל. וע"ע לעיל שער הגאוה (סימן זה סעיף ג אות ב).

(((לבוש לבן בשבת)))

כבר כתב בספר הליכות עולם (ח"ג ע'מ סא הלכות ערב שבת סעיף ו) ודע שאף על פי שדעת המקובלים שיש ללבוש בשבת בגדים לבנים, בזמן הזה שכל גדולי ישראל נוהגים ללבוש חליפות שחורות, אין לשנות מן המנהג. ויחיד המשנה ולובש בגדים לבנים, לא עושה יפה, דהוי כחתן בין אבלים. והראה מקורו משו"ת פנים מאירות (ח"א סי' קנב) שאין לך יוהרא גדולה מזו וראוי לנדותו וכו', ומסיים, ולכן על כת"ר להיות מהצנועים, והצנע לכת עם אלהיך. אא"כ ילבש לבנים רק בביתו ובחומותיו, אבל בביהכ"נ בפני המון העם, הוי כחתן בין אבלים, ויש לחוש ליוהרא. ושב ואל תעשה עדיף. ע"כ.}

--------

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

לזכות הרב המחבר

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) ל הרב אסי הלוי שליט''א
שלחן ערוך המדות - א

הלכה ומוסר
חלק ההלכה בו נידונו חקרי ההלכות, ברור דינים וגדרים הלכתיים בהלכות מדות
חלק המוסר בו באו דברי המוסר, ודרכי כבישת המדות הטובות, וההרחקה מן הרעות
מאשר חנני ה' יתברך - הצב"י אסי הלוי אבן יולי ס"ט
פעה"ק ירושים תובב"א - בשנת "הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה" - התשס"ח לפ"ג
לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5

דילוג לתוכן