סימן א

תוכן עניינים

--------

(((כעס אסור מן התורה)))

א. הכעס אסור מן התורה, ואינו כאשר עולה עלי לב המון העם, שהסבלנות ומניעת הכעס הרי היא דבר חסידות ומדה נאה ויפה הראויה לבעליה, אלא הרי היא מצות עשה גמורה, משום שנאמר (דברים כח,ט) והלכת בדרכיו, שענינו להדמות בפעולות הטובות והמדות החשובות שיתואר בהם האל יתעלה.

{(((איסור דאורייתא)))

א. א. מדת הכעס אסורה דבר תורה, משום שנאמר בתורה והלכת בדרכיו (דברים כח,ט), וכמו שכתב הרמב"ם בספר המצוות (מצוה ח) וז"ל, והמצוה השמינית היא שצונו להדמות בו יתעלה לפי יכלתנו והוא אמרו (כי תבוא כח,ט) והלכת בדרכיו וכו', שענינו להדמות בפעולות הטובות והמדות החשובות שיתואר בהם האל יתעלה על צד המשל יתעלה על הכל עילוי רב. עכ"ל. וכ"כ במשנה תורה (הל' דעות פ"א ה"ה) ומצווין אנו ללכת בדרכים אלו הבינונים, והם הדרכים הטובים והישרים, שנ' והלכת בדרכיו. עכ"ל. וכך האריך לבאר בשמונה פרקים (פרק ד והיא הקדמתו למשניות אבות) וכתב, והסבלנות ממוצע בין הכעס והעדר הרגשת חרפה ובוז וכו'. ע"ש. וכ"פ בהלכות תשובה (פרק ז הלכה ג) וז"ל, אל תאמר שאין תשובה אלא מעבירות שיש בהן מעשה כגון זנות גזל וגניבה, אלא כשם שצריך אדם לשוב מאלו, כן הוא צריך להזהר מדעות רעות שיש לו, ולשוב מן הכעס ומן האיבה ומן הקנאה ומן ההתול ומרדיפת הממון והכבוד ומרדיפת המאכלות וכיוצא בהן, מן הכל צריך לחזור בתשובה. ואלו העוונות קשים מאלו שיש בהם מעשה, שבזמן שאדם נשקע באלו קשה הוא לפרוש מהם, וכן הוא אומר יעזוב רשע וגו'. עכ"ל. ועוד הוא לו (בשורש ט שבריש ספר המצוות) דהמדות הן חיוב תורה ע"ש. וע"ע במורה נבוכים (חלק ראשון סוף פרק נד). וכן כתב בשו"ת רבנו אברהם בן הרמב"ם (סי' קז) וז"ל, והמתינות שאנו מצוים עליה לפי דברי הכתוב והלכת בדרכיו, שמכללם ארך אפים ונושא עון. עכ"ל. והרי שהסבלנות שהיא היפך הכעס, מחוייבת דבר תורה. וכן בספר הבתים ספר המצוה (מצוה ריא) מאריך בחיוב והלכת בדרכיו ומבאר חלקיה, ובד"ה ונשוב כתב, ונשוב לכונתנו בענין מדות ה' שחייבין אנחנו ללכת בדרכיו, ולהדמות לפעולותיו. וזה שנתדמה אליו יתעלה ללכת בדרך הרחמים והחנינה, וכך נתדמה אליו בהיותו ארך אפים, וזה שנרחיק ממנו [דהיינו מאיתנו] פעולות הכעס לנקימה למי שיגמלנו. עכ"ל. וכן דרכו בדרך זו שחיוב תורה הוא ללכת בדרכי האל יתעלה מדכתיב והלכת בדרכיו, עוד ראשונים רבים, וכאשר קיבצנום בשער המדות (הלכה א), והרי שכולם סוברים שיש חיוב תורה לכבוש את הכעס.

(((ראיות שאסור)))

ב. וכן מבואר שהכעס אסור במשנה באבות (פ"ה משנה יא) ארבע מדות בדעות, נוח לכעוס ונוח לרצות יצא שכרו בהפסדו. קשה לכעוס וקשה לרצות יצא הפסדו בשכרו. קשה לכעוס ונוח לרצות חסיד. נוח לכעוס וקשה לרצות רשע. ע"כ. והרי להדיא שהכעסן רשע, ואם כן איסור גמור הוא. וכך כתב הרמב"ם בפירוש המשניות שם וז"ל, הסתכל איך קרא הסבלן שסבלנותו יתירה עד שיקרב להעדר ההרגשה בדבר הכעס חסיד, וקרא מי שיש לו פחיתיות מדת הכעס רשע. עכ"ל. לאמור ולהדגיש בה, שמי שמדותיו רעות, רשע ממש הוא, ואינו רק בגדר עצה טובה. וכן כתב הרשב"ץ במגן אבות (פ"ה משנה יד) על המשנה הנ"ל וז"ל, קשה לכעוס ונוח לרצות חסיד, תימה הוא, ומה חסידות יש במי שאינו כועס, והלא אמרו בשבת בפרק האורג (קה ע"ב) כל הכועס יהי בעיניך כעובד ע"א, ואמרו בנדרים בפרק ארבעה נדרים (כב ע"א) כל הכועס כל מיני גיהנם שולטים בו. ויש לומר שיש עתים שהכעס טוב וכו' עכ"ל. והרי להדיא שהכעס הוא איסור גמור, עד כדי כך שתמה מה שייכת חסידות במניעת הכעס, והלא הוא חיוב גמור. וכ"כ שם לעיל מינה בריש המשנה, ארבע מדות בדעות, הפירוש, מדות אלו ביד האדם, או לתקנם או לקלקם. ולולי זה, לא היה נקרא חסיד המתוקן, ורשע המקולקל. עכ"ל. וכן כתב בשיטה לבעל הצרורות (תענית ד ע"ב) וז"ל, דרתח אורית' מרתח' ליה. תמהתי וכי התורה מוציאו לידי רעה, והלא כמה דברו ח"זל על הכועס שהוא כעובד ע"ז, א"כ איך התורה שהיא מגנת יוציאנו לידי התרבות אתמהא. ואומ' כי שבח גדול אמרו בכאן, והוציאו לתלמיד חכם מידי עונש אם פעם אחת ידבר קצת בכעס. וכו' ע"ש. והרי שהכועס הוא תרבות רעה, ונענש על כך. וכן כתב בספר חסידים (סימן כג) גבי מי שאינו מוחל, וזה לשונו, וזה שלא מחל [כשביקשו ממנו פעם שלישית מחילה] הוא החוטא, כי אסור לאדם להיות אכזרי מלהתפייס, אלא צריך להיות נח לכעוס ונוח לרצות. עכ"ל. והרי שקראו חוטא, ויליף לה מהאי מתניתין דאבות (פ"ה מי"א) נח לכעוס וקשה לרצות רשע, והרי מבואר ממנו שכשם שמי שאינו נוח לרצות חוטא, כן הוא הקשה לכעוס, הנאמר בחדא מחתא עם אינו נוח לרצות.

ג. וכן מבואר מדברי הגמרא נדרים (דף כב ע"א) כל הכועס כל מיני גיהנם שולטין בו. וכן שנינו בזהר (קורח דף קעט ע"א, ופנחס דף רלד ע"ב) כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה. ובארחות יושר קנייבסקי (ערך כעס) הראה שכן הוא במדרש לעולם (פ"ו) וכן נמצא זה בראשונים, שכ"כ הרמב"ם (דעות פ"ב ה"ג) ובשו"ת הרמב"ם (סי' תמח) כתב לגבי רב בזמנו שכעס על גר והכלימו, היה לו לחוש לעצמו על הכעס, וכבר אמרו ח"זל כל הכועס יהיה בעיניך כעובד ע"ז. ע"כ. ובספר הבתים ספר המצוה (מצוה ריא) והמאירי (מאמר התשובה עמ' 99) ובספר המשלים (סי' עו). ובשיטה לבעל הצרורות (תענית דף ד רע"א) ובשו"ת הרשב"ש (ר"ס שע) כעס בחיק כסילים ינוח, וכל הכועס כאילו עובד ע"ז, כדאיתא בפ"ד דנדרים. וכ"כ בשל"ה (שער האותיות אות ר) ובשו"ת ויקרא אברהם (או"ח סי' כב ד"ה איברא) כתב, שיבא לכלל כעס החמור כע"ז. והרי שאיסור גמור הוא. וכיוצ"ב שנינו במסכת שבת (דף קה ע"ב) המקרע בגדיו בחמתו, והמשבר כליו בחמתו, והמפזר מעותיו בחמתו, יהא בעיניך כעובד ע"ז וכו'. א"ר אבין מאי קראה, לא יהיה בך אל זר ולא תשתחוה לאל נכר (תהלים פא) איזהו אל זר שיש בגופו של אדם, הוי אומר זה יצר הרע. ע"כ.

(((ע"ז לאו דוקא)))

ואף על פי שכתב בשו"ת בנין ציון (סי' קעא אות ג ד"ה והנה) דהאי דשנינו כאילו עובד ע"ז, אינם דברים כפשוטם, אלא שיש ענין א' שבו דומים הכעס והעבודה זרה. והראה דוגמאות רבות כיוצ"ב, כגון כל המלבין פני חבירו, והמבזה את המועדות, כאילו עובד ע"ז ועע"ש. וכן בשו"ת תורה לשמה (סי' תכ) כתב שאינו כפשוטו, דא"כ הכועס יפסל לעדות, כי הדבר מובן לכל שאין זה כעושה ממש. ע"כ. אך אף שאינו כעובד ע"ז ממש, איסור גמור יש כאן, וזה פשוט. וכבר קדמום הראשונים ביסוד זה, שכן מבואר במאירי (מאמר התשובה עמ' 99) דכתב, ואמרו "זל על זה הקורע בגדיו בחמתו, והמשבר את הכלים בחמתו, יהי בעיניך כאלו עובד ע"ז. ואמרו שם דרך צחות לא יהיה בך אל זר, אי זהו אל זר שהוא בגופו של אדם, הוי אומר זה יצר הרע. ר"ל זה הכעס המביאו לעבור עבירות. עכ"ל. וכן כתב בספר הבתים ספר המצוה (מצוה ריא ד"ה ונשוב) וביאר זאת וז"ל, ולהיות ענין הפעולות הכעס חולי גדול לנפש, יגרום יסתלקות החכמה. אמרו רבותינו כל הכועס כאילו עובד ע"ז. וזה מבואר, כי ע"ז היא מיתת הנפש, והמדות המגונות הם סיבת חליי הנפש הממיתין אותה. ואחת מן החלאים הרעים הוא הכעס. עכ"ל. והרי אע"פ שאמרו שכאילו עובד ע"ז הוא לאו דוקא, היינו לאו דוקא לדמותו ממש כדין עובד ע"ז, אך מ"מ איסור בודאי שיש כאן. וכ"כ בשו"ת הריב"ש (סי' קעא ד"ה ומה שאמרת) וז"ל, שדרך החכמים להפליג בהגדלת העונות כדי שישמר אדם מהכשל בהן, אמרו בפרק יש ערכין (ערכין טו ע"ב) כל המספר לשון הרע מגדיל עונות כנגד שלש עבירות ע"ז ג"ע וש"ד. וכן במס' נדרים (מ) יצא ר"ע ודרש כל שאינו מבקר את החולה כאילו שופך דמים. ובפ' ר"א דאורג (שבת קה ע"ב) אמרו הקורע בגדיו בחמתו וכו' יהיה בעיניך כעובד ע"ג. היאמר אדם כאלו וכיוצא בהם יהרג ובל יעבור. הא ליכא למימר. עכ"ל. והרי שכתב כן אף לגבי הכעס. והביאו בשו"ת יחו"ד (ח"ה ר"ס סג) ועע"ש ובספר כיצד מתמודדים (ח"ב ש"ד פ"א בסוף הערה 1) וציין עוד לספר שערים המצויינים בהלכה (סי' כט ס"ק ג) וחזון עובדיה ימים נוראים (עמ' ריט). ע"כ. [וע"ע בספר שבלי הלקט (ענין תפילה סימן כח)].

וכך כתב הגר"ח פלאג'י בספרו גנזי חיים (מערכת ת סי' עא קונ' תשובה מחיים אות כז) שהכעסן יתענה קנ"א תעניות, כמניין כעס. והראה כן מדברי המהרח"ו. ועע"ש מפי ספרים. והרי זה מבואר כי הכעס איסור גמור הוא. וכן אנו אומרים באמירת התחנון "כעסנו". וכן כתב בספר קיצור שולחן ערוך (סימן כט ס"ד) כתוכן לשון הרמב"ם הנ"ל בהלכות תשובה (פרק ז הלכה ג) אל תאמר שאין תשובה אלא מעבירות שיש בהן מעשה כגון זנות גזל וגניבה, אלא כשם שצריך אדם לשוב מאלו, כן הוא צריך להזהר מדעות רעות שיש לו, ולשוב מן הכעס וכו'. וכ"כ הבא"ח (נצבים שנה א סעיף ו) יזהר שלא יכעוס [בר"ה] דמלבד חומר איסור הכעס שהוא קשה בכל זמן וכו'. וכ"כ בשו"ת תורה לשמה (סי' שע) דהכעס הוא עון גדול, והחמירו בו ח"זל בכמה מקומות ובפרט בזוה"ק, וכ"ש אם מחמת זה שובר כלי בחמתו. וכ"כ המ"ב בהלכות ר"ה (סי' תקפג ס"ק ה) ובשם החיי אדם וז"ל, והנה כל אלו הענינים עושין הכל לסימן טוב, ולכן פשיטא שיזהר מאד שלא יכעוס בימים האלו, מלבד גודל האיסור, כדי שיהיה לסימן טוב. עכ"ל. וכן כתב בספר ערוך השלחן (או"ח סימן תרב ס"ד) שהכעס הוא עבירה ע"ש. ובספר תורת המועדים (ר"ה סימן ד ס"ט) גבי כעס בר"ה, שמלבד האיסור לכעוס בכל השנה וכו'. וכ"כ עוד פוסקים רבים, אשר דבריהם יבואו בהמשך, בעז"ה.

(((קושיה)))

ד. ברם תקשי מהאי דשנינו בברכות (כט ע"ב) אמר ליה אליהו לרב יהודה אחוה דרב סלא חסידא לא תרתח ולא תחטי וכו'. ופירש רש"י (ד"ה לא תרתח ולא תחטי) לא תכעוס, שמתוך הכעס אתה בא לידי חטא. עכ"ל. והרי לשונו מורה שהכעס בעצם אינו חטא, רק הוא גורם לבא לידי חטאים. וכן הוא לו עוד בפירושו לאבות (פ"ה מי"א) גבי נוח לכעוס וקשה לרצות רשע, ופירש"י, רשע, שמתוך כך בא לידי עון, דאמר מר לא תרתח ולא תחטי. עכ"ל. והרי שהכעס גורם לעבירה ואינו עבירה בעצם, דאל"כ לשם מה טרח והביא ממרחק לחמו לחפש מנין קבעה המשנה שהכועס הוא רשע, תיפוק ליה משום עצם הכעס. וכן מבואר ברשב"ץ במגן אבות (פרק ה סוף משנה יד) נוח לכעוס וקשה לרצות רשע, זו מדה רעה מביא לידי עבירה, כמו שאמר אליהו "זל לרב סלא חסידא, לא תרתח ולא תחטא, בברכות בפרק תפלת השחר. עכ"ל. ועוד עיין לו (פ"ב משנה טו). וכן כתבו כפירושו זה של רש"י על הגמרא ברכות לא תרתח ולא תחטי, בסדר רב עמרם גאון (ברכות ובקשות) לא תרוי ולא תרתח דלא תחטא. והבה"ג (ברכות פרק ד עמ' נא) לא תרתח דלא תחטא. והנימוקי יוסף (ברכות שם) וז"ל, פירוש תרתח תכעוס, שמתוך הכעס אדם בא לידי חטא. וכ"כ המחזור ויטרי (סי' מא) לא תרתח דלא תחטי. ובסידור רש"י (סי' נו) לא תרתח דלא תיחטי. וכן משמע ברבינו יונה (אבות פ"ה משנה יא) נוח לכעוס ונוח לרצות יצא שכרו בהפסדו, כי ההפסד מרובה מן השכר, כי מה תועלת ברצותו מהרה, אחר שהכעס בחיקו ינוח, וקל מהרה הוא כועס, ויבא לידי עבירה לפי שעה. ומי יוכל לתקן את אשר עוות בשעת הכעס, גם כי יתרצה מהרה. עכ"ל. והרי שגם הוא טרח לחפש את עון הכועס, ומצאו בהשלכות הכעס, ולא בגוף הכעס. וכן הוא במחזור ויטרי (סי' תכח בביאור לאבות הנ"ל) וז"ל, אבל קשה לכעוס וקשה לרצות מדה טובה הימנה קצת [יותר מנוח לכעוס ונוח לרצות] דשכרו דאינו כועס אלא בקושי מרובה, הוא יותר מהפסדו שהוא קשה לרצות, ויצא הפסדו מועט מן המנין, שאינו נחשב לכלום מפני רוב שכרו שמרויח במה שאינו כועס תמיד, שמתוך כך בא לידי עון, דאמר מר לא תירתח ולא תחטי. עכ"ל. והרי מסיים בגנות הכעס כאמור משום תולדותיו. וכן מבואר ברבינו שלמה אבן גבירול בספרו תיקון מדות הנפש (חלק רביעי שער א) ואין ראוי לאיש בעל מוסר שיהיה רגיל לכעוס, מפני שהוא מביא עצמו לידי חטא, כמו שאמר החכם גדול חימה נושא עונש (משלי יט,יט). ע"כ. והרי כיון באומרו שהוא מביא עצמו לידי חטא לגמרא דידן, ומבאר שזהו פסול וגנות הכעס, ולא שהוא גנות בעצם. וכן משמע מדברי הרמב"ן באיגרתו באומרו, ובזה תינצל מן הכעס שהיא מדה רעה להחטיא בני אדם. עכ"ל. והרי שהכעס אינו חטא בעצם אלא משום תולדותיו.

וכן פסקו להאי גמרא עוד ראשונים רבים, ולא ראיתי מי שביאר בדרך אחרת, שכן הוא ברי"ף (ברכות דף כ ע"א מדפיו) וברא"ש (פרק ד סימן יח) ורבנו יונה בספר היראה (ד"ה ברך הצור) האשכול (אלבק תפילה דף לד ע"א) והאגודה (ברכות שם) לא תרתח ולא תיחטי. וכן הוא לשון ספר המאורות (שם) וכ"כ האו"ז (הל' ק"ש סימן מח) לא תרתח ולא תחטא, וכ"כ בספר הפרדס (שער ח) לא תרתח ולא תחטי. ובצידה לדרך (מאמר א כלל א פ"ב) לא תכעוס ולא תחטא. ובספר ארחות צדיקים (שער הכעס) ובספר מעלות המדות (מעלה יד ד"ה דבר קשה).

ובאמת כי דעת המאירי במאמר התשובה (עמ' 99) לגבי הכעס שאינה עבירה. ע"ש. [ומש"כ דהוא מהמין השני, כוונתו אחלוקים שחילק לעיל (עמ' 75) והמין השני היא עבירה שנראה לו עון קל לא ירגיש לשוב ממנו. ולכאורה זה מורה שהכעס היא עבירה. כוונתו בזה אינה כלפי הכעס, אלא לעבירות שיוצאות מהכעס, שעליהם סבור שהוא שוגג שכן היא תצא (העבירה) בחמתו וכדביאר שם, וכדממשיך שהכעס איננה עבירה אלא היכי תמצי לעבירות. וע"ע מש"כ (בעמ' 74) בזה.] ואולם כבר הראנו לעיל שער המדות (חלק ההלכה סעיף א אות ו) כי המאירי רוח אחרת היתה עמדו, וס"ל שאין חיוב תורה מדכתיב והלכת בדרכיו ע"ש.

(((סתירה)))

ה. אולם תקשי על דברי רש"י הנ"ל (ריש אות ג) שבפירושו על החומש (דברים יא כב) גבי האי קרא לאהבה את ה' אלהיכם ללכת בכל דרכיו. כתב וז"ל, הוא רחום ואתה תהא רחום, הוא גומל חסדים ואתה גומל חסדים. עכ"ל. והרי ס"ל דהמדות ד"ת. ועוד הוא לו (דברים יג,ה ד"ה ובו תדבקון) הדבק בדרכיו, גמול חסדים קבור מתים בקר חולים, כמו שעשה הקב"ה. עכ"ל. והרי דס"ל שיש חיוב תורה להדמות לאל ב"ה במדות הטובות. ולכאורה דבריו סתראי נינהו, דהראנו באות הקודמת לכאורה דס"ל דהכעס אינו איסור. וכן בראשונים רבים מהנזכ"ל מפורש בדבריהם במקומות אחרים שסוברים המה כי והלכת בדרכיו הוא חיוב גמור דבר תורה, ואם נתפוס כאשר למדנו לעיל, דסבירא להו דהכעס אינו עון בעצם, רק משום תולדותיו אסור הוא, תקשי אשיטתייהו דדבריהם סתראי נינהו. שכן הבה"ג (בריש ספרו במצוות קום עשה מצוה לב) כתב למנותה שהיא מצות עשה. וכן הרמב"ן בהשגותיו לספר המצוות (שרש א ד"ה והתשובה הרביעית) יישב את הבה"ג מפני השגת הרמב"ם מנין יליף [הבה"ג] במנין מצוותיו בקור חולים. ומשני הרמב"ן מוהלכת בדרכיו. וכן ביארו הכי את הבה"ג דס"ל שכל הני שמנה כוונתו למצוה אחת של והלכת בדרכיו, המגילת אסתר, והאור שמח על השגות הרמב"ן הנ"ל, וכ"כ הברית משה (על הסמ"ג עשין ז). והרי שגם הבה"ג סובר למנות והלכת בדרכיו. וכן דעת הרמב"ן גופיה בריש אגרת הקודש (פרק א ד"ה דע כי) ועוד לו בהשגותיו לספר המצוות (שרש א ד"ה והתשובה הג') שהיא מצות עשה גמורה. וכ"כ באזהרות לרבנו שלמה אבן גבירול (בתחילת האזהרות) וז"ל, ולתמוך בנתיבו פעמים אשורים. [ואיהו מחבר ספר תיקון מדות הנפש הנ"ל] ופירש הרשב"ץ בזהר הרקיע (שם) שענינה להדמות אליו יתברך כפי יכולתנו, וכמו שכתב הרמב"ם. ע"כ. והרי שכן גם דעת הרשב"ץ גופיה. וכן הוא לו עוד במגן אבות (פרק ג משנה כא) שכל התורה כולה אינה אלא להדריך האדם ללכת בדרכי הקב"ה, מה הוא צדיק אף אתה צדיק, וכן שאר מדותיו של הקב"ה כמו שנזכר בסוטה (יד ע"א) בפרק ראשון בפירוש פסוק והלכת בדרכיו. עכ"ל. וכ"כ רבינו יונה בשערי תשובה (שער ג סימן יז ד"ה ודע) ועוד (בשער ג סי' לו) ובפירושו לאבות (פ"א משנה יח).

(((יישוב)))

ו. ומה גם כי הרמב"ם גופיה דס"ל דוהלכת בדרכיו הוי מצות עשה דבר תורה ללכת במדות הטובות, וכן העומדים בשיטתו, כיצד יבארו פירוש גמרא זו, מהי עצתו של אליהו לרב יהודה אחוה דרב סלא חסידא באומרו לו, לא תרתח ולא תחטי, ומה בא להשמיעו, תיפוק ליה דהכעס איהו גופיה עבירה, בעצם עצמותה.

ונראה שיבארו הרמב"ם ודעימיה את הגמרא הנ"ל, דאין הכי נמי הכעס אסור מצד עצמו, ברם בא אליהו להוסיף ולהזהירו על הכעס משום תולדותיו, שהם חמורות יותר מאשר עצם עון הכעס, מאחר וגורם לעבירות רבות ועצומות, ויועץ לו להמנע משורש עבירות רבות. וכיוצ"ב מצינו בדברי ח"זל שמזהירים על דברי עבירה משום תולדותיהם. או דנימא בדרך אחרת, דכיון דתכלית מדת הכעס לכובשה באופן המוחלט והטוב ביותר, ואין כל אדם יכול לזה, מ"מ החיוב על כל אדם הוא לפי מה שהוא, וכאשר בואר לעיל שער המדות (סעיף ה) ולקמן (סעיף ג), ואף התנאים והאמוראים בכלל. ועל כן יש לומר שיעץ אליהו לרב יהודה, דאף באופן שאין עליו איסור כעס, בכה"ג שמניעת הכעס היא למעלה מדרגתו, מ"מ ירחק מן הכעס משום תולדותיו. ומה שכתבנו שאף לקדמונים היו חלקי מדות אשר מחוייבים לתקנם, כן ביאר הרמב"ם בשמונה פרקים (פרק ד) כי אי אפשר לאדם בלא חסרון, ושאפילו בנביאים מצינו פעמים שנחסרו במדות. וכתב לבאר שעוון מי מריבה הוא שנטה לצד אחד מקצוות ממעלות המדות, והוא הסבלנות, באומרו שמעו נא המורים. [ועע"ש בביאורו בחטא זה, שבני ישראל סברו שבודאי לולא שהיה יודע משה שהשם יתברך כועס עליהם, לא היה כועס. ואנו לא מצינו שהשם יתברך כעס בדברו אליו בענין זה. עכ"ד. וע' ברמב"ן (במדבר כ,ח) דפליג ארמב"ם בביאור מי מריבה, וכן בספר העיקרים (מאמר רביעי פרק כב) וע"ע ברשב"ץ במגן אבות (פ"ב משנה טז) בזה.] וכמו שאמר שלמה כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. ועע"ש. וכ"כ עוד בפירוש המשניות (פ"ד משנה כד) שה' נפרע ממשה רבינו על חטא הכעס. וכיוצ"ב חזינן ביעקב אבינו בבראשית רבה (עא,י) כך עונים על המעוקות. ובפסחים (סו ע"ב) אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו. וכן בילקוט שמעוני (מטות סי' תשפה) ועוד (במלכים ב סי' רכו) ובויקרא רבה (יג,א) בשלשה מקומות כעס משה ונתעלמה ממנו הלכה וכו'. וע"ע בענין משה שכעס ברמב"ם (דעות פ"ב ה"ג) ובמגן אבות לרשב"ץ (פ"ב משנה טו) ארחות צדיקים (שער יב ד"ה הכעס גורם) ובספר חסידים (סי' קמה) ובספר מעלות המדות (מעלה יד ד"ה בני הוו זהירין) ובשו"ת מהרשד"ם (אה"ע סי' יז סוד"ה ועצור). ושוב ראיתי שכפירוש קמא (דלעיל ריש אות ו) כן מבואר בדברי בן הרמב"ם בהמספיק לעובדי השם (בשער אריכות אפים).

ואחר עלות כל זאת הרי שמכל הני ראשונים אין ראיה לומר דס"ל שהכעס אינו איסור בעצם, כי י"ל דבאמת אסור הוא מצד עצמו, ובנוסף יש עליו עוד את תולדותיו, וכמבואר.

(((קושיה נוספת)))

ז. עוד שנינו בקידושין (דף לב ע"א) שאלו את ר"א עד היכן כיבוד אב ואם, אמר להם כדי שיטול ארנקי ויזרקנו בפניו, ואינו מכלימו וכו'. וכי הא דרב הונא קרע שיראי באנפי רבה בריה [קרע בגדים בפני בנו] אמר איזיל איחזי אי רתח אי לא רתח. ומותיב עלה, ודלמא רתח וקעבר אלפני עור לא תתן מכשול. ופירש"י, ודלמא רתח ואמר לאבוה מידי בריתחיה. ומשני דמחיל ליה ליקריה. דהיינו שמחל על כבודו. ולכאורה חזינן דמצד עצם הכעס אינו איסור, כי אם יש איסור לכעוס, מה עם איסור לפני עור משום שמכשילו בכעס. ברם אי מהא לא איריא, דיש ליישב בפשיטות דאין איסור משום כעס בהא, וכאשר יבואר בסעיף הבא בע"ה שחיוב הכעס הוא בדרך הבינונית, ועל דבר גדול שרי לכעוס, והרי כאן הוי דבר גדול. ואף שחסידות היא שלא לכעוס כלל, מ"מ אם כעס לא עבד איסורא, וממילא ליכא משום לפני עור. וידידי הרה"ג יקותיאל אוהב ציון שליט"א בספר זכר עשה (בחלק זכר דבר שבסוף הספר סימן כט) הביא שכן תירצו בשו"ת שלמת יוסף (רוזין ירושלים תשטז סי' יב אות ב) ובשו"ת שלמת חיים (זוננפלד הנדפ"מ סי' תתשלו). ועוד מטי עלה משמיה דהגר"י סלאנט זצ"ל דליכא איסור לפני עור במדות, ושכ"כ בשו"ת תורה לשמה (סי' שע) ועפ"ז כתב ליישב הכא. וע"ע בזה לעיל שער המדות (סוף חלק ההלכה). ועוד הביא שבברכ"י (יו"ד סי' רמ סוף אות יג) תירץ דידע רב הונא בבנו שלא יכשל בכעס רב שאמרו עליו (שבת קה ע"ב) ששקול כע"ז, רק אפשר בכעס מועט, ואין בו איסור. ע"כ. וכנראה צריך לבאר דבריו, כיון שהוא דבר גדול.}

(((גדר הכעס)))

ב. חיוב מדת הכעס הוא ללכת בדרך האמצעית שבין קצוות מדה זו, קצה אחד הוא האדישות, והיינו שאף כשפוגעים בו אינו מרגיש שום דבר. וקצה שני הוא רוב הכעס, והיינו שכועס על כל דבר קטן ככל שיהיה. והאמצע שבין שני קצוות אלו הוא המחוייב, והיינו שלא יכעס כי אם על דבר גדול שראוי לכעוס עליו, כדי שלא יעשה כיוצא בו פעם אחרת חסידות ואולם כל זה הוא לפי שורת הדין, אך חסידות במדה זו להתרחק ממנה עד הקצה האחר, שלא יכעוס אפילו על דבר גדול שראוי לכעוס עליו. ואם רצה להטיל אימה על בניו ובני ביתו כדי שיחזרו למוטב, או אם היה פרנס להטיל אימה על הציבור לשם שמים, יראה עצמו ככועס, כדי לייסרם, ותהיה דעתו מיושבת בינו לבין עצמו. וזאת בלבד שלא יבא ממש אל הקצה האחר אל האדישות, שהיא מגונה מאוד.

{(((גדר הכעס)))

ב. א. המעיין ברמב"ם ראה יראה כי דבריו לכאורה סתראי נינהו לענין הכעס. שבפ"א (ה"ד) כתב שיתפוס הכעס בבינוניות, לא יהיה בעל חמה נוח לכעוס, ולא כמת שאינו מרגיש, אלא בינוני, לא יכעוס אלא על דבר גדול שראוי לכעוס עליו, כדי שלא יעשה כיוצ"ב פעם אחרת. עכ"ל. והרי שעל האדם לתפוס את האמצע של מדה זו, ולא יהיה כמת שאינו מרגיש. ועוד כתב (פ"ב ה"ב) כיצד היא רפואתם, מי שהוא בעל חמה אומרים לו להנהיג עצמו שאם הוכה וקולל לא ירגיש כלל, וילך בדרך זו זמן מרובה, עד שתעקר החמה מלבו וכו', ויחזור לדרך האמצעית שהיא הדרך הטובה. עכ"ל. והרי שיתפוס בינונית בכעס ולא קצה. ומאידך בפ"ב (ה"ג) כתב, ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית, אלא יתרחק עד הקצה האחר, והוא גובה הלב וכו', וכן הכעס מדה רעה היא עד למאד, וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר, וילמד עצמו שלא יכעוס ואפי' על דבר שראוי לכעוס עליו וכו'. עכ"ל. והרי כאן כתב שיתפוס קצה מדת הכעס, ולא יכעוס כלל, אף על דבר שראוי לכעוס עליו. ולכאורה דבריו סתראי נינהו.

(((דין וחסידות)))

ב. ובפשיטות י"ל דדייק הרמב"ם לכתוב, ראוי לאדם להתרחק ממנה עד הקצה. ע"כ. לאמור שאינו חיוב, אלא ראוי ונכון. והרי זה יוצא דמן הדין יתפוס את האמצע, ברם משום מדת חסידות, לרוע מדתה של מדה זו, הרי שראוי לתפוס את הקצה האחרון שלה, עד שלא ירגיש דבר. וכאשר בואר בשער המדות (חלק ההלכה סעיף ג) כי בכל המדות האמצע מחוייב, וחסידות להטות מעט לצד הקצה הקשה שלה, כדי שלא יסטה מן האמצע. ברם זאת חידש כאן הרמב"ם, כי שונה מדת הכעס משאר מדות, וחסידות לתפוס בה קצה אחרון. וכ"כ כדברינו בספר סדר משנה (דעות שם) שכעס על דבר גדול שרי, וחסידות לא, שכן חכמתו מסתלקת ממנו. ועל כן בפ"א הרמב"ם מדבר מעיקר הדין, ועל כן אמר שיכעוס על דבר גדול. אבל בפ"ב מיירי בחסידות שלא יכעוס כלל, רק יראה עצמו ככועס. עכת"ד. [וע' בשיטתו בביאור הרמב"ם לענין גאוה, בשער הגאוה (חלק ההלכה סימן א סעיף ג אות ט).] וכן בספר בן ידיד על הרמב"ם (שם) חילק בין מהדין דשרי לכעוס על דבר גדול, לבין חסידות שלא יכעוס, רק יראה עצמו ככועס, וזה כדברינו. [והובא לעיל שער הגאוה (חלק ההלכה סימן א סעיף א אות ו).] ושוב נדפ"מ ספר זכר עשה על זכרון ושכחה ושם (סעיף קה עמ' רנט) כתב גם הוא ליישב הכי מדנפשיה את דברי הרמב"ם, ושכ"כ ליישב בשו"ת בגדי יו"ט (קריספין איזמיר תרל"ד יו"ד סי' כה דף לו ע"ד) ועע"ש.

וכן יצא כדברינו בכעס דמדינא האמצע מחוייב, ומדת חכמים בו להתרחק עד הקצה האחרון. בספר עבודת המלך (דעות פ"ב ה"ג) דהקשה על גאוה אחר דנפיק ליה מדכתיב והלכת בדרכיו, לשם מה עוד פסוקים לאסור גאוה כל מר כדאית ליה בראשונים (עיין בשער הגאוה חלק ההלכה סימן א סעיף א). ולהרמב"ם שאין מצות עשה דענוה רק מדרבנן, תקשי טפי לשם מה הוצרכו ח"זל לחדש דין ואיסור מיוחד בגאוה, ולא סגי להו בקרא דוהלכת בדרכיו. וביאר שבפ"א מיירי הרמב"ם משום והלכת בדרכיו, ועל כן הבינונית עיקר אף לענין גאוה. אבל אמרו חכמים שבגאוה ילך בקצה ולא באמצע, וזהו מש"כ בפ"ב. ומש"כ בפ"ב (ה"ב) שיחזור לדרך אמצעי וילך בה כל ימי חייו, לאו דוקא, אלא דדרך הרפואה כדי שיעקר גובה הלב כל כך עד שיהיה בטוח שאפי' כשיחזור לאמצע ילך בה כל ימיו. ופשוט. ולכן דייק הרמב"ם לכתוב בגאוה "אסור" בפ"ב (ה"ג), ובכעס (שם) לא כתב כן. שכן הגאוה היא איסור חכמים, משא"כ הכעס זהו רק מדת חכמים להתרחק עד קצה אחרון. עכ"ד. והובא לעיל בשער הגאוה (חלק ההלכה סימן א סעיף ג אות ט). והרי דס"ל בכעס דמדינא האמצע מחוייב, ומדת חכמים בו להתרחק עד הקצה האחרון.

(((דבר גדול והבלי העולם)))

ג. ועוד יצא הכי להלכה לפי החילוק שכתב הכנה"ג (בלשונות הרמב"ם והוא תירוץ קמא) בישוב הסתירה ברמב"ם, שמה שהתיר הרמב"ם לכעוס, היינו בדבר גדול באמת, וכשאסר, היינו בהבלי העולם. ברם גם גבי תירוץ זה כתב בספר מרכבת המשנה אלפאנדרי (ריש הל' דעות) לדחותו, שהרי להדיא כתב הרמב"ם (דעות פ"ב ה"ג) ולא יכעוס אפי' על דבר שראוי לכעוס [והרב מרכבת המשנה גופיה נשאר בדעת הרמב"ם בצ"ע.] ואולם בספר משרת משה (עטיה ריש הל' דעות) תפס כתירוץ זה של הכנה"ג לחלק בין כעס על דבר גדול או על הבלי העולם, ועל דחית המרכבת המשנה כתב להשיב, שגם הכנה"ג הלא בא ליישב את ל' הרמב"ם, וידע את הלשון שהתקשה המרכבת המשנה דבפ"ב שכתב שלא יכעוס על דבר שראוי לכעוס, היינו שיש תרי גווני שראוי לכעוס, אחד גדול, ואחד אף שראוי לכעוס הוא קטן, ובזה מיירי בפ"ב, והוא על דבר מהבלי העולם. אך בדבר גדול ממילי דשמיא, ראוי לכעוס. והוציא חילוק זה מדלא כתב הרמב"ם בפ"ב גדול, כשם שכתב הרמב"ם בפ"א. עכת"ד. וע"ע לגבי תירוץ זה בספר זכר עשה (אות קה עמ' רנט). ולפי חילוקנו דלעיל (אות ב) יוצא כחילוק זה בין דבר גדול לקטן, ואין את קושית הרב מרכבת המשנה, היות ודברי הרמב"ם שלא יכעוס אפילו על דבר שראוי לכעוס, באו משום חסידות ולא דין.

(((בריא וחולה)))

ד. וכן יצא לדינא שהמחוייב הוא האמצע, לפי תירוץ יד המלך הלוי (דעות שם) על הקושיא הנ"ל, דאף בענוה וכעס האמת שהבינוני נכון והוא קו היושר, וחסידות לצאת מהאמצע, ואלו דברי הרמב"ם בפ"א. ואילו בפ"ב כוונתו להשית עצות לנפש האדם להמציא רפואה לחולי דעותיו להביאו אל הממוצע. ע"כ. והרי שגם לשיטתו מהדין בעינן בינוני, ודברי הרמב"ם שיתפוס קצה מיירי בחולה. ברם חסידות לשיטתו להטות מעט מהאמצע לצד הקשה, כנזכר לעיל בשער המדות (סעיף ג) ולא כדברינו שחסידות שיטה לקצה השני. וכן כתב הלחם משנה (פ"א ה"ו) בפירוש השני, דמש"כ הרמב"ם אסור, היינו אדלעיל מינה, דבה"ב מיירי בחולי המדות כיצד הוא רפואתם, שיטו עצמם לקצה השני זמן רב, ועל כן כתב שאסור לנהוג בבינונית, אלא שיתרחק עד הקצה. וכ"כ הכנה"ג בלשונות הרמב"ם (בתירוץ ג). [ברם באמת תירוץ זה נסתר מהאמור בשמונה פרקים (פ"ד) ובפירושו לאבות (ד,ד) שכתב הרמב"ם כי חסידות לתפוס קצה אחרון בגאוה, ולדרכם, נכון הדבר רק בשעת תיקון הנפש, אך אחר שהיה זמן רב בקצה, אסור להשאר בקצה, ועליו לחזור לאמצע. וכמו שבאמת הלחם משנה גופיה חזר בו מתירוץ זה בסוף דבריו, אחר שראה שוב את דברי הרמב"ם בשמונה פרקים. וכן דחה זאת בספר מרכבת המשנה (אלפאנדרי ריש הל' דעות) מטעם אחר, דלשון הרמב"ם בפ"ב משמע לא על הצריך תיקון, אלא על עצם המדה שלא יכעוס.]

(((חיצוניות ובלב)))

ה. ברם בספר אורח מישרים (פי"ט ס"ק ה) תירץ דגם בפ"א מחוייב לתפוס במדת הכעס עד הקצה, ורק דיבר בבנוניות, היינו כלפי מראהו החיצוני כן ינהג ולא בליבו, שבו צריך לתפוס קצה, וכדביאר בפ"ב. עכת"ד. הרי דס"ל שיש חיוב לתפוס הקצה, ורק כלפי מראהו החיצוני יראה בינוני. וכך כתב שם (פי"ט הלכה ו) ואף על פי שבשאר המדות הדרך האמצעי הוא הישר, במדת הכעס אינו כן, אלא ירחיק ממנה כמו ממדת הגאוה עד קצה האחרון, עד שלא יכעוס כלל. וכ"כ בספר ארך אפים (ר"ס ב) דהחיוב בכעס הוא עד הקצה, ומש"כ בפ"א שיהיה בינוני, היינו כלפי חוץ, דאל"כ יהיו דבריו סותרין אהדדי. ומה שלא פירש כן להדיא בפ"א, לפי שאין זהו מקומה של מדת הכעס, כי שם דיבר דרך כלל, ובפ"ב זהו מקומה. עכת"ד. וכ"כ בדומה הנימוקי מהרא"י, והובא לעיל בשער הגאוה (חלק ההלכה סימן א סעיף ג אות ח), ותפס כוותיה הרה"ג קאפח (רמב"ם דעות פ"ב הערה ז). וכן יוצא מבואר לדינא בספר שו"ע הרב (סימן קנה ס"א, וסימן קנו ס"ג) כאשר עיני המעיין תחזינה מישרין. וכ"כ הכנה"ג (בלשונות הרמב"ם) על דרך אפשר (בתירוץ ב), שלא יכעוס באמת לעולם. ולהראות עצמו ככועס הוא רק על דבר גדול. וע"ע לקמן (אות ח) עוד פוסקים דס"ל הכי להלכה. ברם בספר מרכבת המשנה (אלפאנדרי ריש הל' דעות) דחה תירוץ זה של הכנה"ג מלשון הרמב"ם, לא יכעוס אלא על דבר גדול. משמע שבאמת כועס ולא רק מראה כאילו כועס. ועוד מפורש כן שמותר לכעוס על דבר גדול דומיא דתאוה שם.

(((ראיות לחילוק בין דין לחסידות)))

ו. ושוב ראיתי ראיה מדברי הרמב"ם בפירושו לאבות (פ"ה מי"א) דאמרו שם ארבע מדות בדעות נוח לכעוס ונוח לרצות יצא שכרו בהפסדו. קשה לכעוס וקשה לרצות יצא הפסדו בשכרו. קשה לכעוס ונוח לרצות חסיד. נוח לכעוס וקשה לרצות רשע. וכתב הרמב"ם וז"ל, הסתכל איך קרא הסבלן שסבלנותו יתירה עד שיקרב לההעדר ההרגשה בדבר הכעס חסיד, וקרא מי שיש בו פחיתות מדת הכעס רשע. עכ"ל. ולהדיא דהחסידות אינה להגיע לתכלית שלא ירגיש כלל, אלא שיקרב לכך. וגם שכל זה חסידות ואינו דין. וזה כדברינו שלא כהני אשלי שביארו כי חובה שלא ירגיש בלב כלל. ועוד יש לדחות פירושם, שכלפי חוץ מותר לכעוס ולא בלב, מלשון הרמב"ם בשמונה פרקים (פרק רביעי) דכתב והסבלנות ממוצע בין הכעס והעדר הרגשת הערכה ובוז. עכ"ל. הרי להדיא שהעדר הרגשת חרפה ובוז הוא קצה שני שאינו טוב. וא"כ שרי לכעוס בלב כשמבזים אותו, ואם הוא כה אדיש שלא מפריע לו, הרי שאוחז הוא בקצה השני שאינו טוב. ועוד יש להוכיח דמה שאמר בינונית בפ"א (ה"ד) היינו בנפש, מלבד ראיות המרכבת המשנה הנ"ל, שהרי הרמב"ם בפ"א (ה"ד) אחר שכתב שילך בדרך האמצעית כתב וז"ל, כיצד, לא יהיה בעל חמה נוח לכעוס, ולא כמת שאינו מרגיש, אלא בינוני. עכ"ל. הרי שהשלילי הוא כמת שאינו מרגיש. והרי להני אשלי אדרבה זו המדה הנכונה שבלב לא ירגיש שום כעס וקפידא. ולהדיא שהממוצע הוא שבלב כן יש להרגיש על דברים גדולים. וכן מבואר עוד בלשונו (פ"ב ה"ג) וכן הכעס דעה רעה היא עד למאד, וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר, וילמד עצמו שלא יכעוס, ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו. עכ"ל. ולעיל הוכחנו מדכתב ראוי דמיירי בתורת חסידות ולא דין. וכן מבואר מהסיפא דסיים, ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו. ע"כ. ואי תימא שאסור לכעוס לעולם, איך יתכן הלשון דבר שראוי לכעוס עליו, בו בזמן שלעולם אסור לכעוס. ולדרכנו נפלא, כי באמת על דבר גדול ראוי לכעוס, ברם משום חסידות ראוי שלא יכעס אפילו בזה.

(((חיזוק לחילוק בין חיצוניות ללב)))

ז. ועתה אינה ה' לידי רמב"ם מהדורת הרה"ג קאפח ושם (פ"ב הע' טו) תפס כחילוק בין חיצוניות לבין בלב, והוסיף תוספת יפה, כי העיקר דאסור לכעוס כלל, וכמש"כ הרמב"ם בפ"ב. ומש"כ בפ"א ולא יכעוס אלא על דבר שראוי לכעוס עליו, כוונתו שיראה עצמו כלפי חוץ ככועס ולא בליבו, וכפי שיפרש לקמן בפ"ב הכל, דאחר שכתב אסור לכעוס, ממשיך הרמב"ם וז"ל, ואם רצה להטיל אימה על בניו ובני ביתו, או על הצבור אם היה פרנס וכו', יראה עצמו בפניהם שהוא כועס כדי ליסרם, ותהיה דעתו מיושבת בינו לבין עצמו, כאדם שהוא מדומה וכו'. והרי שדוקא באופן זה שרי, וכדמפרש נמי התם בפ"א וז"ל, ולא יכעוס אלא על דבר שראוי לכעוס עליו, כדי שלא יעשה כיוצא בו פעם אחרת. ע"כ. והרי שפירש שהתכלית בשביל האחרים. וזה מפורש בפ"ב שהוא כעס חיצוני בלבד. ואת פירושנו לחלק בין חיוב בכעס שהוא בינוני, לבין חסידות שלא לכעוס. דחה מל' הרמב"ם בפ"ב שכתב (פ"ב ה"ג) ויש "דעות" שאסור לו לאדם לנהוג בבינונית, וממשיך לענין גאוה וכעס הנ"ל. והרי שהמילה דעות שהיא לשון רבים מורה, שכל דברי הרמב"ם שם באו בשוה הן לענין הגאוה והן לענין הכעס, ואין לחלק ביניהם. עכת"ד. ברם לדרכו אף שיפה הוא מאוד, עדיין תקשי טובא מראיותינו הנ"ל מפירוש המשניות לאבות, ומשמונה פרקים וכהנ"ל. וגם יקשה מל' הרמב"ם בפ"ב שכתב לגבי כעס "ראוי". ועוד תקשי ממש"כ (פ"ב ה"ב) בדרך הרפואה, שאם הכו וקללו אותו לא ירגיש כלל, וילך כך זמן מרובה, ואח"כ ישוב לאמצע. הרי שכאן לא דיבר בענין חינוך, והרי האמצע הוא שכשמכים אותו מרגיש, ורק לצורך רפואתו יקצין עצמו לצד השני שלא ירגיש, וכמו שביאר לעיל דלכעוס על דבר גדול מותר, והוא האמצע. ועל כן נראה יותר כפירושנו, ומה שהקשה מן המילה "דעות", לא קשיא מידי לדרכנו לעיל שער הגאוה (סימן א סעיף ג) שביארנו הכי אף לענין גאוה שבתורת חסידות אתי הרמב"ם למימר שיתפוס קצה, ולא מן הדין הוא, ע"ש בדברינו. [וגם אם לא תימא הכי לענין גאוה, ותימא דבגאוה פשט הרמב"ם שיש חיוב לתפוס קצה [מה שאינו נלע"ד וכאמור], מ"מ אין זה כ"כ מן הדוחק לפרש בכעס כדברינו לחלק בין דין לחסידות, אחר שמפרש ואזיל הרמב"ם דאין כוונתו באומרו אסור רק אגאוה, ועל כן מה שכתב הרמב"ם "דעות", היינו שכתב על שניהם את הדין לתפוס קצה אחרון, כי בשניהם זו הדרך שצריך לתפוס קצה אחרון, אך לצדדים קתני, כי בגאוה הוא חיוב, ועליו כתב הרמב"ם אסור, ואילו כלפי כעס אינו איסור כי אם ראוי.] ובפרט שהבאנו לעיל פוסקים רבים שפירשו כן, ושיוצא מדבריהם שמן הדין בינונית בכעס. ועוד בה, שכן למדו הראשונים ברמב"ם הלא הם הרשב"ץ וספר הבתים ושבילי האמונה, וכאשר יובאו בע"ה לקמן (אות י). ועל כן כן נראה עיקר.

(((ראשונים המחמירים)))

ח. והנה המאירי במאמר התשובה (עמ' 100) עמד שם על איסור הכעס, ומבואר דס"ל שלעולם אין לכעוס בלב, ורק כדי לחנך שרי לכעוס כעס חיצוני, וגם זה מותר רק בדרך המיצוע ולא יותר מדאי, וכדהזהירו ח"זל בגיטין (דף ו ע"ב) לעולם אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו, אבל שיטיל עליהם אימה עד שיכירו שהוא מרגיש בעניניהם, ופוקח עין על פעולותיהם, ולא ימעט מוראו בעיניהם, ולא יקלו במצותיו. ומאמרם בענין מה שאמרו (שבת קה ע"ב) על אחד מהם לא צריכא דקא עביד למרמה אימתא אאנשי ביתיה, כי הא דרב אחאי בר יעקב תבר מנא תבירי וכו', שהיה מראה עצמו כעוס לפניהם ומשבר כלים שבורים, לא שכעסו יבאהו לידי כך, אלא כדי שיטיל אימה עליהם לבעבור תהיה יראתו על פניהם לבלתי יחטאו, אבל כשיכעוס על צד לבבו והעדר תגבורת שכלו זה רע ומר משחית נפשו הוא יעשנה, יביאהו לעקור כל גבול ולעקל כל משפט. עכ"ל. והרי שאין לכעוס בכל אופן, למעט לצורך חינוך, ורק כעס חיצוני, וגם הוא על דרך המיצוע. וכן משמע בארחות חיים להרא"ש (בריש הספר) דכתב, להתרחק מן הגאוה תכלית הריחוק וכו', וכן מן הכעס. עכ"ל. והרי שבכעס ס"ל שצריך לתפוס קצה אחרון. [ברם אם בתורת חיוב או חסידות ליכא למשמע מהכא.] וכן בספר מעלות המדות (מעלה יד) דיבר בגנות הכעס, ולקראת סיום כתב, לפעמים צריך להראות עצמו ככועס כדי להוכיח בניו ובני ביתו או אנשים אחרים, הכל לפי השעה והצורך. שכן אמרו חכמים (גיטין ו ע"ב) לעולם אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו. עכ"ל. ובפשטות ס"ל דכעס לעולם אסור, חוץ מכעס חיצוני בעת הצורך. אך יש לדחות דכולי האי לא נחית לבאר לגבי אם יתפוס קצה, ואם חסידות קאמר. וכ"כ כף החיים (סימן קלא ס"ק ט) בשם מהרח"ו בשער רוח הקודש (דף ט ע"ב) וז"ל, גם יתרחק בתכלית האחרון מן הגאוה והכעס והקפדה וליצנות ולשון הרע, ואפילו אם יש לו סיבה גדולה להקפיד, לא יקפיד. עכ"ל. וכ"כ המשנה ברורה (סי' קנו ס"ק א) האדם צריך להיות בדרך המצוע וכו', וכן בכל המדות. רק הגאוה והכעס יתרחק מהם עד הקצה האחרון, וכמו שאמר התנא, מאד הוי שפל רוח. עכ"ל. וכן משמע בשו"ת אג"מ (יו"ד ח"ג ס"ס צו) במכתבו אל בנו וז"ל, וכן צריך אתה להתרגל במדות טובות, והעיקר מהכעס צריך אתה להתרחק ביותר, דגאוה וכעס הם מדברים שצריך להתרחק ביותר. עכ"ל. וכן כתב הגאון ר"ח קנייבסקי שליט"א בספר ארחות יושר (ערך כעס וקפידא). וזאת מלבד האחרונים הנזכרים לעיל (אות ה) דס"ל הכי.

(((ראשונים המקלים)))

ט. ומאידך בפירוש רבינו יונה לאבות (פ"ה משנה יא) כתב גבי קשה לכעוס ונוח לרצות חסיד וז"ל, ואין צריך שלא יכעוס כלל לעולם, כי לפעמים צריך האדם לכעוס לקנאת ה', כפנחס. לכן אמר קשה לכעוס, שעל כל פנים יש לו לכעוס, אך בקושי הפעמים שאין לו רשות להיות בלא כעס, ועל זה אמרו חכמי המוסר אל תהיה מתוק פן יבלעוך. וממשיך שחסידות להתרצות כבר בשעת הכעס. עכ"ד. ומבואר שלדבר גדול שרי לכעוס, ואף שיהיה זה כעס אמיתי, ולא רק כעס הפנים. וס"ל דאפילו חסידות ליכא בהכי, ולהיפך אין לו רשות על דבר גדול שלא להיות בכעס. רק חסידות להתרצות במהרה, עוד בעודו שרוי בכעס. ובארחות צדיקים (שער הגאוה ד"ה גדר להתרחק) דיבר במדת הכעס, וכתב, וכן מי שהוא בעל חמה וכעס הרבה, תחילה ינהג עצמו שאם הכו אותו או קללו אותו לא ירגיש כלל, וילך בדרך זו זמן רב, עד שיעקור שורש הגאוה ממנו, ואז יחזור וילך בדרך האמצעי וילך בה כל ימיו. עכ"ל. והרי שבכה"ג שקללו או הכו אותו מותר לכעוס, ואין חיוב לא לכעוס כלל, וכ"כ שילך בדרך האמצעי. ולשון הארחות צדיקים הנ"ל הוא מהרמב"ם (פ"ב הי"ב). וכן מבואר לו בשער הכעס (שער יב ד"ה והזהר) דהביא את המשנה (אבות ה,יא) ארבע מדות בדעות נוח לכעוס וכו', וכתב, ואלו ארבע מדות נאמרים נגד הצדיק כשהוא כועס על הטובים, או בעניני העולם. אבל קשה לכעוס על עושי עברות ונוח להם, זו מדה רעה שמתרצה לרשעים וכו'. ע"כ. והרי שהכועס נגד הטובים מעט, שהוא קשה לכעוס ונוח לרצות, הרי הוא חסיד, ועל רשעים חייב לכעוס. וכן ממשיך (בד"ה אף על פי) וז"ל, אף על פי שהכעס מדה רעה מאד, מכל מקום צריך אדם להנהיג עצמו בקצת העתים במדת הכעס כגון ליסר הרשעים, ולהטיל אימה על בני ביתו, ולזרוק מוראו בתלמידים וכו'. עכ"ל. וכ"כ בן הרמב"ם בהמספיק לעובדי ה' (פרק אריכות אפים) וז"ל, וכשיהיה אדם בעל מזג ממוצע, שאינו רוגז על קלות, ואינו עומד בחמורות, הריהו נקרא ממוצע מזג, לא יתכנה בתואר כעסן ויגונה עליו, ולא יתכנה בתואר סלחן ההולך בדרך הסלחנות ומתכשר לה. ומי שקרוב אל צד הכעס בדברים הקלים [שכועס בקלות], הריהו קרוב אל הגנאי. ומי שקרוב אל צד העמידה בדברים החמורים, הריהו קרוב להיות מתואר כהולך בדרך הנעלה הזאת. עכ"ל. והרי שהממוצע לא יגונה ולא ישובח. לאמור שהוא המחוייב, וכל המוסיף אל קצה מדה זו, מוסיפים לו. וכ"כ רבינו שלמה אבן גבירול בספר תיקון מדות הנפש (חלק רביעי שער א) לגבי מדת הכעס וז"ל, וראוי לאיש המשכיל הנלבב השלם, להניח השתי הקצוות, וינהג במדה הבינונית אל נכון וכו'. וממה שהזהירו ח"זל בהרבות במדה הזאת, כל המקרע בגדיו בחמתו כאילו עובד ע"ז. ולפי המאמר הזה אין ראוי לאדם שיהיה גדול חימה כטיבעת חיות רעות והצבעים, ולא שיהיה בלתי כעס, כי זה ממדות הפתאים והפחותים, ודרך הזריזות שינהג במדה בינונית. עכ"ל.

(((ראשונים נוספים המקילים ובדעת הרמב"ם)))

י. וכ"כ הרשב"ץ במגן אבות ובדעת הרמב"ם (אבות פ"ד ריש משנה ד) וז"ל, וכן אין לאדם להתרחק ממדת הכעס לגמרי, ולא לכעוס הרבה. אבל יכעוס במקום הראוי. ויזהר שלא יכעוס במקום שאינו ראוי. עכ"ל. וכן ממשיך עם דוגמאות של שאר מדות שהיותר טוב בהם שיאחוז בזה וגם מזה אל ינח ידו, והוא שאמר פלס במעגל רגליך (משלי ד,כו). אבל במדה הזאת [גאוה], צריך לו שיטה אל מדת הענוה שהיא הפך להגאוה, מאד מאד יזהר שלא תשאר בו אפילו מדה קטנה ממדת הגאוה. ע"כ. ולהדיא לומד ברמב"ם כדברינו ב"ה, לחלק בין גאוה לכעס, שבכעס האמצע מחוייב, ובגאוה יתפוס קצה. והרי לנו חד דמין קמאי, ובדעת הרמב"ם, דאין צורך לתפוס קצה אחרון במדת הכעס. ובמקום הראוי, שרי לכעוס ממש, ואף כעס הלב. וכן משמע בספר שבילי האמונה (נתיב שביעי ד"ה כתב הר"מ) ובדעת הרמב"ם, שבכל המדות האמצע נכון, למעט במדת הגאוה, שיתפוס קצה. ע"ש. והרי זה מורה שבכעס אין לתפוס קצה אחרון, והוא בכלל שאר מדות. וכן כתב בספר הבתים ספר המצוה (מצוה ריא ד"ה ונשוב) בדעת הרמב"ם, והרחבנו בשתי מדות אלו [גאוה וכעס] לפי הצריך להתנהג בהם עד הקצה האחרון. ורוב המדות המגונות מסתעפות מאלו המדות. עכ"ל. והרי שצריך היינו לכתחילה לתפוס קצה אחרון במדת הכעס. וכן הוא מבואר ברשב"ץ במגן אבות (פ"ה משנה יד) וז"ל, קשה לכעוס ונוח לרצות חסיד, תימה הוא, ומה חסידות יש במי שאינו כועס, והלא אמרו בשבת בפרק האורג (קה ע"ב) כל הכועס יהי בעיניך כעובד ע"א. ואמרו בנדרים בפרק ארבעה נדרים (כב ע"א) כל הכועס כל מיני גיהנם שולטים בו. ויש לומר שיש עתים שהכעס טוב, כמי שכועס על בעל עבירות כפנחס בשטים. וכבר אמרו ביומא פרק בראשונה (כג ע"א) כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש, לאו תלמיד חכם וזה במילי דשמייא. ולמה נענש שאול, מפני שמחל על כבודו, כמו שנזכר שם. וכן דוד צוה לשלמה וגם אתה ידעת את אשר עשה לי יואב בן צרויה (מלאכים א,ב,ה) ונאמר ועשית כחכמתך ולא תוריד שיבתו בשלום שאול (שם ו). ועל כיוצא בזה נאמר שהחסיד רשאי לכעוס, אך שיכעוס בקושי, ויתרצה מיד. עכ"ל. והרי דשרי לכעוס על דבר גדול, ואפילו כעס הלב. וע"ע שערי תשובה (שער ג סי' קסו).

וכן מבואר בספר חסידים (סי' קמה) וז"ל, הכעס רע מאד, ועל כן צריך להתרחק ממנו עד קצה האחרון. וילמד כל אדם לעצמו כל שעה ושעה שלא יכעוס כלל, ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו. ואם רוצה להטיל אימה בתוך ביתו, או על הצבור אם הוא פרנס, יראה בפניהם שהוא כועס, ותהיה דעתו מיושבת עליו בינו לבין עצמו, כאדם שהוא מראה פנים של כעס, ובלבו אינו כועס וכו'. לפיכך נאה מאד להתרחק מן הכעס, ולהנהיג בעצמו שלא ירגיש אף בדברי המכעיסו. וזו היא הדרך הטובה. עכ"ל. והרי שדרך חסידות קמ"ל לתפוס קצה אחרון, שלא יכעוס אף על דבר הראוי לכעוס. ברם מדינא שרי לכעוס על דבר הראוי לכעוס עליו. וכן כתב רבינו שלמה אבן גבירול בספר תיקון מדות הנפש (חלק רביעי שער א) וז"ל, אך המאחר לכעוס וממהר לרצות, משובח למאד. והמעלה הזאת ממעלות האנשים הגדולים והחסידים, אשר לא נראתה במדתם מדת הכעס וכו'. וממה שהזהירו ר"זל מהרבות במדה הזאת [מדת הכעס] כל המקרע בגדיו בחמתו כאילו עובד ע"ז. ולפי המאמר הזה אין ראוי לאדם שיהיה גדול חימה כטיבעת חיות רעות והצבעים, ולא שיהיה בלתי כעס, כי זה ממדות הפתאים והפחותים. ודרך הזריזות שינהג במדה בינונית. עכ"ל. והרי דס"ל שהבינוני הוא המחוייב, וחסידות היא לתפוס קצה, והקצה היינו שיהיה קשה לכעוס ונוח לרצות, כדברי המשנה. וכן משמע בספר כד הקמח לרבינו בחיי (ערך גאוה דף כ ע"ב ד"ה ודבר ידוע) דכתב שבכל המדות האמצע נכון, ובגאוה הקצה. והרי דס"ל שכעס דינו ככל המדות. וכן הוא בספר מנורת המאור (נר שביעי פרק ראשון) וז"ל, ואע"פ שבכל המדות הטובות טובה הממוצעת בין שתי הקצוות, אבל המדה זו אינה כן, לא יאחז בה אדם ולא מקצתה. עכ"ל. וכן הוא לו עוד (נר ז פרק ד בעשירי) וז"ל, שבכל המדות יש לו לאדם להנהיג את עצמו בקו האמצעי, חוץ ממדת הענוה שיש לו לאדם להנהיג את עצמו בקו האחרון, כך שלא יהיה לו גאוה כלל. עכ"ל. וכן הגאון רבי שמואל בנבנשתי בספר אורך ימים (נדפס בשנת ש"ך פרק שלישי) כתב וז"ל, בכל המדות ילך האדם בדרך הבינוני, ובענוה יבחר לו הקצה האחרון. עכ"ל.

(((אחרונים המקלים)))

וכן מבואר בספר מרכבת המשנה לר"י אלאשקר (אבות ה משנה יז) דכתב גבי קשה לכעוס ונוח לרצות וז"ל, יש בו תרתי לטיבותא, ובאמת שיקרא חסיד, והוא אף על פי שלפעמים הוא כועס, לא יכעוס אלא על דבר גדול אשר ראוי לכעוס. עכ"ל. וכן כתב בספר הברית (ח"ב מאמר ב פ"ו) שבכל המדות ילך באמצע, חוץ מב' מדות הגאוה והכעס, וכתב, וככה הכעס צריך להרחיקה בקצה האחרונה עד שלא יקפיד אפילו בליבו הקפדה כל שהוא על שום דבר, מכל שכן שלא יכנוס לכלל כעס. עכ"ל. וכ"כ עוד לעיל (פרק ה) וז"ל, והנה הגאוה והכעס צריך להרחיק אותם עד הקצה האחרון, ולא ידבק בידך מאומה מהם. והרי שסובר שלא יהיה כעס כלל, אך אינו בתורת חיוב כי אם לכתחילה. וכן מבואר בספר מסילת ישרים (פרק יא) דשם ביאר את המשנה באבות (פ"ה מי"א) קשה לכעוס, שהמעלה שלו היא שטבע הכעס מתעורר אצלו, ותיכף משתלט עליו עם שכלו, ועליו אמרה המשנה חסיד. ואילו הלל הזקן עוד מעלתו יתירה ממנו, שלא היה מתעורר כעסו כלל. עכ"ד. והרי שכעס מועט מותר.}

(((רפואת המדה)))

ג. דרך כבישת מדת הכעס היא שיעשה וישנה וישלש במעשים האמצעיים של מדת הכעס היא הסבלנות, ויחזור בהם תמיד, עד שיהיו קלים עליו, ולא יהיה בהם טורח, ויקבעו בנפשו.

במה דברים אמורים במי שאינו חולה בחולי הכעס, אלא קרוב הוא אל אמצע המדה, אולם מי שנגוע במדה זו עד מאד, ודורך תדיר בקצוות מדה זו ורוצה לרפאותה, הרי שעליו להנהיג עצמו זמן רב שאם הוכה וקולל לא ירגיש כלל, עד שתיעקר החמה מליבו, וישוב לאמצע.

{(((רפואת המדה)))

ג. כ"כ הרמב"ם (דעות פ"א ה"ז) וכ"כ ראשונים רבים שאחר המעשים נמשכים הלבבות, ראה בשער המדות (סעיף ד אות א). ולענין החולה במדה זו כ"כ הרמב"ם (דעות פ"ב ה"ב). וראה לעיל באורך בשער המדות (סעיף ד).}

(((חיוב להמון עם)))

ד. אף שבואר כי האמצע הוא חיוב גמור דבר תורה, אולם כל זה הוא לאדם השלם שמדותיו קרובות לאמצע, ויכול על ידי השתדלות למצע את מדותיו, והרי שלו הוא חיוב גמור דבר תורה לילך באמצע. אולם להמון העם, שאין ביכולתם כלל להגיע אל האמצע כמות שהם עכשיו, הרי שחיובם הוא לפעול ולטרוח כדי למצע מדותיהם, ואין עליהם כעת חיוב להיות באמצע בפועל. והרי שאם עובד וטורח למצע את מדת הסבלנות, ובא לפניו דבר כעס, ולא התגבר, לא עבר איסור, כיון שמקיים את חיובו להשתדל למצע מדותיו. אולם אם לא פועל להשגת האמצע, ולא טורח בזה כלל, הרי שעבר.

{ד. כאשר בואר לעיל (שער המדות חלק ההלכה סעיף ו).}

(((הנהגה בבית)))

ה. הנהגת האדם בביתו כדי לחנך את בני ביתו בדרך הישר והנכון, תהיה בסבלנות ובנחת ולא בתקיפות. וכן כל החפץ שיקבלו דבריו, יאמרם בנחת, ולא בתוקף.

{(((הנהגה בבית)))

ה. שנינו במתני' שבת (דף לד ע"א) ג' דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשכה, עשרתם, ערבתם, הדליקו את הנר. ובגמ' שם (וכן בגיטין דף ו סוע"א) אמר רבה בר רב הונא, אע"ג דאמור רבנן שלשה דברים צריך אדם לומר וכו', צריך למימרינהו בניחותא, כי היכי דליקבלינהו מיניה. א"ר אשי, אנא לא שמיעא לי הא דרבה בר רב הונא וקיימתי מסברא. ע"כ. והרי שכשמדריך את בניו ובני ביתו ללכת בדרך הישר, הורונו ח"זל שיאמרנו בניחותא, ואז יקבלו מיניה. וכן פסקו להלכה ראשונים רבים, שכן הוא בשאילתות דרב אחאי גאון (שאילתא סד, ובשאילתא קכב) וכן הוא ברי"ף (שבת דף יד ע"א מדפיו) וברא"ש (שבת פ"ב סי' כא) ספר העתים (סוף סימן יג) ובספר מעלות המדות (מעלה יד ד"ה ואמרו חכמים) וכן כתב האור זרוע (ח"ב הלכות ער"ש סימן יח אות ה) וצריך אדם להזהיר ב"ה שיתעסקו בצרכי שבת בנחת בלשון רכה, כדי שיקבלו עליהם ממנו. וכ"כ בספר היראים (ס"ס רכג) ועל המוכיח להוכיח בנעימות ובנחת, כדי שיתקבלו דבריו, כדאמרינן בשבת (דל ע"א) עשרתם ערבתם הדליקו את הנר. ואמר רבה בר בר חנה צריך למימרינהו בניחותא כי היכי דליקבלו מיניה. וכ"כ הראבי"ה (ח"א שבת סי' קצט) וכ"כ רבינו עובדיא מברטנורא (שבת פרק ב משנה ז ד"ה צריך אדם לומר בתוך ביתו). וכן נפסק בטור (סי' רס) וז"ל, וכשיהיה קרוב לחשיכה ישאל לאנשי ביתו בנחת בלשון רכה, עשרתם, ערבתם עירובי חצרות, ויאמר להם הדליקו את הנר. עכ"ל. וכן פסק מרן בשו"ע (סי' רס ס"ב) כשיהיה סמוך לחשיכה ישאל לאנשי ביתו בלשון רכה, עשרתם, ערבתם, הפרשתם חלה, ויאמר להם הדליקו את הנר. וכיוצ"ב כתב בשו"ת אבני נזר (חחו"מ סי' קג) שלא יניחו לשנות את המנהג, אך שידברו בניחותא, כי היכי דליקבלו מיניה. ובשו"ת משפטי עוזיאל (כרך ב יו"ד סימן לב ד"ה ועדין) כתב, ולכן אני אומר שמצוה וחובה על כל איש מישראל להזהיר את אשתו שתקצוץ את צפורניה כדת וכהלכה, לקיים מנהגם של ישראל בטהרה וקדושה, ובעי למימרינהו בניחותא, כי היכי דלקבלו מיניה. עכ"ל.}

(((אופנים שמותר לכעוס)))

ו. ואולם לא כל העתים והזמנים שוים, כי פעמים צריך ומצוה לנהוג עם בניו ובני ביתו בתקיפות, כדי שיראו מפניו, ויקיימו דבריו ללכת בדרך הישר, והכל תלוי לפי העת ולפי הזמן, לפי הכועס והנכעס, והחכם עיניו בראשו. והרי בעת שכזו שצריך לנהוג בתקיפות, מותר לו לכעוס עליהם, ואף כעס הלב מותר, אחר שכועס הוא על דבר גדול, למען יתחנכו ולא ילכו בדרכים עקלקלות.

ואולם מדת חסידות, שאף בעת שכזו, לא יכעס כעס הלב, רק כעס הפנים, דהיינו יראה עצמו ככועס, ובליבו אין כעס כלל.

ועוד הזהירו חכמינו, שינהג כן רק בעתים רחוקים, ועם גבול ומדה, ועל כן אמרו, לעולם אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו.

{(((אופנים שמותר לכעוס)))

(((הטלת אימה על בני ביתו)))

ו. א. וחזינן דשרי להטיל אימה על אנשי ביתו לצורך חינוכם, אך אסור להטיל אימה יתירה וכדשנינו בגיטין (דף ו ע"ב) אמר רב חסדא לעולם אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו, שהרי פילגש בגבעה הטיל עליה בעלה אימה יתירה, והפילה כמה רבבות מישראל. אמר רב יהודה אמר רב כל המטיל אימה יתירה בתוך ביתו סוף הוא בא לידי שלש עבירות, גילוי עריות, ושפיכות דמים, וחילול שבת. עכ"ל הגמרא. ופירש"י, גילוי עריות, כשמגיע זמן טבילתה בעת צינה, והיא יראה לומר לא טבלתי, ומשמשתו נדה. שפיכות דמים, כי הכא [בפילגש בגבעה שהקפיד עליה בעלה]. או פעמים שבורחת מפניו ונופלת באחת הפחתים, או בגשר. וחילול שבת, פעמים שמדלקת נר או מבשלת משחשיכה מפני אימתו, והוא אינו יודע. עכ"ל. וכן ממשיכה שם הגמרא, א"ר אבהו לעולם אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו, שהרי אדם גדול הטיל אימה יתירה בתוך ביתו, והאכילוהו דבר גדול, ומנו ר' חנינא בן גמליאל. וכן שנינו בילקוט שמעוני (שופטים סי' עד אות יט). והרי לשון הגמרא מורה כי אין להטיל אימה יתירה, אך אימה שאינה יתרה, מותרת היא. וכן מבואר במסכת שבת (דף קה ע"ב) דהקורע בחמתו הוי מתקן, דקעביד נחת רוח ליצרו. ומותיב עלה דהלא המקרע בגדיו בחמתו יהא בעיניך כעובד ע"ז. ומשני, לא צריכא דקא עביד למירמא אימתא אאינשי ביתיה. כי הא דרב יהודה שליף מצבייתא [ופירש"י מן הבגד בחמתו, להראותם שהוא כועס, ויגורו מלפניו.] רב אחא בר יעקב תבר מאני תבירי. [שבר כלים שבורים.] רב ששת רמי לה לאמתיה מוניני ארישא. [ופירש"י מוניני, ציר של דגים קטנים.] ע"כ הגמרא. והרי לפנינו דכל הני אשלי רברבי עבדו מעשה רב להטיל אימה על בני ביתם, כדי שישמעו בקולם, וחזינן כאמור דכל כה"ג שרי.

ב. וכן העתיקו הכי להלכה הרי"ף (שבת דף יד ע"ב) והרא"ש (שבת פ"ב סימן כא) ורבינו יונה בשערי תשובה (שער ג סי' קסו) ושבהטלת אימה יתירה באים מכשולים, שהרי פלגש בגבעה וכו', ועוד לו בספר היראה (ד"ה ברך הצור). וכ"כ בספר העיתים (סימן יג) ובספר חסידים (סימן קמה) וז"ל, ואל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו, פן יאכילוהו עבדיו דבר איסור, כאשר לא יהיה המאכל מתוקן, או כמה עניינים מיראה ילכו ויתנו דבר איסור, וזה לא ידע. וכל המטיל אימה יתירה בתוך ביתו סוף בא לידי שלש עבירות, גילוי עריות, חילול שבת, ושפיכת דמים. תשמש אשתו נדה מיראתו, תבשל לו תבשיל בשבת, או אם היה רגיל בנר בחדר משכבו להדליק אותו שם מבעוד יום, ושכחה לשומה שם, תדליק אותו בשבת. או תברח אשתו או אחד מבניו בלילה בחשיכה, ויפלו באחד מן הפחתים, הרי זה שפיכת דמים. עכ"ל. וכ"כ המאירי במאמר התשובה (עמ' 100) דהזהירו ח"זל בגיטין (דף ו ע"ב) לעולם אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו, אבל שיטיל עליהם אימה עד שיכירו שהוא מרגיש בעניניהם, ופוקח עין על פעולותיהם, ולא ימעט מוראו בעיניהם, ולא יקלו במצותיו. ע"כ. וכן כתב בספר מעלות המדות (מעלה יד ד"ה בני בואו) וכן הוא בספר הראבי"ה (ח"א שבת סימן קצט) דהעתיק לגמ' שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ע"ש עם חשיכה עשרתם ערבתם הדליקו את הנר, וצריך למימרינהו בניחותא. וממשיך וז"ל, אבל בשאר דברים, מותר להטיל אימה על בני ביתו, כדאיתא בהאורג (שבת קה ע"ב) אבל לא אימה יתירה, כדאמרינן בפרק קמא דגיטין (דף ו ע"ב) כל המטיל אימה יתירה בתוך ביתו סוף בא לידי שלש עבירות, ג"ע, שפיכות דמים, וחילול שבת וכו'. והני תלת מילי דבעי ליה לאינש למימר בניחותא כי היכי דלקבלינהו מיניה. עכ"ל. והרי דיליף דבהני תלת הוא איסור להטיל אימה ובשאר מילי שרי.

(((מצוה להטיל אימה)))

ג. עד כה ראינו כי מותר להטיל אימה בתוך ביתו, ועתה נביא בעזר אל ראשונים אשר מבואר בהם כי אף מצוה למיעבד הכי. דהנה כתב בספר היראה (ד"ה ברך הצור) וז"ל, ואך להטיל אימה בתוך ביתו, מצוה להראות עצמו כעסן, ודעתו מיושבת, ורוחו נחה, ואל יטיל אימה יתירה. עכ"ל. והרי שכתב יתרה מכך, דאף מצוה להראות עצמו כועס, ולהטיל אימה על אנשי ביתו, ובלבד שלא תהיה אימה יתירה. וכן האריך בספר המספיק לעובדי ה' (עמ' מח) דכל כה"ג מחויב לכעוס על בני ביתו. ומחלק בין לכעוס לצרכיו שלו, שזה לעולם אסור. לבין היכא שכועס לצרכי הדת, כי אז מחוייב לכעוס. ע"ש באורך. ובארחות צדיקים (שער הכעס שער יב ד"ה אף על פי) כתב וז"ל, אף על פי שהכעס מדה רעה מאד. מכל מקום צריך אדם להנהיג עצמו בקצת העתים במדת הכעס, כגון ליסר הרשעים, ולהטיל אימה על בני ביתו. עכ"ל. והרי לנו שיש מצוה להטיל אימה בתוך ביתו, כדי שלא יסטו מדרך הישר. והוא כל היכא שיש צורך בדבר, ולא בלא צורך, שהרי בלאו הכי הוא איסור כעס. ולצורך חינוכם הוי כעס לצורך דבר גדול ושרי לכתחילה, וכמבואר לעיל (סעיף ב). וגם בהטלת אימה, הגבילו ח"זל שלא יטיל אימה יתירה, כי אז יצא שכרו בהפסדו, וכדמפרש ליה ואזיל.

והיינו דמחד חזינן דשרי להטיל אימה, וכאמור. ומאידך אמרו כי יאמר להם זאת בניחותא. ולכאורה הוי סתירה. והרי כל הני ראשונים למדו דמילי מילי קתני, והכל תלוי לפי העת והמצב, כי עת להטיל אימה, ועת לומר בניחותא, והכל לפי המקום והזמן. ומה גם שיש לומר כן מסברא, שאם יש צורך להטיל אימה יתירה, שוב אין איסור כעס, דכל כה"ג הוא דבר גדול ושרי לכעוס. ועל כן למדו שיש כאן שתי עצות, בנחת או באימה, והחכם עיניו בראשו להשתמש בהם לפי השכל, והכל לפי העת, ולפי האיש, והמצב.

(((כעס הלב)))

ד. וכן כתב הרמב"ם (דעות פ"ב הלכה ג) וז"ל, וכן אם רצה להטיל אימה על בניו ובני ביתו, או על הציבור אם היה פרנס ורצה לכעוס עליהם כדי שיחזרו למוטב, יראה עצמו בפניהם שהוא כועס כדי לייסרם, ותהיה דעתו מיושבת בינו לבין עצמו. עכ"ל. ולעיל (סעיף ב) ביארנו שמדה זו שיכעס כעס הפנים בלבד ולא כעס הלב, היא מדת חסידות, ומן הדין שרי לכעוס ממש על בני ביתו לצורך חינוכם, כל שיש בזה צורך, כיון דהוי דבר גדול [חינוך], וכפי שמבואר מדברי הרמב"ם לעיל בסמוך שדבריו באו בתורת חסידות, שכתב, ראוי שיתרחק מן הכעס עד הקצה האחר וכו', ועל כך ממשיך בדבריו הנזכרים לענין הטלת אימה על בניו. וכן מוכח מדברי הרמב"ם בהלכות ת"ת (פ"ד הלכה ה) במה דברים אמורים בזמן שלא הבינו התלמידים הדבר מפני עמקו או מפני דעתן שהיא קצרה, אבל אם ניכר לרב שהן מתרשלין בדברי תורה ומתרפין עליהן, ולפיכך לא הבינו, חייב לרגוז עליהן ולהכלימן בדברים כדי לחדדן. ובענין זה אמרו חכמים (כתובות קג ע"ב) זרוק מרה בתלמידים. עכ"ל. והרי כתב להדיא דחייב לרגוז עליהן, והיינו כעס הלב, מדלא כתב שירגז רק כעס הפנים, והרי זה מבואר כי הוי דבר גדול, ועל כן מותר הכעס. ובספר ארח מישרים (פרק יט סעיף ד) הראה מקור לכך בנוסף לגמרא שבת (קה ע"ב) הנ"ל, מהאי דשנינו בברכות (לט ע"א) גבי בר קפרא שכעס, וכן מקידושין (דף נב ע"ב) ר' יהודה שכעס. ועע"ש בארח מישרים (ס"ק ו) דשרי להטיל אימה אפי' שיש בכך בל תשחית, ע"ש בראיותיו. וע"ע בענין בל תשחית לחינוכם בספר כיצד מתמודדים (ח"ב ש"ד פ"א הערה 1).

(((ע"פ הסוד)))

ה. ברם באמת על פי תורת הסוד, הרי שאף שכועס על דברים המותרים, כגון על בני ביתו לחינוכם, וכן שאר דברים אשר יובאו בהלכות הבאות בעז"ה, הרי שאסור שיהיה כעס הלב, רק כעס הפנים, שכן הוא מבואר בדברי המהרח"ו בכמה דוכתי, שכ"כ בספרו נגיד ומצוה, ובשער היחודים, והובאו בריש ספר ארך אפים בזו הלשון, בענין הכעס היה מורי מקפיד מאד, יותר משאר עבירות. ואמר, כי שאר עבירות אינם מחליפים הנשמה כמו הכעס. והענין, כי כאשר יכעס האדם, מסתלק ממנו הנשמה אשר בו, ותכנס בו נפש מצד החיצונים. ולטעם זה כל הכועס חכמתו מסתלקת ממנו, אף אם יהיה חכם גדול וחסיד גדול, ומי לנו גדול ממשה, אף שכעס לדבר מצוה. ו"זש טרף נפשו באפו (איוב יח) שאדם טורף נפשו ועושה אותה טריפה וממיתה בעת כעסו. ואע"פ שעושה אדם תיקונים לנפשו ומצוות רבות, הכל נאבדין ממנו לגמרי, כי נאבדה ממנו הנשמה, ובאה אחרת במקומה, וצריך לחזור ולתקן כבתחילה, וכן בכל פעם ופעם שכועס. נמצא שכועס אין לו תקנה. ואם היתה מתעברת בו נשמה קדושה לסייעו, מסתלקת ממנו, ולא יוכל להשיג שום השגה וכו'. אבל שאר עבירות, אינם טורפים ועוקרים הנפש, רק שפוגמים אותה, ובתיקון יחוד לאותה עבירה, יוסר הפגם ההוא. אך הכעסן צריך תיקונים וכונות רבות לחזור ולהביאה, אחר שנטרפה. וכאילו אין לו תקנה כפי בחינת מציאות הכעס. לכן צריך לזהר מאד שלא יכעוס אף לדבר מצוה. ע"כ. והרי כתב שיזהר מאד שלא יכעוס אף לדבר מצוה, ושכן משה אף שכעס לדבר מצוה נסתלקה חכמתו ממנו. וכ"כ כף החיים (סימן קלא ס"ק ט) בשם מהרח"ו בשער רוח הקודש (דף ט ע"ב) וז"ל, גם יתרחק בתכלית האחרון מן הגאוה והכעס והקפדה וליצנות ולשון הרע, ואפילו אם יש לו סיבה גדולה להקפיד, לא יקפיד. עכ"ל. וכ"כ עוד שם בשער רוח הקודש (דף ט ע"א) הובא בשו"ת יבי"א (ח"ט או"ח סי' צה אות יט) וכן בספר כיצד מתמודדים (ח"ב שער ד פרק ב עמ' קצ) כיוצא בדברים הנ"ל, וסיים, ולא די זה, אלא אפילו כשהייתי מלמד את אחי יצ"ו, ולא היה יודע כפי רצוני, והייתי מתכעס עמו על הדבר הזה, גם על הדבר הזה הזהירנו והוכיחני מורי "זל במאד מאד. ע"כ. וכ"כ בספר שומר אמונים (ראטה ח"א עמ' רג) שלא יכעוס אפילו על דבר מצוה, כמובא בספרי יראים, ורבינו האר"י "זל, ובעש"ט זי"ע, והראה לדברי האר"י הנ"ל. והרי לנו שאף לדבר מצוה אין לכעוס. וכן הוא בספר מגיד מישרים (סוף פרשת עקב) וז"ל, הזהר שתתנהג עם הבריות בנחת, ולא תכעוס בשום פנים שבעולם אף על קנאת ה', ולא ישלוט בך הכעס, כי זה כלל גדול. עכ"ל. ברם במגיד מישרים נראה בפשיטות דאתי עלה מדין חסידות, אחר שכל הספר רצוף בדברי חסידות שהזהיר המגיד את מרן לרוב צידקתו ופרישותו, שיעלה עוד מעלה מעלה, וכפי שמוכרח כן מהמבואר בריש ספר מגיד מישרים שאמר לו המגיד וז"ל, שלא לכעוס על שום דבר בעולם, על דבר שאינו נוגע אלא לגוף. עכ"ל. והרי שאם נוגע לנפש שרי לכעוס מדינא, והרי זה מבואר ואינו סתירה.

(((המחמירים)))

ו. וכן נמצאו הסוברים שאסור לכעוס כעס הלב אף על דבר מצוה, ואף שיש צורך, רק יכעס כעס הלב. שכן בספר ארח מישרים (פרק יט סעיף ד) פסק וז"ל, אכן כדי להטיל אימה על אנשי ביתו להדריכן ולהחזירן למוטב, מותר להראות עצמו כועס, גם לקלקל דבר מה, ואין בו אז משום בל תשחית, אבל יהא נזהר שלא יטיל אימה יתירה בתוך ביתו. עכ"ל. והרי שפסק כן להלכה למעשה. וכן האריך בהאי מילתא בספר ארך אפים (סימן ב) והראה כן מדברי המהרח"ו הנ"ל, והמגיד מישרים הנ"ל. ועוד מן הסתירה ברמב"ם הנ"ל (סעיף ב אות א) ומסיק בדעת הרמב"ם שאסור לכעוס אף על דבר גדול רק כעס הפנים. והרי הדברים עולים לשיטתו בקנה אחד, שאין לכעוס אף על דבר גדול, וממילא אף לצורך מצוה אסור. וכן הראה הכי מדברי שו"ע הרב (סי' קנה ס"ג) שגם לדבר מצוה כעסו יהיה כעס חיצוני. ושכ"כ בספר מדרש פנחס מהה"ק האלקי ר' פנחס מקאריץ "זל, שהמוכיח חבירו בכעס הוא מוסיף עוד טומאה באדם המוכח, ושכן מבואר בזוהר (פרשת תצוה). וכן בס' אמרי קדוש בשם הבעש"ט דמה שאמרו בגמ' מגילה (דף כח) מימי לא הקפדתי בתוך ביתי, היינו בתוך לבבי, אף שלפעמים היה מראה כעס. ע"כ. ושכ"כ בספר חיים וחסד להה"ק ר' חייקא מהמדורא וז"ל, מדות של תאוה וכעס יראה לשבר לגמרי, ואפי' של מצוה וכו', ואפי' בפה [גם כעס חיצוני לא יראה]. ובזה יעורר עליו מלמעלה אהבת הבורא ית'. עכ"ל. אך בהמשך (אות ג) סייג זאת הרב ארך אפים, דלפעמים כשאי אפשר ע"י השלום, רק ע"י כעס, יכעס כעס הפנים ולא הלב, וכדכתיב חושך שבטו שונא בנו (משלי יג) ועע"ש. וסיים הרב ארך אפים שהוצרך להאריך בכך, משום שהרבה בני אדם טועים בזה, וכדי להוציא מליבם. עכת"ד. וכן כתב בספר כיצד מתמודדים (ח"ב שער ד פרק ב עמ' קפח) להחמיר, והוא אחר שהביא מחלוקת בביאור הרמב"ם, שיש שביארו את הסתירה בו (הנזכ"ל סעיף ב אות א) לחלק בין דבר גדול לבינוני, ויש שחילקו בין חולה לבריא, ויש בין כעס חיצוני לפנימי. ותפס כחילוק זה האחרון לדינא, היות והאר"י (הנ"ל) אסר אף לדבר גדול, והרי הוא מכריע במחלוקת הפוסקים. ובפרט בעיניני שמים, ונידון דידן הוא מהדברים העומדים ברומו של עולם. עכת"ד.

איברא דמדברי הרמב"ם אין ראיה וכאמור לעיל (סעיף ב) באורך. ושם מבואר כי מדבריו ראיה לסתור, דשרי לכעוס על דבר גדול, וכפי שביארו בו הראשונים ורוב האחרונים ע"ש. ודברי שו"ע הרב והרב ארך אפים והרב כיצד מתמודדים הם לשיטתם שאסור לכעוס אף על דבר גדול, וכפי שביארו את הרמב"ם דס"ל לאסור, וכאשר הבאנו לעיל (סעיף ב אות ה). ומה שהראה הרב ארך אפים מדברי המגיד מישרים היא ראיה לסתור וכמבואר לעיל בסמוך (אות ה). ומה שהביאו מדברי הזוהר (פרשת תצוה) שם לא כתוב אלא על הכועס בעלמא, ולא על דבר מצוה, ועל כן אין ראיה. ומה שכתב הרב כיצד מתמודדים שהאר"י מכריע, הוא משום שלא ראה הכרעה בפשט הרמב"ם, רק זה אומר בכה וזה אומר בכה. ועוד בה שלא ראה מחלוקת בדברי הפוסקים ושרובם מתירים להדיא, רק בפשט הרמב"ם הביא מחלוקת. אך לדידן שיש הכרעה ברמב"ם, ואף אי דל מהכא דברי הרמב"ם, הלא רוב הפוסקים מתירים. הרי שאין לתפוס כאר"י, וכנודע, דבכל מחלוקת בין הקבלה לבין הפשט, ההלכה כפשט, עיין שו"ת יבי"א (ח"ב או"ח סי' כה אות יב) וח"א (סי' מא אות יב) ובשו"ת נחלת לוי (ח"א או"ח סימן ב אות ו, ובח"ב סימן י אות יד). וממילא בנפול היסוד נפל הבנין ושרי לכעוס לדבר מצוה שהרי הוא דבר גדול.}

(((רב קהילה)))

ז. אסור לאדם לנהוג בשררה על הציבור ובגסות הרוח, אלא בענוה ויראה. וכל פרנס המטיל אימה יתירה על הציבור שלא לשם שמים נענש, ואינו רואה לו בן תלמיד חכם. ואולם פעמים שצריך הוא להטיל אימה עליהם, ואז חייב לכעוס עליהם ולייסרם, ואם לא כן, הרי שנתפס הוא בחטאם. ואולם מדת חסידות שיהיה זה רק כעס הפנים, ולא כעס הלב. ואין כל העתים והזמנים שוים, והחכם עיניו בראשו אם לנהוג בהקפדה, או אם לנהוג בענות חן. ועיין בזה בפנים.

{פרנס ז. א. שנינו במסכת ר"ה (דף יז ע"א) אמר רב יהודה אמר רב כל פרנס המטיל אימה יתירה על הציבור שלא לשם שמים, אינו רואה בן תלמיד חכם. וכן פסקו הרי"ף (ר"ה דף ד ע"א מדפיו) והרא"ש (ר"ה פ"א סימן ה) והרמב"ם (הלכות סנהדרין פרק כה הלכה א) וז"ל, אסור לאדם לנהוג בשררה על הציבור ובגסות הרוח, אלא בענוה ויראה. וכל פרנס המטיל אימה יתירה על הצבור שלא לשם שמים נענש, ואינו רואה לו בן תלמיד חכם. עכ"ל. ברם אם מטיל אימה על הציבור לשם שמים, מצוה עביד, וכן ראוי. וכמו שכתב הרמב"ם (הלכות דעות פ"ב ה"ב) וז"ל, וכן אם רצה להטיל אימה על בניו ובני ביתו, או על הציבור אם היה פרנס ורצה לכעוס עליהם כדי שיחזרו למוטב, יראה עצמו בפניהם שהוא כועס כדי לייסרם, ותהיה דעתו מיושבת בינו לבין עצמו. עכ"ל. וכן פסק גם רבינו יונה בשערי תשובה (שער ג סי' קסו). וכן פסקו הטור (חו"מ סימן ח) ובשו"ע (סימן ח סעיף ד) וז"ל, אסור לדיין להתנהג בשררה וגסות על הצבור, אלא בענוה ויראה. וכל פרנס המטיל אימה יתירה על הצבור שלא לשם שמים, אינו רואה בן ת"ח. עכ"ל. ובריטב"א (ר"ה דף יז ע"א ד"ה כל) מפרש שעונש זה הרי הוא מדה כנגד מדה, כדי שלא יראה יוצא פרנס מחלציו, וכדאיתא בגיטין (דף ס ע"א) שאין ממנים פרנסים אלא ת"ח בלבד. וע"ע בספר חסידים (סי' תרו) בזה. וכ"כ בספר ים של שלמה על מסכת חולין (פרק ו סימן כ) וז"ל, פרנס הציבור לא יתגאה על הציבור שלא לשם שמים, וצריך להיות סבלן, ושומע חרפתו ואינו משיב. ועע"ש.

(((דברי חכמים בנחת נשמעים)))

ב. ומ"מ עיקר משענתו של הרב תהיה להנהיג את העם בניחותא, וכנזכר לעיל (סעיף ה) כי היכי דלקבלו מיניה. וכמו שכתב הרמב"ם הנ"ל (הלכות סנהדרין פרק כה הלכה א) וז"ל, אסור לאדם לנהוג בשררה על הצבור ובגסות הרוח, אלא בענוה ויראה. וראה בשו"ת הרשב"א (חלק ה סימן רלח) שנשאל איזה דרך ישכון אור לגבי הפושעים בבני הקהילה, ותוכן דבריו הם שיעלימו עין וינהגו עמהם בנחת. וכ"כ בשו"ת מראה יחזקאל (סי' עט) שהרב ינהיג עדתו על מי מנוחות ע"ש. וכן מבואר מדברי הרמב"ם (הלכות ת"ת פ"ד הלכות ד,ה) ונעתיקם בע"ה בסעיף הבא (אות א) ועע"ש מפי ספרים, דדוקא היכא שהתרשלו מלימודם יקניטם הרב, ברם בעלמא, על הרב לנהוג בהם כבוד, כפי שכתב בהלכה ד. וכך כתב בדברי הרמב"ם בספר אוצר המלך (פ"ד ה"ד). ובספר ארחות צדיקים (שער הכעס ד"ה הכעסן) כתב, שאין הכועס יכול להוכיח את אחרים, כי התורה אמרה הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא (ויקרא יט,יז), בתחילה תוכיח אותו בנחת ובסתר, ותאמר לו בלשון רכה ותחנונים כי לטובתו אתה אומר לו, ואז לא תקבל עליו חטא. אבל אם תוכיח את חברך מתחילה בקול רעש ובזעם ותבייש אותו. אז תקבל עליו חטא, ואותו חבר לא יקבל תוכחה ממך. כי כן דרך בני אדם, כשאדם בא על חברו בחזקה. אז חברו מתקשה ועומד כנגדו ולא יכנע תחתיו. ועל זה אמר החכם, דברי חכמים בנחת נשמעים (קהלת ט,יז). וכבר ידעת מהלל ושמאי שאמרו עליהם אותם שלשת הגרים, קפדנותו של שמאי בקשה לטרדנו מן העולם, ענותנותו של הלל קרבתנו תחת כנפי השכינה (שבת לא ע"א). עכ"ל. וכן מבואר מתשובת הרמב"ם (סי' תמח) שתובא בע"ה לקמן (סעיף הבא אות ג) ועוד ראה שם (אות ד). וכ"כ ככל האמור בחידושי החת"ס (שבת דף קמ ע"ב) בביאור הגמרא שם, שיהיה נושא עליו משא הציבור, ולהיות להם עבד, ולא מושל עליהם. וממילא יאריך ימים על ממלכתו, כי בלא"ה אוי לרבנות שמקברת את בעליה. מיהו מצינו בב' מקומות שאין הענוה טובה כל כך, כהאי דאמרינן לקמן (שבת קמה ע"ב), ועוד אמרו נהוג נשיאותך ברמה, וזרוק מרה בתלמידים וכו'. ע"כ.

(((נתפס בעוונם)))

ג. ומה שכתבנו בהלכה כי נתפס הוא בעוונם, כן כתב המסילת ישרים (פרק כב) וז"ל, כללו של דבר, אין הרבנות אלא משא גדול אשר על שכם הנושא אותו, כי עד שהאדם יחיד ויושב בתוך עמו, מובלע בין האנשים, אינו נתפס אלא על עצמו. כיון שנתעלה לרבנות ושררה, כבר הוא נתפס על כל מי שתחת ידו וממשלתו. כי עליו להשקיף על כולם, ולרעות אותם דעה והשכל, ולהישיר מעשיהם. ואם לאו ואשמם בראשיכם כתיב (דברים א). עכ"ל. וכן כתב החפץ חיים (ריש פרשת תרומה דף קכה במעשי למלך) שהאחריות נופלת על כתפי רב העיר. וע"ע בשער הגאוה (חלק ההלכה סימן א סעיף ו).

ומה שכתבנו דכל כה"ג שרי לכעוס אף כעס הלב, ועל דרך חסידות יכעס כעס הפנים בלבד ולא כעס הלב. כן ביארנו לעיל (סעיף קודם אות ד) קחנו משם.}

(((רב עם תלמידים)))

ח. ילמד תלמידיו בשובה ובנחת בלא צעקה, ואם לא הבינו תלמידיו, לא יכעוס עליהם וירגז, אלא חוזר ושונה הדבר אפילו כמה פעמים. ואולם אם מתרשלים הם בדברי תורה ומתרפים ולפיכך לא הבינו, הרי שחייב לרגוז עליהם ולהכלימם בדברים כדי לחדדם, ואפילו להכותם אם יש צורך בדבר. במה דברים אמורים, שכועס עליהם מפני התרשלותם בלימודם וכדומה, שהכעס הוא לצורכם של התלמידים, אבל אסור לרב לכעוס על התלמידים משום צורכו.

{(((זרוק מרה בתלמידים)))

ח. א. כתב הרמב"ם (ת"ת פ"ד ה"ד) הרב שלמד ולא הבינו התלמידים, לא יכעוס עליהם וירגז, אלא חוזר ושונה הדבר, אפילו כמה פעמים, עד שיבינו עומק ההלכה. (הלכה ה) במה דברים אמורים בזמן שלא הבינו התלמידים הדבר מפני עמקו או מפני דעתן שהיא קצרה, אבל אם ניכר לרב שהן מתרשלין בדברי תורה ומתרפין עליהן, ולפיכך לא הבינו, חייב לרגוז עליהן ולהכלימן בדברים כדי לחדדן. ובענין זה אמרו חכמים זרוק מרה בתלמידים. עכ"ל. והכס"מ במקום לא הוצרך להראות מקום, וכתב כי דברים אלו פשוטים המה. ומ"מ הרמב"ם גופיה הנ"ל הראה מקור מהאי דשנינו בכתובות (קג ע"ב) זרוק מרה בתלמידים וכאמור. וכך פירש רש"י שם וז"ל, מרה, אימה, שתהא אימתך עליהם. וכ"כ כלשון דברי הרמב"ם הנ"ל הטור והשו"ע (יו"ד סי' רמו סי"א). ועוד הראה מקום בשו"ת חות יאיר (סימן קנה) שלמד הרמב"ם דין זה שמותר להכלימן מדברי רבי ללוי ביבמות (דף ט ע"א) [וכן הוא עוד (דף פ ע"ב)] כמדומה לי שאין לו מוח בקדקדו. היינו שמותר לרב להוכיח את תלמידיו בדברים קשים, כדי לזרזם שיעיינו וישגיחו וישמרו מן הטעות והשגיאה. ולוי היה תלמיד לרבי, כדאיתא ספ"ק דסנהדרין, למידין לפני חכמים לוי מרבי. ומפני שרבי ידע בלוי שאדם גדול ומופלג הוא, ולא היה ראוי שיטעה אם לא ממיעוט עיון והשגחה. לכן דיבר עליו קשות, לא מכעס חלילה או מגובה רוחו. והרי תניא סוף סוטה, משמת רבי בטלה ענוה. והכי הראה עוד ממסכת שבת (דף קמ ע"א) שהשיב ר' ינאי לר' יוחנן תלמידו, מה בין לי ולך. שאינם דברי גאוה, כי מותר לרב לדבר אל תלמידו לקנטרו על מיעוט הבנתו, לסיבת התרשלותו. עכ"ד. וכ"כ בארחות צדיקים (שער הכעס ד"ה אף על פי) וז"ל, אף על פי שהכעס מדה רעה מאד, מכל מקום צריך אדם להנהיג עצמו בקצת העתים במדת הכעס, כגון ליסר הרשעים, ולהטיל אימה על בני ביתו, ולזרוק מוראו בתלמידים. עכ"ל. וכן כתב עוד הרמב"ם בפירוש המשניות לאבות (פ"ה משנה יט) ואמרו שלא יתקיים מן החכמה אלא מה שנלמד בעמל ויגיעה ויראה מן המלמד. אבל לימוד השעשוע והנחת, לא יתקיים, ולא יקבל בו תועלת. אומרו בפירוש אמרו (קהלת ב,ט) אף חכמתי עמדה לי, חכמה שלמדתי באף עמדה לי. ולפיכך יצוו המלמד להטיל מורא על התלמידים, ואמרו זרוק מרה בתלמידים. ע"כ. והרי שמפרש שיזרוק מרה בתלמידים כדי שיעמלו בתורה, שאל"כ לא תעמוד להם. וכ"כ בספר מרכבת המשנה (אלאשקר אבות פרק ו משנה ה) וז"ל, והנה אלו העשר מעלות שצריך שיתנהג התלמיד אשר רוצה להתקיים תלמודו בידו. וכו'. החמישי באימה, והוא שצריך שתהיה אימת רבו עליו. ומזה צוה רבינו הקדוש לבנו זרוק מרה בתלמידים, ועל כן נמצא שאח"זל מאי את ה' אלהיך תירא (דברים י,כ) לרבות ת"ח (פסחים כב ע"ב). וא"זל ומורא רבך כמורא שמים (אבות ד,טו). וכל תלמיד שאינו ירא מרבו, לא יאריך ימים, ונקרא רשע. עכ"ל. וכ"כ בחידושי החת"ס (שבת דף קמ ע"ב) עוד אמרו "זל, נהוג נשיאותך ברמה, וזרוק מרה בתלמידים. וא"א להצליח בלימוד התלמידים אם אינו נוהג ברמה. וכן אמרו לעיל (דף ל ע"ב) כל תלמיד היושב לפני רבו ואין שפתותיו נוטפות מר תכוינה. ע"כ.

(((להכות)))

ב. וכיוצ"ב פסק הטור (יו"ד סימן רמה) וז"ל, והמלמד יכה אותם להטיל אימה עליהם, ולא יכה אותם מכת אויב מוסר אכזרי. לפיכך לא יכה אותם לא בשוטים, ולא במקל, אלא ברצועה קטנה. ע"כ. והב"י הראה מקורו ממסכת ב"ב (כא ע"א) אמר ליה רב לרב שמואל בר שילת, כי מחית לינוקא, לא תימחי אלא בעקרתא דמסאנא [רצועה קטנה] דקרי קרי ודלא קרי להוי צותא לחבריה. ופירש"י, להוי צותא לחבריה, אינך זקוק לייסרו יותר מדאי, ולא לסלקו מלפניך, אלא ישב עם האחרים בצותא, וסופו לתת לב. וכן פסק מרן בשולחנו הטהור (יו"ד סי' רמה ס"י) לא יכה אותו המלמד מכת אוייב מוסר אכזרי, לא בשוטים, ולא במקל, אלא ברצועה קטנה. ובשע"ת (ס"ק ד) הביא בשם שו"ת קרית חנה (סי' כב) שאם הכה חייב בה' דברים. ברם חזי הוית בשו"ת שבות יעקב (ח"ג סימן קע) ברב שהכה את תלמידו וחבל בו, דלא חייב לשלם, אך כדי שלא יחזור לעשות כן, חייבו דמי רפוי. ומכל מקום חזינן גם מהכא יסוד זה, כי על הרב להראות פנים כעוסות, ולהעליב את תלמידיו, ואפילו להכותם, למען ילמדו דעת ומוסר.

(((מתי יכעס)))

ג. במה דברים אמורים להעליבם רק היכא שיש צורך בדבר, כל שהוא לצורך חינוכם, כאשר הם מתרשלים, ואשמתם בראשם, ועל כן יכעס ויעליב אותם, כדי שיחזרו למוטב. וכאשר דייק הרמב"ם (ת"ת ד,ד) לכתוב, אבל אם ניכר לרב שהן מתרשלין בדברי תורה ומתרפין עליהן, ולפיכך לא הבינו, חייב לרגוז עליהן ולהכלימן בדברים כדי לחדדן. ע"כ. והרי רק כשמתרשלין ומתרפין ולפיכך לא הבינו, יכלימם, ובלאו הכי לא. ועל כן אם כועס עליהם שלא לצורכם, כי אם לצורכו, הרי עון עלה בידו. והכי חזי הוית בשו"ת הרמב"ם (סי' תמח) דברים מבהילים על כגון דא וז"ל, ואשר השיבך רבך שלא כהוגן, והעציבך והכלימך וקראך כסיל. עבירה גדולה בידו, וחטא גדול חטא. וקרוב בעיני ששוגג הוא. וראוי לו לבקש ממך מחילה, אע"פ שאתה תלמידו. ואחר כך יצום ויזעק ויתפלל ויכנע, אולי יתכפר לו וימחול לו האל יתעלה. וכי שכור היה זה, ולא ידע שבשלשים וששה מקומות הזהירה תורה על הגר, ואיה דבר וגר לא תונה (שמות כב,כ) והיא אונאת דברים. אילו אמר הוא האמת והיית אתה התועה, היה לו להסביר לך פנים ולדבר לך רכות. כל שכן שאמרת האמת והוא התועה. ועוד שזה דורש אחר הישמעאלים אם הם עובדי ע"ז אם לאו, היה לו לחוש לעצמו על הכעס שכעס עד שהכלים גר צדק שלא כדין. וכבר אמרו ר"זל, כל הכועס יהיה בעיניך כעובד ע"ז. [עד כאן נצרך לעניננו, ברם לרוב חביבות דברי הרמב"ם וחשיבותם, הנני להמשיך ולהעתיק את דבריו.] דע שחובה שחייבתנו התורה על הגרים גדולה היא, על האב ועל האם נצטוינו בכבוד ומורא, ועל הנביאים לשמוע להם, ואפשר שיכבד אדם ויירא וישמע ממי שאינו אוהבו. ועל הגרים צונו באהבה רבה המסורה ללב, ואהבתם את הגר וגו', כמו שצונו לאהוב את שמו ואהבת את ה' אלהיך. והקב"ה בכבודו אוהב גר, שנ' ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה. וזה שקרא לך כסיל תמה גדול הוא, אדם שהניח אביו ומולדתו ומלכות עמו וידם הנטויה, והבין בעין לבו, ובא ונדבק באומה זו שהיא היום למתעב גוי עבד מושלים, והכיר וידע שדתם דת אמת וצדק, והבין דרכי ישראל, וידע שכל הדתות גנובות מדתם, זה מוסיף וזה גורע, זה משנה וזה מכזב ומחפה על ה' דברים אשר לא כן, זה הורס יסודות, וזה מדבר תהפוכות. והכיר הכל, ורדף אחר ה', ועבר בדרך הקדש, ונכנס תחת כנפי השכינה, ונתאבק בעפר רגלי משה רבינו רבן של כל הנביאים ע"ה, וחפץ במצותיו, ונשאו לבו לקרבה לאור באור החיים ולהעלות במעלת המלאכים ולשמוח ולהתענג בשמחת הצדיקים. והשליך העולם הזה מלבו, ולא פנה אל רהבים ושטי כזב, מי שזו מעלתו, כסיל יקרא. חלילה לך, לא כסיל קרא ה' שמך אלא משכיל, ומבין, ופקח, והולך נכוחות, תלמידו של אברהם אבינו שהניח אבותיו ומולדתו ונטה אחרי ה'. ומי שברך את אברהם רבך, ונתן לו שכרו בעולם הזה ולעולם הבא, הוא יברך אותך, ויתן לך שכרך כראוי בעולם הזה ולעולם הבא, ויאריך ימיך עד שתורה במשפטי ה' לכל עדתו. ויזכה אותך לראות בכל הנחמות העתידות לישראל. והיה הטוב ההוא אשר ייטיב ה' עמנו, והטבנו לך, כי ה' דבר טוב על ישראל. עכ"ל. [ראה זה כי תפס את המילה כסיל, ובדקה כלפי האישיות ולא ביחס למקרה המסויים שבו היו שרויים. כי בודאי רבו של הגר קראו כסיל ביחס לויכוח שהיה ביניהם, ולא על עצם מהותו. ברם באמת המילה כסיל היא על האדם. ועל כן הרמב"ם מראה שזו טעות מוחלטת, ולא כסיל הוא, אלא איש משכיל ונבון. ומינה נילף ביחס לשמות ותארים שאנו קוראים ומשתמשים לגבי מכירנו, אלו קני מדה אמורים להיות לנו, וכמה צריך להזהר בכך, עד שתובע מרבו של התלמיד שיבקש מחילה, ואחר כך יצום, ויזעק ויתפלל, ויכנע, אולי יתכפר לו, וימחול לו האל יתעלה. ואגב דרכו של הרמב"ם ניכרת מבין השיטיו באומרו, וכי שיכור היה זה ולא ידע שבשלשים וששה מקומות הזהירה תורה על הגר וכו'. והרי להרמב"ם בחיי חיותו חי את התורה כפשוטה, ומי ששוכח זאת לשיכור ידמה.]

ולענייננו, הרי רואים אנו שאף שהיה אותו אדם רב, והגר תלמידו, ואף שסבר אותו רב כי תלמידו טועה הוא, והרי שחפץ להעמידו על טעותו. ברם מורה לנו הרמב"ם שאסור לו היה להעליבו [ומה ששנינו שמותר להעליב כבר דייק הרמב"ם שזהו כשרואה שהתלמידים מתרשלים, וכאמור.] אלא היה עליו להסביר לתלמידו פנים ולדבר אליו רכות.

(((ילמדם בנחת)))

ד. וכן יש להראות שהכעס שהותר על התלמידים הוא לצורכם בלבד. מדברי הרמב"ם (הלכות דעות פ"ב ה"ה) וז"ל, סייג לחכמה שתיקה, לפיכך לא ימהר להשיב, ולא ירבה לדבר, וילמד לתלמידים בשובה ונחת, בלא צעקה. עכ"ל. והרי שהרב ילמד את תלמידיו בנחת. וזהו כמו שכתב רש"י (תענית דף ו ע"א ד"ה שיורד בנחת) וז"ל, והכי משמע, יורה, כאדם שמורה לתלמידיו בנחת דכתיב דברי חכמים בנחת נשמעים (קהלת פ"ט פי"ז). והרי שלומד כן בדברי קהלת, שדרך לימוד התלמידים תהיה בשובה ובנחת. וכ"כ בספר חסידים (ס"ס סד) וז"ל, ילמד תלמידיו בשובה ונחת, בלא צעקה בלא אריכות, שדברי חכמים בנחת נשמעים. ותקשי טובא איך יעלו הדברים יחדיו אם האי דשנינו זרוק מרה בתלמידים (כתובות קג ע"ב). וברמב"ם יהיה סתירה בין פסקיו הנ"ל. ולהאמור לא קשיא, דהאי בנחת היא הדרך שבה ידרוך הרב ללמד את תלמידיו בנחת ובשלוה, ברם כשרואה שהם מתרשלים, הרי לצורכם יזרוק בהם מרה. וכן כתב בספר גבורת ארי (תענית דף ד ע"א) דהקשה איך אמרו שם כל ת"ח שאינו קשה כברזל אינו ת"ח, והלא שנינו בפסחים (דף סו) כל אדם שכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו. ומשני על דרך שמא, דאיירי בשאי אפשר בענין אחר אלא ע"י כעס, להטיל אימה על התלמידים ועל שאר העם, ולזרוק בהן מרה. אבל אם יודע שיצייתו אותו בלי כעס וזריקות מרה, או בכגון שיודע שהכעס לא יועיל למונעם מרעתם, לאו שפיר דמי לכעוס. ובמשה שכעס ואמרו שחכמתו הסתלקה, גם בלא הכעס היו שומעים לו. ע"כ. והרי זה כאמור דכעס לצורכם דוקא שרי.

וכך השיב בשו"ת שבט הלוי (ח"י סי' קסב אות ד) על מה שנשאל אם דברי הרמב"ם שחייב לרגוז עליהן ולהכלימן בדברים, נכונים גם בתלמידות בית יעקב, או רק בתלמידים. והשיב, שיסודי הדברים שוים בין בבנים ובין בבנות. בתחילה מעוררים אותן באהבה, ואם רואים שאינו מועיל, מותר לכעוס עליה, להציל אותה, ולמען ישמעו ויראו גם האחרות. כמובן שכעס הזה באופן שהמוכיח או המחנכת יש לו פיקוח על עצמו, ולא יאבד יושר הדעת, שלא יכנס בגדר כעס בעלמא. ולכן ממשיך וכותב (באות ה) לפי דעתי, מותר לבחון תלמידה גם באמצע השיעור. וכל מחנך מובהק מרגיש מיד אם להמשיך או לחדול, שלא תתבייש הרבה. עכ"ל.

(((מלמד בביה"ס תורני)))

ה. ויתרה מכך חזי הוית בשו"ת הרשב"א (ח"ה סימן רלח) שנשאל איזה דרך ישכון אור בהנהגת המדינה, ויסור העוברים עבירות. וחוט השני העביר בתשובתו, כי לשון רכה תשבר גרם, ולעולם כל מישר ומישר, ופנה דרך לפני העם, להסיר מכשלה מן העם צריך לעלות מן הקלה אל החמורה, ואין נוטלין כל החבלה ביחד, ואחר כוונת הלב הדברים אמורים. והראה ראיות על כך, כי פעמים רבות על הרב להעלים עין, ולא ליסר ולהוכיח, רק יפתם בלשון רכה, שמאל דוחה וימין מקרבת, אולי יזכו וישובו מדרכם הרעה. ברם במדה ורואה שצריך יד חזקה, כן ינהג. אך לפני כן צריך מתון והסכמה והמלכה, ושיהא הדיין חושש את עצמו, שמא אש קנאתו לשם יתברך תבער בו, ותהיה גורמת להעלם הדרך הטוב והנכון מעליו. על כן כי תבא הנקימה לפניו, בעודה בכפו לא יבלענה [דהיינו לא ינקם מיד] שמא יאכלנה פגא. אלא יבשלנה, וימתיקנה בסוד הזקנים וישרים בלבותם. עכת"ד. והרי אם ברשעים הדברים אמורים, ק"ו בצדיקים, בתלמידיו, שינהג בהם ביד רכה ומלטפת. ואם צריך לייסרם, תנאי מותנה שיהיה זה לצורכם וכאמור. ותנאי שני הוא, דהוי מחשב שכר מצוה כנגד הפסדה, אם תועלת תצא מכך, או שמא הפסד.

והרי זה עוד יוצא מבואר מדברי הרשב"א כי אם מלמד הוא בביה"ס תורני שיש תלמידים אשר באים מבתים חילוניים, או מסורתיים, או דתיים פושרים, לא יתפוש על תלמידיו כפי שורת ומדת הדין, כי אז יצא שכרו בהפסדו, ויעזבו המה את בית הספר. אלא יראה להם יד רכה ויעלם דרגה אחר דרגה אל המסילה העולה בית אל, למען יזכו לעשות נחת רוח ליוצרנו, וכמו שכתב שם הרשב"א, והעלמת עין מן העובר, לעתים מצוה, והכל לפי צורך השעה, והחכם מעלים עין לעתים בקלות. והראה ראיות מדוד, ומשאול, וכן מכך שגלתה סנהדרין ממקומה כדאיתא בסנהדרין (דף מא) כדי שלא יצטרכו לרבות בדיני נפשות, מפני שראו דרבו הרצחנים. ועוד עיין שם. ויתרה מכך כי פעמים רבות עובר העבירה כלל לא יענש עליה, אם אינה לפי דרגתו, וכאשר הארכנו לעיל בשער המדות (חלק ההלכה סעיף ה), ועוד בשער האהבה (חלק ההלכה סימן א סעיף ה אות יא) קחנו משם, והרי שבודאי שאין לרב להקפיד בכהאי גונא על תלמידיו, ובהם אין אשמה לפי דרגתם, שערם, ומקומם.}

(((על רשעים)))

ט. מותר לכעוס על הרשעים כדי להחזירם למוטב, או כדי להרחיק קילקולם. אך הדבר צריך ישוב הדעת והתבוננות אם לקרב או לרחק.

{(((כעס על רשעים)))

(((על עוברי עבירה)))

ט. א. מותר לכעוס על עוברי עבירה, ואף כעס הלב מותר, מאחר והוא דבר גדול, וכדלעיל (סעיף ב). ברם רק כשעושה כן בלתי לה' לבדו ולא משום יצרו וגאותו. דכ"כ רבינו יונה בפירושו לאבות (פ"ה משנה יא) וז"ל, ואין צריך שלא יכעוס כלל לעולם, כי לפעמים צריך האדם לכעוס לקנאת ה', כפנחס. לכן אמר קשה לכעוס, שעל כל פנים יש לו לכעוס, אך בקושי הפעמים שאין לו רשות להיות בלא כעס, ועל זה אמרו חכמי המוסר אל תהיה מתוק פן יבלעוך. עכ"ל. וכ"כ הארחות צדיקים (שער הכעס שער יב ד"ה והזהר) דהביא את המשנה (אבות ה,יא) ארבע מדות בדעות נוח לכעוס וכו', וכתב, ואלו ארבע מדות נאמרים נגד הצדיק כשהוא כועס על הטובים, או בעניני העולם. אבל קשה לכעוס על עושי עברות ונוח להם, זו מדה רעה שמתרצה לרשעים וכו'. ע"כ. וכן ממשיך (בד"ה אף על פי) וז"ל, אף על פי שהכעס מדה רעה מאד, מכל מקום צריך אדם להנהיג עצמו בקצת העתים במדת הכעס כגון ליסר הרשעים, ולהטיל אימה על בני ביתו, ולזרוק מוראו בתלמידים וכו'. עכ"ל. וכ"כ בספר מעלות המדות (מעלה יד לקראת סיום) לפעמים צריך להראות עצמו ככועס כדי להוכיח בניו ובני ביתו או אנשים אחרים, הכל לפי השעה והצורך. ע"כ. ובכלל דבריו ואתי בק"ו לכעוס על הרשעים. וכ"כ הרשב"ץ במגן אבות (פ"ה משנה יד) קשה לכעוס ונוח לרצות חסיד, וביאר שיש עתים שהכעס טוב, כמי שכועס על בעל עבירות כפנחס בשטים. וכבר אמרו ביומא פרק בראשונה (כג ע"א) כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש, לאו תלמיד חכם וזה במילי דשמייא. ולמה נענש שאול, מפני שמחל על כבודו, כמו שנזכר שם. וכן דוד צוה לשלמה וגם אתה ידעת את אשר עשה לי יואב בן צרויה (מלאכים א,ב,ה) ונאמר ועשית כחכמתך ולא תוריד שיבתו בשלום שאול (שם ו). ועל כיוצא בזה נאמר שהחסיד רשאי לכעוס, אך שיכעוס בקושי, ויתרצה מיד. עכ"ל. והרי דשרי לכעוס על דבר גדול, ואפילו כעס הלב.

וכ"כ רבינו שלמה ן' גבירול בתיקון מדות הנפש (חלק רביעי שער א) גבי הכעס וז"ל, ואנחנו מדברים בו עתה בתועלותיה ובנזקיה. אעפ"י שתועלותיה אינן נחשבות כנגד נזקיה, ואם כל מדה מגונה יש בה תועלת בקצת העתים. וכבר ידעת כי השתיקות מדה נחמדה באדם, וכאשר מתנהג בה בשמוע הכזב תשוב מגונה, וכאשר משתמש בו להוכיח או לייסר, או מפני קנאתו בעבור העבירות, תשוב משובחת, וראוי לאיש המשכיל הנלבב השלם להניח השתי הקצוות וינהג במדה הבינונית אל נכון. עכ"ל. וכן מבואר בשו"ת הרשב"א (ח"ה סימן רלח) שנשאל איך לנהוג עם הרשעים וענה וז"ל, זהו עצתי, שתפתה בלשון רכה פעם ושתים, והרבה רעים [ידידים] על הרעים [על הרשעים], שמאל דוחה וימין מקרבת, אולי יזכו וישובו מדרכם הרעה, ורשעים עוד אינם. ואם לא ישמעו, ויעברו בשלח יעבורו, תלוש ומרוט, טול מקל והך על קדקדם. וכו'. ועוד הזהיר שם שיהיה מתון לפני הכעס, וכאשר הבאנו דבריו בסעיף קודם. וכן כתב בספר חסידים (סי' קלז) וז"ל, בכל דרכיך דעהו (משלי ג,ו) כל אדם ירא שמים כשהוא כועס על עוברי עבירה, ישקול כעסו, כדי שתהא דעתו מיושבת עליו בינו לבין עצמו. וילמוד ממשה רבינו כשכעס על בני ראובן אמר, תרבות אנשים חטאים (במדבר לב,יד), לפיכך בן בנו נעשה עבד לפסל מיכה, אע"פ שלשם שמים הוא כעס, הכל צריך מדה. עכ"ל. והרי שמותר הכעס על עוברי עבירה, ברם ישקול כעסו שיהיה במדה.}

(((ריתחא דאורייתא)))

י. דרך הלימוד היא לדבר בנחת עם חברו, ושישמע תחילה מה שחבירו ידבר, ולא יכנס לתוך דבריו, ואחר כך ישיבנו דבר. ולא כאותם אשר צועקים וצווחים בבית המדרש, ויש המכים על השולחן וכיוצא בזה, וכאשר מצוי הדבר עד מאוד, וסבורים העולם כי כל המרים קולו, למצוה יחשב לו, ובאמת כי עבירה עלתה בידו. ואולם אם עלה בידו איזה חידוש מתוק, ומתוך האושר יגיל וישמח, עד שמרוב שמחה ידלג ויכה כף וירים קולו ויאמר האח חמותי ראיתי אור תורת האמת, מותר הדבר.

{(((ריתחא דאורייתא)))

(((במשא ומתן בתורה)))

י. א. ומעתה לאור כל האמור, הרי שהדברים אמורים אף בעת משא ומתן בתורה, כאשר שנים דנים ומתווכחים ביניהם בפשט הגמרא או בהלכה וכיוצ"ב שאר חלקי התורה, הרי שאסור יהיה להם לכעוס ולרתוח אחד על השני, שהרי הוא איסור כעס האמור ומבואר כאן באורך. ובפרט שבתלמידי חכמים עסקינן והלא כתב הרמב"ם (הלכות דעות פרק ה הלכה ז) תלמיד חכם לא יהא צועק וצווח בשעת דבורו כבהמות וחיות, ולא יגביה קולו ביותר, אלא דבורו בנחת עם כל הבריות. וכשידבר בנחת יזהר שלא יתרחק עד שיראה כדברי גסי הרוח. עכ"ל.

(((דברי חכמים בנחת נשמעים)))

וכן הוא בקהלת (פ"ט פי"ז) דברי חכמים בנחת נשמעים. וכך ביאר בזוהר (נשא דף קלא ע"ב) פסוק זה וז"ל, בגיני כך לית חכמתא נפקא מבר נש דאיהו קשיא ומארי דרוגזא [אין החכמה יוצאת מאדם קשה ורגזן] דכתיב דברי חכמים בנחת נשמעים. עכ"ל. והרי לנו שאין לדבר ברוגז ובקושי. וכן פירש"י במסכת תענית (דף ו ע"א ד"ה שיורד בנחת) וז"ל, והכי משמע, יורה, כאדם שמורה תלמידיו בנחת דכתיב דברי חכמים בנחת נשמעים. עכ"ל. והרי שהמלמד, והוא הדין הדן עם חברו, דבריו צריכים להשמע בנחת ולא בקול צווחה, דכל כה"ג קול ענות אנוכי שומע. וכן הוא ברמב"ם (הלכות דעות פ"ה ה"ה) וז"ל, סייג לחכמה שתיקה, לפיכך לא ימהר להשיב, ולא ירבה לדבר, וילמד לתלמידים בשובה ונחת, בלא צעקה, ובלא אריכות לשון. הוא שאמר שלמה דברי חכמים בנחת נשמעים. ע"כ. והרי שמבאר פסוק זה כלפי לימוד התלמידים. וכן הוא בספר חסידים (ס"ס סד) סייג לחכמה שתיקה, לפיכך אל ימהר אדם להשיב, ואל ירבה לדבר, ואף ילמד תלמידיו בשובה ונחת בלא צעקה בלא אריכות, שדברי חכמים בנחת נשמעים. עכ"ל. והרי זה כאמור, שלימוד התורה יהיה בשובה ובנחת ובלא צעקות. וכן בספר מרכבת המשנה (אלאשקר על מסכת אבות פ"ה משנה ט) ביאר פסוק זה כלפי מי שאינו נבהל להשיב, אלא שוקל דבריו מתון מתון, ואז דבריו יהיו דברי חכמים. וכיוצ"ב פירש"י קהלת (שם פ"ט פי"ז) על הפסוק דברי חכמים בנחת נשמעים וז"ל, מקובלים על הבריות. עכ"ל. והיינו שמפרש בדרך מעט שונה, כי החפץ שדבריו יתקבלו, הרי שיאמרם בנחת. והכל עולה לדבר אחד. ובדרך אחרת פירש פסוק זה הארחות צדיקים (שער הכעס ד"ה כללו) לענין התוכחה שתהיה בנחת ולא בחוזקה, וכהלל ולא כשמאי, שעליו אמרו הגרים שקפדנותו של שמאי בקשה לטורדנו מן העולם. וכן פירש הכי עוד (בשער החניפות ד"ה ויחניף) לגבי תוכחה. והכל עולה לדבר אחד, כי דברי התלמידי חכמים יהיו על מי מנוחות ולא בקול צווחה כיוצא לקרב.

(((סייג לחכמה שתיקה)))

ב. וכיוצ"ב חזינן נמי במתני' דאבות (פ"ג מי"ג) סייג לחכמה שתיקה. וביאר רבינו יונה בפירושו לאבות, שזה סייג בין לחכמה עצמה ובין למדותיה. כיצד, אינו נכנס לדברי חברו, ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי. [והרי שזה מורה על החכמה בעצם. וגם מביאה לחכמה כדמפרש ואזיל] השתיקה מביאה לידי חכמה, שאם בלומדו לפני רבו יאמר סברתו שנראית לו, יפסיד סברות אחרות. וגם סברתו לא תהיה מכוונת בלא שמיעת סברות אחרות. וכן אם ישתוק ישמע את כל דברי החכמה, וידע מה שמלמדו רבו. עכ"ד. והרי לנו שדרך החכמים המה לא להכנס לדברי חבירו, ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי וכו', ההיפך הגמור ממנהגם של רבים, אשר קולם ברמה נשמע בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ולא יתן לחבירו לסיים דבריו. וכן במחזור ויטרי (סי' תכו ביאור מס' אבות ד"ה הוי קל) פירש, סייג לחכמה שתיקה, שמתוך כך שנזהר לשתוק, הוא מתחכם בדבר, וזהיר בתשובתו. עכ"ל. וכ"כ בספר חסידים (סי' לד) לבאר הכי, סייג וכו', לפיכך אל ימהר להשיב. עכ"ל. והרשב"ץ במגן אבות (ג,יז) על מימרא זו הוסיף, שכן כתוב, חושך אמריו יודע דעת (משלי יז,כז). והרי שלומד כי ע"י שתיקה יסיג חכמה כר' יונה הנ"ל. וברמב"ם בפירוש המשניות (משנה טז) ביאר ומסימני החכמים מיעוט הדברים, אמרו סייג לחכמה שתיקה. וריבוי הדברים מסימני הסכלים. וכן הוא לו במשנה תורה (דעות פ"ב ה"ה) סייג לחכמה שתיקה, לפיכך לא ימהר להשיב ולא ירבה לדבר. עכ"ל. ואולם הרע"ב במקום ביאר משנה זו כלפי דברי הרשות, ולא כלפי דברי תורה, כי בהם צריך להרבות. וק"ו שלא דיברה המשנה בדיבורים אסורים, שזה א"צ לומר שאסור. עכ"ד. והרי שלפירושו אין ראיה לנידו"ד. מכל מקום פשוט שלא יחלוק על עצם היסוד, ועל כל הני אשלי רברבי דמין קמאי.

(((אורייתא מרתחא ליה)))

ג. איברא דשנינו בתענית (דף ד רע"א) ואמר רבא האי צורבא מרבנן דרתח, אורייתא הוא דקא מרתחא ליה שנאמר (ירמיה כג) הלוא כה דברי כאש נאם ה'. ואמר רב אשי, כל תלמיד חכם שאינו קשה כברזל אינו תלמיד חכם שנאמר (ירמיה כג) וכפטיש יפוצץ סלע. [ופירש"י ד"ה ברזל, קפדנים וקשים כברזל. ע"כ. אך מימרא זו היא שבח, וכדביארו תוס' מנחות (דף צה ע"ב ד"ה שהוא קשה כברזל) וז"ל, שבח הוא לתלמידי חכמים, כדאמר בפ"ק דתענית (דף ז ע"א) כל תלמיד חכם שאינו קשה כברזל אינו תלמיד חכם. ויש לבאר כן כמו שביאר הריטב"א (קידושין דף ל ע"ב) גבי אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש, אם ברזל הוא נמוח, ואם אבן הוא מתפוצץ, שנאמר הלא כה דברי כאש נאם ה', וכפטיש יפוצץ סלע. וביאר וז"ל, פירוש שדברי תורה שנמשלו לאש ממחין אותו, אם הוא כברזל שהאש מפעפע את הברזל. ואם הוא קשה כאבן, הרי דברי תורה מפוצצין אותו כפטיש שמפוצץ הסלע. שדברי תורה נמשלו לפטיש, כדאיתא במסכת תעניות (ד ע"א) בהדיא, כל תלמיד שאינו קשה כברזל אינו תלמיד, שנאמר וכפטיש יפוצץ סלע.] אמר ליה רבי אבא לרב אשי, אתון מהתם מתניתו לה, אנן מהכא מתנינן לה דכתיב (דברים ח) ארץ אשר אבניה ברזל, אל תקרי אבניה אלא בוניה. אמר רבינא, אפילו הכי, מיבעי ליה לאיניש למילף נפשיה בניחותא, שנאמר (קהלת יא) והסר כעס מלבך וגו'. עכ"ל הגמרא. והרי לנו שדרך תלמידי חכמים לרתוח, ואף שמסיימת הגמרא שצריך להרגיל עצמו לניחותא, עדיין לכאורה יוצא כי המימרות דלעיל (אותיות א,ב) סותרות להכא.

(((אמור על עניני העולם)))

ד. איברא דלא קשיא מידי, דאף ששגורה בפי האנשים מימרא זו לחזק את הנוהגים להרים קולם ברמה בבית המדרש, להתווכח בקולי קולות, לשאוג ולכעוס בעת הלימוד, הן הלא רש"י במקום לא ביאר כן וז"ל, שיש לו רוחב לב מתוך תורתו, ומשים ללבו יותר משאר בני אדם. וקמשמע לן, דחייבין לדונו לכף זכות. עכ"ל. והרי לנו שרש"י מבאר כי הרתיחה האמורה כאן, כלל אינה רתיחה בעת הלימוד, כי אם רתיחה בעניני העולם. ולימדתנו הגמרא, כי אם תראה ת"ח הכועס על עניני העולם, הרי שחובה לדונו לכף זכות, שמתוך רוחב ליבו, הרי שמקפיד הוא. והיינו משום מעלתו, ברם אתה שאינך רחב לב, לא מבין על שום מה הקפידא. ומה גם שסיימה הגמרא בשם רבינא דמבעי ליה לאיניש למילף נפשיה בניחותא. ועתה ראיתי שכן עמד על כך בספר שיטה לבעל הצרורות (תענית ד ע"ב) וכתב וז"ל, דרתח אורית' מרתח' ליה. תמהתי, וכי התורה מוציאו לידי רעה, והלא כמה דברו ח"זל על הכועס שהוא כעובד ע"ז, א"כ איך התורה שהיא מגנת יוציאנו לידי התרבות אתמהא. ואומ', כי שבח גדול אמרו בכאן, והוציאו לתלמיד חכם מידי עונש אם פעם אחת ידבר קצת בכעס. וח"ו כאותן הכועסים שדברו במקום אחר [דהיינו הקורע בחמתו כדאיתא בשבת (קה ע"ב) פשוט שאסור, אלא עסקינן הכא בקצת כעס.] רק לעולם מי שהוא עוסק בתורה, לעולם נפשו עולה למעלה, ומואס אורחות עקלקלות מן העולם, וכל קנייני העולם הזה, וכשמדברי' לו בעסקי הקנין כועס, כי דבר שאינו מינו הוא. ועל זה קאמר רבא לקמן, אפ"ה, פי', שאינו מינו, ומעלת החכמה הוא עושה כן, מ"מ איבעיה ליה למילף נפשיה בניחות', דהכל תלוי בהרגל, כדאמרי' הרגל על כל דבר שלטון. עכ"ל. והרי שהוקשה לו איך יתכן שיכעס, וביאר בדומה לפירוש רש"י ודעימיה הנ"ל שהוא משום שעניני העולם אינם עינינו, ולכן כועס. ויש לבאר כוונתו על פי היסוד הנזכ"ל בשער המדות (סעיף ו) שחיוב המדות הוא כל אדם לפי מה שהוא ע"ש.

וכך ראיתי באגרות הרמב"ם (שילת עמ' עמ' תנ) והיא אגרת תשובה אל ר' פנחס הדיין שכתבה הרמב"ם בלשון הקודש וז"ל, וזה שאמרו לך שאמרתי עליך שהוא כעסן [דהיינו שהרמב"ם אמר על ר' פנחס שהוא כעסן] אמת כך אמרתי, ומה שיש בזה אל יקשה בעיניך, האי צורבא מדרבנן דרתח אורייתא היא דמרתחא ליה, שנאמר הלוא כה דברי כאש נאם ה'. לפי שאמרו לי כל הדברים שארעו בינך ובין ר' דניאל, כתבתי או אמרתי שהוא כעסן [ר' פנחס]. וקשה בעיני שלא יהיה [ר' דניאל] מחבירך ומלומדי לפניך, שהוא ירא שמים ומצדיק רבים הנה ובאלכסנדריא. ואלו היה מלמד לפניך החיבור [משנה תורה] היית מאיר עינים בו, והיית מודיע להם עקרי הדברים ונסתריהם [מקורות נעלמים לדינים]. אחלי [הלואי] שזה יהיה. עכ"ל. והרי שלומד גם כן כי הרתיחה האמורה כאן היא על ענייני העולם, ושיש בזה לימוד זכות על תלמידי חכמים כשרואים אותם כועסים בעניני העולם. ובדרך אחרת ביאר הרשב"ץ במגן אבות (פ"ב מט"ו) שכוונת הגמרא היא שיש להזהר מנשיכת הת"ח כאשר פוגעים בהם, ומראה דוגמאות רבות לכך. והרי שגם לדבריו אין קשר למה שאומרים העולם, והסוגיות עולות בקנה אחד. והאי דשנינו זרוק מרה בתלמידים, אין להראות סתירה לנו, כי כבר בואר לעיל (סעיף ז אות א) דהיינו לצורך מסויים כשהתלמידים מתרשלים.

(((אמור על תורה)))

ה. שוב ראיתי שבזוהר (תצוה דף קפב ע"ב) מבאר את הגמרא הנ"ל, האי צורבא דרבנן דרתח אורייתא הוא דקא מרתחא ליה, בדרך אחרת. דהקשה סתירה, דמחד אסור להסתכל בפני הכועס, לבין כאן שת"ח כועסים. וביאר שהכעס האמור כאן הוא כעס משובח, שהוא כעס בעת הלימוד, וכולה עבודת ה' וכבוד התורה, משא"כ במילין אחרין, אינה עבודת ה'. ע"כ. והרי זה יוצא דשפיר דמי לכעוס ולהתרגז בעת הלימוד לדברי הזוהר, ולכך כיוונה הגמרא כאן. ברם גם לפי ביאור הזוהר, פשט הדבר הוא שכועס לא כעס משום שחולקים עליו, ולא על שפוגעים בכבודו, והרי שעומד הוא על דעתו כדי להשיב את כבודו האבוד. אלא עסקינן בריתחא דאורייתא לשמה, משום חקירת האמת, והיא סוג של התלהבות ולא כעס. ועל כרחך למימר הכי, דאל"כ יסתרו הדברים וכאמור. ובדומה עמד על דברי הזוהר בספר ארך אפים (ר"ס ב ביוסף אברהם ס"ק א) וביאר כי יש חילוק בין כעס הפנים לבין כעס הלב, וכשכועס על לימוד היינו כעס הפנים, והותר לצורך הלימוד, והרי שאז היא עבודת ה'. משא"כ לצורך חולין, אפי' כעס הפנים אין לכעוס.

(((חות יאיר, צעקות בעת הלימוד הוא מנהג יוהרא ויש לבטלו )))

ו. ובנוסף לכל הפוסקים הנזכ"ל שאמרו כי יש לדבר בנחת ובשובה בעת הלימוד, כ"כ גם בשו"ת חות יאיר (סי' קנב) ובחרב לשונו תקף את זה המנהג אשר עסוקים אנו בו, אודות המרימים קולם ברמה בבית המדרש, ולחביבות דבריו הנני להעתיקם וז"ל, שאלה נשאלתי אחר דדברי חכמים בנחת נשמעין, ונאמר במשנה יהי כבוד חבירך חביב עליך כשלך, איך מצינו לפעמים קנטורים וזלזולים בש"ס, כענין כד ניים ושכיב רב אמר להא שמעתת', הנאמר בכמה דוכתי, וכהנה רבים. תשובה, יפה שאלת, כי ודאי אע"פ שנקראו ת"ח שבבבל חובלים במס' ב"ב, לא מצד הריקודים והצעקות גדולות ומרות והכאת כף אל כף, כאלו נלחמים זה מול זה, (הכי יבינו מ"ש אתא ר"פ שדא ביה נרגא, שבא זה על זה בכשיל וכלפות ובקרדומות?!), או מצד הקנטורים וזלזולים. חלילה, כי לא על סגנון זה נאמר כי ידברו את אויבים בשער, שאב ובנו רב ותלמידו נעשו אויבים. רק מצד שהם מתנגדים בסברותיהן ובראיותיהן. וכך ראיתי בהקדמת ספר הקנה וז"ל, ואל תשמע ואל תאבה לקולות וברקים. וכתב בהג"ה, פי', מי שהוא מפלפל רק בהשמעות קול ובספקות כפים.

והרב בעל זיקוקין דנורא עם גודל חסידתו, במחילה מכבודו, אישתבש במ"ש בשבח הפלפול לבאר יגיע כפיך כי תאכל על ספיקת כפים של הת"ח. ושהוא מ"ש רבי לפני מותו יגעתי בעשר אצבעותי וכו', ולכן אם קול יעקב מצפצף, ומכין בידיהם, אין ידי עשו שולטות. והיינו מ"ש על יהודה ידיו רב לו, על דידע למישקל ולמיטרח בשמעתתא. ושגם האר"י היה מפלפל בכח גפ"ת עד שהיה מזיע. עכ"ד. ואני אומר שהדברים האלה תלויים על בלי מה, ולא מצאנו שום רמז כל דהו בשום מקום מדר"זל שיהיה בו נדנוד מצוה, כמו שמצינו במרוצה ותנועה רבה בהליכה לדבר מצוה בזוהר שנותן כח למלאכי זכות. וכבר נתן בזוהר טעם על תנועה כל דהו שדרך ת"ח לעשות בעת לימודם, וע' גם בכוזרי. ומש"כ קפיצה וסיפוק וריקוד תוך הפלפול איש נגד רעהו, שזה גורם בלי ספק שחבירו ימהר לעשות כמעשהו, וירקוד ג"כ כנגדו, וירים קולו בצעקה גדולה ומרה יותר, ולא ישמע איש שפת חבירו. ואין זה רק מנהג יוהרא. וכל המרבה בה הרי זה משוגע, הן בחילוקים או בדרושים, אם לא שהוא בדרוש, או ברב המקשה ומתרץ בחריפות של אמת וצדק, שבמסקנת הדבר מצד השגת המבוקש יגיל וישמח, עד שמרוב שמחה ידלג ויכה כף ויאמר האח חמותי ראיתי אור תורת אמת, כמ"ש גבי שמחה, ויכו כף ימחאו כף. אך כי רובם לבהלה ורעה. וגם האר"י לא יגע לריק מהכאת כפים, רק לשם שמים היה מקשה ומפרק לשבור הקליפות בקול ובכח. כענין שניתן הך שמעתת' כגדיא מסנקא. כי מסיפוק כפים לא יבא לידי זיעה. וקרא דיגיע כפיך, כפשטי', דכל מלאכת אדם ועסקיו ייחס לידים, כמ"ש את עניי ואת יגיע כפו בפועל כפיו נוקש. וכן לאצבעות, כמ"ש שמיך מעשה אצבעותיך. וכו'. והרי נוכל לפלפל בנחת ובטוב טעם, ושישמע זה תחילה מה שחבירו ידבר, ולא יכנס תוך דבריו, כי זה אחד מז' מדות, ואח"כ ישיב דבר. ומי לא ידע מעלת הפלפול, שהרי שואלין לאדם פלפלת בחכמה, ובכה"ג היו קושי' ופירוק רשב"י ובנו ר"א בפרק ב"מ. ושל ר"י ור"ל בפ' הפועלים. והיינו נמי מ"ש על רבה שעוקר הרים. ועל ריש לקיש הרי הרים בסנהדרין (כד ע"א) וחריפא סכיני'. וכך הוא דרך חכמיה' המתוכחים, וכן ויכוחי פילוסופים הקדמונים. ובמקום אחר בהקדמת ספר הארכתי בעניני החילוקים, אשר פה אשים ידי לפי, עיין בס' ראשית חכמה שער הקדושה, ומהרש"א בחידושי אגדה פ' הפועלי'. עכ"ל. ועיין בשיטתו לעניין הפלפולים (סימן קכד) ובמה שכתבנו בשער האהבה (סימן ב סעיף ז) באורך.

(((לחלוק עלי ספר בדרך כבוד)))

ז. ובבואנו הלום הלא הדברים באים בתורת ק"ו שהחולק עלי ספר יחלוק בדרך כבוד וענות חן, ולא בלשון מדבר גדולות ותקיפות. ובפרט אם עוסק בכבודם של גדולים מצוקי ארץ אשר קטנם עבה ממותנינו. וכמו שהאריך בכך הגאון רבנו חיים יוסף זצ"ל בהקדמה לשו"ת רב פעלים ע"ש בדבריו הנפלאים. וכן בשו"ת יבי"א (ח"א בסוף הפתיחה) ובא בכך בשניות מדברי סופרים בפתיחה לשו"ת יבי"א (חלק ד) ע"ש. ועוד ראה בשו"ת חות יאיר (סימן קנב) באורך לגבי אמירות של תקיפות שנאמרו בגמרא, ומפרשם שם על דרך כבוד, או לרב בתלמידיו שמתרפים. ובעל המשנה ברורה בסוף ספרו חפץ חיים ראה צורך לרוב חשיבות תשובה זו להדפיסה.

וחזי הוית בשו"ת המבי"ט (חלק א סימן לא) תשובה מבהילה על אי זהירות בלשון בכבוד הראשונים והנני להעתיקה, וז"ל, להודיע קשט אמרי אמת, נזקקתי לשבח ולכבוד התורה ולומדי' נמצאתי, ומפני שיבה קמתי, ופני זקן הדרתי, להוכיח במישור מטיחי' דברים כלפי מעלת חכמי התורה ולומדיה. כי שמע שמעתי על ראובן ושמעון שהיו נושאים ונותנים בד"ת על ההיא דרב פפא הלכת' גוי שהביא דורון לישראל וכולי, ולערב בכדי וכולי. אמר אחד מהם בפי' לערב י"ט שני כמו שפי' רוב המפרשים. ואמר שמעון כי ר"ת "זל היה מפרשו למוצאי י"ט שני, ומי שירצ' להחמיר כדבריו יחמיר. והשיב ראובן בכעס לשמעון, תאמר למי שהוא אוסר שילך וישתה מים קרים או יין ישן. ועל זה נמשכו ביניהם דברי ריבות וגדופים ודברים אשר אין בהם חפץ, אלא כל אחד יחוש למה שחרף לחברו, וישאל ממנו מחילה, ויהיה מן העלובים וכו'. אבל מה שאני חייב להודיע להוכיח באמרי פי הוא על מי שכעס ובא לכלל טעות, לבזות יקר תפארת דברי ר"ת "זל באמרו תאמר לו שילך וישתה מים וכו', כי אלו הדברים הם דרך ביזיון נגד חכם אחר שבדור, כ"ש נגד ר"ת "זל. והנני צעיר וקטון שבחכמי ישראל בדורינו זה, וגם עם היותי מחזיק את עצמי שאני קשה קצת לכעוס ונוח לרצות, אלו היו מדברים עלי אלו הדברים, הייתי כועס ונוטר למי שאמרן. כ"ש לדבר דברי' אלו נגד הגדול בדורנו זה, ואין צריך לומר נגד ר"ת "זל. ואין ספק שזהו בכלל המבזה ת"ח, שהי' מכלל כ"ד דברי' שמנדין עליהם, ומנאם הרמב"ם "זל בראש הלכות ת"ת פ"ו, המבזה את החכם, ואפי' לאחר מותו. ולכן ראוי ומחויב למי שדבר כך שיחוש לנפשו פן יענש ח"ו, וינהג נזיפה בעצמו, ויכבד וישב בביתו לפחות יום אחד, וישכים ויאמר בבית הכנסת בפני רבים חטאתי לה' אלהי ישראל ולתורתו במה שהקלתי בכבוד חכם רשום בחכמי ישראל מן הדורות שלפנינו. ומוטב לו שיתבייש בעולם הזה, ממה שיתבייש ח"ו בעולם הבא, וסר עונו וחטאתו תכופר. ע"כ.

ואולם עיין בשו"ת מהריט"ץ (סי' רלח) דס"ל שהלשון כד ניים ושכיב מר הוא ביזיון, ומה שאמרו כן בגמרא שאני בעידן ריתחא דאורייתא. והרי זה שלא כחות יאיר דלעיל, ודלא כמבי"ט הנ"ל. וע"ע בשו"ת תורה לשמה (סימן רנב) שכל שאמרו על דרך צחות ומליצה אין בזה ביזיון, וכדשנינו בפסחים (דף ט ע"ב) וכי חולדה נביאה היא דידעה וכו'. וע"ע מפי ספרים וסופרים בשו"ת יבי"א (ח"ב יו"ד סימן טז אות ה) על לשונות קשים שאמרו בגמרא ובפוסקים, ושאני עת הלימוד. וע"ע אליו בספר הליכות עולם (ח"א בהקדמה עמ' ח) והוא מכתב תשובה על שתקפו רב אחד שכתב על הבא"ח לשון לא נגע ולא פגע בחצי שיעור, והשיבו שכך כתבו כמה וכמה פוסקים, ובכללם הבא"ח גופיה, ואף כתב כן על חכם גדול בדורו הגאון ר"ח פלאגי'. וע"ש עוד לגבי הלשונות טעה, או שגה, וכיוצ"ב, דשרו, ואין שום קפידא בזה, ועע"ש. ברם ישנו דין וישנו ראוי, והראוי לדבר בדרך כבוד, וכמו שכתבו הני פוסקים דלעיל וברור.}

(((ריצוי בשעת כעס)))

יא. אין מרצין לו לאדם בשעת כעסו, לפי שבשעת הכעס לא יקבל את דברי הריצוי. ואף יתכן שעל ידי הריצוי בשעת הכעס, יענהו דברים שאינם מהוגנים, ויוסיף כעס על כעסו. אלא ימתין עד שיעבור כעסו, ואז ישוב וירצהו.

{(((ריצוי בשעת כעס)))

(((אין מרצין בשעת כעס)))

יא. א. שנינו באבות (פ"ד משנה יח) רבי שמעון בן אלעזר אומר אל תרצה את חבירך בשעת כעסו. וכן בברכות (דף ז ע"א) וא"ר יוחנן משום ר' יוסי, מנין שאין מרצין לו לאדם בשעת כעסו, שכתוב פני ילכו והנחותי לך (שמות לג) אמר לו הקב"ה למשה המתן לי עד שיעברו פנים של זעם, ואניח לך. עכ"ל הגמרא. וכן הוא בילקוט שמעוני (כי תשא סי' שצה). וכן הוא בברכות (שם ע"ב) וא"ר יוחנן משום ר"ש בן יוחי, מנין שאין מרצין לו לאדם בשעת כעסו, שנאמר פני ילכו והנחותי לך.

(((טעם)))

והרי שטעם הדבר מבואר מן הגמרא ברכות, כי בשעת כעסו לא יתרצה האדם, רק אחר שינוח מזעפו אפשר לרצותו, וכדילפינן מה' שאמר, המתן לי עד שיעברו פנים של זעם, ואניח לך. [ואף על פי שלמדו כן מן הקב"ה, ובודאי שבקב"ה שייך לרצותו בשעת כעסו. ביאר בספר ארח מישרים (פרק יט סעיף ה) דהפסוק נכתב בצורה זו כדי להשמיענו כן. ויש לסייע כן מכל המדות אשר נלמדות מדכתיב והלכת בדרכיו, והיינו ללכת במדות האל יתעלה. והלא שום מדה אינה בו, אחר שאין בו מדה כלל, רק שלמות, ומדה היא חלק, וכאשר מבואר לקמן בשער האהבה (סימן ב סעיף ה הערה ד) ע"ש. וזה כאמור, דאף שמדות לא שייכות בה' יתעלה, מ"מ מעשי ה' המלמדים כביכול על מדותיו, מלמדות אותנו, ולכך נאמר בתורה והלכת בדרכיו.] וכן מבואר טעם הדבר במחזור ויטרי (סי' תכז בביאורו לאבות) וז"ל, אל תרצה, לפי שאינו מועיל לך, שאינו מקבל רצוייך בשעת כעסו. אלא הנח עד שתקרר דעתו, ואח"כ אמור לו דבר ריצוי וישמע אליך. כאותה שפירשו חכמים בברכות פ"ק אמר ר' יוחנן וכו', אמר לו הק' המתן לי עד שיעברו פנים של זעם. עכ"ל. וכן הוא בספר מנורת המאור (סוף פרק הכעס והחימה) דביאר שאין מרצין לאדם בשעת כעסו משום שאינו מתרצה מפני הכעס, כדגרסינן בפ' קמא דברכות, מנין שאין מרצין לאדם בשעת כעסו, שנא' פני ילכו והניחותי לך, ומתרגמינן רוגזי יהך ואניח לך. ואם הב"ה כך, כ"ש וכ"ש כמה פעמים בשר ודם. עכ"ל. וכן מבואר מדברי הרמב"ם (דעות פ"ה ה"ז) וז"ל, אם רואה שדבריו מועילים ונשמעים אומר, ואם לאו שותק. כיצד, לא ירצה חבירו בשעת כעסו. עכ"ל. והרי שלומד כי לא ירצהו בשעת כעסו כדי שיתקבלו דבריו. וכן פירש בשו"ת בנימין זאב (סי' תכז) ע"ש.

ברם רבינו יונה בפירושו לאבות (פ"ד מי"ח) ביאר טעם אחר, שעי"ז יבא לומר דברים שאינם מהוגנים בו, כי יוסיף כעס על כעסו. עכ"ל. ולכאורה צ"ע מדוע סטה מדברי הגמרא ברכות, שמבואר בה שטעם הדבר משום שלא יקבל ריצוי, וכנ"ל. וכנראה רבינו יונה רצה עוד להוסיף על דברי הגמרא, ואתי עלה מדין בכלל מאתים מנה.

ובנוסף לנזכ"ל כן העתיקו מימרא זו הרי"ץ גיאת (הלכות אבל עמ' ריז) ובפסקי הריא"ז (ברכות שם) וכ"כ בספר ארח מישרים (פי"ט סעיף ה) ואין מרצין לו לאדם בשעת כעסו, אלא ימתין עד שתתקרר דעתו וינוח.}

(((תפילה)))

יב. אין עומדים להתפלל תפילת שמונה עשרה מתוך כעס [מפני שתפילה צריכה ישוב הדעת].

{ (((תפילה)))

יב. א. כתב הטור (או"ח סימן צג) וז"ל אין עומדין להתפלל לא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ודברים בטלים ולא מתוך כעס, אלא מתוך שמחה. ע"כ. ולשונו הוא מלשון הרמב"ם (הלכות תפילה פ"ד הלכה יח) וז"ל, וכן אין עומדין להתפלל לא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שיחה ולא מתוך מריבה ולא מתוך כעס, אלא מתוך דברי תורה. וכ"כ בספר ארחות צדיקים (שער הכעס ד"ה כעס) וז"ל, כעס מבטל כונת לב האדם בתפילה, ואין שכינה שורה מתוך כעס (פסחים סו ע"ב). עכ"ל. והרי שטעם הדבר הוא משום שהכועס אינו יכול לכוין, ובנוסף משום שאין שכינה שורה בתוך כעס. וכן ביאר הכי דין זה בשו"ת הרדב"ז (ח"ג סימן תעב) וז"ל, ומעתה היחיד או הרבים שיש להם איבה או שנאה או כעס או מריבה עם הצבור, אין תפלתם רצויה, ואסור להם להתפלל שם, שמחשבתו טרודה ולא יוכל לכוין בתפלתם. וכ"ש אם מכעיסין אותו על פניו תמיד. וכ"ש אם הכעס הוא עם מנהיגי הקהל. ואי לאו דמיסתפינא הוה אמינא דטב ליה להתפלל ביחיד, מלהתפלל בחברת בני אדם שאין דעתו נוחה מהם. עוד יש טעם אחר דאין ראוי לאדם שיתפלל אלא במקום שלבו חפץ, כי היכי דאמרינן אין אדם לומד תורה אלא במקום שלבו חפץ. וטעמו של דבר כי בהביט האדם אל מי שדעתו נוחה בו, נפשו מתעוררת אל הכוונה השלימה, ודעתו מתרחבת, ולבו שמח, ונחה עליו אז רוח ה' כענין שאמרו בנבואה. עכ"ל.

ב. ואולם בגמ' ברכות (דף לא ע"א) לפנינו איתא, אין עומדין להתפלל לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך שיחה ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך דברים בטלים אלא מתוך שמחה של מצוה. והרי שלא נזכר לא מתוך כעס. ובפשטות גירסא אחרת היתה לפני הרמב"ם והטור. ברם אחר שלא נמצא מי בראשונים שגורס כן. וגם בדברי אביו הרא"ש אינו כן, נראה יותר לומר שגם לפני הטור והרמב"ם היתה הגירסא בגמרא כאשר הוא לפנינו. ברם הרמב"ם הרחיב את דברי הגמרא גם שלא יעמוד מתוך כעס, שהרי הגמרא אמרה שיעמוד להתפלל מתוך שמחה של מצוה, וכעס הרי הוא ההיפך הגמור. או דהכניס בתוך המימרא הזו גם מאי דשנינו במסכת עירובין (דף סה ע"א) רבי חנינא ביומא דרתח לא מצלי. אמר, בצר אל יורה כתיב. איברא דחזי הוית בביאור הגר"א על דין השו"ע (הנ"ל) ולא מתוך כעס, דהראה מקורו שזו גירסת הטור שם בגמרא. וכן הוא גם בשו"ת הרדב"ז (ח"ג סימן תעב) דכתב וז"ל, גרסינן בפ' אין עומדין, אין עומדין להתפלל לא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שיחה ולא מתוך מריבה ולא מתוך כעס. עכ"ל. והרי שכתב שכן גרסינן התם. וצ"ע.

ולענין הלכה מלבד כל הני אשלי רברבי דכתבו הכי, כן נפסק גם בשו"ע (או"ח סימן צג ס"ב) לא יעמוד להתפלל מתוך כעס, ובשו"ע הרב (סי' צג סעיף ב) ועוד לו (סי' צח סעיף ב) ובספר ערוך השלחן (סי' צג סעיף ה) ועוד רבים.}

(((חזן)))

יג. החזן צריך להיות לרצון הקהל כולו, וכל מי שניגש לחזנות בחזקה ודרך אלמות, אין עונין אחר ברכותיו אמן. ואפילו יחיד יכול לעכב ולומר איני רוצה שפלוני יהיה חזן, אם לא שכבר הסכים עליו בתחילה.

{ (((חזן)))
(((חזן לרצון הקהל)))

יג. א. הגה שו"ע (סי' נג סעיף כב) ואין לאדם להתפלל בלא רצון הקהל. וכל מי שמתפלל בחזקה ודרך אלמות, אין עונין אחר ברכותיו. וכ"כ עוד בהגה שו"ע (סי' תקפא ס"א) כל ישראל כשרים [להיות ש"ץ] רק שיהיה מרוצה לקהל. אבל אם מתפלל בחזקה, אין עונין אחריו אמן. עכ"ל. ובדרכ"מ (אות ה) כ"כ בשם המרדכי (סוף פ"ק דחולין סי' תקצז) בשם רבינו שמחה, דשונא לא יתמנה ש"ץ. וממשיך הדרכ"מ (אות ו) דכ"כ בשו"ת מהר"ם פדאווה (סי' סד) דאם נעשה שונא לש"ץ אחר מינויו, לא יכול למחות. ובשו"ת מהרי"ל (סי' צז) האריך בדבר. ומהרי"ו בפסקיו (סי' ס) בשם מהר"ח א"ז שמע על הנוהגים שהיחיד מוחה בש"ץ אפילו בלא טעם, וכעס הרבה. אלא שיציע טעמו ודברו לפני טובי העיר, אם יראו שדבריו נכונים, ושמפני זה ראוי למחות, יעשו כן. וכ"כ מוהר"ר חיים שבתי. עכ"ד הדרכ"מ. וכ"כ בשו"ת בנימין זאב (ס"ס קסג) ובשם האגודה בשם הכל בו, כל המתפלל שלא ברשות מחמת אלמות וגאות, אין עונים אחר ברכותיו, שנאמר ובוצע ברך נאץ ה'. ועוד לו (סי' רכד) הביא לר' שמחה שהביא הא"ז בתענית, ואומר אני שכל המתמנה להיות ש"ץ שלא מתוך אגודה אחת וכו'. ושכ"כ המרדכי (סוף פ"ק דחולין) משם ר"י בשם ה"ר שמחה, וז"ל, שונא לא יתמנה, וביאר כי התפילה היא במקום קרבן, ואין ראוי שיהיה שלוחם שלא מדעתם. וראה בשו"ת דברי יציב (או"ח ח"א ס"ס פד) והביא מספר חסידים (סי' תשעב) שהחוטף תפילה מאחרים לא עלתה לו, וצריך לשוב ולהתפלל. [וז"ל ספר חסידים (סימן תשעב) אחד היה חוטף מחבירו בר"ה תפלות שכתוב בהם זכרנו, והתפלל בהם. א"ל זקן אחד, ובוצע ברך ניאץ ה' (תהלים י,ג). א"ל א"כ מה אעשה. אמר תבקש ממנו להשאיל לך התפלות ותתפלל שנית, כי התפלה הראשונה לא עלתה לך.] וכ"כ בשו"ת הלל אומר (או"ח סי' נא) ושעדיף לצאת מבית הכנסת בשעה שהפסול עובר לפני התיבה, וכן נוהגים ועע"ש. וכן כתב בשו"ת בית שערים (או"ח סי' רעא) וע"ע בשו"ת דבר משה ארמליו (ח"א או"ח סימן ד באורך).

(((יחיד מעכב חזן)))

ב. ופסק מרן בשו"ע (או"ח סימן נג סעיף יט) אפילו יחיד יכול לעכב ולומר איני רוצה שפלוני יהיה חזן, אם לא שכבר הסכים עליו בתחילה. ובב"י הראה מקורו מדברי האגור (סי' צ) מספר אור זרוע (ח"א שו"ת סי' קיד-קטו) כל המתרצה להיות שליח ציבור שלא מתוך אגודה אחת, אין רוח חכמים נוחה המנו, ויחיד מוחה בחזנות. וה"ר משה בן חסדאי חולק. ע"כ. [ובאור זרוע מבואר שדעת ר' חסדאי שיחיד אינו יכול למחות, אך מועטים כן יכולים, אף שהרוב חפצים בו כחזן. והוסיף שכן דעת ריב"א בתשובה כר' חסדאי.] וממשיך הב"י שכר' חסדאי כ"כ המהר"י קולון (שורש מד, ובמהדו' י-ם שורש ל ענף ג) שהתפילה היא של הקהל, שהיא במקום התמידין שהיו באים משל צבור. ואין ראוי שיהיה אדם שלוחם להקריב קרבנם שלא מדעתם ורצונם. ומטעם זה פסק רבינו שמחה דאפילו יחיד יכול לעכב את החזנות, ולומר איני חפץ שיהיה פלוני חזן. אם לא שכבר הסכים עליו מתחילה. עכ"ד הב"י. ובשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (רבינוביץ סי' קט) כתב דשפיר מוחה בחזן. ושב וכ"כ (סי' קיא) ושם חילק בין יחיד ממש שאינו יכול למחות, לבין ג' או ד' אנשים שיכולים למחות. למעט בימים נוראים, שגם יחיד יכול למחות שכן נהגו. ובשו"ת מהרש"ל (סימן כ ד"ה ואם באים) כתב, שמוריד יחיד ש"ץ, ע"ש באורך. וע"ע בשו"ת ויאמר יצחק (ח"א סימן יט) דאחר ששימש ש"ץ אין היחיד יכול למחות. אך קודם ששימש, שפיר יכול אף היחיד. ע"ש באורך. ובשו"ת זקני יהודה (ממודינה סי' קז) שהיחיד מעכב, וכמש"כ מהר"י קולון (שורש מד הנ"ל) וכדין קורבן, ובשם רבינו שמחה, ושדברים אלו ברורים. וע' בספר חיבת הקודש (קלצקין סי' נד) שפלפל בטעם הדבר.

ובשו"ת לחם רב (סימן ב ד"ה ועוד דזה) והביא למהר"ם הנ"ל שחולק. וכ"כ בשו"ת פני אהרן

(או"ח סי' ב) שיחיד מוריד חזן. ופשוט שכן עיקר, אחר שנפסק הכי בשו"ע, וכן דעת רוב הפוסקים.}

(((ר"ה ותעניות)))

יד. ביתר שאת ישמור עצמו מן הכעס בראש השנה, וכן בשאר תעניות.

{(((ר"ה ותעניות)))

(((ר"ה)))

יד. א. כ"כ הבא"ח (נצבים שנה א סעיף ו) יזהר שלא יכעוס [בר"ה], דמלבד חומר איסור הכעס שהוא קשה בכל זמן השנה, ביום ר"ה אינו סימן טוב לאדם. ע"כ. וכ"כ המשנה ברורה (סי' תקפג ס"ק ה) בשם החיי אדם לגבי סימני ר"ה וז"ל, והנה כל אלו הענינים עושין הכל לסימן טוב, ולכן פשיטא שיזהר מאד שלא יכעוס בימים האלו, מלבד גודל האיסור, כדי שיהיה לסימן טוב. רק יהיה שמח לבו ובטוח בה' עם תשובה ומעשים טובים. עכ"ל. וכ"כ בספר תורת המועדים (ר"ה סימן ד ס"ט).

ויש להראות כן מדברי הגמרא בר"ה (דף לב ע"ב) דשנינו התם (סוע"א) במתני', אין מזכירין מלכויות זכרונות ושופרות של פורענות. ובגמרא, מלכויות כגון חי אני נאם ה' אלהים, אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם (יחזקאל כ). ואע"ג דאמר רב נחמן כל כי האי ריתחא לירתח קודשא בריך הוא עלן, וליפרוקינן. כיון דבריתחא אמור, אדכורי ריתחא בריש שתא לא מדכירינן. עכ"ל הגמרא. ואם הדברים אמורים רק על זכרון כעס שלא מזכירים בר"ה, ק"ו בן בנו של ק"ו שלא יכעס בפועל בר"ה. וכ"כ כהאי מימרא דגמרא דאדכורי ריתחא בריש שתא לא מדכירינן הראשונים, דכ"כ הבה"ג (הלכות ר"ה סי' יז) וברי"ץ גיאת (ר"ה דף לז ד"ה אין מזכירין) וברי"ף (ר"ה דף ח ע"ב) וברא"ש (פ"ד סימן ג) ובשבלי הלקט (ר"ה סי' רצ).

(((תעניות)))

ב. וכן הוא בכל תענית שכ"כ בספר כף החיים (סי' תקמט ס"ק יא) בדיני תשעה באב בשם השל"ה (דף ר ע"ב) והביאו האליה רבה (סי' תקסח אות חי) וביום התענית ישמור עצמו מכעס. וכ"כ במ"ב (סי' תקסח ס"ק נ) בהלכות תענית וז"ל, ישמור עצמו מן הכעס, ואם יש לו משא ומתן, יעשה באמונה ובנחת ביותר, שלא יבא לכלל כעס. וכ"כ בספר ערוך השלחן (סעיף יז) וכן ישמור עצמו מכעס וממריבות וקטטות.

(((צניעות)))

ג. עוד נפסק בשו"ע (סי' רמ ס"י) אם היה לו כעס עמה אסור לשמש, וכן הוא בשו"ע (אה"ע סי' כה סעיף ב) וכן כתב הטור בשני המקומות. ובב"י הראה מקורו מדברי הראב"ד בבעלי הנפש (שער הקדושה עמ' קלז) וכן נקטו הפוסקים, שכ"כ הלבוש (אה"ע סי' כה סעיף ב) ובקיצור שו"ע (סי' קנ סעיף א) ובמ"ב (סי' רמ ס"ק לז) ובערוה"ש (סי' רמ סעיף ט) וע"ע באוצר הפוסקים (סימן כה ס"ק ה).}

--------

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

לזכות הרב המחבר

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) ל הרב אסי הלוי שליט''א
שלחן ערוך המדות - א

הלכה ומוסר
חלק ההלכה בו נידונו חקרי ההלכות, ברור דינים וגדרים הלכתיים בהלכות מדות
חלק המוסר בו באו דברי המוסר, ודרכי כבישת המדות הטובות, וההרחקה מן הרעות
מאשר חנני ה' יתברך - הצב"י אסי הלוי אבן יולי ס"ט
פעה"ק ירושים תובב"א - בשנת "הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה" - התשס"ח לפ"ג
לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5

דילוג לתוכן