סימן א

תוכן עניינים

--------

(((איסור תורה)))

א. הגאוה אסורה מן התורה, ואינה רק דבר חסידות או דרך ארץ כאשר סוברים העולם, ועל כן המתגאה עובר באיסור גמור דבר תורה. ונחלקו הפוסקים מהו מקור האיסור, יש אומרים משום שנאמר (דברים ח,יד) ורם לבבך ושכחת את ה'. ויש שלמדו קל וחומר מחיוב המלך שלא להתגאות שנאמר (דברים יז,כ) לבלתי רום לבבו מאחיו, ואם על המלך ציותה תורה, קל וחומר שמצווים שאר העם. ויש אומרים משום שנאמר (דברים כח) והלכת בדרכיו. ויש אומרים משום חיוב הענוה. ולכל הדעות הגאוה אסורה מן התורה.

{(((גאוה אסורה מן התורה)))

א. א. הגאוה אסורה דבר תורה כדאיתא בסוטה (דף ה ע"א) אזהרה לגסי הרוח מנין. רב נחמן בר' יצחק אמר מהכא ורם לבבך ושכחת, וכתיב השמר לך פן תשכח את ה'. [ופירש"י, אזהרה שלא יהא גס רוח, ורם לבבך ושכחת, אלמא מגובה לב בא לידי שכחה ששוכח את בוראו, ובשכחה הוא מוזהר השמר לך פן תשכח. ע"כ.] וכדר' אבין א"ר אילעא דאמר, כ"מ שנ' השמר ופן ואל אינו אלא בל"ת. וכן מנה הסמ"ג (ל"ת סד) לאו זה במניינו. וכתב שאף שבתחילה לא מנה לאו זה, מ"מ בחלום במראות הלילה אמרו לו, שכחת את העיקר. ושוב ראה שכן הוא בסוטה (דף ה ע"א). עכת"ד. וכן הסמ"ק (סי' כב) ג"כ מנה לאו דגאוה וז"ל, שלא להתגאות דכתיב פן תאכל ושבעת (דברים ח,יב) ורם לבבך ושכחת (דברים ח,יד). פן קאי אורם לבבך. עכ"ל. וכ"כ כיוצ"ב הכל בו (סי' קלז) אסור להתגאות שנאמר פן תאכל ושבעת, וסמיך ליה ורם לבבך ושכחת. עכ"ל. וכן דעת רבינו יונה בשערי תשובה (שער ג אות לד) ויליף לה ממקום אחר מדכתיב (דברים יז,כ) לבלתי רום לבבו מאחיו דכתיב גבי מלך, הוזהרנו בזה להסיר מנפשנו מדת הגאוה, ואפי' המלך לא יתגאה. וע"ע לו באיגרת התשובה (אות כז) [ועוד כתב בשערי תשובה (שער א ס"ס כז) וז"ל, מלבד כי הגאוה גורמת חטאים, המדה עצמה חטאת, כמו שנאמר (משלי טז,ה) תועבת ה' כל גבה לב. וכ"כ עוד לקמן (שער ג סי' קסג) גבי עונש הנותנים חיתתם בארץ החיים מצד עצמו וכו', וגם במחשבת הגאוה מבלי השתרר, נפסד האדם, שנאמר (משלי טז,ה) תועבת ה' כל גבה לב. עכ"ל.] וכ"כ עוד בפירושו לתהלים (פרק י) מדכתיב ורם לבבך, וכתב ומלבד שהגאוה סיבה לעבירות עצומות, עצם הגאוה היא חטאת. וכ"כ בשו"ת הראב"ד (סי' ט) והמאירי במאמר התשובה (מאמר א פרק ה עמ' 117) יליף נמי בק"ו ממלך שכתוב בו ורם לבבך ק"ו להדיוטות. וכ"כ בספר הבתים ספר המצוה (עשה עא עמ' רסא) וכ"כ ההגהות מיימוניות דפוס קושטנטינא (ריש הלכות דעות) ובשו"ת מהר"י וויל (ר"ס קצא). וכן כתב בספר אמרי שפר לר' יהודה בן משה בן חלאוה והוא מן הראשונים (במבוא לפרשת וירא בההדרת ר' בן ציון הרשלר תשנ"ג) וכן בספר מנורת המאור (נר שביעי סי' שלא אות ה) העתיק להלכה את גמ' סוטה הנ"ל. וכן בספר ארחות צדיקים (ריש הספר ריש שער הגאוה) תפס את שני המקורות יחדיו, דהגאוה אסורה ד"ת מדכתיב השמר לך וגו', וכן דאתי בק"ו מדהזהירה התורה מלך בגאוה ק"ו הדיוטות. וכן בספר חרדים (פרק כא אותיות טו,טז) הביא את דברי הסמ"ג ורבינו יונה הנ"ל להלכה. וכ"כ בשו"ת בנימין זאב (סי' רמז ד"ה ומ"מ) וכן פסק בעל המשנה ברורה בספרו חפץ חיים (בלאוין שבריש הספר ה) ושב והניף קסתו בספרו מחנה ישראל (ר"פ טז) ועוד כ"כ בסוף ספרו חובת השמירה. וכן כתב הגאון ר"ח קנייבסקי שליט"א בספרו ארחות יושר (ריש פרק יט) דהוי ד"ת מדכתיב ורם לבבך. והרי לפנינו חבל נביאים מצוקי ארץ דמין קמאי, אשר כתבו להדיא דגאוה אסורה מן התורה.

והן אמת כי נמצאו כמה ראשונים שמהפסוק השמר לך למדו מצוה אחרת ולא לגבי איסור גאוה. כי הרמב"ן (בתוספותיו לספר המצוות של הרמב"ם הנדפס בסו"ס המצוות מצוה ב) כתב כי פן תשכח היא מצוה שלא נשכח מעמד הר סיני שהוא יסוד האמונה. ע"כ. וכן היראים (סי' יא) למד שהיא מצוה שלא לשכוח לקבל עול מלכות שמים. ולמ"ד ק"ש דרבנן, יפרש שהיא מצוה שיזכור תמיד את בוראו ומצוותיו. ע"כ. וכן הרמב"ם בספר המצוות השמיט מצוות פן תשכח הנ"ל [וכמו שכתבו הסמ"ג הנ"ל והרמב"ן ועוד על הרמב"ם שהשמיט זאת, וע"ע לקמן (אות ג) בזה.] וגם הרס"ג לא מנהו, וגם הרשב"ג בהזהרותיו, וגם בספר החינוך.

(((והלכת בדרכיו)))

ב. מ"מ אין להכריח מכח כן שאינם סוברים שהגאוה אסורה מן התורה וכמו שמפורש ברמב"ם גופיה (הל' דעות פ"א ה"ה) וגם (בהל' תשובה פ"ז ה"ג) ועוד בספר המצוות (מצוה ח) דהגאוה אסורה מן התורה מדכתיב והלכת בדרכיו. וכן ס"ל נמי לרמב"ן בריש אגרת הקודש, וכן בהשגותיו לספר המצוות (בריש הספר שרש ב ד"ה התשובה הרביעית) וכן מבואר נמי משתיקתו לספר המצוות (מצוה ח) וכמו שכתב בספר מנוחת שלום (סופר ח"ה ר"ס לח) דשתיקת הרמב"ן בספר המצוות הוי הוכחה דהכי ס"ל. וכן גם החינוך (מצוה תריא) מנה מצוה זו דוהלכת בדרכיו. וכן הרשב"ג (בריש אזהרותיו) כתב ולתמוך בנתיבו פעמים אשורים, וכדביאר הרשב"ץ בפירושו זוהר הרקיע שהוא והלכת בדרכיו. וכן סוברים עוד ראשונים רבים לך ראה לעיל (שער המדות חלק ההלכה סעיף א) [וכאן אספנו את אלו שהשמיטו לאו דפן תשכח, ומנו והלכת בדרכיו.] הרי שכמעט כל הני שהשמיטו במנין המצוות לאו דגאוה, כתבו להדיא דאיכא עשה דוהלכת בדרכיו, וא"כ תיפוק ליה לאסור גאוה משום עשה דאורייתא דוהלכת בדרכיו.

(((למה לא נילף מוהלכת בדרכיו להיות גאים)))

ובבואנו הלום חזי הוית בשו"ת ישמח לב פראנג'י (סוף ח"א ד"ה וכשאני) בשם המהר"ש יפה שהביאו הנחמד למראה (ח"ג דקמ"ח ע"ב) דהקשה, דמאחר ויש מצות והלכת בדרכיו, ועל ה' כתיב ה' מלך גאות לבש, למה נאסרה הגאוה. ומשני, דשאני ה' שביכולתו לתפוס גאוה מחד, וחסד ונתינה מאידך, משא"כ בן אנוש, ועל כן אנו אסורים בגאוה. וציין עוד לעיין בספר ברך את אברהם פלאג'י (דקמ"א ע"ב). וכן ראיתי שעמד על קושיא זו בספר אביאסף לגאון רבי אברהם כהן מג'רבה (ח"ב אות קלט) ומשני כאמור, דלה' אין בגאוה מניעה להיות רחום וחנון, משא"כ אנו. ואולם בשו"ת מהר"י וויל (סי' קצא) ביאר דגאוה אין ללכת אחר ה', כי אסור להשתמש בתגא דמלכא. ע"ש. וע"ע הגהות מיימוניות קושטנטינא (ריש הלכות דעות) בזה. וכן הוא במדרש משנת ר' אליעזר (פרשה י עמ' 194) קשה היא גסות הרוח, שכל גס רוח כאילו עושה עצמו אלוה, שלבושו שלהקב"ה גאות, שנאמר י"י מלך גאות לבש. ושנו רבותינו במלך בשר ודם, אין רוכבין על סוסו, ואין משתמשין בשרביטו, ואין לובשין לבושו, וכל שכן מלך מלכי המלכים הקב"ה. ע"כ. ועוד ראשונים רבים כתבו שאסור להשתמש בתגא דמלכא בגאוה שהיא כתר של ה', שכ"כ בשו"ת מהר"י וויל (ר"ס קצא) ובאגרת הרמב"ן, ובספר מעלות המדות (מעלת שמינית ד"ה בני הוו זהירין עמ' קכב) וברשב"ץ במגן אבות (פרק ד משנה ד) וז"ל, ודרך צחות נאמר שהלובש לבוש מלכות, חייב את ראשו למלך, ולבוש הקב"ה הוא גאות, שנאמר י"י מלך גאות לבש (תהלים צג,א) ולא מצינו בכל מדות שמשבחים בהם להקב"ה, שמתגנה בהם האדם אלא המדה הזאת, שהיא גנות לאדם ושבח להקב"ה. עכ"ל. וכ"כ ההגהות מיימוניות דפוס קושטנטינא (ריש הלכות דעות) וכ"כ בארחות צדיקים (ריש שער הגאוה).

ברם ראה להמאירי שכתב בכמה דוכתי שהמדות אינם עבירה אלא שמביאים לעבירה. שכ"כ במאמר התשובה (ר"פ ד עמ' 74) לענין כעס וכבוד ועוד, שאינם עבירות, אלא הם מושכות עבירות גדולות. ועוד כ"כ שם (עמ' 75 בסיבה הרביעית, וכמו שביאר לעיל סוף עמ' 74) ועוד כ"כ (בעמ' 81 ריש ד"ה ויש, ובעמ' 83 ד"ה ואשר, ובעמ' 84, ובעמ' 99 ועמ' 111-112) ועוד הכי הוא לו בחידושיו למס' שבת (דף קלג ע"ב ד"ה לעולם). ברם גם איהו כתב כן לגבי שאר המדות, אך לענין הגאוה שאנו עסוקים בה גם איהו ס"ל דהוי לאו, וכמו שהבאנו לו לעיל שכ"כ באורך (בעמ' 117, ובעמ' 96). וכן הוא במסילת ישרים שאף שבפרק ג (ד"ה כלל הדבר) ס"ל שהמדות אינן עבירות, הלא בנקיות (פרק יא ד"ה אמנם כמו) כתב, שעל הגאוה מקרא מלא מזהיר ואומר (דברים ח,יד) ורם לבבך ושכחת את ה'. עכ"ל.

(((טעם להשמטה שהשמיטו כמה ראשונים לאו דגאוה)))

ג. ובר מין דין כי אין בהשמטת הני ראשונים ל"ת דגאוה ממנין המצוות כדי להוכיח דלא ס"ל, אחר שגמ' ערוכה לפנינו בסוטה (ה ע"א) דהוי מצות עשה. ויש לתור ולחפש בכללי ודרכי מוני המצוות על שום מה ולמה השמיטו מצוה זו. ובאמת שעמדו על אלו דברי הרמב"ם גאוני עולם, על שום מה לא מנה מצות דפן תשכח. והנה בספר מגילת ספר (על תוספות הרמב"ן שבסו"ס המצוות מצוה ב) שהוסיף הרמב"ן ומנה מצות פן תשכח, כתב ליישב דהרמב"ם לא מנהו מפני המבואר לו בשורשיו שבריש ספר המצוות (שורש ג) שכל מצוות כוללות אין למנות בכלל התרי"ג. [וכאן הוי מצוה כוללת דנפיק מפן תשכח שהוא ציווי שלא לשכוח את ה' בכל דרך המשכחת.] וכ"כ בספר דינא דחיי על הסמ"ג (לאוין סד) דהן פן תשכח דבפרשת ואתחנן, והן פן תשכח שבעקב, המה לאוים כוללים. ומה שאמרו בסוטה (ה ע"א הנ"ל) אזהרה לגסי הרוח מנין מדכתיב ורם לבבך וגו'. ס"ל לרמב"ם דהוי אסמכתא שיהיה רמז מהתורה לגסי הרוח. ובעוד דרך כתב ליישב דאת הגמרא בסוטה יליף הרמב"ם כפירש"י התם, דהשמר לך פן תשכח את ה', הוא איסור לשכוח את ה', וגאוה הרי משכחת את ה', ועל כן מכאן נאסרה גאוה ד"ת. וא"כ המצוה פן תשכח שהיא גורמת לאיסור גאוה היא כוללת. ע"כ. ותירוצו השני הוא כנזכ"ל. וכ"כ לבאר את הרמב"ם בספר ברית משה על הסמ"ג (ל"ת סד) ושהרמב"ם והסמ"ג [שכן מנה פן תשכח] פליגי אי מונים מצוה כוללת. ושכ"כ בספר ד"מ (ח"ב דף סד ע"ב). [ועע"ש שעדיין הוקשה לו ארמב"ם מהגמ', ועיין שם (באות ב) מה שישב.] והביא עוד שבספר מגדל עוז (הל' דעות פ"ב ה"ג) ישב את הרמב"ם שלא מנה כיון שהיא מצוה שבלב. ודחאו הרב ברית משה, שהרי גם מצוות (א,מז,שב) שבספר המצוות הם מצוות שבלב וכן מנאם הרמב"ם. ועוד הביא שבספר חשק שלמה הנדפס בש"ס וילנא סוטה כתב לבאר דלא מנה הרמב"ם לאוין שבאו מהשמר ופן ואל. וגם זאת דחה הרב ברית משה, שהרי ל"ת (פט) כן מנה. ועע"ש. וכ"כ לישב דשאני הכא דהוי מצוה כוללת, בספר ארח מישרים (סימן ז ס"ק א) והוא ספר נפלא ביותר שו"ע על המדות, וגם הוא דחה את ישוב המגדל עוז הנ"ל מספר המצוות (ל"ת שב) שלא לשנא בלב, והרי לנו שהרמב"ם מונה מצות שבלב. וכן (מל"ת יז,יח) שלא לאהוב את המסית, ולא לעזוב שנאת המסית. ועוד (ל"ת נט) שלא נסיר מלבנו מעשה עמלק. וגם (ל"ת שה) שלא לנטור. ומל"ת (רסו) שלא להתאוות. ומל"ת (מז) שלא לתור אחר לבבנו. וכן עמד במדוכה זו בספר דרופתקי דאורייתא (ח"ב סימן א אות ג) וגם הוא דחה כנ"ל את המגדל עוז שהרי מנה הרמב"ם כמה מצוות שבלב, שכן הוא בלאוין (מז ושב). והביא שבפרשת דרכים (דרך מצוותיך ח"ב אזהרה עשירית) ישב כנ"ל דהוי צווי כולל. וכ"כ בספר מצוות ה' (בלאוין לשיטת הסמ"ג סי' ד דף רכב), ובספר בית אהרון (הוספות לגרא"ד לאוט "זל בהשמטה לאחר ההסכמה בראש הספר). ואיהו הרהמ"ח כתב לישב משום דהוי אסמכתא. וגם הוא דחה את החשק שלמה שיישב שלאוין שבאו מהשמר ופן ואל לא מונה הרמב"ם, דלהדיא כתב הרמב"ם בהלכות שמיטה (ספ"ט ה"ט) וכל מקום שנאמר השמר ופן ואל הרי זו מצות לא תעשה, והיא מכלל תרי"ג מצוות. וכן הוא בספר המצוות (לאוין סז,קצג,רכט,שח). עכת"ד הרב דרופתקי דאורייתא.

(((עשה דענוה)))

ד. ועוד בה י"ל מעוד טעם דאף אלו שלא מנו לאו דגאוה סוברים שיש בה איסור תורה, והוא איסור תורה משום חיוב הענוה, שהמתגאה עובר אמצות עשה דענוה. וכמו שהיראים גופיה שלא מנה לאו דגאוה כתב (מצוה כב) מצוה הוי שפל רוח, ושכן מנאה רב יהודאי גאון. וחיפש היראים מקור מהתורה ולא מצא, ועל כן פירש שמתוך שהתורה שיבחה את משה בענוה מינה נפיק. ע"ש. וכן הבה"ג (ריש הספר במצוות קום עשה אות קסד) מנה מצות הוי שפל רוח. וכן הרשב"ג באזהרותיו שלא מנה גאוה, הענוה כן מנאה (עשה מו). ועוד הביא בספר דרופתקי דאורייתא (ח"ב ר"ס ג) שכן מנאה רבינו אליהו הזקן באזהרותיו (דף נד) וז"ל, קדושה וענוה הישר והטוב. וכן רבנו יצחק ב"ר ראובן אלברגלוני באזהרותיו (ד"ז ע"א הנדפסו בסו"ס מצות המלך) מנאה.

(((סיכום)))

אתה הראת לדעת כי הגאוה אסורה מן התורה כל מר כדאית ליה. ואף אלו שהשמיטוה יש לתלות ההשמטה דבכלל מנין תרי"ג המצות לא חשיבי, ברם לאו מיהא איכא וכנ"ל. ובר מין דין תיפוק ליה משום מצות עשה דוהלכת בדרכיו. ועוד בה דאיכא איסור תורה בגאוה משום חיוב הענוה, והמתגאה עובר אמצות עשה דענוה. והרי לפנינו שלכל הראשונים יש איסור דאורייתא בגאוה.}

(((מהות הגאוה והשפלות)))

ב. הענוה היא ראש למדות הטובות והגאוה הרעה שבכל המדות. מהות הגאוה היא התפארות במעלה שיש לו, ומכוחה מרגיש מרומם ולכן מתנשא מעל חבריו ומרעיו. והשפלות היא הידיעה שהמעלות נתנם ה' ולא אנו השגנום, וידיעת חסרונו בעבודת ה', וידיעת מעלות חבריו. ועוד ראה כאן בפנים בנזקי הגאוה ומעלת הענוה, ודרכים להשגת הענוה.

{(((הגאוה שורש לכל מדות רעות והענוה ראש לטובות)))

ב. א. תחילה נראה מדברי הראשונים דמן קמאי, את גודל מעלת הענוה, וגנותה של הגאוה, שהם ראש למדות הטובות והרעות.

(((ענוה)))

דהנה רבנו אברהם בן הרמב"ם בספרו המספיק לעובדי ה' (פרק הענוה) כתב, הענוה היא המשובחת שבמדות התרומיות. והרמב"ן באגרתו כתב על הענוה, שהיא מדה טובה מכל המדות טובות. ובספר מעלות המדות (המעלה השמינית הענוה) פתח, דעו בני כי מעלת הענוה מעלה גדולה ונכבדת להגיע בה אל כל שאר מעלות המדות. ובהמשך (ד"ה וחסידים) כתב, וחסידים הראשונים בחרו במדת הענוה, מפני שהיא ממבחר מעלות המדות. ובספר אורך ימים לגאון רבי שמואל בנברשתי (נדפס בשנת ש"ך בפרק שלישי) כתב מדת הענוה היא סולם לעלות בה לכל המדות הטובות, והיא ראש והתחלה לכל מצוות התורה. ובשל"ה (פרשת עקב דף עט ע"ב) כתב, והמעלה הגדולה מכל המעלות היא מעלת ענוה. והמהרש"א (סנהדרין פח) כתב, הגאוה היא גרועה שבמדות, והענוה היא מדה עליונה שבמדות. ובספר תומר דבורה (פרק שני) כתב מדת הענוה כוללת הכל, והיא מדה על כל המדות, וכוללת הכל וכו'. וכאשר יתייגע תמיד להשיגה, כל שאר המדות נגררות אחריה.

(((גאוה)))

וכתב רבינו יונה בפירושו לאבות (פ"ד מ"ד) על הגאוה שאין לך מדה קשה ממנה, ורוב העבירות שבתורה תלויות בה. עכ"ל. וכ"כ בספר כד הקמח (ריש ערך גאוה) על הפסוק (משלי ח) יראת ה' שנאת רע גאה וגאון ודרך רע. ואיש רע הוא הכולל המדות הרעות שהזכיר והם, גאה, וגאון, ודרך רע, ופי תהפוכות. הזכיר מדת הגאוה תחילה, שהיא הקשה שבכל המדות. עכ"ל. ועוד כתב (ערך ענוה ד"ה וידוע) שהגאוה היא המדה המגונה המזקת את האדם ומטרדת אותו בגוף ובנפש מן החיים המקריים, ומן החיים הנצחיים. ובספר ארחות צדיקים (שער הגאוה) כתב על הגאוה, שהיא פתח לרעות רבות, ולא ראינו כזאת לרעה בכל המדות. וכ"כ השערי תשובה (שער ג אות לד) הגאוה מן העבירות החמורות המאבדות ומכלות את הנפש. עכ"ל. ובספר תקון מדות הנפש לר"ש ן' גבירול פתח במדת הגאוה וכתב, שכן ראוי לפתוח בה כפי ערכה. ובספר אורך ימים לגאון רבי שמואל בנברשתי (נדפס בשנת שך בריש פרק ב) כתב, דע כי הגאוה היא פתח והתחלה לכל המדות הרעות. ובספר המדות למגיד מדובנא (גאוה סוף פרק ד) כתב, לכן אמור לגאוה אם כל מדות רעות, ושורש פורה כל סוגי פחיתות.

(((מהות הענוה והגאוה)))

ב. לכל אדם ישנם מעלות על חביריו, הן מעלות פנימיות, כגון סבלנות, חכמה, כשרון וכדומה, הן מעלות חיצוניות יופי, כוח, ממון, יחוס, וכדומה. והרי מאידך גיסא גם לכל אחד חסרונות. והנה טבעו של האדם לראות את מעלותיו להדגישם ולהגדילם, ועל חסרונותיו אינו עומד, ואינו שם ליבו עליהם, וממילא אינו מודע להם כל כך. לא כן כשאדם מסתכל על חביריו, הרי שפעמים רבות את חסרונותיהם מגדיל ומדגיש, ואת מעלותיהם מעלים ולא שם לב לחשיבותם. הגאותן מכח מעלתו, אפילו אם היא מעלה אחת, ואפילו קטנה עד מאוד, מדגישה מיפה ומשבחה, ומכוחה מתנשא מעל חביריו ומרעיו, אומר אני ואפסי עוד ואין כמוני בארץ. ואילו העניו מסתכל על עצמו לפי מה שהוא באמת, וממילא אינו מתנשא, כי גם לו חסרונות, ואומנם לו ישנה מעלה פלונית, אך לחברו מעלה אלמונית. או יותר מכך, מתבונן הוא בחסרונותיו, ועל חיובו לתקנם, והרי שהם אצלו מודגשים, וממילא נעשה שפל בנפש. כשם שהגאותן מדגיש את מעלתו כן השפל מדגיש את חסרונו. ואף אחד לא משקר, רק ההדגשה והיחס אל הדברים היא ההבדל. וכן כתבו הראשונים, דהנה כתב בספר מעלות המדות (המעלה הח' ד"ה ומה היא הגאוה) וז"ל, ומה היא הגאוה, ואיך באה בלב האדם. שהאדם מתגאה בעצמו על שום מעלה אשר הוא סבור שתהיה בו, אפשר שהוא סבור להיות מופלג בחכמה, או בנוי, או בעושר, או בגבורה, או באחת משאר מעלות המדות, ומתוך כך רואה את עצמו שהוא במעלה העליונה, ומגיס לבו ומתנשא בעצמו וכו'. עכ"ל. וכ"כ הרס"ג באמונות ודעות (מאמר עשירי בספר הפרישות השלמה פרק ט אות יב ד"ה וראוי) כי הגאוה היא כאשר האדם מגביה עצמו ורמה רוחו בעיני עצמו, ויצא ממחיצתו, ויפסע מעל הקרובים והרחוקים, ויראה עצמו יחיד בדור, ויזלזל בדעת כל אדם, ולועג ודוחה דברי כל אדם. עכ"ל. ורבנו אברהם בהמספיק לעובדי ה' (פרק הענוה ד"ה והענוה הפנימית) כתב ואמרו חכמים, כי הגאוה והאהבה העצמית מקורן בכך שהכוח השכלי באדם רואה עצמו נעלה מכפי שהוא באמת. ומכאן מתבקשת הגדרת הענוה, היפוכה של הגאוה, שמקורה בראיית הכח השכלי את עצמו פחות מכפי שהוא באמת. אם יראה האדם עצמו פחות ממעמדו בעולם, או כפי שהוא באמת, בלי הוסיף ובלי גרוע. ויכוון לבו אל המדות התרומיות שאינן עדיין בהישג ידו, ולפיכך ישבר לבו בקרבו, כמו שאמר דוד ולבי חלל בקרבי, זוהי הענוה הפנימית. עכ"ל. וכתב הסמ"ג (ל"ת סד) שלא יתגאה האדם במה שחננו הבורא, הן בממון, הן ביופי, הן בחכמה. אלא יש לו להיות עניו מאד, ושפל ברך לפני ה' ואנשים. ולהודות לבוראו שחננו זו המעלה. עכ"ל. ובספר ארחות צדיקים (שער הגאוה ד"ה גאות חכמה) כתב וז"ל, אשר יבזה בני אדם בליבו ובפיו, וכלם קטנים ופחותים בעיניו, ומהלל ומשבח עצמו שהוא גדול. עכ"ל. ועוד (שער הענוה ד"ה ומה היא) מבאר מהות הענוה וז"ל, ומה היא הענוה, היא הכנעה ושלות הנפש, ויחשוב עצמו כאין. והמאירי בחיבור התשובה (מאמר א פרק ה עמ' 119) כתב שידמה בעליו להיות מעלתו רמה ונשאה על מעלות חבריו. ודעתו ושכלו על דעתם ושכלם. וישנא וימאס כל מי שיעמוד ויתריס כנגד מעלתו. ובספר מסילת ישרים (פרק יא ד"ה הנה כלל) כתב וז"ל, הנה כלל ענין הגאוה הוא זה שהאדם מחשיב עצמו בעצמו, ובלבבו ידמה כי לו נאוה תהלה. ועוד כתב בריש הענוה (פרק כב) הנה כלל הענוה הוא היות האדם בלתי מחשיב עצמו משום טעם שיהיה, וזה היפך הגאוה ממש. עכ"ל. ובספר המדות למגיד מדובנא (ריש שער הגאוה) ביאר וז"ל, מהות הגאוה היא הערכת הנפש את עצמה בכף רמיה ומאזני שקר, להגדיל עצמו ולהתנשא על שאר בני מינו.

(((הכרת ניצני הגאוה)))

ג. כתב בספר מעלות המדות (מעלה השמינית ד"ה ומה היא הגאוה) וז"ל, ומה היא הגאוה, ואיך באה בלב האדם. אדם מתגאה בעצמו על שום מעלה שהוא סבור להיותו מופלג בחכמה או בנוי, או בעושר, או בגבורה, או באחת משאר מעלות המדות, ומתוך כך הוא רואה שהוא במעלה עליונה, ומגיס לבו ומתנשא בעצמו, ואין כל אדם חשוב בעיניו לכלום, ואינן נראים בעיניו מנהגות האנשים וכו'. עכ"ל. וכך כתב בספר מסילת ישרים (מדת הנקיות פרק יא ד"ה הנה כלל) שהגאוה נמשכת מסברות רבות מתחלפות, יש שמחשיב עצמו בעל שכל, יש ביופי, יש שמחשיב עצמו נכבד, ויש גדול, ויש חכם. כללו של דבר, כל אחד מן הדברים הטובים שבעולם, אם יחשוב האדם שישנה בו, הרי הוא מסוכן מיד ליפול בשחת זה של גאוה. ע"כ. והרי שאם אתה מעריך את מעשיך, את מדותיך, מעריך איזה דבר שבך, דע לך שזהו השורש והדרך אל הגאוה, וכבר שם במקום ההערכה העצמית, יש צורך לעבוד ולתקן. וכן כתב בספר המדות למגיד מדובנא (שער הגאוה פרק שני) ששורש הגאוה מגיע מתוך שה' חננו באיזו מעלה שאין ביד זולתו, החכם בחכמתו, הגבור בגבורתו, העשיר בעשרו, או מעלות אחרות או להיותו יפה עינים וטוב תואר. עכ"ד.

(((הדרך להשגת השפלות)))

ד. ואיך יוכל האדם להשיג את השפלות, לדעת את עצמו ומקומו, ושלא יתפאר במעלותיו ומדותיו. כתב בהמספיק לעובדי ה' (פרק הענוה) שיוכל להשיגה על ידי ג' הכשרות, אהכשרה מוסרית, בהכשרה דתית, גוהכשרה מדעית. אההכשרה המוסרית היא שיתרחק מן הכבוד והשררה ומלבושי פאר דירת פאר ורהיטי פאר וכדו' כל שאר דברים גשמיים מפוארים. וישמש החכמים. וירגיל הנפש לסלוח. וישמע חרפתו ובזיונו ויחריש. ושמלבושיו יהיו כמות שצריך, או פחות מכך. וישכון במשכנות עוני. ויתחבר לענוים. בההכשרה הדתית היא בהתבוננות בפסוקי התנ"ך על הענווה, ובאבדן בעלי הגאוה שבתנ"ך, כי רבים המה כגון קורח ועדתו וכדו' [ע"ש בדוגמאות באורך, והרי זה לימוד המוסר.] וכן יביט במאמרי ח"זל על כך. וכן יתבונן בציווי התורה שתכליתן ענוה, כגון אהבת הגר, זכרון יציאת מצרים, מפני שיבה תקום, ועוד רבים. גההכשרה המדעית היא כי באמת לא שייך להתפאר בגופו, ביופי, כח, אכילה וכדו'. כי כמוהו כחמור שיתפאר בכוחו, ועלול להשחת ולהתקלקל. וגם בקניני כסף ושוה כסף דירות וכדו' איך יתפאר במה שאין לו קיום. וכן אין להתפאר בחכמה, לפי שאף השלם ביותר באדם שהוא הנביא, הרי הוא כאין וכאפס לעומת השלמות הגמורה, מפני רעיעותו של בן אנוש. וכמו שביעקב פסקה הנבואה בגלל צערו של יוסף, וכיוצ"ב מעכבים את הנבואה החולי, הרעב, והשובע וכדו'. ויקיש הנביא מעלתו למעלת המלאכים שלא השיגה, וק"ו אם אינו נביא כלל. ועוד ישים ליבו כמה חיסר בעבודת ה', וכמה חסר הוא. וכשם שהמתגאה מתגאה ביחס לפחותים, כך הענו אוחז בענוה ביחס לשלמים. עכת"ד. והארחות צדיקים (שער הענוה ד"ה שרש) ביאר שהדרך להשגת הענוה שיחשוב בהיותו שלו ושקט ובריא ועשיר בטובות האל עמו, ושהוא אינו ראוי להם, ויחשוב גדולת האל ורוממותו, ומה אני ומה חיי, וכל מעשים טובים שאוכל לעשות אינם כי אם טפה מן הים נגד חיובי, ויעשה כל מעשיו לשם שמים. ועיקר הענוה שיכנע לאותן שהן תחתיו, כגון לעבדיו ולבני ביתו ולעניים המתפרנסים ממנו, ואינו צריך להם, ואינו ירא מהם. השומע חרפתו ואינו משיב מחמת גודל ענותנותו, זו היא ענוה ישרה מאד.

ובאגרת הרמב"ן כתב את הדרך להשגת הענוה בשתי בחינות, בחינה רעיונית, ובחינה מעשית. הבחינה הרעיונית היא, איך להתמודד עם המציאות הרי לכל אחד יש מעלות יתרות על חביריו, כל אחד בתחומו שלו, ואם כן איך יהיה עניו, ולא יחשיב עצמו יתר על חבריו. ועל כך מבאר תחילה, כי המעלה שלך אינה שלך, כיון שלא אתה השגת אותה, אלא ה' נתנה לך, וממה תתפאר. וזאת שנית, הרי גם אם לך מעלות על חבירך, הלא לכל אדם יש מעלות אחרות יתרות עליך, שהרי אם חכם או עשיר הוא עליך לכבדו. ואם רש הוא ואתה עשיר או חכם ממנו, חשוב בלבך כי אתה חייב ממנו והוא זכאי ממך, שאם הוא חוטא הוא שוגג ואתה מזיד. ומבחינה מעשית, כל דבריך יהיו בנחת, וראשך כפוף, ועיניך יביטו למטה לארץ, ולבך למעלה. ואל תבט בפני אדם בדברך עמו, וכל אדם יהיה גדול ממך בעיניך, וכנ"ל. וכדברי הרמב"ן דרך המגיד מדובנא בספר המדות (שער הגאוה פרק שני) שהמתפאר במה שחננו ה' באיזו מעלה שאין ביד זולתו, בחכמתו, בגבורתו, בעושר, טוב תואר, וכדו'. היא אולת וכלימה, כי הוא חושב שהוא עשה את כל החיל הזה בכוחו, בעוצם ידו, ואם בעל נפש אתה הלא תבוש ממלך הכבוד, כי העושר והכבוד אך מלפניו יבא, ואיך תשכחהו. עכ"ד. וכ"כ בספר קיצור שולחן ערוך (סימן כט סעיף ג) כדברי אגרת הרמב"ן וז"ל, ואיך תרגיל את עצמך להיות עניו ושפל רוח, כל דבריך יהיו בנחת, ראשך כפוף, עיניך יביטו למטה, ולבך למעלה. וכל אדם יהא חשוב בעיניך שהוא גדול ממך, אם הוא תלמיד חכם יותר ממך הרי אתה מחוייב לכבדו. וכן אם הוא עשיר ממך ג"כ אתה מחוייב לכבדו, כדמצינו רבי היה מכבד עשירים, ותחשוב בהיות כי השי"ת נתן לו עושר, מסתמא ראוי הוא לכך. ואם הוא קטן ממך בחכמה או בעושר, תחשוב כי הוא יותר צדיק ממך, כי הוא אם עובר איזה עבירה נחשב כשוגג ואנוס, ואתה אם עברת עבירה אתה מזיד. אם כה תחשוב תמיד, לא תוכל להתגאות, וטוב לך. עכ"ל. וע"ע לקמן בחלק מוסר הגאוה (סימן ב) באורך בדרך כבישת הגאוה.}

(((הדרך שבה ילך)))

ג. כבר בואר לעיל (שער המדות חלק ההלכה סעיף ב) שבכל המדות האמצע שבין שני קצוות המדה הוא המחוייב, והרי שהגאוה היא קצה אחד ושפלות הנפש היא קצה שני, והענוה היא האמצע, ובו מחוייב לילך. מכל מקום בגאוה הורונו חכמינו לפי רוב קושיה של מדה זו, שאסור ללכת בה באמצע, וחייב להטות עצמו מעט אל השפלות. ויתרה מכך אמרו כי צריך להטות עצמו אל הקצה השני שהוא שפלות הרוח. [ומדין תורה גם במדה זו האמצע מחוייב, וחכמים הם שחייבו שיטה עצמו מעט אל השפלות, כדי שלא יפול ברשתות הגאוה. ויתרה מכך אמרו כי צריך להטות עצמו אל הקצה השני של שפלות הרוח, וכנזכר.]

ופירוש שפלות הרוח הוא שלא יחזיק מעצמו כלל, ולכן לא יצטער ולא יפגע משום אדם, אף אם פגעו בו והעליבוהו בחמורה שבבזיונות, מכל מקום לא ירגיש דבר. ובמעלותיו שלו לא יתפאר, לפי שהם מאת ה' ולא באו מכוחו, וירגיש שפל לפי רוב חסרונותיו, ורוב חסרונו בחיובו עבודת ה'.

{(((גדרי הגאוה שיטת הרמב"ם)))

ג. א. כל הקורא את דברי הרמב"ם במשנה תורה (ריש הל' דעות) מיד ישית ליבו כי דבריו צריכים ביאור ולכאורה סתראי נינהו מינה וביה. ומפני ההכרח הנני להעתיק כמה מהלכותיו הנוגעות לנו, דהנה בהלכות דעות (פ"א הל' א) כתב וז"ל, דעות הרבה יש לכל אחד ואחד מבני אדם וזו משונה מזו ורחוקה ממנה ביותר. יש אדם שהוא בעל חמה כועס תמיד. ויש אדם שדעתו מיושבת עליו ואינו כועס כלל, ואם כעס, יכעס כעס מעט בכמה שנים. ויש אדם שהוא גבה לב ביותר. ויש שהוא שפל רוח עד מאד וכו'. ע"כ. ובהמשך (הל' ג-ה) כתב וז"ל, שני קצוות הרחוקות זו מזו שבכל דעה ודעה אינן דרך טובה, ואין ראוי לו לאדם ללכת בהן ולא ללמדן לעצמו. ואם מצא טבעו נוטה לאחת מהן, או מוכן לאחת מהן, או שכבר למד אחת מהן ונהג בה, יחזיר עצמו למוטב וילך בדרך הטובים, והיא הדרך הישרה. (הל' ד) הדרך הישרה היא מדה בינונית שבכל דעה ודעה מכל דעות שיש לאדם. והיא הדעה שהיא רחוקה משני הקצוות ריחוק שווה, ואינה קרובה לא לזו ולא לזו. ולפיכך צוו חכמים הראשונים שיהא אדם שם דעותיו תמיד ומשער אותן ומכוון אותן בדרך האמצעית כדי שיהא שלם. כיצד לא יהיה בעל חמה נוח לכעוס, ולא כמת שאינו מרגיש, אלא בינוני, לא יכעוס אלא על דבר גדול שראוי לכעוס עליו, כדי שלא יעשה כיוצא בו פעם אחרת. וכן לא יתאוה אלא לדברים שהגוף צריך להם ואי אפשר לחיות בזולתן, כענין שנ' צדיק אוכל לשובע נפשו. וכן לא יהיה עמל בעסקו אלא להשיג דבר שצריך לו לחיי שעה, כענין שנ' טוב מעט לצדיק. ולא יקבוץ ידו ביותר ולא יפזר כל ממונו, אלא נותן צדקה כפי מסת ידו, ומלוה כראוי למי שצריך. ולא יהא מהולל ושוחק, ולא עצב ואונן, אלא שמח כל ימיו בנחת בסבר פנים יפות. וכן שאר דעותיו. ודרך זו היא דרך החכמים. כל אדם שדעותיו כולן דעות בינוניות ממוצעות נקרא חכם. (הל' ה) ומי שהוא מדקדק על עצמו ביותר ויתרחק ממדה בינונית מעט לצד זה או לצד זה נקרא חסיד. כיצד, מי שיתרחק מגובה הלב עד הקצה האחרון ויהיה שפל רוח ביותר נקרא חסיד, וזו היא מדת חסידות. ואם נתרחק עד האמצע בלבד ויהיה עניו נקרא חכם, וזו היא מדת חכמה. ועל דרך זו שאר כל הדעות. וחסידים הראשונים היו מטין דעות שלהן מדרך האמצעית כנגד שתי הקצוות, יש דעה שמטין אותה כנגד הקצה האחרון, ויש דעה שמטין אותה כנגד הקצה הראשון, וזה הוא לפנים משורת הדין. ומצווין אנו ללכת בדרכים אלו הבינונים והם הדרכים הטובים והישרים שנ' והלכת בדרכיו. עכ"ל.

ובפ"ב (ה"א) כתב וז"ל, חולי הגוף טועמים המר מתוק והמתוק מר. ויש מן החולים מי שמתאוה ותאב למאכלות שאינן ראויין לאכילה, כגון העפר והפחם. ושונא המאכלות הטובים, כגון הפת והבשר, הכל לפי רוב החולי. כך בני אדם שנפשותיהם חולות מאויים, ואוהבים הדעות הרעות, ושונאים הדרך הטובה, ומתעצלים ללכת בה, והיא כבדה עליהן למאד לפי חלים. וכן ישעיהו אומר באנשים הללו, הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע, שמים חשך לאור ואור לחשך, שמים מר למתוק ומתוק למר. ועליהם נאמר העוזבים ארחות יושר ללכת בדרכי חשך. ומה היא תקנת חולי נפשות, ילכו אצל החכמים שהם רופאי הנפשות וירפאו חלים בדעות שמלמדין אותם, עד שיחזירום לדרך הטובה. והמכירים בדעות הרעות שלהם ואינם הולכים אצל החכמים לרפא אותם, עליהם אמר שלמה ומוסר אוילים בזו. (הלכה ב) וכיצד היא רפואתם, מי שהוא בעל חמה אומרים לו להנהיג עצמו שאם הוכה וקולל לא ירגיש כלל, וילך בדרך זו זמן מרובה עד שתיעקר החמה מלבו. ואם היה גבה לב ינהיג עצמו בבזיון הרבה, וישב למטה מן הכל, וילבש בלויי סחבות המבזין את לובשיהן, וכיוצא בדברים אלו, עד שיעקר גובה הלב ממנו ויחזור לדרך האמצעית שהיא הדרך הטובה. ולכשיחזור לדרך האמצעית ילך בה כל ימיו. ועל קו זה יעשה בשאר כל הדעות. אם היה רחוק לקצה האחד ירחיק עצמו לקצה השני וינהוג בו זמן מרובה עד שיחזור לדרך הטובה והיא מדה בינונית שבכל דעה ודעה. (הלכה ג) ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית אלא יתרחק עד הקצה האחר, והוא גובה הלב. שאין הדרך הטובה שיהיה האדם עניו בלבד אלא שיהיה שפל רוח ותהיה רוחו נמוכה למאד. ולפיכך נאמר במשה רבינו עניו מאד, ולא נאמר עניו בלבד. ולפיכך צוו חכמים מאד מאד הוי שפל רוח. ועוד אמרו שכל המגביה לבו כפר בעיקר שנ' ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך. ועוד אמרו בשמתא דאית ביה גסות הרוח ואפילו מקצתה. וכן הכעס דעה רעה היא עד למאד וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר. וילמד עצמו שלא יכעוס ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו. וכן אם רצה להטיל אימה על בניו ובני ביתו, או על הציבור אם היה פרנס, ורצה לכעוס עליהם כדי שיחזרו למוטב, יראה עצמו בפניהם שהוא כועס כדי לייסרם, ותהיה דעתו מיושבת בינו לבין עצמו כאדם שהוא מדמה איש בשעת כעסו והוא אינו כועס. עכ"ל.

(((הקושי בדברי הרמב"ם)))

ב. ודברי הרמב"ם קשים, וכמו שעמדו על כך רבים ושלמים וכדלקמן, והנני לעמוד על עיקרי הקושי, כי הנה ראינו שכתב הרמב"ם בפ"א (הל' ג,ד) שהדרך הבינונית היא הטובה והישרה, וכל שיטה ממנה אפי' מעט לאחד מן הצדדים, הרי שסטה מן הבינוניות ואין דרכו דרך ישרה. ואיך אם כן שוב כתב (בהל' ה) שהחסידות להטות עצמו לאחד מן הצדדים מעט. ובפרט בגאוה שכתב שיטה עד הקצה האחרון. והרי בהלכה ג מיירי גם לענין הגאוה, שהרי בהלכה א הזכיר דעות הרבה בבנ"א ומנה גם את מדת הגאוה ביניהם, ועל כך כתב את הל' ב,ג שהבינונית היא הנכונה בלבד. וכ"כ גם (בפ"ב ה"ב) למי שהוא גבה לב שיבזה עצמו הרבה, ואח"כ יחזור לדרך האמצעית שהיא דרך הטובה וילך בה כל ימיו. עכ"ל. ולהדיא שהאמצע הוא הנכון והיפה אף בגאוה. ויותר שבפ"ב (ה"ג) כתב בגאוה שאסור לנהוג בה בבינוניות, אלא עד הקצה האחר. ולך ראה עוד (ברפ"ג) דכתב שאסור לתפוס קצה אחרון של גאוה ללבוש בגדים מבוזים [וכן בארחות צדיקים שער הגאוה יחס ענין הלבוש לגאוה].

הרי שבה"ג כתב שהאמצע בלבד הוא הטוב ולא שיטה כלל. ובה"ה כתב שחסידות להטות וגם בגאוה כ"כ. ובפ"ב ה"ג כתב שחובה גמורה להטות עד הקצה בגאוה. וברפ"ג כתב שאסור לתפוס קצה אחרון של גאוה.

(((חסידות לתפוס קצה בגאוה)))

ג. והנה הרמב"ם פירש משנתו ביתר ביאור בשמונה פרקים (פרק רביעי והיא הקדמתו למשניות אבות) וכן בפירוש המשניות מס' אבות (פ"ד משנה ד) והרואה הכל יחדיו יבואו הדברים על מקומם, וכמש"כ המ"מ (דעות פ"א סוף אות ד) וכ"כ הפר"ח (במקום) ובעוד ספרים. כי בכל המדות יש את הבינונית שהיא הדרך הממוצעת והיא החיוב ההלכתי ללכת בדרך זו משום והלכת בדרכיו, וכדכתב הרמב"ם שם (פ"א ה"ה). אך בשני הקצוות של כל מדה ומדה יש קצה גרוע יותר והקצה השני גרוע פחות, כל מדה לפי מה שהיא. וכגון בענין התאוה מי שמתאוה להכל הוא קצה אחד, ומי שלא מתאוה כלל הוא קצה שני, והאמצע הוא שיתאוה לכל מה שנצרך לקיום גופו. והנה הקצה של רוב התאוה גרוע יותר מן הקצה של העדר הרגש תאוה. ועל כן החסידים מרחיקים עצמם קצת לצד העדר הרגש התאוה, וממעטים מעט אף ממה שהוא צורך גופם, כדי שלא להמשך אחר רוב התאוה, ומחשש שלא יוכלו להחזיק עצמם בגבול הממוצע. [ואין להקשות איך עושים חסידות של איסור, שהרי כשמרחיקים עצמם מהמיצוע לצד הקשה, הרי שאינם הולכים בדרך האמצע, והאמצע הוא חיוב מוהלכת בדרכיו, והרי שאיסור קא עבדי. ובתחילה סברתי ליישב ולומר כי דרכם היא על דרך מש"כ הרמב"ם הנ"ל (בפ"ב) דרפואת חולי המדות שיטה עצמו לקצה השני זמן ארוך, ואח"כ ילך בדרך האמצע. ע"ש. וכי סלקא דעתך דכל משך זמן רפואתו עובר אדאורייתא, ועל כרחך דכיון שזהו רפואתו שוב אינו איסור, אלא מצוה. וה"ה והוא הטעם הכא בחסידים דמטים עצמם מעט לצד הקשה כדי שלא יתרחקו מהאמצע. ברם לאור דברינו הנזכרים לעיל (שער המדות סעיף ו) כי האמצע הוא החיוב לאדם השלם, ולאינו שלם חיובו לפעול להגיע לשלמות, והרי החסידים מטים עצמם כדי שלטווח הרחוק יהיו קרובים לאמצע יותר. הרי הדברים מבוארים באר היטב, ואין צריכים לפנים. ועע"ל שער המדות (חלק ההלכה סעיף ג אות א, וסעיף ו סוף אות ה) ביישוב קושיא זו.] ואולם בשתי מדות מצאנו ששם החסידות היא להרחיק לקצה השני, ולא רק מעט כבשאר מדות, והיינו במדות הגאוה והכעס. וגם בגאוה אין הכוונה שילבש בגדים מבוזים ויעשה מעשי פחיתויות, וכמבואר (בריש פ"ג) שאסור הדבר כי חביב אדם שנברא בצלם. [וכדביאר זאת הארחות צדיקים (שער הגאוה ד"ה גם מאכלו) שאסור לעשות מעשי פחיתות מהאי טעמא. וכ"כ בספר כד הקמח (ערך גאוה).] אלא שבליבו לא יאחוז מעצמו, והיינו שבלב אינו מחזיק עצמו כלל, אך כלפי חוץ כלפי מראהו בזה ילבש בגדים נאים לפי כבודו, וכן לבושו ודירתו, וכדלקמן (סעיף ה).

ד. והעדים על פירוש זה הם כשיקרא הקורא את שמונה פרקים להרמב"ם ובפרט פרק רביעי [ושים לב שם שכתב כי הסלסול הוא ממוצע בין ההתנשאות ובין הנבלה, וכתב לבאר, ופירוש סלסול הוא מי שמתכבד כראוי ואינו מתנבל בדבר. וההתנשאות הוא שיתגבר האדם יותר מן הראוי לו, והנבלה ידוע, והוא שיעשה אדם מעשים בלתי הגונים שיש בהם פחיתות הרבה וחרפה. עכ"ל. הרי שההתכבדות כראוי לו שרי.] וכן כשיבואו הדברים עם פירושו לאבות (פ"ד משנה ד). והמעשה שסיפר שם עם החסיד שהיה שפל נפש לגמרי, היינו חסידות דעבד ואינו דין, וכפי שכתב הרמב"ם שם וז"ל, אבל המדה הזאת לבדה בין שאר מדות ר"ל בגאוה, לגודל חסרון זאת המדה אצל החסידים ודעתם בנזקה, רחקו ממנה עד הקצה האחרון וכו'. וכן בריש המעשה פתח שם הרמב"ם שראה בספרי המדות שנשאל לא' מן החשובים החסידים וכו', הרי שדבר חסידות בא לומר.

(((לשון אסור)))

ולפי"ז על כרחך לדחוק את ל' הרמב"ם במשנה תורה (פ"ב ה"ג) דכתב, ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית, והרי שכתב אסור ולא כביאורנו שזהו חסידות. ועל כרחך שכוונתו לחסידות, ואסור דנקט, הוא לאו דוקא, וכאשר ביאר משנתו בכמה דוכתי וכנ"ל, דאל"כ נסתרת משנתו. ואל תתמה על חפץ כי כבר מצאנו כן לעולמים ובדוכתי טובי שנקטו הפוסקים לשון אסור וכוונתם אינה מדינא כי אם בתורת חסידות, לך ראה בשדי חמד (ח"ו עמ' 118 ע"א באורך, ובעמ' 116 ע"ב) ובח"א (עמ' 462 ע"ב אות לג). [וא"א לדחוק כפירוש השני שפירש הלחם משנה (פ"א ה"ו) דמש"כ הרמב"ם אסור היינו אדלעיל מינה דבה"ב מיירי בחולי המדות כיצד הוא רפואתם, שיטו עצמם לקצה השני זמן רב, ועל כן כתב שאסור לנהוג בבינונית אלא שיתרחק עד הקצה. וכ"כ הכנה"ג בלשונות הרמב"ם (בתירוץ ג) ויובא לקמן בעז"ה. וכ"כ לישב מדנפשיה בספר יד המלך הלוי (הל' דעות). אחר שתירוץ זה נסתר מהאמור בשמונה פרקים ומפירושו לאבות שכתב כי חסידות לתפוס קצה אחרון בגאוה, ולדרכם, נכון הדבר רק בשעת תיקון הנפש, אך אחר שהיה זמן רב בקצה אסור להשאר בקצה ועליו לחזור לאמצע, וא"כ פירוש זה דחוי. וכמו שבאמת הלחם משנה גופיה דחאו בסוף דבריו, אחר שראה שוב את שמונה פרקים.]

וכ"כ לחלק בין דין לבין חסידות בספר בן ידיד (ריש הלכות דעות) ויובאו דבריו לקמן בעז"ה, וכן יצא לדינא לפי חילוקו השלישי של הכנה"ג (שיובא לקמן בע"ה), וכן לפי חילוק יד המלך (וגם הוא יובא לקמן) והמגיד משנה (בדרך ב).

(((בשמתא מאן דאית ביה)))

ה. אלא דשוב הוקשה לי [מלבד המילה אסור] דהרי בפירוש המשניות אבות (פ"ד מ"ד) ביאר את הגמ' סוטה (ה ע"א) בשמתא מאן דאית ביה, ובשמתא מאן דלית ביה, שאמרו גבי ת"ח צריך שיהיה בו שמינית שבשמינית, וביאר, ושיערוהו על דרך משל חלק מארבעה וששים, ר"ל כשנשים הגאוה בקצה א', ושפלות הרוח בקצה אחר, יהיה ביניהם ארבעה וששים חלקים, שיהיה אדם עומד בחלק ס"ג אינו רוצה בזאת המדה לבדה לברוח מן הגאוה, שאם יחסר חלק א' ויקרב אל הגאוה יותר יכנס תחת השמתא, וזה היה דעת רבא בענוה. אבל רב נחמן פסק ואמר שאין ראוי שיהיה לאדם ממנה ר"ל מן הגאוה לא חלק גדול ולא חלק קטן, מפני שאין חטאו מעט שישים האדם תועבת ה', אין ראוי להתקרב אליו. אמר בזה הענין רב נחמן בר יצחק לא מיניה ולא מקצתיה, ומי זוטרא מאי דכתיב כי תועבת ה' כל גבה לב. עכ"ל. וכן פסק במשנה תורה (פ"ב ה"ג) וז"ל, ועוד אמרו בשמתא דאית ביה גסות הרוח ואפילו מקצתה. עכ"ל. ואילו היו לפנינו רק דבריו שבמשנה תורה, היינו אומרים כי ענין שמינית שבשמינית ושהלכה שאפי' זה אסור, היינו שמי שאין בו שום דבר מגאוה אפי' שמינית שבשמינית, הרי הוא ענו, והענוה היא המחוייבת [ולא שפלות הרוח שהיא קצה אחרון] וכמו שכתב קודם הרמב"ם שהענוה היא הבינונית והאמצע. ברם שאני ת"ח שמותרת לו קצת גאוה שהיא שמינית שבשמינית, דהיינו שיתנהג שלא בענוה לגמרי, אלא יאחוז מעט מן הגאוה שיעור שמינית שבשמינית. וקמ"ל דהלכה שגם זה אסור, וגם ת"ח אסור לו שמינית שבשמינית, והכל יבא יחדיו. וכן משמע שלמד המאירי במאמר התשובה (עמ' 135) את ביאור השמינית שבשמינית, שהדיון הוא כלפי הגאוה ולא כלפי שפלות הרוח. ברם בפירוש המשניות (אבות ד,ד) פירש ששמינית שבשמינית היינו הקצה האחרון של שפלות הרוח [ולא ענוה כאשר סברנו] ושזה חיוב, וכמו שאמרו בשמתא מאן דאית ביה. ושמתא הלא אינה חסידות. וא"כ סותר את ביאורנו הנ"ל, דמש"כ הרמב"ם לתפוס קצה אחרון בגאוה היינו חסידות. וכאן חזינן דהוא חיוב גמור והעובר על כך הוא בשמתא.

ו. ועל כן נראה מכח ההכרח, דמש"כ בשמתא אינו באמת שאיסור יש בדבר והוא בשמתא, אלא דהוי חסידות. והעדים על כך הם מש"כ הרמב"ם בריש הענין שם (אבות פ"ד מ"ד המובא באות קודמת) וכל כה"ג הוי חסידות וכנ"ל (אות ד). ועוד דגם כאן כתב כל ענין זה בלשון "ראוי" ולא בל' חובה, מדכתב אבל רב נחמן פסק ואמר שאין ראוי שיהיה לאדם ממנה ר"ל מן הגאוה לא חלק גדול ולא חלק קטן, מפני שאין חטאו מעט שישים האדם תועבת ה'. [ר"ל שגאוה היא תועבת ה' מדכתיב תועבת ה' כל גבה לב, ואחר דעסקינן בתועבת ה' שדבר זה אינו חטא קטן אלא גדול, על כן לא יחזיק בה כלל] אין ראוי להתקרב אליו. אמר בזה הענין רב נחמן בר יצחק לא מיניה ולא מקצתיה. עכ"ל. דהיינו שכל זה הוא גדר לגאוה, ועל כן אין ראוי אפי' להתקרב לגדר הגאוה, ויתרחק כמטחוי קשת ממנה. וכן במשנה תורה (שם פ"ב ה"ג) ממשיך וכותב, וה"ה לענין כעס. ולא כתבו שם בלשון אסור אלא בלשון ראוי, אלמא דאינו חיוב כי אם חסידות, דכתב וז"ל, וכן הכעס מדה רעה היא עד למאד, וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר. עכ"ל. ותנאי דמסייעי המה סיעת הראשונים הבאים לקמן (אות יא) שדין זה אינו חיוב גמור, כי אם לכתחילה ולא לעיכובא. ושם הבאנו שכן למדו בדברי הרמב"ם הרשב"ץ ורבינו יונה ושבילי האמונה, והרי לנו סיעת ראשונים אשר לומדים כדברינו ברמב"ם.

וכן ראיתי שכתב לבאר כדברינו בספר בן ידיד (שם) להדיא לענין מה שכתב הרמב"ם "שמתא" ו"אסור" דהוי חסידות וזת"ד, דמהדין סגי ללכת בדרך הבינונית אף למדות הכעס והגאוה בין מד"ת בין מד"ס, וחסידות יתרחק מעט לצדדים וכמבואר בשמונה פרקים. ומש"כ הרמב"ם בפ"ב "אסור" היינו חסידות גדולה, ועל כן מטי ראיה ממשה שנאמר בו מאד מאד דהוי חסידות גדולה, דאם מן הדין מה שיבחו. וכן הוא בראיתו מסוטה (ה ע"א) בשמתא מאן דאית ביה וכו', דכיון שכ"כ חמירא הגאוה צריך לפחות עד קצה האחרון. וזהו נמי כוונתו לענין הכעס. וסיים ואמר, לפיכך ציוו להתרחק מן הכעס (בפ"ב) דאף שמן הדין שרי על דבר גדול שראוי לכעוס וכפי שמצינו במשה, אך כיון שחמיר כ"כ הכעס צריך שלא יכעוס כלל. ולהטיל אימה יראה עצמו כאילו כועס ולא יכעס. עכת"ד. וכ"כ הרד"ע (הובא בספר הליקוטים שבסוף רמב"ם פרנקל) ליישב את הסתירה ברמב"ם, שאנו כופין אותו ומיעצין לנהוג בבינונית בכל המדות גם בגאוה וכעס, אלא שבשנים אלו הוא מעצמו דרך חסידות לו להתרחק מהם עד הקצה, מפני ההיזק הגדול הנמצא בהן, ואסור לו לנהוג בבינונית, אע"פ שמדרך החכמה היה די לו. עכת"ד. [ולא הבנתי סיום דבריו שכתב "אסור" אחר שפתח דהוי דרך חסידות. וגם מסיים שדרך חכמה די בבינונית. וכנראה היינו אסור על דרך חסידות, וכפי שכתבנו שהלשון אסור פעמים נופל על חסידות.]

ז. ועתה אינה ה' לידי דרך מקרה [נוטריקון רק מה'] ספר ארח מישרים והוא ספר נפלא ביותר שו"ע המדות ושם (סימן ז ס"ק כו) עמד על דברי הרמב"ם הנ"ל וביארו כדברינו ובתוספת מועטה ונפלאה שמאירה את מה שנתקשנו, במילה אסור, ובמש"כ הרמב"ם (פ"ב ה"ב) שאחר הרפואה יחזור לאמצע גם בגאוה. [ואולם הוא הרכיב בדבריו גם פירוש נוסף וכדלקמן (אות ח), ואנו מביאים אותו להשלים פירושנו, עם תוספות שמסתדרים לדרכנו] שבכל המדות הממוצע משובח, והחסידות להטות מעט כדי להחזיק באמצע. אך בגאוה אף שבאמת האמצע הוא המשובח, אך לרוב קושיה [וכמש"כ הארחות צדיקים (שער הגאוה) שהיא פתח לרעות רבות, ולא ראינו כזאת לרעה בכל המדות. וכ"כ בספר כד הקמח (ערך גאוה) שהיא הקשה שבכל המדות. וע"ע בשערי תשובה (שער ג אות לד) דהגאוה מן העבירות החמורות המאבדות ומכלות את הנפש. ועוד ראשונים רבים שהובאו לעיל (סעיף ב) כתבו כן.] הרי שאי אפשר להחזיק בה, ועל כן "אסור" לנהוג בה בבינוניות, אלא חובה להטות עצמו מעט מהבינוניות. וחסידות בה היא לתפוס קצה אחרון לגמרי. ומש"כ הרמב"ם (בפרק א) שאם נתרחק עד האמצע בלבד ויהיה עניו נקרא חכם, וכן מש"כ הרמב"ם (פ"ב ה"ב) שישוב בגאוה לדרך האמצע, היינו למי שבאמת באמצע, ויוכל להשאר בה, אך המציאות שכדי שיהיה באמצע במדה זו, יוצרך שיטה עצמו מעט לצד השפלות, דהיינו יטה עצמו מעט מהבינוניות. וכדביאר בפ"ב (ה"ג) שאסור לנהוג בבינוניות וכנ"ל. ודפח"ח. ויש להוסיף דמש"כ בפ"ב (ה"ג) ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בבינונית אלא יתרחק עד הקצה האחר והוא גובה הלב. היינו בינונית הוא איסור, כי בעינן שיטה מעט. אך כאן משמיענו דרך חסידות שיטה עד הקצה, והמילה אסור לא קאי נמי אסיפא. ואלו ראיותיו שם ממשה רבינו שנאמר בו מאד מאד, וממתני' דאבות, שהכל הוא בתורת חסידות. ועל כן בהמשך גבי כעס כתב, וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר. ע"כ. דהיינו ראוי ואינו חיוב. וגם לדרך זו על כרחך בנוסף לדחוק דמש"כ בשמתא היינו חסידות.

(((סיכום)))

וזאת יוצא, כי החיוב הוא האמצע, דהיינו להיות ענו. וזה א"א (במדה זו) רק אם יטה עצמו מעט לצד השפלות, ועל כן אסור להיות רק באמצע, אלא חובה להטות עצמו מעט לשפלות. והחסידים תפסו קצה אחרון של שפלות, לרוב קושי מדת הגאוה.

(((חסידות לתפוס קצה ביחסו לבריות, ובליבו הוא חיוב)))

ח. בדרך אחרת דרך בספר תוספת אהבה (שעל היראים סימן יא אות כב) וכתב לבאר את הרמב"ם שיש שני גדרים, ענוה ושפלות. ענוה צריך בה אמצע, כי לפעמים יש לנהוג בגבהות, כגון מה שאמרו ח"זל זרוק מרה בתלמידים. וגדר מדה זו היא התנהגותו ביחס לעולם, ולא בלבבו, ובזה יש לילך בבינונית. ויש שפלות רוח שבה יש לתפוס קצה אחרון, והיא בלב שבאמת יסבור שכולם מעליו, ובזה חיוב לתפוס קצה אחרון. ועל כך כתב בפ"ב (ה"ג) "אסור", דמיירי כלפי הלב. וענוה יש בה דרך חסידות והיא שלא להשתמש בגבהות אף ביחס לעולם כהלל הזקן. ועל כן הענו נקרא חכם, כי צריך חכמה מתי להיות עניו, ומתי להשתמש בגבהות. וסיים וזה ברור בכוונת הרמב"ם. ולדרכו זו אתי שפיר פירוש המשניות, דבשמתא מאן דאית ביה אפי' שמינית שבשמינית, דבלב אפי' כל שהוא אסור. וכן אתי שפיר ל' הרמב"ם (פ"ב ה"ג) שכתב "אסור". ותנא דמסייע הם הראשונים דלקמן (סימן זה סעיף ה) דמחולק בין חיצוניות הלבוש לפנימיות. שוב ראיתי שכ"כ בדומה לישב בספר נימוקי מהרא"י (הובא בספר הליקוטים שבסוף רמב"ם פרנקל על פ"ב ה"ג) לחלק בין הנפש לבין המעשים, שבמעשים ממוצע, ובנפש חיוב לתפוס קצה אחרון. וכ"כ בספר ארח מישרים (פרק ז אות כו) והוסיף וחיזק זאת כי הרמב"ם (פ"ב ה"א) כותב דרך רפואה שילבש בגדים בזוים עד שיעקר גובה הלב ממנו ויחזור לאמצע. ומש"כ שיחזור לאמצע, היינו ממה שכתב בתחילה שיפרוש לצורך הרפואה וילבש בגדים בזוים, ויחזור לאמצע היינו שילבש בגדים בינונים, וא"כ האמצע קאי על בגדים, ולא על הלב. דהיינו מש"כ ילבש בגדים בזויים עד שיעקור גובה הלב ממנו ויחזור לדרך האמצעית. ע"כ. היינו יעקור גובה הלב לחלוטין, ויחזור לאמצע בלבוש ולא בלב, שכלפי הלב יבאר בה"ג שאסור שיהיה כלום ממנו. ושוב ראיתי שכן כתב ליישב הרה"ג יוסף קאפח במשנה תורה בהערותיו על הרמב"ם (דעות פ"ב אות ז שבההדרתו) דתפס כמהרא"י. ועוד הוא לו הכי (אות טו) לענין הכעס.

איברא דעדיין לא הבנתי כי הרמב"ם בפ"א (ה"ה) דמיירי בחסידות לפירוש התוספת אהבה מיירי בענוה ולא בשפלות רוח וכתב, כיצד, מי שיתרחק מגובה הלב עד הקצה האחרון ויהיה שפל רוח ביותר נקרא חסיד. עכ"ל. הרי שקורא לכך שפל רוח. ולביאורו אין זה שפל רוח, כי שפל רוח הוא בלב, וכאן לביאורו מיירי כלפי העולם. ועוד תקשי מדהוכחנו מפירושו לאבות (ד,ד) דכתב להדיא דלתפוס קצה השפלות המה לחסידים. ולדרכו השפלות שהיא בלב היא חיוב גמור. ועוד תקשי דלביאורו יוצא דבר התמוה לכאורה טובא, שמדת הענוה היא מדה מגונה שאסור ללכת בה, וחובה ללכת בקצה השני והיא שפלות. וזה תמוה מאוד לומר שהענוה אסורה, ולא טובה. וצ"ע. [ואולם באמת ברמב"ם בפירוש המשניות (אבות ד,ד) כתב שלא יהיה עניו, אלא בקצה השני, והיא השפלות. אך הקושיא הנ"ל בעינה, איך יתכן שענוה אסורה. ולדרכנו לעיל שיש לחלק בין חסידות לדין אתי שפיר, שדבריו כאן באו על דרך חסידות, ואה"נ האמצע שפיר.] ונ"מ בין דרכנו לדרכו, אם בלב מחוייב להיות שפל עד הקצה השני, או שזו חסידות, דלביאורנו חסידות. וגם לביאורם יש להוסיף את דברינו שבאו לעיל (אות ז) דבכל המדות האמצע הוא דין, וחסידות היא להטות מעט לצד הקשה שבמדה זו.

שוב ראיתי ספר אורח מישרים (פרק ז אות כו) שהרכיב את שני הדברים יחדיו, גם את החילוק בין דין לחסידות, וגם את החילוק בין שפלות שבלב לשפלות חיצונית. דהיינו דנקט מדנפשיה לחלק כתוספת אהבה הנ"ל בין שפלות בלב לחיצונית, ובזה ישב את מה שבפ"ב ה"ב כתב הרמב"ם שאחר הרפואה ישוב לאמצע, דקאי אחיצוניות, ובפנימיות אסורה האמצע, ובשמתא מאן דאית ביה אפילו שמינית שבשמינית. אלא דשוב הוקשה לו קושיתנו הנ"ל מפ"א ה"ב דמיירי על שפלות שבלב ואפ"ה כתב שילך באמצע. ועל כן הוסיף על כך את החילוק בין דין לחסידות, וכפי שהבאנו את דבריו לעיל (אות ה), ולכן מש"כ בפ"א ה"ה שילך באמצע, אף דמיירי כלפי הלב, היינו למי שבאמת ילך באמצע, אך זה לא מצוי, ועל כן חובה להטות עצמו מהאמצע, וחסידות להטות עצמו לקצה האחרון. ולפי"ז מש"כ אסור ובשמתא היינו לאו דוקא. והרי זה לדינא יוצא ממש כדברינו [כי גם אנו מודים שבלבוש החיצוני אסור להיות שפל וכדלקמן (סעיף ה).] ורק השאלה איך לבאר את דברי הרמב"ם בפ"ב ה"ב באומרו שישוב לאמצע אחר הרפואה, האם קאי אחיצוניות, או אעיקר הדין דשרי לשוב לאמצע.

(((חילוק בין דאורייתא דסגי בינונית לבין מדרבנן שחייבו קצה)))

ט. והלום ראיתי ביאור שלישי בדעת הרמב"ם והוא ספר סדר משנה (הל' דעות פ"א) דמדאורייתא בגאוה צריך ללכת בבינונית, שהרי בהיותו עניו שוב לא שוכח את ה', ויצא יד"ח האי קרא דכתיב פן תשכח ואינו שוכח. וכל המקראות הם רק שלא להתגאות ולא יותר. ברם רבנן חייבו להיות שפל, ויליף לה מדאמרו ח"זל בשמתא וכו'. ובפ"א לימדנו הרמב"ם דין תורה וכדיליף לה התם מקרא דוהלכת בדרכיו, ועל כן שם כתב שהממוצע נקרא חכם וצדיק. ובפרק ב כתב "אסור", שכן דרכו של הרמב"ם לבאר תחילה דין תורה ואח"כ דרבנן, ע' בהקדמת ה"ה (הל' שבת). עכת"ד. וכן דרך בדרך זו מדנפשיה לחלק בין דין תורה לשל דרבנן בספר עבודת המלך (דעות פ"ב ה"ג) דהקשה אחר דנפיק ליה מדכתיב והלכת בדרכיו, לשם מה עוד פסוקים לאסור גאוה כל מר כדאית ליה בראשונים [וכנ"ל בריש אמיר (סימן זה סעיף א)]. ולהרמב"ם שאין מצות עשה דענוה רק מדרבנן, תקשי טפי לשם מה הוצרכו ח"זל לחדש דין ואיסור מיוחד בגאוה, ולא סגי להו בקרא דוהלכת בדרכיו. וביאר שבפ"א מיירי הרמב"ם משום והלכת בדרכיו, ועל כן הבינונית עיקר אף לענין גאוה. אבל אמרו חכמים שבגאוה ילך בקצה ולא באמצע וזהו מש"כ בפ"ב. ומש"כ בפ"ב (ה"ב) שיחזור לדרך אמצעי וילך בה כל ימי חייו, לאו דוקא. אלא דדרך הרפואה כדי שיעקר גובה הלב כל כך עד שיהיה בטוח שאפי' כשיחזור לאמצע ילך בה כל ימיו. ופשוט. ולכן דייק הרמב"ם לכתוב בגאוה "אסור" בפ"ב (ה"ג), ובכעס (שם) לא כתב כן. שכן הגאוה הוא איסור חכמים, משא"כ הכעס זהו רק מדת חכמים להתרחק עד קצה אחרון. עכת"ד. ושוב ראיתי שכן הביא הרה"ג יוסף קאפח (בהערותיו על הרמב"ם דעות פרק ב אות יג שבההדרתו) דיש לחלק בין דין תורה לדרבנן. ע"כ. ויש לסייעם מלשון הרמב"ם (פ"ב ה"ג) דכתב, ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית וכו', ולפיכך צוו חכמים מאד מאד הוי שפל רוח. עכ"ל. ואי ד"ת הוא, מהו הל' צוו חכמים, והוא ציווי תורה.

ברם תקשי על שיטתייהו לחלק בין דין תורה לדרבנן שהרמב"ם בפ"א (ה"ד) כתב לפיכך ציוו חכמים שילך באמצעים, כיצד לא יהיה בעל חמה אלא בינוני. עכ"ל. ולהדיא דמיירי גם בחיוב מדרבנן על כל המדות. ועוד תקשי דשם (ה"ה) כתב, שהחסידים מטים עצמם. ובגאוה כתב שהחסידים תופסים קצה, ומי שבינוני ענו. ע"ש. הרי שמדובר על פועלם של אנשים החסידים ושאינם חסידים שיקראו ענוים, ולא על דין תורה גרידא, אלא כלפי הלכה למעשה. וכן הוא בשמונה פרקים (פ"ד) שביאר ענין החסידים שלא היו מניחים הממוצע, אלא נוטים אל האיסור או ההיתר כל מדה לפי ענינה על דרך סייג ושמירה, וביאר כל מיני מדות. ועוד כתב "ומן הענוה לצד שפלות הרוח מעט". עכ"ל. הרי להדיא שכן עושים למעשה החסידים בענין הענוה, ואין חיוב מדרבנן לתפוס קצה. ועוד בפ"ב ה"ב כתב הלכה למעשה דרך רפואה, ושאחריה ישוב לאמצע, וילך בה כל ימיו. ע"כ. ולהדיא שכן יעשה למעשה. ושוב אינה ה' לידי רמב"ם מהדורת הרה"ג קאפח ושם (פ"ב אות יד) דחה גם הוא את דברי עבודת המלך, מדכתב הרמב"ם (פ"ב ריש הל' ג) ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית וכו'. ולדעת עבודת המלך קאי אגאוה בלבד, דהלא כתב הרמב"ם אסור. וזה אינו נכון לשיטתו בכעס, רק מדת חכמים היא, וא"כ לא יצדק הלשון דעות. ונראה ברור דאיסור קאי אתרווייהו, גובה הלב, וכעס. עכת"ד. וע"ע לקמן (סוף אות יד).

(((דעות הראשונים שהקצה מחוייב)))

י. ועתה נראה דעותיהם של שאר הראשונים, ותחילה נביא את הסוברים שהוא חיוב לתפוס קצה של שפלות. דהנה כתב הרא"ש בארחות חיים (בריש הספר) וז"ל, להתרחק מן הגאוה תכלית הריחוק. וכן מן החנופות. וכן מן השקר והכזב. וכן מן הליצנות. וכן מן הרכילות. וכן מן הכעס. עכ"ל. [וביום ג (סעיף מג) כתב, פלס במעגל רגליך, לישר עצמך בדרך בינוני, במאכל, ובמשתה, ובכל מדותיך. ואל תט ימין ושמאל, ובדבורך. ע"כ.] הרי שבכעס וגאוה ס"ל שיתרחק עד הקצה האחרון. ועוד כתב הכי (אות סו) אל תתגאה על הבריות ותהיה שפל רוח, וכעפר שהכל דשין בו. עכ"ל. והרי שקצה השפלות בעינן. וכ"כ בספר ארחות צדיקים (שער הענוה ד"ה ומה היא) וז"ל, והאדם חייב בה בכל עת ובכל זמן, להיות נבזה בעיניו, ושפל רוח, ורך הלבב, ורוח נשברה. עכ"ל. וכן הוא בספר מנורת המאור (נר שביעי פרק ראשון) וז"ל, ואע"פ שבכל המדות הטובות טובה הממוצעת בין שתי הקצוות, אבל המדה זו אינה כן, לא יאחז בה אדם ולא מקצתה, כמו שאמרו בפרקא קמא דסוטה (ה ע"א) אמר רב נחמן לא מינה ולא מקצתה, מי זוטר מאי דכתיב תועבת ה' כל גבה לב. ולהרחיק לאדם משמץ החטא הזה אמרו בפרק רביעי דאבות (משנה ד) רבי לויטס איש יבנה אומר מאוד מאוד הוי שפל רוח שתקות אנוש רמה. רוצה לומר שיטה מאוד מאוד לשפלות הרוח לגמרי עד קצה האחרון, כדי שלא ישאר בנפשו מקום לגאוה כלל. עכ"ל. וכן הוא לו עוד (נר ז פרק ד בעשירי) וז"ל, שבכל המדות יש לו לאדם להנהיג את עצמו בקו האמצעי, חוץ ממדת הענוה שיש לו לאדם להנהיג את עצמו בקו האחרון, כך שלא יהיה לו גאוה כלל. עכ"ל. וכן מבואר ברבינו עובדיה מברטנורא (אבות ד,ד) שחיוב לתפוס קצה. ע"ש. וכן דעת הגאון רבי שמואל בנבנשתי בספר אורך ימים (נדפס בשנת ש"ך פרק שלישי) וז"ל, בכל המדות ילך האדם בדרך הבינוני, ובענוה יבחר לו הקצה האחרון. עכ"ל. וכ"כ בספר קיצור שו"ע (סימן כט סעיף ג) אך הגאוה היא מדה רעה מאד, ואסור לאדם לנהוג בה אפי' במיעוט, אלא ירגיל את עצמו להיות שפל רוח, כמו שצוו חכמינו זכרונם לברכה מאד מאד הוי שפל רוח. עכ"ל. וכ"כ המשנה ברורה (סי' קנו ס"ק א) האדם צריך להיות בדרך המיצוע וכו', וכן בכל המדות. רק הגאוה והכעס יתרחק מהם עד הקצה האחרון, וכמו שאמר התנא, מאד הוי שפל רוח. עכ"ל. ועתה ראיתי שכ"כ גם בספר כף החיים (סימן קלא ס"ק ט) בשם מהרח"ו בשער רוח הקודש (דף ט ע"ב) וז"ל, גם יתרחק בתכלית האחרון מן הגאוה והכעס והקפדה וליצנות ולשון הרע, ואפילו אם יש לו סיבה גדולה להקפיד, לא יקפיד. עכ"ל.

(((ראשונים שצריך קצה)))

יא. ומאידך נמצאו ראשונים הסוברים שהדין להיות שפל אינו בגדר חיוב אלא בגדר דבר הצריך, ולשון צריך היא לכתחילה ולא לעיכובא [כמבואר בשד"ח (מערכת צ אות ה) ובספר טהרת הבית (ח"ב עמ' רפו) ובשו"ת נחלת לוי (ח"ב סימן ו אות א).] דהנה במגן אבות לרשב"ץ (פרק ד משנה ד) בשם הרמב"ם כתב הכי, אבל במדה זו שהיא מדת הגאוה צריך לו שיטה אל מדת הענוה, שהיא הפך לגאוה, מאד מאד יזהר שלא תשאר בו אפילו מדה קטנה ממדת הגאוה. עכ"ל. והרי שכתב צריך, וגם גילה להדיא שכוונתו לזהירות ולא לחיוב, כמו שסיים מאד יזהר. וכן הוא בדברי רבינו יונה בפירוש המשניות לאבות (פרק ד משנה ד) שהביא את פירוש הרמב"ם ונקיט כוותיה להלכה, שהקו האמצעי בכל המדות הוא המשובח, אבל במדה זו של גסות הרוח, צריך להתרחק ממנה עד הקצה האחרון, שאין לך מדה קשה ממנה וכו'. והרי שנקט לשון צריך ולא חיוב. וכ"כ בשבילי האמונה לנכד הרא"ש (נתיב ז ד"ה כתב הר"מ עמ' שלד) בשם הרמב"ם וז"ל, ואולם במדת הגאוה צריך כל אדם להתרחק ממנה אפילו מן הקצה הראשון בתכלית, לפי שנאמר תועבת ה' כל גבה לב. ולכן אמר התנא מאד מאד הוי שפל רוח, כי איך יגבה האדם שעבר דרך מעבר השתן פעמים שלש, ותחילתו טפה סרוחה, והיום כאן ומחר בקבר לרמה ולתולעה. וכ"כ להדיא רבינו בחיי בפירושו לאבות (פ"ד מ"ד) וז"ל, יזהיר החכם במוסר הזה שיהיה אדם שפל רוח, והכוונה יטה עצמו אל צד השפלות שהוא הקצה האחרון. לא שיעמוד בקצה האחרון ממש, אלא שיצא מן המיצוע שהיא הענוה, ושיטה לצד השפלות. לפי שכל המדות יש להם שתי קצוות, ויש ביניהם אמצעי, והכתוב הזהיר את האדם שיעמוד בכל המדות בדרך המיצוע, הוא שאמר פלס מעגל רגליך וכל דרכיך יכונו. אבל במדת הגאוה הזהירנו להתרחק ממנה הרבה, ואין ראוי לנו שנעמוד במיצוע, שהרי הגאוה בקצה הראשון והשפלות בקצה האחרון והענוה היא המיצוע, כי היא מדה ממוצעת בין הגאוה והשפלות, ואלו היה אדם עומד על המיצוע שהיא ענוה, יש להתפחד פן יתקרב לגבול הגאוה שהיא תועבת ה', ומטעם זה אמר מאוד מאוד הוי שפל רוח, כלומר התקרב לצד השפלות וצא מן המיצוע שהוא הענוה, ולא יספיק לך שתשאר במיצוע, כי כל מה שתתקרב לצד השפלות תתרחק מגבול הגאוה. וזהו שכפל מאוד מאוד, שתתרחק עוד מן המיצוע, ותטה לצד השפלות, לא שתעמוד בקצה האחרון של שפלות, כי יהיה מרמס לכל ומדרך כף רגל, ולא יהיו לו מעלות כלל. וכן מצינו במשה רבינו והאיש משה עניו מאוד, הוצרך הכתוב להוסיף מאוד, לבאר שלא רצה משה להשאר על המיצוע בלבד שהיא הענוה, אך נטה עוד מן המיצוע לצד השפלות, וכבר הזכרתי מזה בתחלת פרק שני. עכ"ל. ולהדיא דס"ל כאמור, שמן הדין האמצע הוא הנכון אף בגאוה, ברם לרוע מדתה הרי אם יעמוד באמצע בקל יפול ויסור מן האמצע אל הגאוה. ועל כן ציוו להתרחק מן המיצוע, ולהטות עצמו אל השפלות, אך לא לתפוס שפלות. [ומעתה מש"כ בספרו כד הקמח (ערך גאוה דף כ ע"ב ד"ה ודבר ידוע) וז"ל, ודבר ידוע כי מדת הגאוה בקצה האחר ומדת השפלות בקצה השני, ומי שמתנהג כענין הבינוני ועומד על המיצוע יקרא ענוה. כי לשון ענוה בלשוננו הוא המדה הממוצעת בין הגאוה והשפלות. וידוע כי כל המדות כלן ראוי לו לאדם שיבור דרך בינוני בהם ויעמוד על המיצוע. וע"ז הזכיר שלמה ע"ה (משלי ד) פלס מעגל רגליך, יזהיר שישקול אדם כל פעולותיו ושילך על המיצוע בכל מדותיו כפלס הזה, שלשון הזה עומד במיצוע ואינו נוטה לכאן ולכאן, ואז יהיו כל עניניו נכונים. אבל במדת הגאוה אנו מוזהרין שלא יספיק לנו שנעמוד על המיצוע, כדי שנברח ממדת הגאוה העומדת בקצה הראשון, ושנתרחק עוד מן המיצוע ונעתיק עצמנו אל מדת השפלות העומדת בקצה האחרון וכו'. עכ"ל. אין סתירה, וכוונתו בסיום דבריו באומרו שנעתיק עצמנו אל מדת השפלות, היינו להטות אליה, ולא לתופסה, וכמו שכתב בפירושו לאבות כלשון הנ"ל ממש, וממשיך ומבאר שכוונתו כאמור.] וכ"כ בשו"ת בנימין זאב (סי' רמז ד"ה ומ"מ) ודרך הישר ליראי ה' ולחושבי שמו להתרחק ממנו בכל מכל, ולהחזיק במדת הענוה להיותו ענו מאד ושפל ברך וכו'. עכ"ל. והרי כתב ליראי ה' ולחושבי שמו, אלמא דהוא חסידות. וכן ממשיך שם וכותב, ומגודל חסרון מדת הגאוה אצל החסידים, רחקו ממנה עד הקצה האחרון, ונטו אל השפלות, שלא ישאר מקום לגאוה כלל. וכ"כ בספר שו"ע הרב (סי' קנה סס"א) וזהו כלל לכל המדות שבאדם, חוץ מן הגאוה והכעס, שבהם אין ראוי לילך במדה בינונית, אלא להתרחק מגובה הלב והכעס עד קצה האחרון. וכמו שאמרו חכמים מאד מאד הוי שפל רוח. עכ"ל. וכ"כ עוד הכי (סי' קנו ס"ג). והרי שהוא בגדר הראוי, ולא בתורת חיוב. וכ"כ בספר הברית (ח"ב מאמר ב פרק ו) כי בענוה וכעס צריך האדם להחזיק בקצה האחרון תמיד כל ימי חייו, והם השפלות, ולמנוע מן הכעס. עכ"ל. וכ"כ בספר אות זכרון לגאון רבי אברהם קלוגר (עמ' טז) בשם אביו הגאון ר"ש קלוגר, שבכל המדות ילך באמצע, למעט גאוה צריך לילך בקצה האחרון, להיות עניו ביותר. ועל פי זה ביאר מדרש פליאה ע"ש. וכ"כ בספר ערוך השלחן (או"ח סי' קנו סעיף ה) וז"ל, בגאוה ראוי להתרחק עד הקצה האחרון, מפני שהיא מאוסה מאד. עכ"ל. והרי ראוי ואינו חיוב. וע"ע בערוך לנר (נדה דף לא ע"א ד"ה ולד).

וחזינן דבפלוגתא שנוי דין זה האם חיוב לתפוס קצה או שהוא דבר הראוי והצריך. וכיון שהיא פלוגתא במילתא דרבנן, כי אף למחייבים, חיוב התורה הוא ללכת באמצע, ומדרבנן לפי חומרת מדת הגאוה, צוו ללכת בקצה השני, וכמפורש ברמב"ם (דעות פ"ב ה"ג) וז"ל, ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית, אלא יתרחק עד הקצה האחר, והוא גובה הלב וכו' ולפיכך צוו חכמים מאד מאד הוי שפל רוח וכו'. וכן הוא להדיא במנורת המאור (נר שביעי פרק ראשון) הנ"ל דכתב, ולהרחיק לאדם משמץ עבירה אמרו מאד מאוד וכו', וקאי על השמתא מאן דאית ביה אפי' שמינית שבשמינית. והרי שהיא הרחקה דרבנן. וכן מבואר בפוסקים הנזכרים לעיל (אות ז, וגם באות ו) קחנו משם. ולפיכך דהוי פלוגתא במילתא דרבנן, נראה עיקר להקל, שלתפוס את שפלות הרוח [שבלב כי בלבוש אין לתפוס שפלות וכדלקמן בע"ה] הוא בגדר דבר הצריך, ולא בגדר חיוב.

(((השפלות מה היא)))

יב. כתב הרמב"ם בפירוש המשניות אבות (פרק ד משנה ד) והנה ראיתי בספר מספרי המדות שנשאל לא' מן החשובים החסידים, ונאמר לו איזה יום הוא ששמחת בו מכל ימיך. אמר, יום שהייתי הולך בספינה, והיה מקומי בפחות שבמקומות הספינה בין חבילות הבגדים. והיו בספינה סוחרים ובעלי ממון, ואני הייתי שוכב במקומי, ואחד מאנשי הספינה קם להשתין, ואהי נקל בעיניו ונבזה, שהייתי שפל בעיניו מאד. עד שגילה ערותו והשתין עלי. ותמהתי מהתחזק תכונת העזות בנפשו. וחי השם לא כאבה נפשי למעשהו כלל, ולא התעורר ממני כחי. ושמחתי שמחה גדולה כשהגעתי לגבול שלא יכאיבני בזוי החסר ההוא, ולא הרגישה נפשי אליו. ואין ספק שזאת תכלית שפלות הרוח, עד שיתרחק מן הגאוה. עכ"ל. והרי לנו שתכלית שפלות הרוח שלא יצטער וק"ו שלא יפגע משום אדם, ואם פגע בו והעליבו ואפי' בחמורה שבבזיונות, לא ירגיש דבר. והיא באמת דרגה גבוהה עד מאוד. וכן כתבו עוד רבים מעשה זה, להראות את השפלות אשר צריך להגיע אליה. שכ"כ עוד הרמב"ם בשו"ת הרמב"ם (ווארשה עמ' 8) והרשב"ץ במגן אבות (פ"ד מ"ד) ושכ"כ בספר חובות הלבבות. ע"כ. וכ"כ בספר מנורת המאור (נר ז כלל א סוף ח"ב) ובשו"ת בנימין זאב (סי' רמז) ובשו"ת אג"מ (חו"מ ח"ב סי' סו ד"ה ולכן) ועוד רבים. וכן מפורש ברבינו יונה בפירוש המשניות לאבות (ד,ד) דנקיט ואזיל בשיטת הרמב"ם וסיים שכן הלכה שהשפלות היא עד כדי כך עד שיבזוהו בני אדם, ע"ש.

ואולם בספר כד הקמח (ערך גאוה ד"ה אין מדת) כתב על השפלות, אך אין ענינה שינבל עצמו בענינים הראוים, או שיבזוהו בני אדם ולא יחוש עליהם. כי האדם חביב שנברא בצלם, ראוי הוא שיחוש על כבוד עצמו, ועל מעלת נפשו השכלית. וכ"ש אם הוא ת"ח. עכת"ד. והרי שסובר שאם בזוהו אינו צריך שלא להרגיש, אלא אדרבה עליו להרגיש, כי שפלות אינה ביזיון.}

(((חיוב לשלם)))

ד. החיוב להשיג מדה זו כפי הגדרים הנזכרים לעיל, ואשר יבואו להלן בעזר אל, הם לאדם השלם. אולם לרוב העם, שרחוקים הם ממדה זו כמטחוי קשת, חיובם הוא לפעול ולטרוח כדי להגיע לידי תכלית מדה זו. דהיינו לא תהיה תביעה על אדם רגיל (כפי רוב רובו של העולם) למה לא הגעת לידי תכלית שפלות הנפש, כי אם התביעה עליו תהיה למה לא חישבת דרכך, למה לא טרחת ופעלת כדי להשיג מדה זו.

ד. וכאשר מבואר לעיל (שער המדות חלק ההלכה סעיף ו).

(((שפלות בנפש לא בגוף ורפואת המדה)))

ה. אף על פי שאמרנו שצריך להיות שפל, הדברים אמורים כלפי ליבו של האדם, שיחוש שפל ביחס לבני האדם, אך לא שמראהו יהיה שפל ובזוי. ועל כן לא ילבש בגדים בזויים ומלוכלכים וכדומה, אלא ילבש בגדים פשוטים ונקים. וכן כל שאר צרכיו הגשמיים דירה רהיטים וכדומה, לא יהיו של פאר והדר אלא פשוטים ונקים, ומאידך גם לא יהיו מבוזים שבורים ומלוכלכים. ועוד כלול בכך שלא יהיה שפל בהתנהגות לעשות פחיתויות ומדות נמאסות, שלא ישב עם זוללים, וינשק ידי עם הארץ, או יתן לו קדימה, או שישרתהו בלא צורך וכדומה.

במה דברים אמורים במי שהולך בדרכי הענוה, או קרוב אליה, פעם למעלה ופעם למטה. אולם מי שחולה בחולי הגאוה, ותדיר הוא גאה, וכל מעשיו אומרים כבוד, הרי שדרך רפואתו היא שיקצין עצמו תקופה ארוכה לצד השני, וינהג בשפלות מוחלטת גם בנפש וגם בגוף, וישב למטה מן הכל, וילבש בלויי סחבות המבזים את לובשיהם, וכיוצא בדברים אלו, עד שיעקר גובה הלב ממנו, ואז שוב יחזור אל הדרכים הנזכרים הם דרכי הענוה, וילך בהם כל ימיו. וראה בזה ביתר פירוט להלן (בסוף מוסר הגאוה), ולעיל (שער המדות חלק ההלכה סעיף ד).

{(((שפלות הגוף)))

ה. א. כתב הרמב"ם (דעות רפ"ג) שמא יאמר אדם הואיל והתאוה והכבוד וכיוצא בהן דרך רעה הן, ומוציאין את האדם מן העולם, אפרוש מהן ביותר, ואתרחק לצד האחרון, עד שלא יאכל ולא ישתה יין, ולא ישא אשה, ולא ישב בדירה נאה, ולא ילבש מלבוש נאה אלא השק והצמר הקשה וכיוצא בהן, כגון כומרי אדום. גם זו דרך רעה היא, ואסור לילך בה. המהלך בדרך זו נקרא חוטא. הרי הוא אומר בנזיר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש. אמרו חכמים, ומה אם נזיר שלא פירש אלא מן היין צריך כפרה, המונע עצמו מכל דבר, על אחת כמה וכמה. עכ"ל. והרי לנו שאף שאסור ללבוש מלבושי כבוד, ולדור בדירת פאר, ולרכוש רהיטים מפוארים. מכל מקום אסור גם לילך לאידך גיסא ולתפוס קצה שני של שפלות הגוף, וללבוש בגדים מבוזים, ולדור בדירה מלוכלכת וכדומה. ומה שאמרנו לעיל (סעיף ג) כי צריך להיות שפל, הדברים אמורים בשפלות הנפש ולא בשפלות הגוף, לא במראה האדם ובצרכיו הגשמיים, והמשפיל גופו עושה איסור, ונקרא חוטא. וכן האריך בזה הרמב"ם בשמונה פרקים (פרק רביעי) ע"ש. וכן כתב בהמספיק לעובדי ה' (לקראת סוף פרק הענוה ד"ה ואשר לענוה) כי מי שאינם מנהיגי ציבור חיוב הענוה אצלם מלבד בפנימיות הנפש הוא גם בחיצוניות, אך לא שיהיו שפלים ומבוזים בחיצוניות, שהיא מדה מתועבת. כי ילבש בגדים גסים [לאפוקי בגדי פאר] אך לא בגדים מטונפים ומגואלים. וכדאמרו ח"זל (שבת קיד ע"א) כל תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה. שלא יהיה בגדו מגואל בשמן ושמנונית. וכן הנעלים שלא תהיינה מלאות עפר או טיט, אלא שתהיינה נקיות. וכן הבית הגם שאינו מעולף שיש, ומרוצף אבני גזית, ומסוייד כהלכה. צריך להיות מכובד ומזולף. ובין אדם לחבירו יעביר על מדותיו, ויהיה נעים הליכות, ומקדים שלום, ולא בעל מחלוקות. אך אסור שיהיה בזוי ומושפל, כגון שינשק ידי עם הארץ, או יתן לו קדימה, או שישרתהו בלא צורך. ואולם לגבי המנהיגים כתב לחלק בין מנהיגים המוסרים לבני תורה [רמים וראשי ישיבות] לבין מנהיגים לכלל העם. שהמוסר לבני תורה ינהג ענוה גם חיצונית, שאדרבה ילמדו תלמידיו ממנו. ולכן הנביאים מלבושיהם היו פשוטים. ואילו הסוג השני כגון מלך או נשיא [דיינים רב עיר] וכדו', שצריכים להטיל אימתם כדי שישמעו להם, להדריך את העבריינים, ולכוף אותם למשמעת, צריכים לנהוג גאוה חיצונית. ואמרו ח"זל (קדושין ע ע"א) כיון שנתמנה אדם פרנס על הציבור אסור בעשיית מלאכה בפני שלשה. וכיון שגדולה הסכנה להתפס מהגאוה החיצונית להיות גאוה פנימית, לכן ירחק מהשררה והשלטון, כל עוד אין הנחיצות הדתית מחייבת. עכ"ד.

וכ"כ הרשב"ץ במגן אבות (ד,ד ד"ה ודע) שיתפוס שפלות אבל לא שיזדלזל בעיני הבריות חס ושלום, כי ת"ח חייב ליזהר מהזדלזל בפני ע"ה. וכבר אמרו (ב"ב ח ע"א ב"מ ק"ח ע"א) שרבנן לא העתיקו אבנים לבנין העיר, כדי שלא יזדלזלו. עכ"ד. ועע"ש. וכן הארחות צדיקים (בריש הספר שער הגאוה) [ותחילה לך נא ראה הקדמתו שמיוסדת על הרמב"ם הנ"ל, ובסוף שער הגאוה (ד"ה גדר)] וכתב, והגאוה יש בה ב' חלקים, גאוה בגופו, ובחכמתו. בגופו, היינו בדרך לבישתו, אכילתו, דיבורו, זקיפת גבו, וכדו'. ושנית גאוה בחכמתו שיתפאר בה. ובכל אחד מאלו יש גאוה שלילית וחיובית, כי בגופו להתקשט וכדו' היא שלילית. אך הגאוה החיובית היא שלא ילבש שק, ולא יקח מעניני העוה"ז כלל. אלא יאכל מה שצריך, וישא אשה, וילבש בגדים בינונים, ומאכלים בינונים וכו'. ובחכמה כתב שהגאוה הרעה היא שיבזה כ"א בליבו ובפיו, שכולם קטנים ופחותים בעיניו לרוב חכמתו. והגאוה החיובית, שיתגאה על שזכה לעשות מצוות ומעשים טובים, וללמוד ולהחכים לעבודת הבורא. ולא שיביאהו זה להתגאות על אחרים, אלא הוא לעצמו ישמח בחלקו שזכה לעשות כל זאת, ולכן ישתדל להשיג עוד חכמה ומעשים טובים. עכת"ד. וכיוצ"ב כתב בספר כד הקמח (ערך גאוה ד"ה ודבר ידוע) כי הגאוה מצד אחד והשפלות בצד השני והענוה באמצע. ועל האדם להיות שפל. אך אין ענינה שינבל עצמו בענינים הראוים, או שיבזוהו בני אדם ולא יחוש עליהם. כי האדם חביב שנברא בצלם, ראוי הוא שיחוש על כבוד עצמו, ועל מעלת נפשו השכלית. וכ"ש אם הוא ת"ח. עכת"ד.

ב. וכ"כ כיוצ"ב במאירי בגדרי הגאוה מאמר התשובה (עמ' 140 סוד"ה התשובה של המדות להטיב עצמו לקצוות). ע"ש. וראה עוד (עמ' 119) שחילק את הגאוה לד' חלקים, החלק הראשון, והוא האסור מכל וכל, שסבור שמעלתו יותר משל אחרים. החלק השני (עמ' 122) והוא מיועד רק למלכים ומושלים, שצריכים להראות שררה, לא מצד מהותם [כי זהו החלק הראשון האסור] אלא מצד שיקבלו דבריהם, בדברים שבאמת יש להם יכולת יותר מאחרים. החלק השלישי הוא יקר רוח, והוא לחכמים שאין מוטל עול הציבור עליהם (כי כשמוטל יש בהם גם את החלק הב') שלא יתחברו להמון התחברות תמידית. והחלק הרביעי נקרא סלסול, והוא לרוב בני אדם, שלא יהיו שפלים לעשות פחיתויות ומדות נמאסות שלא ישב עם זוללים וכדו'. עכת"ד. וחילוק זה שסיים בו ענין הסלסול גם הרמב"ם בשמונה פרקים (פרק ד) כתב כי הסלסול הוא ממוצע בין ההתנשאות ובין הנבלה, וכתב לבאר, ופירוש סלסול הוא מי שמתכבד כראוי ואינו מתנבל בדבר. וההתנשאות הוא שיתגבר האדם יותר מן הראוי לו, והנבלה ידוע, והוא שיעשה אדם מעשים בלתי הגונים שיש בהם פחיתות הרבה וחרפה. עכ"ל. הרי שההתכבדות כראוי לו שרי. [וחזי הוית בספר דרופתקי דאורייתא (ח"ב סימן ב אות א) דיליף ברבינו יונה כחילוק המאירי הנ"ל בין גאוה לשררה. ועל כן בשערי תשובה (שער ג אות כז) יליף מפן תשכח חיוב לזכור את ה', דיליף כפירש"י התם בסוטה, שאחר שיש חיוב לזכור ה', וגאוה משכיחה את ה', ממילא הגאוה אסורה. וא"כ עצם הפסוק בא לחיוב זכירת ה', ולא לגאוה, אלא שממילא יוצא איסור הגאוה. ועל כן (באות לד) יליף רבינו יונה איסור גאוה ממלך מדכתיב לבלתי רום לבבו מאחיו. שזהו איסור נוסף בגאוה, שאף שמותר ומחוייב המלך לנהוג בשררה, מ"מ מצוה שלא יתגאה בליבו, ולזה הוצרך להביא פסוק אחר. וכמו שכתב שם רבינו יונה ללמוד ואפי' מלך לא ירום לבבו מאחיו כי ישתרר עליהם גם ישתרר בהנהגותיו, אך היה יהיה שפל רוח. ע"כ. הרי שדיבר בענין השתרר. עכת"ד הדרופתקי דאורייתא. ברם אף שמהלכו יפה מאוד תקשי על זה מדברי רבינו יונה (שם אות לד) דאומנם דיבר לגבי השתרר, אך לא רק על כך, אלא גם על גאוה, וכדפתח לבלתי רום לבבו מאחיו, הזהרנו בזה להסיר מנפשנו מדת הגאוה, ושלא יתגאה הגדול על הקטן, ואפי' המלך לא ירום לבבו מאחיו, וכי ישתרר וכו'. ע"כ. הרי שתחילה דיבר בגאוה, ואח"כ הוסיף שאפי' מלך וכו'. וא"כ לענין גאוה לשם מה הוצרך לפסוק זה, תיפוק ליה מפן תשכח, וגאוה משכחת ה'.]

(((טעם האיסור לבזות עצמו)))

ג. והיינו טעמא דאיסורא שיבוזה ע"י בגדים מבוזים, מפני שהאדם נברא בצלם, ועל כן מחוייב לחוש לכבוד ה'. וכמו שכתב יסוד זה בספר כד הקמח לרבינו בחיי (ערך גאוה ד"ה דבר) וכ"כ בארחות צדיקים (שער גאוה ד"ה גם) ושכן מפורש בויקרא רבה (לד ג) בהלל הזקן שאמר לתלמידיו שהולך לעשות מצוה והיא רחצה. ותמהו על כך וביאר, מה אם איקונין של מלכים שמעמידים אותו בבתי טריטיאות ובבתי קרקסיאות מי שנתמנה עליהן הוא מורקן ושוטפן והן מעלין לו מזונות, ולא עוד אלא שהוא מתגדל עם גדולי מלכות. אנו שנבראנו בצלם ובדמות, דכתיב כי בצלם אלהים עשה את האדם, על אחת כמה וכמה. עכ"ל. הרי לפנינו טעם לכך שאסור ללבוש בגדים מבוזים ולנהוג ביזיון.

(((חולי הגאוה)))

ד. ברם כל זה אמור במי שהולך בדרכי הענוה, וקרוב אליה והולך סביבותיה פעם למעלה ופעם למטה, ועל כן המעשים הנזכרים המה הראויים לו, כדי להרגילו וליישרו אל המדה הנכונה. ברם לחולה בחולי הגאוה, אשר תדיר הוא גאה, וכל מעשיו אומרים כבוד. הרי שלו לא יעזור כל זאת, ועליו להקצין עצמו אל הצד השני, ולנהוג בשפלות מוחלטת, גם בגוף וגם בנפש זמן ארוך, עד ששוב תעקר ממנו הגאוה, וישוב אל השפלות הראויה, וינהג בדרכים הנזכרים כל ימיו. וכמו שכתב הרמב"ם (דעות פרק שני הלכה ב) וז"ל, וכיצד היא רפואתם [של חולי הנפשות הם בעלי המדות הרעות שביאר בהלכה א] מי שהוא בעל חמה, אומרים לו להנהיג עצמו שאם הוכה וקולל לא ירגיש כלל, וילך בדרך זו זמן מרובה, עד שתיעקר החמה מלבו. ואם היה גבה לב, ינהיג עצמו בבזיון הרבה, וישב למטה מן הכל, וילבש בלויי סחבות המבזין את לובשיהן, וכיוצא בדברים אלו, עד שיעקר גובה הלב ממנו, ויחזור לדרך האמצעית, שהיא הדרך הטובה. ולכשיחזור לדרך האמצעית ילך בה כל ימיו. ועל קו זה יעשה בשאר כל הדעות, אם היה רחוק לקצה האחד, ירחיק עצמו לקצה השני, וינהוג בו זמן מרובה, עד שיחזור לדרך הטובה, ויהא מדה בינונית שבכל דעה ודעה. עכ"ל. ובשמונה פרקים (פרק ד תרגום הרה"ג קאפח) כתב, ונרגיל את השפל בהתהדרות יותר ממה שנרגיל את המתהדר בשפלות. וזהו חוק רפואת המדות זכרהו. עכ"ל. ומאידך הלא הבאנו לעיל (סעיף זה אות א) את דברי הרמב"ם (דעות רפ"ג) שכתב דשרי לישב בדירה נאה, וללבוש מלבושים נאים. ולכאורה דבריו סתראי נינהו. ולא קשיא מידי, דהא בהולך בדרך הענוה, והא בבעל הגאוה אשר זקוק לתקן עצמו. כי הראשון ילבש בגדים נאים אך פשוטים ולא מהודרים וכנזכ"ל, ואילו השני הוא החולה בחולי הגאוה, שעליו מדבר הרמב"ם (בפ"ב ה"ב) הרי שעליו להקצין עצמו לצד השני, וכדביאר באורך בשמונה פרקים הנ"ל ע"ש. וכן מבואר נמי בדברי הארחות צדיקים (בסוף שער הגאוה) וז"ל, הרוצה לעקור הגסות מליבו מכל וכל, לא יוכל לעשות זה במחשבה בלבד, אלא בתחילה צריך להתרחק מן הגבהות עד קצה האחרון. כיצד, אדם שהיה רגיל ללבוש בגדים חשובים ומתוקנים כמלבושי גסי הרוח, ורצה לשוב מזה. אם ילבש בגדים טובים ויתקן אותם במדה בינונית, בזה לא יעקור מליבו הגסות. או אם היה מנהגו להתכבד ולהשתרר בדבריו או בשאר מעשיו, אין תקנה לתקן עד שינהיג עצמו בבזיון הרבה, וישב למטה מן הכל, וילבש בלויי סחבות המבזות את לובשיהן, וכיוצא בדברים אלו, עד שיעקר גובה הלב ממנו. עכ"ל. והלא שפתיו ברור מללו כי יש לו להקצין עצמו. ומאידך שם למעלה בסוף שער הגאוה (ד"ה גדר) כתב, אך הגאוה החיובית היא שלא ילבש שק, ולא יקח מעניני העוה"ז כלל. אלא יאכל מה שצריך, וישא אשה, וילבש בגדים בינונים, ומאכלים בינונים וכו'. ע"כ. והלא הדברים סותרים. וזהו כמבואר, כי חילוק מחולק בין החולה בחולי הגאוה מחלה קשה, לבין מי שצריך ליישר דרכיו אל הענוה והשפלות הנכונה. וראה בחילוק זה ביתר בהירות ובראיות לקיומו מפי ספרים ומפי סופרים לעיל (שער המדות סעיף ד). ועוד ראה בזה לקמן (שער הגאוה חלק המוסר סוף סימן ב). }

(((רבנות)))

ו. המקבל עליו עול רבנות, הרי שהוא כמהלך על חבל דק ותהום פעורה תחתיו, היא תהום הגאוה, לבל ימעד ויפול אליה, עדי שאול. ועל כן אמרו ח"זל שנא את הרבנות (אבות פ"א משנה י) ועוד אמרו שהרבנות מקברת את בעליה (פסחים דף פז ע"א). ונחלקו הראשונים האם אמרו דבר זה בתור עצה, שיברח האדם מן הרבנות כמטחוי קשת, לפי הקושי שלא ליפול ברשתות הגאוה. או שדבריהם אמורים למי שמשענתו הכלכלית היא הרבנות, והציבור סומכו ותומכו, מה שאין כן אם יש לו פרנסה ממקום אחר (עיין בפנים אות ה). ולכל הדעות יוצא שהרבנות צריכה זהירות רבה עד מאוד. ועל כן מי שחייב לקבל עליו עול הרבנות, וכגון במקום שאין אנשים (אבות פ"ב משנה ה) ישים דרכיו אל ליבו ויכלכלם בחכמה הדק היטב היטב הדק, לבל יכשל ובל ימוט בה.

{(((שררה ורבנות גנותם)))

ו. א. כתב בהמספיק לעובדי ה' (לקראת סוף שער הענוה) וכיון שגדולה הסכנה להתפס מהגאוה החיצונית להיות גאוה פנימית, לכן ירחק מהשררה והשלטון, כל עוד אין הנחיצות הדתית מחייבת. עכ"ד. ובארחות צדיקים (שער ענוה) כתב במעלת הענו שהוא בורח מן הגדולה, ובזה ישקוט לבו מטרדות העולם הזה, ולבו יהיה פנוי לתור בחכמה ובעבודת הקב"ה. והרס"ג באמונות ודעות (מאמר עשירי בספר הפרישות השלמה פרק ט אות יב ד"ה וראוי) כתב, כי בהשגת השררה והשלטון, יתגלו מקנאיו, וירבו אויביו, ואע"פ שלא הרע להם, אלא בלי סיבה, כאמרו (תהלים נט,ה) בלי עון ירצון ויכוננו עורה לקראתי וראה. ואף מתחלה כאשר ירגישו שהוא ישתרר עליהם יזממו להרגו, כאותם שאמרו ועתה לכו ונהרגהו ונשליכהו (בראשית לז,כ) והרי הוא תמיד לא יאכל אלא דבר סגור [מחשש שהרעילו את האוכל] ולא ישתה אלא שמור, וכאלו הוא יושב תחת חוד הסיף, וכאלו חייו תלוים בשערה, כאמרו כי כפשע ביני ובין המות (שמואל א,כ,ג). עכ"ל. וכן חזינן בחד דמין קמאי בספר אמרי שפר לרבי יהודה בן משה בן חלאוה (במבוא לפרשת וירא) שיברח מהשלטון, שאין ראוי לרדוף אחרי השררה. שכל ימיו בצער כשאינו משיג למעלה ממה שהשיג. כאומרם "זל (אבות ד כא) הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם. כלומר שבדברים הללו יוצא מן העולם, ואינו משיג חפצו. ע"כ.

(((שנא את הרבנות)))

ב. וכן שנינו באבות (פ"א משנה י) ושנא את הרבנות. והעתיקוה להלכה הרמב"ם (ת"ת פ"ג ה"י) והטור (יו"ד סי' רמו סכ"א) ופסק את תוכנה הרמ"א (שם סעיף כא). [וע"ע לקמן (אות ה) בדעת הרמב"ם והטור.] ובפירוש המשניות להרמב"ם (שם) ביאר, כי בבקשת השררה והרבנות יארעו לו נסיונות בעולם ורעות, כי מפני שיקנאו בו בני אדם ויחלקו עליו, יפסיק אמונתו, כמו שאמרו כיון שנתמנה אדם פרנס על הציבור מלמטה, נעשה רשע מלמעלה. עכ"ל. והרי שגנאי גדול הוא בקשת השררה והרבנות. וכן במחזור ויטרי (במקום בפירוש בתרא) בשם ברייתא כתב לבאר, תשנא את הרבנות, לפי שהיא מקברת את בעליה, וכדשנינו בברכות (נה ע"ב) גבי יוסף שנפטר קודם לאחיו מפני שנהג עצמו ברבנות. וכ"כ בספר מעלות המדות (מעלת הענוה ד"ה בני) וז"ל, בני הוו בורחין מן השררה, ושנאו את הגאוה, כי היא סיבה מוכנת לתקלות רבות, כענין שנא' (משלי טז,יח) לפני שבר גאון, ולפני כשלון גובה רוח. עכ"ל. וכן הרס"ג באמונות ודעות (מאמר י אות יב) מנה נזקי השררה כי רבים המה ע"ש. וכן הוא ברבנו עובדיה מברטנורא (במקום) התרחק מלנהוג שררה על הציבור, שהרבנות מקברת את בעליה. והביאו התוס' יו"ט (שם) והוסיף שכן הוא בסוטה (דף יג) ובברכות (נה ע"ב) מפני מה מת יוסף [קודם לאחיו] מפני שנהג עצמו ברבנות. וכן המהר"ם בן חביב בספרו שמות בארץ (יומא פז ע"א ד"ה והרבנות) מביא את פירש"י הנ"ל, דחזינן הכי מיוסף. וציין לעיין בדרשה זו בברכות (נד ע"א) ובפסחים (פז ע"ב) אוי לה לרבנות שמקברת את בעליה, והרי שסובר דברים כפשוטם. וכך שנינו בפסחים (דף פז ע"ב) שהרבנות מקברת את בעליה, ולכן אין לך כל נביא ונביא שלא קפח ארבעה מלכים בימיו. ופירש"י, על ידי שמתנשאים ברבנות הם מתים. ע"כ. והרי שהרבנות גורמת להתנשאות, ומחמת כן גורמת מיתה ח"ו. וכך שנינו בסנהדרין (יד ע"א) ר' זירא הוי מיטמר מלמיסמכיה [מלקבל עליו סמיכת רבנות] דאמר ר' אלעזר לעולם הוי קבל וקיים. [ופירש"י, הרחק מן הרבנות שמקברת את בעליה.] כיון דשמעה להא דא"ר אלעזר אין אדם עולה לגדולה אא"כ מוחלין לו על כל עוונותיו, אמצי ליה אנפשיה. ע"כ. ולכאורה היינו שהעדיף קיצור ימים, ובלבד שיזכה למחילת עוונות. וע"ע לקמן בסמוך פירוש אחר בסוגיא. וכ"כ המסילת ישרים (פרק כב) וביאר זאת כך וז"ל, כללו של דבר, אין הרבנות אלא משא גדול אשר על שכם הנושא אותו, כי עד שהאדם יחיד ויושב בתוך עמו, מובלע בין האנשים, אינו נתפס אלא על עצמו. כיון שנתעלה לרבנות ושררה, כבר הוא נתפס על כל מי שתחת ידו וממשלתו. כי עליו להשקיף על כולם, ולרעות אותם דעה והשכל, ולהישיר מעשיהם. ואם לאו ואשמם בראשיכם כתיב (דברים א). עכ"ל. וכן כתב החפץ חיים בספרו מחנה ישראל (פרק טז) על כן הזהר מלהשתרר על חבירו, כי הרבנות מקברת את בעליה. ע"כ. והרי שלומד שהרבנות מקברת בעליה דברים כפשוטם מחמת השררה.

(((מקצרת ימיו)))

ג. ועוד שנינו בברכות (נה ע"ב) שלשה מקצרין שנותיו של אדם וכו', והמנהיג עצמו ברבנות, דאמר רב יהודה אמר רב ואיתימא רב בר חננא, מפני מה מת יוסף קודם אחיו, מפני שנהג עצמו ברבנות. ע"כ. והעתיקה בחידושי הרא"ה (שם) בלא הערה, אלמא דס"ל דברים כפשוטם. וכן עביד בספר המאורות (שם) והר"י מלוניל (שם) והאגודה (שם) ובאשכול (רצב"א הל' תפילה מנחה וערבית) ובפסקי רי"ד (שם). וכ"כ רבינו ירוחם (דף כב ע"ב) מנהיג עצמו ברבנות מקצרין לו ימיו ושנותיו. עכ"ל. ובספר כיצד מתמודדים (שער ט פרק ד) הביא את דברי הרע"א באגרת (הובאה באגרות סופרים סי' ט) דכתב וז"ל, ה' יודע גודל צערי ומיעוט חלבי ודמי, בכל יום קצתי בחיי מפני הרבנות, כ"א לעשות מלאכתי מלאכת ה' שולחתי הנה, ואני רפה ידים. מה אסכין באורך ימים ושנות חיים, הכי יושב ברבנות עבד ה' יקרא, רבים חללים הפילו הרבנות וההתנשאות, לא אשא על שפתי זולתי הגדולים אנשי שם היודעים בנפשם שלא יתנו אותם לחטוא, המה ישבו כסאות למשפט, ורעיוני לא ישקיטו מלחשוב מחשבות להמלט מזה וכו'. עכ"ל. וכ"כ הפלא יועץ בספרו אורות אלים (על מדרש תנחומא עמ' רב) חפץ הייתי לצוות את זרעי בכל תוקף, שלא יקבלו עליהם רבנות אפילו אם ח"ו יהיו מוטלים ברעב. אבל מה אעשה כי אנוכי הרואה שגזרת מלך היא. וכבר הראה הקב"ה לאדם הראשון ולמשה רבנו ע"ה דור דור ושופטים (סנהדרין ל ע"ב). ואמרו רבותינו "זל (ב"ב צא ע"ב) אפילו ריש גרגותא משמיא מוקמי ליה. אבל זאת אצוה את זרעי ויהיה לסימן בידם אם מה' יצא הדבר, שהם יברחו מן הרבנות עד קצה האחרון, ואם יפצירו בם עד בוש, ויראו שהם במקום שאין אנשים, ישתדלו להיות איש. ויקבעו תפילה מדי יום, ואל החונן לאדם דעת יהיה בעזרם, כאשר כבר תפילה זו היא מסודרת בידי ושגורה בפי וסמכתיה בבית תפילותי [עמ' קסט] בסיעתא דשמיא. ואף גם זאת אם יראו שבני העיר מתריסים כנגדם, ואינם מקימים דגל התורה. תכף יפרקו עול הרבנות, עד אשר יאשמו ובקשו פניו לא תגורו מפני איש, רק בטחו בה'. ע"כ. וכן כתב החפץ חיים (ריש פרשת תרומה דף קכה במעשי למלך) שהאחריות נופלת על כתפי רב העיר. עכת"ד הכיצד מתמודדים. ועע"ש. וכן נקיט בספר ארח מישרים (פ"ז הערה טו) כי המתנשא ברבנות יתקצרו שנותיו, וכמבואר מהסוגיות הנ"ל. ועוד הוסיף לכך מראה מקום מן הש"ס עיין שם בדבריו. אלא שמיתק את הדברים וכתבם (בהלכה יב) בלשון, גם אם עלה לגדולה אחרת יזהר שלא יתגאה בסיבתה, ואז לא ישפל, ולא יתקצרו שנותיו בשבילה. עכ"ל. והרי שלא כתב כלשון הגמרא שמשמעותה כי בעלמא רבנות גורמת שררה, וממילא מיתה, אלא בצורה הפוכה, שאם לא יתגאה לא יקרה לו רע. אך גם נזהר שלא לכתוב שירדוף אחר הרבנות, בתנאי שיזהר לא להתגהות. וכ"כ הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל בספרו זכרון הדסה (עמ' 18) כי יש לשנא את הרבנות כמתני' דאבות (פ"א מ"י), אבל בודאי צריך להרבות בעסק התורה והיראה ולעלות במעלות, ואם יהיה מצב שיצטרך להתמנות לרב או דיין, יעשה זאת בלית ברירה. וצריך לזה שיקול דעת גדול להבחין מתי חייב לקבל על עצמו עול הרבנות, כדי שלא יעבור על מה שאמרו ח"זל (סוטה כב ע"א) ועצומים כל הרוגיה, זה ת"ח שהגיע להוראה ואינו מורה. ואין לדון אחרים שנתמנו רבנים, דיינים וכדו', משום שיתכן שמן השמים חייבו אותם. אבל כל אדם יתרחק מזה, ואסור להתקרב. ותמיד התרחקתי מאד מרבנות והוראה, ולא חשבתי להורות אפילו הלכה אחת בכל ימי חיי, אבל מה אעשה שאין לי ברירה. וביאר שההוראה אינה טובה לפי ששגגת תלמוד עולה זדון (אבות ד,יב). ועוד שמא יענה גם כשלא ברור לו. וגם יש מקרים שלא תהיה לו אפשרות לענות, כי תלוי בשיקול דעת, ופעמים המצבים חמורים וגורליים. עכ"ד. והרי שלמד שיברח מהרבנות דברים כפשוטם וכנ"ל.

(((הגדולה בורחת ממנו)))

ד. וראה בספר ארח מישרים (פרק ז הלכה י) דכתב, לא יחזור אחר הגדולה שאז הגדולה בורחת ממנו. רק יברח ממנה וישפיל עצמו ואז הקב"ה יגביהו. ע"כ. ויליף לה שהגדולה בורחת ממנו מגמרא עירובין (דף יג ע"ב) מימרא דרבי אבא אמר שמואל, ועוד בעירובין (דף נד ע"א) בפירושא דרבא בריה דרב יוסף בר חמא. ובעירובין (שם) מבואר שיגביהו ה' בעוה"ז. וכן מדנפסק הלכה כבית הלל ששונים דברי בית שמאי תחילה וכדאיתא בעירובין (יג ע"ב שם) והרי שה' מגביה שפלים. וכן בסנהדרין (יז ע"א) אלדד ומידד מתנבאין במחנה אמר רבי שמעון שבמחנה נשארו ואמרו אין אנו ראויים לאותה גדולה, אמר הקב"ה, הואיל ומיעטתם עצמכם, הריני מוסיף גדולה על גדולתכם וכו', שהנביאים כולם נתנבאו ופסקו, והם נתנבאו ולא פסקו. עכ"ד הארח מישרים. וכן הביא הרשב"ץ במגן אבות (ד,ד) מדרש שמות רבה (פרשה מה פיסקא ה ד"ה ויאמר) אמרו, כי טוב אמור לך עלה הנה מהשפילך (משלי כה,ז) הלל אומר השפלתי היא הגבהתי הגבהתי היא השפלתי. וראויים היו אלו הדברים להלל הזקן שהיה ענוותן. ומקרא מלא הוא, גאות אדם תשפילנו ושפל רוח יתמוך כבוד (משלי כט,כג). עכ"ל. ועוד ממשיך שם, ובפרק המקנה (סוטה ה ע"א) אמרו לעולם ילמוד אדם מדרכי קונו, שהרי הניח כל הרים וגבעות והשרה שכינתו על הר סיני שהוא נמוך מכולם. כמו שנזכר בפרק ר' עקיבא (דף פט ע"א) ובפרק בני העיר (מגילה כט ע"א) בפסוק למה תרצדון הרים גבנונים (תהלים סח,יז). ולא על ראש ההר אלא על הסנה השרה שכינתו. ע"כ. וכ"כ בספר תיקון מדות הנפש לר' שלמה אבן גבירול (חלק ראשון שער א ד"ה סיבה) ותזכור כי כפי גאותו תבואהו השפלות, וכפי הגבהות תבואהו הדלות פתאום, וכמו שאמר החכם גאות אדם תשפילנו (משלי כט,כג). והטעם, כי הגדולה שבסיבות המשפילות את האדם היהירות והגאות, והם ממדות הרשעים. עכ"ל. וכ"כ הארחות צדיקים (שער הגאוה ד"ה ומי שיש) וז"ל, הגאוה מביאה האדם לשבר ושפלות, כמו שנאמר (משלי זט,יח) לפני שבר גאון, ונאמר (משלי כט,כג) גאות אדם תשפילנו. וכבר ידעת מה אירע לפרעה באמרו (שמות ח,ב) מי ה' אשר אשמע בקולו. ולגלית הפלישתי שאמר (שמואל כ,יז,י) אני חרפתי את מערכות ישראל. ועוד הוכיח הכי מסנחריב, ומנבוכדנצר, והדומה להם, שאחריתם היתה בוז וקלון.

(((החולקים)))

ה. ברם באמת ישנם ראשונים שלמדו בדרך אחרת, דמה שאמרו באבות (פ"א משנה י) שנא את הרבנות, הכוונה בהקשר למה שאמרו קודם לכן שם במשנה, אהוב את המלאכה, ושנא את הרבנות. והיינו לא שישנא את הרבנות בעצם, כי היא באמת מבורכת, אלא שלא ישען עליה לצורך פרנסה, אלא ישען על המלאכה, כדי שלא יתמסכן וירעב, וסופו ילסטם את הבריות. או שבמקום להורות דרך ה' וילחם נגד מנגדי התורה, ויוכיח בשער במקום המחוייב. הרי שהממון הוא שיובילו לפתוח פיו או לסוגרו. ולא ידבר נגד נגידים בשער, אחרי שמחזיקים אותו. וכן כתב להדיא הרשב"ץ במגן אבות (שם פ"א מ"י) שחלילה שלא להשתדל ברבנות, אלא הכונה כאן לנהוג שררה על הציבור במילי דעלמא. [דהיינו שררה של מושל ולא שררה של רבנות.] ועוד פירש, שיעבוד לפרנסתו ולא ישען על הרבנות. וזה כפירוש שהזכרנו. וכן בפשטות כוונת הטור הנ"ל (ביו"ד רמו) כאשר עיני המעיין תחזינה, ע"ש. ועוד ראה לקמן (אות ו ד"ה וכן). וגם הרמב"ם הנ"ל (הלכות ת"ת) דבריו באו לשיטתו שאסור לקבל מילגה עבור שכר בטלה מחמת לימוד תורה, והקשר דבריו בהלכות הנ"ל מורים לכאורה שלומד את פשט המשנה לכך, וזה פירוש אחר לגמרי [ברם בפירוש המשניות ראינו להדיא שלמד דברים כפשוטם וכנ"ל.] וכן הוא ברע"ב (שם בפירוש קמא) שלא תאמר אדם גדול אני, וגנאי לי לעסוק במלאכה. והרי שמפרש כאמור דשנא את הרבנות אינה שנאה כלפי לקיחת רבנות, אלא אי הישענות על פרנסה רגילה. וכן פירש המחזור ויטרי (שם) שישפיל עצמו כדי להשתכר, ואל יחזיק עצמו כגדול שלא להשתכר. וכן פירש רבינו יונה (שם) שהרבנות והבטלה ישנאם, שסופם לבא לעוני. והרי שלפירוש זה יוצא שאם יש לו פרנסה, או שהרבנות היא פרנסה קבועה ומסודרת ולא עראית הנשענת על מתת ידם של הציבור, כמו משרה רבנית של רב עיר או דיין וכדו' שמטה לחמו יציב לא פחות ואולי אף יותר משאר מלאכות, בזה לשיטתם אין איסור. וכן כתב ליישב בשו"ת שואל ונשאל (ח"ה חו"מ סימן ד ד"ה גם) כיצד אפשר להתמנות לדיין ולקבל מילגה על כך, והלא אמרו במשנה באבות שנא את הרבנות. וביאר כאמור, שהשנאה אינה כלפי הרבנות, אלא כלפי משענת הפרנסה.

ולהני אשלי רברבי אתי שפיר מאי דשנינו בסנהדרין (יד ע"א) אין אדם עולה לגדולה אא"כ מוחלין לו את כל עוונותיו דברים כפשוטם, ולפי זה הרי שר' זירא כששמע דין זה, הרי שחזר בו ממה ששמע בתחילה הוי קבל וקיים. וכן העתיקו להאי מימרא דאין אדם עולה לגדולה אא"כ מוחלין לו את כל עוונותיו בלא שום הערה ובלא תוספת כמה ראשונים, והרי זה מורה שסוברים כי דברים כפשוטם, שכן הוא בשו"ת רש"י (סי' רנב) ובתשב"ץ קטן (סי' תסה ד"ה וכמו שהתענו) [ברם אין ראיה מהם שעומדים בשיטה שראוי לקחת רבנות, שאפשר לבארם גם כסוברים שיברח מהרבנות, אך אמת היא שהעולה לגדולה נמחלים עוונותיו.] וע"ע בשו"ת יבי"א (ח"ג אה"ע סי' ט אות א ד"ה ומ"ש) ובשו"ת משנה הלכות (חי"ד סימן קנג ד"ה ובזה).

ולדרכם הרי מאי דשנינו בפסחים (פז ע"ב) שהרבנות מקברת את בעליה, יבארו כדפירש ר"ח הביאו הריא"ז המובא בשלטי גיבורים (ברכות דף מג ע"א מדפי הרי"ף) הביאם בספר ויחי יעקב (סופר סי' טו) שהמנהיג עצמו ברבנות מתקצרים ימיו, היינו בצנעא, אבל בפרהסיא, כגון שהיה נשיא שנוהג נשיאותו ברבים מותר. ועוד הביא להגר"ח פלאג'י בעיני כל חי (דף עב ע"ד) דהקשה מהנ"ל סתירה לירושלמי, המתמנה פרנס נמחלים עוונותיו. ומשני לחלק בין אם ראוי להוראה או לאו. והביא מהמחזור ויטרי (אבות דף תקלג) דמקברת את בעליה מחמת שהוא משתרר יותר מדאי. עכ"ד. והרי שלושת הפירושים הנ"ל הרבנות מקברת אין דברים כפשוטם. וכן יבארו נמי את הגמ' ברכות (נה ע"ב) הנ"ל שרבנות מקצרת את שנותיו של אדם וכפי שפירש בפסקי ריא"ז (שם) במה דברים אמורים בצינעא, אבל בפרהסיא, כגון נשיא שנוהג נשיאותו ברבים מותר. ע"כ.

ועוד ראיתי בנפש חיים (פלאג'י ערך י אות יח) שהקשה שבברכות (דף נה) אמרו שיוסף נפטר ראשון בגלל רבנות, ומשני דבודאי לא התגאה יוסף, אלא עצם כך שהיה לו רבנות על אחיו גרם. והרי לפירוש זה יוצא דברים כפשוטם, שהרבנות מקברת. ברם ממשיך ומביא את דברי המהרש"א (שם) שפירש מי שמנהיג עצמו על כורחם שלא בטובתם של הציבור, עליו אמרו מקברת, מדאמרו המנהיג ולא הנוהג, ויוסף בודאי דלא עבד הכי, רק דילפינן מהאי קרא, דאי לא לדרשא זו, למה ליה למיכתב דמת יוסף ואח"כ אחיו. עכ"ד.

והרי יוצא דלכו"ע יש גנות בשררת הרבנות, והוא כהולך על חבל דק ותהום פעורה תחתיו, היא תהום הגאוה. ולדעות המקלות, מה שאמרו באבות (פ"א משנה י) שנא את הרבנות, היינו באופן שאין פרנסתו מסודרת וקבועה, אלא נשענת על הציבור. אך אם יש לו הכנסה קבועה מצידו, או שהמשרה פרנסתה קבועה ולא תלויה בציבור, לא אמרו. ולכן משרת רבנות או דיינות היום לא אמרו. אא"כ היא משרה ללא תקן, ולא מקבל עליה מילגה, או שהיא עראית, בזה לכל הדעות אמרו שנא את הרבנות. ומה שאמרו בפסחים (פז ע"ב) שהרבנות מקברת את בעליה, היינו שאינו נוהג כדין, כשמשתרר במקום שאין צריך כגון גם בצענא, או יותר מדאי, או שאינו ראוי להוראה. ברם ראשונים רבים סבורים כי דברים כפשוטם, שנא את הרבנות שהיא מקברת את בעליה. ושיש לברוח מהרבנות כמאש.

והרי שגם למקלים מי שניגש לרבנות בעלמא הרי שהיא מקברת, שדרכה לגרום לשררה, אא"כ יעבוד על עצמו כל הזמן לבל יפול ח"ו לידי נהיגת שררה וגאוה שלא כדין.

(((מתי חייב לקבל רבנות)))

ו. ברם ישנם מקומות שחייב לקבל עליו עול רבנות, וכמו שכתב המספיק לעובדי ה' (סוף שער הענוה) ירחק מהשררה והשלטון, כל עוד אין הנחיצות הדתית מחייבת. עכ"ל. והרי שפעמים שחייב לקבל עליו רבנות. ונראה שכוונתו למאי דשנינו באבות (פ"ב משנה ה) במקום שאין אנשים השתדל להיות איש. וביאר הרע"ב במקום שאין אנשים, לישב בראש ולהורות הוראה. עכ"ל. והרי שאז שוב אין ברירה ומצווה לקחת על עצמו עול רבנות. אך כמובן עליו להזהר לבל יפול ברשתות הגאוה וכנ"ל. וכ"כ המחזור ויטרי (סי' תכה בביאור המשנה הנ"ל) במקום שאין אנשים להשתדל ולעמוד בפרק, השתדל להיות איש לצאת ולבא. ואין כאן משום שררה ולא מחזקינן ליה ביהורא. ובירושלמי, אתר דלית גבר תמן תהי גבר, והיא היא. עכ"ל. והרי שבעלמא ירחק מן הרבנות, משום שרדיפתה היא רדיפה אחר השררה. ברם אם בא רק מחמת שאין אנשים, והרי שכל כוונתו לשם שמים ולא כדי להתגדל, הרי שאין כאן משום שררה, ולא מחזקינן ליה ביהורא, כלשונו, והיינו שאין מחזיקינן ליה בהכי, בשונה מבעלמא הניגש לרבנות. אך בודאי שיש עליו חיוב לשמור עצמו הדק היטב לבל יכשל בה. וכ"כ במגן אבות לרשב"ץ (פ"ב משנה ו בפירוש השני) כשתראה הדור שאין ד"ת חביבין עליהם, ואין שום מורה דעה ומבין שמועה, השתדל אתה להיות איש גדול. ואין בזה משום יוהרא כדי להעמיד התורה שלא תשתכח. והביא את הגמרא ברכות (דף סג ע"א) באתר דלית גבר תמן הוי גבר וכו', והרי שמשמע שלענין לישב בראש ולהורות הוראה נאמרה משנה זו. וע"ע באור זרוע בריש הספר (אלפא ביתא אות פ פשוטה). [ואולם רש"י במקום פירש לא לגבי הוראה, כי אם לגבי עיסוק בצרכי ציבור, וע' בזה בשו"ת ציץ אליעזר (חי"ח סימן פא).]

(((עצומים כל הרוגיה)))

וכן חזינן הכי עוד שיש זמנים שחובה עליו ליטול את עול ההוראה מדשנינו בסוטה (דף כב סוע"א) ובע"ז (דף יט ע"ב) רבים חללים הפילה, זה ת"ח שלא הגיע להוראה ומורה. ועצומים כל הרוגיה, זה ת"ח שהגיע להוראה ואינו מורה. ע"כ. והרי שאם הגיע להוראה ואינו מורה, הוא בכלל עצומים כל הרוגיה, והרי שבכה"ג חייב לקבל עליו את עול ההוראה. וכן נפסק בג' עמודי הוראה, ברי"ף (ע"ז דף ה ע"ב מדפיו) וברא"ש (סנהדרין פ"א סימן ז, ובע"ז פ"א סימן יח) וברמב"ם (הלכות ת"ת פרק ה הלכה ד) וז"ל, וכן חכם שהגיע להורייה ואינו מורה, הרי מונע תורה, ונותן מכשולות לפני העורים, ועליו נאמר ועצומים כל הרוגיה. וכן פסק הטור (יו"ד סימן רמב, ובחו"מ סי' י) ובשו"ע יו"ד (סימן רמב סעיף יג) ובחו"מ (סי' י סעיף ג) וכתב, והוא שיהיה הדור צריך לו, אבל אם יודע שיש אחר ראוי להוראה, ומונע עצמו מן ההוראה, הרי זה משובח. עכ"ל. והוא לשון הארחות חיים מלוניל (הלכות דיינים אות ב) והרי זה כאמור, שעדיף לרחוק, ורק היכא דאין ברירה, חייב לקבל עליו. וע"ע בשו"ת יבי"א (ח"ד חו"מ סימן א). וע"ע בספר זכרון הדסה (עמ' 18) והובא לעיל (אות ג).

(((כשמוכרח להורות יחקור ההוראה)))

והיכא שמוכרח להורות, הרי שיהיו מול עיניו דברי המשנה באבות (פ"ד משנה ז) הגס ליבו בהוראה, שוטה, רשע, וגס רוח. ופירש רבינו יונה (בריש מסכת אבות פ"א מ"א) שלכן המורה, יש לו לישא וליתן בדבר, ולהחמיץ המחשבה ולהשהותה וכו'. וכן פסק הרמב"ם (הל' סנהדרין פ"כ הלכה ז) המורה קודם שיחקרהו בינו לבין עצמו, עד שיהא לו ברור כשמש, הרי זה שוטה וכו'. וכן כתב עוד (שם בהלכה ח). וכן נפסק בטור ובשו"ע יו"ד (סימן רמב סעיף יג) וחו"מ (סימן י סעיף א). וכן הביא הרב שד"ח (ח"ב דף 338 ע"א) שהזהיר על כך הרב חיד"א בשיו"ב (חו"מ סי' י) והעתיקו בראש ספר אזן אהרן.

(((להורות על פה)))

ושם עוד הזהירו לבל יורה המורה בעל פה בהסתמך על זכרונו אף אם מופלג הוא, ע"ש. ועוד ראה במאמרו של הגאון רבי אברהם הכהן קוק הנדפס בשד"ח (ח"ו עמ' 35 והלאה). ועוד יעיין המורה בספרים הדק היטב היטב הדק ואל יסמוך על כח זכרונו והבנתו אף אם רב הוא. ואף יעיין באחרוני האחרונים, ולא ידון עצמו כזקן ואינה לפי כבודו, וכמו שכתב בספר כל החיים (פלאג'י דף טז ע"ג מערכת ד אות ו) בשם החק"ל (חו"מ ח"א סי' בן דף פז ע"א) הביאם השד"ח (ח"ב עמ' 338). ועוד כ"כ בהקדמת שו"ת רב פעלים (ח"א) ובפתיחת שו"ת יבי"א (ח"א). ועוד ראה בשד"ח (ח"ו עמ' 35 ובח"ב עמ' 355 ע"ב).

(((גאוה משובחת בחכמה)))

כתב הארחות צדיקים (שער הגאוה ד"ה הגאוה במעלת) כי הגאוה בהשגת החכמה משובחת, והיינו שיהיה שמח שהשיג חכמה, ויגבה ליבו בדרכי ה', ולכן יחפוץ להשיג עוד ועוד ממנה. דהיינו שישמח בעצם ההשגה, וכמו השמחה בעת קיום מצוה נדירה, ולא יספיק לו מה שיזדמן לו, ולא יאמר די במה שימצא ידו מהם, אלא ימעט בעינו כל מעשה, ותגבה נפשו למעלה תמיד, ויתרעם בנפשו כמו שמקצר בעבודת הבורא ברוך הוא. וזאת הגאוה אינה מזקת לענוה אך מסיעתו, וגורמת לו לשמוח במעלות הטובות, ולשמוח בכבוד חביריו ולחוס עליהם. וכ"כ בספר מעלות המדות (סוף מעלה ח ד"ה אמנם) אמנם מי שמתגאה בליבו ושמח ליבו עליו על מעשיו הטובים אשר קדם ועושה תמיד בכל יום. לא שיתגאה בעבורם על בני אדם, אלא שמתגאה בנפשו ושמח ליבו עליו על שפקח לו האל עיני ליבו, והאיר עיני שכלו, לבחור בדרך החיים והטוב. דבר זה איננו מזיק לענוה ולנמיכות ולשפלות הרוח כלל. אבל הדרך הזה מסקל מלפניו הגאות הרע, ומוסיף חיל ואומץ לילך בדרכי האל. עכ"ל.}

(((פראק לרבנים)))

ז. רב מפורסם במדה כזו שלפי פירסומו ראוי הוא שילבש פראק. או אם הוא רב הממונה על קהל אשר צריכים לסור למשמעתו, ועל כן צריך להטיל אימתו עליהם, מותר לו ללבוש פראק [והוא לבוש כבוד העשוי לרבנים.] וכל זאת הוא בתנאי מותנה שלא ילבש את הפראק לשם גאוה, כי בזה הוא עובר על גוף איסור גאוה. אולם אם אין לו קהל ועדה, ואינו מפורסם דיו, אסור בלבישת הפראק. ויתר על כן אף אם ישנם תחתיו קהל ועדה, אולם הם תחתיו במסגרת חינוכית, כגון ר"מ בישיבה, אדרבה עליו לנהוג בענוה גם בלבושו, כדי לחנכם בענוה.

{(((שמינית שבשמינית)))

ז. א. יש לדון איך שרי לרבנים ללבוש פראק, והלא הוי גאוה, ופסק הרמב"ם (דעות פ"ב ה"ג) שאפי' שמינית שבשמינית מן הגאוה אסורה אפילו לתלמיד חכם, וכרב נחמן (סוטה ה ע"א) דאמר דבשמתא מאן דאית ביה. וכדביארו ההגהות מיימוניות במקום (אות א). וכ"כ הרמב"ם בפירושו לאבות (פ"ד מ"ד) דאסורה הגאוה גם לת"ח אפילו כל שהוא. וכן כתב רבינו יונה (שם) וסיים, וכן הלכה. וכן הוא לו בפירושו לתהלים (פרק י סוף פסוק ב) דהלכה כר' נחמן שאסור אפי' מעט. וכן הוא בהמספיק לעובדי ה' (פרק ענוה) וכן ברשב"ץ במגן אבות (פ"ד משנה ד) ובשם הרמב"ם ושכן הלכה. וכן כתב בספר מנורת המאור (נר שביעי פרק ראשון) וז"ל, ואע"פ שבכל המדות הטובות טובה הממוצעת בין שתי הקצוות, אבל המדה זו אינה כן, לא יאחז בה אדם ולא מקצתה, כמו שאמרו בפרקא קמא דסוטה (ה ע"א) אמר רב נחמן לא מינה ולא מקצתה, מי זוטר מאי דכתיב תועבת ה' כל גבה לב. עכ"ל. וכן פסק בשו"ת בנימין זאב (סי' רמז ד"ה ומ"מ) [אך לענ"ד כוונתו אינה מדינא כי אם בתורת חסידות, ע"ש.] וכן פסק בספר ארח מישרים (סימן ז סעיף כא). [ואף דלעיל (סעיף ג אותיות ג-ט) הראנו שדין בשמתא תלוי בשיטות הפוסקים, כי לסוברים שאין חיוב להיות שפל, מה שאמרו ח"זל בשמתא אינו כפשוטו, כי אם בתורת חסידות. ולמ"ד שחייב לתפוס קצה השפלות, בשמתא היינו דברים כפשוטם. והרי שלדעות דהוא חסידות אין איסור. אך הלא גלימא דרבנן הקרויה פראק, לא רק שרחוקה מליקרא שפלות, אלא היא בכלל גאוה, ובזה מה נענה. ובר מין דין לא מסתברא דאיכא מאן דאמר שגלימת הרבנים ראוי לא ללובשה, וחזינן שהרבנים לובשים, ויתר על כן כי גם בזמן הגמרא היתה גלימא דרבנן וכדלקמן (ריש אות ב).] ותקשי דיש לאסור את הפראק משום גאוה. וכן שנינו בב"י (יו"ד סימן קעח אות א ד"ה וכן) גבי לבוש עכו"ם, שאסור משום חוקות הגויים. וכתב, שהם יוצאים בארגמן ובקלוסין, אף אני אסור, שדברים הללו שחץ וגאוה. ודון מינה ואוקי באתרין. וכן כיוצ"ב כתב המשנה ברורה (סי' כז ס"ק טו) בשם המחצה"ש, שבלורית הוא דרך שחץ וגאוה. והרי לנו שההתגנדרות ולבישת בגדי פאר, אסורים משום גאוה.

איברא דבספר אמרי שפר לר' יהודה בן משה בן חלאוה (במבוא לפרשת וירא) כתב שבכל המדות המיצוע הוא טוב, למעט בגאוה שיעמוד על חלק נ"ז, [שיעמוד על תחילת השמינית האחרונה אם נחלק לשמונה שמיניות.] וכן מבואר במאירי (מאמר התשובה עמ' 135) דס"ל דהלכה דת"ח שרי שמינית שבשמינית. ושכן דעת הרש"ז, ור' נסים, והמשורר ר' אברהם ע"ש. וכן הוא בספורנו (חקת יט) שבגאוה צריך קצת למי שצריך נשיאות, וכמו שאמרו (יומא כב ע"ב) שנענש שאול שלא הקפיד על כבודו. וע"ע בבן יהוידע (שבת פ"ט דף סג ע"א ד"ה יכול אם).

אך גם לזאת פראק אינו שמינית שבשמינית, אלא מן השמינה שבשמנות שבמיני הגאוה. ובר מין דין כי המאירי הנ"ל כתב כן בבחינת יקר רוח, כדמבאר התם שהיא מדה ששייכת בחכמים שאינם מנהיגים ציבור, ואף שבלב אסורה גם להם הגאוה מכל וכל, מ"מ התנהגות ת"ח לא תהיה כהמון עם, שלא ישחק בלא עתו, ויחליף תמיד מקום מושבו, וירבה דבריו ללא צורך, ובעת לכתו יביט ימין ושמאל בקלות ראש, וכל תנועותיו בהדיוטות ובנערות (עמ' 133), וכל זאת כדי שלא ישתעבדו בו המון העם וירמסוהו. [ומאידך לצורך לימוד תורה יקטין עצמו לשמוע גם מקטנים ממנו, וכדהוכיח כן מכמה דוכתי, וגם מכתובות (קג ע"ב) מיהושפט מלך יהודה (עמ' 135).] ועל זה אמרו שיטול שמינית שבשמינית ולא יהיה שפל לגמרי בכל הדברים הנזכרים. ונראה שהרמב"ם לא יחלוק על זה לדינא, וכאשר מבואר לו כיוצ"ב בהלכות דעות (פרק ה באורך) בהנהגות הת"ח, שלא יהיו כשל עם הארץ. ופתח וכתב, כשם שהחכם ניכר בחכמתו ובדעותיו והוא מובדל בהן משאר העם, כך צריך שיהיה ניכר במעשיו במאכלו במשקהו ובפעולתו ובעשיית צרכיו, ובדברו ובהלוכו ובמלבושו ובכלכול דבריו ובמשאו ובמתנו וכו'. ע"ש בפרטיו. וזה יוצא כדין המאירי. וכן מש"כ הספורנו, הלא דיבר בנשיא, ובזה כבר האריך המאירי שם, שנשיא צריך לנהוג בגאוה חיצונית, וכמו שהבאנו דבריו לעיל (סעיף ו אות ב). והרי שנחלקו עם הרמב"ם רק בדין הגמרא אם שרי שמינית שבשמינית, אך לכו"ע להלכה יוצא דבר אחד, ומה שהם התירו שמינית שבשמינית לביאורם, גם לרמב"ם הוא מותר. ומה שהרמב"ם אוסר שמינית שבשמינית לשיטתו בגוף הגאוה, גם הם אוסרים. ומעתה לכאורה אין שום צד להתיר את הפראק הנזכר, אחר שפראק הוא גאוה גדולה.

(((הלבוש לפי כבודו)))

ב. ברם זאת ברור שמותר לרב ללבוש פראק, שכן שנינו בכמה דוכתי על לבוש המיוחד לחכמים, וכגון במסכת ב"ב (דף נז ע"ב) טלית של ת"ח כיצד. ועוד שם (דף צח ע"א). ובשבת (דף עז ע"ב) סודרא, ופירש"י, ת"ח מעטף בסודר. ועוד שם (דף קמה ע"ב) מפני מה ת"ח שבבבל מצויינין. ופירש"י, ת"ח מעטף בסודר. וכן בפסחים (דף קיא ע"ב) שלעגו על שלובש סודר של ת"ח, ואינו יודע. ובירושלמי ביכורים (פ"ג ה"ג). והרי כל זה מורה דשרי לת"ח ללבוש בגד המיוחד לו. ועל כן עלינו לחקור בטעם הדבר שמותר. ונראה דיש לומר כי מלבד המחולק לעיל (סעיף ג) בין שפלות הנפש שהיא צריכה להיות עד תכלית, לשפלות בבגדים שאסורה. אלא ילבש בגדים פשוטים, אך לא בזוים. עוד יש להוסיף על כך, כי בגד פשוט אינו אותו בגד בין לעני ובין לעשיר, אלא בגד פשוט משתנה לפי כבודו של האדם, ועל אדם מכובד ללבוש בגדי כבוד בינונים הראוים לו, דהיינו שיהיו בגדים בינונים לפי מעמדו, כי בגד בינוני של אדם עשיר, הוא בגד מלכות לאדם עני. ויסוד זה שהכל לפי הכבוד יוצא מבואר מדברי הרמב"ם בשמונה פרקים (ריש פרק ד) דכתב וז"ל, וסלסול ממוצע בין ההתנשאות ובין הנבלה. ופירוש סלסול הוא מי שמתכבד כראוי ואינו מתנבל האדם יותר מן הראוי לו. עכ"ל. הרי שכבוד הראוי לו שרי. וכן מפורש בארחות צדיקים (שער הגאוה ד"ה וזאת היא) וז"ל, ולא מלבושים יקרים ונאים שהכל מסתכלים בהם, ולא מלבושים עניים המבזים לובשם. אלא ילבש בגדים בינונים נאים ונקים, העני לפי עוניו והעשיר לפי עשרו. ואסור שימצא כתם או שמנונית על בגדיו, ולא יהיו קרועים, ולא יהיו מתוקנים כבגדי גסי הרוח. עכ"ל. הרי להדיא שתלוי הדבר לפי מה שהוא, כי העשיר ילבש בגדי עשירים, אך לא כמהודרים של עשירים אלא מכובדים. וגם לא לאידך גיסא שלא יבוזה ללבוש בגדים פשוטים לרוב עושרו, אף שלאחרים המה בגדים מהודרים, לו אסורים. ומינה לנידו"ד, דלרב שרי ללבוש פראק, שהוא לפי כבודו, שכן הוא לבוש הרבנים. ובדומה מבואר ברמב"ם (דעות פ"ג ה"א) וז"ל, שמא יאמר אדם הואיל והתאוה והכבוד וכיוצא בהן דרך רעה הן, ומוציאין את האדם מן העולם, אפרוש מהן ביותר ואתרחק לצד האחרון עד שלא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא ישא אשה ולא ישב בדירה נאה ולא ילבש מלבוש נאה, אלא השק והצמר הקשה וכיוצא בהן, כגון כומרי אדום. גם זו דרך רעה ואסור לילך בה. עכ"ל. הרי שדירה ולבוש נאה המה דברים המותרים, ואין בהם משום גאוה.

(((מקור שהעשיר ילבש בגדים לפי כבודו)))

ברם לא ידעתי מנין הוציאו ושאבו את מקורם, שהכל לפי כבודו, ועשירים מותרים בבגדי כבוד. ויש מקום לפלפל משום שבגדים רגילים המה בזיון לעשיר. ומידי עוברי בהאי מילתא חזיתיה שכן יוצא מבואר ממסכת שבת (דף קיג ע"א) אמר רב הונא אם יש לו להחליף [בגדי שבת] יחליף [לכבוד שבת] ואם אין לו להחליף ישלשל בגדיו. ופירש"י, כלפי מטה, שיראו ארוכות. והוא מדת עשירים היושבים בביתם ואינם צריכים לסלק בגדיהם מן הארץ בשביל מלאכה, וכבוד שבת הוא. עכ"ל. מתקיף לה רב ספרא והא מיתחזי כרמות רוחא. ומשני, כיון דכל יומא לא קעביד, והאידנא הוא דקעביד, לא מיתחזי כרמות רוחא. ע"כ. הרי שעל העשירים לא הוקשה לו דהוי רמות רוחא, רק על המשנה כעת ללבוש כמותם, והוא כנ"ל כיון שלהם מותר. והרי שגם הסברא לכך מבוארת כאן, דכיון שהם רגילים בזה לפי מעמדם החברתי, שוב אם לובש בגדים פשוטים למעמדו, שהם מפוארים למעמד שאר העם, אין בזה גאוה. משא"כ אם לובש ומתגנדר בבגדים מפוארים אף לפי מעמדו אסור הדבר. והיינו כסברת איסור יוהרא, דהיכא דמפורסם בחסידות ליכא משום יוהרא, ראה לקמן (שער הגאוה סימן ב סעיף ב).

(((היתר נוסף בפראק לרבנים)))

ג. וכן יש ללמוד היתר לבוש פראק לרב על פי דברי המאירי (מאמר התשובה עמ' 121) שחילק את הגאוה לד' חלקים וכנ"ל (סעיף ה אות ב) ובשררה התיר למושלים, וה"ה רבנים, כל שהציבור תחת ידיהם למשול מעליהם, וכמש"כ להדיא (עמ' 125) שכן הוא אף לכל מנהיג שתמסר לו איזו הנהגה שינהיגה ביד רמה ותכלית הממשלה. ולא בליבו, כי בליבו שפל יהיה, רק שיוכרח לנהוג כן כדי שיתקבלו דבריו, והביא הכרח להיתר זה לעיל (עמ' 118) מרבי, שנאמר עליו (סוטה מט ע"א) שמשמת בטלה ענוה. וראה זה פלא דבכתובות (קג ע"ב) איתא דבשעת פטירתו צוה לבנו שיהיה נשיא אחריו, והורה לו שיתנהג בנשיאות בגאוה ושררה. וזה כאמור. ומינה יש ללמוד לענין הפראק דשרי לרבנים הממונים על הציבור ונצרכים להנהיגם. ברם בלאו הכי שהוא מושל על הציבור אסור, אא"כ הוא רב מפורסם באופן שזהו בזיון לו ללבוש חליפה רגילה, ופראק הוא לפי כבודו, לפי שהוא רב גדול ומפורסם וכנ"ל. וכן בהמספיק לעובדי ה' (לקראת סוף פרק הענוה ד"ה ואשר לענוה) מחלק בין רב שצריך להטיל מרות על הציבור, דיינים, רב עיר וכדו', שצריכים להטיל אימתם כדי שישמעו להם, להדריך את העבריינים, ולכוף אותם למשמעת. שהם ינהגו בחיצוניות של גאוה, ולא בפנימיות ח"ו. לבין רב לתלמידים, שאדרבה עליו להתנהג בענוה גם בלבוש, כדי ללמדם ענוה, ולכן הנביאים היו לובשים בגדים פשוטים. ולפי"ז פראק יותר לרבני ערים ודיינים ולא לראשי ישיבות ורמים וכדו'. אא"כ הוא רב מפורסם שפשוט לכל אחד שצריך הוא ללבוש פראק, ואז הוא לו בגד לפי כבודו, וכמו העשיר לפי עושרו, ושרי וכנ"ל.

(((כשילבש פראק לשם גאוה)))

ד. וזה פשוט שאם הרב לובש פראק משום יוהרא, אף שהותר לו הפראק, מ"מ מידי איסור גאוה לא נפק. וכמו שכתב המאירי שם לכל אורך מאמרו שוב ושוב קחנו משם. וכן סיים התם הארחות צדיקים וז"ל, וכל הנזהר בדברים האלו לשם מצוה ולא כדי להתקשט ולהתגאות, אע"פ שאלו דברים נראים כמו גאוה, כיון שכוונתו לשם שמים יש בו מצוה. עכ"ל. ומכלל הן אתה שומע לאו כאמור, דלשם גאוה איסור יש בדבר. ועל כן זאת יוצא כי כל ההיתר של פראק לרבנים, הוא רק כשכוונתו ללובשו כדי שיראו ממנו ויכבדוהו כראוי כדי שיקבלו דבריו וכדו'. אך לא לשם כבודו שלו והנאתו. או משום שלפי כבודו ראוי הוא לו, ולא לשם גאוה, כי אף שהכבוד מביא לידי גאוה, הרי שהפרש יש ביניהם, ושייך להתכבד בלא להתגאות. ואם כוונתו לשם הנאתו, הרי שעבר אאיסור גאוה. ועל כגון דא הביא המסילת ישרים (לקראת סוף פרק כב ד"ה שנאת) מפסיקתא רבתי רבי מנחמא בשם רבי תנחום, כל המקבל עליו שררה כדי להנות ממנה, אינו אלא כנואף הזה שהוא נהנה מגופה של אשה. עכ"ל. ועע"ש. ונלע"ד שכוונתו כאמור.

(((סיכום)))

כל ההיתר לרב ללבוש פראק אינו במכוין לשם כבוד, אלא כדי שיקבלו דבריו הקהל אשר צריכים לסור למשמעתו ולהוראותיו, ולא לרב שאין לו ציבור שהוא ממונה עליהם. וכן רב המלמד בישיבה אדרבה כתב בהמספיק לעובדי ה' (שער ענוה הובא לעיל סעיף ה אות א) שנכון שגם לבושו יהיה צנוע, כדי שילמדו תלמידיו ממנו ענוה גם חיצונית. וכן מותר הפראק לרב מפורסם, אף שאין לו קהל ועדה תחתיו, היכא שמחמת פירסומו ראוי הוא ללבישת הפראק. ובלאו הכי אסור הדבר.}

(((פראק לאברך)))

ח. המנהג אשר הולך ומתפשט שחתנים צעירים לובשים בחגים ובחול המועד בגד כבוד העשוי לרבנות הקרוי פראק, הוא איסור גמור משום גאוה, ומצוה לבטלו. אולם בקהילות שכל החתנים עושים כן, מותר בקהילתם.

{(((פראק ברגלים לאברך)))

ח. א. לאור כל האמור לעיל בסעיף הקודם, יוצא לענין המנהג החדש אשר תופס תאוצה, שחתנים צעירים לובשים פראק ברגלים, ותומכים וסומכים דבריהם על השו"ע (תקכט ס"א) שלבוש החג יהיה יותר משובח משל שבת. נלע"ד כי איסור גמור יש בדבר משום גאוה. ואף שאין לאסור בזה משום יוהרא וכאשר יבואר איסורו לקמן (סימן ב סעיף ג) דמשום שמעט עושים כן אין בזה איסור יוהרא. מ"מ חילוק מחולק כי כשמעט עושים כן, מותר כשכוונתו לעשיית דבר חסידות לשם חסידות, כדי לעבוד את ה' יתברך, וכגון להניח תפילין דר"ת, או להניח תפילין דרש"י כל היום, או כגון אשה להתעטף בציצית, וכיוצ"ב, שחפצים רק לעשות רצון ה', ואין לו שום כוונה של גאוה, ועל כן מחולק שאם מעט עושים שרי, ואם אין מעט שעושים אף שכוונתו אינה לשם גאוה אסור משום גאוה. משא"כ הכא שכוונתו לגאוה, והרי שעובר בגוף איסור גאוה. ואין ללמוד היתר מהאי דשנינו בשבת (דף קיג ע"א) אמר רב הונא אם יש לו להחליף [בגדי שבת] יחליף [לכבוד שבת] ואם אין לו להחליף ישלשל בגדיו. ופירש"י, כלפי מטה שיראו ארוכות והוא מדת עשירים היושבים בביתם ואינם צריכים לסלק בגדיהם מן הארץ בשביל מלאכה וכבוד שבת הוא. עכ"ל. מתקיף לה רב ספרא והא מיתחזי כרמות רוחא. ומשני, כיון דכל יומא לא קעביד, והאידנא הוא דקעביד לא מיתחזי כרמות רוחא. ע"כ. והרי שאם עושה רק בשבת ניכר שעושה כן לשם שבת ולא לשם יוהרא. ומשם ראיה להתיר הכא, דכל היכא שעושה לכבוד שבת, וניכר שהוא לשם שבת שרי. וכן הוא הכא שעשוי ליו"ט וחול המועד וניכר שלכך כיון, שכל ימות השנה אינו לובש פראק לכאורה שרי. ברם אי אפשר ללמוד היתר בעניננו, שכן שם הרואה מבין שאין לו בגד אחר, ולכן עשה כמנהג העשירים. וגם הוא כוונתו לא לכבוד עצמו, כי אם לכבוד שבת, ואפ"ה היה אסור אילולי שניכר שעושה כן לכבוד שבת ולא לכבודו. משא"כ בנידו"ד בענין הפראק שהוא בגד רבנות ומיוחד לרבנות וכולו אומר כבוד, לשם מה קנה דוקא בגד זה, ולשם מה לובשו אם אין כוונתו לשם גאוה. וא"כ יש לאסור הן משום הרואים שסוברים שהוא לשם גאוה, והן אליבא דאמת שכן כוונתו. וגם א"כ אסור והרי שאדרבה מהסוגיא בשבת ראיה לאסור וכלשון דמתחזי כרמות רוחא. וכ"כ להוכיח מסוגיא זו לאיסור בשו"ת מהר"י ברונא (סי' צו) ויובא בע"ה בסמוך (אות ב). ואעיקרא כי כאן לובשים פראק לשם גאוה, ואות חותך לכך הוא דמדוע קנה פראק שהוא בגד רבני העשוי לכבוד, ולא קנה חולצה יותר משובחת משל שבת וכדו' חליפה יפה יותר ושאר פרטי לבוש. אלא שכוונתו לשם גאוה, כי סבור הוא שהוא בחור למדן וחשוב וכדו'. והרי שעלה בידו איסור דאורייתא דגאוה, ה' ישמור ויציל. וכל דברנו אמורים למי שיבא ויטען שכוונתו לשם ה', כי עליו לבדוק בציציותיו הדק היטב היטב הדק שבאמת לכך כוונתו. אך רוב רובם של אלו הצעירים הלובשים פראק כלל לא יטענו כן, ויודו בלבם לפחות שזהו בגד כבוד הראוי להם לפי רוב מעלתם ויחוסם וכדו', והרי שזהו גאוה ממש.

ואה"נ בקהילה שכולם נוהגים ללבוש פראק (כאשר ראו עיני בקהילה אחת) בזה לא דיברנו, וליכא משום גאוה. אך המציאות היום היא חוכא ואיטלטולא, שאברך צעיר לובש פראק בחג ולידו בסמוך יושבים אברכים זקנים מופלגים הן בחכמה הן בשנים, לבושים חליפה קצרה.

(((בגד יו"ט וחוה"מ)))

ובר מין דין עוד יש לדון מדברי הרמ"א (סי' תעא ס"ג) שכתב וללבוש בגדים נאים כשל שבת. הרי שבגדי שבת ויו"ט שוים המה, ואין עדיפות לבגדי יו"ט. ולפי"ז אעיקרא פירכא דטוענים משום שכבוד יו"ט עדיף, לכן לובשים פראק. וע' להרחיד"א במח"זב (סי' תעא) שעמד על הסתירה. ועוד דבחול המועד שלובשים פראק מה יענו. ברם באמת שגם דין חוה"מ שנוי במח', דאומנם בספר תניא רבתי (סי' נא) כתב שבגדי חוה"מ יהיו בגדים נאים ונקיים כימי היום טוב. והביאו להלכה המ"א (ר"ס תקל) וכ"כ הא"ר (ס"ק א). ברם המ"ב (סי' תקל ס"ק ד) פליג דשל חוה"מ פחותים משל שבת. וע' בזה בספר חול המועד כהלכתו (פרק א הל יט, ובס"ק מד, ובהערה ב).

(((איסור משום לבוש רבנות)))

ב. ומלבד כן איכא הכא איסור נוסף והוא מה שאמרו במסכת ב"ב (דף צח ע"א) אמר רב יהודה אמר רב כל המתגאה בטלית של ת"ח ואינו ת"ח אין מכניסין אותו למחיצתו של הקב"ה. וע"ש בפירש"י, דמבואר דאף שלובשו סתם ולא לשם גאוה אסור. וכן אסר בזה בשו"ת הראב"ד (סימן ט). וכן העתיקו גמרא זו להלכה הרי"ף (שם דף מח ע"א מדפיו) והרא"ש (שם פ"ו סי"ב) והרשב"ץ במגן אבות (פ"ד משנה ד) וכן כתב בספר אורח מישרים (סימן ז סעיף ז) דבזה אסור אף אם לובשו שלא לשם גאוה, וכדמוכח מאתקפתא דרב ספרא בשבת (קיג ע"א) ומדברי רשב"ג בברייתא תענית (י ע"ב). ודפח"ח. ועוד ראה ירושלמי בכורים (פ"ג ה"ג) א"ר שיין, זה שהוא מתמני בכסף, אין עומדין מפניו, ואין קורין אותו רבי, והטלית שעליו כמרדעת של חמור. וכן הוא במדרש שמואל (פרק ז אות ו). והרי הלובש גלימה של רבנות ואינו ראוי, הוא לו כמרדעת של חמור. וכן האריך בזה בשו"ת מהר"י ברונא (סי' צו) שאסור ללבוש בגד של ת"ח למי שאינו בר הכי, וכמבואר בשבת (קיד ע"א) אמר רב הונא אם יש לו להחליף [בגדי שבת] יחליף [לכבוד שבת] ואם אין לו להחליף ישלשל בגדיו. ופירש"י, כלפי מטה, שיראו ארוכות. והוא מדת עשירים היושבים בביתם ואינם צריכים לסלק בגדיהם מן הארץ בשביל מלאכה, וכבוד שבת הוא. עכ"ל. מתקיף לה רב ספרא והא מיתחזי כרמות רוחא. ומשני, כיון דכל יומא לא קעביד, והאידנא הוא דקעביד, לא מיתחזי כרמות רוחא. ע"כ. והרי שאפי' סתם בגד שאינו רגיל אסור, ק"ו גלימא דרבנן. וכן הראה מהש"ס בכמה דוכתי שמבואר כי טלית של חכמים משונים משאר העם, ואמרו בכמה מקומות בש"ס לא כל הרוצה ליטול את השם יטול, וכדאיתא בברכות (טז ע"ב) ותענית (י ע"ב). וכן חזינן בב"ק (דף נט ע"ב) שחבשוהו על שלבש בגד של חסידות. עכת"ד.}

(((מראית עין)))

ט. אסור לעשות מעשים שנראים כמעשי בעלי גאוה, אף אם באמת אינו מתגאה כלל. כגון לא ילבש בגדי בעלי גאוה שיהיו יפים ומסודרים יותר מדאי, אף אם אין כוונתו להתיהר. וכן מי שאינו תלמיד חכם לא ילבש לבוש של תלמיד חכם, וכן כל כיוצא בזה. ויתר על כן הדברים אמורים אף אם עושה דבר חסידות וכוונתו לשמים בלבד, אך נראה על ידי כן כבעל גאוה, אסור הדבר, וכאשר יבוארו פרטי דין זה בעזר אל בהמשך (סימן ב).

{ (((מראית עין)))

ט. כן יוצא מבואר ממסכת ב"ב (דף צח ע"א) אמר רב יהודה אמר רב כל המתגאה בטלית של ת"ח ואינו ת"ח אין מכניסין אותו למחיצתו של הקב"ה. ומבואר ברש"י שם שהוא משום גאוה. וכן נקטו הפוסקים להלכה, וכאשר הובאו לעיל (סעיף קודם אות ב). וכן מבואר במסכת תענית (דף י ע"ב) ובמסכת שבת (דף קיג ע"א). וכך כתב בספר ארח מישרים (פרק ז הלכה ז) לא ינהג עצמו על דרך שנראה כאלו הוא מתגאה אע"פ שבאמת אינו מתגאה וכו', והראה כן ממסכתות שבת ותענית הנ"ל. ומה שכתבנו שהדברים אמורים אפילו אם עושה דבר חסידות. זהו איסור יוהרא אשר יבואר בעז"ה לקמן (סימן ב סעיף א) שאסור אף אם כוונתו לשמים, כל שאינו מצוי שעושים את אותו דבר חסידות במקומו, קחנו משם. }

(((המפרסם מצוה שעשה)))

י. אסור להתפאר במצוותיו שעשה, והמתפאר בהם, נענש על כך. ואם שאלוהו אם עשה מצוה, מותר לענות הן. אולם חסידות שיכחיש את הדבר, ואין לחוש בזה משום איסור שקר. ואם יוכל להטות את השיחה לדבר אחר ולהבליעו, עדיף לעשות כן.

{(((מתפאר בתענית)))

י. א. כתב התשב"ץ (סי' קיב) אסור לומר לאחרים מתענה אני. והביא ראיה מירושלמי חגיגה (פרק אין דורשין ה"ב) ההיא איתתא דמיתא כבר, הוה נפיק לה אור גהינום מאודנא לאודנא, חד אמר משום דהוית משתעיא בשעת תענית אחת עשיתי שתים. וחד אמר משום דמשתעיא לאחריני מתענה אני. עכ"ל. והביאו הב"י (או"ח ס"ס תקסה) וכן פסק בשו"ע (סעיף ו) וז"ל, המתענה ומפרסם עצמו לאחרים להשתבח שהוא מתענה, הוא נענש על כך. עכ"ל.

(((לשקר כדי לא להתפאר)))

וכן נקטו המ"א (ס"ק ז) והט"ז (ס"ק ו) והבאר היטב (ס"ק ז) ובספר קיצור שו"ע (סימן קכז סעיף ח). והוסיפו שמותר ועדיף לשקר כדי שלא להתגאות. ולכן אם שאלוהו האם מתענה, מדת חסידות שיאמר שאינו מתענה, וכדאיתא בב"מ (דף כג) דתלמידי חכמים משנים בשלשה דברים, במסכתא, בפוריא, באושפיזא, והיינו שאם ישאלוהו אם למד מסכתא, יאמר שלא למד. ופירש"י, שמדת ענוה היא זו. וכן מצינו בכתובות (סוף פרק המדיר) בריב"ל שא"ל נראתה הקשת בימיך, א"ל הן, והרי שיקר כדי שלא להחזיק טיבותא לנפשיה. וכן פסק המשנה ברורה (ס"ק יד) ובשם הפמ"ג (משב"ז אות ז). וכ"כ כף החיים (ס"ק לג) ועוד הביא (בס"ק לב) למהרח"ו בשערי קדושה (ח"ב ש"ד) דהוראת מעשיו לבריות לא די שאינו מקבל שכר, אלא שנידון בגיהנם וכו'. ואם יכול האדם שיעשה כל דרכיו לשם שמים ולא יפרש לבריות אפילו אחת מהן, שכרו כפול ומכופל. ועע"ש. וכן פסק בשו"ת יחו"ד (ח"ג סימן עד אות ג) וביאר, דשאני האי שמפרסם מעשיו שאסור, מהעובד את ה' שלא לשמה שמותר, כי שלא לשמה היינו שהכבוד בא ממילא, ואף שהוא גם כיון לכך. משא"כ כאן, שמפרסם מעשיו ומתפאר בהם בעצמו.

(((מתפאר בצדקה)))

וכ"כ עוד הרמ"א (יו"ד סי' רמט סי"ג) וז"ל, ועל כל פנים לא יתפאר האדם בצדקה שנותן. ואם מתפאר, לא די שאינו מקבל שכר, אלא אפילו מענישין אותו עליה. ומקורו טהור מדברי הב"י (ס"ס רמז) בשם הסמ"ג (עשין קסב דף רז ע"ב). ויליף לה מדברי הגמרא ב"ב (דף י ע"ב) נענה ר"ג ואמר צדקה תרומם גוי, וחסד לאומים חטאת (משלי יד,לד). צדקה וחסד שאומות העולם עושים חטא הוא להם, שאין עושים אלא להתיהר, וכל המתייהר נופל בגיהנם. ע"כ. וכן פסק בספר קיצור שו"ע (סימן לד סעיף יג) וכ"כ בספר ארח מישרים (פרק ז הלכה ט) לא יתיהר במצוה שעשה, וכל המתיהר אפילו במצוה נופל בגהינום. והראה מקורו ממסכת ב"ב (דף י ע"ב) הנ"ל. וגדולה מכך כתב הארחות צדיקים (בהקדמה ד"ה מי שהולך) לדמות זאת למי שממלא חבית יין משובח, ויש בתחתית החבית נקב קטן, אין ספק שיאבד כל היין המשובח בנקב הקטן, אם לא יסתום אותו. כך המתגאה הזה, אע"פ שהוא מלא תורה, יאבד הכל על ידי המדה הרעה הזאת, אם לא יחוש לתקנה. ע"כ. וכ"כ כיוצ"ב בספר כד הקמח (ערך גאוה ד"ה יראת) גבי המתגאה במעשה המצוות, שהיא עבירה חמורה וכו' ע"ש.

(((מכירת מצוה שעשה)))

ב. וכיוצ"ב חזינן מדברי רבינו ירוחם (נתיב ב סוף חלק ג) העוסק בתורה ירא' להתנות עם האיש הבא להחזיק בו קודם שיעסוק בתורה שיטול חלק מלימודו כמו יששכר וזבולון. אבל אחר שעסק בתורה כבר, ובא לתת חלק מלימודו בשביל ממון אינו כלום, שעל זה נאמר אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו, וכדאיתא בסוטה ממעשה דהלל ושבנא כדאיתא בפרק היה נוטל (סוטה כא ע"א). ומסתברא שהעוסק אבד, שכבר ביטל חלקו, כך כתבו המפרשים. עכ"ל. והביאו מרן בבדק הבית (יו"ד ר"ס רמו) ועוד לו בב"י (שם בסוף הסימן), והרי דס"ל כוותיה. וכן הוא בשו"ת אבקת רוכל (סימן ב ד"ה ומדנקט). ומה שכתב רבינו ירוחם, ומסתברא שהעוסק אבד. כוונתו, שמי שמכר חלק תורתו למפרע, אף שלא חלה המכירה, הרי הפסיד חלקו מחמת זילזולו בשכר המצוה. וכעין דברי הרמב"ם (הל' תשובה פ"ג ה"ג) שכל מי שניחם על המצוות שעשה ותהה על הזכויות וכו' איבד את כולן, ואין מזכירים לו שום זכות בעולם. עכ"ל. וכן כתבו לבאר את דברי רבנו ירוחם השולחן גבוה (יו"ד ר"ס רמו) ובספר דעת תורה (שם) ובשו"ת אג"מ (יו"ד ח"ד סימן לז אות ה). וכן משמע גם בתשובת הגאונים החדשות (עמנואל סימן קמז) ובתשובת רב האי גאון גבי המוכר שכר מצוה וז"ל, וזה השוטה שמכר תעניתו אכלה כלבא לשירותיה מה שכר יש לו לפני השם יתברך וכבר נטל דמים, זה לא לה' ישב בתענית, אלא סיגף עצמו ונפשו באותן הדמים, והוא קרוב לקבל פורענות מלקבל שכר, כי עשה שם שמים פלסתר וכקרדום לאכול בה לחם. עכ"ל. והרי שטעם הדבר משום שעשה שם שמים פלסתר וכקרדום לאכול בה לחם. והוא הדין והוא הטעם הכא בנידו"ד, שהמתפאר במצוותיו מאבד שכרו. וכ"כ המהרי"ט (בתשובה המובאת בספר אש דת פרשת וילך) גבי המוכר שכר מצוה וז"ל, משעה שמכר חלקו בעוה"ב איבד את שלו. ע"כ. וע"ע בשו"ת אבקת רוכל (סימן ב ד"ה ומדנקט) גבי המקבל מילגה ללמוד כשיש לו כדי פרנסתו, שזהו ביזיון ועוד גרע מקרדום לחפור בה ע"ש. וע"ע שכל כה"ג הוא גנאי בשו"ת ציץ אליעזר (חט"ו סימן לה בשולי התשובה ד"ה ובהקשר), ובשו"ת משיב דבר (ח"ג סי' יד) כתב גבי המוכר שכר מצוה שהרי ביזה כבוד המלך וראוי לעונש.

(((כתיבת שמו על דבר צדקה)))

ג. וממשיך הרמ"א (יו"ד סימן רמט סעיף יג) ומ"מ מי שמקדיש דבר לצדקה מותר לו שיכתוב שמו עליו שיהא לזכרון, וראוי לעשות כן. ומקורו מבואר בדרכ"מ (הארוך סימן רמז אות ב) מדברי שו"ת הרשב"א (סימן תקפא). והט"ז (ס"ק ד) ביאר הטעם שראוי לעשות כן, שאז לא יוכלו הציבור לשנותו למידי אחרינא כמש"כ הרמ"א (סי' רנט ס"ג). ובביאור הגר"א (אות יז) הראה מקור ממסכת ב"ב (דף קלג ע"ב) עמדו וכתבו. וממדרש רות ויאמר לה בועז לעת האוכל וכו' א"ר יצחק בר מריון בא הכתוב למדך וכו' ועכשיו כשאדם עושה מצוה וכו'. וכן פסק בשו"ת חדות יעקב (חו"מ סימן כג). וע' בזה בשו"ת אמונת שמואל (או"ח סימן יב) ובשו"ת שב יעקב (חו"מ סימן כא) ובשאלות ותשובות ר' עזריאל הילדסהיימר (ח"א חיו"ד סימן ריט) ובשאלות ותשובות אפרסקתא דעניא (ח"ב או"ח סימן קח), וציין לעיין בשאלות ותשובות צמח צדק (סימן פג) ובשו"ת מהר"ם שיק (או"ח סימן עד).}

(((דינים נוספים בגאוה)))

יא. בשעה שמברך ברכת המזון לא יהיה מיסב שהוא דרך גאוה. ובשעת קריאת שמע לא יהיה שוכב על גבו או על בטנו, ולא מוטה מעט על צידו, משום גאוה. ואולם שוכב על צידו לגמרי מותר.

{(((ברכת המזון)))

יא. פסק מרן בהלכות ברכת המזון (סי' קפג סעיף ט) צריך לישב בשעה שמברך, בין אם היה הולך בביתו כשאכל, או עומד, או מיסב, כשמגיע לברך צריך לישב, כדי שיוכל לכוין יותר. וגם לא יהא מיסב שהוא דרך גאוה, אלא ישב באימה. עכ"ל. והוא לשון הטור (שם) ומקורם מגמרא ברכות (סוף פרק שביעי) והלכתא בכולהו יושב ומברך. וכתבו תוס' (שם ד"ה והלכתא) בשם רבי משה אלברט שדין זה הוא בברכת המזון דוקא לפי שהיא דאורייתא החמיר בה, מה שאין כן בשאר ברכות. ע"כ.

(((קריאת שמע)))

ולענין קריאת שמע נפסק בשו"ע (סימן סג ס"א) קורא אותה מהלך, או עומד, או שוכב, או רוכב ע"ג בהמה, או יושב, אבל לא פרקדן, דהיינו שפניו טוחות בקרקע, או מושלך על גבו ופניו למעלה, אבל קורא והוא שוכב על צדו. עכ"ל. והיינו טעמא שאסור פרקדן, משום גאוה, כמו שכתב רש"י (ברכות דף יג ע"ב ד"ה כי מצלי שפיר דמי) וז"ל, אבל מיקרי ק"ש אפילו מצלי [כשהוא מוטה על צדו מעט] אסור, שמקבל עליו מלכות שמים דרך שררה וגאוה. עכ"ל. וכ"כ הטור (ר"ס סג) לא יקרא מפני שנראה כמקבל עול מלכות שמים דרך גאוה. ובב"י (שם) ביאר בדעת הרמב"ם רש"י והטור, שאם שוכב מוטה לגמרי על צידו שרי, ודלא כר' יונה (ברכות דף טו ע"א ד"ה שנים) וכן פסק בשו"ע וכנ"ל. וע' בשיטות האחרונים בזה בביאור הלכה (ד"ה מאחר).

ובכסף משנה (הלכות ק"ש פ"ב ה"ב) הביא את דברי ה"ר מנוח, דמי שאינו בעל בשר או חולה, אסור לקרות אלא מיושב, כאדם העומד באימה וביראה. וכן כתב הראב"ד (בהשגות שם) יותר טוב אם ישב, וצריך לעשות כן אם יוכל. וכתב הכס"מ, שאין בזה השגה לרבינו, דאיהו "זל לא מיירי ביכול לישב. והרי שדעת מרן וברמב"ם, שלכתחילה צריך לישב. אך בשו"ע לא כתב כן. וע' בזה בספר הלכה ברורה בשו"ת אוצרות יוסף (ח"ד ס"ס ט) ובבירור הלכה (סימן סג אות א ד"ה ומכל).

(((שמונה עשרה בישיבה)))

ובתפילת שמונה עשרה מי שאנוס להתפלל בישיבה, כגון הנוסע באוטובוס וכדו', כתב העט"ז והביאו להלכה המ"ב (סימן צה ס"ק ב) שאל יסמוך לאחריו, ולא יהא מוטה לצדדיו, ואל יפשוט רגליו, ואל ירכיבם זה על זה, מפני שכל זה הוא דרך גאוה. אלא יושב וראשו כפוף. עכ"ל.}

(((עמידת שמונה עשרה)))

יב. בתפילת שמונה עשרה לא יניח ידיו על חלציו, לפי שהוא דרך גאוה. אלא יניח ידיו על לבו כפותין, הימינית על השמאלית, ועומד כעבד לפני רבו באימה ביראה ובפחד. ולא יגהק ולא יפהק ואם עשאו לרצונו הרי זה מגסי הרוח. ואם צריך לעשותו מתוך אונס יניח ידו על פיו שלא תראה פתיחתו. ולא יניח ידו על סנטרו כדרך גסי הרוח. וכן לא יעמיד הגוף על עומדו ורק הראש יטהו פעם לימין ופעם לשמאל דרך גאוה.

{(((עמידת שמונה עשרה)))

יב. מה שכתבנו שבעת שמונה עשרה לא יניח ידיו על חלציו, כן כתב הרמב"ם (הלכות תפילה פ"ה ה"ד) ופסקו הטור (או"ח סימן צה) וכתב הב"י בפירוש קמא שכ"כ הרמב"ם מדיליה, לפי שהוא דרך גאוה. ופסק כן בשו"ע (סימן צה ס"ג) וז"ל, מניח ידיו על לבו כפותין הימנית על השמאלית, ועומד כעבד לפני רבו באימה ביראה ובפחד. ולא יניח ידיו על חלציו, מפני שהוא דרך יוהרא.

ומה שכתבנו בדין פיהוק וכו', הוא לשון הטור (סימן צז) וע"ש בב"י מקורות הדינים. וכן פסק בשו"ע (סימן צז ס"א) לא יגהק ולא יפהק, ואם צריך לפהק מתוך אונס, יניח ידו על פיו, שלא תראה פתיחתו. הגה, ויזהר שלא יניח ידו על סנטרו בשעת התפלה, דהוי דרך גסות הרוח.

ומה שכתבנו שלא יטה הראש וכו', כן פסק המשנה ברורה (סימן מח אות ג) בשם האליה זוטא וז"ל, וקצת מתנענעים תנועה משובשת, שהגוף עומד על עמדו, רק בראש הופך פעם לימין ופעם לשמאל דרך גאוה, ואין לעשות כן. עכ"ל.}

(((אכילה קודם התפילה)))

יג. אסור לאכול ולשתות קודם תפילת שחרית, שאיך אחר שנתגאה באכילה ובשתיה יבא ויקבל עליו עול מלכות שמים. [ואין כאן המקום לבאר את פרטי דין זה.]

{(((אכילה קודם התפילה)))

יג. כך שנינו בברכות (דף י ע"ב) א"ר יצחק א"ר יוחנן א"ר יוסי בר' חנינא משום ראב"י כל האוכל ושותה ואח"כ מתפלל, עליו הכתוב אומר ואותי השלכת אחר גויך (למלאכים ע,יד) אל תקרי גויך אלא גאיך. אמר הקב"ה, לאחר שנתגאה זה קבל עליו מלכות שמים. עד כאן לשון הגמרא. וכן פסק הטור (סי' פט, וסי' רפט) והשלחן ערוך (שם). ודיניהם מבוארים בבית יוסף ובנושאי כלים (שם) ואין כאן מקום להאריך בהם.}

(((הליכה בקומה זקופה)))

יד. מה שאמרו ח"זל במסכת קידושין (דף לא ע"א) אסור לאדם שיהלך ארבע אמות בקומה זקופה שנאמר (ישעיה ו,ג) מלא כל הארץ כבודו, היינו על דרך חסידות ואינו איסור ממש. במה דברים אמורים במי שהולך בקומה זקופה שלא מחמת גאוה, אך ההולך כן מחמת גאותו, הרי פשוט שהוא איסור גמור דבר תורה.

{ (((דין או חסידות)))

יד. א. פסק מרן בשולחנו הטהור (או"ח סי' ב סעיף ו) אסור לילך בקומה זקופה. ומקורו הראה בב"י ממסכת קידושין (דף לא ע"א) אסור לאדם שיהלך ארבע אמות בקומה זקופה שנא' (ישעיה ו,יג) מלא כל הארץ כבודו. ופירש רש"י, מלא כל הארץ כבודו, משמע משתרבב ויורד למטה, והזוקף קומתו נראה כדוחק. ע"כ. וכן פסק שם הטור, ויקום וילך בכפיפת קומה, כדאיתא בפרק קמא דקידושין, אמר רבי יהושע בן לוי אסור לילך בקומה זקופה, שנאמר מלא כל הארץ כבודו. עכ"ל. והרי לשון הטור והשו"ע מורים דס"ל שדין זה דין גמור, וחיוב הוא על כל בר ישראל, בין איש ובין אשה. וכן העתיקו את הגמרא הרי"ף (קידושין דף יב ע"ב מדפיו) והרא"ש (פ"א סי' מו) ובספר חסידים (סי' נג). וכן מבואר באחרונים רבים שהוא איסור גמור, שכן הוא בשו"ת מהרש"ל (סי' עב) וכן הוא בשו"ת מהריט"ץ החדשות (סימן ר) וכן מבואר בט"ז (סי' ב ס"ק ד) ובברכ"י (אות ב) ובשיורי ברכה (אות ב) ובספר קיצור שו"ע (סימן ג סעיף ז) ובשו"ע הרב (סעיף ז) ובמשנה ברורה (ס"ק ט) ובערוך השולחן (סעיף ט) ובשו"ת מנח"י (ח"ד סימן ד ד"ה והנה) ובשו"ת אג"מ (חאו"ח א סימן א ד"ה ונצטרך) ובשו"ת יבי"א (ח"ח או"ח סימן א אות ב) ושכ"כ הגאון בעל באר שבע בצדה לדרך על התורת כהנים (פרשת בחוקותי על הפסוק והרבתי אתכם) ושכל הפוסקים הביאו כן להלכה. ועוד לו בשו"ת יחו"ד (ח"ד סימן א ד"ה והנה) ובספר הלכה ברורה (ח"א באוצרות יוסף סימן ג).

(((הסוברים חסידות)))

ב. איברא דחזי הוית בתשובות הגאונים שערי תשובה (סי' קעח) דמפורש דדין זה חסידות וז"ל, אלין עשרה מילי דחסידותא דהוה נהיג בהו רב, ובתריה לא יכילו כולהון שמעיה לאחזוקי בהון, וכל חד וחד מנהון אחזיקו בחדא מנהון. חד, דלא הוה מסגי ארבע אמות בקומה זקופה, ונהיג רב יאודה אחריו. עכ"ל. וכן כתב כלשון הנ"ל גם בספר האורה (ריש ח"א ד"ה ומצינו עשרה), ואתי שפיר עם דבריו בסמוך (אות ו) דכתב, המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה. וצריך שיכסה את ראשו בשעת התפילה. ולא בשעת תפילה לחוד, אלא אפילו כולו יומא נמי, כדאמרינן אסור שיהלוך בקומה זקופה. עכ"ל. ומדכתב צריך, והיינו לכתחילה ואינו חיוב גמור, איגלאי דמאי דמסיים אסור, היינו צריך, ולהאמור כוונתו חסידות. וכן כתב בספר האשכול (אלבק הלכות בעל קרי דף ב ע"א) כלשון השערי תשובה להגאונים הנ"ל. והרי הדברים מבוארים ומפורשים באר היטב בגאונים ובראשונים, שדין זה חסידות הוא, וא"כ מה שאמרו לשון אסור, הוא לפי שמצינו פעמים רבות שהשתמשו ח"זל במילה אסור וכוונתם אינה חיוב, כי אם חסידות, עיין בשדי חמד ח"ו (עמ' 118 ע"א באורך, ובעמ' 116 ע"ב). ובח"א (עמ' 462 ע"ב אות לג). וכנראה דין גרמא להו להני ראשונים לבאר שהוא חסידות ולא איסור, אחר שהבינו ברוחב בינתם שלא יתכן שכוונת הגמרא לאיסור, דמנא לן איסור זה, ולא מסתבר שח"זל יגזרו גזרה מסוג זה. ועוד בה דשנינו בברכות (מג ע"ב) שאל ילך בקומה זקופה לגבי ת"ח דוקא, והרי זה מורה שהגמרא בקידושין שאמרה אסור, ולא חילקה בין ת"ח לאינו, לאו דוקא קאמרה. ושוב ראיתי שכן מבואר דס"ל דהוי חסידות לערוך (ערך קל) שביאר את מימרת הגמרא ברכות (נד ע"א) לא יקל אדם את ראשו כנגד שער המזרח, שהוא מכוון כנגד בית קדשי הקדשים. וכתב וז"ל, לא יקל אדם את ראשו, פי' נטית גרון, כלומר, לא יהלך בהרמת ראש בקומה זקופה, אלא בכפיפת קומה בהרכנת ראש. עכ"ל. והרי שביאר גמרא זו דאסור ללכת בקומה זקופה בבית המקדש, לאמור שבמדינה אין איסור. וכן פירשו באוצר הגאונים ברכות (שם חלק הפירושים) וע"ע לקמן שער השמחה (חלק ההלכה סימן א סעיף ב אות ד).

(((הרמב"ם)))

ג. ומעתה אתי שפיר ועולים הדברים בקנה אחד עם דברי הרמב"ם שהביא דין זה בהלכות דעות (פ"ה הלכה ח) בהלכות תלמיד חכם, והרי זה מורה שסובר כי דין זה הוא חסידות, ות"ח דוקא צריך לעשותו, ולא שאר העם. וכן ראיתי בשו"ת שואל ונשאל (ח"ב חו"מ סימן ח) שהוכיח הכי מדברי הרמב"ם שסובר כי דין זה חסידות. ושוב ראיתי שכן מבואר להרמב"ם במורה נבוכים (ח"ג פרק נב) שהוא משום שלמות האנושי, ושיהיה איש אלהים באמת. והרי שאינו דין אלא חסידות. ואולם בשו"ת יבי"א (ח"ח או"ח סימן א אות ב) כתב שמדברי הרמב"ם במשנה תורה אין ראיה, לפי שמנה שם עוד כמה דברים בת"ח שאסורים אצל כל האנשים. וכ"כ בספר הלכה ברורה (ח"א באוצרות יוסף סימן ג). אולם בראותינו את דברי הגאונים, הרי ברור שהרמב"ם הלך בדרכם, וס"ל שהוא חסידות ולא דין, ויתר על כן שכן מפורש במורה נבוכים, וכאמור. ומעתה כן הוא גם בראבי"ה (ברכות סי' קכ ד"ה שאלו) שכ"כ רק לגבי ת"ח, וברבינו ירוחם (דף כב ע"ב) וכן הוא באגודה (ברכות שם ולא בקידושין) וכן בפסקי ריא"ז (ברכות) כ"כ בת"ח דוקא.

(((רי"ף ורא"ש)))

ד. איברא דלעיל (אות א) הבאנו את הרי"ף והרא"ש שהעתיקו את איסור הליכה בקומה זקופה, ודיבריהם צריכים עיון, מאחר וגם בברכות העתיקו את הגמ', ושם הלא נאמר דין זה לגבי ת"ח דוקא. ולכאורה י"ל שדרכו הם בדרך אחרת, וזאת כיון שהם גורסים בגמרא ברכות שאמרה גבי ת"ח אחרת מאשר נמצא לפנינו, והשמיטו את הדין של ד' אמות וגרסי, ואל יהלך בקומה זקופה, דכתיב מלא כל הארץ כבודו. וכמו שהגהות הגר"א (על דף הגמרא ברכות שם) מעיר. והרי לפי"ז ליכא סתירה בדבריהם בין ברכות שנאמר גבי ת"ח דוקא, לבין קידושין שנאמר לכל אדם, לפי שבת"ח נאסרה קומה זקופה גם פחות מד' אמות, משא"כ בכל אדם נאסר דוקא ד' אמות. וכ"כ ליישב הגאון רבי ראובן מרגליות זצ"ל בהערותיו על ספר חסידים (סי' נג אות יג). וראה כיוצ"ב בשו"ת יבי"א (ח"א או"ח סימן א אות ב). וכן יש לומר אף בפסקי הרי"ד שכתב את שתי ההלכות בברכות ובקידושין, וגם הוא לא גרס ד' אמות.

ברם בגאונים דלעיל א"א לומר כן, מאחר שקראו חסידות על הליכה ד' אמות זקוף. וכן בריא"ז וברמב"ם שכתבו דין זה רק בת"ח, הרי שדין זה אינו כלל בשאר העם בשום אופן. וגם בשו"ע אי אפשר לומר כן, שהרי כתב, אסור ללכת בקומה זקופה בסתם, ולא תלה בד' אמות. וכן למדו בו אחרונים רבים, הביאם כף החיים (ס"ק יג) ובאוצרות יוסף (ח"א סימן ג סוד"ה נימוקים). ויתר על כן הרי גם הטור כתב את האיסור לכולם בלא ד"א, והרי זה מורה שלא למד כביאורנו הנ"ל בדברי אביו רא"ש.

ועל כן שוב נשוב ונימא דהרי"ף והרא"ש ס"ל חסידות, וכן הטור והשו"ע, ויבואו שיטות הפוסקים יחדיו, וכלל גדול הוא בידנו דאפושי פלוגתא לא מפשינן. ומעתה יוצא שדין זה הוא חסידות ואילו כל הני אחרונים היו רואים דבריהם של הראשונים הנזכ"ל, לא היו כותבים שהוא איסור כי אם חסידות. ובדברי מרן השו"ע הרי"ף והרא"ש והטור שהעתיקו את הגמרא, הרי מה שנבאר בגמרא נבאר בהם. ומה גם שיעלו הדברים יפה עם כך שכמעט אין איש שם על לב ומקפיד על דין זה, והרי שגם המנהג להקל. ועל כן כן עיקר.

(((טעם הדין)))

ה. ובטעם דין זה, בפשיטות הוא משום גאוה, שכן מי שהולך בקומה זקופה, מורה שסבור הוא כי איהו גופיה מלא כל הארץ כבודו, והרי שדוחק הוא את רגלי השכינה, כי שוכח כי כל חילו מן ה' הוא, והוא הנותן לך כח לעשות חיל. וכמו שדרשו ח"זל בסוטה (ה ע"א) אזהרה לגסי הרוח מנין, רב נחמן בר' יצחק אמר מהכא ורם לבבך ושכחת, וכתיב השמר לך פן תשכח את ה'. ופירש"י, אזהרה שלא יהא גס רוח, ורם לבבך ושכחת, אלמא מגובה לב בא לידי שכחה ששוכח את בוראו, ובשכחה הוא מוזהר השמר לך פן תשכח. ע"כ. והרי שהגאה שוכח את ה' הנותן לו כח, ועל כן דוחק את רגלי השכינה. וכן מבואר דיליף הכי דין זה בספר מנורת המאור (נר ז במדת הענוה) וכ"כ לבאר בשו"ת יבי"א (ח"ח או"ח סימן א אות ב) ובספר הלכה ברורה (ח"א באוצרות יוסף סימן ג).

ברם הרמב"ם במורה נבוכים (ח"ג סימן נב) כתב לבאר דין זה בדרך אחרת, והוא משום מורה שמים, וכמו הדין הסמוך לכך שם בגמרא שלא ילך ארבע אמות בגילוי הראש, ששכינה למעלה מראשו. והיינו שמי שמורה שמים על ראשו, הולך הוא בראש מכוסה ובראש מורכן ולא בקומה זקופה. וכן כתב לבאר שהוא משום מורא שמים ר' יונה בספר היראה (ד"ה ויצא מבית) וכן בספר חסידים (סימן נג). ואחר ראותינו דבריהם, כן נראה שלמד גם הריקאנטי (דברים ח פסוק י השמינית).}

(((כתיבת סת"ם בקנה)))

טו. מפני שפלותו של הקנה אשר מכופף ראשו לכל משב רוח, זכה שיכתבו בו ספרי תורה תפילין ומזוזות. ולכן קודם הוא לכל סוגי הקולמוסים. והרי סדר העדיפויות של סוגי הקולמוסים למינהם, תחילה זכה קנה, שני לו קולמוס פלסטיק, ושניהם המהודרים ביותר. ולאחריהם קולמוס העשוי מנוצה, שכן פשט המנהג להקל. ולאחריו קולמוסים העשויים מכל סוגי המתכות למינהם. וכל המתכות בעלי עדיפות אחת, הלא הם הזהב, הכסף, הברזל, וכדומה.

{(((זכה קנה)))

טו. שנינו בתענית (כ ע"א) ובסנהדרין (קו ע"א) זכה קנה ליטול ממנו קולמוס לכתוב ממנו ס"ת נביאים וכתובים. ולעיל מינה במעלת הקנה, ואפילו כל רוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזות אותו ממקומו, אלא הוא הולך ובא עמהן. כיון שדוממו הרוחות, עמד קנה במקומו. ומאידך חסרון הארז, שאפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזות אותו ממקומו, כיון שנשבה בו רוח דרומית, מיד עוקרתו והופכתו על פניו. ע"כ. והרי שמעלת הקנה הענוה והשפלות. וכן הוא במסכת כלה רבתי (פ"ז ה"א) בעדיפות קללת אחיה שקיללם בקנה, על ברכת בלעם שברכם בארז. ומסיים, לפיכך זכה קנה וכו'. והרי שזכה הקנה משום מדת השפלות. וכן הוא בפסיקתא זוטרתא (בלק דף קכט ע"א). וכ"כ הארחות חיים (מלוניל ח"ב בדין המתגאה) לעולם יהא אדם וכו'. וכ"כ הכל בו (סי' קלז) ושם הוא סימן העוסק בגאוה. וכ"כ בחובות הלבבות (שער ו פרק י) והרשב"ץ במגן אבות (פרק ד משנה ד).

ועוד שם בתענית (דף כ סוף ע"א) תנו רבנן לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז. מעשה שבא רבי אלעזר ברבי שמעון ממגדל גדור מבית רבו והיה רכוב על החמור ומטייל על שפת נהר, ושמח שמחה גדולה והיתה דעתו גסה עליו מפני שלמד תורה הרבה. נזדמן לו אדם אחד שהיה מכוער ביותר, אמר לו שלום עליך רבי, ולא החזיר לו, אמר לו ריקה כמה מכוער אותו האיש, שמא כל בני עירך מכוערין כמותך. אמר לו איני יודע אלא לך ואמור לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית. כיון שידע בעצמו שחטא, ירד מן החמור ונשתטח לפניו ואמר לו נעניתי לך מחול לי. אמר לו איני מוחל לך עד שתלך לאומן שעשאני ואמור לו כמה מכוער כלי זה שעשית. היה מטייל אחריו עד שהגיע לעירו. יצאו בני עירו לקראתו והיו אומרים לו שלום עליך רבי רבי מורי מורי. אמר להם למי אתם קורין רבי רבי. אמרו לו לזה שמטייל אחריך. אמר להם אם זה רבי אל ירבו כמותו בישראל. אמרו לו מפני מה. אמר להם כך וכך עשה לי. אמרו לו אעפ"כ מחול לו שאדם גדול בתורה הוא. אמר להם בשבילכם הריני מוחל לו, ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כן. מיד נכנס רבי אלעזר בן רבי שמעון ודרש לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז, ולפיכך זכה קנה ליטול הימנה קולמוס לכתוב בו ספר תורה תפילין ומזוזות. עכ"ל הגמרא. וכן הוא בילקוט שמעוני (מלכים א סי' רג) דרש רשב"א לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהי קשה כארז, לפיכך זכה קנה לקולמוס וכו'.

ובבואנו הלום אמרתי אציגה מאשר עמדי בענין כתיבת סת"ם בסוגי הקולמוסים למינהם, למי משפט הקדימה, מי לכתחילה, ומי בדיעבד.

ומשם פינה וזוית לקולמוס ברזל, וכן לתיוג ותיקון על ידי עט רפידוגרף.

(((קולמוס פלסטיק)))

תמצית התשובה

א. פסקו מרן והרמ"א (אה"ע סימן קכה) שלא לכתוב לכתחילה בנוצה מטעם חקיקה. ג. והוא גדר שלא יבא לידי חק תוכות. ד. הלבוש ודעימיה למדו בטעם הדבר משום כתב ע"ג כתב, ולכן ס"ל לחלק בין נוצה דשרי, לבין כתיבה עם ברזל שאסורה. ה. ובדומה ביאר בספר תורת גיטין. ובספר גט פשוט ביאר טעמו, שלא יבא לידי חור. ובספר ערוך השולחן כתב מטעם שלא יבא ברזל שמקצר ימיו של אדם, ויכתוב תורה שמארכת ימיו. ובשולחן גבוה כתב, שהנוצה אם חותכים אותה יותר מדאי מתיזה דיו, ויבא לידי חקיקת דיו שפסול. ו. ובהגלות נגלות ספר סדר הגט הנדפ"מ מכת"י איגלאי שהטעם הנכון לגבי סת"ם הוא משום אטו חקיקה. ז. דעות המתירים לכתחילה. ח. אף דלמרן אין לכתוב בנוצה לכתחילה, מ"מ מנהג העולם להקל, ואין אחר המנהג כלום. ולכאורה א"א לבא מכח כן ולהקל אף בברזל, שבו אין מנהג מבורר להקל. אך העיקר להקל אף בזה, דניזיל בתר טעמא. ט. וק"ו דשרי לתייג ברפידוגרף ובציפורן, שבזה יש עוד פנים להקל. י. עוד יש לדון בשימוש ברדפידוגרף משום כשרות הדיו שבו, וכן האם יחשב הספר מהודר. יא. קולמוס זהב, האחרונים חילקו בין ברזל לזהב, והוא על פי חידוש הרב ערוה"ש לאסור ברזל משום שמקצר ימיו של אדם, והתורה מארכת, וממילא זהב שאינו מקצר שרי. ברם לכאורה אין מקום לחידוש זה שכתבו מדנפשיה, וכל הפוסקים ביארו טעמים אחרים, וכל טעמיהם שייכים אף בזהב, וממילא אין נ"מ, ואף זהב דינו כברזל, ומה שנאמר בזה נאמר בזה. יב. ומעתה קולמוס פלסטיק מהודר יותר מנוצה, לפי שרך יותר, כי צריך לחדדו כדרך חידוד קנה, ובשונה מנוצה שא"צ לחדדה הרבה. אך עדיין קנה עדיף, לפי שהגמרא אמרה עליו שזכה קנה. אך בודאי שהיא עדיפות בעלמא.

שאלה:

לאחרונה יצא לשוק הסת"ם קולמוס העשוי מפלסטיק, ונתתי אל ליבי לחקור ולדרוש, האם מותר או אסור להשתמש בו.

תשובה:

א. לענ"ד מותר לכתחילה לכתוב בו, והוא אף מהודר יותר מאשר כתיבה בנוצה. ואפרש את שיחתי בעזר צורי וגואלי.

פסק מרן (אה"ע ס"ס קכה) וז"ל, יש מי שכתב שיש להקפיד מלכתוב הגט בקולמוס של כנף, אלא בשל קנה. עכ"ל. והרי דסבירא ליה הכי אחר שכתב זאת בשם יש מי שאומר, וכמש"כ בשו"ת נחלת לוי (ח"ב סימן יד הערה א) ע"ש. ומפורש בדברי מרן שאין להשתמש בנוצה, מה שרוב רובו של העולם היום משתמש לכתיבת סת"ם. וכ"כ הרחיד"א בספר לדוד אמת בתורת השלמים (סימן יח אות ח) הקולמוס יהיה מקנה ולא מנוצה. ברם גם לדעת מרן כל זה הוא לכתחילה ואינו לעיכובא, וכמבואר בב"י (שם), ויובאו דבריו בסמוך (אות ב), ועל כן ברר לו מרן לשון זו בשו"ע שיש להקפיד, לאמור שהוא בכלל קפידא, אך אינו לעיכובא. וכן כתב כיוצ"ב גם הרמ"א (שם סעיף ד) דלכתחילה יש להחמיר שלא לכתוב בקולמוס של ברזל, שלא לבא לידי חקיקה. עכ"ל. וגם ברמ"א כאן מבואר שדין זה הינו לכתחילה ולא לעיכובא, וגם חומרא לכתחילה. ועוד הוא לו ביו"ד (סימן רעא סעיף ז) דכתב הרמ"א וז"ל, י"א שיש לכתוב בקולמוס של קנה ולא בנוצה. ע"כ. וכ"כ בדעתו הט"ז (שם אות ג) ובצריך שרי לכתחילה. וכ"כ הרב ערוה"ש (אה"ע סימן קכה סל"ה) דאחר שקיבץ כמה טעמים שאמרו הפוסקים לבאר דין זה, סיים, והדבר פשוט שבשעה"ד כשאין קולמוס אחרת, אין למנוע הגט בשביל זה, כי אין שום טעם בזה מדינא, והיא חומרא בעלמא. עכ"ל. וכן מבואר מדברי ביאור הגר"א (יו"ד סימן רעא ס"ק כג), ע"ש, ודו"ק. וכן סוברים עוד פוסקים וכאשר יוצא מדבריהם אשר יובאו לקמן בעז"ה, ברם הלבוש ודעימיה אשר יובאו לקמן בעזר ה' ס"ל שהוא איסור.

(((מקור הדין)))

ב. והנה מקור הדין הביאו הדרכ"מ (אה"ע סימן קכה אות ב) דהוא מדברי חד מן קמאי והוא ספר סדר גיטין (סימן ג) דכתב כי הקולמוס שכותבין בו נהגו לכתוב בקנה ולא בברזל, דכתיב וכתב ולא וחקק. אע"ג דחק ירכות מותר, מ"מ לכתחילה טוב שלא לחקוק כלל. ע"כ. ומרן בב"י (ס"ס קכה) למד הכי מדברי ההגהת מרדכי (גיטין סימן שכז), והיא ממשמעות דברי רבנו שמשון משאנץ וז"ל ההגה, מדברי רבינו שמשון משאנץ משמע שאין כותבין גט או ס"ת בקולמוס של כנף. שפי' מסרגלין בקנה וכו', מזיינין בקולמוס של קנה, לאפוקי קולמוס של נוצה, ודו"ק. עכ"ל. וביאר הב"י את טעם הדבר, דהוא מדין איסור חקיקה. ועל כן כתב הב"י שם דאף רבינו שמשון יודה להקל מעיקר הדין, דודאי לא גרע מחקיקה דמכשירינן בפרק ב דגיטין (דף כ ע"א). ע"כ.

טעמי האיסור
(((משום דדמי לחקיקה)))

ג. ומהו טעם האיסור לכתוב עם נוצה, הנה בב"י הנ"ל מבואר דיליף בהגהת מרדכי משום חקיקה וכנ"ל. וגם לשונו של סדר גיטין הנ"ל מורה כי טעם האיסור משום שלא נטעה בין החקיקה המותרת לאסורה, על כן אמרו דלכתחילה לא יחקוק בכלל. וכ"כ הב"ש (אה"ע סימן קכה ס"ק ג) לבאר הכי את דברי הרמ"א שאסר את הברזל (ואולם ציין ללבוש אשר יובא לקמן, וכוונתו לסמוך עליו לענין כתיבה בנוצה, וכמש"כ להדיא כן הב"ש לקמן (ס"ק לח) ויבואר בעז"ה בהמשך). וכן למד הט"ז (אה"ע ס"ק ד) בטעם הדבר, והוסיף ביאור, דטעם האיסור הוא גדר שלא יבוא לידי חקיקה. ברם מדינא חקיקה שכזו מותרת, ורק חק תוכות נאסר, ועל כן כשצריך שרי. עכת"ד. (כנלע"ד ביאור כוונתו). וכ"כ עוד לבאר הט"ז (יו"ד ס"ס רעא אות ח). וכן מבואר בביאור הגר"א (אה"ע שם אות ד). וכ"כ בשלחן ערוך לבעל מרכבת המשנה (אה"ע סימן קכה סעיף א) לבאר את הרמ"א, דאע"ג דהוי חק ירכות [ושרי], מ"מ יש לחוש שמא יבא לידי חקיקת תוכות. ע"כ. ויצא לחלק בין העשוי משל מתכת לנוצה, שבאחרונה לא חששו שהרי כן המנהג, וזהו נגד הרמ"א ביו"ד שכתב דבעינן קנה ולא נוצה, ואף בס"ת מקילין בזה לכתחילה. עכת"ד. וכ"כ הרב ערוה"ש (סעיף לה) לבאר את דין זה ועע"ש. וכ"כ בספר גט פשוט (סי' קכה ס"ק יז) על דרך אפשר דגזרינן שמא יחקוק סביב האות. ומעתה מש"כ בשו"ת שרידי אש (ח"א סימן ק) לדחות זאת מאחר ולא שייכת חקיקה בקולמוס ברזל של ימינו. ע"כ. זה אינו, דחיישינן שמא ישתמש עימו לחקוק ולתקן איזו אות, או שידמה מילתא ויבא לחקוק ע"י סכין וכדו' וכנ"ל, וע"ע לקמן (אות ה).

(((כתב על גבי כתב)))

ד. איברא אחרונים רבים ביארו טעמים אחרים והנני להקדים את השורש והגורם לדרך חשיבתם, והוא מאחר והמנהג היה פשוט בקהילותיהם לכתוב בנוצה. וגם במקור הדברים הוא ספר סדר הגט שהעיד על המנהג, כל שהעיד שנהגו שלא לכתוב הוא גבי כתיבה בברזל, ולא הזכיר גבי נוצה. והמקור השני לאיסור שהוא ההגהות מרדכי הנ"ל, לא כתב מן המנהג דבר, רק איסור אף בשל כנף. וכיון שמנהגם היה מבורר ופשוט לכתוב בנוצה, על כן אף שהרמ"א פסק את שני הדברים, גם שלא לכתוב עם ברזל, וגם שלא עם נוצה, הם תפסו שלא כוותיה, ואסרו רק גבי ברזל ולא גבי נוצה, ודין גרמא להו לבאר טעמי איסור ששייכים בברזל ולא בנוצה. מה גם דמשום חקיקה קשיא טובא, דהלא הוי חק ירכות ושרי בגט, כדאיתא בשו"ע (אה"ע סי' קכה ס"ד) וז"ל, חקק גט על הלוח או על האבן או על טס של מתכת, אם חפר יריכי האותיות כשר. וכן אם חקק יריכי האותיות מאחורי הטס עד שבלטו בפני הטס. אבל אם חפר תוך האות עד שיראו היריכות גבוהות מכאן ומכאן, או שהכה על פני הטס בחותם עד שנמצאו האותיות בולטות כדרך שעושין דינר זהב, אינו גט. עכ"ל. וכמו שהפר"ח (שם ס"ד) על הרמ"א כתב, דאין זה אלא חומרא בעלמא בלא טעם, דמה בכך שיבא לידי חקיקה, מקרי כתיבה. עכ"ל.

דהנה הלבוש (אה"ע סימן קכה סכ"ב) דחה את טעם האיסור משום חקיקה, שהרי שרי חק ירכות וכדלעיל (שם סעיף ד). ועל כן פירש בדרך חדשה את טעם המנהג להחמיר בזה, והוא משום איסור כתיבה על גבי כתיבה, שהרי הקולמוס חוקק, ואח"כ בא הדיו, וקיי"ל שחקיקת אותיות בלי דיו שפיר הוי כתיבה בגט, וכדלעיל סעיף ד, ועל כן נהגו הסופרים להקל בנוצה שאינה חוקקת כל כך, רק בברזל אסרו. עכת"ד. וראה בפת"ש (שם ס"ק ה) שהביא לרב גט פשוט (סס"ק טו) שהשיבו דכתב על גבי כתב מותר, ע"ש. וכן כתב לדחותו בספר ישועות יעקב (אה"ע סימן קכה בפירוש הארוך אות ב), וכ"כ לדחותו בספר מחצית השקל (אה"ע סימן קכה על ב"ש ס"ק ד), ובשו"ת שרידי אש (ח"א סימן ק) וכ"כ בספר משנת הסופר שטרן (סימן ג בביאור הסופר על סעיף ה) לדחות את דברי שו"ת קנאת סופרים (סימן עט) שאסר כתיבה על ידי ברזל מטעם כתב על גבי כתב. וכ"כ לדחות בספר יריעות שלמה (פרק ד הע' 59 באורך), וכאשר ביאר (בפרק ה הע' 30) שלדינא אין איסור בכתב על גבי כתב, עיין אליו. ועוד ראה לקמן (אות ו) דחיה נוספת לטעם הלבוש.

ברם בספר תורת גיטין (אה"ע סי' קכה בביאורים אות ג) כתב מדיליה כטעם הנ"ל בתוספת ביאור, דכיון דאם לא יהיה דיו בקולמוס ויחקוק, ואח"כ יעבור שוב עם הקולמוס עם דיו, הרי בראשונה היתה כתיבה כשרה ע"י חקיקה, ואמרינן עשו העדים שליחותם, ואח"כ כשיעבור עם הדיו, הוי כדין דיו ע"ג סיקרא, דאמרינן בגיטין (דף יט) דחייב שתים, אחת משום מוחק, ואחת משום כותב, ונמצא שמחק את הכתב הראשון, והגט פסול. עכת"ד. אך מלבד דגם איהו גופיה לקמן (חידושים אות לד) כתב דנוהגים לכתחילה לכתוב בשל כנף. הרי שלמנהג המבואר בשו"ע (סי' קכב ס"א) ובב"י (שם) ובסדר הגט (סעיפים טו,טז) דנותן להם רשות הבעל לכתוב ולחתום הגט מאחד עד מאה עד שיהיה כשר וכו', והרי שנתן לו רשות לכתוב ולא לחקוק. וכן כתב הפת"ש (סי' קכה סק"ה) לדחות טעם זה. וגם מטעם דמאחר שנהגו שהבעל מוסר הקלף והדיו לסופר ואומר לו הילך הקלף והדיו וכתוב גט וכו', חזינן דהבעל מקפיד שיכתוב גט ע"י דיו ולא ע"י חק ירכות, וממילא לא שייך שע"י חקיקה עשה שליחותו, כיון ששלחו הבעל לכתוב ע"י דיו.

(((שמא לא יתמלא דיו בחקיקת הקולמוס, וימלאנו אח"כ אחר חתימת העדים, והוי גט פסול.)))

ה. כ"כ לבאר את האיסור בספר תורת גיטין לבעל החוות דעת (סימן קכה ס"ק ג) והובא בפת"ש (ס"ק ה). וגם לדרכו אפשר לחלק בין ברזל לבין נוצה. וכן יראה הרואה שהדברים באים בפירוש בדבריו לקמן בהמשך הסימן (ס"ק לד) שעל דברי מרן שכתב לא לכתוב בכנף, כתב, ונוהגין לכתחילה לכתוב בשל כנף. ע"כ. לאמור דבזה אינו מסכים. וע"ע בזה בפת"ש שם, ולקמן (אות ו). ובין כה לטעמו יוצא איסור לכתיבת גט בלבד, ולא לדברי סת"ם.

(((שלא יעשה חור בקלף)))

כן ביאר את דברי הרמ"א (אה"ע סימן קכה ס"ד) שאסר ברזל שלא לבא לידי חקיקה, דהיינו לעשות חור, ואז האותיות לא תהיינה מוקפות גויל, וביאר כן אף בדברי מרן בסכ"ב ובב"י שם בספר גט פשוט (אה"ע סימן קכה סס"ק טו), והביא טעם זה גם בספר ערוך השלחן (סל"ה). [ולכאורה הוא תימה לפי שאינו נופל בלשון, וגם הרמ"א בדרכ"מ כלל שם גם את איסור נוצה, וכן כתב בפירוש בהגה יו"ד הנ"ל, ובזה אינו נופל כלל טעם זה. ודין גרמא לרב גט פשוט מתוך ההכרח דלא ראה שום הבנה לאיסור זה. גם בשו"ת שרידי אש (ח"א סימן ק) דחה טעם זה, דאין חשש נקב ע"י ברזל. ברם אי משום הא לא איריא, וכי ס"ד דבזמנם ברזל שדיברו בו היה כתיבה ע"י מחט, ובודאי שהיה קולמוס שאינו מנקב, ורק אם ידחקו את הקולמוס יבא לנקב, וזה שייך שפיר גם בקולמוס ברזל בימינו. וכן יש להשיב על דבריו לענין חקיקה, שדחה דליכא למיחש לחקיקה, וכפי שהובאו דבריו לעיל (סוף אות ג).]

(((הברזל מקצר ימיו של אדם)))

ובספר ערוה"ש בחלק אה"ע (סימן קכה סעיף לה) ליקט ואסף כמה וכמה טעמים שאמרו הפוסקים בכך. ואולם בחלק יו"ד (סימן רלא סעיף לח) אחר שכתב כי מותר מן הדין לכתוב בברזל, סיים כי מ"מ עדיף שלא לכתוב עמו מתרי טעמי תריצי, הראשון, משום שהברזל יכול לעשות נקב. והשני, לפי שהתורה מארכת ימיו של אדם והברזל מקצר. ועל כן כתב דגם חידושי תורה נכון שלא לכתוב על ידי ברזל. עכת"ד. וע"ע בדבריו לקמן (אות י).

(((שלא יתיז דיו)))

ברם הרב שולחן גבוה (יו"ד ס"ס רעא אות ל) שלא היה במקומו מנהג לכתוב עם נוצה, (וכאשר כתב כן בפירוש, שלא נהגו לכתוב בנוצה רק בקנה), לא הוצרך להזדקק להני טעמי, ולא ס"ל לחלק בין נוצה לבין ברזל, כי שניהם אסורים לכתחילה וכדמפורש במרן וברמ"א, ועל כן אחר שגם לו הוקשה מה טעם יש לאסור משום חקיקה, אחר שחק ירכות שרי. יצא לפרש בדרך חדשה, והיא משום דכשחותכין ירכי הקולמוס של נוצה יותר מכשיעור, מדוחק הכתיבה על הנייר מרחיב ירכותיה וניצוצות של דיו נתזים, ואתי לידי חק תוכות. ובדרך זו ביאר את פסק מרן באה"ע (סימן קכה סכ"ב) שלא לכתוב בנוצה, שהוא כדי שלא יבא לגרד אות שנפסל מניצוץ דיו. ע"כ. ברם לכאורה פירושו אינו נכון בדעת מרן, וכנראה דלפי שעה אישתמיט מינה דברי הב"י באה"ע שם, אשר ביאר את דברי ההגהת מרדכי שהוא משום חקיקה, שמותרת מן הדין, וזהו הלא גם מקורו של הרמ"א ביו"ד מדברי ההגהת מרדכי, שעליו קאי כל דברי הרב שולחן גבוה, ועל כן כתב הב"י דאף רבינו שמשון יודה להקל מעיקר הדין, דודאי לא גרע מחק ירכות המותרת.

(((משום שזכה קנה)))

ו. ויש שביארו כי היינו טעמא שאין לכתוב בנוצה ובברזל, מדאיתא בתענית (כ ע"ב) שזכה קנה ליטול הימנו קולמוס לכתוב בו ספר תורה נביאים וכתובים. וכן הוא גם בסנהדרין (קו ע"א). כי כן מבואר בדברי ביאור הגר"א (יו"ד אות כג) ועוד לו (אה"ע ס"ס קכה) ובהגהת חת"ס על ספר קסת הסופר (סימן ג לשכת הסופר אות ה). [ע"ש שהחת"ס הבין שמקור האוסרים לכתוב על ידי נוצה הנזכר בקסת הסופר הוא מהגמרא הנ"ל, ועל כן יצא להשיג וליישב את המנהג לכתוב בנוצה, כי אין מדברי הגמרא שזכה קנה בגלל שהוא רך לאסור נוצה שגם היא רכה ע"ש. ואגב אליבא דאמת נלע"ד כי לא לכך התכוין הרב קסת הסופר בלשכת הסופר שהביא את דברי הבני יונה שתלה זאת בגמ' שזכה קנה וכו', כי לא התכוין להראות מקור לאוסרים נוצה הנזכרים בקסת הסופר, אלא הביאו להראות עדיפות לקנה. ובאמת כי מקור האוסרים נוצה הוא מדברי מרן והרמ"א הנזכרים, ולהם לא הראה בלשכת הסופר. ובזה הוסרה גם אי הבנת הרב משנת הסופר בבאור הסופר (שם) על דברי הגהת החת"ס הנזכרת, ע"ש.] וע"ע שו"ת ויען אברהם (סאלם ח"ב יו"ד סימן טז) בטעמים.

(((הטעם האמיתי של ספר סדר הגט)))

לפני מספר שנים הודפס ספר סדר הגט מכת"י ותא ספר ונחזי מהו טעמו של הרב האוסר. והנה יראה הרואה בו (סימן ג) שכתב ג' טעמים לכך שנהגו שלא לכתוב גט על ידי נוצה. הראשון, כדי שלא לחקוק, ואע"ג דאמרינן דחק ירכות מותר, מ"מ לכתחילה טוב הוא לכתוב בלא שום חקיקה. ע"כ. השני, דלפעמים אין דיו בקולמוס, וחוקק בראשונה, ואח"כ מעביר הקולמוס עם הדיו על החקק, ונמצא שכשחקק דחשיב כתיבה בגט, (כיון שבגט כשר ע"י חקיקת אותיות בלא דיו) מחוסר הוא כתיבה לשמה ויפסל הגט. השלישי, דגבי גט פסול כתב על גבי כתב. עכת"ד. ונמצא כי הטעם שכתבו הב"י הב"ש ודעימייהו, נכון, דהוא משום חקיקה. וכן טעמו של הלבוש ודעימיה משום כתב על גבי כתב נכון הוא. אך טעם זה דוקא בגיטין שאסור בו כתב על גבי כתב, וכלשונו של הסדר הגט הנזכ"ל, דגבי גט פסול כתב על גבי כתב, לאמור שבסת"ם ליכא למיחש משום הא. וכאשר באמת אחרונים רבים דחוהו מהאי טעמא וכנזכ"ל (אות ד). וכן טעמו של החוות דעת נכון, אך גם הוא שייך רק בגט.

(((דעות המתירים לכתחילה)))

ז. כתב בספר חסידים (סימן רפג) להתיר לכתוב בקולמוס העשוי משוקו של תוכי המדבר, [כן ביאר כוונתו בספר יפה ללב (או"ח סימן לב אות ט).] והוא חומר קשיח מאוד. כיון שכותב יפה יותר, מדכתיב (איוב יט כד) בעט ברזל ובעופרת לעד תחצובון. ע"כ. וא"כ מבואר לו דשרי בכל דבר קשה, ואף בשל ברזל שרי, וכאשר הראה סמך מהפסוק שבו נזכר עט ברזל. ומה שתלה זאת בתנאי שהכתב בזה יצא יפה יותר, אינו משום נידון דידן מצד שאינו רך, אלא משום שכותב עם דבר טמא, וע"ע בזה בהערה (*) גבי כתיבה בדבר טמא. וכן יוצא מבואר מספר בני יונה (פרק י אות ג) דאומנם הגמרא נתנה עדיפות לקנה שזיכתו תורה, ואיך נגזול את הקנה. מכל מקום במדינתנו שהקנים רכים, לכתחילה נוהגים לכתוב בנוצה וברזל. והעיד על עצמו שכן כתב ספר תורה בברזל. ע"כ. וכן הוכיח באר הגולה (ס"ס קכה אות ל השני) מדברי הרמב"ם (הל' גירושין פ"ד ה"ו) דכתב, חקק הגט על הלוח או על האבן או על טס של מתכת, אם חפר ירכי האותיות כשר, שזה כתב הוא, הרי הוא אומר כתובה בעט ברזל (ירמיה יז,א) כלומר שהוא חופר. עכ"ל. ונראה מדבריו דשרי לכתחילה לכתוב בברזל. והוסיף באר הגולה, וזכרתי שבשנת שע"ז בהיות הרב החסיד רבי יאקובקי "זל בק"ק ווילנא ציוה לכתוב בקולמוס של קנה ולא עלתה לו, ולא ראיתי נוהגין למנוע מלכתוב בקולמוס של כנף. עכ"ל. והביאו ופסק הכי בספר קסת הסופר (סימן ד סעיף ה). וכן כתב הרב פרי חדש (אה"ע (סימן קכה ס"ד) על דברי ההגה) וכן על דברי מרן (שם סעיף כב), דאין זה אלא חומרא בעלמא בלא טעם, דמה בכך שיבוא לידי חקיקה, מקרי כתיבה. ע"כ. וכן הראוני שכתב המהר"ם זבארו במלאכת הסופר (סעיף כג) וז"ל, בקולמוס הראוי לכתוב בו סת"ם לא ראיתי ולא שמעתי שום חילוק. ונראה שיכול לכותבם בעט ברזל ועופרת, או של שאר מתכות, או בעט נוצת העופות, או בעץ, או בקנה. והטוב והכשר שבכולם הוא הקנה, כדאמרינן לעולם יהא אדם רך כקנה. עכ"ל. [וידועים דברי החיד"א בלדוד אמת (סי' יג אות ג לגבי תמונת האותיות) במעלת המהר"ם זאברו דכתב הרחיד"א על צורת האותיות הספרדיות שכתב המור וקציעה, שהסופרים הספרדים יבחנו אם הם כספרים קדמונים הנמצאים, כגון ספרי הר' משה זאבארו מהגרוש, שבחנו שלא נמצא שום טעות כלל בספריו. ע"כ.]

((( (*) קולמוס טמא)))

ומכאן פסק בספר יפה ללב (או"ח סי' לב אות ט) דשרי לעשות קולמוס מדבר טמא. ע"כ. ובזה נפשט ספיקו של הרב דבר שמואל (סימן קסד) והובא בברכ"י (יו"ד ס"ס רעא) אי שרי לכתוב בקולמוס העשוי מדבר טמא. וכן העתיק את ספיקו בספר קסת הסופר (סימן ג סעיף ו) ונשאר בספק, וע"ע בהגהות החת"ס על ספר קסת הסופר (סימן ג על לשכת הסופר אות ה). וע"ע בזה בספר משנת הסופר (סימן ג אות כז). וכבר קדמני בזה הגאון ר' אברהם מרגליות זצ"ל בהערותיו על ספר חסידים בהוצאת מוסד הרב קוק (סימן רפג), ע"ש מפי ספרים.

(((להלכה בנוצה)))

ח. אף שהראנו לדעת כי מרן פסק שלכתחילה אין להשתמש בנוצה משום חקיקה, וא"כ ק"ו שאין להשתמש בשל ברזל, וכן דעת הרמ"א בכמה דוכתי. מכל מקום יש להשיב על כך מכמה פנים. תחילה, דהן הלא מרן לא הזכיר דין זה אלא בהלכות גיטין ולא בהל' תפילין ולא בס"ת ולא במזוזה, ואיך הלכה כה חשובה שאין לכתוב סת"ם ע"י כנף, שהוא היה העט בזמנם בכל העולם, לא כתב ולא השמיע מרן דין זה, רק בהלכות גיטין. ודין גרמא לבעל דין למימר דדוקא בהל' גיטין דהחמירו שם טובא ואסרו אף בדיעבד דברים שאינם לעיכובא, ופעמים אף במקום עיגון, וכמבואר לכל רואה שם (סימנים קכה,קכו) על כן שמא בגט החמיר מרן שלא לכותבו ע"י כנף. והן אמת כי מקור הדין הוא ההגהת מרדכי בשם הר"ש משאנץ ושם כתוב להדיא דה"ה אף בס"ת, וכדהעתקנו לשונו לעיל (בריש אות ב). ברם ראה זה פלא, כי בב"י (אה"ע ס"ס קכה) כשהעתיקו, השמיט את המילה ס"ת, וכתב דין זה רק לגבי גט, ודבר זה גורם יותר לחשוב שבכוונה מכוונת השמיטו. ולך ראה כיוצ"ב שאמרו הפוסקים על דברי הב"י (או"ח סימן רנג) דהעתיק בשינוי לשון את רבינו ירוחם, וכתב, דכל שרובו רוטב וכו', ואילו ברבינו ירוחם כתוב כל שיש בו רוטב, שבכוונה שינה, כדי להשמיענו דבמיעוט רוטב דין יבש יש עליו, כמו שכתב המנחת כהן (משמרת השבת שער שני פ"ב תנאי ב) ועוד פוסקים רבים, לך ראה בשו"ת נחלת לוי (ח"א סימן טו). וה"ה י"ל הכא, שבכוונה השמיט הב"י את המילה ס"ת, דדין זה בגט דוקא. או שכן גירסתו של מרן בספר הגהת מרדכי בלא ס"ת, והרי שמרן פסק דין זה רק בגיטין. ואף שאין זה מוכרח, ויש להשיב שמה שלא כתב כן בהלכות תפילין מזוזה וס"ת הוא מפני שסמך על דבריו באה"ע, וד"ת עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר. ובפרט שהרי מקורו של הר"ש משאנץ הוא ממסכת סופרים (פ"א) הא מסרגלין בקנה וכו', ויליף דפשט מסכת סופרים הוא לגבי תיוג, ודוקא ע"י קנה ולא נוצה, וכל זה כן העתיק הב"י, והרי שההגהות מרדכי יליף לה להלכות סת"ם, שהרי דינא דמסכת סופרים נאמר בהלכות סת"ם. ובפרט שכלל לא מתייגים גט, וכדפסק מרן (סי' קכה ס"ז) אם יש מי שרוצה לזיין האותיות מוחין בידו. והרי דיליף לה בק"ו לגבי עצם כתיבת הגט שתהיה ע"י קנה בדוקא, שאם את התיוג (שבסת"ם) ע"י קנה בדוקא, ק"ו שאת גוף הכתב, וגם בגט. והרי שהר"ש משאנץ אמר את דבריו לענין סת"ם וגם לענין גט. אך מ"מ יש לבעל דין להשיב כאמור, שאין הכרח בדעת מרן, ויתכן שיסבור להקל בסת"ם, ואמר את דבריו לענין גט בדוקא, אף שהר"ש משאנ"ץ אמר את דבריו אף לענין סת"ם, ועל כן השמיט מרן את המילה ס"ת וכנ"ל. וע"ע בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ח או"ח סימן טז אות ו) ובשו"ת ויען אברהם (סאלם ח"ב יו"ד סימן טז סוד"ה ובהיותי בזה) דנשאר בצ"ע מדוע מרן בהעתקתו את הר"ש משאנץ השמיט את המילה ס"ת.

ועוד בה דיש לטעון בהגלות נגלות כמה ראשונים שמתירים לכתחילה וכנ"ל (אות ז), אילו היה רואם מרן לא היה מחמיר. ובפרט דעסקינן הכא בחומרא בעלמא מדרבנן. וגם לכו"ע אינו לעיכובא.

(((מנהג)))

ט. ועיקר הדבר שאחר שמנהג העולם פשוט וברור להשתמש בשל נוצה לכתחילה, אין אחר המנהג כלום, דקיי"ל כמנהג נגד מרן וכידוע. והמנהג לכתוב בנוצה לא מבעי שכן הוא אצל אחינו האשכנזים כאשר יראה הרואה לעיל שהובאו כן בסיפריהם, שכן הוא מדורי דורות. אלא אף אצל הספרדים שלא היה המנהג כן, אלא היו כותבים עם קנה, וכאשר מבואר כן בספר שולחן גבוה (חיו"ד ס"ס רלא), ובשו"ת ר' יצחק מפוזנא (סימן סא) שהתאוה לכתוב בשל קנה, אך לא עלה בידו, כי חכמה זו יודעים רק הספרדים, ע"ש. וכן כתב שהוא המנהג בספר קול יעקב (יו"ד סימן רעא ס"ק כג). וכ"כ בספר יריעות שלמה (פרק ד הע' 57), והביא שכ"כ עוד בספר ברית כהנה הנדפ"מ (ח"א ערך ק אות א) שכן המנהג פשוט פה [ג'רבה] לכתוב סת"ם ומגילה רק בקולמוס של קנה. וכ"כ בספר נתיבי עם (חיו"ד סימן רעא ס"ז) שכן המנהג אצל הספרדים בכל מושבותיהם. מכל מקום עתה פשוט המנהג ורוב רובם של הסופרים הספרדים כותבים עם נוצה, ואינו מצוי כמעט מי שכותב עם קנה. ומעתה אף שהוא מנהג חדש אחר זמנו של מרן, שפיר הוי מנהג, וכמש"כ הפוסקים דלא מבעי מנהג קדמון למרן נגד מרן דהוי מנהג, אלא אף מאוחר לו שפיר הוי, וכמש"כ בשו"ת יבי"א (ח"ב או"ח סימן כט אות ז), ועוד לו (ח"ד חיו"ד סימן כה אות ד), ובשו"ת יחו"ד (ח"ב סימן עה) ובעוד דוכתי, וכ"כ בשו"ת עטרת שלמה (בקונ' בריש הספר אותיות יט,כ).

(((להלכה ברזל)))

י. ומ"מ עם ברזל לכאורה יצא שאחר שאין מנהג מבורר לכתוב עם ברזל, רק יש מעטים אשר כותבים עמו, אם כן אחר שמרן והרמ"א ורוב הפוסקים סוברים שאין לכתוב עימדו לכתחילה, א"כ כן עיקר לדינא לכאורה. ואין להשיב כי אחר שיש מנהג מבורר לכתוב עם נוצה ומרן אסר לכתחילה אף עם נוצה, ואם כן אנן לא סבירא לן לחוש לטעמו של מרן דהוא משום חקיקה, ומינה דשוב אין מקום לחלק בין נוצה לברזל, ואף ברזל שרי. זה אינו, כי אפשר שהמנהג נשען על רוב הפוסקים הנזכ"ל שאומנם סטו ממרן שאסר נוצה, אך עדיין בברזל כתבו שלא יעשה כן. כי כלל אמרו הפוסקים דמנהג שנתנו לו סמך הפוסקים א"א לבא על פי סמך זה ולהקל בדבר נוסף, לפי שמי אומר שהסמך שנתנו הפוסקים למנהג היא הסיבה האמיתית למנהג, ושמא הסמך הוא אחר. דכ"כ בשו"ת לב חיים (ח"ב סס"ט), ועוד לעיל מינה התם (בד"ה ומאחר), וכן הוא בשו"ת שער אשר קובו (ח"א דף כ ע"ג) דכל שנתחלף הנדון אין להוסיף על המנהג ולהקל על פיו. ע"כ. ובזכרוני שכ"כ גם הכנה"ג, וכעת אין הפנאי מאפשר לחפשו. וכ"כ בחזון עובדיה (פסח ח"א סימן ט עמ' קכב) ושכ"כ בספר בכורי יעקב (בנג'ו ח"ב סימן כ עמ' קנב) ע"ש מפי ספרים, וציין לשד"ח (ח"ה מע' מ כלל קצח) ושכ"כ בנחלת ישראל (י,טז). ע"כ. והוא מילתא בטעמא, לפי שדרך הפוסקים לחפש סמך למנהג, וכל שנתנו סמך די בו כדי לישב את המנהג ולקיימו. ברם לאו מר בריה דרבינא חתים עלה, שזו הסיבה הנכונה למנהג, ואיך נבוא בדימוי מילתא להקל בדדמי. ומינה לנידו"ד, כי אחר שהמנהג להקל בנוצה נגד מרן ומנהג נגד מרן הוא מנהג, אין ביכולתנו לבא ולהקל גם בברזל ונאמר שאין חילוק ביניהם, אחר שבפוסקים מצאנו שחילקו ביניהם, ועל כן יתכן שהמנהג נשען על הני פוסקים שמחלקים בין נוצה דשרי, לבין מתכת דאסיר.

יא. שוב בינותי דאחר שבואר לעיל שאין טעמי כל הני פוסקים הנזכרים נכונים אליבא דאמת לענין סת"ם, רק הטעם של חקיקה הוא הנכון, שכן מבואר במקור הדין הוא ההגהת מרדכי, וכדפירש הב"י, וכן הוא בהגלות נגלות ספר סדר הגט (ושאר טעמיו שייכים רק בגט ולא בסת"ם), נמצא שטעמיהם של הני אחרונים אינם נכונים בראותינו את המקור של הדין, ובו מבואר אחרת משום דדמי לחקיקה. ולטעם זה יש לאסור כתיבה בנוצה וברזל בספר תורה. וגם אלו שחילקו בין נוצה לברזל, לטעם זה של חקיקה זה אינו, שהרי ההגהת מרדכי המובאת בב"י (לעיל אות ב) כמקור דין זה אסרה בשניהם, וכתב שאין כותבין גט או ס"ת בקולמוס של כנף. ולחלק בין הראשונים בין ההגהת מרדכי לבין סדר הגט, ונאמר שהרב סדר הגט לא הזכיר ס"ת, וא"כ בו אפשר לחלק ולהתיר בס"ת. הוא דבר שקשה להולמו, דלמה לעשות מחלוקת בכדי, אחר ששניהם אסרו אותו הדבר, ומאותו הטעם. ונמצא א"כ שאין לנו שום טעם נכון מהנזכ"ל ליישב את מנהג העולם לכתוב עם נוצה לכתחילה, בזמן שהראשונים ומרן והרמ"א אסרו לכתחילה. ועל כן נראה בפשיטות לתת טעם אחר למנהג, והוא דכיון שכל דין זה הוא רק לכתחילה ואינו לעיכובא, ולא כל שעה כשרה לקיים זאת, כי לא בכל מקום יש קנה קשיח וכנ"ל (ריש אות ח), ומעוד דברים התלוים במקום ובזמן, על כן פשט המנהג להקל בזה, כיון שאינו לעיכובא. וכמו שהערוך השלחן (סימן קכה סעיף כה) כתב דהוי חומרא בעלמא, [ועוד ראה כן בפר"ח (סימן קכה ס"ד סכ"ה).] ועל כן נהגו להקל. או שסמכו על ספר חסידים הנזכ"ל (אות ז) ודעימיה שמקלים לכתחילה, ועל כן אחר שנהגו להקל בנוצה ה"ה נמי דשרי בברזל, כיון שטעם האיסור משום חקיקה, אין לחלק ביניהם, ובשניהם שרי. ואף שהראנו לדעת לעיל שאין לדמות ולהקל במנהגים, היינו דוקא בדבר שיש מקום לחלק ולהחמיר, שלפי טעם פלוני יהיה אסור בדבר השני, או שמא טעם המנהג להקל הוא אחר, אך כאן שהוברר שטעם האיסור הוא משום חקיקה, ושלא כהני אחרונים, על כן לטעם המנהג להקל שנשאר בידנו, ה"ה בברזל דשרי. ומעוד טעם, דמקום בראש יש לומר שכל דברי מרן באו לענין כתיבת גיטין ולא לענין כתיבת סת"ם, וכנ"ל. ועוד בה, דאת"ל דמרן אוסר, בהגלות נגלות הראשונים המקלים, וכיון דעסקינן הכא בחומרא בעלמא, ובמילתא דרבנן, ולכו"ע אינו מעכב, יודה מרן להקל. ומכל הני טעמי תריצי לענ"ד שרי לכתוב לכתחילה בקולמוס ברזל. [ברם לא נכנסנו לענין האם צריך להודיע לקונה כשכותב ע"י קולמוס ברזל במחיר גבוה, או כשאומר לו שכותב מהודר, שבזה יש לדון לענין ברזל דוקא.] ועתה ראיתי דבשו"ת ויען אברהם (סאלם ח"ב יו"ד סימן טז) מסיק שאין לכתוב לכתחילה עם קולמוס ברזל, וכפסק מרן והרמ"א. ושהמיקל בזה חייב להודיע לקונה. ושכן מסיק בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ח או"ח סי' טז). עכ"ד. והנלע"ד כתבתי.

(((תיוג ברפידוגרף ובציפורן מתכת)))

יב. ובפרט בשימוש ברפידוגרף לתיוג שראשו עשוי מברזל, דלפום ריהטא בזה קיל טפי, כי בזה יש לומר דשום חד לא אסר לשום טעם, כי טעם חקיקה י"ל שנאמר רק גבי גוף הכתב, שבזה שמא יבואו להחליף ולחקוק. אך גבי התיוג שבעצם שרי בו אף חק תוכות, וכמש"כ המשנה ברורה (סימן לב ס"ד בביה"ל ד"ה צריך) וכ"כ עוד פוסקים, וכאשר קיבצם כעמיר גורנה בספר יריעות שלמה (פרק יד הע' 39) קחנו משם, ומעתה מה מקום יש לחשש זה. וכן לטעם כתב על גבי כתב, שהרי אין כאן כתב רק תיוג שאינו מעכב, וכמש"כ מרן (ס"ס לו) שאם לא תייג לא פסל. וכן ראיתי בשו"ת הרמב"ם (בלאו סי' קנד, ובאיגרות הרמב"ם שילת ח"ב עמ' תרלג) דכתב הרמב"ם כי התגים אין זניחתם פוסלת ולא מפסידה. ע"כ. וכן אין הוא משפריץ דיו. ולשמא לא יתמלא דיו ואח"כ ימלאנו, אף שיכול להיות כן, מ"מ כל שחשו לזה רק בקולמוס ולא בעט המלא דיו, ורק מחוסר ניענוע היטב, וגם כאמור שכאן אינו כתב ובזה אין חשש. וגם מה שאמרו זכה קנה, הוא בכתיבה ולא בתיוג שאינו מעכב. ורק הטעם של שמא יעשה חור בקלף טעם זה עוד שייך ברפידוגרף יותר מקולמוס מתכת, שהרי הוא גם דוקר מאוד לרוב חודו, מ"מ י"ל גם בזה בפשיטות שאין חשש זה רק בעצם הכתיבה, אך בתיוג מה בכך, כי אף לו יעשה חור, הכתב נשאר כשר כאן שהאות נכתבה מוקפת גויל, ורק אח"כ נחסר הגויל. ואולי יש מקום רק לטעם הערוך השלחן שהברזל מקצר והתורה מארכת, וגם בזה יש לחלק בין עצם הכתב לתגים שאינם לעיכובא, ואעיקרא נראה שאין לחוש לטעמו של הערוך השלחן וכבסמוך בעז"ה.

ברם שוב בינותי דכל זה אינו, אחר שבמקור הדין הנזכר בב"י והובא לעיל (אות ב) מההגהת מרדכי, מפורש דאף תיוג אסרו לכתחילה, דכתב מזיינין בקולמוס של קנה, לאפוקי קולמוס של נוצה. ע"כ. הרי להדיא שאף התיוג אסור בנוצה, ושוב אין לחלק בין תיוג לבין כתב. ברם טעמנו הנזכ"ל להקל בכתב, אחר שכן המנהג, הוא בהשען על המקילים, שייך אף הכא בתיוג, ובק"ו, שהרי תיוג קיל טפי, אחר שאינו מעכב, וכדפסק מרן (או"ח סי' לו ס"ג). ועוד בה דאילו מרן היה רואה המקלים, וכנ"ל. ועוד דשמא מרן אמר דבריו בגט דוקא, וכנ"ל.

ומעתה הוא הדין והוא הטעם גבי תיוג הנעשה בציפורן העשויה ממתכת, דשרי לכתחילה. וכן נתפשט המנהג בסת"ם ספרדי לתייג ע"י רפידוגרף וציפורן, שכן מתייגים רוב המתייגים, ומעטים הם המדקדים לתייג ע"י קולמוס, וגם אלו המדקדקים לא שמעתי מי שמקפיד לתייג עם קנה ולא ע"י נוצה. וכ"כ להקל בשו"ת ויען אברהם (סאלם ח"ב יו"ד סימן טז ד"ה ולאמור) ודלא כמו שהחמיר בזה בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ח או"ח סימן טז ואת"י).

(((מן המותר בפיך)))

יג. ולעצם השימוש ברפידוגרף יש בו עוד דיון מצד כשרות הדיו שבו, משום מן המותר בפיך. ועוד יש לדון בו מצד דיש ראשונים הסוברים דדוקא דיו כשר, ולא כל שמראהו שחור ע' בביה"ל (סימן לב סעיף ג ד"ה יכתבם) ואין כאן מקומו. רק אעיר כי כבר לפני כמה וכמה שנים פירסם כמאי יר"ש מבני ברק (כמדומני שמו ליכט) תוצאות בדיקת מעבדה של הדיו רפידוגרף רוטרינג, ומצא שאין בו דבר איסור. והראני בעל חנות קס"ת אייזנבך לצרכי סת"ם במאה שערים, שבזמנו הזמין אצל כמאי זה בדיקת מעבדה גם לדיו רפידוגרף של חברת פברקסטם, ותוצאות הבדיקה גם של חברה זו היו זהות שאין בו שומנים מן החי ולא יין.

(((ספר מהודר שתויג ע"י רפידוגרף)))

וחזי הוית בפסקי דין רבנים לממונות ירושלים (ח"ז עמ' רפג) שפסקו גבי ס"ת שהתנו עם הסופר שיהיה מהודר, ושלח לתייגו ע"י רפידוגרף, וחייבוהו להשיב את הממון שקיבל עבור הספר, ושיקח את ספרו חזרה, כיון דהוי מקח טעות, לפי שיש דעות בראשונים שדיו היינו דוקא דיו ולא כל שהוא שחור, ואילו הרפידוגרף אף שהדיו כשר, וכפי שהביא הסופר לדין התורה תוצאות מעבדה על כך, ברם להני ראשונים הוא דיו פסול, ועל כן לא חשיב ספר מהודר. כי מהודר כתב המ"ב בהלכות לולב (ר"ס תרנו בביה"ל) שגדרו הוא שאין שיטה שפוסלת, ושיצא ידי כל הדעות, ושכ"כ הפמ"ג במשב"ז (ס"ק א), ועל כן חייבוהו להשיב את הממון, ע"ש וכעת אינו תח"י. ותמהתי על חפץ טובא כי התובע והנתבע שם היו ספרדים, וכמובא שם בריש התשובה, ואיך אפשר להוציא ממון אחר שלמרן כל שהוא שחור כשר לכתחילה, וכמבואר בב"י (סימן לב סעיף ג) ע"ש. וכ"כ בספר יריעות שלמה (פ"ג הל' א) והביא עוד ראשונים דס"ל הכי, וקבלנו הוראות מרן. ובזה י"ל שאף למ"ב בהלכות לולב יודה דלספרדים יחשב מהודר אחר שמרן שקיבלנו הוראותיו ס"ל הכי. ויתר על כן דאת"ל כדבריהם, א"כ ימצאו עוד דינים רבים שיש שפוסלים בהם בדיני סת"ם וכלל לא ימצא ספר מהודר, וכידוע לכל העוסק בעיניני סת"ם, שרחוק מהשכל לצאת ממש אליבא דכו"ע, וכגון שיטת הרד"ך (ע' מ"ב סימן לב סס"ק סז) שכל דיבוק שנשתנה צורה חובה למחוק את כל האותיות שנדבקו, ואל"כ הוי חק תוכות, וע' שו"ע (אה"ע סימן קכה ס"ח) דהרמ"א חש לו לכתחילה, ואין מי שחש לו לגודל הקושי. וכן שיטת היד אפרים (סימן לו) שתג שאינו דבוק אסור לחברו, אלא ימחוק כולו, ושוב יעשה חדש, והמ"ב (סימן לו סס"ק יג) חשש לו לכתחילה. וכן לענין עצם הקלף שיש פוסלים את הקלף שלנו היום, לך ראה בשו"ת דברי דוד טהרני (ח"א יו"ד סימן ס) ובשו"ת שערי יושר (ריש ח"א וריש ח"ב) ובספר הלכה ברורה (ח"ב באוצרות יוסף סימן טז) ועוד ועוד. ואעיקרא דדינא פירכא, אחר שמשענתם היא כל שיש מאן דפוסל, ואילו התיוג אינו מעכב בדיעבד, וכמבואר בשו"ע (סימן לו סעיף ג) וכן דעת הרא"ש דכשר בדיעבד ואינו פוסל וכדכתב (בסדר תיקון תפילין) והביאו הטור. [ואף אם היה פוסל, יש לחלק דכאן בעינן תרי כדי לפסול, גם מדין הדיו, וגם מדין התגים, כל כה"ג לא יקרא לא מהודר אף לפי הביה"ל, דיש ס"ס להקל, וכדי לאסור בעינן לארכובי אתרי רכשי אהדדי, ודו"ק.] ועוד ראה לענין התיוג שאינו מעכב בשו"ת קרית חנה דוד (ח"א סימן ח) וכ"כ הרמב"ם בתשובה (מהדו' בלאו סי' קנד, ובאגרות הרמב"ם שילת ח"ב עמ' תרלב) ומעיקר הדין אין זניחתם פוסלת ולא מפסידה וכו', ומי שהזכירו זה ולא קיימם לא הפסיד ולא פסל, אבל אין זה מן המובחר. עכ"ל. וכן אמרו לי שכיוצ"ב פסק להוציא ממון הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א בשו"ת שבסוף ספרו עלינו לשבח על ספר שמות, כשתייגו ברפידוגרף. ולגודל התימה סביר להניח דדין גרמא להו שכנראה אצל האשכנזים מקפידים טובא שלא לתייג ע"י רפידוגרף, ועל כן היה פשוט להם שאינו מהודר ומחמת שכן מנהג הסופרים אצלם. וחקרתי וביררתי זאת וכאשר דימית כן מצאתי, שכן דרכם של אחינו האשכנזים, לתייג בעת הכתיבה ממש, ואין בכתבים המהודרים שלהם מי שאינו עושה כן. ומעתה מובן וברור מדוע יצאה הוראתם זו. [ועל כן לענ"ד טעו בהוראה, להוציא ממון בספר תורה ספרדי.] ברם לדידן שפיר הוי מהודר לפי המנהג, אא"כ התנה שיתייג שלא ע"י רפידוגרף. [ולדרכנו יצא שמי שמהדר שלא לתייג על ידי רפידוגרף, כמעט דלא שנא בין ציפורן או נוצה, ועליו כבר להעדיף להדר לתייג עם קנה, שהרי מרן אסר כתיבה ע"י נוצה, ולא ס"ל לחלק בין ברזל לנוצה שבשניהם אסור לכתחילה. ורפידוגרף עוד גרע משום שאינו דיו למאן דאמר, וכנ"ל.] וכל שכתבנו כאן בעניני חו"מ, הוא לפום ריהטא, ורק להציע הדברים בפני המעיינים.

(((תיקון אותיות ע"י רפידוגרף)))

ולדרכנו זו ה"ה דשרי לתקן אותיות ע"י הרפידוגרף, לא מבעי באותיות שהם כשרות בלאו הכי ורק חפץ ליפותם דשרי, אלא ה"ה דשרי לתקן אותיות שבלי התיקון יהיו פסולים. וכ"כ להקל בזה בספר יריעות שלמה (פרק ד הלכה לב). ברם לענין חסידות מלבד אשר נבוא בזה לקמן בעז"ה לענין כתיבה על ידי ברזל. עוד יש חסידות משום שהדיו של הרפידוגרף אף שנמצא שהוא כשר ואינו מדברים שאינם כשרים לאכילה, סוף סוף אין הוא עשוי מדיו וכו', ואף שלמרן שרי לכתוב אף בזה כל שהוא שחור וכדעת הרמב"ם, מ"מ יש ראשונים הפוסלים וכנ"ל, ובזה משום חסידות, יש לחלק בין תיקון אותיות שפסולים בלאו הכי, לבין כשרק מוסיף דיו ובלאו הכי כשרות, ואכמ"ל.

(((קולמוס זהב)))

יד. וחזי הוית בשו"ת שבט הלוי (ח"ב סימן קלו) גבי כתיבה בברזל, דבכה"ג שקשה לו הכתיבה בנוצה, ומאידך אם יכתוב בקולמוס מזהב יהיה הכתב יותר מהודר. בזה כתב להתיר, והוא אחר שהבני יונה התיר לכתחילה בשל ברזל, ועביד מעשה רב בעצמו כן, וכן יש לחלק בין ברזל לזהב וכמש"כ הרמב"ן סוף פרשת יתרו שמותר להניף זהב על המזבח, וה"ה הכא. וסיים אבל זולת זה אין לזוז מכתיבה בנוצה, כפי שנהוג העולם. עכת"ד. והביא תורף דבריו להלכה בספר משנת הסופר (סימן ג בילקוט סופר על סעיף ו). וכן נמשך אחריו בספר יריעות שלמה (פ"ד הל' לב) דמדינא שרי בברזל, אך לכתחילה אין לשנות מנהג הסופרים מלכתוב בקנה או נוצה. והוא בהשען על דברי הרב שבט הלוי הנ"ל, ועוד עיין שם בדבריו שבאו בארוכה. [ושורשם הוא דחייתם של טעמי האוסרים קולמוס של נוצה ולכן היקל. ולא הבנתי כי מה בכך שדחאם, אחר שמרן פסק כן, וכפי שגם איהו הביא שכן פסק מרן באה"ע. ולדרכנו אתי שפיר מטעם אחר, כי מנהג נגד מרן הוי מנהג. ועוד באנו מעוד טעמים. ואולי גם זו כוונתו, (ואולם אין סידור דבריו מורה כן, וכן לשונו בהלכה שכתב דמעיקר הדין שרי, אינו משמע הכי, וגם אם כן הו"ל לחלק בין נוצה לברזל)].

ולענ"ד אין מקום לטעמו של הרב ערוך השלחן לדחות את הברזל משום שעשוי לקצר. שהרי הוא המציא טעם זה בלא שום מקור ושום סמך. ובאמת שהיא פליאה נשגבה איך כתב דבר כזה מדיליה, ומה אם נאמר כי אין לקיים מצות כיבוד הורים על ידי כלי ברזל, כיון שכיבוד אב ואם מאריך ימיו של אדם והברזל מקצר, או נימא הכי גבי מצות שילוח הקן, הלא בלא מקור אין שום מקום לדברים שכאלה. ובר מין דין הביא ביריעות שלמה (פרק ד הע' 59) דבירחון אור תורה (תשמ"ה סימן קמב) הרב אבישלום דאר שליט"א השיג על הרב ערוה"ש מעוד צד, דלמטוניה דהרב ערוה"ש גם יהיה אסור לעבד את הקלף על ידי כלי ברזל, וה"ה שלא לשרטטו על ידי ברזל. ואין לחלק בין עת הכתיבה ממש, לבין הכשר הכתיבה, דפוק חזי גבי מזבח שאף קודם הזביחה נאסר להניף עליו ברזל. ועוד דלהרב ערוה"ש ה"ה דאין לכתוב חידושי תורה בברזל, וכמו שכתב שם להדיא, ולית מאן דחש להא כלל וכלל. עכת"ד. ודפח"ח שהרי מקור הדין גבי מזבח נמצא במשניות דמסכת מדות (פ"ג מ"ד) וראה בתפארת ישראל (שם אות מח) שהראה היכן מצינו שהמזבח מאריך ימיו של אדם, והוא שכשאדם חוטא, ע"י הקורבן ה' מוחל ומעביר חטאו, ואינו מת. וכן דאיתא במכות (דף יב ע"א) דכהן החייב מיתה ועובד עבודה מאריך ימיו עד שיגמור עבודתו. ע"כ. וא"כ הארכת ימים תלויה בזביחה ולא בעצם עשיית המזבח, ובכל אופן אין להניף על המזבח אף בעת עשייתו, בעת עשיית ההכשר לדבר שמאריך ימים והוא הזביחה. ועל כן נלע"ד שאין מקום לחוש לטעמו של הרב ערוה"ש. וזה יצא דאי תימא דשרי בקולמוס של זהב, הוא הדין והוא הטעם דשרי בשל מתכת. ואי תימא שבשל מתכת אין להשתמש לכתחילה, אף בשל זהב נימא הכי. והיום מתפרסם בין העוסקים במלאכת הסת"ם חילוק בין קולמוס מתכת לשל זהב, ואפשר להשיג קולמוס זהב בכל חנות לצרכי סת"ם, ולענ"ד אין מקום לכך, וכאמור. גם הלום ראיתי בשו"ת ויען אברהם (סאלם ח"ב יו"ד סי' טז) דכתב כי דברי שבט הלוי צ"ע.

(((הידור)))

וכלפי הידור מצוה, כי בעניני סת"ם אכשור דרא ורבים המה המחפשים לעשות הידורי מצוה. א"כ המחפש הידור בודאי שמה נעים אף נחמד להדר תחילה את פסקי מרן, דפסק כי לכתחילה יקח קנה ולא נוצה, ואין צריך לומר שלא ברזל. ואף שאנו נוהגים להקל בנוצה, וכן עיקר כמנהג, מ"מ המהדר [לעצמו בצינעא, ובעניני סת"ם בודאי דהוי בצנעא, ובר מין דין יש לומר דאין לחוש ליוהרא בעניני סת"ם, אחר שרבים רבים המה המהדרים בעניני סת"ם, ודבר חסידות שעושים רבים ליכא בהא משום יוהרא, וכמש"כ לקמן (שער הגאוה חלק ההלכה סימן ב סעיף ג).] תבא עליו ברכת טוב.

(((כתיבה בקולמוס פלסטיק)))

טו. ומעתה אחר עלות כל זאת נקל לבא לענין דין כתיבה בקולמוס פלסטיק, דאחר שחומר הפלסטיק אינו קשה כנוצה אלא רך כקנה, ויעיד עליו רעו הוא הצורך לחדד את הקולמוס פלסטיק כצורך חידוד הקנה, כי צריך לחדדו אחת לכעשרים שורות לערך, הא לאו הכי הכתב לא יצא חד, בשונה מן הנוצה שאפשר לכתוב עמה עמודים שלמים בלא שום חידוד, וחדות הכתב נשמרת יחסית. ואף גם זאת שעל גבי האריזה מודבקת מדבקה ועליה כתוב, עשוי מחומר הנשמר משחיקה. מ"מ דיבורים לחוד ומעשים לחוד, כי החומר נשחק מהר מאוד, וכדרך הקנה, וכאמור. וא"כ נמצא שהפלסטיק דינו יהיה כדין הקנה ואין בו את כל החששות הנ"ל, ולכו"ע מותר לכתוב עימדו לכתחילה אף למרן ודעימיה שסוברים שאין לכתוב בנוצה לכתחילה, מ"מ בפלסטיק שרי, שאין בו שום חד מכל החששות הנזכרות לעיל, אחר שחוזקו כשל הקנה, והוא כמבואר.

(((מי עדיף קנה או פלסטיק)))

ברם בפשיטות עדיין יש עדיפות לקנה על הפלסטיק, והוא אשר כתב הרב אניה דיונה (פרק י אות ג) שאמרו בתענית (כ ע"א) ובסנהדרין (קו ע"א) שזכה קנה וכו', ועל כן אין לגזול ממנו אשר זכה. והובא בקול יעקב (יו"ד סימן רעא אות כג), ובספר קסת הסופר הנזכ"ל (פ"ג בלשכת הסופר אות ה) ועוד. ברם בהגהות חת"ס שעל ספר קסת הסופר (שם), תמה על הבני יונה, שגם נוצה קרויה קנה לפי שהוא רך ואינו נשבר ע"י הטייתו. ועוד יש עדיפות לנוצה שהיא מן המותר בפיך. עכת"ד. (לא הבנתי, כי גם קנה הוא מן המותר בפיך, וע"ש). ואולם להאמור לעיל (אות ו) בדעת החת"ס הנ"ל יצא, כי גם החת"ס יודה שיש עדיפות לקנה, וכל שהשיג מפני שסבר שהבני יונה אוסר בנוצה. ומ"מ בודאי שאין בעדיפות זו שיש לקנה משום לשון הגמרא, אלא עדיפות בעלמא ותו לא.

בהא סליקנא ובהא נחיתנא, קולמוס העשוי מפלסטיק הרי מותר לכתוב בו לכתחילה, ואף מהודר הוא יותר מכתיבה בנוצה.

מאחר ולדעת מרן אין לכתוב לכתחילה על ידי נוצה, רק עם קנה. ולדבריו הוא הדין והוא הטעם שמותר לכתחילה לכתוב בפלסטיק. [ברם כלפי דינא שרי לכתחילה לכתוב אף בנוצה, וכמבואר בפנים (אות ט).] וכל דברינו באו לפי המציאות היום בקולמוסים העשויים מפלסטיק. ברם אם ישנו את סוג הפלסטיק, ויעשוהו מחומר קשיח יותר, (כמו שהדעת נותנת שיעדיפו לעשות כן), בזה ישתנה הדין.}

--------

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

לזכות הרב המחבר

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) ל הרב אסי הלוי שליט''א
שלחן ערוך המדות - א

הלכה ומוסר
חלק ההלכה בו נידונו חקרי ההלכות, ברור דינים וגדרים הלכתיים בהלכות מדות
חלק המוסר בו באו דברי המוסר, ודרכי כבישת המדות הטובות, וההרחקה מן הרעות
מאשר חנני ה' יתברך - הצב"י אסי הלוי אבן יולי ס"ט
פעה"ק ירושים תובב"א - בשנת "הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה" - התשס"ח לפ"ג
לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5

דילוג לתוכן