סימן א - הטס לחלל האם חלים עליו מצוות שהזמן גרמא

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר שו"ת נחלת לוי סימן א - הטס לחלל האם חלים עליו מצוות שהזמן גרמא
תוכן עניינים

--------

תוכן התשובה בקצרה

א. מוקד השאלה הוא, האם מצוות התלויות בזמן תלויים הם בזריחה ובשקיעה וממילא כשאין זריחה ושקיעה, בטלים המה. או שבכה"ג תלויים הם בכד' שעות, אף כשאין שקיעה וזריחה. ב. ובפסחים דרשה הגמ' על הפסוק ויקרא אלהים לאור יום, שקראו לאור ופקדיה אמצותא דיממא. ונחלקו הראשונים האם ציווהו לשמש ביום, או שהמצוות יעשו ביום. ותלוי בשאלתנו. ברם המדרשים סותרים בזה, וצ"ע ליישבם, ע' בפנים. ג. הראשונים על הקושיא כיצד נמנו ג' ימים ראשונים לבריאה, והלא נתלו המאורות ביום רביעי. תרצו, דנמנה לפי סיבוב הכדור. ולפי"ז חזינן דימים נמנים לפי הסיבוב, ולא לפי זריחה ושקיעה. ברם יש להשיב על כך מכמה פנים. ד. בירושלמי כתובות (פי"ב ה"ג) איתא, דביום פטירתו של רבי ערב שבת היה, והאריך להם ה' את היום, ונמחל על חילול שבת (כי אח"כ באו לביתם והדליקו את הנר, בראותם שעדיין החמה זורחת) רק למי שנתעסק בכבודו של רבי. וחזינן דאף שהיה יום ארוך, נכנסה שבת בלא שקיעה. ה,ו. ברם איפכא חזינן בפרקי דרבי אליעזר, דיהושע העמיד חמה בשביל שלא יחללו שבת במלחמה, וא"כ כיון שלא שקעה החמה לא נכנסה שבת, אף שעברו שעות רבות מהזמן שהיתה צריכה חמה לשקוע. וכתבו לתרץ הפוסקים את הסתירה, דשאני יהושע שעמדה החמה לכל העולם, ובפטירתו של רבי רק להם נעשה נס. ולפי חילוק זה יצא, כי הנמצא בחלל יפטר מהמצוות התלויות בזמן. ואולם יש שחילקו בין כשמסתובב כדור הארץ כאשר היה אצל רבי, דאז נכנסה השבת, לפי שאז הזמן נמדד לפי סיבוב הכדור, לכשאין סיבוב הכדור כלל וכביהושע, (ועל כן עמדה חמה לכל העולם), שאז לא נכנסת שבת. ולחילוק זה, גם הנמצא בחלל, מאחר וכדור הארץ מסתובב, יתחייב במצוות אשר תלויות בזמן. ז. ויש להוכיח מימי המבול, אשר הוזכרו בתורה בל' ימים, ובמדרש מבואר שלא שלטו המאורות בימי המבול, והיה חושך. וכן מוכח מדכתיב גבי משה ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה, ובמדרש מבואר דבמרום אין אור וחושך. וחזינן דשפיר דמי למיקרי יום, אע"פ שאין אור. ח. ועוד כתבו להוכיח משבת הראשונה לבריאת העולם, דבירושלמי מבואר שהיתה כל השבת מוארת, ובכל זאת נקראת שבת, ולא חשיב יום שישי ארוך. ברם יש להשיב, דשם היה אור ניסי, ודמי למאיר באור מנורה, שפשוט דהוי לילה. ט. רוב רובם של הפוסקים ס"ל דמונים כד' שעות, ויש מן הפוסקים דס"ל דהכל יום אחד ארוך. ואזלינן בתר רוב הפוסקים.

(((שאלה:))) הטס לחלל האם חלים עליו מצוות התלוית בזמן, או שמאחר ואין לו יום ולילה, בטלים הם ממנו.

(((תשובה:))) א. שאלה זו עלתה על פרק ההלכה למעשה כאשר טס האסטרונאוט היהודי אילן רמון לחלל, ושאל מבעלי התריסים מתי עליו לקדש את השבת על כוס. ונתחבטו בכך רבים ושלמים, ואף אני אענה את חלקי הדל. ברם קוטב שאלה זו אינו נוגע רק לענין החלל, אלא לכל חבלי הארץ הצפוניים והדרומיים בעולם, כי מקווי רוחב 66.5 מעלות ומעלה בצפון ובדרום, חציה של השנה הוא חושך והוא החורף, וחציה השני של השנה שורר אור והוא הקיץ, וכאשר בצפון חורף בדרום קיץ, וכן להפך. וכל הקרוב לאלו המעלות רוחב, חלים בו שינויים אלו, אך בפחות זמן. וכאשר דבר זה כבר נזכר בזהר (ח"ג י,א), ואית אתר דכולי' יממא, ולא אשתכח בו לילא, בר בשעתא חדא זעירא. ע"כ. וכ"כ חד מן קמאי רבי אברהם ב"ר חייא הנשיא בספר העיבור (מאמר א שער ג). ובעוד ספרים. והיא שאלה שנוגעת הלכה למעשה לרבבות בני אדם בקצוות תבל.

(((ולכאורה))) יסוד השאלה אשר יש לחקור בזה הוא, האם יום שאמרה תורה תלוי בשקיעה ובזריחה, או שמא תלוי הוא בחלוף זמן היממה, דהיינו בחלוף כד' שעות, ולא בשקיעה וזריחה בפועל. דאם נאמר שהימים תלויים בכד' שעות, א"כ לא משנה איה מקום מושבו של האדם, שאם יהיה בשמים ממעל, או על הארץ מתחת, או במים אשר מעל השמים, בין אם יש שם יום ולילה, ובין אם לא, הכל תלוי בחשבון השעות, כי כאשר יחלפו כד' שעות עובר יום, ועל דרך זה יגיע זמן שבת, וכן זמני התפילות, וכל חיובי מצוות התלויות בזמן. ולאידך גיסא, אם תלוי הדבר בשקיעה ובזריחה, יצא כי אדם אשר נמצא בחלל ואין לו שקיעה וזריחה, אין לו ימים, וממילא לא יכולים לחול עליו חיובי מצוות התלויות בזמן, ויפטר מהם. ואף שבשו"ת מים חיים משאש (ח"א סימן קיא) על דברי חכם אחד שהעלה, כי האדם אשר בקוטב ימצא פטור הוא ממצות. כתב להשיב, כי קשה לשמוע שיהיה פטור ממועדי ה', ומותר לאכול חמץ בפסח, וביו"כ, ויותר לו להמיר יהדותו טוב ברע. וזה בושה וכלימה להעלות אף במחשבה. ע"כ. ברם לא נפלאת היא ולא רחוקה, וכאשר כבר היה כן לעולמים בכמה דברים, וכמו גבי החוצה את קו התאריך, שמחליף הוא יום, ונחלקו קמאי ובתראי איה מקום מושבו של קו זה, וע' בזה בהערה קו התאריךואגב בואנו הלום, אמרתי אבוא בקצירת האומר בהאי מילתא. ובראש דברינו נקדים מספר הקדמות, דברים המפורסמים ואינם צריכים ראיה, כי העולם הוא כדור, וכדאיתא בירושלמי ע"ז (פ"ג ה"א), והובא בתוס' ע"ז (מא ד"ה ככדור), וכן הוא בזוהר הקדוש (ויקרא דף ג). וע"ע בתשובות הגאונים החדשות (עמנואל סימן לז) שכן הוא. [וע' במסכת ב"ב (כה ע"ב), ובמורה נבוכים (חלק שלישי פי"ד), ובשו"ת מהר"ש מוהליבר (סימן ו ובהערה) בענין נראים דברינו מדבריהם. וע"ע בארצות החיים (סימן א בארץ יהודה ס"ק ג בסוף ההגהה) ישוב דברי חז"ל. וע"ע בשו"ת מהר"י פראג'י (סימן מז) ובספר מנחת כהן (שער א סימן ג), ובשו"ת ארץ צבי פרומר (חאו"ח סימן קכא ד"ה והנני).] ועוד יש לידע כי השמש מאירה על כדור הארץ, ומאחר והארץ כדורית, ממילא החלק הפונה אל השמש מואר, ואילו גבו חשוך. כדור הארץ מסתובב על צירו, ומשלים סיבוב שלם בכל כד' שעות, וזוהי הסיבה להתהוות יום ולילה בכל העולם. ונמצא במקום שיש חושך, בהמשך סיבוב הכדור, מתחילים קרני השמש להאיר אליו, וזוהי זריחת החמה. ובהמשך הסיבוב מאירה השמש יותר באותו המקום, והוא אור היום שם, עד ששוקעת. וכן הוא על זה הדרך בכל חבל הארץ. ונמצא שבמקום אחד בכדור הוא יום, ובשני לילה, ובכל שעה הזריחה מתחילה במקום אחר, וכן השקיעה שוקעת במקום אחר. עוד ידע הקורא, כי כבר מזמן הראשונים חילקו את כדור הארץ ל-360 מעלות, כגון ראה בספר העיבור (מאמר א שער ג), ובבעל המאור ר"ה (סוף פרק קמא דף כ ע"ב), ובכוזרי (מאמר ד סימן כ), ועוד. ונמצא שכל יממה מסיים הכדור הקפה של 360 מעלות, וממילא כל 15 מעלות שעוברת עליהם השמש, זמנו הוא שעה, וכל מעלה 4 דקות. ועל כן אם הזריחה בארץ ישראל היא בשעה שש בבוקר, במרחק חמש עשרה מעלות מערבה, הזריחה תגיע בעוד שעה, כלומר בצרפת תהיה הזריחה עוד שעה. וכן על זה הדרך אם נמשיך עוד חמש עשרה מעלות. ומאידך אם נלך חמש עשרה מעלות מזרחה, יצא שבשעה שש בבוקר (של א"י הנ"ל), כבר שעה זורחת שם השמש. וכל זה נכון לכל אורך המעלה, דהיינו לכל גובה כדור הארץ שנמצא על אותה מעלה, בין לצפון ובין לדרום, ישנה אותה זריחה, כי בכל קו אורך של איזו מספר מעלה, כגון בקו שנמצאת ארץ ישראל, בין לצפון ובין לדרום יש אותו אור, או חושך, או בין השמשות. (למעט את הסמוכים לקטבים ואכ"מ). ודרך משל שלכל אורך הקו תחל הזריחה בשעה שש.אחר הקדמות אלו נבין, כי מציאות זו מכריחה לקבוע קו תאריך שיברר ויחלק את כדור הארץ, כי מעבר לקו זה הוא יום אחר מאשר בצידו השני, (אף שהמרחק הוא רק מטר). שהרי אם ניקח לדוגמא את א"י, וממנה יפנו שני אנשים, אחד למזרח ואחד למערב, ואחר כד' יום או יותר יקיפו את הכדור ויפגשו שוב בא"י, המציאות תהיה שבזמן שבא"י יהיה כגון יום שלישי, הפונה למזרח יטען שהיום הוא יום רביעי, והפונה למערב יטען שהיום יום שני, ואילו תושבי א"י יטענו שהיום יום שלישי, וכולם דוברים אמת. שכן זה שפנה למזרח, הלך נגד כיוון הקפת השמש (המדומה) סביב כדור הארץ, ועל כן בכל יום הפסיד שעה מתוך כד' שעות, וממילא כל יום הסתיים לו תוך כ"ג שעות, ועל כן אחר כד' ימים (מלאים של כד' שעות), אצלו יהיה יום כ"ה. וזה שפנה למערב הלך עם כיוון השמש, ועל כן כל יום אצלו ארך כ"ה שעות, ועל כן לכשיסיים לסובב את הכדור יפסיד יום אחד. ודבר זה יגרום שאנשים הקרובים זה לזה מבחינה גאוגרפית, יהיו חלוקים במנין הימים, וכאשר כבר היה כן לעולמים שנחלקו אנשים במנין הימים, וכל אחד החזיק מנין ימים אחר. והוא מהטעם האמור, כי אלו באו מן המזרח, ואלו מן המערב. וכאשר כתב היעב"ץ בספר המטפחת (ח"ב פ"ח אות יג) ובענין עגול כדור הארצי, ידוע לעוברי ימים למדינת הודו מזרחית, כי הספרדים שוכני איי פליפו בקצה המזרח, חלוקים במנין וקריאת שמות ימי השבוע, עם אנשי הולנדיא השוכנים אצלם בהודו. שכשהראשונים מונים יום ראשון, לאחרונים הוא יום השביעי. והסיבה לזה, מחמת שהספרדים באו להודו המדינה דרך ים מצד מערב, ואנשי הולנדיא הלכו וסבבו לשם דרך מזרח בעברם אוקיינוס הדרומי, והקיפו כל האפריקא השפילא עד בואם שמה. באופן שפגעו אלו באלו אחר שסבבו הכדור אלה מפה ממערב, ואלה מפה ממזרח, לכן בהכרח ימי השבוע הם חלוקים, ונולד מזה ספק בשמירת שבת למסבב העולם. עכ"ל. וכ"כ בספר הברית (מאמר ד פ"י ד"ה וידעת), דיושבי עיר פליפו חלוקים ובאים בימים עם אנשי האלנדא הגרים אתם שמה ביום אחד, כשזה מונה יום ראשון בשבת, אומר זה לא כי שני הוא. מפני שיושבי האי באו לשם דרך מערב, ואנשי האלנדא באו לשם דרך מזרח. ע"ש. והביאו בקיצור בשו"ת מהר"ש מוהליבר (ריש סימן ו). ועוד ראה באוצר ישראל (ערך יום) כי ישנם מקומות שהממשלה נתנה חוק לשנות את היום שקבעו לפנים, למשל מדינת אלסקה שהיתה לפנים אחוזת רוסיה, והיו מונים שם הימים כמו אנשי רוסיא. ואחר שנת 1867, מכרה רוסיא את אלסקה לארה"ב, וזו האחרונה שינתה את היום העודף, והשוותה לשאר הימים במדינה. וכן באי פיליפינים (הוא פליפו הנ"ל) שהיו מונים שם מלפנים כמו הספרדים שכבשו הארץ ובאו דרך המערב. ורק משנת 1845 הוסיפו להם יום אחד, כדי שישתוה למנין אנשי המזרח שביניהם. ע"כ. (ולעצם השימוש בספר אוצר ישראל, ע' בסוף ההערה).עוד אבאר הכרח לקו התאריך, כי העומד כגון בירושלים ביום ראשון בחצות יום, ונשאל אותו כי עתה איזה יום ושעה נמצאים האנשים אשר מרוחקים ממך תשעים מעלות מערבה (לכיוון ארה"ב), יענה כי אצלם הוא בוקרו של יום ראשון. וכשנשאלו אצל הנמצאים 180 מעלות מערבה (דהיינו מערב ארה"ב) מה יום ושעה אצלם, יענה שהם בחצות ליל ראשון. והנמצאים כעת במרחק 270 מעלות מערבה, יענה בצה"כ של ליל ראשון. והנמצאים 359 מעלות מערבה, יענה שהם חצות יום שבת. ועתה נשאל את רעהו הנמצא יחד עמו בירושלים (או אותו עצמו) להיפך, כי הנמצאים עתה 90 מעלות מזרחה מה יום ושעה אצלם, יענה צה"כ של ליל שני. (והרי 90 מעלות מזרחה, הם 270 מעלות מערבה). ובמרחק 180 מעלות מערבה, חצות לילה של ליל שני. ו270 מעלות מערבה, בבוקרו של יום שני. ו359 מעלות מערבה, חצות יום שני. ופוק חזי כמה מוכרח הדבר שישנו קו תאריך, שהרי ראה כמה סותרים דבריהם של שני אנשים הנמצאים במקום אחד, כי האחד טוען שתשעים מעלות מערבה הוא בוקר יום ראשון, והשני טוען ששם (שהוא נקרא גם 270 מעלות מזרחה של א"י) הוא בוקרו של יום שני, וכן הלאה, כל דבריהם סותרים. וגם דבריהם עצמם נטולים הגיון, כי לפי חשבונו של האחד יוצא שמעלה אחת ממנו מזרחה הוא יום אחר. ולשני מעלה אחת מערבה הוא יום אחר. ואי אפשר לסבול זאת שבחיפה או בשפת הים ימים אחרים מאשר ירושלים. ועשרת מונים נסתבך אם נשאל את השאלות האלו לאנשים הנמצאים במקומות אחרים בעולם, כי כל אחד יחשב את עצמו במרכז, ומשם יחשב מה הוא יום בשאר המקומות בעולם, וכל אדם ישים את קו התאריך במקום אחר, לפי מקומו. ופשוט שאי אפשר לפטור שאלה זאת בטענה דפוק חזי במקום שנמצאים איזה יום שם לפי מנהג העולם כעת והוא יומו האמיתי. כי הלא הם מונים הימים לפי הסכמת אומות העולם וכנ"ל, ומה לתורה ולהסכמה זו. והוצרכתי להאריך ולכפול את הדברים, מפני שראיתי שלא מבינים את המציאות היטב.כל זה מכריח שיהיה מקום מסוים בכדור הארץ, שבו מתחלף היום, שמצד זה ואילך יהיה כגון יום ראשון, ומצידו השני הוא יום שני. ומאחר שכדור הארץ הוא כדורי א"כ אין שום מקום שהשכל מכריחו להיות קצה, מאחר וכל מקום על פניו הוא אמצע לגבי שאר צדדיו. וחכמי אומות העולם החליטו שקו זה יהיה קו 180 מעלות לקו גרינוויץ הסמוכה לאנגליה, והוא יהיה קו התאריך הבין לאומי, וכן היתה הסכמתם. וגם לא העבירו את קו זה ביושר, כי היטו אותו שיעבור בין יבשת אמריקה לאסיה, ועובר הוא כמה עיקולים לצורך כלילת כמה מקומות לצד אחד, ומקומות אחרים לצד שני, מה שההיגיון מורה, לפי השתייכותם ליבשות. ופשוט וברור וא"צ לפנים, שאין בקו זה שקבעו שום דבר לענין הלכה, ולא זה ה' קיונו לו. ועל כן חובה קדושה ונפקא מינה טובא, לדעת את מקומו של קו התאריך שהוא על פי תורתנו הקדושה.והנה בשו"ת הרדב"ז (ח"א סימן עו) כתב שכבר נחלקו בזה הראשונים, מאיזה מקום מתחיל יום השבת, וציין, עיין במש"כ בספר הכוזרי ובעל יסוד עולם. ולדעת כולם השוכנים בקצה המזרח, השבת להם קודם השוכנים ממערב. ע"כ. והנה הראו הפוסקים שכן הוא בכוזרי (מאמר ד סימן כ) דכתב שם להדיא דסין היא תשעים מעלות מא"י, (הכוונה לא לפי החלוקה המקובלת של כדור הארץ למעלות, אלא אם נמדוד את המרחק מא"י לסין, מרחקו הוא תשעים מעלות). ושם עובר קו המרידאן (הוא קו התאריך), ושם מתחלף היום. ועוד ראה לבעל המאור ר"ה (דף כ ע"ב), שדיבר בזה באורך, ואומנם פשטות דבריו מורים דס"ל כי קו התאריך עובר בא"י (או בגבול). ברם הפוסקים ביארו בו שעומד הוא בשיטת הכוזרי, דכן כתב הגאון רבי שמחה זליג ריגר ראב"ד בריסק לפני השואה, במכתב הלכתי הנדפס בספר פאר הדור (ח"ג עמ' שכ, וראה בזה לקמן בע"ה), והכרחו הוא, דאל"כ יצא שלדעתו (של בעל המאור) א"י מחולקת בימים. ונסתר זה מאנשי בבל ופרס השומרים שבת כמונו, והם מקובלים שם עוד מזמן הנביאים. ע"כ. וכן מבואר בפירוש קול יהודה על הכוזרי (שחי בתקופת מרן) שהכוזרי עומד בחד שיטתא עם בעל המאור. וכ"כ באורך בשו"ת מהר"ש מוהליבר (סימן ו) ע"ש. וכ"כ החזו"א (בקונטרס ח"י שעות, הנדפס בחזו"א סוף הל' שבת) שעומד הוא בשיטת הכוזרי, שהרי כתב כי הימים דבר ידוע כי מן המזרח מתחילין. ע"כ. ועוד הביא כי הריטב"א והר"ן בסוגיא דר"ה (שם), הסכימו וקילסו את דברי בעל המאור. ברם בספר יסוד עולם (מאמר ד פ"ח, שהזכירו הרדב"ז הנ"ל) כתב לדחות את הכוזרי, ושרבים אתו החולקים על הכוזרי. שכן דעת רבינו יצחק ב"ר ברוך ז"ל (בר פלוגתא דהרי"ף), ור' אברהם בר חייא הספרדי, ור' חסאן הדיין, ועוד כמה אשלי רברבי. ע"ש. וכל הני ס"ל שא"י היא המרכז, ויש ללכת בשוה למזרח ולמערב, והנקודה הנפגשת היא קו המרידאן (קו התאריך). וכן ילפי בהו הגרמ"י טוקצינסקי בספרו היומם, והג"ר שמואל מוהליבר בשו"ת מהר"ש מוהליבר (סימן ו). וכן פסקו לענין דינא. (וע"ע בשו"ת מן השמים (סימן סא) גבי מח' זו). ויחד עמהם עומדים חכמי ארץ ישראל לענין הלכה, כי בשנת תש"א כמה מאות מבני ישיבות פולין וליטא, וביניהם ישיבת מיר, נמלטו ליפן, מפני ידו של הצורר הגרמני. ויפן ממוקמת מאה מעלות מזרחה מא"י. ובשבת נהגו לחומרא ב' ימים, את יום שבת המקומי, וגם את יום ראשון שלאחריו. ברם בהגיע יום הכיפורים שאי אפשר לצום יומים, שלחו שאלה לרבני א"י. ואז כינס הרה"ר לישראל הגריא"ה הרצוג זצ"ל, אסיפת רבנים גדולה, שמנתה כ"ג רבנים, וביניהם היו הגרימ"ט, והגר"ד שפירא אשר גם הוא האריך למעניתו בהאי מילתא בספרו בני ציון (ח"א) והגאון רבי בן ציון עוזיאל זצ"ל, והניף ידו בהאי מילתא בשו"ת פסקי עוזיאל (סימן כא) וכולם ס"ל שיפן דינה כא"י. ועל כן השיב להם מכתב תשובה וזה לשונה, אסיפת הרבנים החליטה שתענית יום הכפורים היא ביום רביעי לפי חשבון הנהוג ביפן. ע"כ. דהיינו שינהגו כא"י והוא יו"כ לפי מנין המקום שם, ושקו התאריך עובר אחרי יפן עוד מזרחה. וכן השיב להם האדמו"ר מגור להלכה ולמעשה, וכן הסכים הגרצ"פ פרנק ונדפסו דבריו בשו"ת הר צבי (ח"א או"ח סימן קלח). ברם החזו"א רוח אחרת היתה עמדו, ושלח שליח לזו אסיפת הרבנים שיודיע את דעתו. ולשואלים מיפן השיב, איכלו ברביעי, וצומו בחמישי, ואל תחושו לשום דבר. ע"כ. ואח"כ פירסם הגרימ"ט את דעתו בזה בספר היומם. והחזו"א השיבו בקונטרס מיוחד הנקרא קונטרס ח"י שעות, ונדפס בחזו"א סוף הלכות שבת. ומשיב ומשיג על כל דברי ספר היומם, ופליג עליו בהבנת הראשונים הנ"ל, כי מלבד שהרז"ה ודעימיה הריטב"א והר"ן סברי ככוזרי, כתב גם להעמיד את הרב יסוד עולם כוותייהו (וזה שלא כרדב"ז הנ"ל), וממילא כן ס"ל נמי לכל העומדים בשיטתו. ושאין שום הכרח מן החולקים על הרז"ה בביאור הסוגיא, דפליגי ארז"ה לענין קו התאריך, לפי שהרז"ה לא הוציא יסוד זה כדי לבאר את הסוגיא, (ואילו כך היו פני הדברים היה ראיה מהראשונים שפירשו אחרת את הסוגיא דלא ס"ל כוותיה). אלא הוא דבר ברור וחיצוני, וביאר בו את הסוגיא. וע"ש באורך וברוחב. ואחר זאת שלח הגר"מ טוקצינסקי מכתב לגרב"צ עוזיאל האם יש להשיב על קונטרס ח"י שעות. והשיבו בשו"ת פסקי עוזיאל (סימן כא) שאין צורך, ואין לחוש שילמדו מדבריו למעשה, שישראל בני נביאים הם, ולא ישנו מדבר הלכה שיצאו מפי חבר רבנים גאונים ומוסמכים וכו'. ע"ש. ונדפסו אלו הדברים גם בשו"ת משפטי עוזיאל (חאו"ח ח"ב סימן כט). ואני הקטן לא באתי להכנס בעובי הקורה בדין זה, הן משום כבדות משקל השאלה, וכמש"כ בשו"ת ארץ צבי פורמר (סימן מד) בענין זה, כי מי יכניס ראשו בין ההרים הגדולים, בדבר רום הערך כזה הנוגע לכל העולם, לחוות דעתו. וכ"ש שאין דעת יחיד מכרעת בענין גדול כזה. אך בקבוץ כל גדולי ארץ, ודיבוק חברים, ובפלפול תלמידים, על כן אין לנו לדבר מזה. ועע"ש בסוף הסימן בזה. וכ"כ בשו"ת שבט הלוי (ח"ו ס"ס לד) כל זמן שלא נתאספו חכמי ישראל אמתיים, ונו"נ בזה עפה"ת, להכריע כאחד מן הצדדים, א"א להכריע. ע"ש. ובפרט שחסרים עמדי ספרים עקריים שדנו ודברו בזה, כמו ספר היומם לגרי"מ טוקצינסקי, וקו התאריך הישראלי לגאון מנחם כשר, וספר תאריך ישראל, וגליונות הלבנון (שנה יא גליון ט והלאה) ששם דנו בכך כמה פוסקים, וכמבואר בריש תשובת המהר"ש מוהליבר (סימן ו) והוא על קו התאריך, ועוד ספרים שדנו בכך ואת"י.וחזי הוית בשו"ת אבן יקרה (ח"א סימן יא ד"ה ועוד נ"ל), דהעובר מאמריקא לגבול אוסטרליה, יצטרך לשמור שבת לפי המקום שימצא שם. ע"כ. וחזינן דס"ל דקו התאריך עובר בין אוסטרליה לארה"ב. ברם כל הנזכ"ל מודים בזה, דהלא רבני א"י דס"ל דיפן בכלל א"י היא, ה"ה אוסטרליה שנמצאת באותו קו. ואף החזו"א דס"ל דסין היא הקו, מ"מ ביאר דא"א לחלק יבשת, והיא נגררת להחשב באותו יום. ועל כן כתב דכל סיביר כלולה באסיה, וכל אוסטרליה יהיה לה דין א"י, וכמש"כ שם בקונטרס (אות ה), וגם בסוף המכתב השני המצורף שם. [ובאמת כי תמהו עליו בתרי, דמנא ליה לחדש כולי האי. ועוד דא"כ הו"ל למימר כל בתר איפכא, כי הלא רוב אוסטרליה מחוץ לתשעים מעלות מא"י, וא"כ למטוניה, הו"ל להחשיב את כל אוסטרליה כמעבר לקו התאריך. ע' בשו"ת תשובות והנהגות (ח"א סימן רסט) בזה, ועוד לו (ח"ג סימן פו) מש"כ ליישב. וגם בספר ישראל והזמנים (ח"ב פרק יג סימן ב). וע"ע בשו"ת יגדיל תורה (סימן קה) דכתב, שאף לחזו"א אפשר שאוסטרליה היא כא"י, ונמצא דלכו"ע אוסטרליה כא"י. עכ"ל. ובאמת אין בכך ספק, וכדכתב כן החזו"א להדיא וכנ"ל.] ומ"מ זה שלא כתופסים בכוזרי וסיעתיה כפשוטו, דקו תשעים הוא קו התאריך, וא"כ לדידהו רוב אוסטרליה יש לה יום אחד עם ארה"ב. וע"ע בשו"ת בצל החכמה (ח"א סימן לא, ובאות ה) דעל פי התורה קו התאריך מפוקפק מקומו, ועע"ש במילואים. וע' בספר פאר הדור חיי החזו"א (ח"ג פרק כד) שעוד לפני הוראת החזו"א, פסק כבעל המאור הגאון רבי חיים סולובייציק, וגם ראש הדיינים של בריסק הגאון רבי שמחה זליג ריגר, וע"ש (עמ' שכ) דהובאה תשובתו בענין, דלא מצאנו מי מהראשונים שיחלקו על בעל המאור, ובעל יסוד עולם לא היה רק מלומד בחכמות ולא פוסק. ועע"ש. והוא מכתב תשובה לשני בניו של רבה של בריסק, אשר היו ביפן בשנת תש"א הנ"ל. אך ע"ש דהחמיר בשל תורה. והובאו הדברים גם בספר אסופות רבנו חיים (סדר מועד שבת סימן ו). ומאידך מובא שם בפאר הדור (עמ' שכב) דהגר"א קוטלר באותו הזמן נזדמן לשם, והורה שינהגו ביפן כמנהג בני המקום כא"י. וכן הורה שם הגאון רבי משה אהרן קיסילוב רבה של חרבין מחבר שו"ת משברי ים. ובאותה שעה פנו תלמידי הישיבה החסידיים לאדמו"ר מגור הגאון רבי אברהם מרדכי אלתר, והורה להם גם הוא כן. ועע"ש (עמ' שלה) דהצטרפו לפסק ישיבת הרבנים הנ"ל, הגאון רבי איסר זלמן מלצר, והגאון רבי צבי פסח פרנק והובא בפרדס (שבט תשיד עמ' 28). וע"ע באנציקלופדיה תלמודית (כרך כב דף תו הע' 623 והלאה) פוסקים רבים העומדים בשיטה זו, ודלא כחזו"א. וע"ע בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ג סימן פו) דעומד בשיטת החזו"א, ועיין שם בסוף הסימן. ועוד לו ביתר הרחבה בח"ד (סימן סו) הנדפ"מ. וע"ע בשו"ת ארץ צבי (סימן מד) שהביא דעות הפוסקים, וחשש להכריע, לחומרת הדין. ובשו"ת הר צבי (ח"א או"ח סימן קלח) ס"ל דיפן דינה כא"י. וע"ע בשו"ת פרח שושנה (סימן נ) אך כתב שדבריו אינם להלכה. וע"ע בשו"ת יגדיל תורה (סימן קה) לאדמו"ר מלובאוויטש, דכתב כי החזו"א הוא יחיד ולא חשש לו כלל. וע"ע בשו"ת להורות נתן (חי"א סימן ו אות ו) דלא ברירא ליה היכן הוא הקו. וע"ע בשו"ת שבט הלוי (ח"ו סימן לד) וגם (בח"ג סימן כז) גבי יפן, דכתב, הנח להם לישראל לפי מנהגם, (ודלא כחזו"א). ובשו"ת בית אבי (ח"ב סימן נח) פשיטא ליה דיפן יש לה יום אחר, (ברם לא הזכיר מכל המח' דבר). אודות השימוש בספר אוצר ישראלוהנה רואים כי פוסקים רבים משתמשים בספר אוצר ישראל (הלא היא אנציקלופדיה עשרה כרכים בעניני היהדות, והתכונה, והמדעים. וערכוה וכתבוה עשרות אנשים, וכאשר מצויין בכל כרך, וביניהם רבנים, אך גם אנשי מדע, כנראה ללא זיקה רבה לדת). דכן הביאו בספר שערים המצויינים בהלכה (ריש פרק עב אות א), וכך היא דרכו של הגאון יוסף משאש זצ"ל בשו"ת מים חיים להשתמש רבות בספר אוצר ישראל, וכאשר יראה כל משתמש בספרו, וגם כאן בנידו"ד (ח"א סימן קיא) הביאו. וע"ע בשו"ת חלקת יעקב (חיו"ד סימן קצ אות ה) דהביאו, וגם עוד (בחיו"ד סימן רג אות ד). וכן הביא את ספר אוצר ישראל בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ח סימן ח אותיות ח,ט), וגם מו"ר בשו"ת יבי"א (ח"ג חיו"ד סימן ט אות א) הביא ממנו סיוע לענין כתיבת תאריך לועזי. ועוד בזה הענין הזכירו בח"ז (חיו"ד סימן לב אות א). ברם בחלק ח (אה"ע סימן יא אות ג) לענין עדת הפלשים, השיג שם מו"ר על הצי"א הנ"ל, בזה"ל, ונוראות נפלאתי שהסתמך על ספר זה [ה"ה, אוצר ישראל] ( שיש בו כמה דברי מינות ), נגד עדות גאוני ישראל. עכ"ל. וחזינן כי דברי מינות נמצאים בספר זה. וראיתי בשו"ת שבט מיהודה הנד"מ לרה"ג ר' יהודה לביא בן דוד (סימן כח), שעורר כי כמה ספרים שלנו הוכנסו בהם דברי מינות ואפיקורסות, לך ראה שם. ובאות ה כתב, כי באוצר ישראל, וכן בשאר ספריו אוצר דינים ומנהגים, ואוצר מדרשים, מצטט הוא גם מספרי מינים ואפיקורסים ועובדי עבודה זרה ממש. ושבהסכמת הגאון רי"ח סופר נר"ו לספר בנין אפרים (עמ' ז) כתב וז"ל, ספר אוצר ישראל אין לי, וגם איני רוצה שיהיה לי, וד"ל. עכ"ל. ועוד הביא שרבים השיגו על ספר אוצר דינים ומנהגים, דע' בשו"ת אג"מ (או"ח ח"ג ס"ס טו), ובשו"ת מנחת יצחק (ח"ה סימן פד אות ב), ובספר בירור הלכה (חיו"ד מהדו' תנינא עמ' כו). ובהדפסה שהדפיסו מחדש את אוצר המדרשים, בהוצאת מישור בסוף כרך ב, הביאו את הגהותיו של הגר"ח קנייבסקי שליט"א, שציין עשרות מקומות שיש למחוק מן הספר. והוסיף הרב שבט מיהודה ששאל את הגר"ח קנייבסקי שליט"א האם כוונתו היתה שיש למחוק מן הספר, את כל הני. והשיבו שכן הוא הנכון. עכת"ד. אם לשם יקחך ליבך. ומאן דקא עבר ומדלג עליו, מחליף הוא יום, ונמצא שיכול להפטר משמירת שבת ויו"כ וכיוצ"ב, ע"י שיעבור את הקו בבין השמשות של כניסת שבת ויו"כ, וכמש"כ בשו"ת ארץ צבי פרומר (סימן מד ד"ה אשר). (רק שאסר לעשות כן משום דמפקיע עצמו ממצוות. אך חזינן דמושג זה שייך במציאות ההלכתית, ואין כל חדש תחת השמש). וע"ע בזה כאן בהערה העובר את קו התאריך האם נפטר משבתוכן כתבו רבים ונכבדים כי אם עובר את קו התאריך, עליו לנהוג את ימי השבוע לפי המקום שאליו הגיע, והוא בין לחומרא דהיינו שיתחייב שוב בשבת, ובין לקולא. דכן פסק בשו"ת שואל ומשיב (מהדו' רביעאה ח"ב סימן קנד) דהעובר את קו התאריך יעשה כמנהג המקום, כדכתיב בכל מושבותיכם. ושכ"כ הפרשת דרכים (דרך עצב דרוש כג). וכן כתב בשו"ת מנחת שלמה (ח"א ר"ס כג), וע"ע בשו"ת בצל החכמה (ח"ה סימן צט), וכ"כ בשו"ת אור לציון (ח"א סימן יד), וכ"כ בשו"ת להורות נתן (חי"א סימן ה אות ג) וע"ש בכל הסימן, וסימנים הבאים. וכ"כ בשו"ת יחל ישראל לאו (ח"א סימן ו ד"ה ובתפארת). וע"ע בספר ישראל והזמנים (ח"ב פרק יג סימן ב, ע"ש לאורכו, ובפרט באותיות ז-ט). וע"ע בספר מדריך הלכתי לנוסע (עמ' 192), ושוב ראיתי באינצקלופדיה תלמודית (כרך כב דף תה הע' 620-622) שכ"כ עוד פוסקים רבים ע"ש.ברם ע' בשו"ת ארץ צבי פרומר (סימן מד ד"ה אשר העיר), דהעובר ממקום של שבת לשאינו של שבת, מחוייב לסיים כד' שעות של שמירת שבת שלו. וע"ע בשו"ת משפטים ישרים בירדוגו (ח"א סימן עז) דמספקא ליה כל כהא לענין דינא. וע"ע בפסקי תשובות (הראשון סימן רנב) תשובת האדמו"ר מגור גבי מי שסיים יו"כ ופסח, ואח"כ עף בגמלא פרחא למקום שעודנו יום. כיון שכבר קיים מערב עד ערב תשבתו שבתכם, וכן עד יום האחד ועשרים לחודש בערב, א"כ מן התורה אינו חייב יותר. ע"כ. וא"כ יסבור להחמיר בנידו"ד מק"ו. וע"ע בספר שערים מצויינים בהלכה (סימן עב אות א ד"ה ובעוד), בראיותיו להחמיר לסיים שבת לפי מה שהתחיל. וכ"כ להחמיר דבעינן שיושלמו כד' שעות, בשו"ת פסקי עוזיאל (מהו' תניינא או"ח ח"א סימן ל). וע"ע בשו"ת יגדיל תורה (סימן קה עמ' 158) דהסתפק. וע"ע בשו"ת באר משה (ח"ז קונ' אלקטריק סימן קטו,א), וכן בשו"ת בית אבי (ח"ב סימן נח ס"ו) שצריך להשלים קדושת שבת שהתחיל. וע"ע בשו"ת דברי מנחם כשר (ח"ב סימן ג) להחמיר בזה. ואולם בשו"ת חבלים בנעימים (ח"ד סימן ג) השיבו ודחאו שא"צ להשלים שבת לפי שהוא במקום שאין שבת כעת ע"ש. וכן דעת שו"ת בצל החכמה (ח"א סימן לא אות ח) להקל, ועוד עיין לו (ח"ה סימן צט). וכן דעת מו"ר בספרו הנפלא טה"ב (ח"ב עמ' רעז) להקל לענין שבעה נקיים, ושא"צ שיושלמו כד' שעות, ע"ש מפי ספרים וסופרים, כיד ה' הטובה עליו, וכדרכו בקדש. וע"ע בהסכמת הרה"ג שמואל אליעזר שטרן שליט"א לספר מדריך הלכתי לנוסע, ובגוף הספר (עמ' 136 והלאה). ואכ"מ. וכ"כ להקל בספר תאריך ישראל (סימן ה), ובהסכמתו לספר מדריך הלכתי לנוסע הנ"ל. וכן נראה יותר להקל, דראה בשו"ת הרדב"ז (ח"א סימן עו), ובשו"ת רב פעלים (ח"ב סוד ישרים סימן ד ד"ה ולפי"ז), ששניהם הוכיחו מדכתיב בכל מושבותיכם, דלעולם אזלינן בתר המקום. וע"ע בשו"ת פסקי עוזיאל (סימן כא) מפי ספרים, ושכ"כ המהרי"ט בצפנת פענח, ובס' חזון למועד (סימן ת אות ז). ועע"ש. וכן מוכח משבת (קיח ע"ב) יהא חלקי ממכניסי שבת בטבריה, שנכנסת מוקדם. וממוציאי שבת בציפורי, שיוצאת מאוחר. וע' בשו"ת ר"י מיגאש (סימן מה) דטבריה וציפורי הם תוך תחום א' ובאדם אחד, ומפורש כאמור, דהכל תלוי במקום שנמצא, ולפי זה חלים חיוביו, אף שקודם לכן היה במקום עם זמן אחר. ואף שהגאון רבי צבי פסח פרנק בספרו מקראי קדש (פסח ח"ב סימן סג אות ג) הסתפק בכך ואת הראיה הנ"ל דחה כי יש לומר דלחומרא תפסינן כמקום החדש ומהיכי תיתי דאף לקולא. מ"מ אינו נראה לחלק, דניזיל בתר טעמא, כי לעולם אזלינן בתר המקום ולא האדם. ועל כן נראה יותר להקל. ועוד חזון למועד נקי נדר.וע"ע בשו"ת שואל ומשיב (מהדו' רביעאה ח"ב סימן קנד) גבי החוצה את קו התאריך, ובשו"ת בצל החכמה (ח"ה סימן צו,צז,צט) בחוצה את הקו לענין ספירת העומר, וכן בתשובות והנהגות (ח"ג סימן פו) בזה. ובשו"ת יגדיל תורה (סימן קה), ובשו"ת באר משה (ח"ז קונ' אלקטריק סימן קטו אות ה) וגם שם (סימן קיח), ובשו"ת מנח"י (ח"ח סימן נ) דכולהו מיירו לענין ספירת העומר. וע"ע בשערים המצויינים בהלכה (ר"ס עב) מפי ספרים. ובספר הזמנים בהלכה (ח"ב פרק יג) מפי ספרים וסופרים באורך רב. ובספר מדריך לנוסע (פרק כט), ובאוצר ישראל (ערך יום). . וע"ע בשו"ת ציץ אליעזר (חי"א סימן עח ד"ה הן), דע"י ניתוח מזכר לנקבה נפטר ממצות עשה שהזמן גרמא, ונהפך הוא לאשה. ועוד הוא לו באורך בח"י (סימן כה קונ' רפואה פרק כו אות ו), ובא לו בשלישית בחלק כב (סימן ב) תשובה להגאון רבי מרדכי אליהו שליט"א, שזכר שהפך עצמו לנקבה דינו כאנדריגונוס או טומטום, ע"ש מפי ספרים. [ואין סתירה בדבריו, כי בחי"א סיים שצריך לדקדק האם באמת ע"י הניתוח יהפך לנקבה, ועל כן סיים בחכ"ב דהוי ספק. ואע"פ שלכאורה לפי שעה שכח את תשובותיו בחלקים י,יא כאשר יראה הרואה בחכ"ב, (וכאשר דימיתי שוב כן ראיתי לו במפתחות בסוף חכ"ב), מ"מ רוח הדברים אחת היא, ומהלך אחד בהן וכאמור.] וע"ע בזה בספר נשמת אברהם סופר (ח"ג אה"ע סימן מ), ובאנציקלופדיה הלכתית רפואית (כרך ג סוף ערך ניתוחים). ושוב אחר מופלג נדפס ספר חדש שמו יקובנו דור תהפוכות, וכל הספר סובב הולך על הענין הנזכר, ושם (עמודים סט-קטו) הביא בזה את דברי הפוסקים מפי ספרים וסופרים, כיד ה' הטובה עליו, לא הניח פינה וזוית, יישר חילה לאורייתא, קחנו משם אם יקחך ליבך. וכן יכול אדם להפטר ממצוות פורים, ע"י שהייתו בעיר המוקפת חומה בי"ד, ואחר עלות השחר ילך למקום פרזות, ולא יחולו עליו כלל מצוות פורים, וע' בספר תורת המועדים לגאון רבי דוד יוסף (הל' פורים סימן ו אותיות ט,י) בזה מפי ספרים וסופרים. וע"ע בזה בשו"ת שערי עזרא טראב (או"ח סימן כה). וכן אפשר לאשכנזי לההפך לספרדי, וה"ה להיפך, ולהחליף את מנהגי עדתם, על ידי שילכו להשתקע במקום שנוהגים כמנהג השני. וה"ה אשה אשכנזיה אשר נשאת לספרדי, ולהיפך, שנגררת אחר מנהגי בעלה, ומשנה את מנהגי אבותיה, שכן העלה מו"ר בשו"ת יבי"א (ח"ה או"ח סימן לז) באורך, וע"ע בשו"ת יחו"ד (ח"ג ס"ס לא), ובספר חזון עובדיה (הלכות מצרכי מזון הכשרים לפסח הלכה ג בנדפ"מ).

ראיה מסוגיא דפסחים

ב. (((איתא))) בפסחים (ב ע"א) ויקרא אלהים לאור יום, הכי קאמר, קרייה רחמנא לנהורא ופקדיה אמצותא דיממא. ופרש"י, צוהו לשמש ביום וכו', קרא, כמלך שקרא לעבדו שיבא לפניו. ע"כ. וחזינן דלפרש"י היום הוא דבר בפני עצמו, ואין האור והיום דבר אחד, וציוה ה' לאור להאיר בשעת היום. וא"כ אין עצם היום תלוי באור, כי יש לו עצמיות מצד עצמו, ורק שהאור מצווה להאיר בשעת היום. ולפי"ז היום והלילה אינם תלוים בזריחה ושקיעה, כי אם בכד' שעות. ומאידך בתוס' רבנו פרץ (שם) פירש, קרייה רחמנא לנהורא ופקדיה אמצותא דיממא. נראה דלהכי נקט אמצותא, ולא נקט ופקדיה איממא, לפי שיש מצות הנוהגות ביום ואין נוהגות בלילה, כגון ציצית ותפילין. ונקט נמי אמצותא דלילא דאיכא נמי מצות שאין נוהגות אלא בלילה, כגון ספירת העומר, כדאמרינן במס' מנחות, שבע שבתות תמימות תהיינה, אמתי אתה מונה אותן שלימות, כשאתה מונה אותן מבערב. עכ"ל. וחזינן דפירש שהקב"ה ציוה את האור שיהיה אחראי על מצוות היום, וא"כ יוצא מפירוש זה לאידך גיסא, דמצוות הערב מחוייבות להיות בעת חושך. וכן יש לסייעו מדברי המדרש הגדול (בראשית א,ה) ויקרא אלהים לאור יום, רבנן אמרין, קריא רחמנא לנהורא ופקדיה אמצותא דיממא. והיינו דתנן (מגילה כ ע"ב) כל היום כשר וכו', דבר שמצותו ביום כשר כל היום, ודבר שמצותו בלילה כשר כל הלילה. ע"כ. ולהדיא דמפרש לה אמצוה. ואחר ראותינו שכן מפורש במדרש, נראה שגם רש"י לא חולק בכך שהיום תלוי באור, ומה גם דכלל גדול בידנו דאפושי פלוגתא לא מפשינן. והלא לעיל מינה בסמוך (פסחים שם) כתבה להדיא הגמ', והא קי"ל דעד צאת הכוכבים יממא הוא. ע"כ. ולהדיא שיום תלוי באור ובחושך. וכן איתא להדיא במגילה (כ רע"ב) דיום הוא מעלות השחר, וכדדרשו התם (מנחמיה ד) ואנחנו עושים במלאכה, וחצים מחזיקים ברמחים, מעלות השחר עד צאת הכוכבים. ואומר, והיה לנו הלילה משמר והיום מלאכה. וא"כ היום קראוהו מעלות עד צאת, ועל כרחך א"כ דגם רש"י יודה לענין נידו"ד, ומש"כ שם רש"י הוא לענין המדרש בדרך אגדה ולא הלכה.

(((ברם))) בירושלמי ברכות (פ"ח הל' ו) על הפסוק ויבדל אלהים בין האור ובין החושך, משלו משל למה הדבר דומה, למלך שהיו לו שני איסטרטיגין, זה אומר אני משמש ביום, וזה אומר אני משמש ביום. קרא לראשון ואמר לו, פלוני היום יהא תחומך. קרא לשני ואמר לו, פלוני הלילה יהא תחומך. הדא הוא דכתיב, ויקרא וגו', לאור אמר לו היום יהא תחומך, ולחשך אמר לו הלילה יהא תחומך. וכן הוא במדרש רבה (בראשית פרשה ו סימן ז), ובילקוט שמעוני (סימן ה). ועוד בשינוי לשון בילקוט שמעוני ישעיהו (סימן תסא), ובילקוט שמעוני איוב (סימן תתקכד). ואולם מאידך בבראשית רבה לעיל מינה בסמוך (סימן ו) איתא, ויקרא אלהים לאור יום, לא הוא אור לא הוא יום, אתמהה וכו'. ע"ש. וא"כ כאן מפורש כדלעיל, דהיום והאור חד הוא. וצריך ליישב יחדיו את הדברים, ועל כן אי אפשר להכריח מכאן לצד כל שהוא.

ג' ימים ראשונים של הבריאה לא היה בהם אור

ג. (((וחזי))) הוית בספר הזמנים בהלכה (פרק ח אות ה) דכתב כי ראה ראינו בראשונים שתלו את הזמן בסיבוב כדור הארץ, ולא באור ובחושך. דהוקשה להם מאחר ותלה ה' את המאורות ביום הרביעי, שוב מה שייך זמן שכתבה שם התורה יום ראשון שני ושלישי. וביארו, דהזמן היה לפי סיבוב כדור הארץ, כי במלאות סיבוב שלם, הסתיים יום. דכ"כ הרמב"ם במורה נבוכים (ח"ב פרק ל), ובראב"ע בראשית (א,ה), וברבינו בחיי (שם יג). ע"כ. וכן הוא בספר העיקרים (מאמר ב פי"ח). וחזינן דהיום והלילה אינם תלוים באור ובחושך.

(((ושוב))) ראיתי שכ"כ מדנפשיה להוכיח הכי בשו"ת אבן יקרה (ח"א סימן יא) דנשאל שם גבי מי שיצא ממיצר ג'יברלטר, ויקיף את הכדור, ויחזור אחר שנה, כיצד ינהג במנין ימי השבוע. כי אם יסע מערבה לכיוון ארה"ב, ימנה הוא פחות יום אחד מאנשי ג'יברלטר בחזרתו. ואם יסע מזרחה, ימנה יותר ביום אחד מאנשי ג'יברלטר. והשיב דנדחקו הקדמונים איך חשבו ג' ימים ראשונים קודם תלית המאורות, ובאמת אין מקום לשלתה, רק על פי שיטת בתלמיוס שהארץ לעולם עומדת, והמאורות סובבים אותה. ואולם אליבא דאמת שהכדור סובב, וכמו שהחזיק הגאון יעב"ץ ע' בסידורו (בפירוש למעמדות יום ב) על פרשת יקוו המים. מנין הימים היה לפי סיבוב הכדור. ועל כן כתב הרב אבן יקרה, דלפי הצעה זו אין שום מקום לשאלה, כי האדם אשר סבב את הכדור, מה שמנה מנין ימים פחותים או יתרים, הוא מפני טעותו שלו, לפי שהלך נגד או עם סיבוב הכדור. אך אליבא דאמת בג'יברלטר הכדור סיבב סיבוב אחד יותר או פחות, ולפי סיבובי הכדור כן הוא מנין הימים האמיתיים. עכת"ד. וכ"כ בשו"ת פסקי עוזיאל (סימן כא ד"ה כדברים), בשם המהרי"ט בספר צפנת פענח דכתב לבאר את מה שנאמר ויהי ערב ויהי בוקר וגו', דהוא ניכר בהבדלת הרקיע.

(((ברם))) באמת מאלו דברי רבינו בחיי הנזכרים ראיה לסתור, דרבנו בחיי שם כתב שכן היה בג' ימים ראשונים, אך מיום רביעי ואילך שנבראו המאורות, הזכיר ערב ובוקר כלפי האור. ע"כ. וא"כ כל זה היה לפני בריאת המאורות, אך אחריהם, כשהתורה כותבת ערב ובוקר, כוונתה לאור ולחושך, ולא לסיבוב הגלגל.

(((ואף))) שכעת דחינו מ"מ אין הכרח להוכיח להיפך דמהיום הרביעי תלוי הדבר בערב ובוקר לפי אור וחושך, ולא במשך כד' שעות. כי יש לומר דמה שכתב כוונתו שזהו נקרא כך, אך לא לענין הלכה. ובפרט דמסתברא מילתא שלא עלה על ליבו שתעלה שאלה כנידו"ד לענין הלכה, וק"ו שלא לענין מעשה, וא"כ קשה לדייק כל כך את לשונו במקרה זה להלכה, מה גם שדיבר באגדה. וגדולה מכך עשרת מונים לך ראה ליד מלאכי (כללי שני התלמודים אות יג) מש"כ הרשב"א בנדרים (דף פח ע"א, כצ"ל) דמאי דאתמר בגמ' דרך אגב ואינו מקומו של אותו הענין, כיון דלאו דוכתא דהאי דינא, לא דקו בה שפיר. ע"כ. ועע"ש מפי הראשונים דג"כ ס"ל הכי. ואף שצ"ע לענין הלכה בנידון שם, מ"מ בנידו"ד נראה שיש לתופסו וכאמור, דהכרח אין מכאן. ובר מין דין יש להשיב עוד על עצם הראיה הנ"ל על פי תוס' ר"ה (דף ג ע"א ד"ה שני בשבת), דאיתא התם דלא אשכחן בתורה "שני" למנין ימי השבוע וביארו תוס', דהא דכתיב ויהי בוקר יום שני, מפרש בירושלמי דאין למדין מברייתו של עולם. ומבארים תוס' כלומר, דלאו אשבת קאי, אלא שהיה שני לברייתו של עולם. ע"כ. ומינה נימא הכי הכא, דמאי דכתיב יום רביעי, אינו ענין למנין ימים הלכתיים, אלא למנין ימות השבוע לבריאת העולם. ואה"נ יום הלכתי הוא אף בלא אור וחושך, ובפרט שיש סיוע לכך מג' ימים ראשונים שבבריאה וכנ"ל. ועוד עלה בליבי לדחות ראיה זו מסיום דברי רבנו בחיי, דבפסיקתא רבתי (איש שלום הוספה ב) על הפסוק ויהי ערב ויהי בוקר דרשו, אלו אלף שנים שהם יום אחד של הקב"ה. ע"כ. ונמצא דמש"כ בימים שבבריאה יום, אין הכונה ליום של התורה, אלא לימי הקב"ה, וממילא אין להוכיח מהתם להכא. ברם שוב בינותי דהלא בדוכתי טובי ילפי מהני קראי, וכגון בפסחים (ב ע"א), ומגילה (כ ע"ב) לגבי זמן חיוב המצות שתחילתו משעלה עמוד השחר, ולכל היותר הוי פלוגתא בין הבבלי למדרש, דתפסינן כבבלי, כמבואר בשו"ת נחלת לוי (ח"א חיו"ד סימן כ ואת ג) מפי ספרים, וע"ע בשו"ת יבי"א ח"ג (חאו"ח סימן ג אות ה), וח"ד (חאה"ע סימן ח אות א), וח"ז (או"ח סימן לד אות ד), ובשו"ת הרי יהודה (ח"א חיו"ד סימן יד אות ז) לגיסי המופלא רבי יהודה משה יוסף שליט"א, וע"ע בספר יכין ובועז על מסכת הוריות (עמ' נג) להרה"ג רבי בועז כדורי שליט"א בזה. וכן מבואר מכל הני ראשונים דלעיל (ריש אות זו) דלא תירצו הכי את קושייתם כיצד היה ערב ובוקר ללא מאורות. ונמצא שוב שאין הכרח מהכא.

ראיה מאשכבתא דרבי

ד. (((איתא))) בירושלמי כתובות (פי"ב ה"ג, דף ס"ה ע"ב), ובירושלמי כלאים (פ"ט ה"ג, דף מב ע"א) ביום פטירתו של רבי מעשה נסים נעשו, באותו היום ער"ש היה, ונכנסו כל העיירות להספידו, ונתארך להם היום עד שהיה כל אחד ואחד מגיע לביתו, וממלא לו חבית של מים, ומדליק את הנר, כיון ששקעה חמה קרא הגבר. התחילו לצער עצמן אמרין, דילמא דחללינן שבתא. ואתא בת קול ואמרה להון, כל מי שלא נתעצל בהספידו של רבי, יהא מבושר לחיי העולם הבא, בר מההוא כובס שעשה מלאכתו ולא עסק כל הלילה בהספד. כיון דשמע כן, סליק לאיגרא והפיל עצמו ומית. נפקת ברת קלא ואמרת, ואפילו הכובס. ע"כ. וע' בשיטה מקובצת כתובות (דף קג ע"ב) דאחר שהביא את הירושלמי כתב, ששמע מרבינו קלונימוס ז"ל בירושלים, והשתא ניחא שהרג הכובס את עצמו מדעת, משום דחילל שבת, ולא נתעסק בהספידו, ולהכי סליק לאיגרא ונפל לאגמא ומית, והיינו סקילה, כדין המחלל שבת. עכ"ל. וחזינן דעמדה השמש לכבוד רבי, ואפ"ה הוי חילול שבת, ועל כן חייב הכובס סקילה. ומה שפטרו את כל העם מן השמים, הוא כיון שהתעסקו בכבודו של רבי. וכ"כ מדנפשיה בחידושי מהרי"ט כתובות (קג ע"א ד"ה סליק), וזה העני ראה בדעתו שחילל שבת שלא במקום מצוה דרבי וקיים סקילה בעצמו דמחלל שבת, ונרצה לו לכפר עליו. עכ"ל. וציין אליו ותפס כוותיה בחידושי עמודי ירושלים (על הדף בכלאים שם), ושכ"כ רבינו קלונימוס הנזכ'. וכן פירש קרבן העדה בירושלמי (שם) וז"ל, ונתארך להם היום, שלא שקעה השמש בעונתה. כיון ששקעה החמה, שראו ברקיע. קרא הגבר, קרא התרנגול. שלא נשתנה מהלך החמה, אלא להם האיר הקב"ה שלא יתעצלו בהספידא דרבי. אמרין, דילמא ח"ו היינו מחללין שבת וטעינו בראית השמש. וירד בת קול מן השמים. בר מן קצרה, חוץ מאותו כובס שעשה מלאכתו בלילה ההיא, ולא עסק כל הלילה בהספידא, וחילל שבת. כיון דשמע האי כובס כן, עלה לעליה והפיל עצמו למטה, כדין מחלל שבת שחייב סקילה ומת. נפקת, יצא בת קול, אפי' האי כובס מזומן לחיי העולם הבא. שעונו נתכפר, וכבר עסק בהספידא דרבי. עכ"ל. וא"כ פירש שנחשב חילול שבת, אע"פ שעמדה השמש. ולפי"ז מה שהיו מסופקים שמא חיללו שבת, הוא מפני שהיו מסופקים בחקירתנו, האם הולכים בתר השמש, או בתר הזמן. ומיפשט קא פשטו לה מן שמיא, דאזלינן בתר הזמן.

(((וכ"כ))) להוכיח מן הירושלמי בהגהות שעל פירוש הרד"ל על פירקי דרבי אליעזר (פרק נב הע' א, ויובאו דבריו לקמן בעז"ה), שהולכים בתר הזמן ולא השמש. ובשו"ת רב פעלים (ח"ב סוד ישרים סימן ד) הביא שכן כתב להדיא הרב טירת כסף (דף ג) דמכאן נראה שאם יעמוד השמש יותר מן י"ב שעות זמן מה שלא שקעה בעונתה, אז אותו זמן שנשאר ע"י נס נחשב מן הלילה הבא, והוה ליה כאילו הוי לילה. דהראיה שהיו ישראל מציקין על שעשו מלאכה של הדלקת נר וכיוצא בחצי ליל שבת שעמד בו השמש ולא שקעה, ואמאי היו מציקין מאחר דלא שקעה חמה. אלא אע"ג דלא שקעה, נחשב כל זמן היתר על י"ב שעות ליל שבת, עד שנתבשרו ע"י בת קול. ע"כ. ועוד הביא שכ"כ הרב מהר"א הכהן ז"ל באגדת אליהו, בעבור זה הפיל עצמו, דהמתחייב סקילה נופל מן הגג, ונתכפר לו בזה. ולכן יצאה בת קול אחר כך ואמרה, גם הכובס מזומן לחיי עולם הבא. ע"ש.

(((ברם))) איהו גופיה הגאון רב פעלים נייד מהאי ראיה, וכתב דיש לדחותה, כי י"ל, שנצטערו משום חסידות, ולא מדינא. וכדמוכח מן הלשון, ושריין מציקין, אמרין, דילמא דחללינן שבתא. ולשון דילמא משמע דלא היו חוששין מדינא. וכן מוכח דהא אחר כך שבו לביתם והדליקו הנר, ואח"כ שקעה חמה, ומי התיר להם להדליק הנר לכתחילה. ומה שכתב רבינו קלונימוס דהכובס הפיל עצמו בשביל חילול שבת. על כרחך דהוא לרוב דביקותו בהשם, ועשה דבר חוץ מן השורה, ואין לומדין ממנו לענין הלכה. שהרי מי התיר לו להמית עצמו בידים. עכת"ד. ואומנם כן סובר הרב פעלים, ויש להביא לו תנא דמסייע הוא לשון המהרי"ט הנ"ל שכתב, וזה העני ראה בדעתו שחילל שבת וכו'. לאמור דדעת עצמו גרמה כן, ואינו אליבא דאמת. ברם שאר כל הני אשלי רברבי הנזכ"ל לא ס"ל הכי, וכתבו דעבר אחילול שבת, ושחייב סקילה, וכדו', וכנ"ל, ומה זה שייך אם עביד חסידות. וגם ראיותיו לכאורה אין מקום להם, כי הלשון דילמא אינו חסידות, אלא ל' ספק, כי היו מסופקים האם כה"ג חשיב חילול שבת, וכדביארנו לעיל. ומה שהדליקו את הנר, הלא רק אח"כ שקעה החמה, ונשמע קול הגבר, ואז עלה ספק זה בליבם, וא"כ קודם לכן לא הסתפקו ולכן הדליקו.

שמש בגבעון דום

ה. (((ברם))) לכאורה איפכא חזינן בפרקי דרבי אליעזר (פרק נב) דאיתא התם, מופת שישי, מיום שנבראו שמים וארץ הירח וכוכבים והמזלות עולין להאיר על הארץ, ואינן מערערין זה עם זה. עד שבא יהושע ועשה מלחמתן של ישראל, וערב שבת היתה, וראה יהושע בצרתן של ישראל שלא יחללו את השבת וכו'. מה עשה יהושע, פשט ידו לאור השמש ולאור הירח ולאור הכוכבים, והזכיר אליהם את השם, ועמדו כ"א ששה ושלשים שעות עד מוצאי שבת, שנא' (יהושע י,יג) וכו'. ע"כ. ומפורש שמפני שעמדה השמש לא נחשב חילול שבת, אפי' שעברו שלשים ושש שעות. וכ"כ בביאור הרד"ל במקום (אות כג), ר"ל שהעמדת השמש היה משום חילול שבת, שהעיקר תלוי בזה בשמש בזריחתו ובשקיעתו, וכל זמן שהחמה זורחת, אף שגם הירח עלה, הרי אמרו בירושלמי (ספ"ב דר"ה), וב"ר (רפ"ו), ופסיקתא (דפ' החדש), שאין מונין ללבנה אלא משתשקע החמה. עכ"ל. וכ"כ הרב המגיה שם (אות א) וז"ל, ולכאורה מהך דהכא יש קצת סמך לאותן מדינות הסמוכים לצירים, ואצלם משך כמה ימים רצופים יום בלא לילה, או לילה בלא יום, שהכל יהיה נחשב אצלם כיום או כלילה. ע"כ.

(((ואולם))) הדברים נסתרים מן הירושלמי הנזכ"ל. ועמד על כך בהגהה הנ"ל, דבירושלמי חזינן דאף דנקדה להן החמה, מ"מ כיון שידעו שעברו כד' שעות של יום ו', יש לחוש לחילול שבת. ותירץ דיש לחלק בין הך דהכא דיהושע, שנקדה החמה בכל העולם, לבין ההיא דרבי, שלא נקדה להם החמה, רק ה' האיר לעיניהם של העוסקים באשכבתא כאילו הוא יום, אבל לכל העולם כבר היה לילה. אלא דשוב לפי"ז כתב להסתפק לאלו הנמצאים בסמוך לצירים, אולי אפשר לדמותם להא דאשכבתא דרבי ג"כ. וסיים וצ"ע. ויש לחזק את חילוקו, דכן מבואר נמי בביאור קרבן העדה בירושלמי כתובות הנ"ל, שכתב, כיון ששקעה החמה, שראו ברקיע, (דהיינו שהם ראו ולא אחרים וכבסמוך). קרא התרנגול, שלא נשתנה מהלך החמה אלא להם האיר הקב"ה, וזהו שאמרו דילמא ח"ו היינו מחללין שבת, וטעינו בראית השמש . ע"כ. כלומר שבאמת השמש המשיכה במהלכה, וה' הראה להם אור אחר בדמות שמש, ושוב אח"כ השקיעו. וכשהבינו זאת סברו שחיללו שבת, שהרי נס נעשה להם, וכמו שאם מאירים את הלילה בתאורה חזקה אינו יום, אלא לילה, כן היה להם, והסתפקו בחילול שבת. וזהו שסברו "וטעינו בראית השמש", דהיינו שבאמת לא ראו את השמש, אלא דבר אחר. וא"כ לפירושו, גם להם לא עמדה השמש, אלא היה כאן אור ניסי אחר בדמות שמש. וכל כה"ג פשוט שהוא חילול שבת, רק שהם היו מסופקים האם ראו את השמש או אור ניסי. ולפי"ז אתי שפיר עם פרקי דר"א. ולפי"ז היושבים בקוטב ובחלל פטורים ממצוות התלויות בזמן. ובזה אתי שפיר נמי עם דברי רבנו קלונימוס ודעימיה, שאותו כובס חילל שבת ונתחייב סקילה. וכ"כ לבאר בשו"ת חבלים בנעימים (ח"ד ס"ג) שיובא בע"ה בסמוך. וע"פ האמור יוצא, כי הכל תלוי בשקיעה וזריחה, ואם הוא יום ארוך של חצי שנה, חשיב יום אחד. והנמצא בקוטב הדרומי או הצפוני, הכל חשיב יום אחד ארוך. והנמצא בחלל לא יהיה לו יום ולילה.

(((אולם))) בשו"ת דברי יוסף שווארץ (סימן ח) ביאר אחרת את פרקי דר"א, דביהושע עמדה השמש לכל העולם, וא"כ פירושו, שכדור הארץ עמד ולא הסתובב. (שהרי לעולם אין השמש סובבת סביב כדור הארץ, אלא כדור הארץ מסתובב). ועל כן שהיה יום ארוך, וגם לא היה סיבוב, בזה נשאר יום שישי ארוך. שהרי אם נחשב את זמן עמידת החמה במנין הימים, כתוצאה מכך יבא קלקול בחשבון תקופות ומזלות. אבל בקטבים וכדו' שיש את סיבוב הכדור, אך מחוסר שקיעה וזריחה, כל כה"ג שפיר היו יום ולילה. ע"כ. וכ"כ מדנפשיה בספר הזמנים בהלכה (פרק ח אותיות ט,י) וע"ש (הע' 23) שכ"כ עוד פוסקים. וכל זה יבוא יחדיו עם הראשונים הנזכ"ל (אות ג), דקודם היום הרביעי יום ולילה עלו בחשבון לפי סיבוב הכדור, ולא לפי אור וחושך. ובזה אתי שפיר נמי מעשה דרבי, דהיה חילול שבת, מפני שהגלגל כן סובב לו, ורק היום האיר בדרך נס. וכן ראיתי עוד שכתב בדרך זו הגאון רבי ראובן מרגליות בספר נפש חיה (סימן שמד) דדן שם בשאלת המדינות הצפוניות וכתב, כי קוטב שאלה זו אי מנינן ליום תמיד סביבת השמש או אף אם לא חשכה השמש אחרי שיודע שכלו כד' שעות, מני אז נחשב ליום אחד. וכתב דאין הכרח מאשכבתא דרבי שהיה יום ארוך וחיללו שבת, כיון שהיתה תנועה, קידש היום (כצ"ל). ולכן בפרקי דר"א שעמדה חמה ליהושע, לא הוי חילול שבת. ע"כ. ולדרך זו יצא שבקטבים מחוייב הוא במצות, דאע"ג שאין זריחה ושקיעה, ברם סיבוב כדור יש. ואולם חידוש זה צריך ראיה, וגם בנפש חיה הנ"ל כתב שזהו תמוה, ע"ש בדבריו. רק הבאנו תירוץ נוסף זה לבאר את האמור, כדי לדחות את פירושנו הקודם שבקטבים אינו מחוייב במצוות, שאינו מוכרח לגמרי, לפי שיש אפשרות לפרש אחרת.

ו. (((ושוב))) אינה ה' לידי את שו"ת דברי מנחם כשר (ח"ב סימן ג אות ב) דגם הוא הביא ראיה זו ושוב כתב לדחותה מסיומא דפרקי דר"א דכתוב שם, ועמדו לו' שעות עד מוצאי שבת. ע"כ. וא"כ י"ל דאחר ל"ו שעות באמת מוצאי שבת בא, ותוך הל"ו היה שבת על כל דיניו, ורק שיהושע נזקק לכך, מפני שהיו כאלה שלא מלאם ליבם להלחם בשבת, ועל כן עביד הכי. עכת"ד. ברם דבריו קשים ואין להם מקום בפשט המדרש. ע"ש. ומש"כ המדרש מוצ"ש, היינו לציין לנו את הזמן שהיה ראוי להיות, או כיוצ"ב לשאר העולם. ועוד עמד שם (אות ג) על הראיה מהירושלמי באשכבתא דרבי, וכתב לפרש דהוי חילול שבת, ומזומנים לעולם הבא כיון שנמחל להם משום כבודו של רבי, וכעין מה שמצינו במועד קטן (דף ט ע"א) שבשנה שחנכו את ביהמ"ק בזמן שלמה, לא עשו יוה"כ, והיו דואגים. יצתה בת קול וא"ל, כולכם מזומנים לחיי העוה"ב. עכת"ד. ועתה ראיתי בשו"ת חבלים בנעימים (ח"ד סימן ג) מכתב השגה אל הגאון רבי מנחם כשר, שהדפיס את דבריו הנ"ל בספרו סדרא בראשית (סימן תל), והשיבו שם הגאון רבי יהודה לייב גרוייברט, דאין ראיה מן הירושלמי, דשאני התם, דחשיב חילול שבת, וע"כ הרג עצמו הכובס לפי שלא היה שם כן בדרך הטבע, ובאותו השטח במקום קרוב וסמוך, כבר היה לילה. וע"פ מעשה נסים לא שקעה חמה שם. והנס לא יכול לשנות זמן הטבע, ולעשות משבת חול. ע' רד"ק מלכים (ב פ"ד,ז) מתוספתא, דשמן שע"פ הנס א"צ מעשר. ע"כ. וזהו כדברינו. ואת פסקי דר"א גבי יהושע שהעמיד חמה ביאר כדברינו לעיל, דכשהיום ארוך הוא אחד. ודחה מכל וכל את פירושו של הרב דברי מנחם, שעשה כן יהושע בשביל הטועים בדין. כי איך יעלה על הדעת כן. ועע"ש דשאני שבת (קכא ע"א) דהחמיר לעצמו. וכן כתב בספר פסקי תשובות (פיטרקווסקי סימן רנג) מדנפשיה, לדחות את הראיה מאשכבתא דרבי, די"ל, דשאני התם, שלא היה טבעי כי אם ניסי. גם לא לכל העולם כולו, כי אם לאותו מקום. ועל כן אף שהאריך היום, חל שם שבת, וכל שהוא ע"י נס אין לו גדרי הלכה. ויעוי' סנהדרין (נט ע"ב) בשר היורד מן השמים. ומנחות (סט ע"ב) חיטין שירדו בעבים. וציין שם המהדיר לדברי מו"ר במאור ישראל (ח"א עמ' צ) דכתב לענין עץ החרובים שגדל בדרך נס לרבי שמעון ובנו במערה, שאין עליו דין נטע רבעי, ע"ש. וע"ע בהאי מילתא בשד"ח (אסיפת דינים דף סט) לגבי כאלה וכיוצ"ב, דכל שנעשה על ידי נס אין בו חיוב מצוות. ועוד לו (אסיפת דינים מע' חמץ ומצה סימן ב אות ג). ועוד ראה באורך וברוחב לגיסי היקר הרה"ג יהודה משה יוסף שליט"א בשו"ת הרי יהודה (הקדמה לח"א אותיות ח-טו) מפי ספרים וסופרים, גבי כל כה"ג, האם יש בהם חיובי המצות, ע"ש. ומאידך דחה הרב פסקי תשובות את הראיה מיהושע שהעמיד את השמש שלא לחלל שבת, וכדאיתא בפרקי דר"א הנ"ל, דשאני התם שעמדה החמה לכל העולם, משא"כ בקטבים שהחמה נעה, ורק שם לא מורגש לענין שקיעה וזריחה. עכת"ד. וכן השיב את החפצים להוכיח מאשכבתא דרבי, הגאון רבי צבי פסח פרנק זצ"ל בספרו מקראי קודש (פסח ח"ב סימן סג, אות ג) דשאני התם שהיה נס לאותו המקום, ואח"כ חזר לקדמותו. ועל כן הוה חילול שבת. ע"כ. ובלאו הכי תקשי טובא על אותו כובס מדוע חייב סקילה, בו בזמן שהיה אנוס, ולכל היותר שוגג, וזהו לכל הפירושים האמורים, וכן הקשה בספר זמנים בהלכה (פרק ח הע' 26). ועוד תקשי כאשר תמה הרב פעלים, דכיצד הותר לו להתאבד. אף דלמהרי"ט הנ"ל ס"ל דלצורך כפרת עוונות שרי. ברם דין זה שנוי במח' גדולה, לך ראה ליד המלאך (הל' אבל פ"א הי"א) דתמה על המהרי"ט, ולגאון חיד"א בפתח עינים כתובות (דף קג) בזה מפי ספרים, ובברכ"י (יו"ד סימן שמה ס"ק ג) מח' הפוסקים, ובשו"ת מהרי"ץ חיות (מאמר אמרי בינה סימן ו אות ו בהערה). וע"ע למו"ר בשו"ת יבי"א (ח"ב יו"ד סימן כג אות טו) שהניף את קסתו באורך וברוחב, ולא הניח פינה וזוית, ע"ש. [ולכאורה יש לחלק בין כפרת עוונות לבין העונש של העוון עצמו, וצ"ע.] ועל כן איננו יכולים להכריח מהנ"ל לפשוט את נידו"ד.

ימי המבול

ז. (((וחזי))) הוית לשו"ת רב פעלים (ח"ב סוד ישרים סימן ד ד"ה וצופה), שהביא ראיה לפשוט את ספיקנו זה. והוא מדכתיב באורייתא גבי המבול ימים. כגון, ויהיה המבול ארבעים יום וארבעים לילה. וכן ויגבהו המים מאה וחמישים יום. וכן ויחסרו המים מקצת מאה וחמשים יום. ועוד. וחזינן, דימי המבול בשם ימים נקראו. ואיתא במדרש רבה (פרשה לד סימן יא) על הפסוק עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וגו' ויום ולילה לא ישבתו. דרש ר' יוחנן, לא שמשו מזלות כל יב' חדשי המבול. ור' יונתן אמר, שמשו, אלא שלא היה רישומן ניכר. וכן הוא בבראשית רבה (פרשה כה סימן ב), ועוד (פרשה לג סימן ג). ולפי"ז דכל שנות המבול היה העולם כולו חושך, ובכל זאת קראתם התורה ימים. על כרחך דימים נמדדים לפי כד' שעות ולא לפי האור והחושך. ע"כ. וע"ע בראיה זו בשו"ת מנחת אלעזר מונקאטש (ח"ד סימן מב ד"ה וגם יש), ועע"ש בהמשך דבריו. [ועדיין לכאורה יש לדחוק ולהשיב, על פי דברי רבנו בחיי דלעיל (אות ג ד"ה ברם) דחזינן שיש מציאות שהתורה קוראת ליום לפי הסיבוב, וכוונתה רק לשאול את המושג יום, כדי לתת לנו שיעור זמן, ולא למושג יום ההלכתי.]

ארבעים יום במרום

(((ועוד))) הוכיח הגאון רבי יוסף חיים זצ"ל מדכתיב ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה. וא"כ קראתו התורה יום. ובמדרש שוחר טוב בתהלים (מזמור יט) על הפסוק יום ליום יביע אומר, איתא, ומנין היה יודע משה מתי יום ומתי לילה, שהוא אומר ארבעים יום וארבעים לילה. אלא בשעה שהקב"ה מלמדו תורה, יודע שהוא יום. ובשעה שהוא מלמדו משנה, יודע שהוא לילה וכו', וע"ש עוד סימני היכר ליום ולילה. וכן הוא במדרש תנחומא (פ' כי תשא לו). נמצא דאע"פ שמשה רבנו היה במרום, ולא היה רואה מדת יום ומדת לילה, מ"מ היו אצלו ימים ולילות. וכן מפורש במדרש תנחומא הנ"ל, לפי שהיום והלילה שוים לפני הקב"ה. לא היה נחשב לו כל אותו זמן ליום אחד, כדי לקיים מצות שבת וק"ש וכדו'. ומעתה א"כ ה"ה ליושבי הצירים, אע"פ שרואים כמה חודשים אור, או חושך, אין נחשב יום אחד, אלא צריכים לחלק כל כד' שעות ללילה ויום. ע"כ. וכ"כ מדנפשיה להוכיח הכי בשו"ת דברי מנחם (ח"ב סימן ג אות ד). וכ"כ להוכיח בספר פסקי תשובות (הראשון ס"ס רנג). וכן תפס את שתי הראיות הנזכרות בספר הזמנים בהלכה (פרק ח אותיות ח,יא). ושכן הוכיח בספר בין השמשות (עמ' נד). ברם גם ראייה זו האחרונה יש להשיבה לכאורה שאינה מוכרחת, דמנין לנו שהוצרך משה לדעת מתי לילה ויום בשביל קיום המצוות, ואולי לענין אחר, ואה"נ היה פטור מקיום מצות התלויות בזמן. ומש"כ ארבעים יום, יש לפרש לפי זמן הארץ, ולא לפי המרום.

שבת הראשונה היתה מוארת

ח. (((עוד))) הוכיח בשו"ת דברי מנחם כשר (סימן ג אות א) מן הירושלמי ברכות (פ"ח ה"ו) שלושים ושש שעות שמשה אותה האורה שנבראת ביום ראשון. שתים עשרה בער"ש, ושתים עשרה בליל שבת, ושתים עשרה בשבת. והיה אדם הראשון מביט מסוף העולם ועד סופו. כיון שלא פסקה האורה, התחיל כל העולם כולו משורר, שנאמר תחת כל השמים ישרהו, למי שאורו על כנפות הארץ. כיון שיצאת שבת, התחיל משמש החושך ובא, ונתירא האדם וכו'. וחזינן דיום שבת הקרוי בתורה, אע"פ שכל אותו הלילה היה מואר, קרוי יום שבת. וכן איתא בבראשית רבה (פי"א ה"ז), ובמדרש תנחומא (פרשה צב). עכת"ד. ואולם אי משום הא לא איריא, כי אין מדובר כאן באור היום, אלא באור המיוחד, וכמבואר כאן שהיה רואה על ידו מסוף העולם ועד סופו, ושכל העולם משורר. וא"כ האור הרגיל, הוא אור השמש, כן נעלם, וזהו אור נוסף, ובזה לכו"ע אינה שבת ארוכה, ודמי למאיר את השבת באור מנורות, שפשוט דלכו"ע נחשב לילה, אף אם יאיר את כל היקום. וכן בספר הזמנים בהלכה (פרק ח אות ז) הביא ראיה זו מדנפשיה מן הירושלמי, ושוב כתב לדחותה, דבמדרש בראשית רבא (פרשה יא סימן ב) הובא מאמר זה, ושם כתוב, כיון ששקעה החמה בליל שבת, התחילה האורה, והיתה משמשת וכו' ל"ו שעות. ע"כ. וחזינן להדיא, דהחמה שקעה, ואורה זו היא אור הטוב, אור אחר.

שיטות הפוסקים
הסוברים דבעינן למנות כד' שעות

ט. (((והבה))) נלכה לרעות בגנים ללקוט שושנים, את דעות הפוסקים אשר מפיהם אנו חיים, מה שהעלו במצודתם, בפתגמא דנא. והנה רוב הפוסקים הכריעו מסברא, כי הנמצא בקטבים ימנה כד' שעות, ואת מנין הימים, ולפי"ז ינהג שבת. דהנה כן כתב הגאון יעב"ץ בספר מור וקציעה (סימן שמד) וז"ל, איך ינהגו היושבים או נוסעים במדינות הסמוכות לקוטב, שלפי רוב הקורבה מתארך היום, יש שיהיה חודש או שני חודשים, יום אחד או יותר, עד שימצא מקום יתארך היום חצי שנה, וכן הלילה חצי שנה. ותחת הקוטב לא יש יום ולילה כלל, אלא כל השנה כולה הוא בין השמשות שם. לפי שאין באותו מקום עלית ושקיעת השמש, כי המשוה הוא אופקם. א"כ כיצד יעשו שם שבת. וכתב שיש למנות שם שבעה ימים שוים של כד' שעות שוות שלנו, ומיום שהגיע לשם, מונה הימים בשעות, ומקדש בשביעי. עכ"ל. ומבואר שימנה כד' שעות של שעון. ואולם עדיין צריך ביאור לפי איזה מקום ימנהו, הן הלא מי שיגיע מצד אחד של כדור הארץ, ומי שיגיע מצד השני, ימי השבוע להם מחולפים, כי לאחד יהיה יום שישי ולשני שבת כשיפגשו. ובזה ביאר שיחתו לעיל מינה התם, גבי קביעת השבת בכדור הארץ, שכניסתו בכל מקום שונה. וכתב כי ההולך ונוסע ממזרח למערב, ימצא בשובו למקומו שהפסיד יום, והנוסע ומקיף הארץ ממערב למזרח ירויח יום, ונמצאו זה וזה מחולקים בשבת שלהם מבני המדינה. וכתב כי על כרחם בשובם נמשכים אחר בני המקום. ועוד חידש, במי שילך במדבר שאין שם ישוב, השבת יקבע לפי הליכתו כפי הדרך שבא משם, אם ממזרח או ממערב, ולפי מה שמוצא בחשבונו עושה שם שבת, והוא שבת שלו ממש לכל דבריו. עכת"ד. ונמצא גבי ההולך במדבר, ובנידו"ד אדם המגיע לקוטב, או לחלל, כל אחד צריך לעשות שבת לפי דרך בואו לשם. ואה"נ אם יפגשו שם שני אנשים, כל אחד ממקום אחר בכדור הארץ, כל אחד ינהג שבת אחרת שם. והארכנו בכך לפי שהמו"ק הוא יסוד מוסד לכל נידוננו, כי כתבו רבים להשען עליו. דהנה כ"כ להשען עליו הרב חיד"א בספר מחזיק ברכה (סימן שמד ס"ק ד) שצריך למנות כד' שעות, והוסיף ביאור, ואם כשהגיע לשם יודע איזה יום בשבוע עומד בו, מתחיל למנות הימים כד' שעות לכל יום, ועושה שבת בזמנו בכד' שעות, לפי מה שיודע שהוא יום שבת. ופשוט. ע"כ. והביאם השע"ת (סימן שמד). וכ"כ הגאון רבי יצחק אבן דאנן זיע"א בשו"ת ליצחק ריח (במערכות או"ח אות ש ס"ק ב), וכ"כ בספר כרם שלמה האאס (סימן שמד) כדעת המור וקציעה. וכ"כ לפסוק כוותיה דהיעב"ץ בספר נזר ישראל (סימן עז בליקוטי רימ"א ס"ק ו), וכן עביד בספר כף החיים (סימן שד"מ ס"ק ב) דהביא להלכה את המו"ק והרב חיד"א.

(((וכ"כ))) התפארת ישראל משניות ר"ה (סוף פ"א בבועז), גבי מי שקרה לו שיבא בקיץ סמוך להארדפאל, ששם יש איזה חודשים רצופים בקיץ יום ממש, ורואים החמה מקפת כל האופק סביב, מזרח, דרום, מערב, צפון. וא"כ סימן אחר יש לו, דשם השמש מקיף כל הד' רוחות כל כד' שעות, א"כ יודע שכל הקפה אחת שתעשה השמש ידע שהוא יום אחד. וא"כ אם יבוא לשם לפי חשבונו ביום א', ידע שהקפה השביעית שתעשה השמש הוא שבת. ואת שעת שחרית מנחה וערבית כתב שיחשב לפי שעון. ומספקא ליה לפי איזה חבל ארץ יחשב, לפי ימי המזרח או המערב כאשר יגיע לשם. ועל דרך אם נאמר כתב, שבזה נותנים עליו חומרות וקולות של המקום שיצא משם. ומספקא ליה מילתא להם במקומם במדינות הצפוניות, וז"ל, כגון בעירנו דאנציג, או קאפענהאגען ושטאקהלאם וכדו', ששם בכל חודש יוני ויולי לילה כיום יאיר, ולכל הפחות גם בחצות יכול להכיר בין תכלת ללבן, מתי זמן ק"ש וציצית. וביאור ספיקו הוא, כי הם גרים וקבועים במקומם, ולא הגיעו ממקום אחר שבהם ימשכו אחר מקום שבא משם, מדין נותנים עליו חומרות וקולות המקום שיצא משם וכדלעיל, ועל כן כיצד ידעו זמן ציצית. וסיים דלא ידענו מתי זמן ציצית ותפילין וק"ש, והקב"ה יאיר עינינו במאור תורתו. ע"כ. ומינה זה יוצא לענין נידו"ד, דס"ל לרב תפא"י, דהעולה לחלל, וכן הנמצא בקטבים, ימשך אחר המקום אשר משם יצא. ואם יפגשו יחדיו שני אנשים ממקומות שונים בזמן שאצל זה הוא יום שישי, אצל השני הוא שבת. וכן כתב הגאון בכל חכמה רבי פנחס אליהו מוילנא בספר הברית (ח"א מאמר ד פי"א נדפס תקנ"ז) דאם יזדמן יהודי במדינה הקרובה לציר הצפוני או הדרומי, אחר שימנה ששה פעמים כד' שעות על כלי המורה השעות, יעשה את השבת. ולעיל מינה ביאר, כי שתי אוניות שיפגשו יחד, אם יקר מקרה שהיו יהודים על שניהם, אז לא ישבתו שבתם בשווה כלל, אבל יהיה הפרש ביניהם יום או יומים. ע"כ. וא"כ גם הוא יסבור דבחלל יש לחשב כל אחד לפי מקום יציאתו, וימנה כד' שעות. וכ"כ הגאון רבנו יוסף חיים מבבל בשו"ת רב פעלים (ח"ב סוד ישרים סימן ד) בשם שו"ת דברי יוסף שווארץ (סימן ח) שהעלה דבקוטב מונים לפי כד' שעות. וכתב על כך הרב פעלים דזהו אמת ויציב. ע"כ. וכ"כ בשו"ת דברי מנחם לגאון רבי מנחם מנדל כשר (ח"ב סימן ג ד"ה אמנם), שבצפון ודרום מוכרחים לומר שחיוב שבת תלוי רק בזמן, מונה ששה ומשמר שביעי. ושזהו מוכרח משום שהיום טסים באוירונים, וגם עולים ללבנה. ואיש ישראלי שבא לשם יש עליו חיוב גברא של שמירת שבת, שזה מעת לעת ממקום שיצא משם. ע"כ. וחזינן כאמור, שמונה כד' שעות, ולפי מקום שממנו בא. וכן יוצא מבואר בשו"ת אבן יקרה ויס (ח"א סימן יא) דהכל תלוי במנין סיבובי הכדור, ולא לפי ראות עיני הרואה את הזריחה והשקיעה. ע"כ. וממילא הנמצא בקוטב או בחלל, ימנה לפי כד' שעות, אף שאינו רואה שקיעה וזריחה, כי אין הימים תלויים בכך, אלא במה שהכדור מסיים סיבוב, וכמו שהארכנו לעיל בריש אמיר. ועוד הביאו באנציקלופדיה תלמודית (חכ"ב עמ' שצז) דמונים לפי כד' שעות שכ"כ בשו"ת נחמד ונעים (סימן קמה) לתלמיד הרמ"א, ובס' מחר חודש (דף כ ע"א) לגאון רבי משה חיים בר' שמואל רימיני, שבקטבים אינם חייבים לשבות אלא יום אחד מכד' שעות בכל שבעת ימים, עם קצת תוספת מחול על הקדש בכניסתו ויציאתו. ויוודע להם שיעור יום זה מהיקף אחד שלם שיעשה השמש סביב ארצם בתנועת גלגל היומי המוליך אותו. ויהיה התחלתו מהרגע שהוא יותר שפל וסמוך לאופקם. וסופו כשיחזור לאותה נקודה שממנה התחיל להתנועע. ובחורף מהיקף אחד שלם שיעשו הכוכבים סביב הארץ. וסיים, שאי אפשר לחייבם לשבות עד שתחשך השמש ויראו הכוכבים, עד שיהיו כל אלו הימים יומא אריכתא, דנמצאו משתנים סדרי בראשית, ודרכיה דרכי נועם אמר רחמנא. ע"כ.

י. (((והלום))) ראיתי בשו"ת מים חיים משאש (ח"א סימן קיא) גבי שמירת שבת באמריקה הפנימית, דכתב שהראוהו תשובה בכת"י מאחד מחכמי הדור, דפטורים המה ממצות זמניות, לפי שהתורה תלתה הענין בימים, כמ"ש ששת ימים תעבוד וגו'. וכתב שזה קשה לשמוע, ובושה וכלימה להעלות אף במחשבה, ושיש לחשב לפי כד' שעות, וכמש"כ המו"ק. ואם נתקלקלה לו השעה, חזר דינו כמי שהלך במדבר, ואינו יודע מתי שבת. עכת"ד. וכ"כ בשו"ת יגדיל תורה (סימן עג) לאדמו"ר מחב"ד, דהוא פשוט, ויש למנות כד' שעות, ויתפללו תוך ג' שעות וכו'. ע"כ. וכ"כ בשו"ת מנחת אלעזר (ח"ד סימן מב ד"ה אמנם), דמיחייב מדרבנן לפי כד' שעות, אך מדאורייתא באמת פטור. (וכ"כ התפא"י הנ"ל). ושכן דעת הרמ"ע מפאנו בעשרה מאמרות (מאמר א ח"ב סימן יג) שביאר כיצד משה כתב יג' ס"ת ביום פטירתו, והלא נפטר בשבת. ותירץ, שהאריך לו ה' יום שישי, ומד"ת הוא יום שישי. ומדרבנן כיון דהוי מילתא דלא שכיחא, לא גזרו ביה רבנן. עכת"ד. [ובזה סילק את השגתו החריפה של הגאון חת"ס בשו"ת (ח"ו סימן כט) על הרמ"ע מפאנו ע"ש. וע"ע בהאי מילתא באורך גבי כתיבת יג' ס"ת שכתב משה בשבת, בהקדמת שו"ת הרי יהודה (ח"א אות ז). וע"ע בזה בשו"ת משנה הלכות (חט"ו סימן קכא) הנדפ"מ.] ומש"כ שחיובו רק מדרבנן, כיון שדימו זאת להולך במדבר, וכנראה דס"ל לדמותם, (אף שההולך במדבר מסופק באיזה יום שבת, ובאמת יש שם שבת גמור, וכאן אין שום ספק), משום שכל פסיקתם לספור כד' שעות, היא מכח ספק, וכמש"כ בשו"ת מנחת אלעזר (שם) שהתפא"י מספקא ליה מילתא. וכ"כ בספר שערים המצוינים בהלכה (סימן עב סוף אות א) בדעת התפא"י. [ובזה יובנו דברי הגאון ממונקטש בהמשך, שאם הגיע לקוטב בשבת, כל ימיו שם חשיבי כשבת. ע"כ. וסותר להנ"ל. וכנראה דמשום דמספקא ליה אי למנות לפי כד' שעות, אי כל היקף חשיב יום אחד, על כן תפס לחומרא לכל צד. וזהו שכתב דדינו כהולך במדבר שמסופק מתי יום שבת, וה"ה הכא שמסופק. וכמש"כ דבבא לקוטב בשבת לעולם הוא שבת ד"ת. ויש לבארו כיון שיש לו חזקה שכעת שבת, והיא פושטת את הספק, וכמש"כ שם. ברם בספר אהלך באמיתך (פרק ל הע' כד). לגאון ר' בצלאל שטרן, יליף במנחת אלעזר דלעולם תופסים כיום אחד, ואיהו פליג עליה. ולהאמור כן דעת המנחת אלעזר נמי. אך יש לפלפל בזה, דהלא ההולך במדבר מחוייב מכח ספקא דאורייתא, כיון שאינו יודע מתי שבת, והוי ליה קבוע, וכל קבוע כמחצה על מחצה, לך ראה במ"א (סימן שמד ס"ק א), ובמ"ב (ס"ק ו), כף החיים (ס"ק י). ועוד זאת מחוייב בשמירת שבת משום ספקא דאורייתא לחומרא, ואם כתב דחייב מדרבנן, י"ל דס"ל דספק תורה לחומרא מדרבנן, וידוע בשער בת רבים מח' הפוסקים בהאי מילתא, ורבים הסוברים דהוי ד"ת. ועוד יש להעיר, דגם לפי"ז דהוי דרבנן, מ"מ כיון שהוא ספק חסרון חכמה לא חשוב ספק, וכנודע. ברם יש לפלפל, דאף שהוא חסרון ידיעה רק לו, אך אי אפשר לו בשום אופן להשיג ולברר ולפשוט ספקו, דשמא כל כה"ג חשיב ספק.] איברא דתקשי לדידהו דהתפא"י והמנחת אלעזר שחייבוהו כדין הולך במדבר, דא"כ מדוע התירו במשך שאר ימי השבוע לנהוג כבחול, והלא ההולך במדבר אסור רק כדי חייו, ע' בשו"ע (סימן שמד). ומ"מ רק הם כתבו הכי. וכל הנזכרים לעיל משמע שסוברים ששמירת שבת במנין כד' שעות היא חיוב תורה גמור, כי כך הוא מנין הימים. וכן מבואר בספר שערים המצויינים בהלכה (פ' עב סוף הע' א) דלמו"ק ברירא ליה מילתא דמונים כד', ואילו התפא"י מסופק. ואף שרוב רובם של הנזכרים כתבו כן מסברא בלא ראיה, מ"מ הראנו לעיל פנים להם, וכאשר הארכנו בריש אמיר.

יא. (((וע"ע))) בספר גנזי חיים (סימן שמד ס"ק ג) דהביא את המו"ק והסכים עמו לדינא, רק שכתב שבקוטב ידעינן חילוק הימים על פי סיבוב השמש, וא"צ שעון. ואף שאי אפשר לדעת נקודת היום המתחיל יום ההיא, עכ"פ מצד מערב מתחיל, וא"כ יש להתחיל בעת שהשמש בצד מערב. גם האיש אשר היה שם מקודם יודע מימים שלפניהם קרוב לשקיעה שהיה מקודם שהתחיל להאריך. ע"כ. וע"ע בספר מטעמי השלחן (סימן שמד ס"ק יא). וכ"כ בספר נפש חיה (סימן שמד) דהעיקר כהתפארת ישראל שימנה כד' שעות לפי שעון, וכשיפגשו ב' אנשים בקוטב מב' מקומות, כל אחד יהיה לו יום אחר. ועפ"ז אמר לבאר את הסוגיא דיבמות (דף ה סוע"ב) יכול אמר לו אביו חלל את השבת ישמע לו, ת"ל את שבתותי וגו'. ונתקשו מאי ס"ד דישמע לו, והלא אינו עושה מעשה עמך, ובלא"ה אינו מחוייב לשמוע לו. ויתכן שעל המקרה הנ"ל שלאביו אינו שבת, ולו שבת בקוטב, אמרו. ע"כ. וכן הוא בשו"ת להורות נתן (חי"א סימן ח אות יד) דתלה את הימים בסיבוב הכדור, ולא במציאות אור וחושך. דאל"כ הטס סביב כדור הארץ במהירות, וכל שעה תהיה לו זריחה ושקיעה, וכי יתחייב בכל המצוות התלויות בימים כל שעה, אתמהה, והוא דבר זר. ושוב כתב (באות יז) דראה לשו"ת אבן יקרה הנ"ל, דהוא תנא דמסייע ליה. ע"כ. וכן כתב בספר מדריך הלכתי לנוסע להרה"ג ר' רפאל הכהן סואיה שליט"א (עמ' 205) כי הנוסע לקוטב ימנה כד' שעון. ולענין טיסה לחלל כתב (עמ' 206) בסתם דיש לו למנות כד' שעות ממקום יציאתו. ואולם עוד הביא שם בשם יש אומרים כי דעת הגאון ר' שלמה עמאר שליט"א (הוא הראש"ל) דיש לו לחשב לפי זמן א"י, כיון שהרבה מן הראשונים סוברים שעיקר קיום המצוות חל בא"י. ומה שקוראים ק"ש ותפילה בחו"ל לפי השקיעה, לפי שלילה לאו זמן תפילין. ועל כן אדם היוצא לחלל, חוזר דינו לעיקרו, וזמנו לפי ארץ ישראל. ע"כ. ואלו הדברים לכאורה נגד כל הפוסקים הנזכרים לעיל, שבאין לו יום ולילה בקטבים, ילך לפי מנין שעותיו. ומש"כ בשם הראשונים, לא הביאם ולא ידעתים. גם הגאון רבי בצלאל שטרן בעמ"ח שו"ת בצל החכמה בספרו אהלך באמיתך (פרק ל הט"ז,יז) פסק דמונה כד' שעות לפי מנין הימים מהמקום אשר ממנו בא, וכדעת המו"ק. ושכ"כ בספר מאסף לכל המחנות (סימן יח ס"ק כה ד"ה והנה מש"כ מורי). וחזי הוית להרב נחל אשכול (על האשכול הל' תשעה באב עמ' 16 הע' א) דנשאל על קהילת שטאקהאלם (עליהם דיבר התפ"י דלעיל אות ט) שבי"ז בתמוז גם אחר ט' וחצי שעות שבכל מקום הוא לילה ודאי, אצלם יום, ושמנהגם לאכול אחר ט' וחצי שעות, כי כך קבלו, האם טוב עושים. וכתב לחזק מנהגם, כיון שכשקיבלו חז"ל על ישראל תענית, לא היו יהודים יושבים בקירוב לציר, וא"כ כל ישראל לא קבלו להתענות יותר מט' ומחצה אחר חצות. וכיון שברצונם תליא, כך קיבלו עליהם ולא יותר. ועע"ש. ברם כל זה יהני רק לענין צום, ולא לחיובים אחרים, וק"ו שלא לחיובי תורה. ופלא שנשאל שאלה שכזו, ולא שאלוהו על זמני שבת. ומסתברא מפני שבשבת נהגו לחומרא. וע"ע להרב המגיה בספר מקראי קדש פרנק (פסח ח"ב סכ"ג, בהררי קדש הע' 1) דנשען עליו להקל, למי שטס מארה"ב לישראל בד' צומות, דאף שעברו כד' שעות, עדיין יום הוא בישראל, שא"צ לצום יותר. ע"כ. וכ"כ להלכה בספר שערים המצויינים בהלכה (סימן עב סוף אות א) גבי מדינות הצפוניות, דנקיט כגאון יעב"ץ, שימנה כד' שעות שוות שלנו ליום אחד. ועוד ראה כאן בהערה מנשה הקטן אבדק"ק אונגוואר ור"מ דישיבת "בית שערים" ברוקלין נ.יבס"דוכו'ובדבר אשר חקר במי שטס לחלל האם חלים עליו מצוות עשה שהזמ"ג והאריך הרבה, וכיון שגם אני נשאלתי מאז בשאלה זו מאלו שטסו על החללית איך להתנהג בדיני קידוש וכיו"ב, ולא השבתי בגוף הענין, רק אמרתי להם שאסור הדבר מהתורה מדין סכנה כאשר בעונ"ה הסוף היה שמתו כולם ר"ל, אבל לעצם השאלה יש לפלפל, ואעיר רק מהא דאמרו בגמ' שבת ד' רשיות הן בשבת וכו' ורה"י עולה עד לרקיע, ופשוט דעד לרקיע יש חילול שבת ורה"ר עולה י' טפחים ולמעלה מזה הוי מקום פטור אם לא יהי' בינתיים רה"י, ובדרך רמז י"ל דכתיב בתורה הק' לא בשמים היא לאמר מי יעלה לנו השמימה פרש"י שאלו היתה בשמים היית צריך לעלות אחריה וללמדה ע"כ והבן.וגם פוק חזי מה עמא דבר שנוסעים בכל יום ויום וטסים ע"י אוירון באויר ממקום למקום לא עלה על דעת אדם שיהא פטור מכל המצוות (אלא אדרבה מדין פק"נ הי' לנו לאסור) אבל לענין חיובי המצוות למה יהא פטור.ואל המחבר בידידות אדבר, צלח ורכב על דבר אמת.ידידו דושה"ט והאר עיננו במאורות התורה בביאת מש"צ אמןמנשה הקטן דעתו של הגאון רבי מנשה קליין שליט"א בדבריו.

(((שוב))) ראיתי בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ח סימן כב אות י ס"ק ז) דהנמצאים בקוטב יחלקו לכד' שעות, ועליהם להתנהג בשעות לפי לוח א"י, כמ"ש בס' טוב הארץ מהרמ"ק, שהכל הולך ע"פ מהלך א"י. ושכן העלה בשו"ת משפטי עוזיאל (תניינא ח"א או"ח סימן כט). ע"כ. והנה דברי המשפטי עוזיאל הם המה הנדפסים גם בשו"ת פסקי עוזיאל (סימן כא) הנ"ל, ושם דן לענין קו התאריך, ושחלק מהפוסקים החשיבו את א"י המרכז, ואין משם ראיה לענין נידון הישכיל עבדי. ומסתברא שאם היה רואה הגאון ישכיל עבדי את כל הפוסקים דלעיל, לא היה עומד הוא לבדו מאידך גיסא. ומש"כ משם הרמ"ק, הלא המה דברי קבלה, לפי עלית העולמות, ולא ענין לזמן מצד קבלת שבת, אם הבנתי נכונה. ועתה אינה ה' לידי שו"ת בכורי יעקב זריהן (סימן ט) ועמד באורך וברוחב בהאי מילתא, מפי ספרים וסופרים כיד ה' הטובה עליו, והביא עוד ראיות ומקורות, לך עיין אליו ויערב לך. וגם הוא זאת מסקנא העלה שהנמצא בקטבים ימנה לפי כד' שעות

הסוברים שהוא יום ארוך

יב. (((ומאידך))) כתב בספר קול יהודה בפירושו על הכוזרי (מאמר ב בדרך הב') לגאון רבי יהודה מוסקטו זצ"ל שחי בזמן מרן, דכיון שאין בהם ימים ולילות, א"כ חוקות שמים וארץ לא שמתי. וכמו שהעדר השדה יפטור מן המעשר, ובלא בית אין מצות מעקה, וכיוצ"ב, וה"ה הכא, שאין גדרי יום ולילה, ועל כן אין מצוות התלויות בזמן. [ברם בדרך הג' כתב דמחוייב, ע"ש.] וכן יוצא מבואר בשו"ת חבלים בנעימים (ח"ד סימן ג) דיום ארוך נחשב יום אחד בלבד, אף כשהאריך מ"ח שעות, וכאשר היה בימי יהושע ע"ז (דף כה ע"א). ועפי"ז תאלמנה שפתי שקר על המין הנזכר בשו"ת חות יאיר (סימן ריט) דטען שיום ראשון הוא הנכון לשבות בו, אחר שעמדה החמה בימי יהושע. עכת"ד. וע"ש בחות יאיר ששחק עליו. וע"ע בספר הזמנים בהלכה (פ"ח הע' 23) בדרך ביאורו זאת. ולפי"ז תולה הכל במציאות האור והחושך, והכל יום אחד. [ברם לא בואר א"כ כיצד ינהג בקוטב, ושמא נמנה מנין הימים מעת בריאת העולם שנה ליום.] וכ"כ בספר אור מאיר (עמ' שכג). וע"ע בספר הזמנים בהלכה (סוף פ"ח) שכ"כ הגאון רבי אריה ליב אפשטיין בקונטרס הראיות (קונטרס א עמ' פח), ובשו"ת זכר שמחה במברגר (סימן ל). ע"כ. וע"ע בשו"ת תשובות והנהגות (ח"א סימן שטו) דנשאל לגבי הנוסע לפינלנד במקום שאין יום כמה חדשים. והשיב, דהיום מתחלף שם ברגע שמגיע המקום בסבבו את השמש במקום הכי רחוק מהשמש, ולפי"ז היום הוא רק רגע כמימריה, ולכן מתבטלים ממנו שם כל מצוות היום. אך שבת כן חלה לפי מנין הימים להנ"ל. וע"ע בספר מדריך הלכתי לנוסע (עמ' 207) בענין טיסה לחלל, דהגאון בעמ"ח משנה הלכות בהסכמתו לספר תאריך ישראל, חושש דפטור הוא ממצוות, ע"פ הסיפרי, דהמצוות בחו"ל המה רק משום מנהג. וק"ו דהשוהה בחלל, דהוא בגדר אנוס, ופטור. ע"כ. [ואולם ע"ל בההערה ג.] ובשו"ת משפטים ישרים בירדוגו (סימן עז) הסתפק בנ"ל באחד שהלך לדור בקצוי העולם, שאומרים שיש מקום שלילו גדול ששה חדשים וכן יומו, צ"ע כיצד יעשה אם ישמור ששה חדשים ביום שבת. עכ"ל.

(((מסקנא))) דמילתא, רוב רובם של הפוסקים סוברים, כי הנמצא בחלל, או בקוטב הצפוני או הדרומי, וכן הסמוכים להם, שיש להם יום ארוך במשך כמה חודשים, ימנו כד' שעות ליום, ועל פי זה יקיימו את המצוות לפי שעותיהם. וכן כשימנו שבעה פעמים כד' שעות, יגיע שבת, ויפרשו ממלאכה.

(((ומחולק))) בין הנמצא בחלל, שיחשב את מנין כד' שעות האמור לפי המקום שממנו טס. [כגון אם שוגרה חללית מארצות הברית בשעת חצות היום, ביום ראשון (לפי שעון ארצות הברית) לפי שעון זה ימשיך למנות את שעותיו וימיו.] לבין המגיע לקוטב, שלפי המקום שממנו עבר בהגיעו לקוטב (בין אם בא דרך האויר, או היבשה, או הים) לפיו ימנה שעותיו, שהרי באותו המקום (שעבר) יש יום ולילה, ועל כן ידוע איזה יום הוא שם במקום שעבר, ולפיו ימנה. ואע"פ שיצא כגון מא"י, פשוט שלא ימנה לפי שעון א"י, אלא לפי שעון המקום הסמוך לקוטב שבו עבר, ושם יש יום ולילה ושעות.

(((ובשני))) המקומות בין הנמצא בקוטב או בחלל יצא, שאם יפגשו שם שני אנשים ששוגרו לחלל ממקומות שונים, או גבי הקוטב שעברו בדרך לקוטב ממקומות שונים, ימצאו חלוקים במנין הימים והשעות. ברם בעניני ברכות במצוות התלויות בזמן, הרי זה בכלל ספק ברכות להקל, כיון שהראנו לדעת שיש פוסקים הסוברים שאנשים אלו פטורים ממצוות התלויות בזמן, ועל כן יברך בלי שם ומלכות, ואכמ"ל, וכאן עמד קנה. כנלע"ד. כל זה כתבתי להלכה ולא למעשה, אא"כ יסכימו עימי בעלי תריסים.

--------

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

לזכות הרב המחבר

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) ל הרב אסי הלוי שליט''א
שו"ת נחלת לוי - ח"ב

כולל שאלות ותשובות אקטואליות חקרי הלכות
וברורי דינים בהלכות שבת
מאשר חנני ה' יתברך הצב"י אסי הלוי אבן יולי ס"ט
פעה"ק ירושלים תובב׳׳א - שנת "כי גדול ה׳ ומהולל מאד ונורא הוא על כל אלהים"
(דברי הימים א׳, ט׳ז, כ׳ה) - התשס"ו לפ"ק
את הספר ניתן להשיג מש‘ הלוי 02-5862601, מש' אנג'ל 02-5712239
כתובת להערות והארות: מש' הלוי רח‘ הושע 19 גאולה י-ם

לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5

דילוג לתוכן