סימן א - דין השכמת הבוקר - שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

דף הבית ספרי קודש אונליין שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים/מגני ארץ) סימן א - דין השכמת הבוקר - שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן א - דין השכמת הבוקר

א יִתְגַּבֵּר א כַּאֲרִי לַעֲמֹד בַּבֹּקֶר לַעֲבוֹדַת בּוֹרְאוֹ שֶׁיְּהֵא הוּא מְעוֹרֵר ב הַשַּׁחַר: { הַגָּה: וְעַל כָּל פָּנִים לֹא יְאַחֵר זְמַן הַתְּפִלָּה שֶׁהַצִּבּוּר מִתְפַּלְּלִין. } (טוּר) { הַגָּה: } ג { שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד הוּא כְּלָל גָּדוֹל בַּתּוֹרָה וּבְמַעֲלוֹת הַצַּדִּיקִים אֲשֶׁר הוֹלְכִים לִפְנֵי הָאֱלֹהִים, כִּי אֵין יְשִׁיבַת הָאָדָם וּתְנוּעוֹתָיו וַעֲסָקָיו וְהוּא לְבַדּוֹ בְּבֵיתוֹ כִּישִׁיבָתוֹ וּתְנוּעוֹתָיו וַעֲסָקָיו וְהוּא לִפְנֵי מֶלֶךְ גָּדוֹל, וְלֹא דִּבּוּרוֹ וְהַרְחָבַת פִּיו כִּרְצוֹנוֹ וְהוּא עִם אַנְשֵׁי בֵּיתוֹ וּקְרוֹבָיו כְּדִבּוּרוֹ בְּמוֹשַׁב הַמֶּלֶךְ, כָּל שֶׁכֵּן כְּשֶׁיָּשִׂים הָאָדָם אֶל לִבּוֹ שֶׁהַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל הָקָּבָּ''ה אֲשֶׁר מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ עוֹמֵד עָלָיו וְרוֹאֶה בְּמַעֲשָׂיו, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: אִם יִסָּתֵר אִישׁ בַּמִּסְתָּרִים וַאֲנִי לֹא אֶרְאֶנּוּ נְאֻם ה', מִיָּד יַגִּיעַ אֵלָיו הַיִּרְאָה וְהַהַכְנָעָה וּפַחַד ה' יִתְבָּרַךְ וּבָשְׁתּוֹ מִמֶּנּוּ תָּמִיד } (מוֹרֵה נְבוֹכִים ח''ג פ' כ''ב) { וְלֹא יִתְבַּיֵּשׁ מִפְּנֵי בְּנֵי אָדָם } ד { הַמַּלְעִיגִים עָלָיו בַּעֲבוֹדַת ה' יִתְבָּרַךְ גַּם בְּהֶצְנֵעַ לֶכֶת. וּבְשָׁכְבּוֹ עַל מִשְׁכָּבוֹ יֵדַע לִפְנֵי מִי הוּא שׁוֹכֵב, וּמִיָּד כְּשֶׁיֵּעוֹר מִשְּׁנָתוֹ יָקוּם } ה { בִּזְרִיזוּת לַעֲבוֹדַת בּוֹרְאוֹ יִתְעַלֶּה וְיִתְרוֹמֵם } (טוּר). ב הַמַּשְׁכִּים לְהִתְחַנֵּן לִפְנֵי בּוֹרְאוֹ, יְכַוֵּן לַשָּׁעוֹת שֶׁמִּשְׁתַּנּוֹת הַמִּשְׁמָרוֹת שֶׁהֵן בִּשְׁלִישׁ הַלַּיְלָה וּלְסוֹף שְׁנֵי שְׁלִישֵׁי הַלַּיְלָה ו וּלְסוֹף הַלַּיְלָה, שֶׁהַתְּפִלָּה שֶׁיִּתְפַּלֵּל בְּאוֹתָן הַשָּׁעוֹת עַל הַחֻרְבָּן וְעַל הַגָּלוּת, רְצוּיָה. ג רָאוּי לְכָל יְרֵא שָׁמַיִם ז שֶׁיְּהֵא מֵיצֵר וְדוֹאֵג עַל חֻרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. ד טוֹב מְעַט תַּחֲנוּנִים ח בְּכַוָּנָה מֵהַרְבּוֹת בְּלֹא כַּוָּנָה. ה טוֹב לוֹמַר ט פָּרָשַׁת הָעֲקֵדָה וּפָרָשַׁת הַמָּן וַעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת וּפָרָשַׁת עוֹלָה וּמִנְחָה י וּשְׁלָמִים וְחַטָּאת וְאָשָׁם: { הַגָּה: וְדַוְקָא בְּיָחִיד מֻתָּר לוֹמַר י' הַדִּבְּרוֹת בְּכָל יוֹם אֲבָל אָסוּר לְאָמְרָם } יא { בְּצִבּוּר } (תשו' הָרַשְׁבָּ''א סִימָן קפ''ד). ו פָּרָשִׁיּוֹת הַקָּרְבָּנוֹת לֹא יֹאמַר אֶלָּא יב בַּיּוֹם. { וְע''ל סי' מ''ז סָעִיף י''ג. } ז כְּשֶׁיְּסַיֵּם פָּרָשַׁת הָעוֹלָה יֹאמַר: יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ שֶׁיְּהֵא זֶה חָשׁוּב וּמְקֻבָּל כְּאִלּוּ הִקְרַבְתִּי עוֹלָה, וְכָךְ יֹאמַר אַחַר פ' הַמִּנְחָה וְהַשְּׁלָמִים מִפְּנֵי שֶׁהֵם בָּאִים יג בִּנְדָבָה. ח יֹאמַר עִם הַקָּרְבָּנוֹת פָּסוּק יד וְשָׁחַט אֹתוֹ עַל יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ צָפֹנָה לִפְנֵי ה'. ט יֵשׁ נוֹהֲגִין לוֹמַר פָּרָשַׁת הַכִּיּוֹר, וְאַחַר כָּךְ פָּרָשַׁת תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן, וְאַחַר כָּךְ פָּרָשַׁת הַתָּמִיד, וְאַחַר כָּךְ פָּרָשַׁת מִזְבֵּחַ מִקְטַר קְטֹרֶת, וּפָרָשַׁת סַמָּנֵי הַקְּטֹרֶת וַעֲשִׂיָּתוֹ:

באר היטב - סימן א - דין השכמת הבוקר

א א כארי. עיין בהלק''ט ח''ב ס''ג ובספר בני חייא: ב השחר. בשל''ה כתב סוד לחבר יום ולילה בתורה או בתפלה הן בבקר הן בערב. ומיד כשניעור משנתו יטול ידיו ובזה ינצל מהוצאת ש''ז. ומכ''ש אם אינו רוצה לישן אף שנשאר מושכב של''ה. כתב בספר תולעת יעקב איתא בזוהר ההולך שחרית ד' אמות ולא נטל ידיו חייב מיתה ע''כ. ותמה הב''ח על רבינו ב''י שלא כתבו. ונראה משום דרובא אין יכולין לזהר בכך ומוטב שיהיו שוגגין ולא יהיו מזידין מש''ה לא כתבו שיירי כנה''ג וכ''כ ד''א ועיין ביד אהרן סי' ד' בהגהת הטור: ג שויתי ה'. שיצייר שם הוי''ה תמיד נגד עיניו כזה יִהְוָה וזהו סוד שויתי ה' לנגדי וזה תועלת גדול לענין היראה האר''י ז''ל: ד המלעיגים. ועכ''פ לא יתקוטט עמהם. ב''י: ה בזריזות. ל''ד אלא ישהה מעט ולא יעמוד פתאום גיטין ד''ע. כתב בסדר היום ובקומו יאמר מודה אני לפניך מלך חי וקים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך וא''צ לזה נט''י אף שידיו מטונפות כי אין מזכיר השם ולא כינוי ומ''מ ללמוד נראה דאסור. אליהו זוטא. ואחר נטילת ידים יאמר שם של מ''ב אנא בכח: ב ו ולסוף הלילה. והוא זמן שומרים לבוקר ואף בקיץ. ואם הוא קרוב לנץ החמה יאמר מתחילה הקינה ואח''כ יתחיל שומרים לבוקר. דרך חכמה. ובענין תפלת חצות עיין בספר הכוונות ובזוהר ויקהל משמע דלעולם חשבינן הלילה לי''ב שעות הן בקיץ או בחורף אע''ג דלענין תפילה אינו כן עיי' סי' רל''ג מ''א ועיין ע''ת. והאחרונים קבלו דמשכבי עד קומי ר''ל משבועות שאומרים רות שבו שכבי עד ט''ב שבו קומי א''צ לקום ללמוד בלילה. וי''א מט''ו באב עד ט''ו אייר יקום וי''א דזמן שינה ח' שעות וסי' ישנתי א''ז ינוח לי והכל לפי מה שהוא אדם. וכ' האריז''ל ושיעור משניות קודם לכל דבר ועי''ז זוכה לנשמה כי משנה אותיות נשמה. ואם זכה לחכמת אמת עת ההיא מסוגלת מאוד: ג ז שיהא מיצר. אבל התפלה והתורה יהא בשמחה. סולת בלולה: ד ח בכוונה. ר''ל דמי שיש לו אונס ואינו יכול להאריך וממעט בתחנונים ואומרם בכוונה נחשב לפני הקב''ה כמו אותו שיש לו פנאי ומאריך בתחנונים בכוונה. מ''ב וכ''כ יד אהרן. ועט''ז ובתשובת שבות יעקב ח''ב סי' מ''ד. ועיין תוס' י''ט במסכת אבות פרק ב' משנה ט''ז. כתב בספר מקור חיים דה''ה בלימוד תורה נמי הדין כן וכ''כ בסולת בלולה: ה ט פרשת העקידה. קודם פרשת הקרבנות ויוכל לומר פ' העקדה ופרשת המן אפי' בשבת. ע''ת וכ''כ בעל שתי ידות וסולת בלולה וכנה''ג ע''ש. וכתב הבחיי פרשת צו שאין די באמירה אלא בביאור הפרשה ויכיר נפלאות ה' וכן פי' מ''ש כל האומר תהלה לדוד ג''פ בכל יום מובטח לו שהוא בן עה''ב: י ושלמים. ואחר עולה ושלמים יאמר פרשת נסכים כי אין זבח בלא נסכים. אבל חטאת ואשם אין טעונים נסכים והקשה המ''א למה כתב הב''י לומר עולה וכו' חטאת וכו' הלא קי''ל חטאת קודם לעולה. ומיישבו ומתוך תירוצו העלה כשיודע שנתחייב חטאת יאמר חטאת קודם ע''ש. ומדברי שאר פוסקים משמע דלעולם יאמר עולה קודם החטאת: יא בציבור. מפני המינים שאמרו אין תורה אלא זו ובפרט בזמנינו ולכך אין כותבין אותם על קונטרס המיוחד לציבור ל''ח מ''א שכנה''ג ועיין בית יעקב סי' קנ''ה ומהרש''א כתב דלא אוסר הרשב''א לאומרו בציבור אלא לקבוע בין הברכות כמו ק''ש אבל קודם ב''ש מותר אפי' בציבור. ואנן נקטינן לאסור בציבור כלל וכלל וביחיד דוקא קודם התפלה או אחריו אבל לקבוע בתוך הברכות גם ליחיד אסור ע''ת. ועיין שבות יעקב ח''ב סי' מ''ד: ו יב ביום. דאין הקרבנות קרבין אלא ביום. ויש לומר פרשת הקרבנות מעומד דקיימא לן דיושב פסול לעבודה ע''ת יד אהרן וכן י''ל מזמור לתודה מעומד יד אהרן. אבל פרשת הכיור ותרומת הדשן יוכל לאומרה קודם היום כדאיתא ביומא דף כ': ז יג נדבה. אבל אחר חטאת ואשם משמע מדברי המחבר דלא יאמר מפני שאין אלו באין בנדבה. ואפילו אחר אשם תלוי נמי לא יאמר כמבואר בשלחן ערוך יורה דעה סי' ה' שפסק שם להחמיר דאין באה בנדבה עיין בש''ך שם ס''ק ז' והב''ח והנחלת צבי כתבו בשם רש''ל דיש לומר אף לאחר חטאת ואשם יה''ר רק שיאמר בלשון ספק דהיינו יר''מ אם עברתי עבירה שחייבים עליה חטאת שיהא זה נחשב כאלו הקרבתי חטאת ע''ש. ומ''א וט''ז הקשו עליו ע''ש. והעלה המ''א דיש לנהוג דאחר פרשת האשם יאמר יר''מ אם נתחייבתי אשם וכו' דאשם לא בעי ידיעה בתחלה אבל לאחר פרשת חטאת לא יאמר כלום ע''ש. וע''ת ואליהו זוטא ובספר בני חיי ויד אהרן כולם כאחד הסכימו לדעת מהרש''ל דיאמר אם נתחייבתי חטאת יהא זה נחשב כאלו הקרבתי חטאת ואם לאו הרי אני כקורא בתורה ושפיר דמי ע''ש. ועי' בספר זבח השלמים סי' א'. ובתשובת אמונת שמואל סי נ''ג כתב בשל''ה בשבת וי''ט לא יאמר י''ר דאין קרבן נדבה בא בהם אבל הפרשיות אין הפסד לאומרן כקורא בתורה ומ''מ אם ת''ח הוא מוטב שיעסוק בפרשה דיומא ובספר סולת בלולה כתב ושאר קרבנות לא יאמר אפי' אם כוונתו כקורא בתורה וכן העתיק הבאר היטב אשר לפני עיין שם ולא ידעתי למה: ח יד ושחט אותו. עיין בית יעקב סי' ק''ח כתב הט''ז האומר ונשלמה פרים שפתינו קודם פרשת התמיד ואיזהו מקומן טעות הוא דגם חטאת נזכר שם ושמא אינו חייב והוי כמביא חולין בעזרה אלא יאמר ונשלמה פרים שפתינו במקום קרבן התמיד ע''ש:

מגן אברהם א׳ - סימן א - דין השכמת הבוקר

א׳ שיהא הוא מעורר השחר. בשל"ה כתוב סוד לחבר יום ולילה בתורה או בתפל' הן בבקר הן בערב: ב׳ מפני. ועכ"פ לא יתקוטט עמהם (ב"י): ג׳ ומיד. ל"ד אלא ישהא מעט כדאי' בגיטין דף ע': ד׳ המשכים. המקובלים האריכו בענין תפלת חצות וברקנטי פ' בראשית כ' וז"ל וי"א זמן בקשת רחמים הוא סוף הליל' ואני אכריע כי בחצות ראוי לבקש רחמים על כ"י ועל בניה כו' ובסוף הלילה יבקש צרכיו ובקשה זו צריכה בנפילת אפים ע"כ ועסי' קל"א ס"ב ובגמרא דילן לתי' הראשון דנתן סימן לאמצעית דאמצעיתא והיינו חצות משמע דעת רצון הוא ולתי' השני לא משמע כן ועיין בזוהר ויקהל ע' שמ"ב דלעולם חשבינן הלילה לי"ב שעות הן בקיץ הן בחורף אף על גב דלענין תפלה אינו כן כמ"ש סי' רל"ג וכ"כ שערי ציון: ה׳ חורבן בה"מ. כתב של"ה שבכל סעודה יאמר על נהרות בבל ובשבת יאמר מזמור בשוב ה' את שיבת ציון וגומר ואחר כוונת הלב הן הן הדברים: ו׳ מעט. ובגמרא אמרינן אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים כלומר אף ע"פ שהמרב' כוון לבו ג"כ מ"מ אם הממעיט לא היה ספק בידו לעשות הוא רצוי להש"י כמו המרב' וכ"מ מהראי' שמביא מעולת העוף העני שנאמר בו ג"כ ריח ניחוח כמו עולת בהמה שמביא העשיר: ז׳ העקדה. כ' הבחיי פ' צו שאין די באמיר' אלא בביאור הפ' ויכיר נפלאות ה' וכן פי' מ"ש כל האומר תהלה לדוד ג"פ מובטח לו שהוא בן עה"ב: ח׳ עולה. לאחר עולה ושלמים ותודה יאמר פ' נסכים והיא בסדר שלח לך כי אין זבח בלא נסכים אבל חטאת ואשם אין טעון נסכים ופ' צו את אהרן לא שייכא לעול' רק שייכא לקרבן תמיד וכמ"ש ס"ט ויאמר פ' ושמע' קול אלה בסוף ויקרא שהיא באה על שבועת ביטוי ועל שבועת העדות ואשם ודאי ואשם תלוי: נשאלתי למה כ' הטור והרב"י בש"ע לומר עולה כו' חטאת הלא קי"ל פ"י דזבחים דחטאת קודם לעולה וכ"כ רש"י פ' תזריע ע"ש ברא"ם ונ"ל דאמרי' בזבחי' דף ז' למה חטאת קודמת לעול' משל לפרקליט שנכנס למלך ריצה הפרקליט נכנס דורון אחריו ע"ש והתו' כתבו עולה דורון הוא אף על גב דאעשה מכפרת יותר מחטאת וכו' ע"ש פי' דאיתא בגמ' חטאת מכפרת על חייבי עשה מקופיא ועולה מכפר מקיבעא אעפ"כ כשקרב חטאת ראשונה א"כ כבר כיפר' על חייבי כריתות ועשה א"כ עולה הוי דורון אבל באמירתינו כתב הטור שלא יאמר יה"ר אחר פ' החטאת שמא אינו חייב חטאת והוי כקורא בתורה ועולה מכפרת אעשה דאמרי' בגמרא אין לך אדם שאינו מחויב עשה א"כ יאמר עולה קודם שהיא מכפרת כדאיתא בזבחים שאין לך אדם בישראל שאינו מחויב עשה כנ"ל אבל כשיודע שנתחייב חטאת יאמר חטאת קודם: ט׳ בצבור. מפני המינים שאומרים אין תורה אלא זו ובפרט בזמנינו ולכן אין כותבין אותו על קונטרס המיוחד לצבור (ל"ח ס"ט): י׳ ביום. אבל פ' הכיור ופ' תרומת הדשן יכול לומר קודם היום כדאיתא ביומא ספ"א: י״א יר"מ. אבל אחר פ' החטאת לא יאמר כן לפי שאינה באה נדבה אלא כשעבר בשוגג על דבר שזדונו כרת (טור) ומשמע דעת הרב"י דאפילו אחר אשם תלוי לא יאמר כן דקי"ל כחכמים דאינ' באה נדבה רק כשהיה מונח לפניו חתיכה של חלב וחתיכ' של שומן ואכל א' מהן ואינו יודע איזה היא ועבי"ד סי' ה' והטור כתב אחר אשם יאמר יהי רצון וכב"י בשם מהרי"א ומהרי"ח שהאשם נמי בא בנדבה לפי שאמרו בנדרי' שהחסידים נודרין עצמן בנזיר כדי להבי' קרבן א"כ נראה שיש לו לבא כמו בנדב' עכ"ל מבואר מלשונו דלא כע"ש: ומה מאוד נפלאתי על הגאונים שהרי בנדרים דף י' אמרי' שהיו מתנדבין בנזיר כדי להביא קרבן חטאת ולא הוזכר שם אשם וא"כ בחטאת הל"ל יה"ר ולא באשם ועוד דמקרא מלא הוא דנזיר מביא חטאת ולא אשם אא"כ כשנטמ' וא"כ לא מקרי נדבה והוי דומיא דכל חטאות ואשמות שבאין על החטא וא"ל דשאני אשם נזיר דבא על המזיד וכדאיתא פ"ב דכריתות וא"כ בידו לידור בנזיר ולטמאות עצמו ולהביא אשם משא"כ בשאר קרבנות דבאין דוקא על השוגג זה אינו דא"כ ל"ל מכח נזירות הלא אשם שפחה חרופה ואשם פקדון חטאת דעולה ויורד נמי על המזיד ועוד דחלילה לצדיקים לטמאות עצמן במזיד ולעבור על ל"ת ועוד דעכ"פ חטאת מקרי באה בנדבה דמביא נזיר טהור: ושאלתי את פי הגאון הגדול מהור"ר יצחק נר"ו אב"ד דק"ק פוזנן בשנת תכ"ח והאריך בחריפותו ובקיאותו דחטאת נזיר אינה באה לכפרה לכן אי אפשר לאומרו על חטא אחר משא"כ באשם נזיר דבאה על כפרה וכשאומרו מתכפר בו חטא אחר ולא משמע כן בנדרים שפי' המפרש וז"ל שמתיראין שלא יעשו שום חטא ורוצין להביא קרבן להתכפר עליהן והיו נודרין בנזיר ע"כ ש"מ שהיו מתכפרין בחטאת זו ואין כאן מקום להאריך בזה עיין ברמב"ם פ"א מנזירות: והב"ח כתב בשם רש"ל שאחר חטאת יאמר אם נתחייבתי חטאת יהי רצון שיהא כו' וקשה לי שהרי תלמוד ערוך הוא בשבת דף ע"ב דחטאת בעי ידיעה בתחלה דכתיב או הודע אליו חטאתו ואף שמשמע שם מדברי רש"י סוף דף ע"א דלא בעי ידיעה בתחלה מדקאמר שזה איל וכו' ע"ש מ"מ למסקנא בעי ידיעה ודברי רש"י צריכים ישוב ואין כאן מקומו וא"כ אין מועיל תנאי אם לא ידע שחטא לכן נ"ל לנהוג דאחר פ' האשם יאמר רבש"ע אם נתחייבתי אשם יה"ר וכו' דאשם לא בעי ידיעה בתחלה אבל אחר חטאת לא יאמר כלום ובהכי מתיישבה דעת הטור ע"פ ההלכה וכתוב בשל"ה דשבת וי"ט לא יאמר יהי רצון דאין קרבן נדבה בא בהם אבל הפרשיות אין הפסד לאומרן כקורא בתורה ומ"מ אם ת"ח הוא מוטב שיעסוק בפ' דיומא ע"כ ועיין סי' ק"ז ס"א ובע"פ וח"ה ועי"כ לא יאמר פ' תודה עסי' נ"א: י״ב מקטר. כי אחר התמיד היו מקריבין הקטורת (ב"י א"ח) ובהג"מ כ' לומר הקטורת קודם תמיד וטעמא מדתנן פ"ג דיומ' קטורת של שחר היה נעש' בין דם לאיברים אבל בסדה"י כתב לומר התמיד קודם הקטורת דהא עיקר כפרה בדם וכ"כ תר"י רפ"ד דברכות גבי תפלת המנחה דעיקר נגד הדם ולכן מתחלת זמן שחיטת התמיד דהיינו מו' שעות ומחצה ותפלת השחר משיעל' ע"ה ובתפלת המנח' כ"ע מודו דתמיד קודם לקטורת כדאי' ביומא והע"ש שכתב לומר מנחה קודם לקטורת לא דק דהא אביי הוה מסדר מערכה וכו' ע"ש:

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים א׳

א׳ יתגבר כארי. עיקר גבורה כנגד היצה"ר שאמרו איזה גבור וכו' ואמר כארי כי טבע הארי אשר אין לו יראה משום בריה כמ"ש מקולם לא יחת כו' כן לא יעלה על האדם מורא יצרו אף שהוא תקיף ממנו: ב׳ שיהא הוא מעורר כו'. לכאורה אין שייכות זה הענין אלא הוא זריזות בפ"ע אלא הענין הוא שאין דומ' העושה מצוה ע"י התעוררות של אחרים לעושה ע"י עצמו. ועפ"ז נ"ל מ"ש רבינו הטור אני מעיר את השחר ואין השחר מעיר אותי דק' סיפא ל"ל. ונרא' דמצינו אדם מקדש את עצמו מלמט' מקדשין אותו מלמעל' וכ"ה לענין התעוררות שיש ב' מיני התעוררות שתחל' מתעורר מלמט' ואח"כ בא עליו התעוררות העליון לסייע לו וע"ז שיבח דוד את עצמו שהי' במעלה כ"כ שהתעוררות שלו מלמטה גדול' כ"כ שא"צ לסיוע התעוררות של מעלה וע"כ אמר אני מעיר השחר כמו לקדושת ישראל כמ"ש על אילת השחר ומעלה זאת אינה אלא לדוד וכיוצא בו אבל אנו וכיוצא בנו הלואי שנזכ' להתעוררות מלמט' כדי שיבא אח"כ מלמעל' ע"כ לא זכר הש"ע רק שיתגבר לזה שלכל הפחות יהא מעורר השחר אף שלא יזכה למעלה השניה שזכרנו. ג׳ טוב מעט כו'. ז"ל רבינו אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו בתחנוניו כי טוב מעט בכוונ' מהרבות בהם שלא בכוונ'. וקשה ממ"נ אי מיירי תחל' במרב' בכוונ' למה ישוה עם הממעיט ואי בלא כוונה למה אמר אח"כ כי טוב יותר כו' ומתחל' השוה אותם ובגמ' סוף מנחות אמרי' א' המרבה וא' הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים ונראה ע"פ דמצינו בפ"ק דשבת דף י' רבא חזיה לרב המנונא דקא מאריך בצלותי' אמר מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה והוא סבר זמן תורה לחוד כו' ועד"ז שפיר אמרו א' המרבה בתפל' כרב המנונא דס"ל זמן תורה לחוד כו' ואחד הממעיט בתפל' כרבא שכוונתו לעסוק בתורה וע"כ מסיים שפיר ובלבד שיכוין לבו לשמים כלומר באותו ענין שממעט בתפל' הוא לש"ש ועפ"ז אמר רבינו כי לפעמים הוא ריבוי התפל' סיבה לשלא יוכל לכוון וא"כ טוב לקצר ולכוון ע"כ אמר אחד המרב' ואחד הממעיט מטעם שיהי' לו כוונ' וע"כ סיים ובלבד כו' פי' שהמיעוט שהוא ממעט הוא לסיב' שיכוין לבו לשמים כי טוב יותר למעט בכוונ' ממי שמרבה בלא כוונה וזהו סיבה שממעט שיהי' לו כוונה כנ"ל נכון: ד׳ פרשת העקידה. לזכור זכות אבות בכל יום וגם להכניע יצרו כמו שמסר יצחק נפשו ופרשת המן כדי שיאמין שכל מזונותיו באים בהשגח' ופרשת הקרבנות דאמרי' סוף מנחות זאת תורת החטאת כל העוסק בתורת חטאת כאלו הקריב חטאת כו': ה׳ ודוקא ביחיד כו'. דמתחלה היו קוראין בצבור כדאי' פ' דתמיד ואמרינן ספ"ק דברכות דבטלום מפני תרעומת המינים שהיו אומרים אין שאר התור' אמת והיינו בצבור אבל ביחיד ליכא תרעומת: ו׳ אלא ביום. כיון שאין זמנם אלא ביום: ז׳ שהם באים בנדבה. משא"כ חטאת אין בא אא"כ עבר עביר' שחייבים עליה חטאת וכן באשם אע"ג דמצינו אשם תלוי ועוד מצינו שאדם מביא עצמו לידי נזירות ויכול להביא אח"כ אשם מ"מ סתם אשם אין בא בנדבה: וראיתי בשם מהרש"ל שיוכל לומר גם אחר פ' חטאת ואשם יה"ר רק שיאמרו בל' ספק דהיינו יר"מ שאם עברתי עבירה שחייבים עליה חטאת שיהיה זה נחשב כאלו הקרבתי חטאת ולפע"ד שא"ל כן דודאי מצינו בגמרא בהרבה דוכתין שאדם מביא עולה על ספק דהיינו אם חייב עולה יהיה זה עולה ואם לאו יהיה עולת נדבה כדאי' ס"פ האיש מקדש בסוגיא דאמרי' תנן התם בהמה שנמצאת מהלאה למגדל עדר כו' מ"מ לא מצינו בחטאת כן כיון דחטאת אינו בא בנדבה היאך יאמר אם אינו חייב חטאת יהיה זה נדב' דאין שייך במעשה חטאת נדב' כלל דמעש' נדבה הוא ענין אחר לגמרי מעשיית חטאת ע"כ גם כאן אם הוא חייב חטאת והקריא' נחשבת לחטא' דהיינו כאלו עושה ממש מעשה חטאת ככל חקתו ומשפטו היאך יאמר ואם אינו חייב חטאת יהיה זה נדבה דהקריא' ההיא כבר נעשית כמשפט החטאת בכל פרטיו שקורא בו בתורה ע"כ אין לאומרו: וגם ראיתי תשובה נוצחת לקצת שאומרים קודם פ' התמיד ומשניות איזהו מקומן ונשלמה פרים שפתינו ולדעתי אינו נכון שיש למחות בידם דזה משמע על כל מה שיאמר אח"כ והנ' גם דיני חטאת נזכרים שם ואין ע"ז שלום פרים בנדבה דשמא אינו חייב והוי כמביא חולין בעזרה אלא א"כ אם יאמר ונשלמ' פרים שפתינו במקום עבודת התמיד כנ"ל: ח׳ פ' ושחט וגו'. דאיתא במ' אמר הקב"ה מעיד אני עלי ש"ו בין עכו"ם בין ישראל בשעה שהן קוראין מקרא זה צפונה לפני ה' אני זוכר עקידת יצחק:

ספר מחצית השקל על אורח חיים א׳

א׳:ב׳ א׳ מ"א ס"ק ב' מפני ועכ"פ לא יתקוטט עמהם ב"י. וז"ל מפני שמדת העזות מגונה מאוד ואין ראוי להשתמש ממנה כלל אפילו בעבודת השי"ת כי יקנה קנין בנפשו להיות עז אפילו שלא במקום עבודתו ית' עכ"ל: א׳:ג׳ א׳ ס"ק ג ומיד וכו' בגיטין דף ע'. דאמרי' התם ה' דברים העושה אחד מהן קרוב למיתה יותר מן החיים. וא' מהם ישן ועמד. ופי' רש"י מיד קודם ששהה מעט עכ"ל: א׳:ד׳ א׳ ס"ק ד המשכים כו' צ"ל בנ"א ע"כ ועסי' קל"א ס"ג שכתב הרב"י אין נ"א בלילה ואעפ"כ בלילי אשמורת כיון שהוא קרוב ליום נוהגים ליפול ומ"א הביא שם בשם הרקנ"ט וז"ל וברקנ"ט כ' להאריך בסליחות עד נכון היום ואז יפלו ע"פ עכ"ל. וכדי שלא יסתרו דברי הרקנ"ט זה את זה צ"ל דגם כאן נתכוין לזה. אבל אין לשון הרקנ"ט דהכא משמע כן: ב׳ ובגמרא דילן לתי' א' כו' הוא בברכות דף ג' ע"א תניא רא"א שלשה משמורת הוי לילה כו' וסימן לדבר משמר א' חמור נוער. שניה כלבים צועקים. שלישית תינוק יונק משד"א ואשה מספרת עם בעלה. ופריך מאי קחשיב אי תחלת משמורה ראשונה סימנא ל"ל אורחא היא. אי סוף משמורה קחשיב אחרונה ל"ל סימנא יממא היא ומשני חשיב סוף משמורה ראשונה ותחלת משמורה אחרונה ואמצעית דאמצעיתא. ואב"א כלהו סוף משמורות קחשיב. וכ"ת אחרונה לא צריך דהא יממא היא נ"מ למאן דגבי בבית אפל ולא ידע זמן ק"ש דתינוק יונק משד"א ואשה מספרת כו' ליקום ולקרי עכל"ה. לכך לתי' א' דנתן סימן לאמצעיתא דאמצעיתא וע"כ נ"מ דאז עת רצון להתפלל והיינו חצות כדעת הזוהר. ואף שהרשב"א בחידושיו כ' דנ"מ לענין קדשים דזמן אכילת' עד חצות כדאיתא משנה א' דברכות. היינו משום דהרשב"א לא היה לפניו ס' הזוהר כי עדיין לא נתגלו בימיהם. לכך הוצרך לומר דקאי לענין קדשים. אבל עתה שנתגלה הזוהר ומבואר בו דחצות לילה היא עת רצון להתפלל על החורבן טפי עדיף להשוות גמרא דידן עם הזוהר ולפרש גם דברי ר"א באמצעית דאמצעיתא לענין תפלת חצות. וכן מורה לשון ר"א שסיים ועל כל משמר יושב הקב"ה ושואג כו' ומה"ט כ' הרא"ש שם על דברי ר"א וראוי לכל ירא שמים שיהא מיצר ודואג באותו שעה ולשפוך תחנונים על חורבן בהמ"ק וכמ"ש בסעיף ג'. ולתי' השני לא משמע כן. דהא לא נתן סי' על חצות דהא סוף משמר קחשיב. ואע"ג דאמרינן במסכת יבמות דף ע"א ע"א ת"ר כל אותן מ"ם שנה שהיו ישראל במדבר (אע"ג דלא נשבה להם רוח צפונית כדאיתא התם מ"מ) לא היה יום שלא נשבה להם רוח צפונית בחצי הלילה. שנאמר ויהי בחצי הלילה וה' הכה כו'. מאי תלמודא הא קמ"ל דעת רצון מלתא הוא. ופירש"י וכיון דחצות לילה עת רצון למכת בכורות. הוי נמי עת רצון לרוח צפונית כו' עכ"ל. מ"מ אכתי לא שמעי' דאז עת רצון לתפלה וביותר על חורבן ביהמ"ק. וע"ש ביבמות במהרש"א בחד"א שכתב וז"ל נ"ל דה"ק דעת רצון חצות לילה רוח של אותה שעה טוב לנחבלים אע"פ כן וה' הכה כו' באותה שעה כי יש ביד הקב"ה לשנות הטבע עכ"ל: ג׳ דלעולם חשבי' הלילה כו' אע"ג דלענין תפלה כו' וכך כתב שערי ציון ומשמע מדברי שערי ציון וכן משמע מדברי מג"א לקמן סימן רל"ג דבין בקיץ ובין בחורף חשבינן תחלת הלילה משעת צאת הכוכבים. וכל י"ב שעה משעות ההשואה ואח"ז הוי לילה ואף בחורף שהלילה ארוכה יותר משעות האחרונות מן הלילה נחשבים ליום. ואם כן חצות לילה אינה שוה בקיץ לחורף דבקיץ זמנה אחר חצות לילה שלנו. ובחורף קודם חצות. והאחרונים האריכו בזה. אבל בתשובת שב יעקב בסימן א' האריך להשיג. ומסיק דלהזוהר משמע כמו דאמרינן בסוף לילה השעות הניתוספות בחורף הם שייכים ליום. הוא הדין בתחלת הלילה השעות הניתוספות בחורף של יום הם דמאי שנא תחלת הלילה מסוף הלילה. אלא חשבינן מאמצע היום שהחמה עומדת באמצע הרקיע ואח"ז ששה שעות מיקרי יום בין בקיץ ובין בחורף ותחלת שעה שביעית מתחיל הלילה ונמשכת י"ב שעות משעות ההשוואה ואח"ז הוי יום בין בקיץ ובין בחורף. ולפי זה חצות לילה בין בקיץ ובין בחורף שוה. דהיינו י"ב שעות אחר חצות היום שהחמה עומדת באמצע הרקיע. וכתב ע"ש אבל מי שרצ' לנהוג לקונן בג' משמורות אז יש לחשוב משעת צאת הכוכבי' עד עמוד השחר דכן משמע בגמרא דילן דוקא המתנהג לקונו בחצות והוא ע"פ דברי הזוהר. א"כ גם לענין זמן החצות יש לנהוג כוותיה. מה שאין כן המשמורת שהמנהג ע"פ ש"ס דילן יש לנהוג בזמנן כפי הנראה מדברי הש"ס וע"ש: א׳:ה׳ א׳ ס"ק ה' חורבן כו' ואחר כוונת הלב ה"ה הדברים ר"ל שלא די באמירה אלא יתאונן בלב. ודי לעבד שיהיה כרבו ויזכור מאמרו יתברך אוי לבנים שגלו מעל שלחן אביהם וכדאיתא שם בברכות: א׳:ו׳ א׳ ס"ק ו' מעט ובגמרא אמרינן אחד המרבה כו' משמע דשוין הן וע"ז תי' דבגמרא מיירי שגם המרבה כוון לבו כו': א׳:ז׳ א׳ ס"ק ז' פ' העקדה כ' הבחיי כו' הבחיי לא כ' כן על פ' העקדה. ובעקדה הטעם לזכור לפניו זכות העקדה והאבות: ב׳ וגם שימסור נפשו על קדושת שמו ית' כמו שעשה יצחק. ובפ' המן הטעם שעי"ז יבטח בה' ויאמין שכל הדברים באים בהשגחתו ית' וביו"ד דברות הטעם לזכור המעמד הנכבד והנורא ההוא למען תהיה יראתו ית' ע"פ. ובפ' קרבנות הטעם כמו שהבטיח הקב"ה דבזמן שאין בהמ"ק יהיה אמירתנו לרצון ונשלמה פרים שפתינו. וכן אמרו רז"ל כל העוסק בתורה עולה כאלו הקריב עולה. וע"ז כ' דאין די באמירת הפסוקים לבד. אלא יתבונן בטעמי הקרבנות ובדיניהם כפי השגתו (וגם צריך לשוב מעבירה שבידו. דכן בקרבן היה צריך תשובה ווידוי דאי לאו הכי הוי זבח רשעים תועבה) וכן באמירת תהלה לדוד הכונה שע"י האמירה בכונת הלב יכיר קצת מחסדי הבורא וקצת מגדולתו וע"י זה יהיה חרד ע"ד ה' וישמור את עצמו מן החטא. ואם עון בידו ירחיקהו וישוב בתשובה שלימה ועי"ז יזכה לעה"ב: א׳:ח׳ א׳ ס"ק ח' עולה כו' נשאלתי כו' לפרקליט היינו מליץ דימה החטאת לפרקליט ועולה לדורן. ואם יחטא למלך ב"ו אינו ראוי להביא לו דורן טרם מחל לו חטאתו כי לא ירצהו וצריך תחלה פרקליט אשר ירצה את המלך ואח"כ יביא הדורן. כן כל זמן שלא הביא החטאת והחטא בידו א"א להביא דורן דהיינו עולה עד שכבר הביא החטאת ונתכפר לו. פי' דאי' בגמ' שם דף הנ"ל חטאת מכפרת ע"ח עשה מקופיא ר"ל דעיקר חיוב חטאת היא אי עבר על לא תעשה שיש בזדונו כרת. בא על השוגג חטאת. ואם מביא חטאת לכפר על ל"ת שיש בזדונו כרת אם כבר נתחייב עולה. כגון שעבר על מ"ע או על לאו הניתק לעשה דעליהן בא עולה (וכן על הרהור הלב וגסות רוח) אותה חטאת שמביא על ל"ת מכפר גם על העשה אבל רק מקופיא. ופירש"י אינה כפרה גמורה ותרגום ויצף הברזל וקפא פרזלא. אבל עולה מכפרת על עשה מקיבעא דהיינו כפר' גמור'. ולכן הקשו התוס' איך אמרת דעולה דורן ומה"ט בא אחר חטאת הא על עשה מכפרת יותר מחטאת: ב׳ ותי' לזה כ' מ"א אע"פ כשקרב כו' ר"ל מ"מ נגד חטאת מקרי עולה דורן. דהא קודם הבאת החטאת היה ענין חטא ל"ת שזדונו כרת. וגם חטא עשה ואפי' יביא עולה עדיין ישאר חוב לא תעשה שזדונו כרת. לכן עדיף טפי שיביא תחלה החטאת ויכפר כפרה גמורה על הלא תעשה. וגם על תעשה עכ"פ יכפר מקופיא. ואף שעדיין ישאר עליו מקצת עון עשה. דהא לא כיפר כפרה גמורה מ"מ שוב מקרי העולה דורן. אבל באמירתנו כו' והוי כקורא בתורה. וא"כ אמירת פרשת החטאת הוא ספק ואפשר דלא כיפר כלל לא על ל"ת דהא לא נתחייב וממילא גם על העשה לא כיפר כלל דהא הוי כקורא בתורה דעל עשה גרידא אסור להביא חטאת. ועולה מכפרת על עשה דאמרינן בגמרא שם באותו דף. ור"ל דלמא גם עולה אינו חייב ואף דעולה בא בנדבה. מ"מ כיון דהוי ספק כמו חטאת אי מכפר ה"ל להקדים חטאת דעיקר ההקדמה תלוי במה שמכפר יותר. לכן הוצרך לומר דאין אדם שאינו חייב עולה. וא"כ עולה ודאי מכפרת. והחטאת הוא ספק אי מכפרת כנ"ל. לכן יש יותר להקדים עולה לחטאת: א׳:י׳ א׳ ס"ק י' ביום כו' כדאיתא ביומא ספ"ק דזמנה כל יום מקריאת הגבר או סמוך לו מלפניו או לאחריו. וכ' בספר ע"ת כיון דבעי' דומיא דהקרבת כהן הקרבן לכן יש לאמרם בעמידה דומיא דהקרבה דהוי מעומד דכתב לעמוד ולשרת: א׳:י״א א׳ ס"ק י"א יר"מ כו' לפי שאינו באה כו'. ר"ל בשלמא עולה אע"ג דמכפרת על עשה ואפשר דלא עבר על מ"ע אעפ"כ מצי למימר יהר"מ כו'. דהא עולה בא נדבה. גם אין לך אדם בישראל שלא עבר על עשה וכדלעיל ס"ק ח' משא"כ חטאת. ומשמע דעת הרב"י שהטור כ' שאחר החטאת לא יאמר יהר"מ. אבל אחר אשם יאמר יהר"מ. וכ' הרב"י דאחר אשם תלוי מה"ט יאמר כיון דפליגי ר"א ורבנן בכריתות. דר"א ס"ל אשם תלוי בא בנדבה. וראיה דהא אי אחר שהביא אשם תלוי נודע לו שודאי חטא צריך שוב להביא חטאת. וא"כ על מה בא האשם תלוי אע"כ שהיה נדבה. וחכמים ס"ל דאינו בא בנדבה. ומה שמביא תחלה אשם תלוי כדי להגין עליו מן היסורים שראוים לבא עליו על חטאתו אשר חטא. והאשם מגין עד שיתוודע לו ויביא חטאתו ויתכפר. ופסק הטור כר"א אף דרבים חולקים על ר"א מ"מ כיון דמצינו שם בכריתות במשנה דבבא בן בוטא עביד עובדא בנפשיה כר"א והביא אשם תלוי בכל יום. אמנם אשם ודאי נסתפק הרב"י לדעת הטור אי יאמר יהר"מ אחריו דאפשר לומר כיון דשם אשם בא בנדבה דהיינו אשם תלוי מצי לומר אפילו אחר אשם ודאי אע"ג שאינו בא בנדבה. או שאחר אשם ודאי אין לומר יהר"מ כמו אחר חטאת. והטור לא היה צריך להזכירו שאחר אשם ודאי לא יאמר כיון שכ' שאחר חטאת לא יאמר ממילא ידעינן דאחר אשם ודאי ג"כ לא יאמר דחד טעמא לתרווייהו וזה נראה עיקר להרב"י ע"ש. וע"ז כ' מ"א דמשמע דעת הרב"י דלא כהטור אלא אפילו אחר אשם תלוי לא יאמר מדלא הזכיר בש"ע שיאמר יהר"מ אחר אשם תלוי: ב׳ רק כשהיה מונח לפניו חתיכה של חלב כו' הכי קיי"ל דבעינן אתחזק איסורא אבל אי חתיכה אחת היתה מונחת לפניו ואכלה. ולא ידע אם היתה חלב או שומן דלא אתחזק אסורא אינו מביא אשם תלוי. ואפילו בשני חתיכות דוקא אי כשאכל אחד מהן היה סובר ששניהן שומן. אבל אם בשעת אכילה נסתפק מיד אי מה שאוכל הוא חלב או שומן. הוי קרוב למזיד ואינו מביא אשם תלוי. וכן אי ידע בעת אכילה שא' מהן חלב אלא שהיה סובר שאותה שאוכל ודאי שומן. ואח"ז נודע לו שהיה ספק מביא אשם תלוי כן מבואר פ"ד דכריתות. ועיין בי"ד סי' ה' שכתב שם אי שוחט בזה"ז בהמה לשם קדשים הבאים בנדבה הבהמה אסורה דמחזי כאוכל קדשים שנזבחו בחוץ אבל אי שחטן לשם קדשים שאין באים בנדבה כגון לשם חטאת כשרה. דאי הוי בידו חטא שחייב עליה חטאת היה לו קול ע"ש. וכ' שם רמ"א דאם שחטו לשם אשם תלוי אסורה וע"כ ס"ל דאשם תלוי בא בנדבה. וכתב הש"ך הא דלא הגיה רמ"א פה שיאמר יהר"מ אחר אשם תלוי. היינו משום דמספקא ליה אי קי"ל דבא בנדבה או לא ולכן אזיל הכא לחומרא שלא יאמר יהר"מ שמא אינו בא בנדבה והתם לחומרא שמא בא בנדבה לכך אסורה: ג׳ וכתב ב"י בשם מהרא"י כו' ר"ל הם מפרשים דמ"ש הטור שגם אחר אשם יאמר היינו אפי' אחר אשם ודאי אע"ג דאינו בא בנדבה (דלא כע"ש דס"ל דלא באו להביא ראיה כ"א דקי"ל דאשם תלוי בא בנדבה). לבא כמו בנדבה. ר"ל אע"ג דהאומרו עכשיו לא נדר בנזיר. מ"מ כיון דבזמן המקדש היה בידו להביא את עצמו לידי אשם דהיינו שהיה נודר בנזיר מקרי כמו נדבה ויכול לומר יהר"מ. ועוד דמקרא מלא דנזיר מביא חטאת ולא אשם אלא א"כ נטמא דנזיר טהור כששלמו ימי נזירתו מביא שתי בהמות כבשה אחד חטאת וכבש עולה ואיל א' לשלמים. ואם נטמא מזין עליו בשלישי ובשביעי. ואחר הזאה ביום שביעי טובל את עצמו ובשמיני מביא שני תורים או שני בני יונה א' לעולה ואחד לחטאת. וכבש לאשם: ד׳ וא"ל דשאני אשם נזיר כו' ר"ל ונתיישב עכ"פ קושיא שניה דאחר אשם י"ל יהר"מ דמקרי בא בנדבה: ה׳ והכא אשם שפחה כו' כדאיתא שם בכריתות פ"ב מ"ב: ו׳ והב"ח כתב כו' וקשה כו' ידיעה בתחלה. ר"ל קודם שמביאו צריך שיהיה נודע לו שחטא. דכ' או הודע אליו חטאתו והביא. משמע כשהודע לו דוקא אז והביא כו'. ואף שמשמע שם מדברי רש"י כו' דהכי אי' שם אמר עולא למ"ד אשם ודאי לא בעי ידיעה בתחלה בעל כו' פירש"י וז"ל פלוגתא דר"ט ור"ע היא כו' ר"ע מחייב על ספק מעילות אשם תלוי. ולא קי"ל הכי אלא דוקא כשבא על הודאי חטאת כגון אכל חלב. אז בא על הספק אשם תלוי. משא"כ מעילה אי ודאי מעל לא בעי חטאת אלא אשם ודאי אינו מביא על הספק אשם תלוי (ופי' היה לפניו ב' חתיכות אחד של קודש ואחד של חולין ואכל אחד מהן ואינו יודע איזה מהן מביא אשם תלוי). ומודה ר"ע שאינו מביא את מעילתו כלומר. קרן וחומש עד שיודע לו שודאי מעל שאז מביא קרן וחומש ואשם ודאי ר"ט אומר מה לו להביא ב' אשמות. אשם תלוי עכשיו וכשיודע לו שמעל אשם וודאי. ולא דמי לאשם תלוי דספק חטאת. דהתם ספקו איל (ר"ל אשם תלוי צ"ל איל) ודאי נקבה (ר"ל חטאת צ"ל נקבה) הלכך כי מתידע ליה בעי לאתויי נקבה. אבל זה ששניהן מין א' כו' שזה איל וזה איל יביא קרן וחומש ויביא איל ויאמר אם ודאי מעלתי זו מעילתי (ר"ל קרן וחומש) וזו אשמי. ואם לא עתיד להתוודע לי. אשם זה יהיה אשם תלוי וקרן וחומש יהיו נדבה כו'. אלמא לא בעי ידיע' בתחלה כו' עכ"ל ומדהוצרך רש"י לומר ולא דמי לאשם תלוי דספק חטאת דהתם ספק איל וודאי נקבה ת"ל שהחטאת בעי ידיעה בתחלה וא"א להתנות. דהא מזה דמתנה באשם הוכיח דאשם ודאי לא בעי ידיעה תחלה אע"כ דרש"י ס"ל דגם חטאת לא בעי ידיעה תחלה: ז׳ מ"מ למסקנא כ' ר"ל לדינא. דכן מבואר שם בגמרא דף ע"ב: ח׳ וא"כ אין מועיל כו'. ומזה תמה בתשובת של יעקב סי' ב' שדבריו סותרים זא"ז תכ"ד דא"כ מה מתפלא מ"א לעיל על הגאונים מהרי"א ומהרי"ח דעל חטאת היה ראוי לומר יהר"מ דהא חטאת נזיר בא בנדבה. וגם כתב שהחסידים היו מביאים חטאת נזיר כדי שיתכפרו בו שאר חטאים הא לא מתכפרים דבחטאת בעי ידיעה תחלה. וכ' וא"ל דדעת מ"א דבשביל ספק אסור להביא חטאת אבל אי צריך להביא חטאת בלאו הכי שאינו עושה איסור בהבאתו כמו הכא דצ"ל חטאת בשביל נזירותו מתכפר נמי מעבירות של חטאת שאינן ידועים לו. ז"א כדמוכח התם בשבת דף ע"א ברש"י ד"ה למ"ד כו' (הבאתי לעיל) אלמא לא בעי ידיעה בתחלה באשם ודאי קודם הבאת כפרתו דהא אתידע ליה ומכפר עליה עכ"ל. משמע אבל אי בעי ידיעה בתחלה לא הוי מכפר. אף דהתם אינו עושה איסור בהבאתו. דבלאו הכי צ"ל איל לאשם תלוי נמצא ממה נפשך עושה שפיר ואפ"ה לא הוי מכפר אי הוי צריך ידיעה מתחלה דגזרת הכתוב הוא וא"כ בחטאת דכ"ע מודים דצריך ידיעה בתחלה ודאי אין מועיל כלום על חטא שאין ידוע אף דצריך להביא בלאו הכי וצ"ע עכ"ל ולענ"ד לא הוי צריך בעל התשובה להביא ראיה מאשם לפי הס"ד על חטאת. דכן מבואר להדיא גבי חטאת גופיה במס' כריתות דף ז' ע"ב ודף כ"ג ע"א דאין חטאת בא על תנאי מקרא דאו הודע אליו חטאתו והביא כגון ב' חתיכות א' חלב וא' שומן ואכל את הראשונה ובא אחר ואכל השניה. צריך כל אחד להביא אשם תלוי ולא אמרינן יביאו חטאת א' בשותפות ויתנו אם אני אכלתי חלב חלקך מחול לי ויהי' לחטאתי ואם אתה אכלת חלב חלקי מחול לך ויהי' לחטאתך (לאפוקי מר"ש שם) משום דבעי ידיעה ודאית ומ"א שהביא ראיה דחטאת בעי ידיעה בתחלה ממס' שבת. ולא אייתי ראיה זו מכריתות היינו משום דרצה להביא גם ראיה על אשם דל"ב ידיעה. ובשבת שני הדינים מבוארים במקום א'. גם רצה להקשות ע"ד רש"י שם. אמנם בעיקר קושיתו של בעל תשובת ש"י הנ"ל נלע"ד דודאי אם נסתפק לו אם חטא אינו רשאי להביא חטאת אפילו ליכא איסור בהבאתו משום חולין בעזרה אעפ"כ גזרת הכ' שלא להביא וכמ"ש בתשובה הנ"ל. אך אי נודע לו שחייב חטאת ודינו להביא חטאת כמו בנזיר אז ס"ל למ"א דמתכפרים לו גם שאר עבירות שחייב עליהן חטאת אף שעדיין לא נודע לו. והכי דייק קרא או הודע אליו חטאתו והביא. וכיון שנודע לו חטא א' שעליו מביאו כבר קיים הקרא ומכפר גם על שאר עבירות אף שעדיין לא נודעו לו. כך היה סברת מ"א. אלא שעדיין צ"ב האיך חטאת א' יכפר על עבירות הרבה. והא לכל חטא צריך קרבן בפ"ע. אפילו עבירה א' כגון אכל חלב ב' פעמים צריך להביא על כל אכילה חטאת בפ"ע. אם לא שהיו ב' האכילות בהעלם א'. ואולי חטאת נזיר שאני הואיל ועל עצמו של נזיר א"צ כפרה גמורה מכפר על שאר העבירות. אך העיקר נראה דמ"מ מכפר על שאר עבירות להגין מן היסורים או מקופיא: ט׳ דאשם ל"ב ידיעה בתחלה כו'. ובהכי מיישב' דעת הטור ר"ל שהטור כתב שאחר חטאת לא יאמר יהר"מ. ואחר אשם יאמר וכפי מה דאסיק מגן אברהם וכן נראה להרב"י עיקר דהטור מ"ש אחר אשם יאמר נתכוין לאשם תלוי. אבל אחר אשם ודאי לא יאמר. א"כ תיקשי דה"ל להטור לכתוב אחר חטאת ואשם ודאי לא יאמר. ומ"ש הרב"י דממילא נשמע כיון שכתב אחר חטאת לא יאמר ה"ה אחר אשם ודאי כנ"ל הוא קצת דוחק. אבל לפ"ד מ"א ניחא. דמה"ט שביק הטור אשם ודאי ולא כללו עם חטאת שהוא חלוק מחטאת. דבחטאת אפי' על תנאי לא יאמר יהר"מ דבעי ידיעה בתחלה. אבל אחר אשם ודאי עכ"פ רשאי לומר על תנאי כיון דלא בעי ידיעה בתחלה. אבל אחר אשם תלוי ס"ל להטור דרשאי לומר בלי תנאי דפסק כר"א דבא בנדבה כנ"ל. ובספר א"ר תמה על מ"א שכ' דאשם וודאי לא בעי ידיעה בתחלה. הא פסק הרמב"ם פ"ט מהל' שגגות דין יו"ד דאשם ודאי בעי ידיעה בתחלה. ולענ"ד אין זה תימא דהא לא כ' מ"א כן מדעת עצמו כ"א ליישב דברי הטור. א"כ י"ל דהטור חולק בזה על הרמב"ם ופוסק דאשם ודאי ל"ב י"ת. ופשטא דהש"ס משמע הכי דהא פי' הה"מ שם טעמיה דהרמב"ם דפסק דבעינן י"ת וז"ל בפ' כלל גדול אמרינן למ"ד אשם ודאי ל"ב י"ת בעל כו' וכ' רש"י דפלוגתא דר"ט ור"ע היא בפ' דם שחיטה דר"ע סבר דבעי ידיעה בתחלה ופסק כמותו עכ"ל. (וצ"ל דס"ל דר"ט היה חבירו של ר"ע ולא רבו. ועיין בכתובות דף פ"ד ע"ב) אמנם התוס' שם בשב' דחו פרש"י דהא בהדיא מסיק הש"ס שם בכריתות מדתנן שם דלא פליג ר"ע על ר"ט אלא במעיל' מרובה דניחא ליה טפי שיביא שני אשמות משיביא קרן וחומש עכשיו על הספק. דהא הקרן וחומש עולין יותר מדמי אשם אבל אי היא מעילה מועטת דהקרן וחומש אין עולין יותר מדמי אשם מודה ר"ע שיביא עכשיו אשם וקרן וחומש ויתנה כדאמר ר"ט א"כ מסיק הש"ס דע"כ תרווייהו בין ר"ט בין ר"ע ס"ל אשם ודאי ל"ב ידיעה בתחלה. וא"כ ע"כ צ"ל הא דאמר עולא למ"ד אשם ודאי ל"ב ידיעה בתחלה הוא ר"ט ור"ע ולאפוקי ממ"ד דבעי ידיעה בתחלה. אבל אנחנו לא ידענו מי הוא דס"ל כן דבעי ידיעה בתחילה וצריך טעם להרמב"ם למה פסק דבעי ידיעה תחלה. על כל פנים אין מן התימה אי נא' דהטור פוסק דלא בעי ידיעה תחלה: י׳ ומ"מ אם ת"ח הוא מוטב כו'. ובס' לחם חמודות פרק הרואה סס"ק ס"ד כ' וז"ל אבל בשתים אני קורא תגר הא' מפני שמרבה בענינים הרבה ה"ה כעול על רובא דרובא וממעטים הכוונה ואין זה נכון כי טוב מעט בכוונה כו'. והשני' על מי שי"ל להבין וללמוד שנ"ל כי טוב לו תורת ה' ללמוד ויהי' די לו בתפלת החובה מאנשי כה"ג. ומה שנקבע פסוקי דזמרה ופרק איזהו מקומן שהן כחובה על הכל. ובמקום שאר התחנונים והקרבנות ילמוד. ובפ' מפנין מוכח בהדיא דתלמוד תורה כנגד כולם ואפילו עיון תפנה ע"כ אולם הכל לפי מה שהוא וסדר למודו וגם אפשר לחלקו לימים: י״א ובע"פ וח"ה (ר"ל חה"מ פסח) ועי"כ כו' הטעם דבע"פ לא היו רשאים להקריב תודה כיון שיש בחלות תודה מין חמץ. א"כ מחצות יום ואילך היו אסורי' באכילה. וזמן אכילת תודה הוא ביום שחיטתו ולילה שאחריו א"כ אי היו מביאין בע"פ היה ממעט בזמן אכילתו ועל ידי זה היה אפשר לבא לידי נותר קודם זמנו וזה אסור. ובחה"פ משום שיש בו חלת חמץ. ובערב יוה"כ כיון דבלילה היה אסור באכילה א"כ ממעט זמן אכילתו. ומה"ט כתב בתשובת שב יעקב סי' ב' דיום שאחר יה"כ לא יאמר פ' אשם תלוי וכ"ש שלא יאמר יה"ר אחריו. דהא תנן בכריתות דף כ"ה דאחר יוה"כ לא היו מניחין להביא את בבא בן בוטא שהיה מתנדב אשם תלוי בכל יום (אבל) יום אח"כ לא הניחו להביא וא"ל המתן עד שתכנס לספק כי אפילו נתחייב אשם תלוי קודם י"כ מכפר אבל אשם ודאי וכן חטאת י"ל אף יום לאחר י"כ דע"ז לא כיפר י"כ ומי שנתחייב אשם ודאי או חטאת קודם יה"כ היה צריך להביא אחר יה"כ כ"ז מבואר בתשובה הנ"ל. ולפ"ד מ"א אין לומר בעיה"כ גם פ' חטאת ואשם ושלמים דבכלן ממעט באכילתן אי היה מביאן בעי"כ וכ"כ בס' פלתי בי"ד סימן ה': א׳:י״ב א׳ ס"ק י"ב מקטר כו' בין דם לאברים. א"כ היה מקטיר קודם גמר מעשה התמיד דהיינו הקרבת איברי תמיד: ב׳ עיקר כפרה בדם. וכיון דמקטיר אחר הדם ה"ל אחר גמר התמיד: ג׳ וכ"כ תר"י כו' דעיקר כו' אהא דתנן שם תפלת המנחה עד הערב עי' תר"י דע"כ עד הערב ר"ל עד שתשקע החמה דל"ל עד צ"ה דהא תפלת מנחה נגד תמיד של בין הערבים ועיקר הקרבן הוא הדם וזריקת הדם אחר שקיעת החמה פסול עכת"ד. ולכן מתחלה כו' הם דברי מ"א. והביא עוד ראיה דנתקנה נגד הדם דמה"ט תחלת זמן מנחה מו' ומחצה דאז היה זמן שחיטת התמיד והזריקה היתה סמוכה לשחיטה. וכן בשחרית היה זמן שחיטה מעלות השחר: ד׳ ובתפלת המנחה כו' כדאיתא ביומא שם פ"ג משנה ה' קטורת של בין הערבים בין איברי' לנסכים וכיון שנעשה במנחה אחר האיברים גם הגמ"י מודה: ה׳ והע"ש שכתב לומר מנחה כו' ר"ל דהע"ש חולק על הש"ע וכתב שי"ל פ' מנחת נסכים אחר פ' תמיד בין בבקר ובין בערב ואח"ז פ' הקטורת שכן היה הסדר ומ"א הביא ראיה לדעת ע"ש מאביי דהוה מסדר כו' וקתני שם קטורת קודם לאיברים ואיברים למנחה כו':

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי - ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד -

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט''א

מגן אברהם: מקור: primo.nli.org.il רשיון: בנחלת הכלל טורי זהב ומחצית השקל: כנ"ל כמו המגן אברהם - דיגיטציה: ספריא
דילוג לתוכן