סימן א - גאוה מעוררת סלידה

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר שלחן ערוך המדות - א סימן א - גאוה מעוררת סלידה
תוכן עניינים

--------

א. הגאוה אין מדה מכוערת כמותה. כל אחד גם בעל הגאוה עצמו, אינו סובל וסולד מחברתם של בעלי הגאוה. נא צייר בעיניך אדם אשר אינך מעריכו, ומעדיף לא להיות בקירבתו, וראה כי בעל גאוה הנהו. ההתנשאות מעל אחרים, צורת הדיבור, ההליכה, ושאר כל תחלואיה של הגאוה, מעוררים חלחלה וסלידה ובקשת ההתרחקות מפני בעליה. הן בדין הוא שיזלזלו בו בבעל הגאוה בני האדם, כי מדה זו אינה כשאר מדות מגונות ועולה היא עליהן עשרת מונים, אחר שנמצאת וניכרת היא בבעל הגאוה בכל עת ובכל שעה, בשונה משאר מדות רעות, כי הכעסן כועס בשעת כעס, הקנאי בשעת קנאה, וכדומה בשאר מדות, מה שאין כן הגאוה נמצאת בכל עת ובכל שעה, כי הילוכו של בעל הגאוה שונה, זקיפת גוו, צורת דיבורו, עצם שיחתו ותנועתו, בכל מכל כל נושם הוא דרך הגאוה. וכמו שהאריך המסילת ישרים (פרק יא) בדרכי בעלי הגאוה אשר ניכרים הם בכל צעד ושעל. וכן כתב הארחות צדיקים (ריש שער הגאוה) כי הגאוה תמשל על האדם מקדקדו עד כף רגלו וכו'. עיין שם. וכן כתב בספר המדות (שער הגאוה פרק א) ועוד הוסיף שם, שהגאוה יש לה יד ושם בכל המדות הרעות הנמצאות בנפש ובכוחותיה. הלא תראה כי המתגאה כעסו חזק, ועברתו שמורה, וקנאתו מרובה, שמחתו עצומה, ואבלו כפולה. עד כאן לשונו. וכן כתב עוד (בסוף פרק ד) וזה לשונו, ולבאר פרטי הדברים אשר מסתעפים מן הגאוה אי אפשר, אבל על דרך כלל תדע, כי היא המחזקת את כל המדות רעות אשר באדם, כי אותו אשר רוח הגאוה נשבה בו, ערפו קשה, מצחו נחושה, כעסו להבה, עברתו שמורה, סכלותו חזקה, תשוקתו מרובה, לכן אמור לגאוה שהיא אם כל מדות רעות, ושורש פורה כל סוגי פחיתות.

(((((הגאוה משיגה מטרה הפוכה)))))

ב. ואף על פי שכן הן פני הדברים, וכולם יודעים זאת, וחשים כך בקרבתם של בעלי הגאוה, ראה זה פלא, כי בעל הגאוה עצמו אינו מודע לכך, או שלא מפנים זאת, ודורש ועומד הוא על כבודו, ומתנשא מעל לכל לראש, כי לו נאוה תהילה, וסבור שכן ראוי וכן הגון לו לפי רום מעלתו. ופלא עצום הוא, שאת מטרתו שכה טורח וכה עמל למען השגתה, היא השגת הכבוד, הרי שדוחה הוא בעצמו בידים, ומחמת התנהגותו זו הרי שהכבוד בורח ממנו, ואנשים בוחלים ומזלזלים בו, וכמו שאמרו חכמינו "זל (עירובין יג) כל הרודף אחר הכבוד הכבוד בורח ממנו. ולהיפך הבורח מן הכבוד הכבוד רודף אחריו. ובסוטה (ה ע"א) כל אדם שיש בו גסות הרוח לסוף מתמעט, שנאמר (איוב כד) רומו מעט. ועוד שם ואת דכא ושפל רוח (ישעיה נז) שהרי הקדוש ברוך הוא הניח כל הרים וגבעות והשרה שכינתו על הר סיני, ולא גבה הר סיני למעלה. אמר רב אשי כל אדם שיש בו גסות הרוח לסוף נפחת. עד כאן. וכתב בספר המדות (פרק חמישי) במתק לשונו, ואם רצונך לעמוד על אמיתת דבר זה, תבקש ותמצא בעלי גאוה הסובבים בשוק, על כל פינה יארובו לבקש כבוד וגדולה, וחלקם בפיהם ישאלוהו. וכאשר תדבר עמהם תשמע רק גאונם וגדולתם, ואם תדבר עם אחרים מהם תשמע פחיתותם ואולתם. כי כפי אשר יחייב לעצמו לגודל חין ערכו מנוחות שאננות, כן יראו עיניו רק אנחות ויגונות. והמתגאה לא ישיג משאלותיו גם עד זקנה ושיבה, כי הקשה לשאול דבר שהוא נגד הטבע, כי דעתו ורצונו מאחרים שישנאו את עצמם [שלא ירגישו בהתנשאותו עליהם, ובביזיון שמבזם] ויאהבו רק אותו, ואין עוד אשר יקשה מציאותו כשאלתו ובקשתו. הן כבר היו בעולם חסידים ואנשי מעשה אשר משלו ברוחם לשנוא את עצמם, אבל לא בעבור האויל אשר בפיו חוטר הגאוה. עד כאן דבריו. וכך הביא הרשב"ץ במגן אבות (פ"ד משנה ד) מדרש שמות רבה (פרשה מה פיסקא ה ד"ה ויאמר) הלל אומר, השפלתי היא הגבהתי הגבהתי היא השפלתי. והוסיף הרשב"ץ כי ראויים היו אלו הדברים להלל הזקן שהיה ענותן. ומקרא מלא הוא גאות אדם תשפילנו, ושפל רוח יתמוך כבוד (משלי כט,כג) וכו'. ואמרו בפרק ראשון מערובין (יג ע"ב) כל המשפיל עצמו הקדוש ברוך הוא מגביהו, שנאמר ושפל רוח יתמוך כבוד (משלי כט,כג) עד כאן לשונו. וכך כתב הרמב"ן באיגרתו וזה לשונו, לכן השפל עצמך וינשאך המקום. וכן כתב בספר מנורת המאור (נר ז בהקדמה אות ד, ובכלל א אות טז) וכן כתב הארחות חיים מלוניל (בדין המתגאה) והכל בו (סי' קלז) והסמ"ק (סי' כב). וכך שנינו במדרש רבה (פרשה יג אות ג) אמר רב תנחומא בר אבא, "גאות אדם תשפילנו" זה אדם הראשון, כיצד, בשעה שעבר אדם על צוויו של הקדוש ברוך הוא ואכל מן האילן, ביקש הקדוש ברוך הוא שיעשה תשובה, ופתח לו פתח, ולא בקש אדם, הה"ד (בראשית ג) ויאמר אלהים הן האדם וגומה, וכו'. לפי שנתגאה על הקדוש ברוך הוא מעשות תשובה, השפיל אותו וגרשו מגן עדן. "ושפל רוח יתמך כבוד" זה אברהם שהשפיל רוחו ואמר (בראשית יח) ואנכי עפר ואפר, לכך קרא אותו הקדוש ברוך הוא (יהושע יד) האדם הגדול בענקים, שם זה גדול מן אדם הראשון. עד כאן. ועוד ממשיך שם המדרש שהקדוש ברוך הוא השפיל גאים, את פרעה, ועמלק, ותבור וכרמל, ויוסף. והגביה שפלים, את משה, והר סיני, ויהודה. עיין שם. וכדברים האלה כן הוא במדרש פסיקתא רבתי (פיסקא ז ד"ה ויהי המקריב). ובילקוט שמעוני (שמואל א סי' קיא). ועוד שנינו במשנת רבי אליעזר (פרשה י) קשה היא גסות הרוח, כשהקדוש ברוך הוא מבקש להכשיל את הרשעים, בתחילה הוא מוסיף להן גדולה, כדי שתגבה רוחן, שנאמר לפני שבר גאון, ולפני כשלון גובה רוח. ושכן עביד בבלעם, ובהמן, ועוד עיין שם באורך.

(((((הגאוה סכלות)))))

ג. וכן כתב הארחות צדיקים (שער הגאוה ד"ה וכיון) וזה לשונו, מי שמחזיק עצמו בחזקת בר דעת מחזיקין אותו בני אדם לשוטה. וכן כתב הסמ"ק (סי' כב) שאלו לחכם מהו הגאוה, אמר להם שטות שאין בעליה מכיר בה. וכן כתב כלשון הסמ"ק הארחות חיים (מלוניל דין המתגאה) והכל בו (סי' קלז). והרי הגאותן הוא כשיכור השמח ביינו ואינו מודע לניוולו, גנותו והשפלתו בעיני בני האדם. וכן כתב המגיד מדובנא בספר המדות (שער הגאוה פרק ו) והמשיל את סכלותו של בעל הגאוה אשר בהנהגתו והתנהגותו סבור להשיג כבוד, ומנת חלקו היא ההפך הגמור, לאדם שהיה מגדל בתוך ביתו איש און ומרמה אשר היה גונב בבית אחרים ומוכר לו. לסוף נתגלה הדבר כי גם אליו עשה כן, ועוד בכפלי כפלים גנב אצלו ומכר לאחרים. ויאמרו לו שכניו הוי סכל, איה חכמתך, וכי יעלה על דעתך להרויח ולהצליח על יד מי שדרכו להפסיד אחרים, כמעשהו לאחרים כך עשה גם לך. כן הדבר במתגאה, כי בלבו יחשוב לגנוב לב אחרים, ונמצא גונב מעצמו כפלים. כי הגאוה הטתו ברוב לקחה, ספר נא שבחיך ויאהבוך וירוממוך. ולא ידע כי כמו שיער בנפשו כן הוא, כי היא תגנוב את ליבו ותסבב עליו קלון וחרפה, כי עין רואה תבזהו, אמר בליבו כבד יכבדוהו, אבל מנעו השם מכבוד. עד כאן דבריו. ועוד האריך שם (פרק ה) לבאר שלא רק שלא יעריכוהו אחרים כאשר היה עם לבבו, אלא אף בני ביתו ממש גם הם ישנאוהו, וכמו שאמרו ח"זל במסכת בבא בתרא (דף צח ע"א) כל המתיהר אפילו על אנשי ביתו לא מתקבל. והרי הגאוה היא שקר וכזב, כי מתגאה כדי שיכבדוהו, ותחת כבודו יבואהו קלון וחרפה, וישבע בוז ומרורים יגון ואנחה.

(((((הגאוה שקר במהותה)))))

ד. זאת ועוד כי עד כה ביארנו שהגאוה היא שקר מצד תולדותיה, כי המתגאה חפץ להשיג כבוד, ותחתיו משיג בוז ומרורים. אך גדולה מכך, כי הגאוה בשקר יסודה מצד מהותה, כאשר נבאר בעזר אל. ותחילה נבוא אל שורש וסיבת הגאוה, ושוב נוכל להבין על שום מה אדניה מוסדים ומיוסדים על שקר.

(((((שורש הגאוה)))))

והנה סיבת הגאוה ושורשה גילו את אוזננו חכמינו זצ"ל, כי היא מחמת איזו מעלה שישנה באדם, שמחמתה האדם מעריך את עצמו, ולכן סבור כי לו נאוה תהילה, והכבוד וההדר אליו אמורים להגיע. והנה לא ימצא אדם עלי אדמות אשר אין לו איזו מעלה על פני חבריו, יש בעל זכרון, בעל תפילה, חכמה, התמדה, עמל התורה, עמקות, חריפות השכל, ישרות השכל, כושר ניתוח, בהירות בסוגיא, יופי, קול ערב, יחוס, כוח, ממון, כשרון לציור או לספרות, לפיוט וכו' אלפי אלפים פרטי רבדי הנפש ויכולות האדם, ולכל אחד איזו מעלה על פני חבריו ורואיו. והרי אפילו אדם אשר עלה כולו קמשונים כסו פניו חרולים, וכל כולו מגרעות וחסרונות, לא יבצר שתמצא אצלו איזו מעלה על פני חבריו ורואיו. והנה בעל הגאוה מסתכל על מעלתו איזו שתהיה, ומכוחה סבור כי לו מגיע הכבוד והתהילה אחר שבעל מעלה הינהו למעלה מחבריו ורעיו. וכך כתב בספר מעלות המדות (מעלה השמינית ד"ה ומה היא הגאוה) וזה לשונו, ומה היא הגאוה, ואיך באה בלב האדם. אדם מתגאה בעצמו על שום מעלה שהוא סבור להיותו מופלג בחכמה או בנוי, או בעושר, או בגבורה, או באחת משאר מעלות המדות. ומתוך כך הוא רואה שהוא במעלה עליונה, ומגיס לבו ומתנשא בעצמו, ואין כל אדם חשוב בעיניו לכלום, ואינן נראים בעיניו מנהגות האנשים וכו'. עד כאן לשונו. וכך כתב בספר מסילת ישרים (מדת הנקיות פרק יא ד"ה הנה כלל) שהגאוה נמשכת מסברות רבות מתחלפות, יש שמחשיב עצמו בעל שכל, יש ביופי, יש שמחשיב עצמו נכבד, ויש גדול, ויש חכם. כללו של דבר, כל אחד מן הדברים הטובים שבעולם, אם יחשוב האדם שישנה בו, הרי הוא מסוכן מיד ליפול בשחת זה של גאוה. עד כאן. וכן כתב בספר המדות למגיד מדובנא (שער הגאוה פרק שני) ששורש הגאוה מגיע מתוך שהשם חננו באיזו מעלה שאין ביד זולתו, החכם בחכמתו, הגבור בגבורתו, העשיר בעשרו, או מעלות אחרות, או להיותו יפה עינים וטוב תואר. עד כאן דבריו.

(((((גאוה שקר)))))

ה. ומעתה בראותינו את שורש הגאוה, קל להבחין ולראות בעין את גודל השקר שבה תמכו יסודותיה, הן הלא בסך הכל מעלה אחת לך על פני חבירך, ועל שום מה הינך סבור כי הכבוד מגיע לך, והלא לחבירך כל אחד איזה שיהיה, גם לו מעלות שאין לך, ואם כן לסברתך הן הלא הכבוד מגיע להם ולא לך. ויתר על כן, הן הלא לך חסרונות רבים גם כאלו שאין לחבירך, ורק משום חסרונותיך אלו לא מגיע לך הכבוד, הן נסה נא לדמיין אדם אשר אתה מכיר ויש לו איזה חסרון שיש לך, האם מעריך או מכבד אתה אותו, או שמא להיפך, ולכל הפחות ברור שלא מגיעה לו ההערכה שאתה דורש לעצמך, אחר שחסרון זה נמצא בו. ואם כן היכן היא מדת הדין היושר וההגיון, משתמש אתה בקנה מדה אחד כלפי חבירך, ואילו כלפי עצמך יש קנה מדה אחר לחלוטין.

(((((זכוכית מגדלת)))))

ו. יתר על כן אם נתבונן בדבר ביתר שאת, נבחין כי אנו מסתכלים על מעלותינו בזכוכית מגדלת, מחפשים את אותה מעלה דרך מיקרוסקופ, ובראותינו אותה, הרי שמגדילים את אותה מעלה, ואל מול עינינו קובעים מקומה. ואילו את חסרונותינו אנו שוכחים, ולחוסר מעלותינו לא מייחסים יתר חשיבות, ומדת הסלחנות כלפי עצמנו אין לה שיעור, והרי היא אין סופית. אולם אין אנו משתמשים במדה זו כלפי חבירנו, שם אנו משתמשים במשקפים אחרות, ואל מעלותיהם אין אנו מתייחסים ביתר חשיבות, ואילו על חסרונותיהם אנו מסתכלים בזכוכית מגדלת, וחסרונותיהם אינם נותנים לנו את היכולת להעריך את חבירנו, גם אם בעלי מעלות רבות הם, מאחר וישנו איזה חסרון בו, כי הוא אגואיסט, או קפדן, או רגזן, או קמצן, וכדומה.

והרי שאת מעלותינו אנו רואים בזכוכית מגדלת, ואת חסרונותינו בזכוכית מלוכלכת. ואילו בחבירנו נוהגים אנו להיפך, את חסרונותיהם רואים בזכוכית מגדלת, ואת מעלותיהם בזכוכית מלוכלכת. והלא מדת ההגיון והיושר מורים שיש להשתמש באותם משקפים לכולם, הן למעלות והן לחסרונות, הן שלנו והן של חבירנו, ובזה נגיע תחילה לאיזון הנכון אל האמת השכל וההגיון, ולא נלך שבי אחר השקר ועיוות מדת הדין. וכך כתב רבנו אברהם בן הרמב"ם בהמספיק לעובדי השם (פרק הענוה ד"ה והענוה הפנימית) וזה לשונו, ואמרו חכמים, כי הגאוה והאהבה העצמית מקורן בכך שהכוח השכלי באדם רואה עצמו נעלה מכפי שהוא באמת. עד כאן לשונו. והרי שהגאותן מעריך עצמו מעבר למה שהוא באמת. וכן פתח המגיד מדובנא בספר המדות את שער הגאוה (פרק א) וזה לשונו, מדת הגאוה היא הערכת הנפש את עצמה בכף רמיה ומאזני שקר, להגדיל עצמו ולהתנשא על שאר בני מינו. עד כאן לשונו. והרי כוונתו מבוארת כאמור, כי האדם מגדיל עצמו, היינו את מעלותיו, ואילו את חסרונותיו שוכח. והלא הערכה זו של הנפש את עצמה הינה כף רמיה ומאזני שקר. ועוד האריך הרחיב (פרק שביעי) במתק לשונו וכתב, וכבר יזדמן בריה קלה, שפלה ואפלה, אדם עיור וקיטע, על ירכו צולע, חרש ושוטה, רירו על זקנו, ותמצא בו מן הגאוה, לפעמים הרבה יותר מאשר תמצא בהמתגאה בראוי ובמוחזק בידו. ואז בראותך זאת, על נקלה תיבחון השקר אשר במדה הרעה הזאת, כי איך יתכן לבעל מלאכה, העושה מלבושים לכמה אנשים מתחלפים, לעשות כל המלבושים על מדה אחת. הלא את אשר יכשר על הגדול לא יכשר לקטן, ובהכרח יצטרך לעשות לכל אחד כמדו וכמדתו. והגאוה היא בעשותה לבוש הגאות והעזות, אז כולם שוים במדה, והיה העקוב למישור וכו', תשכיל תצליח ששונם תצמיח, תחכים אנשים, תעשיר הרשים. וכמו אשר את לובשיה תלביש עוז ותעצומות במדות ומעלות גבוהות ורמות. כן את הזולת תשליך ותורידהו, כאין תחשבהו, גם את נפש יקרה ספירים מעולפת, תאמר עליה עיורת, או שבור או גרב וילפת. עד כאן לשונו. וכיוצא בזה כתב המסילת ישרים (פרק כג) כי תראה שאין הגאוה מצויה יותר אלא במי שסכל יותר. וכמו שאמרו ח"זל בסנהדרין (דף כד) סימן לגסות הרוח עניות התורה. וכן הוא בזוהר (בלק) סימן דלא ידע כלום, שבוחי. ובגמרא בבא מציעא (דף פה) איסתרא בלגינא קיש קיש קריא. עד כאן דבריו.

(((((המעלה היא טבע)))))

ז. יתר על כן כי אף אם ניקח את המעלה עצמה שיש בו בבעל הגאוה, ועליו היא משעתנו וגאותו, ונתבונן בה, ראו נראה כי משענתו היא משענת קנה הרצוץ, ולא מגיע לו דבר מחמתה. ולדוגמא הבה נתבונן ונשאלה שאלה, האם מגיע לחמור כבוד ויקר על היות וכוחו רב, ומסוגל הוא לשאת משאות כבדים במשך זמן רב, ואף בעליה קשה לא יסוג אחורה. וכן האם מגיע כבוד לנמלה, על חריצותה. והאם לעוף השמים מגיע כבוד והדר על כי עף ופורח הינו בשמים. הלא ברור שלא, היות ומעלותיהם אינן מעלות אשר השיגו הם בעצמם, ברוב חוכמתם, ובעמלם. כי את המעלות אשר להן בורא העולם הטביע בטבעם, ויצרם אף עשאם. ועל שום מה מגיע להם כבוד. והן הלא מעלות בני האדם אשר מחמתן מתגאים האנשים, הן מעלות אשר נתנם להם השם ברוב טובו, והטביע בהם, ועל שום מה יתפארו. הנה למשל החכם מתפאר בחוכמתו אשר חננו השם, וזהו טבעו להיות חכם, כי השם יתן חוכמה מפיו דעת ותבונה. ואם השם יתן חכמה זו לאיש אחר, הלא האחר יהיה חכם, ועל מה הגאוה. וכן בעל הזכרון מתפאר בכח זכרונו, ובעל הכח בכוחו, והיופי ביופיו, וכן שאר המעלות, שירה, חידוש, ציור וכו' וכו' כולם כולם מעלות אשר חננם השם יתעלה, ועל מה יתפארו. וכן כתב הרמב"ן באגרתו, ובמה יתגאה לב האדם, אם בעושר, השם מוריש ומעשיר (שמואל א,א). ואם בכבוד, הלא לאלהים הוא שנאמר (דברי הימים א,כט) והעושר והכבוד מלפניך, ואיך מתפאר בכבוד קונו. ואם מתפאר בחכמה, מסיר שפה לנאמנים וטעם זקנים יקח (איוב יב). נמצא הכל שוה לפני המקום, כי באפו משפיל גאים, וברצונו מגביה שפלים. לכן השפל עצמך וינשאך המקום. עד כאן לשונו.

(((((המעלות צריכות לגרום לענוה)))))

ח. ואליבא דאמת מעלותיו של האדם צריכות לגרום לו לענוה ושפלות, ולא לגאוה ויוהרא. הן הלא השם נתן לו מתנה נפלאה היא אותה מעלה אשר חננו ברוב טובו, והרי שמחוייב הוא להוקיר ולהודות להשם על שנתנה לו יתר על חביריו. והרי הודאה זו תביאהו לידי ענוה ושפלות, ולא לידי גאוה והתנשאות. כי יודה לאל נורא על מתנה נפלאה שנתנה, וידע כי מחוייב הוא בגללה לפעול ולטרוח ולעבוד את בוראה. וכן כתב המכתב מאליהו (ח"א עמ' רצד) שהעניו יודע מעלותיו, ומבין שהם מתנת שמים. ואילו לאדם אחר היו מעלותיו יתכן שהיה משיג יותר ממנו. ונמצא שהוא עצמו בעל חוב לקונו, ואם לא מנצל יכולתו הוא פגום. וראיה לכך הראה ממשה רבינו אשר היה עניו מכל האדם, לא למרות מעלותיו, אלא בגללם. עד כאן דבריו. וכן כתב בספר אור יהל (ג פרשת שמיני) עניו אינו נקרא מי שאינו יודע מהותו וכוחות נפשו, כי שוטה הוא ולא עניו. אלא שמכיר בהכרה מלאה שכל מה שיש לו אינו שלו, אלא ברחמי השם הטיב עמו ונתן לו, וכל מה שמרגיש בזה יותר הוא העניו האמיתי. עד כאן דבריו. הביאו בספר סדרת תיקון המדות (ענוה עמ' קסד) ועוד עיין שם.

וכן כתב המסילת ישרים (פרק כב) ואמנם מי שהוא בעל שכל ישר, אפילו אם זכה להיות חכם גדול ומופלג באמת, כשיסתכל ויתבונן יראה שאין מקום לגאוה והתנשאות. כי הנה מי שהוא בעל שכל שיודע יותר מהאחרים, אינו עושה אלא מה שבחוק טבעו לעשות, כעוף שמגביה לעוף לפי שטבעו בכך, והשור מושך בכוחו לפי שחוקו הוא. כן מי שהוא חכם, הוא לפי שטבעו מביאו לזה, ואילו אותו שעכשיו אינו חכם כמוהו היה לו שכל טבעי כמוהו, היה מתחכם כמו שנתחכם הוא. אם כן אין כאן להתנשא ולהתגאות וכו'. והנה זה העיון וההתבוננות הראוי לכל איש אשר שכלו ישר ולא מתעקש, וכשיתברר זה אצלו, אז יקרא עניו אמיתי, שבלבו ובקרבו הוא עניו וכו'. ועוד הוסיף וכתב, אפילו לא יהיה בו חסרון אלא היותו בשר ודם ילוד אשה, די לו בזה והותר לפחיתות וגריעות, עד שלא יאות לו ההנשא כלל. כי הרי כל מעלה שהוא משיג אינו אלא חסד אל עליו, שרוצה לחון אותו עם היותו מצד טבעו וחמריותו שפל ונבזה עד מאוד, על כן אין לו אלא להודות למי שחננו ולכנע תמיד יותר. הא למה זה דומה לעני ואביון שמקבל מתנה בחסד שאי אפשר לו שלא יבוש, כי כל מה שירבה החסד שיקבל, כך ירבה הבושת שיבוש. כן הדבר הזה, בכל אדם שעיניו פקוחות לראות את עצמו, בהיותו משיג מעלות טובות מאת השם יתברך. וכענין שאמר דוד המלך (תהלים קטז,יב) מה אשיב להשם כל תגמולוהי עלי. עד כאן דבריו. וכן האריך לבאר כך בספר המדות (שער הגאוה פרק שני) והעילה אשר על ידה יבוא האדם אל ענין הגאוה, לגדל נפשו בעיני עצמו, הנה היא גם היא הברכה אשר ברכו השם ברוב רחמיו וחסדיו, וחנן אותו במה שנעדר ביד זולתו מבני מינו, ויתגאה בעבור רום שלמותו. החכם בחכמתו, הגיבור בגבורתו, העשיר בעשרו, או במעלות אחרות ובמלאכות חשובות. או להיותו יפה עינים וטוב תואר. והאדם בשומו זאת על ליבו, מעריך את עצמו כי אליו יאתה הגדולה והתפארת, וממלא את נפשו להתפאר ולהתגאות נגד נעדרי הדברים האלה. ואוהב את נפשו לכבדה ולגדלה, להללה ולרוממה, ולשום כסאו ממעל לכוכבי על. ואיולת היא לו וכלימה, כי הוא חושב אשר הוא עשה לו את החיל הזה בכוחו ועוצם ידו, ומחזיק טובה לנפשו על השתדלותה וזריזותה. וברוב איולתו ישגה וישכח כי גבוה מעל גבוה שומר, הוא המנהג עולמו בחסדו וברצונו הטוב. והנפש רק כלי מוכן לקבל הטוב הנשפע ממעלה. ואין אל האדם חלק ונחלה בו מעמל נפשו, מהשתדלותו וחריצותו, לא בכוח ידו ובבחירתו. ותחת אשר נפש כסילות נעדר הדעת, מתנדב לנפשו כבוד וגדולה [במה שהכסיל מתפאר במעלותיו], בעל נפש זכה, מתנדב מנפשו לבוראו השבח והודאה [הפיקח מודה לאלהיו], וליבו יהגה אימה ויראה והכנעה, כראוי לעבד אוכל משולחן רבו, ומקבל טובתו, וכל ישעו וכל חפצו כל היום תמיד לאמור, מתי אזכה להשלים העבודה הראויה אל מקבל טוב, מאת החונן חסד חינם. וימסור את נפשו לתת אותה תחת עול עבודתו יתברך באהבה ברוח נדיבה. אבל איש בער לא ידע ולא יבין, וכאשר הוא מוצא את עצמו מלא כל טוב, הוא מתנדב לנפשו מה שראוי ממנו לבוראו, וגומל לנפשו, מה שראוי לעילת כל העילות. ואם בעל נפש אתה, הלא תכסך בושה ממלך הכבוד סלה המושל בכל, אשר בידו נפש כל חי, ולו יאתה הגדולה והתפארת. כי העושר והכבוד אך מלפניו יבוא, כמו שהקדים יוסף בעמדו לפני פרעה ואמר (בראשית מא,טז) בלעדי אלהים יענה את שלום פרעה. וכן אמר (שם מ,ח) הלא לאלהים פתרונים. עד כאן לשונו.

(((((הכבוד מלפניך)))))

ט. ולכן כתב הרמב"ן באיגרתו, כי המתגאה בליבו על הבריות מורד הוא במלכות שמים, כי מתפאר הוא בלבוש מלכות שמים, שנאמר (תהלים צג) השם מלך גאות לבש וגומר. עד כאן לשונו. כי הכבוד להשם והתהילה אליו, שהוא נתן לך את המעלה שלך. שבכל רגע ורגע שמעלה זו נמצאת באדם והוא משתמש בה, הרי זה מכוחו של הקדוש ברוך הוא, שהוא מחיה את כל הבריאה רגע רגע. ונמצא המתגאה הרי הוא ממש כגרזן המתפאר על החוצב בו, ועל כן כל השבח והתהילה אינם כי אם להשם לבדו, שממנו ועל ידו יש לאדם מעלה זו, ועל ידי השם יתברך יכול הוא להשתמש בה רגע רגע. והרי שנוטל אתה את מעלת השם, ושמה כתר לראשך, והיא כתרו של מקום. וזהו לכאורה פשט דברי ח"זל בברכות (מג ע"ב) כי ההולך בקומה זקופה דוחק רגלי השכינה. וכן רואים ממה שנאסרה בתורה הגאוה מחמת שכחת השם יתעלה וכמו שנאמר (דברים ח,יד) ורם לבבך ושכחת את השם אלהיך, והיינו הגאותן תולה מעלותיו בעצמו, בו בזמן שהן מאת מלך מלכי המלכים, ולו הכבוד והתהילה יאותו. וכמו שממשיך שם הפסוק, ואמרת בלבבך כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה. ועל בעל המעלה להודות להשם שחננו במעלה, ותחת זאת שוכח את השם ותולה מעלתו בעצמו. ועל כן מסיים שם הפסוק, וזכרת את השם אלהיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל. וכמו שכתב הארחות צדיקים (ריש שער הגאוה) לבאר כך את פסוקים אלו. וכן כתבו ראשונים רבים שאסור להתגאות שכן הוא תגא דמלכא, שהוא כתרו של השם יתברך, שכ"כ בשו"ת מהר"י וויל (סי' קצא) ובספר מעלות המדות (מעלת שמינית ד"ה בני הוו זהירין עמ' קכב) וברשב"ץ במגן אבות (פרק ד משנה ד) ובארחות צדיקים (ריש שער הגאוה). וכך הוא במשנת רבי אליעזר (פרשה י עמ' 194) קשה היא גסות הרוח, שכל גס רוח כאילו עושה עצמו אלוה. שלבושו שלהקדוש ברוך הוא גאות שנאמר י"י מלך גאות לבש. ושנו רבותינו, במלך בשר ודם אין רוכבין על סוסו, ואין משתמשין בשרביטו, ואין לובשין לבושו, וכל שכן מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. עד כאן לשונו.

(((((המתפאר במצוות מפסידן ונענש)))))

י. ועוד חסרון עצום בבעל הגאוה, כי המתפאר במצוותיו שעשה, הרי שמפסידם. ואם כן נמצא זה בעל הגאוה אשר דרכו כסל למו לפרסם מצוותיו ומעשיו הטובים, כאשר יבא לעולם האמת יצא חס ושלום קרח מן המצוות, ומה יעשה ויענה ביום הדין ביום התוכחה, וכל עמלו להבל ולריק. וכך מזהיר הארחות צדיקים (בהקדמה ד"ה מי שהולך) כי המתגאה במעשיו, ומתפאר ומיפה עצמו תמיד בגנות של חבירו, ומתכבד בקלונו, מאבד כל זכויותיו. והאיש ההוא דומה למי שממלא חבית יין משובח, ויש בתחתית החבית נקב קטן, אין ספק שיאבד כל היין המשובח בנקב הקטן, אם לא יסתום אותו. כך המתגאה הזה, אף על פי שהוא מלא תורה, יאבד הכל על ידי המדה הרעה הזאת, אם לא יחוש לתקנה. עד כאן. וכיוצא בזה רואים בדברי רבינו ירוחם (נתיב ב סוף חלק ג) שכתב, העוסק בתורה יראה להתנות עם האיש הבא להחזיק בו קודם שיעסוק בתורה, שיטול חלק מלימודו, כמו יששכר וזבולון. אבל אחר שעסק בתורה כבר, ובא לתת חלק מלימודו בשביל ממון, אינו כלום. שעל זה נאמר, אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו. וכדאיתא בסוטה ממעשה דהלל ושבנא, כדאיתא בפרק היה נוטל (סוטה כא ע"א). ומסתברא שהעוסק אבד, שכבר ביטל חלקו, כך כתבו המפרשים. עד כאן לשונו. ומה שסיים וכתב רבינו ירוחם, ומסתברא שהעוסק אבד. כוונתו, שמי שמכר חלק תורתו למפרע, אף שלא חלה המכירה כי אי אפשר למפרע, הרי הפסיד שכר תורתו, והוא מחמת זילזולו בשכר המצוה, שמוכן למוכרה תמורת ממון. והוא הדין והוא הטעם יש לומר כאן, במי שמתפאר במצוות שעשה, שמפסיד שכרן. וזהו כעין דברי הרמב"ם (הל' תשובה פ"ג ה"ג) שכל מי שניחם על המצוות שעשה ותהה על הזכויות וכו' איבד את כולן, ואין מזכירים לו שום זכות בעולם. עד כאן לשונו. וכן כתבו לבאר את דברי רבנו ירוחם השולחן גבוה (יו"ד ר"ס רמו) ובספר דעת תורה (שם) ובשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ד סימן לז אות ה). והנה הביא להלכה מרן בבדק הבית (יו"ד ר"ס רמו) את דברי רבינו ירוחם, ועוד הוא לו בבית יוסף (שם בסוף הסימן) וכן הוא לו עוד בשו"ת אבקת רוכל (סימן ב ד"ה ומדנקט) והרי שסובר כמותו, וכן עיקר להלכה. וכן משמע גם בתשובת הגאונים החדשות (עמנואל סימן קמז) ובתשובת רב האי גאון גבי המוכר שכר מצוה וזה לשונו, וזה השוטה שמכר תעניתו, אכלה כלבא לשירותיה, מה שכר יש לו לפני השם יתברך וכבר נטל דמים, זה לא להשם ישב בתענית, אלא סיגף עצמו ונפשו באותן הדמים, והוא קרוב לקבל פורענות מלקבל שכר, כי עשה שם שמים פלסתר, וכקרדום לאכול בה לחם. עד כאן לשונו. והרי שטעם הדבר משום שעשה שם שמים פלסתר וכקרדום לאכול בה לחם. והוא הדין והוא הטעם כאן בנידוננו, שהמתפאר במצוותיו מאבד שכרו. וכן כתב המהרי"ט (בתשובה המובאת בספר אש דת פרשת וילך) גבי המוכר שכר מצוה וזה לשונו, ומשעה שמכר חלקו בעולם הבא איבד את שלו. עד כאן. וכן כתבו פוסקים רבים, כי המתפאר במצוות שעשה, בתענית, או בצדקה, יענש על כך, וכפי שנפסק בשלחן ערוך (או"ח ס"ס תקסה סעיף ו) ובהגה (יו"ד סי' רמט סי"ג) ועיין בזה לעיל באורך (שער הגאוה חלק ההלכה סימן א סעיף י) והכל דבר אחד.

(((((גאוה ראש למדות רעות ענוה ראש לטובות)))))

יא. ועוד נראה כי הגאוה היא ראש הפעור ראש למדות הרעות, ומאידך הענוה ראש למדות הטובות. והרי מזה ישכיל המשכיל וידע את גודל גנות הגאוה ואת גודל מעלת הענוה. דהנה כתב רבנו אברהם בן הרמב"ם בספרו המספיק לעובדי השם (פרק הענוה) הענוה היא המשובחת שבמדות התרומיות. והרמב"ן באגרתו כתב על הענוה, שהיא מדה טובה מכל המדות טובות. ובספר מעלות המדות (המעלה השמינית הענוה) פתח, דעו בני כי מעלת הענוה מעלה גדולה ונכבדת להגיע בה אל כל שאר מעלות המדות. ובהמשך (ד"ה וחסידים) כתב, וחסידים הראשונים בחרו במדת הענוה, מפני שהיא ממבחר מעלות המדות. ובספר אורך ימים לגאון רבי שמואל בנברשתי (נדפס בשנך ש"ך בפרק שלישי) מדת הענוה היא סולם לעלות בה לכל המדות הטובות, והיא ראש והתחלה לכל מצוות התורה. והמהרש"א (סנהדרין פח) כתב, הגאוה היא גרועה שבמדות, והענוה היא מדה עליונה שבמדות. ובספר תומר דבורה (פרק שני) כתב מדת הענוה כוללת הכל, והיא מדה על כל המדות, וכוללת הכל וכו'. וכאשר יתייגע תמיד להשיגה, כל שאר המדות נגררות אחריה.

וכתב רבינו יונה בפירושו לאבות (פ"ד מ"ד) על הגאוה שאין לך מדה קשה ממנה, ורוב העבירות שבתורה תלויות בה. עד כאן לשונו. וכן כתב בספר כד הקמח (ריש ערך גאוה) על הפסוק (משלי ח) יראת השם שנאת רע גאה וגאון ודרך רע. ואיש רע הוא הכולל המדות הרעות שהזכיר והם, גאה, וגאון, ודרך רע, ופי תהפוכות. הזכיר מדת הגאוה תחילה, שהיא הקשה שבכל המדות. עד כאן לשונו. ועוד כתב (ערך ענוה ד"ה וידוע) שהגאוה היא המדה המגונה המזקת את האדם ומטרדת אותו בגוף ובנפש מן החיים המקריים, ומן החיים הנצחיים. ובספר ארחות צדיקים (שער הגאוה) כתב על הגאוה, שהיא פתח לרעות רבות, ולא ראינו כזאת לרעה בכל המדות. וכן כתב השערי תשובה (שער ג אות לד) הגאוה מן העבירות החמורות המאבדות ומכלות את הנפש. עד כאן לשונו. ובספר תקון מדות הנפש לר"ש ן' גבירול פתח במדת הגאוה וכתב, שכן ראוי לפתוח בה כפי ערכה. ובספר אורך ימים לגאון רבי שמואל בנברשתי (נדפס בשנת ש"ך בריש פרק ב) כתב, דע כי הגאוה היא פתח והתחלה לכל המדות הרעות. ובשל"ה (פרשת עקב דף עט ע"ב) כתב, והמעלה הגדולה מכל המעלות היא מעלת ענוה. ובספר המדות למגיד מדובנא (גאוה סוף פרק ד) כתב, לכן אמור לגאוה אם כל מדות רעות, ושורש פורה כל סוגי פחיתות.

(((((נזקי הגאוה ומעלת השפלות)))))

יב. שנינו בסוטה (ה ע"א) מאמרי ח"זל רבים בגנותה של הגאוה. עיין שם. וכן שנינו במדרש משנת רבי אליעזר (פרשה י) באורך רב במעלות הענות ובגנות גסות הרוח. והרס"ג באמונות ודעות (מאמר עשירי בספר הפרישות השלמה פרק ט אות יב ד"ה וראוי) כתב בנזקיה שאינו לומד מאף אדם גם לא מבעלי הנסיון ואפילו חולק על בעלי האומנויות באומנותם, והרי שמפסיד את נסיונם וידיעתם, והכסיל יש לו תקוה יותר ממנו. ועוד יגדיל עם הערותיו על מלכים ורוזנים בהנהגתם, והפליג בדבר עד שמקשה על חכמת הבורא וידיעתו, ויתנגד להרבה ממנה ולא תישר בעיניו. עד כאן דבריו. והרמב"ם בפירוש המשניות (אבות ד,ד) מביא ירושלמי (פ"ק דשבת) מה שעשתה החכמה כתר לראשה, עשתה הענוה עקב לסוליתה. פירוש למנעלה. דכתיב (תהלים קיא,י) ראשית חכמה יראת השם. זאת הראיה שיראת השם גדולה מחכמה, והיא סיבת מציאותה. ואומר (משלי כב,ד) עקב ענוה יראת השם, כלומר שיראת השם תמצא בשולי הענוה. אם כן הענוה גדולה מן החכמה הרבה. עד כאן. וכן כתב הרשב"ץ במגן אבות (ד,ד) ובספר כד הקמח (ערך ענוה סוד"ה עקב). והרי שהדברים מבהילים, כי יראת השם גדולה מן החכמה, והיא סיבתה. ויראת השם נמצאת בשולי הענוה. ואם כן מה רמה ונשאת מעלתה של הענוה, ואין ערוך אליה. והארחות צדיקים (שער הגאוה) מאריך ממאמרי ח"זל רבים. ושבעל הגאוה לא ישמע דברי העניים האומללים בריח אפו בעמדו אצל עניים, או כשנכנס לבתיהם, הם סרוחים בעיניו. ומביאה הגאוה לרדיפת הממון, להשתרר על בני אדם. סוף דבר המקשט את גופו כדי להתגאות, הרי זה שוכח את השם ברוך הוא, ולא יחוש על המצוות, ולא ירדוף אחר מעשים טובים, כי כל כונתו על עצמו לקשט גופו הכלה אשר אחריתו רמה. ועוד מביאתו לידי תאוה, כי המתגאה לבו רחב, ומתאוה לכל דבר. ומתוך כך יבא להונאת ממון, ולא יהיה שמח בחלקו. ויבזה בני אדם בלבו ובפיו, וכולם קטנים ופחותים בעיניו, ומהלל ומשבח עצמו שהוא גדול בחכמה, ומתוך כך לא יודה על האמת. ולעולם יחזיק טובה לעצמו, ומתוך כך לא יטרח על התורה, כי לא יחוש על כבוד שמים, רק שיודו לו העולם שהוא אדם טוב וחכם, ולכן התשובה מעוכבת ממנו. ועוד כתב (בשער הענוה) במעלתה, כי מעשה קטן של הענוה מתקבל לפני השם ברוך הוא אלף ידות יותר ממעשה גדול של הגאוה, כי הגאוה תועבת השם שנאמר (משלי טז,ה) תועבת השם כל גבה לב, ובעבור זה צועק ואינו נענה. עוד כתב, כי הדרך להכיר עצמו אם הוא ענו, תהיה לפי חוזק כעסו כשביזוהו מאוד, ויש לו יכולת לנקום, ומעביר על מדותיו ומוחל. וכן כשיבא לו הפסד גדול, או שימותו בניו וקרוביו ומצדיק את הדין ומקבלו מאהבה. ואם ישמע שמשבחים אותו לא ישמח, אלא יחשוב שמעשיו הטובים הם מועטים נגד חיובו. ואם השם יטיב עמו, יוסיף ענוה ושפלות. וכשנהג שלא כהוגן יבקש סליחה, גם אם אינו צריך לאותו אדם. ויהיה מענהו רך. ולא יתעסק בנוי המלבושים, ותכשיטים ותענוגים. וממעלות הענוה היא הסבלנות, וממנה יבא השלום. ובענוה ישקיט כעס הכועס עליו. ותפילתו מקובלת בשמים. וזוכה להתחכם מחמת שמקבל מאחרים. ובורח מן הגדולה, ובזה ישקוט לבו מטרדות העולם הזה, ולבו יהיה פנוי לתור בחכמה ובעבודת הקדוש ברוך הוא. וידון כל אדם לכף זכות. ומומיו נשכחים מחמת שהעולם רוצים בכבודו ועוזריו רבים. עד כאן דבריו. ובספר מעלות המדות (המעלה השמינית הענוה) כתב, בני התנהגו במדת הענוה, כי בעבורה ירבו אוהביכם, וימעטו אויביכם, וירבו עוזרכים, וימעטו חומסיכם וכו'. ועיין שם באורך במעלותיה, וחסרון הגאוה. ועוד כתב בהקדמתו (ד"ה מי שהולך) כי המתגאה במעשיו, מאבד כל זכויותיו וכממלא חבית יין משובח, ויש בתחתיתו נקב קטן. עד כאן לשונו. ועוד ספרים רבים לקטו מאמרי ח"זל במעלת הענוה וגריעות הגאוה והמעיין הישר יראם כגון הרמב"ם בפירוש המשניות (אבות ד,ד) הסמ"ק (סימן כב) והכל בו (סימן קלז) והרשב"ץ במגן אבות (ד,ד) ארחות צדיקים (שערים גאוה וענוה) כד הקמח (ערכים גאוה ענוה) מנורת המאור (נר ז כלל א פרקים א-ד) מעלות המדות (מעלה ח) באורך, הרס"ג באמונות ודעות (מאמר י אות יב) ובספר אורך ימים (פרקים ב,ג) של"ה (עקב דף עט ע"ב) באורך רב מעלת הענוה. וכן בספר ארח מישרים (פרק ז הלכה ג) הראה בגנות הגאוה מירבעם שטרדתו גאותו מן העולם וכדאיתא בסנהדרין (קא ע"ב) וכן אבשלום שנתגאה בשערו, בו נתלה, סוטה (ט ע"ב). ועוד עיין שם. ועוד שם (סעיף יד) במעלת הענוה.

--------

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

לזכות הרב המחבר

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) ל הרב אסי הלוי שליט''א
שלחן ערוך המדות - א

הלכה ומוסר
חלק ההלכה בו נידונו חקרי ההלכות, ברור דינים וגדרים הלכתיים בהלכות מדות
חלק המוסר בו באו דברי המוסר, ודרכי כבישת המדות הטובות, וההרחקה מן הרעות
מאשר חנני ה' יתברך - הצב"י אסי הלוי אבן יולי ס"ט
פעה"ק ירושים תובב"א - בשנת "הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה" - התשס"ח לפ"ג
לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5

דילוג לתוכן