סימן א - בענין דיבור לשון קשה גבי נח, לאמור לדעת הרמב"ן, ביאור התוס' והערל"נ במכות ביאורי מקראות ועוד

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר שו"ת עם סגולה - חלק א סימן א - בענין דיבור לשון קשה גבי נח, לאמור לדעת הרמב"ן, ביאור התוס' והערל"נ במכות ביאורי מקראות ועוד

--------

בס"ד מוצאי מנוחה שבת בראשית ברא, כ"ח תשרי תשע"ו לב"ה
לכבוד ידידי, נהיר וחכים, שוקד על תלמודו, חכם ומבין, נושא ונותן כדת, הרב גרשון גולד נ"י, יזכה לרב טוב וימצא זיווגו בנקל בקרוב.

מה נעם לי מכתבך, ומה יפה להעלות זכרך עלי גליון, דברים נכוחים וישרים, דבר דבור על אפניו, מה מאוד עלזתי בקבלתי מכתב זה. ועתה אשיבך על שאלותיך אחת לאחת.

א) שאלת, דבגמ' מכות י' ב' מבואר גבי יהושע שלא נאמר אצלו וידבר אלא ויאמר, ורק בפ' רוצחים נאמר וידבר מפני שהן של תורה הינו ציווי מצוה של תורה, דדבור הוא ל' עז כדפרש"י שם. והקשה כת"ר דבפ' נח בראשית ח' איתא ג"כ וידבר אלהים אל נח לאמר. צא מן התבה אתה ואשתך ובניך ונשי בניך אתך. כל החיה אשר אתך מכל בשר בעוף ובבהמה ובכל הרמש הרמש על הארץ הוצא אתך ושרצו בארץ ופרו ורבו על הארץ. (טו - יז), וכאן לא נזכר שאמר לו איזה דבר של תורה, וצ"ע.

תשובה - אכן אליבא דאמת נאמר שם ג"כ דין ופסק הלכה שמותרים לצאת מן התיבה ומותרין כבר בתה"מ, ע"ש במדרשים, וכי תימא דדוקא בדין לחומרא הא נמי הויא התם שנצטוו לצאת בעל כרחן כמ"ש חז"ל, וגם שמא רק בהוראת מצוה לדורות, אך מ"מ ל"ק דבאמת בהרבה מקומות במקרא מופיע לשון 'דיבור', ובחז"ל דרשו פסוקים הללו שהכונה ללשון קשה, ואין בהכרח שכל אותן מקומות שנזכר בהן לשון זה יהיו מאותו הטעם, ובהחלט ישנם מקומות בהן נזכר לשון דיבור והכונה ללשון קשה מטעם אחר. אבל גבי יהושע שלא היה טעם שיהיה ל' קשה אמר מפני שהן של תורה, וכן מבואר בגמ' שם.

ואביא בזה כמה דוגמאות, ז"ל הספרי (פ' בהעלותך פיסקא צ"ט) ותדבר מרים ואהרן במשה, אין דיבר בכל מקום אלא לשון קשה וכן הוא אומר דבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות (בראשית מב ל) וידבר העם באלהים ובמשה (במדבר כא ה) הא אין דיבר בכל מקום אלא לשון קשה. ובשמות רבה (פמ"ב א') וידבר ה' אל משה לך רד [שמות לב, ז], וכו', א"ר יוחנן אין דבור האמור כאן אלא דברים קשים כד"א (בראשית מב) דבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות. ובויק"ר פי"ג וידבר אהרן אל משה בדיבור ענה כנגדו כדכתיב (בראשית מב) דבר האיש אדוני הארץ וגו' הן היום הקריבו את חטאתם ואת עולתם. ובתנחומא (תנ"י פ' וארא) ד"א כי ידבר אליכם פרעה וגו', בתחלה הוא מדבר עליכם בקושי, ואין לשון ידבר אלא לשון קושי, כד"א דבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות (בראשית מב ל).

ואביא בזה עוד כמה מאמרים בזה מן המדרש החביב עלי - הפסיקתא דרב כהנא, [עם הפירוש שכתבתי ע"ז בס"ד], וז"ל שם בפיסקא דברי ירמיהו: רבי אחא פתח עד מתי פתאים תאהבו פתי ולצים לצון חמדו להם (משלי א כב), וכו', אם תשובו לתוכחתי אביעה לכם רוחי, על ידי יחזקאל, היה היה דבר ה' אל יחזקאל בן בוזי הכהן וגו' (יחזקאל א ג). ואם לאו, אודיעה דברי אתכם (משלי שם), על ידי ירמיה. לפיכך צריך הכתוב לומר דברי ירמיהו בן חלקיהו (ירמיה א א)פירוש: אביעה לכם רוחי. משמע שזהו בעיקר הדרכות ואזהרות וזהו עיקר נבואות יחזקאל וקדם לירמיה: אודיעה דברי אתכם. אין דיבור אלא לשון קשה, שנאמר (בראשית מב, ל) דבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות, לשון פורענות, אלו נבואות ירמיהו שגם נאמר בהם דברי ירמיהו:.

ושם עוד, רבי שמואל בר נחמן פתח אם לא תורישו את יושבי הארץ מפניכם וגו' (במדבר לג נה). אמר הקדוש ברוך הוא לישראל אני אמרתי לכם כי החרם תחרימם החתי והאמרי (דברים כ יז), ואתם לא עשיתם כן, אלא ואת רחב הזונה ואת בית אביה ואת כל אשר לה החיה יהושע (יהושע ו כה), הרי ירמיה בא מבני בניה של רחב הזונה ועושה לכם דברים של סיכים בעיניכם ולצנינים בצידכם. לפיכך צריך הכתיב דברי ירמיהו (ירמיה א א)פירוש: ואם לא תורישו וגו'. והיה אשר תותירו מהם לשיכים בעיניכם ולצנינים בצידיכם וצררו אתכם: שיכים, צנינים. מיני קוצים (רשב"ם): דברי. לשון קשה כמו שנתבאר:.

עוד שם, דבר אחר דברי ירמיה קינוי דירמיה, איכה ישבה בדד (איכה א א), איכה יעיב באפו (שם ב א), איכה יועם זהב (שם ד א). דבר אחר מותוי דירמיה, אשר למות למות (ירמיה מג יא). דבר אחר דברי ירמיה, אמר הקדוש ברוך הוא לירמיה לך אמור לישראל עשו תשובה, ואם לאו הא אנא מחרב ית בית מקדשי. אמרין, ואין מחריב לאו דידיה הוא מחריב, אלא כך אמר הקדוש ברוך הוא הא אנא מחריב מקדשי ודברי יקום בירמיהפירוש: קינוי דירמיה. קינות שאמר, שדברי לשון קשה הוא כדלעיל: מותוי דירמיה. מיתותיו של ירמיהו, שדברי הוא לשון דבר ומגפה (ז"ר): ואין מחריב. ואם יחריב את בית המקדש וכי לא שלו הוא מחריב, הא ודאי לא יחריבו כלל: ודברי יקום בירמיהו. ירמיהו לשון חורבן ושממה כדלקמן (ז"ר):.

ושם בפיסקא בחדש השלישי על מתן תורה [אות כג], איתא וז"ל: זהו שאמר הכתוב שמעה עמי ואדברה ישראל ואעידה בך אלהים אלהיך אנכי (תהלים נ ז). אמר רבי פנחס בן חמא שמעה עמי שאדברה, שיהא לי פתחון פה לקטרג לשרי אומות העולם. שמעה עמי ואדברה, אמר רבי יהודה ברבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי לשעבר ישראל היה שמכם, עד שלא קבלתם את התורה כשמותן של אומות העולם, שבא וחוילה וסבתא ורעמא (בראשית י ז), כן היה שמכם ישראל, משקיבלתם את התורה עמי, שמעה עמי ואדברה (תהלים שם). אין מעידין אלא למי שומע, שמעה עמי ואדברה ישראל ואעידה בך (שם). אלהים אלהך אנכי (שם), רבי יוחנן ורבי לקיש. רבי יוחנן אמר אלהים אני, דיין אני. אלהיך אני, פטרונך אני מתקיים עליך. וריש לקיש אמר, אלהים אלהיך אנכי (שם), פטרונך אני, מה הפיטרון מועילה אצל הדין, אלהים אלהיך אנכי. רבי פנחס הכהן בן חמה אמר אלהים אלהיך אנכי (שם), למי הוא מדבר, למשה הוא מדבר. אמר לו, בשביל שקראתי אותך אלהים, שנאמר ראה נתתיך אלהים לפרעה (שמות ז א), אלא אלהיך אנכי (תהלים שם). דבר אחר אלהים אלהיך אנכי (שם), רבותינו אומרים בשופטים מדבר. אמר להם, לא משום שקראתי אתכם אלהות שנאמר אלהים לא תקלל (שמות כב כז), אלא אלהיך אנכי (תהלים שם). אמר רבי יהודה הלוי ברבי שלום בישראל הוא מדבר. אמר להם, לא בשביל שקראתי אתכם אלהים, שנאמר אני אמרתי אלהים אתם (תהלים פב ו), אלא אלהיך אנכי (שם נ ז)פירוש: שמעה עמי ואדברה. שמעו עמי דברי תורתי, ועי"ז אוכל לדברה על אומות העולם, כלומר לקטרג עליהם שלא קבלו את התורה, שאין דבור אלא לשון קשה שנאמר דבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות. ומה שמעה עמי, אלהים אלהיך אנכי, אלו עשרת הדברות שנאמר בהם אנכי ה' אלהיך מה שלא קבלו עליהם אומות העולם: רבי יהודהברבי סימון. דורש שמעה עמי שמעו את דברי ותהיו לי לעמי, ועי"ז אוכל לדבר עמכם קשות, שאם לא תשמעו את דבריי בתחלה לא היתה תוחלת להתרות בכם על איסורי התורה ועונשיהן: ואדברה. פעמים כתיב וי"ו ופירושו שי"ן (עיין מה שהובא בשם הגר"א רפ"ק דביצה): כן היה שמכם ישראל. לא היה חילוק בחשיבותו יותר משמות שאר אומות: מעידין. מתרין ומזהירין, כמ"ש העד העיד בנו: למי שומע. למי ששומע: רבי יוחנן. ס"ל שהפסוק מדבר רק במדת הרחמים. ויתכן שעיקרם נחלקו במחלוקת רבי פנחס ור' יהודה בר' סימון אם תחילת הפסוק עוסק בקטרוג או"ה או בהתראת ישראל: דיין אני. שופט אותך: פטרונך. אב ואפוטרופוס שלך, אני עומד להצילך ממידת הדין, כלומר אם לדין אלהים אני, ואעפ"כ אלהיך שמרחם עליך: וריש לקיש אמר. אני פטרון שלך אבל איני יכול להצילך ממדת הדין: אלהים אלהיך אנכי. אע"פ שאני אלהיך איני מצילך ממדת הדין שנקראת אלהים: מה הפטרון מועילה. וכי מה אפוטרופוס יכול להועיל אצל הדיין, הרי כח הדיין גם מן האפוטרופוס: בשביל שקראתי אותך אלהים. תאמר שאינך צריך לירא ממני, בתמיה:.

ונשוב לענינינו גבי נח, שנתקשית למה נאמר לשון דיבור כיון שלא היה דבר הלכה, צ"ל שהיתה כאן איזו מידת הדין שלא פירשו הכתוב להדיא, שהיתה ביציאת נח מן התיבה, וראיתי שעמד בזה המהר"מ אלשיך זללה"ה שדבור הוא לשון קשה, וכתב דרוש ע"ז כדרכו, ובתחילה הקשה על הפסוקים שם איזה קושיות, וז"ל, 'אומרו לאמר בלתי צודק, כי אינו לאמר לזולת. ועוד אומרו צא ולא אמר צאו. ועוד אומרו כל החיה אשר אתך, מי לא ידע שאתו היו. וכן אומרו היצא אתך היא מלה מיותרת'.

ותירץ שם וז"ל, אמנם יאמר וידבר אלהים אל נח לאמר, שנהפך לו מראת דבור שהיא קושי, ובחינת אלהים שהוא דין, לרחמים, לאמר לו (פסוק ט"ז) צא מן התיבה. ולא עוד אלא שאחר שקבל הייסורין שנים עשר חדש, הוא עיקר היציאה. וזהו אומרו אתה וטפלים אליו אשר לא חטאו כלל, כי אדרבה הם יוצאים בזכותו, וזהו אומרו אתך. וגם על ידי צאתם אתו, (יז) ושרצו בארץ ופרו ורבו כו'. ובכתיבה הוא הוצא וקרי היצא, נמצא שבין כתיב לקרי יש ארבע אותיות של שם הגדול, אפשר לרמוז לו כי ה' בעל הרחמים אתו, שעל ידי כן ושרצו כו' עכ"ל האלשיך.

ומצאתי שגם הרא"ם כתב דברים מסגנון האלשיך, בפ' יתרו כ' א' ד"ה וידבר אלהים לגבי מש"ש רש"י אין אלהים אלא ל' דין, וז"ל המזרחי שם, ומה שלא דרשו גבי נח, דכתיב ביה (בראשית ח, טו - טז): "וידבר אלהים אל נח לאמר צא מן התיבה", "ויאמר אלהים אל נח... ואני הנני מקים את בריתי" (בראשית ט, ח - ט), "ויאמר אלהים אל נח קץ כל בשר" (בראשית ו, יג), הוא משום דכבר דרשו גבי (בראשית ח, א ברש"י) "ויזכור אלהים את נח - זה ה' מדת הדין היא, ונהפכה למדת רחמים על ידי תפלת הצדיקים", וזה יספיק לכולם עכ"ל, ומה שדן שם הוא לבי ענין השם שנאמר בלשון קשה, וי"ל זה גם על הלשון דיבור כמ"ש האלשיך, וכיונו הרא"ם והאלשיך זה לדברי זה, זה ע"ד דרוש וזה ע"ד הפשט.

ובדבריך ציינת ללשון המלבי"ם בהתורה והמצוה ר"פ ויקרא אות ד', שדן לפי לימודו באריכות בכל גדרי לשונות הללו, ולצערי לא היה לי פנאי ויישוב הדעת כעת לעיין בכל דבריו, אך מ"מ לפ"מ שנתבאר מדברי חז"ל והמפרשים כמדומה שאין בזה עוד קושיא.

ב) מה שתמה ע"ד הרמב"ן שמות ו' י' שכתב והנכון בעיני, כי מלת "לאמר" להורות על בירור הענין בכל מקום. וידבר ה' אל משה באמירה גמורה, לא אמירה מסופקת, ולא ברמז דבר. ולכך יתמיד זה בכל התורה, כי נבואת משה פה אל פה ידבר בו ולא בחידות (במדבר יב ח) וכו', וא"כ במקומות שנזכר לאמור ר"ל שהיה זה בבירור יותר. והקשה איך מצינו א"כ בחז"ל שדרשו מתיבת לאמור כמה דרשות, וכמו שהביא כת"ר כמה מקומות, ואכמ"ל עוד בזה כי רבים המה, וצ"ע דכולהו צריכי ללמד שהיה זה בבירור יותר. והקשה כ"ז ביותר ע"ד הרשב"ם המובאים במושב זקנים ר"פ ויקרא.

יש לידע דהרמב"ן והרשב"ם עה"ת לא כתבו כל דבריהן ע"ד הדרש אלא הרבה מדבריהן אזלי רק ע"ד הפשט, ואין להקשות על דבריהן מן המדרשות כידוע, וענין זה של ב' כתובין הבאין כא' אין מלמדין אינו תמיד מצוי בדרך הפשט של ביאורי המקראות, וי"ל דהיכא דאתמר אתמר והיכא דלא אתמר ילפי' מהנך שהיה בבירור טפי, וכן מה שהביא כת"ר שבנבואות שאר נביאים ג"כ נזכר לאמור, ור"ל דגם אצלן היה שייך שיהא יותר בבירור, מ"מ לא מסתבר לומר דהפעמים שלא נזכר אצל משה לאמור היו בפחות בירור, אם אצל נביאים אחרים שייך להזכיר לאמור אפי' בכל דהו, דכל הנביאים נתנבאו באספקלריא שאינה מאירה לגבי משה, וא"כ לא שייך לומר דבמשה נשמט לאמור כיון שהיה הנבואה בפחות ברירות, בעוד שאצל נביאים אחרים כבר נזכר לאמור בפחות מדרגא זו. [מאידך רש"י בכמ"פ נוטה לפרש המקראות באופן הקרוב לדרשות רז"ל וגם כאן].

ואגב שהזכרת הרשב"ם, אביא כאן לשונו בשמות (א' כ"ב) לאמר - וכן אמר להם. שכן כל לאמר שבתורה כפל לשון של ויצו או של ויקרא או של וידבר או של ויאמר, כמו שפירשתי באלה תולדות נח עכ"ל. [אבל פי' רשב"ם על תחילת התורה חסר לפנינו, ודבריו הובאו בראשונים אחרים].

מ"מ הפלפול אשר כתבת בס"ד נאה הוא ויוכל לעלות על שלחן מלכים, ואני לא כתבתי אלא הנראה לי בעוניי לפו"ר, אך בודאי שראוי לכ"א לבאר ולהוסיף כיד ה' והדברים מאירין ומשמחין, ואין כ"א סתירה בזה לחבירו.

וראיתי בזה עוד דעה אחרת בפי' לאמור לדעת הרמב"ן, והיא דעת הס' הכתב והקבלההרב יעקב צבי ב"ר גמליאל מֵקלנבורג תלמיד רבי עקיבא אייגר, ורבה של העיר קניגסברג שבפרוסיה. עקב התחזקות השפעתה של הרפורמה החליט להקדיש את כוחו למלחמה בה לצד חברו המלבי"ם, ובמסגרת מאבק זה חיבר גם הוא פירוש על התורה שבו בירר את הקשר בין התורה שבכתב לתורה שבעל פה, וביאר את דרשות חז"ל ע"פ כללי הדקדוק ופשוטו של מקרא. הפירוש מסתמך על דברי חז"ל והמפרשים הקדומים עד לביאורי הגר"א, ומכיל גם ביאורים לשוניים מקוריים רבים. בנוסף חיבר פירוש על הסידור שנקרא 'עיון תפילה', שנדפס בסידורים רבים לצד ה'דרך החיים' לרבי יעקב לורברבוים מליסא בעל 'הנתיבות'. [מתוך תקציר]. ר"פ ויקרא שהביא דברי הרמב"ן והאריך להוסיף ש'לאמור' הכונה שנאמרו הדברים בתוספת ביאורים ותושבע"פ, ודבריו יתכנו גם להמב"ן ופיה, וז"ל רבינו בחיי בפ' בא י"ג א', והרמב"ן ז"ל כתב בסדר וארא: "וידבר ה' אל משה לאמר" באמירה גמורה, כלומר אמירה נראית לא מסופקת, לפי שנבואתו היתה מבוארת לא מסופקת פה אל פה ומראה ולא בחידות.

ומכיון ולפי הנראה אין הספר מצוי בידך אביא לך כעת כל לשונו למען יהא בידך [והוספתי קצת הערות בשולים], ואם תרצה תעיין בדבריו, וז"ל:

וידבר לאמור. דעת המפרשיםהובאו ברמב"ן שם, והכונה לרד"ק ספר השרשים שרש אמר, וראה גם רש"י. כי מלת לאמר בכל התורה לאמר לישראל, והטעם אמר ה' למשה אמור לישראל דברי אלה, אמנם אין זה מספיק לכל המקומות, ובפרט במאמר המצות שנאמר בהם וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם, וכן ויאמר ה' א"מאל משה. לאמר דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם, וכן השיב הרמב"ןוארא ו' י'. על פירוש זה ממקומות רבות, וי"מ שבכ"מ שהוזכרו דברי האומר כמות שהם בלי לשנות הגוף מנכח אל נסתר, יבא מלת לאמר, והטעם (פאלגענדע ווארטע, וויא פאלגט), ואלו לא הוסיף תיבת לאמר, לא יתכן לדבר בלשון נכח, כ"א היה צריך לשנות הגוף אל נסתר, וזה דעת הרשב"ם בשמות בויצו פרעה לכל עמו לאמר, טעם לאמר. וכן אמר להם, כל לאמר שבתורה הוא כפל לשון של ויצו או של ויקרא או של וידבר או של ויאמר, והוכיח פי' זה בפ' שמיני וידבר ה' אל משה ואהרן לאמר אליהם שפי' אליהם אל משה ואהרן, ומזה הוכחה על כל לאמר שפירושו למשה, והיטב ממנו פי' הרמב"ן (בפ' וארא) שכתב והנכון בעיני כי מלת לאמר להורות על בירור הענין בכ"מ, וידבר ה' אל משה באמירה גמורה לא אמירה מסופקת ולא ברמז דבר, ולכן יתמיד בזה בכל התורה, כי נבואת משה פה אל פה ידבר בו ולא בחדות, כי המקור לבירור הענין, עכ"ד. אמנם מדמצינן בכמה מקומות בספורי מעשים אמירות גמורות וברורות ולא מסופקות וברמיזות, ולא הוזכר בהם מלת לאמר (כבבראשית א' כ"ח) ויאמר להם ה' פרו ורבו, ויאמר ה' לנח קץ כל בשר, ויאמר ה' לנח בא אתה וכל ביתך, ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך, נ"ל להוסיף על הרמב"ן אפשר לבאר כך בלשון הרמב"ן.שנכלל במלת לאמר המוזכר באמרי המצות, גם פירוש המצוה ובאורה, כי המצות הכתובות בתורה אינם רק כללי המצות, אמנם פרטותיהם אינם מבוארות במקרא, ובאמת גם פרטותיהם ודקדוקיהם ופירושיהם נאמרו למשה בסיני, וע"ז רמזה התורה במלת לאמר, להודיע שדבורו ית' אל משה בעניני המצות היתה אמירה גמורה וברורה עם פרטותיהם ופירושיהם. ויש מהוראת לאמר ביאור פרטי הדברים הנדברים תחלה בדרך סתמי, כמו ויקרא את שמו נח לאמר זה ינחמנו, ויקרא את שמו יוסף לאמר יוסף ה' לי בן אחר, שבמלת נח ויוסף לבד נעלם ממנו טעם קריאת שמות אלה, וכשרצה לבאר התכלית המכוון בקריאת שם זה, הקדים תחלה מלת לאמר, כלומר המובן הפרטי בזה, אם הנחמה אם ההוספה. וכן (ש"ב ה') ויאמר לדוד לאמר לא תבא הנה כ"א הסירך העורים והפסחים לאמר לא יבא דוד הנה, מלת לאמר הראשון הוא להוראת סגנון הלשון, ולאמר השני הוא ביאור למאמר. הסירך העורים והפסחים; והטעם הם החליטו בנפשם כי מן הנמנע שיבוא דוד שמה לחסרון יכלתו, אבל העלימו כונתם זאת ונמנעו מלומר לו דברים כאלו בבירור גמור, לכן אמרו מאמר סתום לא תבא כ"א הסירך. ובא הכתוב לבאר שפנימית מחשבתם במאמר זה הוא, שלא יבא הנה, כלומר לא יוכל לבא הנה בכל אופן, לכן הקדים מלת לאמר, ולזה נאמר תחלה לא תבא בנכח, ואח"כ לא יבא בנסתר. (כעין זה כתב בס' מי מלא); וממה שפירש"י (כי תבא כ"ו) את ה' האמרת וה' האמירך לשון הבדלה והפרשה, יש סמך גדול להבין בלשון אמירה ענין הביאור והפירוש שהוא בעצמו ג"כ הבדלה והפרשה, כי כל מאמר סתום סובל כמה פנים והבנות מתחלפות אמתיים וכזביים, ואחר ששוקלין בפלס השכל והדמיון היטב להוציא פנים אחד מכל שאר הפנים כפי שנראה להמבאר שהפנים הזה הוא האמתי שבמאמר, נופל עליו לשון פרישה ופירוש (אויסלעגונג) כלשון הכתוב (נחמיה ח') בתורת ה' מפורש, דהיינו הבדלה ופרישת פנים האמיתי מכל שאר פנים המדומיים בהבנת המאמר; והתלמודיים ישמשו לשון אמירה על הפירוש והביאור, אמרו (חולין ק"ד) הוא תני לה והוא אמר לה, כלומר קיבל מרבו מאמר סתום והוא פירשו וביארו מדעתו כמש"ש רש"י. ובמכדרשב"יהכונה לס' הזוהר, ולא לספר הנודע בשם מכילתא דרשב"י. (ויחי ד' רל"ט) וידבר ה' אל משה לאמר, מאי לאמר לגלאה מה דהוה סתים לגו. ובמכדרשב"י סוף פרשת האזינו (דף ש' ע"א), בכל אתר לאמר כד"א וידבר ה' אל משה לאמר, וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר, דאתייהיב רשו לגלאה, וכ"כ הגר"א דבור הוא דבור התורה עצמה כמו שהיא כתובה לפנינו, והאמירה הוא הפנימיית שבתורה כוונותיה וטעמי', וכן כתב הרב"ח (ביתרו) כל דברי הקדוש ברוך הוא יש בהם נגלה ונסתר, ויבא הדבור על הנגלה, והאמירה על הנסתר, זהו טעם וידבר ה' א"מ לאמר, כי הגיד למשה הנגלה והנסתר, וכ"ד רז"ל במדרש איכה כי מאסו את תורת ה"צה' צבאות. זו תורה שבכתב ואת אמרת וכו' זו תורה שבע"פ. וכן הרנ"ונראה שהמכוון לנפתלי ויזל שהרש"ר הירש גם סמך עליו כנראה (ראה מבוא לפירושו), אך אנו לא קבלנו את כשרותו של ויזל [עיין בס' הגאון ח"ב בפרק על ההשכלה]. פי' לשון וידבר לאמר על התורה שבכתב ושבע"פ, אלא שלדעתו דבור הוא על שבע"פ ואמירה על שבכתב, עכ"ל הכתב והקבלה.

ג) מה שהקשה ע"ד הערל"נ מכות י"א א', ותחילה אציג כאן דבריו. וז"ל שם, בגמרא לכל העולם כולו לא כש"כ. כבר הקשיתי בחדושי לסוכה מה ספק הי' בזה שהרי אין לך דבר עומד בפני פקוח נפש. וחוץ ממה שתירצתי שם נ"ל לתרץ עוד, דיש לדקדק מהו הלשון לעשות שלום לכל העולם והרי יותר מזה יש להציל לכל העולם ממות. אבל נ"ל בשנדקדק עוד מה הי' מורא שלהם שיציף התהום לכל העולם, הרי כבר נשבע הקדוש ברוך הוא שלא יביא מבול לעולם, והרי המבול הי' ג"כ ע"י שנבקעו תהום רבה וא"כ זה בכלל השבועה. וא"ל כיון שאמרינן בסוטה (יא א) אצל מצרים שדוקא על כל העולם כולו אינו מביא אבל על ארץ אחת מביא ונתייראו שמא יציף התהום ארץ ישראל דזה אינו דהרי אמרינן בזבחים (קיג א) לא ירד מבול לא"י והיינו משום דא"י גבוה מכל הארצות, וא"כ אי אפשר שיציף א"י אם לא שיציף בתחלה לכל העולם וזה אי אפשר ע"פ השבועה. והרי ר' יוחנן שאמר שם לא ירד מבול לא"י הוא המ"ד הך מעשה כשכרה דוד שתין וכו' בסוכה שם, וע"ש בתוס' (סוכה מט א ד"ה אל תיקרי) שהקשו מזה דר' יוחנן אדר' יוחנן. ולכן י"ל דודאי לא נתייראו שיציף התהום לכל העולם רק שיציף איזה מקומות או ארצות, וכיון דזה הי' בא"י הגבוה מכל הארצות א"כ דרך המים כשבאים ממקום גבוה שאין עומדים כלל שם אבל מציפין מקומות הנמוכין פעם פה ופעם פה, ולכן א"ש שלא היה כאן פקוח נפש כלל דלישראל יושבי א"י ודאי לא יזיק אבל לא יהי' שלוה לכל העולם שיהיו תמיד בפחד שמא עליהם יבא התהום בעת עלייתו עכ"ל.

והקשה כת"ר דנהי דא"י גבוה מכל הארצות [כ"א ברפ"ד דקידושין], אכן הרי כל העולם ככדור וכלפי כח המשיכה לא אמרי' א"י גבוה מכל הארצות, דהרי בהכרח יש ארצות הגבוהים יותר מנקודת כדור הארץ, ועוד הקשה דאם כדבריו שאין הכונה שיעלו המים ללא גבול, א"כ כבר ניחא מדוע זהו רק לעשות שלום דרק יעלה קצת ויפריע להבנ"א אבל לא יהרגו מזה.

אם כונתך שאשתדל לבאר את כונת הערל"נ ע"פ המציאות אין צורך בכך, משום שהערל"נ כתב את הדברים ע"פ היוצא לו מן סוגיות התלמוד, אך לא כל מה שהוציאו המפרשים מהבנתם בגמ' על חכמת האסטרונומיה היה תואם למציאות, עיין רש"י ותוס' פסחים צ"ד א' מ"ש שם, ומרן הגרח"ק שליט"א כתב בביאורו לברייתא דמזלות שאין פי' רש"י והתו' אזיל כפי המציאות, וע"ש שהציע ביאור אחר בגמ' שם, וז"ל תוס' חגיגה י"ב ב', נכנס שחרית - פרש"י נכנס בתיקו וממילא האור יוצא ונראה ויוצא ערבית ומכסה האורה ומחשיך העולם והיה קשה למורי א"כ היאך נראים כוכבים בשמים מינה בלילה כיון שהם קבועים בשני כדמסיק ומיהו שמא נראים מתוכו כמו ע"י העננים אך רוב פעמים שהעננים מחשיכים אותו ומכסין אותו ונראה למורי לפרש איפכא נכנס שחרית בעולם וממנה אורה יוצא ויוצאת ערבית מן העולם [ומסתלק אורה] ולכך הכוכבים נראין. עכ"ל. וע"ש בע"א עוד מה שהאריכו בדבריהן שם וכתבו, ומיהו יש להעמיד ההיא דהתם במזלות של גלגל אבל שאר כוכבים קטנים הם ולי נראה דיש ליישב כל אותן מדרשים שהם תלוין בכיפת הרקיע והוא גדול הרבה מן הארץ אם היה נמתח עליה זו כזו לפי גבול הארץ בא וראה אהל מתוח על הארץ כמין כיפה גבוה באמצע שתופס כפלי כפלים אם היה נמתח בקו הארץ אך היה קשה מדכתיב גבי סיסרא (שופטים ה) מן שמים נלחמו הכוכבים ממסלותם ומוכח מינה בנימוקי רש"י וכן איתא במדרש שאורך הכוכב מהלך ת"ק שנה כמן השמים ועד הארץ שהיה ראש אחד תחוב ברקיע והשני היה בארץ והיכי היה יצא באויר העולם כיון דכולו תחת כוכב אחד הוא עומד וצ"ל שהם חולקין יחד אם לא נחלוק בין מזלות הגלגל לשאר מזלות ע"כ. ועיין עוד תוס' נזיר ז' א' מה שכתבו לגבי מי שאמר הריני נזיר כמכאן ועד סוף העולם שהוא סכום קצוב של מהלך חמש מאות שנה ע"ש ולא ידעתי המציאות בכל זה.

ובאמת צ"ע על הערל"נ מדברי חז"ל בירוש' פ"ה דיומא ה"ב ועל אנשי השרון היה מתפלל שלא יעשו בתיהן קבריהן, וכ"א בויק"ר פ"ך רבנן דרומא אמרו על אחינו שבשרון שלא יעשו בתיהן קבריהן, ופי' הק"ע, אנשי השרון. שיושבים במישור והגשמים סותרים בתיהם וי"מ שאין הקרקע של מקום ששמו שרון יפה ללבנים וצריך לחדש פעמיים בשבוע והתפלל שלא יפלו בתיהם פתאום: והפני משה כתב, ועל אנשי השרון. שדרים בין ההרים ובעומק: שלא יעשו בתיהם קבריהם. מחמת רוב הגשמים ושלא יהו טובעים בתיהן: ועיין תענית כב ע"ב, שלא יעשו בתיהם קבריהם, שכתב שם האגודה, מזה יסד הפייט ועל אנשי השרון [ויש לתמוה על דבריו ז"ל, שכן הפייט יסד דבריו ע"פ הירוש' והויק"ר שהזכירו כן להדיא על תפילת כ"ג, ולא על פי הגמ' דידן שלא הזכירו שם זה על הכה"ג, וכבר כתבו התוס' בחגיגה שם שהקליר הי' מייסד ע"פ הירוש']. ולכל הפירושין יש כאן סכנת נפשות לישראל, ודוחק לומר שבזמן דוד לא היו דרין במקום המסוכן [אף שנזכר במקראות שרון מ"מ לא היה המקום המסוכן], וגם הניחא שרון שתאמר שלא היו דרין בו אבל כמה עמקים יש שדרין בהן, והמים אינן יכולין לצאת מן העמק בלא נס, וגם אי נימא דחו"ל יותר נמוך מן העמק אבל העמק עצמו סגור. ומיהו הקושיא השנית שהקשית יש ליישב בקל, שכן גם במעט מים יש אפשרות למות, עיין יומא ע"ז ב', ובמציאות רח"ל היו מקרים של טביעה בקצת מים ואפי' במי אמבט שטבעו תינוקות למות לא אליכם. וכן גבי אנשי השרון שיכולין למות מקצת מים וה"ה עמק אחר שבחו"ל, וכן אנשי בבל כמ"ש בתענית שם.

ד) מה שהקשה עמ"ש ריש יהושע, משה עבדי מת ועתה קום עבר את הירדן הזה אתה וכל העם הזה אל הארץ אשר אנכי נתן להם לבני ישראל, דהרי כ"מ שנאמר העם הכונה לרשעים [ולע"ר, עי' צרור המור ר"פ בשלח], ויסד בזה דברים של טעם כמבואר במכתבו. ולא אכלא טוב מבעליו להוסיף על דבריו גם דברי השו"ת דברי יציב חו"מ סי' פ"ג סק"ב שכתב ג"כ שהענין שיהו כל ישראל יחד, וז"ל ואולי יש להוסיף מדקדוק לשון הכתוב שם [יהושע א' ב' - ג'] ועתה קום עבור את הירדן הזה אתה וכל העם הזה אל הארץ אשר אנכי נתן להם לבני ישראל וגו' כל מקום אשר תדרך וגו', שדייקא אתה וכל העם וגו' אשר אנכי נתן להם דייקא כולם ביחד, אבל כיבוש יחיד לאו שמיה כיבוש ודו"ק ע"כ.

הנה ראשית כל יש כאן כפילות לשון דבתחילה כתיב העם ואח"כ כתיב לבני ישראל [ועיין בפי' מלבי"ם שכבר עמד ע"ז ע"ד הפשט], עוד יש לידע דאי איתא שהכונה לע"ר א"כ מ"ט נאמר וכל העם, לכך נראה דפשטות ביאור המקרא ע"פ רז"ל דאע"פ שהעם הכונה לרשעים ולע"ר מ"מ היכן שנאמר וכל העם כולל בין צדיקים ישראל ובין ע"ר, וכ"כ רש"י פ' יתרו י"ח כ"ג, וגם כל העם הזה - אהרן נדב ואביהוא ושבעים זקנים הנלוים עתה עמך ע"כ, [וכ"א שם במכילתא דר"י ומכילתא דרשב"י, ותיב"ע], ומ"ש אשר אני נותן לבנ"י ר"ל לאפוקי כל העם, דבני ישראל משמע חוץ מע"ר, שלא נטלו הגרים חלק בארץ, וגם חוץ מנשים.

וראיתי בפי' הרוקח זללה"ה על התפילה, בפי' הודו [ט"ו] בפ' הוא נותן עוז לעם וכו', לעם, בתחלה אמר לישראל ואח"כ אמר לעם, אלא זה כמו קום עבור את הירדן הזה אתה וכל העם הזה. וסיום הפסוק אשר אני נותן להם לבני ישראל. בתחילה העם ואחר כך ישראל, אלא העם, אנשי המלחמה זהו אל הארץ אשר אני נותן, לאנשי המלחמה אני מוסר דיירשוה לחלק בארץ לישראל. כך כמו אלקי ישראל, בעבור ישראל כשבאים עליהם אומות העולם לגרשם מן הארץ בעבורם נותן עוז ותעצומות לעם המלחמה שיהו נוצחים, ובעבורם נותן קול משמים לפזר האויבים, ונותן עוז לעם המלחמה לרדף אחריהם ולהכותם, זהו יקום אלקים ויפוצו אויביו כנגד עוז, וינוסו משנאיו כנגד ותעצומות לעם עכ"ל. ולא מיירי להדיא גבי דרשת רז"ל שהעם הם הגרועים, אבל מ"מ מתבאר מתוך דבריו שהעם הם הנלחמים וישראל הם היורשים.

אכן מצינו בקידושין ע"ו ב', לגבי ודאות כשרות יחוסן של חיילות דוד, אמר רב יהודה אמר שמואל בחיילות של בית דוד אמר רב יוסף מאי קרא והתיחשם בצבא במלחמה וטעמא מאי אמר רב יהודה אמר רב כדי שתהא זכותן וזכות אבותם מסייעתן, וע"ש בכל הסוגיא, ולפ"ז תמוה איך העמידו ע"ר להלחם שם, וי"ל דשאני הכא שמובטחין היו ע"פ הדיבור שינצלו הלכך לא חששו אלא מי שמחוייבין מצד הדין לחשוש דהיינו הירא מעבירות שבידו לריה"ג והירא מחרב לר"ע, א"נ הרוקח לא מיירי ברשעים שבהן אלא בגבורים, אכן לדידן דמיירי ברשעים כפי' חז"ל צ"ל דקום עבור אינו דוקא להלחם.

ובפי' מהר"מ אלשיך ז"ל ביהושע שם ראיתי שכתב, קום עבור את הירדן כלומר עבור ברגליך כי אכרית מימיו, ולא בזכות הכללות שאתה מכללם, כי אם אתה וכל העם הזה, כלומר אתה לצד אחד וישראל לצד אחר, כי שקול אתה ככולם. ואל יעלה על דעתך כי אולי זכותם קל מאד, ועל כן גם כי תהיה שקול כנגדם לא יגדל ערכך, כי דע איפוא כי שלמים הם, כי הנה הן הם הראויים לתת להם את הארץ מצד עצמם. וזהו אשר אנכי נותן להם. והטעם, על כי שלמים הם ראויים ליקרא בני ישראל, שהוא תואר המתואר עליהם בהיותם כשרים, ועם כל זה אתה שקול כנגד כלם, עכ"ל. ולא התיחס להסתירה הנ"ל שינוי הלשון בתחילה העם ואח"כ ישראל, אבל הכפילות הזו מתיישבת לדבריו.

והנה באמת בספרי בהעלותך פיסקא פ"ה שהובא שם החילוק בין עמי להעם, משמע דבכל דוכתא מיירי ברשעים, ז"ל הספרי שם ויהי העם, אין העם אלא הרשעים שנאמ' מה אעשה לעם הזה (שמות יז ד) עד אנה ינאצוני העם הזה (במדבר יד יא) העם הזה הרע המאנים לשמוע את דברי (ירמיה יג י) [כה אמר ה' לעם הזה כן אהבו לנוע (שם יד י)] וכשהוא קוראן עמי אין עמי אלא כשרים שנאמר שלח עמי ויעבדני (שמות ח טז) עמי מה עשיתי לך ומה הלאתיך ענה בי (מיכה ו ג) עמי זכר נא מה יעץ (מיכה ו ה). וכן בספרי זוטא שם, וז"ל ויהי העם אין העם אלא רשעים שנא' אנא חטא העם הזה חטאה גדולה (שמות לב לא) אבל כשהוא קורא אותם עמי אין עמי אלא כשרים שנא' שלח את עמי ויעבדני (שמות ז טז). ומשמע דלעולם כך הוא.

אכן צ"ע דבכ"מ משמע שהעם אינו דוקא רשעים, וכמו ביומא ע"ה א', כתיב וברדת הטל על המחנה לילה [ירד המן עליו] וכתיב ויצא העם ולקטו וכתיב שטו העם ולקטו הא כיצד צדיקים ירד על פתח בתיהם בינונים יצאו ולקטו רשעים שטו ולקטו כתיב לחם וכתיב עגות וכתיב וטחנו ע"כ, הרי דכתיב העם ואעפ"כ בבינונים מיירי ולא ברשעים. ובויקרא כ' ב' ג"כ גבי איסור מולך וענשו אי' ואל בני ישראל תאמר איש איש מבני ישראל ומן הגר הגר בישראל אשר יתן מזרעו למלך מות יומת עם הארץ ירגמהו באבן, והוא צואה לקיים מיתת ב"ד, ובנבואת בלעם כי מראש צרים אראנו ומגבעות אשורנו הן עם לבדד ישכן ובגוים לא יתחשב, וכן שם הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא לא ישכב עד יאכל טרף ודם חללים ישתה, ואמרי' עומדין משנתן וחוטפין מצות וכו', וכן במלחמת מדין שהיה צווי ובודאי בחרו צדיקים, וכ"כ לא נפקד ממנו איש, וכתיב שם, ויהי המלקוח יתר הבז אשר בזזו עם הצבא וגו'. בפ' ואתחנן ושמרתם ועשיתם כי הוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה, וכן יש מקומות עוד שנאמר עם ואין הכונה דוקא לרשעים וצ"ע.

אולם בלקח טוב [המכונה פסיקתא זוטרתי] פ' בהעלותך שם אי' וז"ל, העם. רוב מקומות שאמר העם רשעים הם. וכן הוא אומר (שמות י"ז) מה אעשה לעם הזה עוד מעט. (במדבר י"ד) עד אנה ינאצוני העם הזה. (ירמיה י"ג) העם הזה הרע המאנים לשמוע את דברי. (שם י"ד) כה אמר ה' לעם הזה כן אהבו לנוע. וכשהוא קורא אותם עמי אין עמי אלא כשרים. שנאמר (שמות ט') שלח וגו', והנה הלק"ט דייק בלשונו לומר דברוב מקומות כך הוא ובודאי כונתו במה שכ"כ היינו בדעת רז"ל שהרי העתיק ל' הספרי, ומ"ט שינה כאן הלשון אם לא מזה הטעם, אלא י"ל שהוקשה לו פס' זה וכן עוד פסוקים מוקשין כעי"ז כנ"ל.

ה) בתוס' מכות ז' ב', פשיטא בר קטלא הוא - תימה אימא במזיד ולא התרו בו וי"ל דהא נמי נפקא לן מבלי דעת דאיכא מבלי דעת יתירא עוד י"ל דהא נמי פשיטא דלא יגלה דעל כרחך קרא בלא מתכוין איירי מדכתיב והוא לא שונא. והקשה כת"ר על תי' האחרון א"כ היאך מתרץ רבא באומר מותר הא כתיב והוא לו שונא, וא"כ פשיטא דבשאין מתכוין איירי וכמ"ש התוס'.

כונתך לשאול דקרא משמע בשאין מתכוין דוקא, ואע"ג דאומר מותר לא דמי למזיד המתכוין לגמרי דהמזיד רשע גמור הוא משא"כ אומר מותר, מ"מ ע"כ לא מיירי קרא באומר מותר דנהי דלא דמי למזיד אך קרא גופיה לא מיירי ביה כיון דכתיב וכו', כך יש לבאר שאלתך. אכן י"ל דאה"נ קרא לא מיירי בזה רק דהוי ילפינן לאומר מותר משוגג דקרא, דס"ד שהוא מין שוגג אחר דילפי' להו מהדדי כיון דכתיב שגגה יתירתא כמ"ש התו' בדבור שאח"ז. משא"כ במתכוין דלא דמי כלל כיון שרשע הוא, וע"כ היתה כונת התורה לאפוקי ליה מידי כפרה, [והנה דעת הריטב"א לכאו' וכן הו' ברמב"ן בשם י"מ דלא מיירי כאן בסתם אומר מותר אלא בכסבור בהמה היא, ולפי' זה לק"מ, אכן ממה שהקשו התוס' שאח"ז משבת לכאו' לא ס"ל כן, ואין לי פנאי לעיין בסוגיא זו כעת, וגם לא עיינתי בכל הנ"ל וישפוט השופט אם יש מקום לכ"ז].

שו"ר בס' פרחי כהונהר' רחמים חי חויתה הכהן רב עיר ג'רבא בתוניס, ורבם של עולי ג'רבא. העמיד תלמידים הרבה וכתב ספרים רבים, בהם כמה כרכים של ספרי שאלות ותשובות. ספרו 'פרחי כהונה' על התלמוד יצא לאור בג'רבה בשלושה כרכים בין השנים תשכ"ג-תשל"א. [מתוך תקציר]. שעמד בזה, וכתב וז"ל תוד"ה פשיטא וכו' דעל כרחך קרא בלא מתכוין מיירי מדכתוב והוא לא שונא עכ"ל. ומאי דמשני הגמ' באומר מותר הגם דכתיב והוא לא שונא י"ל דאי לאו בשגגה הוה מרבינן אומר מותר מבלי דעת דהיינו שלא היה יודע דאסור אבל מדכתיב בשגגה ממעטינן שפיר אומר מותר שהוא קרוב למזיד ול"מ שגגה וע' להרב תפארת בחורים ז"ל עכ"ל.

וראיתי בס' שלמי תודהרבי שלמה ב"ר דוד דאנה מרבני תוניס, תלמידם של רבי אברהם הכהן יצחקי זצ"ל בעל "משמרות כהונה", ושל רבי משה ברבי זצ"ל ששימש כראש רבני תוניסיה. הקים ועמד בראש ישיבת 'חברת התלמוד'. ספרו 'שלמי תודה' על התלמוד נדפס בתוניס בשנת תרע"ח [מתוך תקציר]. שכתב איזה ביאור בדבריהם וסיים שבזה מתיישבת קו' מחבר אחר, ויתכן שזוהי הקו' שהקשיתם, וז"ל: תוס' ד"ה פשיטא וכו' וי"ל דהאי נמי נפק"ל מבלי דעת וכו' ראיתי בתוס' שאנ"ץ ז"ל שכתב כמ"ש התוס' ושוב הקשה במאי דפריך הגמ' מתכוון פשיטא וכו' ואי דלא התרו ביה י"ל מבשוגג יתירא נפקא יע"ש ולכאורא קשה דאמאי לא כתב כן בקושית התוס' ומתרצים בישיבה הא דלא ניח"ל לתרץ כן בקושית התוס' משום דמאי פריך אימא דמיירי במזיד ולא אתרו ביה ושגגה קמא קדריש אבל קשה דא"כ מאי מתרצים דהאי נמי נפק"ל מבלי דעת דהא אכתי י"ל דשגגה קמא קדריש דמסתבר דשגגה קמא אתא למעוטי מזיד ולא אתרו ביה דמסתבר טפי למעוטי ואי משום דק"ל דבלי דעת יתירא דאימא מבלי דעת קמא לפרט למתכוין ובבלי דעת דפרשת שופטים אתא לדבר שנתחדש בה מיער וכו' וכמ"ש התוס' לקמן ואי לא דמסתפינא אמינא הא דכתבו התוס' דנפק"ל מבלי דעת לאו דוקא ה"ה דהומ"ל משגגה קמא נפקא אז ניחא שפיר ומיושב קושית מהרש"א ז"ל על נכון והא דלא ניח"ל להגמ' לומר דהתנא שגגה קמא קדריש משום דא"כ אמאי לא דריש נמי שגגה הב' אלא ע"כ דפשיט"ל דשגגה קמא אתא למעוטי מזיד ולא בא אלא לדרוש שגגה השניה ובזה א"ש נמי מה שהקשה ה' כסא שלמה ז"ל על התוס' והניח בצ"ע יע"ש עכ"ל.

ו) מה ששאל לכתוב עבורו מה שהצעתי לפניו בעבר בענין תיקון סופרים הוא זה, אשמח מאוד להעתיק לו הענין, ואין בזה שום טירחא, הלא הוא חתום עמדי [בחידושי על המכילתא דרשב"י, בתחילתו אות ב'], וז"ל:

לשון המכילתא דרשב"י, רבי יהודה אומר אין תלמוד לומר וי"ו אלא יו"ד מלמד שכל מי שמזיק לאדם מישראל כאילו מזיק לפני מי שאמר והיה העולם. במכילתא דר"י מס' דשירתא פ"ו וכן בתנחומא פ' בשלח סי' י"ט, פירשו נוגע בבבת עיני צריך לומר אלא שכינה הכתוב, ומנו שם כל המקראות שכינה הכתוב בהם. וכ"ה בשמות רבה ר"פ בא, ר' יהושע אומר תיקון סופרים הוא עיני כתיב, עוד שם בפ' משפטים פ"ל, חביבין ישראל כבבת עין העליונה שנאמר כי הנוגע בכם כנוגע בבבת עינו, אלו הסופרים והחכמים שתקנו הסייג הזה. וכתב הערוך ערך כבד, בספרים הראשונים היה כתוב 'עיני' ע"כ, וכ"כ רש"י (בראשית י"ח כ"ב) גבי כינה הכתוב דהתם, 'שהפכוהו זכרונם לברכה לכתוב כן' עכ"ל. [וכתב עלה בס' הזיכרון על פרש"י שם שכ"ה בכל הנוסחאות שראה חדשות גם ישנות עי"ש, אכן השתא לפנינו בדפו"ח תקנוהו המדפיסים לפי ראות עיניהם, ואין בנמצא כ"כ חומשין בגי' הישנה, וכן לא היה כבר לפני הגו"א וע"ש עוד בצל"ד]. ובמ"כ ב"ר פמ"ט סי' ז' הביא לזה עוד ראיות מהאדר"נ והבמ"ר פ' במדבר, [ואיתיה ג"כ להבמ"ר הנ"ל ג"כ בדעת זקנים מבעלי התוס' בפ' ניצבים בשם המסורה], לבאר הענין כך, דכינה הכתוב היינו שתקנוהו הסופרים. וז"ל מדרש תנחומא שם, וכן הוא אומר כי הנוגע בכם כנוגע בבבת עינו, עיני היה לו לומר אלא שכינהו הכתוב, כלומר כביכול כלפי מעלן וכינהו הכתוב שהוא תיקון סופרים של אנשי כנסת הגדולה, ובהמשך הדברים איתא שם עוד, אלא שכינו פסוקים אלו אנשי כנה"ג ולכך נקראו סופרים שהיו סופרים כל אותיות שבתורה ודורשין אותו, וכן והנם שולחים את הזמורה אל אפי והם תקנו אל אפם, ואף כאן כי הנוגע בכם נוגע בבבת עיני, אלא ללמדך וכו' עכ"ל התנחומא. והעץ יוסף בתנחומא שם העתיק מהמאור עינים וז"ל, אין ספק כי איזה מנהרי לב כמדומה לו לתת בזה כבוד לאנשי כנה"ג כתב בגיליון הילמדנו שלו אלו הדברים, ובא רעהו בעל הדפוס והכניסן בעצם הספר לטוהר, ונאמן עלי האמת כי יש ויש אתי ב' מדרשי ילמדנו שהם קדמונים יתר על ג' מאות שנים, והנה אין בהם מאומה מן המאמר ההוא עכ"ל. וכן הביא מהצל"ד (על רש"י בראשית שם) שכתב שבספרי התנחומא ישנים דוקני ליתא למאמר ההוא, ואכן אינו גם לפנינו בתנ"י הנדפס המצוי. [רק יש להעיר דלהלומד המתמצא במהדורות התנחומא אי"ז קושיא כלל, דהרבה פעמים נסדר התנחומא בהרבה מהדורות, ולא הרי תנחומא דפו"ר כתנחומא דפוס מנטובה של הר"ע מפאנו, ולא הרי זו"ז כתנחומא ישן המצוי (בובר) השונה מהן, וכולם שונים זמ"ז, ולא זו"ז לדב"ר הנדפס ודב"ר כת"י (ליברמן) השונים מהם, והם מהדורות תנחומא ג"כ, עי"ש בהקדמה, וגם שניהם עצמם שונים זמ"ז, ולא זו"ז כמדרש חדש (מאן) שהוא ג"כ מהדורת תנחומא, ולא הרי כולן כהרי "מדרש ילמדנו הנאבד" שהיה לבעל הילקוט. כללו של דבר הרבה ספרים יש מתולדת מדרש תנחומא, וכ"א שונה מחבירו, ואין שום ראי' אם בחלקן של המהדורות יהיו חסרים מאמרים, משום שכך הן עשויין, וכבר נכתב ע"ז הרבה, והדברים עתיקים]. אמנם במדרשים אחרים משמע דאי"ז תיקון אלא כאילו שכך היה צריך שיהא כתוב. וכן הובא בשם הרשב"א בס' הליכות עולם ש"ב פ"א, (ומשם נעתק להרבה מקומות), וז"ל, תיקון סופרים בכל מקום אין הכונה בו חלילה שהוסיפו עמ"ש בתורה או ששינו ממ"ש בתורה, אלא שהם דקדקו ומצאו לפי הענין כאו"א מן הכתובים ההם, שעיקר הכונה לא היתה כמו שנראה ממ"ש בספר, אלא צד כונה אחרת ולא היה לו לכתוב אלא כן אלא שכינה הכתוב, ולא קראם תיקון סופרים אלא שהם דקדקו ופירשו שהם כינויים עכ"ל. (וכ"כ בכללי הגמ' להב"י ובס' העיקרים מאמר ג' פכ"ב ויפ"ת בב"ר פמ"ט, וכעי"ז במהר"ל בגו"א בראשית י"ח כ"ב, ועי' בשאר מפרשי רש"י שם ובמנחת שי בקרא דילן). והארכתי בכ"ז משום שראיתי שכל האחרונים ענו פה א' כדעה הב' דלעיל, כאילו יצתה ב"ק מן השמים שכך נפסקה הלכה, וחזינן דכמה דנגהי דרי טפי החרו החזיקו בדעת זו בכל עוז, אף דמעיקרו לא מוכרע ורוב הראשונים חולקין ע"ז וכמשנ"ת: עכ"ל חידושי שם.

ייש"כ על המכתב, ויהי לי למאור עינים ולנופת צופים, וכל דבריך מאירים ומבהיקים, וראויין לעלות על שלחן מלכים, וגם מה שכתבתי כנ"ל לא לאפוקי ממה שכתבת נתכונתי. ויה"ר שתזכו לעמול היטב על התוה"ק, ולזכות ללמוד וללמד לשמור ולעשות בס"ד, ושתזכו לזיווג הגון בקרוב אכי"ר.

והנה הארכתי הרבה במכתבי בזה ובלשונות הספרים, ואם יהיה לטובה הרי טוב, ומ"מ יהא זה מעמי אליך ואל כל בני החבורה, לאות זכרון והוקרה.

ע.מ. סילבר

--------

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

לזכות הרב המחבר

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) ל הרב עקיבא משה סילבר שליט''א
שו"ת עם סגולה - חלק א

אסיפת תשובות ומכתבים בענינים שונים בהלכה ובאגדה
שהשבתי בהזדמנויות שונות - בחמלת ה' עלי
עם תשובות ממרן הגר"ח קניבסקי שליט"א
עקיבא משה בלאמו"ר הגאון רבי יצחק אייזיק שליט"א סילבר
קרית ספר תשע"ו
לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5

דילוג לתוכן