נשא ליל שישי תורה - חק לישראל

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר חק לישראל במדבר נשא ליל שישי תורה - חק לישראל
תוכן עניינים

--------

צרוף יִהִוִהִ

(מז) מִבֶּ֨ן שְׁלֹשִׁ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה וְעַ֖ד בֶּן-חֲמִשִּׁ֣ים שָׁנָ֑ה כָּל-הַבָּ֗א לַֽעֲבֹ֨ד עֲבֹדַ֧ת עֲבֹדָ֛ה וַֽעֲבֹדַ֥ת מַשָּׂ֖א בְּאֹ֥הֶל מוֹעֵֽד: מִבַּר תְּלָתִין שְׁנִין וּלְעֵלָא וְעַדבַּר חַמְשִׁין שְׁנִין כָּל דְאָתֵילְמִפְלַח פּוּלְחַן פּוּלְחָנָא וּפוּלְחַן מַטוּלבְּמַשְׁכַּן זִמְנָא:

עבדת עבדה. הוא השיר במצלתים וכנורות, שהיא עבודה לעבודה אחרת: ועבודת משא. כמשמעו:

(מח) וַיִּֽהְי֖וּ פְּקֻֽדֵיהֶ֑ם שְׁמֹנַ֣ת אֲלָפִ֔ים וַֽחֲמֵ֥שׁ מֵא֖וֹת וּשְׁמֹנִֽים: וַהֲווֹ מִנְיָנֵיהוֹן תְּמַנְיָא אַלְפִין וַחֲמֵשׁמְאָה וְתַמְנָן:(מט) עַל-פִּ֨י יְהֹוָ֜ה פָּקַ֤ד אוֹתָם֙ בְּיַד-מֹשֶׁ֔ה אִ֥ישׁ אִ֛ישׁ עַל-עֲבֹֽדָת֖וֹ וְעַל-מַשָּׂא֑וֹ וּפְקֻדָ֕יו אֲשֶׁר-צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה אֶת-מֹשֶֽׁה: (פ) עַל מֵימְרָא דַיְיָ מְנָא יָתְהוֹןבִּידָא דְמשֶׁה גְבַר גְבַר עַלפּוּלְחָנֵהּ וְעַל מַטוּלֵהּ וּמִנְיָנוֹהִי דִיפַקִיד יְיָ יָת משֶׁה:

ופקדיו אשר צוה ה' את משה. ואותן הפקודים היו במצוה מבן שלשים שנה ועד בן חמשים שנה:

ה (א)  שלישי  וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר:(ב) צַ֚ו אֶת-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וִֽישַׁלְּחוּ֙ מִן-הַֽמַּחֲנֶ֔ה כָּל-צָר֖וּעַ וְכָל-זָ֑ב וְכֹ֖ל טָמֵ֥א לָנָֽפֶשׁ: פַּקֵיד יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְחוּןמִן מַשְׁרִיתָא כָּל דִסְגִיר וְכָלדְדָאֵב וְכֹל דִמְסָאָב לִטְמֵי נַפְשָׁאדֶאֱנָשָׁא:

צו את בני ישראל וגו' . פרשה זו נאמרה ביום שהוקם המשכן, ושמנה פרשיות נאמרו בו ביום, כדאיתא במסכת גיטין בפרק הנזקין (ס, א) : וישלחו מן המחנה. שלש מחנות היו שם בשעת חניתן, תוך הקלעים היא מחנה שכינה, חנית הלוים סביב כמו שמפורש בפרשת במדבר סיני היא מחנה לויה, ומשם ועד סוף מחנה הדגלים לכל ארבע הרוחות היא מחנה ישראל. הצרוע נשתלח חוץ לכלן, הזב מתר במחנה ישראל ומשלח מן השתים, וטמא לנפש מתר אף בשל לויה ואינו משלח אלא משל שכינה, וכל זה דרשו רבותינו מן המקראות במסכת פסחים (סז) : טמא לנפש. דמסאב לטמי נפשא דאנשא. אומר אני שהוא לשון עצמות אדם בלשון ארמי, והרבה יש בבראשית רבה אדרינוס שחיק טמיא, שחיק עצמות:

(ג) מִזָּכָ֤ר עַד-נְקֵבָה֙ תְּשַׁלֵּ֔חוּ אֶל-מִח֥וּץ לַֽמַּחֲנֶ֖ה תְּשַׁלְּח֑וּם וְלֹ֤א יְטַמְּאוּ֙ אֶת-מַ֣חֲנֵיהֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י שֹׁכֵ֥ן בְּתוֹכָֽם: מִדְכַר עַד נוּקְבָא תְּשַׁלְחוּן לְמִבָּרָאלְמַשְׁרִיתָא תְּשַׁלְחֻנוּן וְלָא יְסַאֲבוּן יָתמַשְׁרִיתְהוֹן דִי שְׁכִינְתִּי שַׁרְיָא בֵינֵיהוֹן:(ד) וַיַּֽעֲשׂוּ-כֵן֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיְשַׁלְּח֣וּ אוֹתָ֔ם אֶל-מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶ֑ה כַּֽאֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר יְהֹוָה֙ אֶל-מֹשֶׁ֔ה כֵּ֥ן עָשׂ֖וּ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: (פ) וַעֲבָדוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְשַׁלְחוּיָתְהוֹן לְמִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא כְּמָא דִימַלִיל יְיָ עִם משֶׁה כֵּןעֲבָדוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:(ה) וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר:(ו) דַּבֵּר֘ אֶל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ אִ֣ישׁ אֽוֹ-אִשָּׁ֗ה כִּ֤י יַֽעֲשׂוּ֙ מִכָּל-חַטֹּ֣את הָֽאָדָ֔ם לִמְעֹ֥ל מַ֖עַל בַּֽיהֹוָ֑ה וְאָֽשְׁמָ֖ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִֽוא: מַלֵל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל גְבַראוֹ אִתְּתָא אֲרֵי יַעְבְּדוּן מִכָּלחוֹבֵי אֱנָשָׁא לְשַׁקָרָא שְׁקָר קֳדָםיְיָ וְיֵחוֹב אֱנָשָׁא הַהוּא:

למעל מעל בה'. הרי חזר וכתב כאן פרשת גוזל ונשבע על שקר, היא האמורה בפרשת ויקרא (ה, כא) ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו וגו' , ונשנית כאן בשביל שני דברים שנתחדשו בה האחד, שכתב והתודו, למד שאינו חיב חומש ואשם על פי עדים עד שיודה בדבר. והשני על גזל הגר שהוא נתון לכהנים:

(ז) וְהִתְוַדּ֗וּ אֶֽת-חַטָּאתָם֘ אֲשֶׁ֣ר עָשׂוּ֒ וְהֵשִׁ֤יב אֶת-אֲשָׁמוֹ֙ בְּרֹאשׁ֔וֹ וַחֲמִֽישִׁת֖וֹ יֹסֵ֣ף עָלָ֑יו וְנָתַ֕ן לַֽאֲשֶׁ֖ר אָשַׁ֥ם לֽוֹ: וִיוַדוּן יָת חוֹבֵיהוֹן דִי עֲבָדוּוְיָתֵב יָת חוֹבְתֵהּ בְּרֵישֵׁהּ וְחֻמְשֵׁהּיוֹסֵף עֲלוֹהִי וְיִתֵּן לִדְחָב לֵהּ:

את אשמו בראשו. הוא הקרן שנשבע עליו: לאשר אשם לו. למי שנתחיב לו:

(ח) וְאִם-אֵ֨ין לָאִ֜ישׁ גֹּאֵ֗ל לְהָשִׁ֤יב הָֽאָשָׁם֙ אֵלָ֔יו הָֽאָשָׁ֛ם הַמּוּשָׁ֥ב לַֽיהֹוָ֖ה לַכֹּהֵ֑ן מִלְּבַ֗ד אֵ֚יל הַכִּפֻּרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר יְכַפֶּר-בּ֖וֹ עָלָֽיו: וְאִם לֵית לִגְבַר פָּרִיק לַאֲתָבָאחוֹבְתָא לֵהּ חוֹבְתָא דִמְתֵב קֳדָםיְיָ לְכַהֲנָא בַּר מִדְכַר כִּפּוּרַיָאדִי יְכַפֵּר בֵּהּ עֲלוֹהִי:

ואם אין לאיש גואל. שמת התובע שהשביעו, ואין לו יורשים: להשיב האשם אליו. כשנמלך זה להתודות על עונו. ואמרו רבותינו וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואלים או בן או אח או שאר בשר הקרוב ממשפחת אביו למעלה עד יעקב, אלא זה הגר שמת ואין לו יורשים: האשם המושב. זה הקרן והחומש: לה' לכהן. קנאו השם ונתנו לכהן שבאותו משמר: מלבד איל הכפורים. האמור בויקרא (ויקרא ה, כה) שהוא צריך להביא:

(ט) וְכָל-תְּרוּמָ֞ה לְכָל-קָדְשֵׁ֧י בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֛ל אֲשֶׁר-יַקְרִ֥יבוּ לַכֹּהֵ֖ן ל֥וֹ יִֽהְיֶֽה: וְכָל אַפְרָשׁוּתָא לְכָל קוּדְשַׁיָא דִבְנֵייִשְׂרָאֵל דִי יְקָרְבוּן לְכַהֲנָא דִלֵהּיְהֵא:

וכל תרומה וגו' . אמר רבי ישמעאל וכי תרומה מקריבין לכהן, והלא הוא המחזר אחריה לבית הגרנות. ומה תלמוד לומר אשר יקריבו לכהן, אלו הבכורים, שנאמר בהם תביא בית ה' אלהיך, (שמות כג, יט) . ואיני יודע מה יעשה בהם, תלמוד לומר לכהן לו יהיה, בא הכתוב ולמד על הבכורים שיהיו נתנין לכהן:

(י) וְאִ֥ישׁ אֶת-קֳדָשָׁ֖יו לוֹ יִֽהְי֑וּ אִ֛ישׁ אֲשֶׁר-יִתֵּ֥ן לַכֹּהֵ֖ן ל֥וֹ יִֽהְיֶֽה: (פ) וּגְבַר יָת מַעֲשַׂר קוּדְשֵׁהּ דִלֵהּיְהוֹן גְבַר דְיִתֵּן לְכַהֲנָא דִלֵהּיְהֵא:

ואיש את קדשיו לו יהיו. לפי שנאמרו מתנות כהנה ולויה יכול יבואו ויטלום בזרוע, תלמוד לומר ואיש את קדשיו לו יהיו, מגיד שטובת הנאתן לבעלים, ועוד מדרשים הרבה דרשו בו בספרי. ומדרש אגדה ואיש את קדשיו לו יהיו, מי שמעכב מעשרותיו ואינו נותנן, לו יהיו המעשרות, סוף שאין שדהו עושה אלא אחד מעשרה שהיתה למודה לעשות: איש אשר יתן לכהן. מתנות הראויות לו: לו יהיה. ממון הרבה:

(יא)  רביעי  וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר:(יב) דַּבֵּר֙ אֶל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָֽמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם אִ֥ישׁ אִישׁ֙ כִּֽי-תִשְׂטֶ֣ה אִשְׁתּ֔וֹ וּמָֽעֲלָ֥ה ב֖וֹ מָֽעַל: מַלֵל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְתֵימַרלְהוֹן גְבַר גְבַר אֲרֵי תִסְטֵיאִתְּתֵהּ וּתְשַׁקֵר בֵּהּ שְׁקָר:

איש איש כי תשטה אשתו. מה כתיב למעלה מן הענין ואיש את קדשיו לו יהיו, אם אתה מעכב מתנות הכהן, חייך שתצטרך לבא אצלו להביא לו את הסוטה: איש איש. ללמדך שמועלת בשתים, באיש מלחמה של מעלה ואישה מלמטה: כי תשטה אשתו. שנו רבותינו אין המנאפין נואפין עד שתכנס בהן רוח שטות, דכתיב כי תשטה, וכתוב בו נואף אשה חסר לב (משלי ו, לב) . ופשוטו של מקרא כי תשטה. תט מדרכי צניעות ותחשד בעיניו, כמו שטה מעליו ועבר (שם ד, טו) , אל ישט אל דרכיה לבך (שם ז, כה) : ומעלה בו מעל. ומהו המעל, ושכב איש אותה:

(יג) וְשָׁכַ֨ב אִ֣ישׁ אֹתָהּ֘ שִׁכְבַת-זֶ֒רַע֒ וְנֶעְלַם֙ מֵֽעֵינֵ֣י אִישָׁ֔הּ וְנִסְתְּרָ֖ה וְהִ֣יא נִטְמָ֑אָה וְעֵד֙ אֵ֣ין בָּ֔הּ וְהִ֖וא לֹ֥א נִתְפָּֽשָׂה: וְיִשְׁכֻּב גְבַר יָתַהּ שָׁכְבַת זַרְעָאוִיהֵי מְכַסָא מֵעֵינֵי בַעְלַהּ וּמִטַמְרָאוְהִיא מְסָאֲבָא וְסָהִיד לֵית בַּהּוְהִיא לָא אִתַּחָדַת:

ושכב איש. פרט לקטן ומי שאינו איש: אתה שכבת זרע. שכיבתה פוסלת אותה, ואין שכיבת אחותה פוסלת אותה כמעשה בשתי אחיות שהיו דומות זו לזו: ונעלם מעיני אישה. פרט לסומא הא אם היה רואה ומעמעם [ומעלים] אין המים בודקין אותה: ונסתרה. שיעור שתראה לטמאת ביאה: ועד אין בה. הא אם יש בה אפלו עד אחד שאמר נטמאת לא היתה שותה: ועד אין בה. לטמאה אבל יש עדים לסתירה: נתפשה. נאנסה, כמו ותפשה ושכב עמה (דברים כב, כח) :

(יד) וְעָבַ֨ר עָלָ֧יו רֽוּחַ-קִנְאָ֛ה וְקִנֵּ֥א אֶת-אִשְׁתּ֖וֹ וְהִ֣וא נִטְמָ֑אָה אֽוֹ-עָבַ֨ר עָלָ֤יו רֽוּחַ-קִנְאָה֙ וְקִנֵּ֣א אֶת-אִשְׁתּ֔וֹ וְהִ֖יא לֹ֥א נִטְמָֽאָה: וְיֶעְבַּר עֲלוֹהִי רוּחַ קִנְאָה וִיקַנֵייָת אִתְּתֵהּ וְהִיא מְסָאֲבָא אוֹעֲבַר עֲלוֹהִי רוּחַ קִנְאָה וִיקַנֵייָת אִתְּתֵהּ וְהִיא לָא מְסָאֲבָא:

ועבר עליו. קודם לסתירה: רוח קנאה וקנא. פרשו רבותינו לשון התראה, שמתרה בה אל תסתרי עם איש פלוני: והיא נטמאה או עבר עליו וגו' . כלומר הוא התרה בה ועברה על התראתו, ואין ידוע אם נטמאה אם לאו:

(טו) וְהֵבִ֨יא הָאִ֣ישׁ אֶת-אִשְׁתּוֹ֘ אֶל-הַכֹּהֵן֒ וְהֵבִ֤יא אֶת-קָרְבָּנָהּ֙ עָלֶ֔יהָ עֲשִׂירִ֥ת הָֽאֵיפָ֖ה קֶ֣מַח שְׂעֹרִ֑ים לֹֽא-יִצֹ֨ק עָלָ֜יו שֶׁ֗מֶן וְלֹֽא-יִתֵּ֤ן עָלָיו֙ לְבֹנָ֔ה כִּֽי-מִנְחַ֥ת קְנָאֹת֙ ה֔וּא מִנְחַ֥ת זִכָּר֖וֹן מַזְכֶּ֥רֶת עָוֹֽן: וְיַיְתֵי גַבְרָא יָת אִתְּתֵהּ לְוַתכַּהֲנָא וְיַיְתֵי יָת קֻרְבָּנַהּ עֲלַהּחַד מִן עַסְרָא בִּתְלַת סְאִיןקִמְחָא שְׂעָרִין לָא יְרִיק עֲלוֹהִימִשְׁחָא וְלָא יִתֵּן עֲלוֹהִי לְבֻנְתָּאאֲרֵי מִנְחַת קִנְאָתָא הוּא מִנְחַתדוּכְרָנָא מַדְכָּרַת חוֹבָא:

קמח. שלא יהא מסלת: שערים. ולא חטים, היא עשתה מעשה בהמה וקרבנה מאכל בהמה: לא יצק עליו שמן. שלא יהא קרבנה מהדר, שהשמן קרוי אור והיא עשתה בחשך: ולא יתן עליו לבנה. שהאמהות נקראות לבונה, שנאמר ואל גבעת הלבונה (שה''ש ד, ו) , והיא פרשה מדרכיהן: כי מנחת קנאת הוא. הקמח הזה, קמח לשון זכר: מנחת קנאת. מעוררת עליה שתי קנאות, קנאת המקום וקנאת הבעל:

(טז) וְהִקְרִ֥יב אֹתָ֖הּ הַכֹּהֵ֑ן וְהֶֽעֱמִדָ֖הּ לִפְנֵ֥י יְהֹוָֽה: וִיקָרֵב יָתַהּ כַּהֲנָא וִיקִימִנַהּ קֳדָםיְיָ:(יז) וְלָקַ֧ח הַכֹּהֵ֛ן מַ֥יִם קְדֹשִׁ֖ים בִּכְלִי-חָ֑רֶשׂ וּמִן-הֶֽעָפָ֗ר אֲשֶׁ֤ר יִֽהְיֶה֙ בְּקַרְקַ֣ע הַמִּשְׁכָּ֔ן יִקַּ֥ח הַכֹּהֵ֖ן וְנָתַ֥ן אֶל-הַמָּֽיִם: וְיִסַב כַּהֲנָא מֵי כִיוֹר בְּמַןדַחֲסָף וּמִן עַפְרָא דִי יְהֵיבִּיסוֹדֵי מַשְׁכְּנָא יִסַב כַּהֲנָא וְיִתֵּןלְמַיָא:

מים קדשים. שקדשו בכיור, לפי שנעשה מנחשת מראות הצובאות, וזו פרשה מדרכיהן שהיו נבעלות לבעליהן במצרים תחת התפוח, וזו קלקלה לאחר, תבדק בו: בכלי חרש. היא השקתה את הנואף יין משבח בכוסות משבחים, לפיכך תשתה מים המרים במקדה בזויה של חרש:

(יח) וְהֶֽעֱמִ֨יד הַכֹּהֵ֥ן אֶֽת-הָאִשָּׁה֘ לִפְנֵ֣י יְהֹוָה֒ וּפָרַע֙ אֶת-רֹ֣אשׁ הָֽאִשָּׁ֔ה וְנָתַ֣ן עַל-כַּפֶּ֗יהָ אֵ֚ת מִנְחַ֣ת הַזִכָּר֔וֹן מִנְחַ֥ת קְנָאֹ֖ת הִ֑וא וּבְיַ֤ד הַכֹּהֵן֙ יִֽהְי֔וּ מֵ֥י הַמָּרִ֖ים הַמְאָֽרְרִֽים: וִיקֵים כַּהֲנָא יָת אִתְּתָא קֳדָםיְיָ וְיִפְרַע יָת רֵישָׁא דְאִתְּתָאוְיתֵּן עַל יְדָהָא יָת מִנְחַתדוּכְרָנָא מִנְחַת קִנְאָתָא הִיא וּבִידָאדְכַהֲנָא יְהוֹן מַיָא מְרִירַיָא מְלַטְטַיָא:

והעמיד הכהן וגו' . והלא כבר נאמר והעמידה לפני ה', אלא מסיעין היו אותה ממקום למקום כדי ליגעה ותטרף דעתה ותודה: ופרע. סתר את קליעת שערה כדי לבזותה, מכאן לבנות ישראל שגלוי הראש גנאי להן: לפני ה'. בשער נקנור, הוא שער העזרה המזרחי, דרך כל הנכנסים: ונתן על כפיה. ליגעה אולי תטרף דעתה ותודה, ולא ימחה שם המיוחד על המים: המרים. על שם סופן שהם מרים לה: המאררים. המחסרים אותה מן העולם, לשון סלון ממאיר (יחזקאל כח, כד) . ולא יתכן לפרש מים ארורים, שהרי קדושים הן, ולא ארורים כתב הכתוב, אלא מאררים את אחרים. ואף אנקלוס לא תרגם ליטיא, אלא מלטטיא, שמראות קללה בגופה של זו:

(יט) וְהִשְׁבִּ֨יעַ אֹתָ֜הּ הַכֹּהֵ֗ן וְאָמַ֤ר אֶל-הָֽאִשָּׁה֙ אִם-לֹ֨א שָׁכַ֥ב אִישׁ֙ אֹתָ֔ךְ וְאִם-לֹ֥א שָׂטִ֛ית טֻמְאָ֖ה תַּ֣חַת אִישֵׁ֑ךְ הִנָּקִ֕י מִמֵ֛י הַמָּרִ֥ים הַמְאָֽרְרִ֖ים הָאֵֽלֶּה: וְיוֹמֵי יָתַהּ כַּהֲנָא וְיֵימַר לְאִתְּתָאאִם לָא שְׁכִיב גְבַר יָתִיךְוְאִם לָא סְטִּית לְאִסְתְּאָבָא בַּרמִבַּעֲלִיךְ הֱוֵי זַכָּאָה מִמַיָא מְרִירַיָאמְלַטְטַיָא הָאִלֵין:

והשביע אתה וגו' . ומה היא השבועה אם לא שכב, הנקי, הא אם שכב חנקי [לא תנקי] , שמכלל לאו אתה שומע הן, אלא שמצוה לפתוח בדיני נפשות תחלה לזכות:

(כ) וְאַ֗תְּ כִּ֥י שָׂטִ֛ית תַּ֥חַת אִישֵׁ֖ךְ וְכִ֣י נִטְמֵ֑את וַיִּתֵּ֨ן אִ֥ישׁ בָּךְ֙ אֶת-שְׁכָבְתּ֔וֹ מִֽבַּלְעֲדֵ֖י אִישֵֽׁךְ: וְאַתְּ אֲרֵי סְטִית בַּר מִבַּעֲלִיךְוַאֲרֵי אִסְתָּאָבְתְּ וִיהַב גְבַר בִּיךְיָת שְׁכֻבְתֵּהּ בַּר מִבַּעֲלִיךְ:

ואת כי שטית. כי משמש בלשון אם:

(כא) וְהִשְׁבִּ֨יעַ הַכֹּהֵ֥ן אֶֽת-הָֽאִשָּׁה֘ בִּשְׁבֻעַ֣ת הָֽאָלָה֒ וְאָמַ֤ר הַכֹּהֵן֙ לָֽאִשָּׁ֔ה יִתֵּ֨ן יְהֹוָ֥ה אוֹתָ֛ךְ לְאָלָ֥ה וְלִשְׁבֻעָ֖ה בְּת֣וֹךְ עַמֵּ֑ךְ בְּתֵ֨ת יְהֹוָ֤ה אֶת-יְרֵכֵךְ֙ נֹפֶ֔לֶת וְאֶת-בִּטְנֵ֖ךְ צָבָֽה: וְיוֹמֵי כַהֲנָא יָת אִתְּתָא בְּמוֹמָתָאדִלְוָטָּא וְיֵימַר כַּהֲנָא לְאִתְּתָא יִתֵּןיְיָ יָתִיךְ לִלְוַטּ וּלְמוֹמֵי בְּגוֹעַמִיךְ בִּדְיִתֵּן יְיָ יָת יַרְכִּיךְמַסְיָא וְיָת מְעַיְכִי נְפִיחִין:

בשבעת האלה. שבועה של קללה: יתן ה' אותך לאלה. שיהיו הכל מקללין ביך יבואך כדרך שבא לפלונית: ולשבועה. שיהיו הכל נשבעין ביך לא יארע לי כדרך שארע לפלונית וכן הוא אומר והנחתם שמכם לשבועה לבחירי (ישעיה סה, טו) , שהצדיקים נשבעים בפרענותן של רשעים, וכן לענין הברכה ונברכו וגו' (בראש' יב, ג) בך יברך ישראל לאמר (בראש' מח, כ) : את ירכך. בקללה הקדים ירך לבטן לפי שבה התחילה בעברה תחלה: צבה. כתרגומו נפוחה:

(כב) וּ֠בָ֠אוּ הַמַּ֨יִם הַמְאָֽרְרִ֤ים הָאֵ֨לֶּה֙ בְּֽמֵעַ֔יִךְ לַצְבּ֥וֹת בֶּ֖טֶן וְלַנְפִּ֣ל יָרֵ֑ךְ וְאָֽמְרָ֥ה הָֽאִשָּׁ֖ה אָמֵ֥ן | אָמֵֽן: וְיֵעֲלוּן מַיָא מְלַטְטַיָא הָאִלֵין בִּמְעַיְכִילַאֲפָחָא מְעִין וּלְאַמְסָאָה יַרְכָּא וְתֵימַראִתְּתָא אָמֵן אָמֵן:

לצבות בטן. כמו להצבות בטן, זהו שמוש פתח שהלמ''ד נקודה בו, וכן לנחותם הדרך (שמות יג, כא) , לראותכם בדרך אשר תלכו בה (דברים א, לג) , וכן לנפיל ירך להנפיל ירך, שהמים מצבים את הבטן ומפילים את הירך: לצבות בטן ולנפיל ירך. בטנו וירכו של בועל, או אינו אלא של נבעלת, כשהוא אומר את ירכך נופלת ואת בטנך צבה, הרי של נבעלת אמור: אמן אמן. קבלת שבועה, אמן על האלה אמן על השבועה, אמן אם מאיש זה, אמן אם מאיש אחר, אמן שלא סטיתי ארוסה ונשואה שומרת יבם וכנוסה:

(כג) וְ֠כָתַ֠ב אֶת-הָֽאָלֹ֥ת הָאֵ֛לֶּה הַכֹּהֵ֖ן בַּסֵּ֑פֶר וּמָחָ֖ה אֶל-מֵ֥י הַמָּרִֽים: וְיִכְתּוֹב יָת לְוָטַיָא הָאִלֵין כַּהֲנָאבְּסִפְרָא וְיִמְחוֹק לְמַיָא מְרִירַיָא:

--------

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט''א ול ר' שגיב מחפוד שליט''א
ול- J. Alan Groves Center - תחת תנאי רשיון CC-2.5
לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5

דילוג לתוכן