משנה מנחות פרק ט - חק לישראל

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר חק לישראל שמות משנה מנחות פרק ט - חק לישראל
תוכן עניינים

--------

א. שְׁתֵּי מִדּוֹת שֶׁל יָבֵשׁ הָיוּ בַמִּקְדָּשׁ, עִשָּׂרוֹן, וַחֲצִי עִשָּׂרוֹן. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, עִשָּׂרוֹן, עִשָּׂרוֹן, וַחֲצִי עִשָּׂרוֹן. עִשָּׂרוֹן מֶה הָיָה מְשַׁמֵּשׁ, שֶׁבּוֹ הָיָה מוֹדֵד לְכָל הַמְּנָחוֹת. לֹא הָיָה מוֹדֵד, לֹא בְשֶׁל שְׁלשָׁה לַפָּר, וְלֹא בְשֶׁל שְׁנַיִם לְאַיִל, אֶלָּא מוֹדְדָן עֶשְׂרוֹנוֹת. חֲצִי עִשָּׂרוֹן מֶה הָיָה מְשַׁמֵּשׁ, שֶׁבּוֹ הָיָה מוֹדֵד חֲבִתֵּי כֹהֵן גָּדוֹל, מֶחֱצָה בַבֹּקֶר וּמֶחֱצָה בֵּין הָעַרְבָּיִים:

(א) שתי מדות. עשרון עשרון, וחצי עשרון. שתי מדות של עשרון היו, אחת מודדים אותה גדושה, שהיתה קטנה ולא היתה מחזקת כשהיא גדושה אלא עשרון, כשיעור חברתה כשהיא מחוקה. דר' מאיר גמר מקרא דכתיב (במדבר כח) עשרון עשרון לכבש האחד, דשתי עשרונות היו שם, ואי שתיהן שוות, הויא להו מדה אחת, אלא אחת מחוקה ואחת גדושה. גדושה שבה היה מודד לכל המנחות, מחוקה שבה היה מודד לחביתי כהן גדול. וחכמים אומרים לא היה שם אלא עשרון אחד דכתיב (שם כט) ועשרון אחד לכבש האחד, ואותו עשרון מחוק היה, ובו היו מודדים לכל המנחות. והלכה כחכמים: לא בשל שלשה לפר. למנחת נסכים של פר דכתיב ביה (שם כח) ושלשה עשרונים לפר האחד, לא היה מודדן במדה אחת שתהא מחזקת שלשה עשרונים, שלא היתה שם מדה גדולה מעשרון: אלא מודדן עשרונות. כל עשרון עשרון בפני עצמו: הכי גרסינן: חצי עשרון מה היה משמש שבו היה מודד לחביתי כהן גדול. והכי פירושא, לחביתי כהן גדול מביא מביתו עשרון שלם, וחוצהו בחצי עשרון שבמקדש, ולש כל חצי עשרון בפני עצמו, ועושה מכל חצי עשרון שש חלות, שהן לשני חצאי עשרון שתים עשרה חלות, ואופה כולן ביחד, ואחר כך מחלק כל חלה לשנים, ומקריב שנים עשר חצאין בבוקר ושנים עשר חצאין בערב, וקודם שיקריב פותת אותן לפתין כזית, וכופל כל פתיתה לשנים ואינו מבדיל. אבל פתיתת כל שאר מנחות אע''פ שפתין שלהן כזית, כופל אותן לשנים ושנים לארבעה ומבדיל, כדתנן לעיל בפרק ו':

ב. שֶׁבַע מִדּוֹת שֶׁל לַח הָיוּ בַמִּקְדָּשׁ, הִין, וַחֲצִי הַהִין, וּשְׁלִישִׁית הַהִין, וּרְבִיעִית הַהִין, לֹג, וַחֲצִי לֹג, וּרְבִיעִית לֹג. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בַּר צָדוֹק אוֹמֵר, שְׁנָתוֹת הָיוּ בָהִין, עַד כָּאן לַפָּר, עַד כָּאן לָאַיִל, עַד כָּאן לַכֶּבֶשׂ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, לֹא הָיָה שָׁם הִין. וְכִי מֶה הָיָה הַהִין מְשַׁמֵּשׁ אֶלָּא מִדָּה יְתֵרָה שֶׁל לֹג וּמֶחֱצָה הָיְתָה שֶׁבָּהּ הָיָה מוֹדֵד לְמִנְחַת כֹּהֵן גָּדוֹל, לֹג וּמֶחֱצָה בַבֹּקֶר וְלֹג וּמֶחֱצָה בֵּין הָעַרְבָּיִם:

(ב) שנתות היו בהין. לא היה שם אלא הין, ובו היו סימנים מסמרות או פגימות: עד כאן לפר. חצי ההין: עד כאן לאיל. שלישית ההין: עד כאן לכבש. רביעית ההין. ואין הלכה כר' אליעזר: וכי מה היה ההין משמש. שלא היה במקדש דבר שיהיה צריך להין שלם, שלעולם לא נצרכו להין אלא בשמן המשחה בימי משה ואותו שמן עדיין הוא קיים ועומד, ואם כן לא היו צריכים להין: אלא מדה יתירה. היתה שם להשלים השבע מדות: למנחת כהן גדול. היו לה שלשה לוגין שמן, לוג ומחצה שחרית, ולוג ומחצה בין הערבים:

ג. רְבִיעִית מֶה הָיְתָה מְשַׁמֶּשֶׁת, רְבִיעִית מַיִם לַמְּצוֹרָע, וּרְבִיעִית שֶׁמֶן לַנָּזִיר. חֲצִי לֹג מֶה הָיָה מְשַׁמֵּשׁ, חֲצִי לֹג מַיִם לַסוֹטָה, וַחֲצִי לֹג שֶׁמֶן לַתּוֹדָה. וּבַלֹּג הָיָה מוֹדֵד לְכָל הַמְּנָחוֹת. אֲפִלּוּ מִנְחָה שֶׁל שִׁשִּׁים עִשָּׂרוֹן נוֹתֵן לָהּ שִׁשִּׁים לֹג. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, אֲפִלּוּ מִנְחָה שֶׁל שִׁשִּׁים עִשָּׂרוֹן, אֵין לָהּ אֶלָּא לֻגָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ד), לְמִנְחָה וְלֹג שָׁמֶן. שִׁשָּׁה לַפָּר, אַרְבָּעָה לָאַיִל, שְׁלשָׁה לַכֶּבֶשׂ, שְׁלשָׁה וּמֶחֱצָה לַמְנוֹרָה, מֵחֲצִי לֹג לְכָל נֵר:

(ג) רביעית מים למצורע. דכתיב (ויקרא יד) ושחט את הצפור האחת אל כלי חרש על מים חיים, למים שדם הצפור נראה בהם, ושיערו חכמים רביעית הלוג: רביעית שמן לנזיר. ללחם נזירות, ורביעית לא קדיש להיות כלי שרת משום רביעית מים של מצורע, דהא חוץ הוא. ולא משום לחם של נזיר, דאין לחם של נזיר קדוש אלא בשחיטת הזבח. אלא מפני שבה היה מודד לחביתי כהן גדול רביעית שמן לכל חלה וחלה, שהן שתים עשרה חלות ונסכיהן שלשה לוגין שמן: חצי לוג מים לסוטה. דכתיב (במדבר ה) ולקח הכהן מים קדושים בכלי חרש, חצי לוג מים היה ממלא מן הכיור: חצי לוג שמן לתודה. הלכה למשה מסיני. וכן רביעית של נזיר. וחצי לוג נמי לא משום חצי לוג מים של סוטה וחצי לוג שמן של תודה הוא דקדוש להיות כלי שרת, אלא מפני שבו מחלק חצי לוג שמן לכל נר ונר של מנורה: אין לה אלא לוגה. לוג אחד לכל ששים עשרון. ואין הלכה כרבי אליעזר בן יעקב: ששה לוגים לפר. דהיינו חצי הין, כדכתיב (שם טו) בלול בשמן חצי ההין. וארבעה לאיל, דהיינו שלישית ההין. ושלשה לכבש, דהיינו רביעית ההין. שההין שנים עשר לוגין: מחצי לוג לכל נר. שצריך שיתן בה מדתה שתהא דולקת והולכת מערב עד בוקר. ושיערו חכמים חצי לוג שמן ללילי תקופת טבת הארוכים. וכן היה נותן בכל נר בכל לילה. ואם כבתה נפסלה אותה פתילה והשמן מלהדליק בהן עוד, אלא מסירן ונותן חצי לוג שמן אחר ופתילה חדשה ומדליק:

ד. מְעָרְבִין נִסְכֵּי אֵילִים בְּנִסְכֵּי פָרִים, נִסְכֵּי כְבָשִׂים בְּנִסְכֵּי כְבָשִׂים, שֶׁל יָחִיד בְּשֶׁל צִבּוּר, שֶׁל יוֹם בְּשֶׁל אֶמֶשׁ, אֲבָל אֵין מְעָרְבִין נִסְכֵּי כְבָשִׂים בְּנִסְכֵּי פָרִים וְאֵילִים. וְאִם בְּלָלָן אֵלּוּ בִפְנֵי עַצְמָן וְאֵלּוּ בִפִנֵי עַצְמָן וְנִתְעָרְבוּ, כְּשֵׁרִין. אִם עַד שֶׁלֹּא בָלַל, פָּסוּל. הַכֶּבֶשׂ הַבָּא עִם הָעֹמֶר, אַף עַל פִּי שֶׁמִּנְחָתוֹ כְפוּלָה, לֹא הָיוּ נְסָכָיו כְּפוּלִין:

(ד) מערבין נסכי פרים. מנחת נסכי פר במנחת נסכי איל. לפי שבלילת שתיהן שוה, שני לוגים לעשרון. דהא תנן לעיל ששה לוגין לפר, וסולת הוי להו שלשה עשרונים כדכתיב (שם) והקריב על בן הבקר מנחה סולת שלשה עשרונים בלול בשמן חצי ההין, דהיינו ששה לוגין. ולאיל ארבעה לוגין, וסולת שני עשרונים לאיל: נסכי כבשים. שלשה לוגין לעשרון, דכתיב עשרון אחד לכבש האחד, וכתיב בלול בשמן כתית רביעית ההין, דהיינו שלשה לוגין: ושל היום בשל אמש. אם הביא אמש זבחו בלא נסכים. דקיימא לן אדם מביא זבחו היום ונסכיו מכאן ועד עשרה ימים. ואם היום הביא קרבן אחד ושני נסכים עמו אחד בשבילו ואחד בשביל של אמש, מערבין יחד אם הקרבנות שוין, שהיו שניהם כבשים, או אילים, [או פרים], או פר ואיל: אבל אין מערבין נסכי כבשים בנסכי פרים ואילים. לפי שמנחת פר ואיל חריבה היא לגבי כבשים, ובולעת הימנה, ונמצאת של כבש חסרה וזו יתירה: ואם בללן. שכבר הלכה מצות שמנן: כשרות. כרבנן דפליגי עליה דרבי יהודה בהקומץ רבה ואמרי חרב שנתערב בבלול יקרב: ואם עד שלא בללן. נתערבו: פסולות. דבעינן ראוי לבילה, וליכא, דחסרה לה של כבש ושל איל יתירה: אף על פי שמנחתו כפולה. כדכתיב באמור אל הכהנים ומנחתו שני עשרונים:

ה. כָּל הַמִּדּוֹת שֶׁהָיוּ בַמִּקְדָּשׁ, הָיוּ נִגְדָּשׁוֹת, חוּץ מִשֶּׁל כֹּהֵן גָּדוֹל, שֶׁהָיָה גוֹדְשָׁהּ לְתוֹכָהּ. מִדּוֹת הַלַּח, בֵּרוּצֵיהֶן קֹדֶשׁ. וּמִדּוֹת הַיָּבֵשׁ, בֵּרוּצֵיהֶן חֹל. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, מִדּוֹת הַלַּח קֹדֶשׁ, לְפִיכָךְ בֵּרוּצֵיהֶן קֹדֶשׁ. וּמִדּוֹת הַיָּבֵשׁ חֹל, לְפִיכָךְ בֵּרוּצֵיהֶן חֹל. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, לֹא מִשּׁוּם זֶה, אֶלָּא שֶׁהַלַּח נֶעְכָּר, וְהַיָּבֵשׁ אֵינוֹ נֶעְכָּר:

(ה) שהיה גודשה בתוכה. כשהיה מחוק היה מחזיק כשאר עשרון גדוש. ומתניתין רבי מאיר היא דאמר בריש פרקין עשרון עשרון היה במקדש אחד מחוק ואחד גדוש. ולית הלכתא כוותיה: בירוציהן. גודשן. דלח נמי איכא גודש פורתא: מדות הלח בירוציהן קודש ומדות היבש בירוציהן חול. בגמרא מפרש דהאי תנא סבר מדות הלח נמשחו בין מבפנים בין מבחוץ, הלכך שפת הכלי מקדשן לבירוצין. מדות היבש נמשחו מבפנים ולא נמשחו מבחוץ, הלכך בירוצים שאינן נוגעים מבפנים במקום משיחתן לא קדשי: רבי עקיבא אומר מדות הלח קודש. דסבר מדות הלח נמשחו בין מבפנים בין מבחוץ: מדות היבש חול. דלא נמשחו כל עיקר. ומיהו מה שמודדין בהן קדוש קדושת הפה, וגברא למאי דצריך מקדש בפה. בירוצין לא מקדש להו דלא צריכי ליה: ר' יוסי אומר לא משום זה. ר' יוסי סבר אידי ואידי נמשחו מבפנים ולא נמשחו מבחוץ. והכא היינו טעמא, משום דלח נעכר, מה שבשולי הכלי כשמוסיפין עליו נעכר ומתערב ונבלל ועולה מלמעלה, ונמצא שכבר קדשו הבירוצין בתוך הכלי: והיבש אינו נעכר. אלא במקומו עומד, הלכך מה שבפנים קדוש, ומה שבחוץ אינו קדוש:

ו. כָּל קָרְבְּנוֹת הַצִבּוּר וְהַיָּחִיד טְעוּנִין נְסָכִים, חוּץ מִן הַבְּכוֹר וְהַמַּעֲשֵׂר וְהַפֶּסַח וְהַחַטָּאת וְהָאָשָׁם, אֶלָּא שֶׁחַטָּאתוֹ שֶׁל מְצוֹרָע וַאֲשָׁמוֹ טְעוּנִין נְסָכִים:

(ו) חוץ מן הבכור והמעשר והפסח והחטאת והאשם. משום דכתיב בפרשת נסכים (במדבר טו) לפלא נדר או בנדבה, בא בנדר ובנדבה טעון נסכים, יצאו בכור ומעשר ופסח וחטאת ואשם שהן באים חובה לא לנדבה שאין טעונים נסכים. יכול אף חובות הבאות מחמת הרגל ברגל כגון עולות ראיה ושלמי חגיגה לא יהיו טעונות נסכים, תלמוד לומר או במועדיכם, כל הבא במועדיכם טעון נסכים. ושעירי חטאת שבאים חובה לרגל אין טעונים נסכים, דכתיב בפרשת נסכים וכי תעשה בן בקר, בן בקר בכלל היה, בכלל ועשיתם אשה, דמשמע כל אשה טעון נסכים חוץ (מאשה) שמיעט, ולמה יצא, להקיש אליו, מה בן בקר מיוחד שבא בנדר ונדבה, אף כל בא בנדר ונדבה, יצאו שעירי הרגלים שהן באות חטאות, שאין חטאת בא בנדר ונדבה, שאינן טעונות נסכים: חטאתו ואשמו של מצורע טעונים נסכים. לפי שאינן באים על חטא כשאר חטאות ואשמות. וחטאת נזיר אינה טעונה נסכים משום דנזיר חוטא הוא כדכתיב (שם ו) מאשר חטא על הנפש, שציער עצמו מן היין:

ז. כָּל קָרְבְּנוֹת הַצִבּוּר אֵין בָּהֶם סְמִיכָה, חוּץ מִן הַפָּר הַבָּא עַל כָּל הַמִּצְוֹת, וְשָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אַף שְׂעִירֵי עֲבוֹדָה זָרָה. כָּל קָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד טְעוּנִים סְמִיכָה, חוּץ מִן הַבְּכוֹר, וְהַמַּעֲשֵׂר, וְהַפֶּסַח. וְהַיּוֹרֵשׁ סוֹמֵךְ, וּמֵבִיא נְסָכִים, וּמֵמִיר:

(ז) פר הבא על כל המצות. על אחת מכל המצות. כגון הורו בית דין שחלב מותר. וזהו פר העלם דבר של צבור [שבויקרא], וסמיכה כתיבא ביה (ויקרא ד) וסמכו זקני העדה את ידיהם על ראש הפר, ושלשה מזקני בית דין היו סומכין עליו: ושעיר המשתלח. לעזאזל, כתיב ביה (שם טז) וסמך אהרן את שתי ידיו על ראש השעיר החי: שעירי עבודה זרה. דכתיב בפרשת שלח לך, וכי תשגו וגו'. ואין הלכה כר' שמעון: כל קרבנות היחיד טעונים סמיכה. דעיקר סמיכה בקרבן יחיד הוא דכתיבא (שם ג) וסמך ידו על ראש קרבנו: היורש סומך. אם התנדב אביו בקרבן עולה ושלמים ומת, בנו סומך עליו: ומביא נסכים. של קרבן: וממיר. אם המירה בבהמה אחרת, תמורתו חלה עליה ושתיהן קדושות, כאילו המירה אביו:

ח. הַכֹּל סוֹמְכִין, חוּץ מֵחֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה, וְקָטָן, סוּמָא, וְנָכְרִי, וְהָעֶבֶד, וְהַשָּׁלִיחַ, וְהָאִשָּׁה. וּסְמִיכָה, שְׁיָרֵי מִצְוָה, עַל הָרֹאשׁ, בִּשְׁתֵּי יָדַיִם, וּבִמְקוֹם שֶׁסוֹמְכִין שׁוֹחֲטִין, וְתֵכֶף לִסְמִיכָה שְׁחִיטָה:

(ח) חוץ מחרש שוטה וקטן. לפי שאין להם דעת: סומא. דכתיב בפר העלם דבר של צבור, וסמכו זקני העדה, והם סנהדרי גדולה, ובסנהדרין לא היה בהן סומא, כדמוכח במסכת סנהדרין, והוא הדין לכל שאר סמיכות שאין סומא יכול לסמוך: ונכרי. דכתיב דבר אל בני ישראל וגו', בני ישראל סומכין, ואין הנכרים סומכין: והעבד והשליח. דכתיב (ויקרא א) וסמך ידו, ולא יד עבדו ולא יד שלוחו: והאשה. בני ישראל סומכין, ולא בנות ישראל סומכות: וסמיכה שיירי מצוה. דאינה מעכבת כפרה. ומיהו מעלה עליו הכתוב כאילו לא כיפר: בשתי ידים. דכתיב בשעיר המשתלח (שם טז) וסמך אהרן את שתי ידיו, זה בנה אב לכל הסומכים שיהיו בשתי ידים: ובמקום שסומכים שוחטים. שאם סמך חוץ לעזרה, חוזר וסומך בעזרה במקום שחיטה: ותיכף לסמיכה שחיטה. דכתיב וסמך ושחט:

ט. חֹמֶר בַּסְמִיכָה מִבַּתְּנוּפָה וּבַתְּנוּפָה מִבַּסְמִיכָה, שֶׁאֶחָד מֵנִיף לְכָל הַחֲבֵרִים וְאֵין אֶחָד סוֹמֵךְ לְכָל הַחֲבֵרִים. וְחֹמֶר בַּתְּנוּפָה, שֶׁהַתְּנוּפָה נוֹהֶגֶת בְּקָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד וּבְקָרְבְּנוֹת הַצִבּוּר, בַּחַיִּים וּבַשְּׁחוּטִין, בְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רוּחַ חַיִּים וּבְדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ רוּחַ חַיִּים, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּסְמִיכָה:

(ט) שאחד מניף לכל החברים. שנתחברו להתנדב קרבן אחד. שכל קרבנות נדבה יכולים להביא בשותפות. ואחד מניף על ידי כולן. אבל כולן יחד אין יכולין להניף, דהויא חציצה בין ידו של זה ולקרבן. וכהן שמניח ידו תחת יד הבעלים ומניף והויא יד בעלים חציצה, לא איכפת לן, דהא עיקר תנופה בבעלים: בקרבנות היחיד. כגון חזה ושוק של שלמים: ובקרבנות צבור. כבשי עצרת שטעונים תנופה חיים ושחוטים: בדבר שיש בו רוח חיים. קרבן בהמה: ובדבר שאין בו רוח חיים. כגון לחמי תודה ונזיר:

--------

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט''א ול ר' שגיב מחפוד שליט''א
ול- J. Alan Groves Center - תחת תנאי רשיון CC-2.5
לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5

דילוג לתוכן