|
תוכן עניינים
הצג
|
| זהו הלילה שבו אני ישן טוב מכולם.. ה'משמר' שהגביר החשק להמשיך ביגיעה.. הצוואה שאמרה הכל.. עוגן ההצלה שב'משמר'..'כמה טוב שקבעו את המושג 'משמר' דוקא בליל שישי' – שח פעם הגאון המופלא רבי יצחק הוטנר זצ"ל, שהיה אמן ההגדרות התורתי שידע עולם התורה… |
| מאת הרב ה. וילנר |
| 24/01/2012 |
| הוא עומד שעוּן על הסטנדר, מתנצח בסוגיא עם החברותא יוסף לייב וקסלר – מלמדניה המופלגים של השיעור בישיבה. הם מנסים בצוותא להסתער רגשית על דיבור מעורפל של התוספות בסוגיא דצרורות, הם דשים במילותיו שוב ושוב, ואינם משכילים להבין מה מצריך את התוספות לכתוב דיבור ארוך כל כך. ממבט ראשון נראים לו הדברים כצרורות של תימא….
החברותא מנסה את כוחו, הוא מציע לגשת להצלחת המערכה בהבנת דברי התוספות – בגישה אל החזית הבאה בסוגיא – הר"ן. שם הענינים יגעים פחות. הוא מוסיף את חידושו לאמתחתו, ופונה מחיל אל חיל. הם מזהים גם בקרבו את המילים המוקשות, מפנימים את פירוקי הוויותיו, אך הארה מסכמת לדברי התוספות – אַין. ביני לביני הוא שומע מהחברותא על קיומו של שטיקל מבורך מ'רבי נפתלי', שאולי דרכו הם ישכילו לגלות לדרעיה, ולהאיר בסוגיא זו מחשכים. הם הספיקו אף לשמוע מלמדני האיזור, כי קיימת כאן הארה מופלאה של ה'אחיעזר' – שהוא 'בנין אב' בהבנת הסוגיא. הם מנסים לתַחֵם את גבולות המצוי בדברי המפרשים בכדי לשפוך מעט אור על נבכי התוספות, ואז החברותא מביט בשעונו, ואותות אכזבה ניכרים על זיו פניו המאירות – עוד מעט הסדר בא לסיומו, ואת ביאור התוספות לעומקו טרם החילונו להבין… יוסף לייב פלט מפיו את ההברקה, שמקופיא נראתה האמירה הטובה ביותר שנאמרה כאן מתחילת הסוגיא – הן יום חמישי היום, הרי הלילה הוא 'ליל שישי' – ה'משמר' נושק לפתחינו… זהו זמן ראוי ומסוגל לישב יחד על הוויית התוספות, לפרקן ולשברן, עד להבנה המושלמת בע"ה. פניהם של בני החברותא השתנו לבלי הכר, ההצעה יוצרת בקירבם שירה גדולה – שירת התורה. היא ממלאת אותם חיות ורעננות גם עכשיו, כשאגירי יומו של העולם, שאינו יודע עדיין את רבי נפתלי – נמים את שנתם. הם סיכמו ביניהם את הענין. הלילה נתכנס שנינו בצוותא להמשך החברותא, לקולה של תורה – היא קול שאונה של התורה. קול ה'יפוצץ' של הפטיש מול הסלע. במשך שעות ארוכות אלו, שמאז ומקדם אוירתה המיוחדת של זמן זה, היא מתכון נודע להצלחה במשעול הכרמים, היא זו שמתנגנת במיתרי תלמודם, נוסכת בהם חדווה… הלילה יהיה האות הזה, ה'משמר' יוכל לאפשר לנו לשלוט בדברי התוספות שליטה ללא מיצרים. בצהריים, יוסף לייב מתקשר הביתה – לפתח תקוה. מנהג קבוע לו בצהרי יום חמישי, כשאמו טורחת וייגעה על בישולי השבת מדושני העונג, הוא מתקשר לשוחח על השבוע שחלף, ולקבל את ברכתה החמה לקראת השבוע שיבא. בדרך כלל זהו זמן שבו עוברות להן הרגשות הגואים מאפרכסת לאפרכסת, למרות ההרגל שבדבר, כל שיחה שכזו מידי שבוע, מדליקה אצלו ניצוץ חדש של געגוע עז, לבית, למטעמי השבת. שלא כדרכו, הפעם השיחה היתה קצרה מתמיד, – 'אמא – הוא הגן על עצמו בהתנצלות – 'קבעתי עם החברותא של העיון, כי נעשה יחד הלילה משמר, וכך אולי נוכל להבין את דיבורו המוקשה של התוספות, ובשל כך אני חייב להספיק לנוח ככל שאוכל עתה במנוחת הצהריים, אני מבטיח להתקשר שוב מחר בע"ה לאחל 'גוט שאבעס…'. הטלפון נסגר, ומעיני האם זולגות להן הדמעות במורד הלחיים… 'הן אני- היא מהרהרת – 'לאחר שבוע כה עמוס בעבודתי, במטלות הבית, ובהכנת מטעמי השבת, הדבר היחיד שאני יכולה לחשוב עליו בליל שישי הוא שינה עריבה במיטתי, שתמנע ממני התמוטטות מוחלטת לקראת השבת. ואילו בני מחמדי יוסף לייב, לאחר שבוע כה מתיש בתורה המתשת כוחו של אדם, כל חפצו ורצונו הוא להיות ער כל הלילה, להתמיד בה עד כלות הנפש, והכל למען מה? למען הבנת 'דיבורו המוקשה של התוספות' – כדבריו… תודה לך רבונו של עולם, שבראת עולם מופלא כל כך… תודה שבראת תורה מופלאה כל כך, שיכולה להביא את בני לאושר נצחי שאין בדומה לו. הדור נאה זיו העולם – עולם הישיבה, עולם התורה! *** על גודל יגיעתו של מרן הגרא"ז מלצר זצוק"ל בתורה, אין צורך להרחיב. אך משפט אחד שאמר ברגע של גילוי לב מעיד יותר מכל על אחד המושגים החשובים ביותר שנשתמרו בהיכלי הישיבות מיני אז ומקדם, וכה היו דבריו בעת שהוא שח בענוה האופיינית לו על תקופת לימודיו בוואלוזין: 1'אמנם אני לא נחשבתי בוואלוזין בין המתמידים הגדולים, אבל לא להישאר ער לפחות בליל המשמר פעם אחת בשבוע למשך כל הלילה, היה זה דבר שלא נתקבל כלל על הדעת!'.2
זהו הלילה שבו אני ישן טוב מכולם… ראש הישיבה הנערץ של אם הישיבות – וואלוזין, הגאון רבי נפתלי צבי י. ברלין, היה זה שניצח על מלאכת הקודש בישיבת וואלוזין. בשריפה הגדולה שפרצה בוואלוזין בשנת תרמ"ו, עלו בתים רבים באש, וביניהם בניני הישיבה ומעונות הרמי"ם. הנהלת הישיבה נרתמה לבנות בתים חדשים במקום הקודמים שנחרכו, ובמהלך הבניה שארכה זמן ניכר, נאלץ הנצי"ב להתגורר בחדרים שמתחת לאולם הישיבה, אולם שבו ישבו ולמדו למעלה משלוש מאות בחורים, וקול התורה בקע והדהד מתוכו ברמה. שאל מאן דהו את הנצי"ב: 'רבי, כיצד יכול אתה לנוח או לישון קימעא, בשעה שממעל לראשך נשמע תדיר שאון הלימודים?!' השיב לו הנצי"ב: 'בשעה שאתה עובר ליד טחנת קמח ושומע את השאון ואת הרעש, הינך תמה, כיצד הטוחן ישן בלילות? ונדמה לך, כי לא היית יכול להתקיים בהמולה כזו אפילו שעה אחת ביום. אבל האמת היא, שככל שיגדל השאון, כן תנעם שינתו של הטוחן, שומע הוא כל תנועה של הגלגלים מתוך תענוג מרובה. ואדרבה, בשעה שגלגלי הטחנה עומדים ושובתים ואין שאון, אין הטוחן יכול להירדם, השקט אינו נותן לו מנוחה! הלילה הטוב ביותר בו יכול אני לתת תנומה לעפעפי – הוא ליל המשמר, הלילה שבו כמעט כל בני הישיבה לוחמים מלחמתה של תורה בקולות וברקים – קול ד' בכח, זהו קול ד' בהדר. כמה נאים הם דברי המדרש [רבה קהלת יב] – נמשלו דברי תורה בטחנה, מה טחנה זו אינה בטלה לא ביום ולא בלילה, כך דברי תורה נאמר בה 'והגית בו יומם ולילה'. *** ה'משמר' שהגביר החשק להמשיך ביגיעה הגאון רבי ישראל זאב גוסטמאן זצ"ל ראש ישיבת נצח ישראל, היה מהדמויות הבודדות שלא אחת נתן דרור להוויתו ודרך גדילתו. הוא סיפר פעם בגילוי לב על גודל יגיעתו בתורה. ידוע הוא שדבקותו ויגיעתו בתורה לא ידעו כלל שיעור, וניתן היה לשמוע ממנו בתוך כדי השיעור אומר – על דבר פלוני לא ישנתי כך וכך לילות… אך גם לרבי ישראל היו ביטויים שלא דרכו על מפתנו בדרך קבע. בשיחה פעם עם אחד מתלמידיו על סוגיא מוקשית במסכת הוריות, פלט רבי ישראל כמסיח לפי תומו מבלי משים – 'יש משמר אחד שפעל בקרבי את התענוג המופלא ביותר שהיה לי בלימוד מסכת זו… היה זה ליל שישי אחד, שישבתי במקומי בבית המדרש, והתמדתי במנהגי ללמוד כל הלילה במשמר, אחרי לילה של לימוד נתעורר בי ביתר שאת הרצון לאהבת התורה, ולכך הועדתי פעמיי אל מרן הגר"ח שמואלביץ זצ"ל, אמרתי לו, מה אנו עושים כאן עם תלמידים ועם הגדת שעורים, הבה ונלמד יחדיו בחברותא ונספיק להקיף יותר… התישבנו יחד ללמוד את מסכת הוריות ונתעמקנו בלימודה במשך שעות ארוכות. כשחשנו במועד הזמן כי כבר שקעה חמה, הוצאנו את דברי המוקצה מהכיסים והלכנו לקבל פני שבת המלכה… את השליטה במסכת הוריות רכשתי בזכות ה'משמר' שהועיד לי את החברותא הגדול עד כניסתה של שבת המלכה…
הצוואה שאמרה הכל באיזו מדה היה ענין זה של הלימוד בליל שישי חשוב בעיני הגר"י צדקה זצ"ל, ניתן ללמוד בין השאר מתוך העובדה שהזהיר על כך בצוואתו. הצוואה שכתב בערוב ימיו היא קצרה למדי, אין בה כמעט בקשות והוראות. מענין להביט וליווכח, כי הבקשה היחידה שהוא פונה בה לבניו ושומעי לקחו ומבקש שיעשו דבר מה במצוותו, היא בנושא ה'משמר' – 'שיהיו ממשיכים אחרי פטירתו את סדרי הלימוד בליל שישי ויחזיקו אותו בכל כוחותיהם הן בחומר והן ברוח'. תלמידיו מעידים נאמנה, שלא היה הוא רק נואה דרש, אלא יתרה מכך היה נאה מקיים, שכן כל ימיו על ה'משמר' הוא מעולם לא ויתר, ימי חורף וקיץ לא ישבותו, וגם כשפעם חומו עלה מאד ונשקפה סכנה לחייו, אמר רבי יהודה למקורבו, שעל הלימוד בליל שישי הוא אינו מחוכן לוותר ויהי מה… הם טרו ושקלו בתורה כל הלילה, ומיד עם שחר הוצרכו להבהילו לבית החולים… ***
עוגן ההצלה שב'משמר' כל בן ישיבה באשר הוא יודע, שישנם רגעי התעלות שעוברים עליו בימי הסתופפותו בישיבה שאותם לא ימיר בעד שום הון שבעולם. גם לאחר שנות דור כשהוא מלווה את בניו לישיבות בדמעת גיל, הוא נזכר בימי עלומיו, באוירה המשכרת שהיתה לו בישיבה, וכולו מתמלא געגועים עזים לרגעי התעלות אלו, בהן לש את נשמתו בבית היוצר התורתי החשוב מכל. יעיד על כך הסיפור הבא. – 'בן כמה מר' – שאל פעם מרן רבי אליעזר יהודה ממיר, את אחד מתלמידיו. – 'בן שמונה עשרה' – עונה התלמיד, משתאה. – ובכסליו, בשנה שעברה, בן כמה היית? – 'שבע עשרה' – עונה בן השמונה-עשרה, ואינו יודע את נפשו, מה חפץ ממנו ראש הישיבה. – 'אם כך מאז כבר עברה שנה' – מסיק רבי אליעזר יהודה – 'שנה היא זמן ארוך מ-א-ד! ספר לי אם כך במה קידמה אותך השנה!'. העלם הנבוך, ניסה להעלות מן הגורן ומן היקב את המלאי… התוצאה היתה עלובה. – היתכן שעברה עליך שנה ואינך יכול להצביע נאמנה על דבר אחד שאותה שנה קידמה אותך בדרך עלייתך… – נחרד ראש הישיבה, 'והרי אתה בן שמונה עשרה! לא יתכן כדבר הזה תנסה לחשוב מהן אלומות האור שכן היו לך בזו השנה…'. הבחור לא ידע את נפשו, אמירתו הנוקבת של ראש הישיבה, שלוותה בתחושתו האבאית המסורה, באמת ירדה לתהומות נפשו, והוא לא יודע עצמו מרוב בושה… במה יצדק לפניו, מה יוכל להעיד על עצמו שהתעלה בזו השנה… – 'אכן' – משיב הבחור ותרועת נצחון ניכרת היטב בקולו – 'פעמים רבות נותרתי בליל שישי בישיבה ללימוד כל הלילה, אלו היו הלילות המאושרים ביותר בחיי, ואם יש דבר מה שכורך אותי בעבותות למסגרת הישיבה הקדושה, אלו ה'משמרים'…'. ניגש המשגיח לארון הספרים, כשזרועו על כתיפו של אותו בחור, – בא ואראה לך את דבריו הקדושים של החוסן יהושע… 'להתפלל, להתחנן לפזר חשכת עבי טבעו המושכו מעסק תורתינו הקד', מה ימריצך חיי הבטלה והשעמום שאין אדם מת אלא מתוכם… על כן נפשי בשאלתי, חלי נא פי יוצרך ושובי למשמרתה של תורה…'. אין לנו שיור אלא התורה הזאת. 'משמרתה של תורה' – כח מיוחד לה, שיכולה היא לחוקק את העוסק בה ולהצלילו למעמקי מצולותיה המשכרות של דף הגמרא, בדרך העולה בית ד'. *** 'כמה טוב שקבעו את המושג 'משמר' דוקא בליל שישי' – שח פעם הגאון המופלא רבי יצחק הוטנר זצ"ל, שהיה אמן ההגדרות התורתי שידע עולם התורה. 'הן קבעו לנו חז"ל כמה חשיבות יש ללימוד התורה ביגיעה בימי שישי ושבת, ומה הכנה טובה יותר יכלו לקבוע לשם כך, מאשר התמדה רצופה של בני הישיבה בכל ליל שישי, בכדי להתכונן היטב לקראת שבת המלכה בדרך הלימוד עצמו…'. |
