מאת: הרב ל. מנלה |
בשבועיים אלו בו קוראים אנו על חלומותיו של יוסף ושרי פרעה, מן הראוי לתת מבט לעולם החלומות, שהינו נושא חשוב שקשור לרבים.
ביאור נפלא בדקדוק לשונות פתרונו של יוסף לחלומות שרי פרעה, מצאנו בגנוזותיו של רבי שלמה כהן – החשק שלמה, שנודע כאחד מגאוני הדור הקודם, ואלו הם דבריו: במקרא [בראשית מ, ו] נאמר 'וירא אותם והנם זועפים'. ולכאורה ייפלא, דהניחא שר האופים הוא זועף מחלומו המשונה, אך שר המשקים שראה בחלומו כי הוא מגיש הכוס אל יד פרעה מה לו לזעוף, והרי חלומו מורה כי ישוב לשרת לפני פרעה. ברם הרי חלומו היה מורכב מב' חלקים גם שיסחוט את הענבים אל כוס פרעה, וגם כי יגיש את הכוס איליו, וסדר הדברים היה כי אין ב' הדברים הללו נעשים ע"י איש אחד, כי השר היה מכובד מכדי לסחוט ורק היה מגיש הכוס אל פרעה, ואיש אחר פשוט ממנו היה סוחט עבורו. וכאן חלם שהוא עושה את ב' הדברים, וידע כי אין חלום בלא דברים בטלים וחלק אחד אמת, והשני דברים בטלים, ודבר זה עצמו לא ידע, מה יהיה ממנו לבסוף, סוחט הענבים הפשוט או השר המכובד. ובזה מדוקדק לשונו של יוסף בפתרון חלומו, שהדגישו 'והשיבך על כנך ונתת כוס פרעה בידי כמשפט הראשון אשר היית משקהו', ולכאורה כיון שאמר שיתן הכוס אל יד פרעה ממילא ה"ז כמשפט הראשון, ורק בא לומר לו שכל עבודתו תהיה רק ליתן אל פרעה וכמשפט הראשון, ולא יורידוהו מגדולתו להיות סוחט ענבים. ובזה יתבאר מה שנאמר לאחר מכן 'כי אם זכרתני אתך כאשר ייטב לך ועשית נא עמדי חסד והזכרתני אל פרעה', וקשה מהו לשון זה 'כי אם זכרתני' ומה ביאורו, וכמו"כ למה בכלל אמרו כשתיכף אח"כ הוא מבקשנו במפורש שיעשה עמו חסד ויזכירהו. אכן דקדוק לשון המקרא מורה, כי הזכרה ראשונה אינה כלל מענין בקשה, והרי הוא מוזכר קודם שאמר על שיעשה עמו חסד, וענין אחר הוא. וביאורו שהרי היה לשר המשקים בחלומו ב' ענינים שונים, האחת שראה כי סוחט את הענבים, והשנית כי הוא מגישם אל פרעה, וכבר נתבאר כי המה ב' עבודות שונות ונעשות ע"י אנשים שונים. ומעתה כיון שפתר לו יוסף שהוא יתן הכוס אל פרעה כמשפט הראשון והיינו בלי שיסחוט הענבים, והיה שר המשקים תמה מה פתרון חלק זה של החלום שהוא סוחט את הענבים, ועל כך השיבו יוסף כי כל טעם שחלם חלק זה של סחיטת הענבים היה כדי שע"י כך לא יהיה דבר פתרון החלום פשוט, כי אם היה חולם רק כי מגיש הוא את הכוס הרי הפתרון ברור כי יושב על כנו, אך ע"י שחלם גם את סחיטת הענבים לא ידע והוצרך לפותר חלומות. והוא אשר אמר לו יוסף 'כי אם זכרתני' היינו שחלק זה היה רק כדי שיכירנו את יוסף ויזכרהו לטובה וכאן גמר פתרון החלום. ואח"כ המשיך שאכן יעשה עמו חסד ויזכירהו אל פרעה.
***
החלום הפלאי שהוכיח התשובה לגודל הבטחון היה זה אחד מראשי הישיבות שסיפר מעשה מופלא שאירע עמו, והוכיח כי ליהודי המאמין והבוטח בה', ה' בעזרו בכל מקום ושעה. באחד מימי החורף הוא טס לארה"ב, והיה אמור לנחות בנמל התעופה הנודע 'קנדי', אלא שלפתע דקות לפני הנחיתה, הקברניט מודיע בהודעה דראמטית, כי עקב סופת גשמים עזה, לא ניתן לנחות בנמל התעופה, ובכדי שלא ליטול סיגון מיותר, המטוס, ממשיך בנסיעה, בתקוה למצא מקום חילופי לנחיתה. ככל שנקפו הדקות, המתח בליבותיהם של הנוסעים החל לעלות, והחלו לחשוש לגורלם, בהיותם בין שמים וארץ, כשמלאי הדלק במטוס אף הוא הולך ואוזל. כעבור מחצית השעה, הודיע הקברניט, כי לאור סכנת התרסקות, החליט לנחות בנמל תעופה צבאי מרחק של כמאתיים מטר מנמל התעופה, והנחיתה אכן בוצעה בשלום. אם רדתו מן המטוס, הבחין ראש הישיבה כי זמן מנחה קרב ובא, ואם חפץ הוא להספיק להתפלל בטרם תעבור שקיעת החמה, עליו להתפלל מיד, הוא חיפש אחר יהודים נוספים שייאותו להצטרף למנין, ובסך הכולל נמצאו תשעה יהודים שחפצו להתפלל מנחה, אך עשירי אינו שם. עם רדתם מן המטוס, הם רואים להפתעתם יהודי דתי עם מדי צבא ארה"ב הצועד לקראתם, ובפיו משאלה, אם יכולים הם להשלים לו מנין לתפילת מנחה… הללו נענו בשמחה והצטרפו להתפלל עמו מנחה במקום מאולתר בבסיס חיל האויר, ורק לאחר סיום התפילה ניאות הרב לספר להם מאורע נפלא שאירע עמו. הוא סיפר כי היום הוא יום הפטירה של אביו שהיה יהודי בר אוריין, ואמש הוא העלה חששות גדולים היכן ימצא מנין לאמירת קדיש לזכר אביו ביום השנה לפטירתו, ולפתע בלילה הוא רואה את אביו שנגלה אליו במלא הדרתו, ומרגיעו שאל לו לדאוג, ואם חפץ הוא באמת במנין, הקב"ה יזמן לו זאת, כי הרבה דרכים למקום. עם שחר כשקמתי משנתי, הבעתי פליאה, כיצד יתכן למצא כאן מנין במקום שרגל יהודי כמעט אינה דורכת, ולא צפוי גם תנועה בכיוון זה, אך בטחונו בהקב"ה ובאביו שנגלה בחלום על כך, הביאו אותו לבטוח ולהתפלל לה' שיסייע עמו בכך. והנה דקות לפני השקיעה, לפתע, מגיח המטוס שלכם, אך באורח פלאי, ובקרבו בדיוק תשעה יהודים המעונינים להתפלל מנחה, ובכך השלמתם לי מנין, כפי שאמר לי אבי בחלום.
***
החלום שהוכיח כי משמיא עלזו ביה את הכרזתו ברמה של הגאון רבי מאיר שפירא זצ"ל מחולל ויוזם הרעיון ללימוד הדף היומי, בכניסה הגדולה במעמד גדולי ישראל, איש לא ישכח: "על הכנסיה הגדולה להחליט כי החל מראש השנה תרפ"ד יש ללמוד מדי יום ביומו דף גמרא לפי סדר הש"ס מתחילתו, ומעתה יהא לימוד דף זה הסמל של כל יהודי נאמן". בנימוקו את הרעיון אמר בלהט דברותיו: 'הרי אין דבר יותר הולם לסמל את מטרתינו ועיקר תכליתינו בכיוון "ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם" מאשר דף של גמרא. וכי מהי שאיפתינו, כפי שזו באה על ביטויה בכינוס נהדר זה? לאחד את יראי השם מכל קצוי תבל, לצרף לחטיבה אחת את כל הגלויות, את יהודי כל התפוצות, להגדיל תורה ולהאדירה, והנה אותה אחדות מוצקת תתבטא בלימוד דף אחד. שוו בנפשכם, כמה נפלא הוא חזיון דף היומי כשיתגשם, הנה נוסע לו יהודי באניה ותחת בית שחיו מסכת "ברכות", נוסע הוא שבועיים ימים מארץ ישראל לאמריקה, כל יום עם דמדומי חמה הריהו פותח את הגמרא ולומד את ה"דף", ובבואו לאמריקה, הריהן נכנס לבית המדרש בניו-יורק ומוצא להפתעתו עוד יהודים עוסקים באותו דף שבו הגה היום. מצטרף הוא ללומדים בחדוה, מתפלפל עמהם, והם משיבים לו, נמצא שם שמים מתאדר מתגדל ומתקדש. ויהודי מארצות הברית שעקר לבראזיל שבדרום, או ליאפאן שבאסיה, הריהו סר בראש ובראשונה לבית המדרש ומוצא את כולם עסוקים בדף שהוא עומד היום – וכי יש לנו איחור לבבות גדול מזה? ולא רק זאת, עד הנה נשארו מסכתות שלא למדו אותם ציבור גדול והיו כ"יתומים", רק יחידי סגולה חמלו עליהם, וה"דף" יתקן הכל'. לא פלא הוא שאך סיים את דבריו, והתרגשות סוערת אחזה בכל הנוכחים, אלפי הצירים קמו מכסאותיהם מחאו כף והריעו בקולות שמחה, גלי התשואות גברו והלכו ולא פסקו שעה ארוכה, בקולות אלו היה בבואה והד רחוק מאותו קול שנישא בחורב – "נעשה ונשמע". אך מעטים יודעים על החלום שהוכיח את רום ערך ההצעה. במוצאי ראש השנה תרפ"ד התקבל מכתב בביתו של הגאון רבי מאיר שפירא זצ"ל, מכתב שנכתב בכתב ידי אחותו, ונשלח אליו בבהילות, וכה היה כתוב בו: "בראש השנה חלמתי חלום, ראיתי אותך, אחי היקר, בשמים… המון צדיקים בעלי צורה ומזהירים כזוהר הרקיע. ואתה אחי, עמדת בתווך ופניך זרחו כשמש בגבורתה, וכולם חייכו לעומתך והודו לך, ושמחו בך מאד מאד… והיה זה הבזק האור שנראה היה בידי כולם, הודיעני נא, אחי מחמדי, פשר החלום ושברו". לא ידעה אחותו של רבי מאיר כי בליל זה בו "סימנא מילתא" עלה לשמים "דף גמרא" שנלמד על ידי רבבות אלפי ישראל מארבע כנפות הארץ, דף גמרא שנלמד מכוחו ועורר נחת רוח בכל העולמות העליונים. בראש השנה תרפ"ד נפל דבר בישראל, ה"דף היומי" יצא לדרך, למסע הארוך והנצחי הרצוף מליוני דפי גמרא הנלמדים מדי יום בקדושה ובטהרה, על ידי גאוני עולם, רבנים, פשוטי עם, עמלי יום ויגעי לילה, עד להיות הדף היומי, המרגלית הנוצצת של כלל ישראל.
***
'הרב מפוניבז כיוון את דרשותיי' הגר"י גלינסקי תדיר היה מספר, שהגאון רבי יוסף שלמה כהנמן זצ"ל – הרב מפוניבז' היה מחזקו להתמיד בדרשותיו המעוררות. באחד הימים פנה אליו ותיאר בפניו את הדרך שעליו לדבר בדרשותיו, הוא סיפר לו משל לאדם שישן את שנתו ובה חלם על כך שנקלע לסבך היער ושם החלו להתקבץ סביבו חיות רעות רבות, נמר מחד, ודב מאידך, ונחשים ועקרבים אף הם קרבו אליו, מה ניתן לעשות לו לאותו יהודי בזמן זה… למראה פליאתו של רבי יעקב, שלא ידע להשיבו, השיב הרב מפוניבז' – יש להעיר אותו מהחלום!! אף אתה בדרשותיך צריך רק להעיר את האנשים מחלום חייהם, והם כבר יתחזקו כל אחד בדבריו שלו באופן מושלם.
***
החלום והשם הקדוש שהביא את הגשם מעשה זה אירע עם אחד מגדולי רבני תימן ושמו היה רבי שלום חי חמוי זצ"ל, והוא נודע בצדקותו ורוב גדולתו, ואחד הסיפורים המרטיטים שאירעו עמו התרחש דוקא במארקיש שבמרוקו, היו אלו ימי החורף והכל התפללו לבוא הגשם בכדי לקיים את יבולם, אך השמים נותרו שחונים וכל התפילות לא הביאו לירידתם. בעצת רבני המקום נערכו תפילות רבות והתקיימו צומות רבים וכל האנשים התכנסו ובאו להיכל המדרש לזעוק ולהתפלל לדבר ה' שיוריד ממטר השמים על הארץ. ימי שבט כבר הולכים ומסתיימים והגשם נדרש לקיומם ממש, וכל זעקותיהם של יושבי הארץ לא הביאו להגשמת הענין. והנה בלילה אחד חלמו שנים מרבני העיר כי מחר יבוא לעירם אדם גדול ומיוחד, ואם ישפיעו עליו שהוא יעתיר ויבקש שיירד גשם, הרי שתפילתו תתקבל והגשם המיוחל יבא ויירד… למחרת הבוקר סיפרו זאת הרבנים איש לרעהו וכך נודע כי שנים מהרבנים חלמו חלום אחד, אלא שלא ידעו במי המדובר והאיך יוכלו לממש זאת. ויהיה למחרת ורבי שלום חי חמוי הגיע לעירם, ומשנודע דבר בואו הבינו הכל כי לבטח הוא הרב המיוחד שהגיע לעירם, ואשר בכוחו יהיה להתפלל ולהוריד את הגשם הכה מבוקש בעירם. פנו רבני העיר לרבי שלום חי ובפיהם תחינה שיעתיר בתפילה ליושב במרומים שיועיל ויוריד להם גשמי ברכה שכה חסרים הם לקיומם ממש, רבי שלום חי ניסה להמעיט בערכו באומרו האיך אוכל להושיעכם לאחר שעשיתם כל כך הרבה ולא הועיל דבר. לאחר הפצרות מרובות אסף רבי שלום חי קבוצה גדולה מחשובי הקהילה וירד עמם לבית העלמין להשתטח על קבריהם של צדיקי הדורות הספונים בו, בקול בכי גדול פנו לבורא העולם שיעתיר ויחוס על עמו וימטיר להם גשם משמים. לאחר מכן שאל רבי שלום חי אם מתרחשת היום ברית מילה, ולאחר בירור קצר עלה כי קיימת ברית מילה באחד מבתי הכנסת בעיר, פנה רבי שלום חי עם יתר הרבנים והגיעו לבית הכנסת, למקום שבו מצוי אליהו הנביא ובקשו הכל שיהיה מליץ יושר בעבורם לפני כסא הרחמים. ואז התקרב רבי שלום חי לעבר התינוק הנימול, ומיד לאחר הברכות נטל מדם הברית ורשם עלי נייר בדם התינוק את השם 'הוי"ה' באומרו כי שם זה החרוט בדמו של ברית המצוה יהא לזכות בעד בני הקהילה כולה. ואכן, מיד לאחר מכן החלו השמים מתכסים בעבים וגשמי ברכה החלו לירד בעיר כולה, והכל הודו וברכו לשמיא על החסד שעשה עמהם השי"ת, ודיברו אודות שם השם שנכתב בדם המצוה כמי שהביא להם את גשמי הברכה. הגר"ח קנייבסקי שנשאל על מעשה זה, האיך ניתן לעשות זאת, והאין בכך איסור להגות כך שם ה' ועוד לצורך ובצורה שכזו, השיב כי כנראה ידע רבי שלום חי שבעקבות מעשה זה יוושע, והיה בכך פיקוח נפש, כמו שאליהו נטמא לבן האלמנה ביודעו כי יחיה בזכות כך.
***
חלום הנביא שונה מחלום האדם הגאון רבי יצחק אייזיק חבר – ה'סדר זמנים', הביא בכתביו, אמירה מאלפת, לחלק בין חלום הנביאים מחלומותיו של בני אדם הוא הביא מה שכתב הגר"א בביאור הגר"א על היכלות הזוהר (שם כא, ב): חלום של נביאים יודע שהוא מראה וחלום ויודע ג"כ הפתרון בעת החלום ע"י עצמו או ע"י מלאך כמ"ש מה אלה אדוני וכו' וידע שאינו כפשוטו רק מראה על דבר אחר והשיב לו הפתרון, עכ"ל. ונראה הטעם בזה בעיקר ענין הנראה במראה וחלום של נבואה הוא מהיכלות כמ"ש רבינו ושם הוא פתרון של כל דבר הנראה, רק שחלום יורד ומתלבט למטה והוא המשל של הפתרון הנראה לו בחלום שהוא לבוש החיצון וכפי ערך מדריגת הנביא כך הוא ענין העלם אור היכל הזה המתלבש למטה, שלזה נעלם יותר מחבירו, ולכן יש שאין מתגלה לו הפתרון על ידי עצמו רק ע"י מלאך שמגלה לו. ויש שאין אור זה מתעלם כל כך תוך לבוש התחתון ולכן אז מתגלה לו יותר הפתרון שמבינו בעצמו ומתוך היכל והמראה, משא"כ חלום של שאר בני אדם שהוא רק מדריגה תתאה לבד, ורק ששרשו בא מתוך היכל זה לכן אין מתגלה לו כלל הפתרון בחלומו והוצרך לפותרים. ונבואת משה שכל התלבשות לא היה אצלו בגדר לבוש ממש, רק דרך מעבר בלבד, לכן ראה ענין כאשר הוא למעלה בהיכלות אלו בלא שום משל וחידה.
***
דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין מעשה מענין אירע לא מכבר באשה שחלמה בשנתה, כי מוהל נודע הגיע לה בחלומה, ותיאר לה כיצד לפני כשלושים שנה, הוא טרח הרבה והגיע מיוחד לעיררתם למול את נכדה, ועדיין לא שולם לו על כך, וביקש לסדר את החוב. עם בוקר כשהתעוררה האשה, היא מיהרה להתקשר לבנה, והוא אכן נזכר שאכן אותו מוהל הגיע לפני שלושים שנה ממרחק למילת בנו, אבל הוא זוכר בבטחון מלא ששילם לו אז את שכרו. הויכוח החל לעלות בין הבן הבטוח בתשלומו, לאם שנרעשה מחלומה, וביקשה ממנו לשלם שוב ליורשיו, בכדי לאמת את בקשת המוהל בחלום הלילה. כשהגיעה שאלה זו קמי מרן הגר"ח קנייבסקי שליט"א הוא שאל האם הבן בטוח לגמרי במעשה זה ששולם, ומשנענה בחיוב הפטיר ואמר – דברי חלומות אינן מעלין ואינן מורידין, ואין הוא צריך לשלם בשנית רק בשל החלום שחלמה אמו…
***
חלומו של רבי הלל שהביא פריחת הישיבה בנובהרדוק הישיבה הנודעת של 'נובהרדוק' בוורשא, היתה אחד ממגדלי האור שהפציעו בשמי אירופה כולה, באותם ימים שאיש התורה נשטף בזרם מים זידונים, והיתה הראשונה בשרשרת הקמת הישיבות בשנת תרפ"א. אולם מעטים יודעים על דרך ההקמה של ישיבה זו. תיאור אודות דרך ההקמה וייסוד הישיבה סיפר רבי יהושע הוטנר שליט"א שהתגורר בוורשא באותם ימים והיה בנו של אחד הרבנים הנודעים בוורשא. הייתה זו התקופה שבה העתיקו בני הישיבות את מקומם מרוסיה הקומוניסטית לרחבי פולין, אחד משלוחי הסבא מנובהרדוק – רבי יוזל, היה תלמידו הגה"צ רבי הלל ויטקינד זצ"ל, השאיפה שעמדה ברום מעייניו היתה לייסד ישיבה בוורשא הגדולה, אלא שבאותם זמנים לשכנע את הורי הבחורים לשלוח את ילדיהם למקום תורה, נראה הדבר כחלום שאינו ניתן למימוש. אך רבי הלל, כדרכו, לא אמר נואש. היתה זו שעת לילה מאוחרת, ובני המקום נמים בה את שנתם, ר' הלל הגיע עם קבוצת נערים קטנה שקיבץ בין רחובות העיר, ומשכם במתק לשונו לסור אחריו לבניית מגדלור תורני ענק, ויחדיו הם הגיעו למקום מגורי היהודים שהתרכזו בחלקם הגדול בארבע מבני חצר גדולים שבמרכזם הייתה חצר משותפת, שם התגורר הרב הוטנר שכיהן בה כרב. ר' הלל ביקש מהבחורים להמתין לו בחצר והוא עלה לבית הרב הוטנר והחל לדפוק על פתח דלתו. לשמע דפיקות בשעת לילה כה מאוחרת יצא הרב חיש מהר את פתח ביתו ור' הלל מוציאו עמו החוצה שם מסביר לו את יוזמתו להקים ישיבת נובהרדוק בוורשא. שאלו הרב הוטנר, האיך תוכל לשכנע את ההורים שלא מוכנים אפילו לבא בעצמם לשמוע שיעורי תורה, וכי יסכימו לשלוח את בניהם ללימוד קבוע בישיבה?? רבי הלל השיבו, אני יכול לעשות זאת בדרכיי, אך מבקש אני את רשותך לעשות מעשה. משפירט לו את צעדיו, היסה אותו הרב הוטנר באומרו שמא אין בכך משום מדת האמת, ור' הלל משיבו, זהו הזמן שניתן לשנות בדיבור מפני דרכי השלום, ובעיקר כשתווכחו שאינני נזקק לכך וכי דבריי הינם אמת לאמיתה. הרב הוטנר שלא ידע בדיוק מה מחולל לו רבי הלל, ניאות והסכים לבקשתו. לאחר מכן נעמד ר' הלל בחצר ביתו של הרב הוטנר שהיתה ממוקמת גבוה מעל מבני החצר שבה רוכזו כל בית היהודים, והחל זועק בשאגה: "יידען יידען.."… הזעקות הבהילו את יושבי המקום שהחלו יוצאים באמצע שנתם בבגדי הלילה לחצר, ושאלו אם התרחשה שריפה ועליהם לעזוב את בתיהם… רבי הלל השיב ואמר: "הרבה יותר משריפה מתרחש פה, יהדותינו מוטלת בספק, הצוררים רוצים להשמיד את נפשותינו, הגענו הנה תלמידי נובהרדוק לייסד ישיבה בוורשא ולהציל בכך את לפיד התורה, זוהי הגחלת היחידה שנותרה בידכם לכבות שריפת הגויים, לשלוח את ילדיכם ללמוד בישיבה". הדברים החמים שיצאו מליבו הטהור של ר' הלל חלחלו עמוק פנימה ללבות היהודים כולם, הצורה בהם הם נאמרו מלב כואב ואמיתי עשו רושם עז, ולמחרת היום אכן רבים היו אלו ששלחו את בניהם להסתופף בצל הישיבה הגדולה בוורשא, וכך הוקמה ישיבת 'נובהרדוק' בבית המדרש המרכזי בוורשא. הייתה זו אחת ההצלחות הגדולות שידע ר' הלל בפעולותיו, בעמל ויזע הקים את הישיבה ועודד את הצעירים להסתופף בצילה, עד שלימים נעשתה הישיבה כאחד ממרכזי הענק של נובהרדוק בראשות ראש הישיבה רבי אברהם זלמנס זצ"ל, ועמו רבי הלל ויטקינד זצ"ל.
***
החלום שבו הופיע העשיר שהורה על נתינת ממון מרובה שהביאתו לעולם הבא רבינו המהר"ם מרוטנבורג, היה רבם של גדולי הראשונים. יום אחד נתפס המהר"ם מרוטנבורג על ידי הגויים בעלילת שווא, כאילו הוא מרגל נפשע שיוזם לחבל במהלכי המלוכה, והושיבוהו בבית הסוהר. שוביו הזהירו את אחיו היהודים לבל יעיזו להתענין במצבו, שכן כל מי שישאל לשלומו יחשב גם הוא למרגל. אף על פי כן הצליחו כמה יהודים לנהל משא ומתן סודי עם השובים, והללו נאותו לבסוף לשחררו תמורת הון עתק. כאשר הגיעה לאזני המהר"מ הידיעה שעומדים לפדותו תמורת סכום כסף גדול, שלח להודיע שאסור לעשות כן, שהרי כלל הוא בכל אתר שהתורה חסה על ממונם של ישראל, וכי מה שנצרך להוציא לדין מצוה, ודאי שהוא בכלל המצוה שיש לעשותה, אבל יתרה מכך יש לחוס על ממון ישראל, ושנינו אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן מפני תקון העולם. שלחו לו אותם חכמים: והרי כתבו בעלי התוספות שאם היה מופלג בחכמה פודים אותו אף ביותר מכדי דמיו, וממילא הרי זה בכלל המצוה ואין כאן ענין לחוס על ממון ישראל. השיב להם המהר"ם: אף על פי כן, אינו חפץ שיטלו מממון ישראל יתר על המדה בעבורו. לבסוף נשאר המהר"ם כלוא עד סוף ימיו, ואת נשמתו הטהורה השיב לבוראו בהיותו במאסר במגדל בודד. והוסיף החיד"א, שעל ידי היסורים הנוראים שהיו לו עד פטירתו, זכה להזדכך כל כך עד שזכה לגילויים נפלאים מן השמים. כאשר בקשו היהודים לקבור את רבם הגדול, אסרו זאת הגויים באיסור גמור וציוו להשאירו במגדל. זמן רב היתה גווייתו מוטלת שם ללא קבורה, עד שקם יהודי עשיר בעל נכסים אשר שם נפשו בכפו והשתדל מאד בענין קבורת המהר"ם. הוא החליט שישא ויתן עם אותם בני בליעל, שהכסף משחד את לבבם, ויפציר בהם תמורת סכום כסף הגון ביותר לשחרר את גופו המסוכך של רבינו המהר"ם. לאחר משא ומתן מייגע נאותו השובים להרשות לקוברו תמורת סכום כסף גדול, הלה נטל כל הכסף מהונו האישי, למרות שמדובר היה בסכום גדול ביותר, ואף שחסו על ממונם של ישראל, החליט אותו יהודי שכבודו של המהר"ם אינו עומד לנגד כל הון שבעולם. כבוד גדול עשו לו לאותו עשיר והרשו לו לטפל בעצמו בהבאת גופת המהר"ם לקבורת עולמים. למחרת יום הקבורה נפטר העשיר אשר כה התמסר עבור קבורת המהר"ם, ויהי הדבר לפלא. כולם הביעו פליאה, האיך אותו יהודי שמסר הונו ונפשו לקיום כבוד המהר"ם קיבל מכה כה קשה. הללו החלו לחשוב שמא הוצאת הכסף הגדול לא היה לטובה בעיני המהר"ם, שכן בעודו בחייו תמיד חס על ממון ישראל ולא הרשה שיוציאו ממון רב מדי בעבורו. אך כעבור ימים אחדים נפתרה התעלומה הופיע העשיר בחלום אצל אחד מידידיו וסיפר לו שבלילה שאחר קבורת המהר"ם, בא אליו המהר"ם בחלום ואמר לו: "יישר כחך שהבאת את גופי לקבורה. כתמורה על כך ברצוני ליתן לך מתנה גדולה וחשובה, ובידך לבחור אחת מהשתים: או שתינתן לך עשירות גדולה שתעמוד לך ולזרעך עד עולם, או שתלך לעולמך מיד ואז מבטיחך אני מקום בעולם הבא". הוסיף העשיר ואמר: "בחרתי באפשרות השניה ולפיכך נסתלקתי לבית עולמי, מיד למחרת היום בחטף, וכשנשאל לְמה זכה שם בעולם הבא, השיב כי נמצא הוא במחיצתו של המהר"ן בגן עדן… ולא יסף. אותו יהודי שכספו היה יקר לו, ואף יכל לקבל עשירות לכל ימיו וימי זרעו עד עולם, העדיף את השהייה במחיצת רבו המהר"ם בחיי הנצח, ועליו נאמר – ובחרת בחיים!!!
***
החלום שבישר על הצלת החייט השמש שכב על ערש דוויי. לצידו עמד רבי אריה-לייב, רבה של קהילת מייץ ובעל ה'שאגת אריה'. "כל ימיי שימשתי את רבנו במסירות ולא ביקשתי דבר בתמורה", אמר השמש בקול חלוש. "עתה, קודם מותי, מעז אני לבקש בקשה אחת – לדאוג שבני הצעיר, רפאל, ילך בדרך התורה". הקשיב רבי ארייה-לייב לבקשת השמש, שבקעה מעומק הלב. "לא זו בלבד שאדאג לכך, אלא אני-עצמי אלמדנו תורה", הבטיח. חיוך קל של אושר נח על שפתיו של השמש, והוא נפח את נשמתו והשיבה ליוצרה. מאותו יום נהפך רפאל היתום לבן-טיפוחיו של בעל ה'שאגת אריה'. מדי יום הקדיש שעות רבות לחינוכו ולימדו תורה. ואמנם, בן השמש לא אכזב. הוא התגלה כבעל הבנה טובה וזיכרון מצויין, והתעלה במהירות במעלות התורה. עוד בטרם מלאו לו עשר שנים כבר ידע כמה מסכתות על-בוריין. יום אחד אירע אסון: הילד רפאל נעלם. בבוקר יצא מבית הרב בשליחות מסויימת, ולא שב. צערו של רבי אריה-לייב היה כבד מנשוא. הוא אהב את הילד אהבה עזה וחש כלפיו אחריות אישית עמוקה. כל בני הקהילה נרתמו למלאכת החיפושים אחר הילד האובד – לשווא; כאילו בלעתו האדמה. מאז החל רבי אריה-לייב להתענות ולהסתגף. מדי לילה היה מתפלל לה' בבכיות, לשובו של הילד. ערב אחד, בעודו מתפלל ובוכה, שקע בתרדמה. כעבור שעה קלה הקיץ משנתו, נסער כולו. מיד שלח אחד מבני-ביתו אל בית החייט, להזעיקו אליו. החייט המבוהל מיהר להתייצב בבית הרב. חייט זה היה תופר בגדים ליהודים ולגויים כאחד. גם אנשי הכמורה בעיר נהגו לתפור אצלו את בגדיהם. במסגרת עבודתו היה החייט בא ויוצא בבתי החינוך והפולחן הנוצריים, ועל-כן הכיר היטב את מבואותיהם ומוצאותיהם. ככל בני העיר, ידע גם החייט על היעלמותו הפתאומית של הילד. "לפני שעה קלה חלמתי חלום", פתח רבי אריה-לייב. "בחלומי ראיתי כי רפאל הקטן נחטף ונלקח למנזר פלוני". הרב הוסיף ותיאר לפני החייט את מראה המנזר והגן העוטף אותו, וכן את החדר המשקיף אל הגן, שם יושב הילד. החייט, שהכיר היטב את המנזר, השתומם עמוקות מתיאורו של הרב, בראותו כי חלומו אמת. רבי אריה-לייב ביקש מהשמש לקבל עליו את משימת חילוצו של הילד מתוך המנזר, מאחר שהופעתו בשטח המנזר לא הייתה אמורה לעורר חשד מיוחד. החייט הסכים, אך שאל: "ומה אם הילד יחשוש לבוא אחריי?". הרהר רבי אריה-לייב רגע ומיד השיב: "אמור לו את המילים – 'טעות לעולם חוזרת'. מילים אלו היו נושא שיעורנו האחרון. כשישמע זאת הילד החכם, יידע בבטחה כי אני שלחתיך". רבי אריה-לייב הדריך את החייט לאן להבריח את הילד ובידי מי להפקידו. לפני היפרדם שאל ה'שאגת אריה' את החייט כיצד יגמול לו על מסירות-נפשו. החייט לא ידע מה להשיב. "ובכן, הריני מברכך באריכות ימים, ולאחריהם תזכה להיקבר לידי", אמר הרב. עם זאת הזהירו לבל יספר על כך לאיש, עד הרגע שבו יחוש כי בא יומו. למחרת סערו הרוחות במנזר ובקרב ראשי הכמורה בעיר – הילד היהודי רפאל נעלם מחדרו ואיש לא ידע להסביר כיצד ולאן. רק שלושה ידעו היכן מסתתר רפאל – הרב, החייט וחוכר יהודי בעיירה שכנה. עד יומו האחרון לא ראה בעל ה'שאגת אריה' את בן-טיפוחיו. מסיבות מובנות שונתה זהותו והוא הועבר לעיירה אחרת. עם זאת קיימו ביניהם קשרי מכתבים הדוקים שמתוכם הסיק הרב כי הנער הצעיר מוסיף להתעלות בתורה. עשר שנים לאחר פטירת ה'שאגת אריה' נקבר לימינו רב גדול בתורה, צעיר לימים, מאחת העיירות הסמוכות. ראשי החברה-קדישא ראו בו שכן ראוי לרבם הנערץ, בעל ה'שאגת אריה'. הם לא ידעו כלל כי זה אותו רפאל, ילד-טיפוחיו של הרב, בנו של השמש המסור והזכור לטוב. ברכתו של ה'שאגת אריה' התקיימה בחייט, והוא האריך ימים ושנים. יום אחד חש שמותו קרב ובא. הוא זימן אליו את אנשי החברה קדישא וסיפר להם על הצלתו של הילד רפאל ועל ההבטחה שקיבל מהרב להיקבר לידו. אנשי החברה קדישא פקפקו בסיפורו והקשיבו לו בסלחנות. כעבור ימים אחדים נפרד החייט הישיש מהעולם. זה היה יום שישי קצר, ואנשי החברה קדישא נחפזו להשלים את קבורת החייט, "לא משנה היכן נקברהו", אמרו זה לזה. לפתע נתקשרו עננים כבדים בשמים וגשם זלעפות החל ניתך. העננים האפורים כיסו את עין השמש והחשיכו את אור היום, כאילו כבר ירד הערב. כשהגיעו הקברנים לבית-העלמין התעצם הגשם והאדמה כולה נהפכה בוצית מאוד. הם קברו את החייט במהירות-שיא ונמלטו לבתיהם. רק ביום ראשון התבררה לאנשי החברה קדישא הנדהמים איזו טעות עשו בגלל מזג- האוויר הסוער וחפזונם הרב – החייט הישיש נקבר משמאלו של בעל ה'שאגת אריה'. או-אז ידעו הכול כי סיפורו של החייט נכון היה וכי יד ההשגחה העליונה היא שהתערבה למענו, כדי שתתקיים ברכתו של הגאון. |
מקץ – החלום בראי היהדות להלכה ולמעשה
תוכן עניינים
הצג