מצות יחוד השם

תוכן עניינים

--------

א. מצות עשה מן התורה, לייחד את השם, שהוא אחד באחדות גמורה, וכאשר יתבאר להלן, שנאמר שמע ישראל השם אלהינו השם אחד.

(((מצות עשה לייחדו)))

א. יחוד ה' הינה מצות עשה דבר תורה, כאשר כתבו הראשונים כולם, ולא ראינו מי שחולק בכך, ונביא חלקם מה שהעלה המזלג עתה. הרמב"ם (יסודי התורה פ"א הלכה ז) אחר שהרחיב במצות יחודו סיים בזה"ל, וידיעת דבר זה מצות עשה, שנאמר ה' אלהינו ה' אחד. עכ"ל. וכ"כ לפני כן במנין המצוות (שבריש יסודי התורה) יש בכללן עשר מצוות וכו' א', לידע שיש שם אלוה וכו'. וכן הוא לו במנין הקצר של המצוות (שקודם ספר המשנה תורה) וז"ל, עשה ב וז"ל, יחודו, שנ' י"י אלהינו י"י אחד. ובריש יסודי התורה (שקודם הלכות יסודי התורה) כתב, יש בכללן עשר מצוות, שש מצוות עשה וארבע מצוות לא תעשה, וזה הוא פרטן וכו' ג', ליחדו. ובספר המצוות (עשה ב) כתב וז"ל, והמצוה השניה היא הצווי שצונו באמונת היחוד, והוא שנאמין כי פועל המציאות וסבתו הראשונה אחד, והוא אמרו יתעלה, שמע ישראל י"י אלהינו י"י אחד. עכ"ל. ועוד לו במשנה תורה (ק"ש פ"א ה"ב) ומקדימין לקרות פרשת שמע, מפני שיש בה צווי על ייחוד השם וכו'. ועוד הכי חזינן ליה באגרת תחית המתים ע"ש, ועוד הוסיף להשמיע שם, שציווי זה על אף רוב חשיבותו, לא נזכר בתורה אלא פעם אחת, ונתן טעם בדבר וז"ל, כי הענינים לא תיווסף אמיתתם בכפול מליהם, ובשנותם פעמים רבות, ולא תחסר בשלא יכפלו ולא ישנו. ואתה יודע שזכרון פינת היחוד, והוא אמרו "ה' אחד", לא נכפל בתורה. עכ"ל. גם בספר חובות הלבבות (ריש שער היחוד) הרחיב על הפסוק שמע ישראל, בזה"ל, ולא התכוון באמרו שמע, לשמע האוזן. אך התכוון לאמונת הלב וכו', להאמין ולקבל. ואחרי אשר חייבנו להאמין באמיתת מציאותו, חייבנו להאמין שהוא אלהינו, כמו שאמר "אלהינו", ואח"כ חייבנו להאמין, כי הוא אחד אמתו, כמו שאמר "ה' אחד". ע"כ. ועוד לו בהרחבה שם (פרק ג) בחיוב החקירה, ובראיות לכך. וכן בספר המצרף לרבי ברכיה בן נטרונאי הנקדן (עמ' 118, והוא מן הראשונים לפני כאלף שנים) כתב, וחייבין אנו להאמין שהוא אחד בעולם בעצמו, בלא רבוי ובלא מיעוט, ובלא חיבור ובלא פירוד, ובלא שינוי. וכל זולתו יתרבה ויתמעט, ואין לו ראש וסוף, ובוראינו יתברך זכרון ראשון ואחרון, ואין מבלעדיו, דכת' שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד וכו'. עכ"ל. וכ"כ הראב"ע ביסוד מורא (שער ז) ומצוות הלב תחילתם אנכי ה' אלהיך, שיאמין בכל לבו, שהשם שהוציאו ממצרים, הוא אלהיו. והנה היא מצות עשה וכו', שמע ישראל. עכ"ל. וכן רבנו עזרא מגרוניא פותח את ספרו העוסק במנין המצוות [מצוה ב] בזה"ל, אשר הוצאתיך מארץ מצרים, רמז בכאן, שחייב כל אדם לייחד שמו, שהגאולה ההיא לא הייתה ע"י שליח ממלאך או משרף, אלא הקב"ה בעצמו ובכבודו הלך. לכך צריך אדם לדעת כי לייחד שם הוא אחד ואין שני, דכתיב אין עוד מלבדו, ולייחדו בעשר ספירות באין סוף, ומצות עשה לייחדו וכו'. הרי בפסוק הזה נרמז שלשה מצוות עשה, לדעת אותו, ולייחדו, ולאהבה, ושלשתן נאמרו בקריאת שמע, שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. עכ"ל. וכ"כ הרמב"ן בהאמונה והבטחון (פרק יט) וז"ל, ואל תתמה על זה, כי כל תרי"ג מצות של תורה, כולן רמוזות בעשרת הדברות, רצוני לומר, שתחלתן לדעת שהוא נמצא. שניה לה לדעת יחודו שהיא מצות עשה , שנאמר שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, ודבר זה נרמז בדבור ראשון באמרו, אנכי ה' אלהיך, כלומר דעו אותי, כי אני מצוי ואני אחד. כמו שמורות שתי המלות, אנכי, מורה על המצוי, ה', מורה על יחודו. עכ"ל. [אולם בפירושו על התורה (דברים ו,ד) כתב להיפך, שהציווי על היחוד נלמד מאנכי ה', ובשמע הוא רק רמז. ומה שבספר המצוות שתק הרמב"ן להרמב"ם, אין מכך הכרע, היות ולשני הצדדים הוא מודה שהיחוד הוא מצוה ד"ת, השאלה מנין לומדים מצוה זו. ועל כן אף אי הוא חולק על הרמב"ם בספר המצוות במקור המצוה, לא השיג עליו שם, היות ומודה הוא לו במנין.] גם הסמ"ג (עשין ב) כתב וז"ל, מצות עשה להאמין ולשמוע היא הקבלה, שהוא אחד בשמים ובארץ ובד' רוחות העולם, שנאמר שמע ישראל וגו', שמע כמו תקבל, וכן אתה תשמע מן השמים. עכ"ל. וכן כתב הסמ"ק (מצוה ב), וכ"כ בספר החינוך (מצוה תיז) וז"ל, זו מצות עשה היא, אינה הגדה, אבל פירוש שמע, כלומר קבל ממני דבר זה, ודעהו, והאמן בו, כי ה' שהוא אלהינו, אחד הוא. עכ"ל. וכ"כ בשו"ת הרשב"א (החדשות מכת"י סימן שסח, נדפס גם בספר מאמרי אמונה הוצאת פלדהיים תש"ע מאמר ב עמ' קמא), וכ"כ בספר הבתים ספר המצוה (מצוה ב) דהוי מצות עשה, וכ"כ הריא"ז (סנהדרין פי"א אות ג) וז"ל, וכן צוה עלינו רבן שלנביאים ע"ה, שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. ולא אמר להשכיל ולהתבונן בידיעת האלהות בדרך חכמה, אלא להאמין הייחוד על פי שמועה ועל פי קבלה [היינו ש"שמענו" מאבותינו ש"קיבלו" איש מפי איש] כשם שאנו מקובלים כל התורה והמצוות על פי שמועה ועל פי קבלה וכו'. עכ"ל. וכ"כ האבודרהם (דיני קריאת שמע ד"ה עוד תמצא) וז"ל, עוד תמצא עשרה מצות עשה קבועות בפרשה זו, אחת, קבלת עול מלכות שמים, שנא' ה' אלהינו. שנית, ייחוד השם, שנא' ה' אחד וכו'. עכ"ל. וכ"כ הרשב"ץ במגן אבות (אמונות ודעות פרק ב מהחלק הראשון שכולו עסוק בכך, בהוצאת מכון הכתב) בציווי האמנה באחדותו שנאמר שמע ישראל וכו'. גם בספר מלמד התלמידים (פרשת יתרו) כתב, דבור שני לא יהיה לך וגו', זה הדבור השני בא לקיים הדבור הראשון ולשמרו, והוא כולל ארבע מצות לא תעשה ממין אחד, והמין הזה הוא הרחקת השניות מכל צד. וכבר באה מצות עשה על זה בתורה בפסוק שמע ישראל וגו' באמרו אחד וכו'. ונאמר כי המצוה הראשונה מד' מצות אלו היא, שבהיותנו עוד מאמינים שהוא נמצא, ושהוא אלהינו, ושהוא עושה נפלאות, צריך שנרחיק ממנו השיתוף לגמרי וכו'. עכ"ל. ועוד כתב כן בפרשת ואתחנן על הפסוק שמע ישראל. גם בדרשות הר"ן (הדרוש החמישי השני) כתב, שאילו כדבריו לא היה ראוי למנות שמע ישראל (דברים ו,ד), שהיא מצוה שנצטוינו ביחוד השם יתברך, מכלל מה שצוה לנו משה, אבל היה ראוי לומר בה שמפי הגבורה שמענוה. עכ"ל. ועוד לו בדרשות הר"ן (הדרוש השביעי ד"ה ואני תמה) כתב וז"ל, ששמע ישראל אינו מאמר ישראל שיקלסו בו השם יתברך, אבל היא מצוה נצטוינו בה מאתו יתברך להאמין יחודו. ואם היותנו שומרים זה העיקר, יאמר שעשינו לו חטיבה בכך, ראוי שיאמר כן באנכי ה' אלהיך (שמות כ,ב), שהיא מצוה להאמין במציאותו ואנו מאמינים אותו, והרי אנו עושים אותו חטיבה אחת, ונמצאו על הדרך הזה כמה חטיבות. ובספר העיקרים (מאמר ב פרק יג) כתב, ולזה הוא שצונו בכתוב שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד (דברים ו,ד), כלומר שנאמין שעם שהוא אלהינו, רצה לומר שהוא סבת הרבוי, הנה הוא אחד אחדות גמורה. ובספר כד הקמח (ריש יחוד השם) כתב וז"ל, שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד (דברים ה). הזכירה תורה פרשת שמע אחר עשרת הדברות, לבאר, כי בדבור (שמות כ) אנכי ה' אלהיך יהיה היחוד. וכן דרשו ז"ל, רבי נתן אומר, מכאן תשובה וכו' ועוד ראה שם בהמשך דבריו.

(((מוני המצוות)))

ב. גם מוני המצוות מן הראשונים, רובם מנו מצות עשה של יחוד ה', שכן עשו הרמב"ם (עשה ב), הסמ"ג (מצוה ב), רבנו עזרא מגרוניא (עשה ג), הרמב"ן (בשתיקתו בספר המצוות שם, וגם להדיא כנזכ"ל אות א) הראב"ן במאמר השכל (עשה ב), החינוך (מצוה תיז) והסמ"ק (מצוה ג). והן אמנם נמצאו מן מוני המצוות שהשמיטו מצוה זו, שכן עשו הבה"ג, הרס"ג, רבי אליהו הזקן, ר' יצחק אלברגלוני, רבנו שלמה ן' גבירול והרשב"ץ בזוהר הרקיע, אולם זה דבר השמיטה אינו משום שאינם מודים שהיא מצות עשה דבר תורה, אלא לפי כלליהם של מוני המצוות, שמהם כל אחד בא אל מנינו, וכאשר נחלקו בשורשי מנין המצוות וכנודע, וכמו שהאריך למעניתו הגאון רבי ירוחם פישל פערלא בביאורו על מנין הרס"ג (עשין ג,ד) שהרס"ג השמיט את מצות יחוד ה', לפי שסבור הינו, שמצוה זו כלולה במצות עשה של קריאת שמע, שמנאה שם. ולטעם זה אפשר לבאר נמי את כל משמיטי היחוד, כי כולם מנו מצות עשה של קריאת שמע, ששורשה כמובן הינו היחוד, וכלשונו של הר"י אלברגלוני (עשין א-ב) [שהוא מן השומטים], ויותר בני הזהר ליחד את שם הגדול בייחוד שמע, פעמים בכל יום תייחדנו. ע"כ. הרי שעיקר מצוה זו הוא היחוד, ועל כן לא מנה את היחוד בפני עצמו. וכן הר"ש ן' גבירול (עשה ב) שגם הוא השמיט את היחוד ממניינו, כתב וז"ל, ליחד אל איום שתי פעמים ביום. [וכן מנו שאר שומטי היחוד, את מצות ק"ש, שכן עשה הבה"ג (עשין א), הרס"ג (עשין ג-ד), ר"א הזקן (עשה כט) קרא שמע הלוא כה דברי כאש, הרשב"ץ בזוהר הרקיע (עשה א).] וטעם נוסף לדבר השמיטה ניתן לומר, לפי שסבורים המה שמצוה זו כבר כלולה במצות ל"ת של לא יהיה לך אלהים אחרים על פני (שמות כ,ג), שכל הני אשלי רברבי שומטי היחוד מנוה במניינם [דכן עביד הבה"ג (ל"ת כז) הרס"ג (ל"ת א) והר"א הזקן כללה במניני העונשים שלו (עונש טז) וז"ל, עובד ע"ז שם כי יחל, וכן הר"י אלברגלוני כללה בעונשיו (עונש ט). וכן רבנו שלמה אבן גבירול באזהרותיו (ל"ת א) מנאה בזה"ל, ולא יהיה לך על פני אלהים אחרים, וכן בזוהר הרקיע (ל"ת א) מנאה בזה"ל, איסור עבודה זרה.]

ועתה מצאתי דבר נפלא עד מאוד, שבזה נחלקו הראשונים, במשא ומתן שהיה בין בעל ספר הבתים, לגדול אחד, שכאמור הרמב"ם מנה ב' מצוות, היחוד, וק"ש, וכן הלך לרגליו וכדרכו בספר הבתים (ספר המצוה סוף מצוה ב), ושם מביא שאחד מן הגדולים בחכמת התלמוד חלק עליו בזה, וטען שיש רק מצות ק"ש, והביא ראיה לכך מדאיתא בספרי (דברים פסקא לא) ופסחים (נו ע"א) שפסוק זה אמרו בני יעקב, א"כ אינה מצוה. וגם חז"ל אמרו שעיקר היחוד וקבלת מלכות שמים היא המצוה שבאה בק"ש. ודוחהו בעל הבתים, שאף שבאגדה פסוק זה אמרו בני יעקב, מ"מ המצוה נצטותה מה' על ידי משה, והפשט במקומו עומד שהוא מדברי תורה, שהכל אמר ה' למשה. וכן תמצא בהגדות רבות כיוצ"ב. ומה שאמר שעיקר מצות היחוד היא ק"ש, אילו יבין ענין המצוות וסידרם, יבין כי ענין האמת היחוד היא מצוה אחת לענין שכבר ביארנו, ומצות הקריאה באה לחזק אמונה זו, שהיא עיקר הכל. שיש מצוות בתורה שהן עיקריות וראשיות, ומצוות שהן משרתות להן. עכת"ד.

(((כיצד לומדים משמע ישראל חיוב יחוד)))

ג. ובבואנו הלום, נראה שלמדו כל הני ראשונים שהפסוק שמע ישראל הינו מצוה, על אף שלכאורה אין בהוראת הפסוק ציווי, והיה מקום לפרשו שהוא הודעה, או פתיחת דבר השם, ולא ציווי, זאת משום שלמדו שהמילה "שמע" היא הוראה להבין, וכמו שיובאו להלן (סעיף יד) ראשונים רבים שכתבו כן. ובספר החינוך (מצוה תיז) כתב וז"ל, והראיה שזו היא מצות עשה [הפסוק שמע ישראל דהיינו ליחדו, ומתוך שצריך ראיה, הוי אומר שהיה מקום לומר שאין כאן ציווי, אלא הודעה או פתיחת דברי השם], אמרם זכרונם לברכה תמיד במדרשים, "על מנת ליחד שמו", "כדי לקבל עליו מלכות שמים", כלומר ההודאה ביחוד והאמונה. עכ"ל.

(((פירוש המילים ה' אחד)))

ד. לכאורה פשט המילים ה' אחד פירושו, שהוא האלהים היחיד, ואין עוד אלהים זולתו, ולכן כל הכוחות שבעולם הם משרתיו ולא אלהויות. אולם רש"י בפירושו על החומש (דברים ו,ד) פירש את הפסוק, ה' אלהינו ה' אחד בזה"ל, ה' שהוא אלהינו עתה, ולא אלהי האומות, הוא עתיד להיות ה' אחד, שנאמר (צפניה ג,ט) כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה'. ונאמר (זכריה יד,ט), ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. עכ"ל. וא"כ דרך בדרך אחרת, שהמילים ה' אחד, אינם ציווי על יחודו, אלא שלעתיד יהיה ה' אחד. ולדרכו לכאורה אין חיוב יחודו מפסוק זה. וכן העתיקו, ולא חלק עליו, הרמב"ן במקום, וכן עביד הכלי יקר במקום. והדבר צריך תלמוד, דבירושלמי ברכות (פ"א ה"ה) מבואר שה' אחד, הוא הוראה על היחוד עתה, דאיתא התם בזה"ל, מפני שעשרת הדברות כלולין בהן [עשרת הדברות נרמזים בפרשת שמע, כדמפרש לה ואזיל], אנכי ה' אלהיך- שמע ישראל ה' אלהינו. לא יהיה לך אלהי' אחרי' על פני- ה' אחד. לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא- ואהבת את ה' אלהיך, מאן דרחים מלכא לא לישתבע בשמי' ומשקר וכו'. ע"כ. הנה לנו שהירושלמי מפרש את המילים ה' אחד שהוא אלהים יחידי ודלא כרש"י. וכן הביאו את הירושלמי הראבי"ה (ברכות סי' לג) והמאירי (בריש פירוש מגן אבות) ועוד לו בברכות (דף יא ע"ב ד"ה זה שביארנו) וז"ל, ואף עשרת הדברות דומות הם לק"ש, כמו שאמרו בתלמוד המערב, מפני מה קורין פרשיות הללו, מפני שעשרת הדברות כלולות בהן, אנכי ה' אלקיך-ה' אלקינו. לא יהיה לך-ה' אחד וכו'. וכן האבודרהם (דיני ק"ש ד"ה גרסינן בירושלמי, ובהמשך ד"ה והריב"א) הביא כפירוש זה מהריב"א ועוד.

וכן מבואר גם בבלי (ברכות ו ע"א, וחגיגה ג סוע"א) שהמילים ה' אחד הם, שה' יחיד בעולמו עתה, שאמרו שם, אמר להם הקב"ה לישראל, אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם, אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם שנ' שמע ישראל וגו'.

זאת ועוד במורה הנבוכים (ח"א פרק סא) פירש גם את הפסוק ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד [שהוא הפסוק שגרם לרש"י לפרש את המילים ה' אחד שבשמע ישראל, על העתיד] דלא כרש"י, שכוונת הפסוק לאפוקי מסברת אנשים ששמותיו יתעלה כמספר פעולותיו, ולכך בא הפסוק, שלעתיד תסור מחשבה זו מהן, כנאמר ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד, רצונו לומר, שכמו שהוא אחד, כן יקרא אז בשם אחד לבדו, והוא השם המורה על העצם בלבד. ובדומה פירש הרוקח בספר השם (עמוד קצה) וז"ל, ולעתיד לבא לא יקראוהו בכינוי, כי אם בשם הנכבד, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. עכ"ל. וראה עוד בכד הקמח (ערך יחוד) שאחר שהאריך במצות היחוד סיים, שעיקר היחוד יהיה לעתיד ע"ש.

זאת ועוד כל הראשונים שראיתי כתבו לפרש את המילים ה' אחד, דקאי לגבי יחודו עתה, שכן מבואר בתוס' מנחות (עא ע"א ד"ה וכורכין), וכ"כ האור זרוע (ח"א באלפא ביתא סי' כ) וז"ל, אבל עכשיו ודאי הכי קאמר, האדון שלנו אחד באדנות, שאין אדון אלא הוא וכו'. ועוד ראה לו הכי שם (סוף סימן לד). וכ"כ עוד בהלכות קריאת שמע (סי' כז) שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, זהו מלכות, כלומר שהוא אחד בעולמו ואין זולתו. וכן כתב בספר הרוקח (הלכות חסידות שורש קדושת הייחוד) וז"ל, הזהירנו הבורא ליחדו פעמים ה' אלקינו ה' אחד, בקבלת הלב האמנתו, ולא בשמיעת האוזן וכו'. עכ"ל. וכ"כ בספר על הכל (סימן ב) ולר"י נרא' שצריך להפסיק בין י"י אלהינו לי"י אחד, דפשטי דקרא הכי הוא, שמע ישראל י"י אלהינו, פי' ששמו י"י אלהינו, ומי ששמו י"י, הוא אחד, והיינו קבל' מלכות שמים. עכ"ל. וסיים שם שכן הוא בחומשים מדוייקים. ועוד לו הכי (סימן כד). וכך כתב הרמ"א (סימן סא סעיף יד) בפירוש פסוק זה וז"ל, שמע ישראל כי ה' שהוא אלהינו הוא ה' אחד. עכ"ל. וכן מבואר מראשונים רבים אשר הובאו לעיל, דיליפי מהכא מצות עשה ליחדו. גם כל שאר מפרשי התורה מן הראשונים שראיתי פירשו שמע ישראל על היחוד, דכן עבדי הרשב"ם, הראב"ע, החזקוני, הרקנאטי, רבנו בחיי והספורנו.

(((החולקים להדיא על רש"י)))

ה. חזי הוית להרוקח בפירושי סידור התפילה להרוקח (קדושה של מוסף עמוד תקעב) שבא לאפוקי מפירוש זה של רש"י שכתב וז"ל, שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, דע כי זה השם אחד. והפסוק שאומר ביום ההוא יהיה ה' אחד, על מחשבת בני אדם, לפי שכל העולם ידברו שפה אחת, על כן יהיה השם אחד. עכ"ל. כלומר, "אחד" של שמע, הוא שה' אחד עתה, ו"אחד" של ביום ההוא, הוא לעתיד, שגם האומות יודו. ועתה ראיתי בעקידה (שער לו) שגם הוא הביא את פירוש רש"י, וביאר שהגורם לפירושו, להוציא את הפסוק מפשטו, הוא הכפילות של הפסוק. והוא משיבו, שכיון שלא יתקיים מציאות האל רק בשיתקיים העדר זולתו, שהמודה בשני אלהיות יכפור במציאות שום אלוה, לפי שאין ענין האלהות בעצמו, אלא היותו מחוייב המציאות, ועפ"ז מפרש את הפסוק כפשוטו, ה' אלקינו וה' אחד. וכן עביד האבן עזרא על המקום (דברים ו,ד) שהכפילות היא לומר שני ענייני אמת בה', שהוא אלהים, ושהוא אלהים יחיד, ואילו הפסוק ביום ההוא יהיה ה' אחד, הוא על מחשבות בני האדם, שלעתיד כולם יודו. ועע"ש, והיינו שבא לאפוקי מרש"י. וכן עביד רבנו בחיי בפירושו שם. וכן בספר אהל מועד (שער ראשית חכמה הארוך דרך ב נתיב א) בדבריו על הפסוק שמע ישראל, משמע שהן שתי שיטות, דכתב וז"ל, שמע ישראל פי', קבל והאמן שיש ה', כלומר שיש נמצא מחויב המציאות, והנמצא הזה הוא אלהינו, כלומ' שופטינו ומנהיגנו המשגיח עלינו. והוא ה' אחד, כלומ', לא יעלה על לב שעם היותו משגיח בכל, יהא לו חדוש רצון והיפעלות ושום מקרה ממקרי הגשמות, אלא הוא בתכלית האחדות, והוא יסוד האחדים, וכו'. רש"י ז"ל פי' כן, ה' אלהינו, ולא אלהי האומות. ה' אחד, ועתיד להיות ה' אחד, כמו שנ', ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד (זכריה יד,ט). ע"כ.

(((יישוב דעת רש"י)))

ו. שוב ראיתי שגם רש"י גופיה בספר ליקוטי הפרדס (דף יח ע"ב) כתב וז"ל, וייחוד אל אחד בגוי אחד, כדכת' שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. עכ"ל. וא"כ גם הוא למד יחוד ה' כאן מפסוק זה. ועוד ראה אליו בפירושו לברכות (דף כא ד"ה ה"ג) דכתב וז"ל, בקריאת שמע שמקבל עליו את השם לאדון ולמלך מיוחד. עכ"ל. ואומרו "מיוחד" בפשטות הכוונה לענין האחדות, וכמובן להווה ולא לעתיד. וגם הרמב"ן הנזכר שהעתיק את רש"י בשתיקה, איהו גופיה (בריש חומש דברים) בסוקרו את ספר דברים כתב בזה"ל, ואחרי כן הודיעם [משה לעם ישראל] יחוד השם, שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. עכ"ל. וא"כ גם איהו גופיה כתב כאן שפסוק זה מודיע על היחוד, דהיינו השתא ולא בעגלא ובזמן קריב. ומעתה צריכים ליישב את הדברים יחדיו.

וחזי הוית בספר אבודרהם (דיני קריאת שמע ד"ה לפיכך) שגם למד שפסוק זה מורה על היחוד, ומאריך בנושא זה, ובין דבריו הביא כפירוש רש"י הנ"ל מן הספרי וז"ל, ובספרי (דברים פסקא לא) מפרש, "ה' אלהינו" בעולם הזה, שאין מיחד שמו אלא עלינו, "ה' אחד" לעולם הבא, שנאמר (צפניה ג,ט) כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ה', ולעבדו שכם אחד, וכתיב (זכריה יד,ט) והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. עכ"ל. וא"כ תחילה עולה שדברי רש"י המה מן הספרי, ועוד זאת עולה מכאן, שאין כאן מחלוקת , דהרי איהו גופיה למד מכאן מצות היחוד, ואיהו גופיה מביא את הספרי, ואין זאת אלא שהם שני פירושים לפסוק ולא מחלוקת, והאחד הוא פשט הכתוב ללמוד מכאן מצות היחוד והאחד מדרש. ועתה ראיתי שהביא את הספרי גם בספר הבתים בספר המצוה (מצוה ב ד"ה ואין כונתנו) וז"ל (ספרי דברים פיסקה לא על פסוק זה), ה' אלקינו, למה נאמר, והלא נאמר ה' אחד? מה ת"ל ה' אלקינו? עלינו הוחל שמו ביותר. דבר אחר, ה' אלקינו ה' אחד על כל באי עולם. ה' אלקינו בעולם הזה, ה' אחד לעולם הבא, וכן הוא אומר, והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. ועומד ומבאר שם את דברי הספרי. הנה לנו שמקורו של רש"י, הספרי, והספרי גופיה מביא שני פירושים אלו, לאמור, דאין כאן מחלוקת אלא פירוש נוסף, ומעתה הני קמאי בסמוך דכתבו לחלוק על רש"י, גם רש"י מודה לדבריהם. ומבואר שאין כאן מחלוקת בפירושים, אלא ששניהם אמת.

וא"כ אין חולק בפירוש הפסוק ה' אחד, שהוא הוראה על יחודו עתה, אלא שיש פירושים נוספים לפסוק, וכדרכה של תורה, שכפטיש יפוצץ סלע, וכדרכם של מדרשים לפרש את הפסוק בדרך הדרש בנוסף על דרך הפשט, אולם להלכה הכל שוים שכאן מורה התורה על היחוד.

שוב אינה ה' לידי שו"ת פלא יועץ (סימן ה עמ' 56) ובתחילה תפס כפרש"י על התורה, דבאחד יכוון על לעתיד לבא, ובנה מהלך שא"צ לקבל עליו עול מלכות שמים בפועל, והביא לכך כמה ראיות. אלא ששוב חזר בו בראותו את דברי רש"י ברכות (דף כא ד"ה ה"ג והרי ברהמ"ז) שפירש להדיא לקבל בפועל עול מלכותו, ולכן שב ודחה את כל ראיותיו, ושיש לומר על דברי הספרי שפירש "אחד" על לעתיד לבא, "כל כי הא, אפשר דאמרינן אין סומכין על המדרש, ולעולם אין מקרא יוצא מידי פשוטו". ע"כ. ברוך שכיוונתי. ושוב ראיתי שכ"כ גם בשו"ת תשובות והנהגות (ח"א סימן נט) דהוקשו לו דברי רש"י הנזכרים, ועל כן כתב, שנראה שרש"י לא בא כאן לפרש פשט הפסוק ותרגומו. והעיקר לכוון שהוא ית"ש לבד מנהיג הכל, בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד. [אלא דאיהו גופיה בתשובות והנהגות ח"ג (ס"ס כה) נקט למעשה לכוון תרווייהו באומרו אחד, גם כפרש"י על התורה, וגם כדברי הרמב"ם ביסודי התורה. ונראה שהוסיף את כוונת רש"י על התורה לרווחא, כאשר מורה לשונו שם שהעיקר כרמב"ם, וכך יעלו דבריו יחד עם מש"כ בחלק א הנ"ל.]

(((מדוע הביא רש"י פירוש זה)))

ז. אך זה לכאורה צ"ע, מדוע רש"י בחר להביא פירוש זה של הספרי לפסוק זה, והוא לכאורה אינו הפשט הפשוט, ואי תימא משום שהוקשה לרש"י קושיית הספרי, לשם מה הכפילות במילים אלהינו ואחד. לכאורה התירוץ לפי הפשט הינו פשוט, כי אלהינו היינו שהוא אלהים, ברם אין זה שולל אפשרות לאלהויות נוספות, ועל כך מורה ה' אחד. ועוד י"ל, כי אלהינו מורה שהוא האלהים שלנו, ברם יתכן שלאחרים יש אלהי אמת נוספים, ואת זה שולל המשך הפסוק ה' אחד. ולכאורה צ"ע בספרי, כי תירוצים אלו פשוטים. ברם על רש"י ששם לעצמו מטרה בספרו, לפרש את פשט הפסוק, וכן להביא את המדרש הקרוב לפשט, כמש"כ רש"י בפרשת בראשית (ג,ח) ואני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא, ולאגדה המיישבת דברי הקרא, דבר דבור על אופניו. ע"כ. וכן כתב בעוד דוכתי, א"כ מדוע סטה כאן, והביא פשט הפסוק בדרך לכאורה רחוקה מעט.

(((טענת הנצרות)))

ושמא היות ורש"י היה במקום ובזמן שיד הנוצרים היתה תקיפה עד מאוד על ישראל, בזמן מסעי הצלב וכו', ואז הם היו מלסטמים את ישראל השכם והערב בכל דרך אפשרית, ובין טענות הבל שלהם, היו רגילים לטעון ול"הוכיח", שיש ח"ו כמה אלהויות, שהם אלהות אחד, כיסוד דתם, מפסוק זה גופיה, שנאמר, ה' אלהינו ה' אחד, וסילפו שהנה לנו פסוק "מפורש" שיש ג' אלהויות שהם אחד. וכנראה כדי לאפוקי טענת אויל הרגילה על פיהם, להשיב את ישראל, בחר כאן רש"י להביא את פירוש זה, הסותר זאת מכל וכל, כדי ללמד את ישראל מלחמה, ולכן פירש שה' אחד, היינו שלעתיד גם הגויים גופייהו יודו שה' לבדו הוא האלהים [כי הפשט הפשוט של הפסוק, שהוא אל אחד ואין עוד אלהים, זהו נגד עצם דתם, ולא היו מקבלים זאת בשום פנים, והיה צורך השעה ללמד לעם לענות להם, או למי שארסם נכנס בליבו ח"ו, שיהיה לו עצמו מענה].

וכך נמצאו בראשונים שהתייחסו לטענה אוילית זו מהפסוק, כדי להכות שיני רשע, דבר המלמד עד כמה היתה כסלותם עולה על פיהם לנגח את ישראל, שהנה הרמב"ם (בריש אגרת תחית המתים) מביא טענם כסילותם, כדי להראות עד היכן יכולה ליפול טעות אנוש בהבנת דברים הכתובים בלשון פשוטה ובהירה, שיבינו חולי הנפשות את ההיפך הגמור. שהנה ה', כדי לשלול את השניות, אמר שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, והנוצרים מפסוק זה גופא, הביאו ראיה לכיסלותם, להורות על השניות. עכת"ד. וכן הביא אגרת זו העיקרים (מאמר ג רפכ"ג). וכן האור זרוע (ח"א אלפא ביתא סימן כ) הביא את לשון רבנו יוסף מאורליינש בפירושו על התורה על הפסוק שמע ישראל שכתב וז"ל, ועל אלו התועים שאומרים ג' חלקים הם והם אחד, ולכך אומר ג' הזכרות וכולם כאחד. הרי תשובתו בצדו, ואהבת את ה' אלהיך, הרי ב' הזכרות שאינם לא אחד ולא ג', ואם כדבריהם, הי' לו לומר בכל מקום או ג' או אחד, אם על מנין החלקים הוא מדבר. אלא על כרחין אינו בא דרך המנין, אלא הכי קאמר, ואהבת את ה' שהוא אלהיך, ולא בא לתת מנין לחלקים. כמו כן הפסוק הראשון, לא בא על מנין החלקים, אלא על פירושו שפירש לפי משמעות המקרא. ולדבריהם לא צוה לאהוב רק שני החלקים, ומסתמא אותו שנחלק מן האחרים ונכנס במקום הטנופת [היינו ישו, שהוא ילוד] אין אוהבים אותו. עד כאן לשונו. והרשב"א בתשובות הנדפסות מכת"י (ח"ח סי' שסח ד"ה חזר עוד) משיבם בארוכה על כך, וכן השיב האבן עזרא על הפסוק (דברים ו,ד) שמע ישראל, וכן רבנו בחיי בפירושו שם, ועוד לו בכד הקמח (ריש יחוד השם) כתב וז"ל, שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, הזכירה תורה פרשת שמע אחר עשרת הדברות, לבאר כי בדבור (שמות כ) אנכי ה' אלהיך, יהיה היחוד. וכן דרשו ז"ל, רבי נתן אומר, מכאן תשובה למינין שאומרים שתי רשויות. שכשעמד הקב"ה על הר סיני ואמר, אנכי ה' אלהיך, מי במיחה בידו. ועל דרך הפשט הזכיר בכתוב הזה ג' שמות, שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, שאילו אמר שמע ישראל ה' אחד, היה פתחון פה לאומות העולם לומר שעל יראתם אומר הכתוב כן, שהוא נקרא ה', לדעתם. ועל כן הוצרך לומר אלהינו, כלומר אלהי ישראל. ואילו אמר ה' אלהינו אחד, היה פתחון פה לאומות העולם לומר, אמת הוא כי אלהי ישראל אחד, גם אלהינו שאנו קורין אותו ה' הוא אחד כמו כן. לכך הוצרך לומר ה' אלהינו ה' אחד, להורות כי ה' שהוא אלהי ישראל, הוא לבדו נקרא ה', והוא אחד ברוך הוא וברוך שמו, שאחדותו שלימה מכל צד ומכל פנה, בלא שום הרכבה בעולם, ואין לו דומה באחדותו לא בעליונים ולא בתחתונים. ע"כ. וכן השיב הסמ"ג (עשה ב) והביא כן מהרס"ג בהאמונות ודעות (פ"ב). וכיוצ"ב כתבו בפירוש רבותינו בעלי התוספות על התורה (פרשת ואתחנן ו,ד על הפסוק שמע ישראל), ובעל המאורות בספרו מלחמת מצוה (ח"ב אות פא) ושדיבר בכך בפירושו לסדר ק"ש ותפלת הצבור (בסוף בחלק החמישי). וכן בפירוש רבנו יוסף בכור שור (על התורה על הפסוק שמע ישראל) משיבם. ועוד ראה להלן (סעיף טו סוף אות ז) שהרחבנו יותר את הדיבור אודות הצער שציערו הנוצרים אז את ישראל, והיו מוכרחים להשיב על טענות הבל שלהם.

(((הסוברים שה' אחד היינו לעתיד לבא)))

ח. איברא דאחר זמן חזי הוית ברבינו יונה (בספר היראה בק"ש) שאחר שביאר את הכוונה האמורה באמירת שמע ישראל הוסיף וז"ל, ואם לא יוכל לכון כל כך, יכון השם שהוא עתה אלהינו, עתיד להיות אחד. ע"כ. ובודאי מקורו מהספרי הנ"ל, ומפירוש רש"י הנזכר על התורה, ונוקטו להלכה, דשפיר דמי לצאת בזה ידי חובה. וזה עוקר את כל דברינו הנזכרים בפירוש רש"י ודעימיה, שבאו על דרך כפטיש יפוצץ סלע, ברם יודו שהפשט הפשוט, והוא המחוייב בכוונת ק"ש, הוא ליחוד ה' עתה, ברם ברבינו יונה חזינן דלא כן, ודשפיר דמי לכוון אחד לעתיד לבא. והכי נמי חזי הוית ביעב"ץ בסידורו (לפנ ק"ש באות ה, וגם אחרי פסוק ראשון) דכתב, ותהיה הכוונה הפשוטה הראשונה בפ' שמע ע"ד הנגלה כך, "השם" שהיה, והוא "אלהינו" ההווה, "השם" יהיה "אחד" לעתיד, שידעו הכל השם המיוחד. ע"כ. וכן בערוך השלחן (סי' סא סעיף ד) אזיל כל בתר איפכא, ושפשט כוונת פסוק שמע ישראל, הוא כמו שפירש"י, שמע ישראל ה' אלהינו כלומר, שהוא אלהינו עתה, ה' אחד, עתיד להיות ה' אחד, שנאמר אז אהפוך אל עמים שפה ברורה, לקרא כולם בשם ה' וכו'. ע"כ. [ועוד ראה לראבי"ה (ברכות דף יג) דכתב וז"ל, וצריך להרהר בלבו בכל הענין הזה להמליכהו בקרותו הפסוק, ולהרהר שהשם הוא היה הוה ויהיה, פירוש היה קודם בריאת העולם, והוא חי וקיים, ועתיד להיות יחיד וקיים בעולמו. שנאמר ה' מלך, ה' מלך, ה' ימלוך לעולם ועד. עכ"ל. ברם לא כתב כן על אמירת המילה "אחד", אלא על אמירת שם הויה, שהוא היה הוה ויהיה, רק שהוא פירש מהו "ויהיה" היינו אחד לעתיד לבא, ועל כן אין מדבריו ראיה אלינו. וע"ע בדברי החסיד יעב"ץ במאמר האחדות (פרק א) והובא בשל"ה (בעשרה מאמרות מאמר א אות יז).] וראיתי שציינו שכ"כ גם הרשב"ץ באוהב משפט (פ"י, ואת"י). ומ"מ בכוונת קריאת שמע הלכה כרוב רובם של הראשונים, וכאשר יבואר דין זה ברצות ה' להלן (סימן ג סעיף יב), ולכן יכוון באומרו אחד, שה' הוא אלהים יחיד, ושאחדותו שלימה מכל צד.

--------

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

לזכות הרב המחבר

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) ל הרב אסי הלוי שליט''א
שלחן ערוך המדות - א

הלכה ומוסר
חלק ההלכה בו נידונו חקרי ההלכות, ברור דינים וגדרים הלכתיים בהלכות מדות
חלק המוסר בו באו דברי המוסר, ודרכי כבישת המדות הטובות, וההרחקה מן הרעות
מאשר חנני ה' יתברך - הצב"י אסי הלוי אבן יולי ס"ט
פעה"ק ירושים תובב"א - בשנת "הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה" - התשס"ח לפ"ג
לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5

דילוג לתוכן