מבוא התלמוד פרק כ״ו

א׳ כבר הראיתי בספרי דרכי הוראה, כי גם בעניני הדרשות הלכה למעשה, לא שם הדורש עינו ולבו, רק לפעול אצל המון השומעים שידעו להתנהג כשורה, ולפעמים דריש בציבור שלא כהלכה. מפני הסיבה שלא יבאו לזלזל באיסורי דרבנן. והחמיר עליהם יותר מן הראוי, ע׳ (חולין ט״ו ע״א). וכן בדרושי אגדה הנה מטרת הדורש היתה, רק למען הלהיב לב העם לעבודת ד׳. ולמען יתעוררו כי חיי הבלם אפס ותוהו, ומוכרחים המה להכין צעדיהם פה בעולם הנשיה, להיות מזומנים לכנס לטרקלין מקושט ומפואר בטהרות הלב וכשרון המעשה וכל מבטו וחפצו של הדורש היה להקיץ אותם משנת האולת, ולעורר לבבם אל נכון, ולפעמים עת ראה הדורש בהמון, כי לא פעלו דבריו הפשוטים אצל העם, אחז צדיק דרכו דרך אחר להגיד לפניהם ענינים זרים, ומבהילים יוצאים מגדר הטבע ועי״ז הטו אוזן קשבת לדברי הדורש. וכבר התעורר הרשב״א בזה מובא בעין יעקב ברכות ר״פ הרואה באגדה דאבן שזרק עוג מלך הבשן, כ׳ בזה״ל כבר באר הרמב״ם שתי כוונת הנעלמות באגדה בפתיחת פירוש המשנה שלו, ולי יש עוד סיבה אחרות גלו אותה חז״ל בקצת המדרשים. והוא כי לעתים היו החכמים דורשים ברבים, ומאריכים בדברי תועלת, יהיו העם ישנים, ובקש לעוררם, והיו אומרים לפניהם דברים זרים להבהילם למען יתעוררו ויקיצו משנתם, וזאת הסיבה מפורשת להם במדרש חזית פיסקא הנך יפה, רבי היה יושב ודורש, ונתנמנם הציבור ובקש לעוררם, אמר ילדה אשה אחת במצרים ששים ריבוא בכרס אחד ע״ש, וכן הך שמסופר מעוג שעקר הר בר תלתא פרסי, היינו שרצה לעקור זכות שלשת אבות, רק הציג לפני העם בספור ומבהיל זה למען יתנו העם לב לענין נפלא כזה, ויתעוררו לשמוע עכ״ל הרשב״א: ב׳ ואנכי מצאתי עוד במדרש רבה ריש פ׳ נח ר׳ עקיבא דרש בגינזק שבמדי במעשה דור המבול ולא בכו, עד שדרש להם ענין איוב ובכו, ומצינו ג״כ במדרש ר״פ חיי ובמדרש אסתר, ר׳ עקיבא דרש בציבור וראה שהעם מתנמנם ובקש לעוררם אמר מה ראתה אסתר שתמלוך על קכ״ז מדינות, מפני שיצאה מן שרה שחיתה קכ״ז שנה ע״ש. ראינו דרכו של ר״ע לדרוש ענינים מבהילים למען יבכו, או יתעוררו לשמוע הדרוש, ועל דרך זה יתפרשו, כל הדרשות בתלמוד ובמדרשות הרבות, אשר נראים זרים בתחלת השקפה, וכלם לא נאמרו רק לפעול לשעתו על העם המתאספים לשמוע הדרשות, ועד״ז יתפרשו דרשות ר׳ עקיבא (סוטה י״א ע״א) בשכר נשים צדקניות נגאלו וכו׳ ונעשה להם נס ונבלעו בקרקע ומביאים שורים וחורשים עליהם ומבצבצים ובאו בעדרי עדרים ע״ש, ואם אמנם בש״ס כאן הגירסא דריש ר׳ עוירא. בכל זאת במדרש שיר השירים הגירסא דריש ר׳ עקיבא, ומי שיודע גודל רוחו ועוצם עיונו של ר׳ עקיבא, אשר שמו הולך מסוף עולם ועד סופו (יבמות ט״ו ע״א) וע׳ רמב״ם פי׳ המשנה אבות על המאמר מר׳ עקיבא הכל צפוי והרשות נתונה כתב ראוי המאמר הזה לר׳ עקיבא, ויוקשה עליו זרות זה הדרוש, אכן מאשר נודע לנו דרכו של ר׳ עקיבא ע״י שני הדרשות אשר הצגנו למעלה שראה שלא בכו העם או שמתנמנם, דרש להם ענין תמוה למען יתעוררו משנתם. נשפוט מהרה דגם דרשה זו הוא מאותן הדרשות אשר תכליתם לפעול אצל המון העם להניע לבבם ולעוררם על נכון, וע׳ (סנהדרין פ׳ חלק) דאמר ר׳ עקיבא מקרא אני דורש, וכמו שנהג ר׳ עקיבא, כך נהגו שאר החכמים בדרשות למען השיג המטרה אשר כוונו אליה: ג׳ ומענין השאלתות אשר נמצאו במדרש במדבר דברים. ובתנחומא מכונה ילמדנו, ובפסיקתא רבתי, אשר מתחילים בדבר הלכה, בלשון הלכה אדם מישראל. או ילמדנו רבינו, ומסיימים באגדה לא נמצאו דוגמתו אצלנו בשני התלמודים, רק פעם אחד בבבלי (שבת ל׳ ע״א) וז״ל שאול שאילתא לעילא מר׳ תנחום דמן נוי מהו לכבות שרגא מקמא באישא בשבתא פתח ואמר אנת שלמה אן חכמתך אן סכלונתך, ומפלפל הרבה מענין לענין, וסיים ולענין שאילא דשאילנא קדמיכין, נר קרויה נר וכו׳ מוטב תכבה נרו מפני נרו של עולם. ופירש״י שם לאו מהכא יליף דין זה, רק נלמד מן וחי בהם כמ״ש פרק בתרא דיומא, רק מפני שהיו מתאספין נשים ועמי הארץ לשמוע הדרשה, הטעים לדין זה דרך אגדה ע״ש, והנה בתלמוד בבלי או ירושלמי. עקרם בא. רק ללמד אותנו דינים והוראה או דברי מוסר ואגדה. ומפ״ז לא הכניסו בעלי חותמי התלמוד שאלתות אלו בתלמוד, רק הדרשות לבד. מפני הצורך אשר יש בהם. והלכות לבד. כפי אשר נחתכו אחר יסודי הדת וההוראה. ולא ראו הצורך לספח דרשות הללו אשר נחתכו עניני הוראה, על פי דרכי אגדה, אחר שהם בלי תועלת כי הקבלה, ודרכי המדות, והסברא, מספיקים לחתוך הדין בהוראה ובדינים, וכל אלו השאלתות לא נאמרו רק לשעתם, להטעים עניני, הוראה, אצל המון ונשים כמו שהבאתי בשם רש״י, וא״כ חשבו לנכון שאין מהצורך לספחם לתלמוד ולא השאירו בתלמוד רק שאילה זו במס׳ שבת, אשר הצגתי כאן לזכר לבד. דכן היו הדרשות בימיהם, משא״כ במדרשות אשר אינם מיודעים להורות הלכות ודינים אשר נחוצים להלכה למעשה השאירו חז״ל לפעמים הדרשות בלשון הלכה אדם מישראל, או בלשון ילמדנו רבנו, כמו שנאמרו בהמון בדורות הראשונות: ד׳ ודע כי גם הגדה של פסח, אשר נסדרת עוד מזמן המקדש. כמו שנזכר במשנה בפרק ערבי פסחים. באה ג״כ על דרך השאלתות בימים קדמונים, בתחלה שאלו התינוקת בארבע שאלות. על שנשתנה הלילה זה מכל הלילות, והתחיל לספר מענין לענין ולדרוש ביציאת מצרים, ובדרשות המקראות המיחסים לדבר זה, ולבסוף חוזר לתרץ השאלות אשר שאלו לפניו. מצה זו שאנו אוכלים על שום שלא הספיק בצקם להחמיץ, וכן בטעם הפסח והמרור. ולפי זה סרה הקושי׳ המפורסמת. מפני מה לא השיב התשובה הנאותה בטעם אכילת מצה ומרור מיד. אכן אחר שמבואר מדרכי הדרוש אצל חכמי התנאים והאמוראים, בהך שאילתא אשר הבאנו למעלה. דרכם היה לסבב מענין לענין בדומה לו עד שלבסוף באו לתרץ עיקר השאילה. לא יקשה מאומה וזה נכון: ה׳ עוד השאירו בבבלי ענין הפתיחה, אשר נהגו הדורשים בארץ ישראל. כמו שנמצא לפנינו במדרש קינות ובמדרש אסתר ובמדרש רות פתיחות שונות. דמר פתח לה פתחא לההוא פרשתא מהכא, ומר פתח מהכא. ואולם בין כל הדרשות על פרשיות שלימות. אשר נשארו בבבלי אצלנו אין מקום לפתיחות. רק למגילת אסתר נמצאו פתיחות שונות (מגילה י׳ ע״ב י״א ע״א): ועוד כד פתח ר״ש בן פזי בדברי הימים אמר כל דבריך אחד הם (מגילה י״ג ע״ב): וכן מצינו (סוטה ב׳ ע״א) כד פתח רשב״ל בפרשת סוטה אמר אין מזווגין לו לאדם אלא לפי מעשיו: ועוד נזכרו שתי פתיחות בפרשת רוצחים (מכות ט׳ ע״ב) זולת אלו הנזכרות לא תמצא זכר לפתיחות בתלמוד. מפני שהפתיחות היו רק נאותים לשעתן. לצורך הדרוש ובעלי התלמוד לא ראו הנחיצה להכניס אלו הפתיחות בתלמוד והספיקו עצמם רק במקומות מעטים לזכר. למען יחקק לדור אחרון כי יבא. כי כן נהגו הדרשנים הקדמונים:

לעילוי נשמת הרב צבי הירש חיות בן רבי מאיר חיות

מבוא התלמוד, למברג תרפ"ח
מקור: beta.nli.org.il
דיגיטציה: ספריא
דילוג לתוכן