מבוא התלמוד פרק כ״ה

א׳ הדרושים הנאמרים ברוב ענין בש״ס בלשון אל תקרא כך אלא כך, יבאו על פי הרוב רק בחילוף אותיות בין שמאל לימין, ובחילוף הנקודות והברות. כמו אל תקרא שמות אלא שמות (ברכות ז׳ ב׳) אל תקרא ושבע אלא ושבע ילין (ברכות י״ד ע״א), כי אין בלתיך אל תקרא בלתיך אלא בלתך: (ברכות י׳ ע״א) אל תקרא ושם דרך אלא ושם דרך (ברכות שם) וכדומה. הרבה. והיינו כי כבר כתבתי בשם הרמב״ם מ״ש במורה נבוכים דכל הדרשות בלשון אל תקרא המה רק דרך מליצת השיר לעשות סימנים לעניני מוסר ותוכחה למען יהיו נשמרים בכח הזוכר, ע״י כתבי קודש שהשמיכו אליהם, והתורה וספרי הנביאים וכתובים המה בכתב ע״ש, ומפני שבכתבי קודש לא נמצא היכר בין שי״ן ימנית לשמאלית, וכן אין בה נקודות והברות, לכן הנקל לקרות כמו שנאות בעיני הקורא בשביל לעשות סימנים לענינים אשר נכונו בעיניו, והא דאמרו (ברכות ל׳ ע״ב) אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש שנאמר הבו לד׳ בהדרת קודש, א״ת בהדרת אלא בחרדת קודש, ואע״פ דשם נשתנה המלות. משום דכללי כייל לנו בירושלמי שבת פ׳ כלל גדול דלא ממנעי רבנן דרשו מחליף בין ה״א לחית, וכן חז״ל בבבלי הלכו בדרשתם על דרך זה, ודרשו (נדרים צ׳ א׳) וחפרה הלבנה וחפרה כמו והפרה הלבנה כאלו נכתב הלבנה ע״ש. והך שנא׳ לא מהם ולא מהמונם ולא נח בהם כאלו נכתב ולא נח בהם (סנהדרין פ׳ חלק) וכן בריש מו״ק פירשו לשון בית השלחן דרך התרגום, דמפרש ואת עיף ויגע ואת משלחי ופירש״י דה״א נתחלף בחי״ת ומפ״ז נקרא בית השלחין, וע׳ ריטב״א שם דהביא דברי הירושלמי הנזכר דלא ממנעו רבנן דרשו בחילוף בין ה״א לחי״ת וכבר התעורר בזה הרב בעל מאור עינים, להראות דהיה דרכם של חז״ל לדרוש דרשות אלו גם בבבלי והאריך בראיות: והטעם נ״ל משום דאמרו בירושלמי פרק קמא דמגילה תורת הראשונים לא היה ה״א שלהם סתום, מכלל דבדורות האחרונים היה ה״א שלהם סתום כמו חי״ת ושוים בצורת האותיות, וע׳ מהרי״ק שורש ע״א דהוכיח באמת מדברי הירושלמי ומדברי הש״ס מנחות פ׳ הקומץ דאמרו דחזינן לסופרי דוקני דתלי׳ לכרעי׳ דה״א, מכלל דשאר הסופרים לא היו תולין את רגל ה״א, והיה נראה סתום כמו חי״ת, ומזה הטעם דרשו תמיד בחילוף, והא דאמרינן (קידושין למ״ד ע״א) אל תקרי ושננתם אלא ושלשתם. דזה הוא שינוי לגמרי מן לשון הכתוב, צ״ל דשם הכוונה דישנה שני פעמים בהפסקה בין למוד ללמוד, וממילא מוכח דילמוד שלשה ענינים שונים וע׳ רש״י שם דישב בענין אחר ע״ש. עכ״פ לא מצינו ענין אל תקרא רק בשינוי הברות והנקודות, ועד״ז עשו סימנין בתורה: ב׳ ודע כי גם בברייתות א״י ובתלמוד ירושלמי מצינו, סמיכות כאלו הנאמרים בלשון אל תקרי, רק לפעמים מבואר ממש לשון א״ת, ולפעמים סתמו הדבר אולם הוא ענין הנלמד מעצמו, דכוונו לדרשא זו, כמו במשנה דקנין תורה אמרינן אל תקרא חרות אלא חרות, וכן הברייתא ת״ח מרבים שלום בעולם א״ת בניך אלא בוניך. וע׳ מכילתא פ׳ בא דלמדו מקרא ושמרתם את המצות, מצוה שבא לידך אל תחמיצנה, וע״כ דדרשו דרך א״ת המצות אלא המצות, וכן בירושלמי פ״ק דברכות, מלאכים אין להם קפיצה שנאמר קריבת על חד מן קמיא קימיא קרינין שהן עומדין, וכן בירושלמי ברכות ר״פ אין עומדין בהדרת קודש בחרדת קודש, וע׳ ירושלמי פ״ד דשביעית, נפלים יש להם חלק לעולם הבא דכתיב ונצורי ישראל להשיב ונצירי ישראל להשוב. הפירוש דבלא וא״ו רק ביו״ד משמע יציר כל מי שנוצר מישראל, אז בהעדר הוא״ו וגם היו״ד משמע נצר. היינו כל ענף מישראל ישיבו, ובעל יפ״מ לא ידע לפרש, וע׳ ירושלמי פ״ג דנזיר אין שחיטה מחוורת דבר תורה, דכתיב וישטחו להם שטוח, אל תקרי וישטחו אלא וישחטו להם שחוט, והיינו בחילוף אותיות, כמו כבש כשב תחת חתת וכדומה, וכן הוא בספרי פ׳ בהעלותך מובא (יומא ע״ה ע״ב), אכן על שיטת הרמב״ם דפירש דעקר דרשה א״ת, אינו רק דרך אסמכתא לדבר תורה, למען יהיה נסמך הדרש לכתבי קודש ולא יבא לשכחו, א״כ איך יפרנס קו׳ הש״ס (ברכות ל׳ ע״ב) והא בהדרת כתיב, וכן מה דמקשה הש״ס (ר״ה י״ג ע״ב) אל תקרי לשלש אלא לשליש, ושדה שנגמרה שליש, מיקרי גמר לענין מעשרות, ומקשה הש״ס והרי לשלש כתיב. ולשיטת הרמב״ם הרי אין כאן דרשא גמורא רק אסמכתא בעלמא למען יהיה נסמך למקרא, ומה איכפת לן אם נאמר בהדרת או נאמר לשלש סוף סוף יכולין לסמוך דרך זה לסימן בעלמא. וכבר תמהתי ע״ז בהגהותי לש״ס וצ״ע:

לעילוי נשמת הרב צבי הירש חיות בן רבי מאיר חיות

מבוא התלמוד, למברג תרפ"ח
מקור: beta.nli.org.il
דיגיטציה: ספריא
דילוג לתוכן