מבוא התלמוד פרק כ״ד

א׳ עוד צריך אתה לדעת כי גם באגדה היה להם עוד כללים ידועים אשר הונחו ליסוד, מהנהגת העולם ומהשגחת השי״ת, קצתם למדו מן הכתובים, וקצתם היו אצלם מקובל, וע״י היסודות הללו אשר שבו אצלם לדבר אין ספק בו, דנו עוד בשאר מקומות בכל מקום שיזדמן להוליד ענינים חדשים, ולהוציא יקר מזולל סתום מן המפורש, כמו היה להם כלל גדול נלמד מן הקרא דהקב״ה ממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום (קידושין ל״ח ע״א ר״ה י״א ע״א) ובמקום הספק הניחו דבר זה ליסוד להוכיח מזה דאם האבות נולדו בירח ניסן. הה״ד דמתו בירח ניסן, מפני דהקב״ה ממלא שנותיהן של צדיקים (ר״ה י״א ע״א): וכן היה להם בקבלה טבא לא הוי בישא. והזכירו בלשון גמירי (ברכות כ״ט ע״א), ומפ״ז לא הורידו שמואל הקטן אע״פ שטעה בברכת המינין ע״ש, וכן אמרו (סוטה ח׳ ע״ב) גמירי אין יצר הרע שולט במה שעיניו רואות, ואחר מסירת אגדה זו, הולידו ג״כ לענין דינא דאשה נסקלת ערומה ולא חיישינן להרהר: ב׳ ועוד היה להם שאר כללים מהנהגת השי״ת את עולם התחתון כמו אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחלה: אין הקב״ה נפרע מן האומה אלא אם כן נפרע מקודם מן השר שלה (מכות י״ב ע״א) וע׳ רש״י שם: אין הקב״ה נפרע מן האומה עד שנתמלא סאתה (סוטה ט׳ ע״א): אין הקב״ה עושה דבר אלא אם כן נמלך בפמליא של מעלה (בראשית רבה פ׳ בראשית) בקללה מתחילין מן הקטן (תענית ט״ו ע״ב): וכל אלו וכדומה עוד הרבה יסודות באגדה למדו מן המקרא את העקר הראשי, ומשם באו להתלמד במקום אחר, ומן הכללים המקובלים באגדה יש להוסיף מה שאמרו חז״ל (תענית כ״ה ע״א) גמירי מן השמים מיהב יהבי משקל לא שקלי, עוד אמרו גמירי דלא כליא שבטא (ב״ב פ״ח): וכן אמרו (סנהדרין נ״ט ב׳) גמירי אין דבר טמא יורד מן השמים ועפ״ז תבין לנכון דברי הש״ס (שבת י״א ע״ב) דאמרו שם לעולם לא ישנה אדם לבן בין הבנים, דהרי בשביל משקל שני סלעים מילת שהוסיף יעקב ליוסף נתגלגל הדבר ונשתעבדו ישראל במצרים, והקשו בתוס׳ הרי עדיין במחזה בין הבתרים נגזר. אבל לפי הכלל הגדול שהונח אצלנו, מגלגלין זכות ע״י זכאי, וחובה על ידי חייב. א״כ מזה דרואין אנו דהוסיף יעקב לבנו דבר קטן, והיתה הסיבה לירידת בני יעקב למצרים, על כרחך דענין זה עון בחיק יעקב, ונתגלגל הרעה הגדולה ע״י חובה זו דאם לא היתה בחיבוב זה שחיבב יעקב ליוסף שום עון וחטא לא היתה ענין זה סיבה לירידה למצרים, רק היה נתגלגל ע״י דבר אחר וזה נכון: וכן יובן הענין בעובדא דקמצא בר קמצא חרוב ירושלים דסיימו בש״ס (גיטין נ״ז ע״א) בוא וראה כמה גדולה כחה של בושה שהרי סייע הקב״ה את בר קמצא והחריב את ביתו ע״ש, היינו אע״ג דידענו דסיבות אחרות גרמו לחורבן הבית, כמו חילוק הדיעות ופירוד הלבבות ושנאת חנם וריבוי הכתות. ורשעת הפרהדרין גרמו. בכל זאת מדנסתבב ע״י בר קמצא אנו מכירין שגדולה כח הבושה מדנתגלגל הרעה הגדולה על ידי ענין זה וז״נ:

לעילוי נשמת הרב צבי הירש חיות בן רבי מאיר חיות

מבוא התלמוד, למברג תרפ"ח
מקור: beta.nli.org.il
דיגיטציה: ספריא
דילוג לתוכן