מבוא התלמוד פרק כ״א

תוכן עניינים

א׳ ומפני הסיבה אשר הקדמנו למעלה. שהיה אצלם יסוד מוסד בדרכי הדרוש לשבח מעשה הצדיקים בכל עוז, ולגנות ג״כ הרשעים בכל אופן האפשר. היה גם כן מדרכי הדרוש הנהוג אצלם. להכניס אנשים מתחלפים תחת שם אחד, אם מצאו שדומים זה לזה, רק באיזה תכונת הנפש ובכשרון המעשה, או שמצאו איזהו פעולות משני אנשים אשר דומים זה לזה, או אם יש דמיון קרוב בשמות בין אנשים מתחלפים, אזי היה הנקל להם, לעשות משני אלו איש אחד. כמו שראינו (מגילה ט״ו ע״א) מלאכי זה עזרא, במלאכי כתיב כי בעל בת אל נכר, ובעזרא כתיב ג״כ מעלנו באלהים ונושב נשים נכריות, וכן אמרו שם, התך זה דניאל, פתחיה זה מרדכי, ששבצר זה דניאל ע״ש: עוד אמרו חז״ל. הוא כורש הוא דריוש הוא ארתחשסתא (ר״ה ג׳ ע״א) וע׳ תוס׳ שם ד״ה שנת עשרים: עוד אמרו שם הוא סיחון הוא ערד הוא כנען ואמרו (פסחים נ״ד ע״א) הוא ענה ענה דמעיקרא, מלמד שבא צבעון על אמו וכן תמצה להם במדרש פ׳ וישב על המקרא ושמו חירם, רבנן אמרו הוא חירה הוא חירם מלך צור והיה קרוב לאלף ומאתים שנה ע״ש, וע׳ ירושלמי סוטה סוף פרק כשם, שר׳ עקיבא דרש הוא בלעם הוא אליהוא בן ברכאל ע״ש: ב׳ ועיין ג״כ בס׳ מאור עינים פי״ח שליקט כל המאמרים הללו, אשר הזכרנו שהכניסו חז״ל אנשים שונים ומתחלפים תחת שם איש אחד ידוע ומפורסם בחסידות או ברשעות, ואנכי אוסיף עוד איזהו מהן. כמו ממוכן הוא המן (מגילה י״ב ע״ב): עוד דרשו הוא נבט, הוא שבע בן בכרי. הוא מיכה (סנהדרין ק״א ע״ב): עוד אמרו הוא בעור הוא כושן רשעתים (סנהדרין ק״ה ע״א) וכן הוא בירושלמי פ״ח דנזיר הוא לבן הוא כושן רשעתים: ובמדרש פ׳ לך לך אמרו הוא אמרפל הוא נמרוד, עוד אמרו (ברכות כ״ט א׳) הוא ינאי הוא יוחנן: והכל נסתבב מן הכלל הראשי אשר היה להם ליסוד ולאבן פינה בענין הדרשות. דעל צדיק וחסיד הרשות להדורש לשבחו ולפארו בכל אופן האפשר, ובכל מקום שנתפרש במקרא קודש שבחו של צדיק אחד. היה להם לחוב לדרוש דרך אסמכתא ורמז להוסיף עליו גם מעלותיו של צדיק אחר, וליתן את האמור כזה, גם על זה. ועל ידי זה אנו מוצאים הצדיקים מקושטים בכל מעלה ומדה נכונה, ועל הרשע דרשו לרעה בכל מה שהיו יכולים לדרוש ולמדו סתום כאן מן המפורש לרשע אחר במקום אחר להראות כי איש רע עלול לכל. ועל אסמכתא קלה סמכו את דרושתם כמו שראינו בן בעור שבא על בעור מפני שבעל אתונו. רשעתים שעשה שתי רשעות וכל זה אינו רמז רחוק שהותר רק בדרך מקרא אני דורש: וע׳ מאור עינים פי״ח באריכות יותר: ג׳ ואולם על אמתת דבר זה אראה לך ראי׳ ברורה ונכונה מן ש״ס מפורש (ב״ב צ״א ע״א) דאמרו שם אבצן זה בועז ומקשה הש״ס מאי נפקא מיני׳ ופירש רשב״ם וז״ל מה ריוח יש בדבר, ומה אנו למדין שום מצוה מכאן ע״ש, ולכאורה קשה מה נשתנה כאן מכל המקומות בש״ס, ובשום מקום לא הקשו בש״ס מאי נ״מ רק כאן לבד. אבל לפי מה שבארנו נכון הדבר מאוד, דהנה בכ״מ יש תועלת עצום להכניס צדיקים שונים תחת שם אחר למען ליתן האמור בזה על זה, וא״כ היא תועלת עצום בהרבות בשבח מעשה הצדיקים, אבל כאן הנה לא מצינו במקרא מאומה מן מעשים טובים של אבצן. ומה תועלת יש בזה להשים אותו גם על בועז, ומקשה הש״ס שפיר מה ריוח יש בדבר. ומשני הש״ס דכאן יש לנו סיבה אחרת במאמר זה. אף שהיה לו בנים הרבה קיום מצות לערב אל תנח ידך ונשא את רות בזקנותו. ע׳ רשב״ם שם וכן אמרו שם אלימלך ושלמון ופלוני אלמוני ואבי נעמה כלם בני נחשון הם, וכאשר הקשו בש״ס שם מאי קמ״ל, דגם זה אינו נוגע להכלל הראשי אשר הצענו למעלה להרבות בשבח הצדיקים, ומשני הש״ס דכאן יש לנו ללמוד ענין מוסרי דעון היוצא מארץ ישראל לחוץ לארץ, גדול כל כך שאפילו זכות אבות אינו תולה לו: עכ״פ הנך רואה דהדורש היה לו בכל עת כוונה מיוחדת לפעול על העם, ולעורר את לבבם הן ע״י הריבוי בשבח הצדיקים. או ע״י גנות הרשעים, או שאר ענין מוסרי או הנהגה טובה, היו המטרה לדרשותיו:

לעילוי נשמת הרב צבי הירש חיות בן רבי מאיר חיות

מבוא התלמוד, למברג תרפ"ח
מקור: beta.nli.org.il
דיגיטציה: ספריא
דילוג לתוכן