מבוא התלמוד פרק י״ב

א׳ עוד נמצאו אצלנו במשנה וברייתא ובשני התלמודים, מצות דרבנן ותקנות קבועות וכוללות, ולא שמענו בהם מחלוקת מעולם, רק זאת ידענו שנתפשטו באומה מני אז, וכלם כאחד קבלו קיום אלו הדברים עליהם לחוב. וכבר ידועים דברי הראב״ד בספר הקבלה, שכתב כיוצא בזה לענין אחדות בפינות הראשית. למשל הדלקת נר שבת אינינה רק תקנה דרבנן משום שלום בית, ולא מצינו שאחד יאמר מדליקין, והשני יאמר אין מדליקין, רק פליגי באיזהו שמנים ופתילות מדליקין, והיינו דתקנות כאלו נתפשטו ונתקבלו באומה, מפני שיצאו מן ב״ד הגדול בירושלים, אשר כל ישראל הי׳ נשמעים למצותם: ומזה המין מה שתקנו לומר בק״ש פסוק ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד: ותקנו נטילת ידים שחרית, נטילת ידים לתפלה, ומים אחרונים אחר הסעודה: וכן החיוב שחייבו אותנו לבנות בית הכנסת בכל מקום שיש עשרה מישראל, וסדר גביות הממון חציו לפי ממון וחציו לפי נפשות: תקנה הכוללת להפטיר בנביא בשבתות ויו״ט, ומנין הקרואים בשבת שבעה, ביו״כ ששה וביו״ט חמשה *ומה דבעי הש״ס בכתובות שם הלכתא כוותי׳ אע״ג דתקנות אושא אלו יצאו מפי ב״ד הגדול של ר״ג הזקן אשר אמרינן (ר״ה ל״א ע״ב) שהלך משפרעם לאושה, ועל תקנה כוללת שיצאה מפי הנשיא לא שמענו מחלוקת כלל, וצריך לומר, כיון דלא מצינו זכר לתקנות אלו במשנה וברייתא רק הי׳ ידוע להאמוראים ומסופק הש״ס אם אמת הדבר בקבלה זו דב״ד של אושא תקנו כך וכך. אבל אם היה אמת. דתקנו בב״ד הגדול של אושא פשיטא דלא היו מופסקים אם הלכתא כוותייהו, וע׳ ירושלמי ריש פיאה במעשה של ר׳ ישבב שבזבז נכסיו ובסדר הדורות ערך ר״ג הזקן ע״ש: וע׳ (ר״ה ל״א ע״ב) עשרה גלוית גלתה ישראל: ובר״ה וחוה״מ ארבעה, ולא שמענו חולק: שלשה שאכלו כאחד חייבים לזמן. לתקוע ערב שבת לעת ערב להזהיר העם שיפסקו ממלאכתן: מצות דרבנן הנוהגת בליל א׳ דפסח, לאכול חרוסת, ולשתות ארבע כוסות, וחיוב הסבה בצד שמאל, ולעשות שנויים בסעודה למען ישאלו התינוקות. ולקרות הגדה בנוסח הקבועה אלינו עוד מזמן המקדש: וכן לעשות נענועים שונים בד׳ רוחות עם הלולב, ולא נחלקו רק בסדר הנענועים ולא בחיוב הנענועים: וכן המצוה לאכול בערב יום כיפור אע״ג דלמדו מקרא בכ״ז הוכחתי במ״א דאינה רק מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא, וע׳ רמב״ם פ״ד מה׳ תפלה ה״ד שכתב דב״ד שעמדו אחר עזרא תקנו, שבעל קרי לא יתפלל עד שיטבול, אולם כבר תמה שם מרן דלא ידע המקור לדברים אלו, מצוה על האב להשיא בניו ובנותיו סמוך לפירקן: ולחנך בניו ובנותיו הקטנים במצות ולהפרישם מאיסור: וכן אמרו היה לו בנים בילדותו ישא אשה בזקנותו: עוד מצאתי הרבה מצות דרבנן ואין לפורטם כי רבים המה ומן התקנות דרבנן אחשוב ג״כ איזהו מהן אשר באו במשנה וברייתות בסתם בלי שום חולק: קטנה תקנו לה חכמים נישואין למען לא ינהגו בה מנהג הפקר. וכן תקנו נישואין לחרשת. ותקנו חז״ל שיהיה הבעל אוכל פירות מנכסי מלוג של אשתו כנגד פדיונה וחייב במזונותיה כנגד מעשה ידיה: האשה שבאה לגבות מכנסי יתומים לא תפרע אלא בשבועה, הבעל יורש את אשתו, וחיוב קבורתה ושילום דמי הספדה ומקוננות: תנאי כתובה שיהי׳ הבנים יורשים כתובות אמם, על חלק הירושה בין שאר אחין מנכסי אביהם, וכן מתנאי הכתובה שהבנות יזונו מנכסי אביהם עד שיתארסו או עד שיבגרו, תקנת חכמים שיתנו עישור נכסים לנדוניית הבנות אשר נשארו אחר מיתת אביהם: תקנת חכמים על איזה נשים שיוצאות שלא בכתובה וכן כל דיני מורדת: תקנת חכמים שאשה שנשתטת אינו מגרשה בגט. כדי שלא תהיה הפקר לפריצים, ודבר תורה שוטה מתגרשת, דהרי אשה מתגרשת בעל כרחה שלא מדעתה: תקנו חכמים דארבע אמות של אדם קונה לו בכ״מ. כדי שלא יבאו לידי מחלוקת ומריבה, וכן שאר קנינים שתקנו חכמים, ועל פי הרוב לא נמצאו מחלוקת רק בפרטים, ולא בדברים הראשים: ב׳ והסיבה לאיזה מצות חכמים קצתן משום שלום בית, וקצתם להנהיג הנהגות טובות בישראל ולעשות סדר נכון בכל עניני הדת ולהרבות בעשיות זכר על הנסים אשר עשה השי״ת אתנו, ולהזכיר הצרות שעברו עלינו אשר הי׳ מחבבים בכל פעם וכל הימים במגילת תענית נתקנו לסיבות הללו ע׳ (שבת י״ג ע״ב) ובעניני התקנות קצתם משום תקון העולם, ומשום דרכי שלום, ומשום איבה, ומשום שלא יהא נעילת דלת בפני לווין, ומשום כבוד האשה שלא תהא קלה בעיני הבעל להוציאה. ולמען לא יהי׳ בנות ישראל משולחים ונעזבים כהפקר: ושני פרקים שלמים במס׳ גיטין היינו פ׳ השולח וגם פ׳ הניזקין, מיוחדים רק להתקנות אשר עשו חכמים משום תקון העולם ומשום דרכי שלום ובמקום שנראה לנו בהשקפה ראשונה דהם סיבות רחוקות ספרו לנו כי כל זה נסתבב להם מפני מעשה שבא לפניהם, כמו שהזכרתי למעל׳ דתקנו זמן בגיטין שמא יחפה על בת אחותו דמבואר בירושלמי והרי״ף דכן אירע מעשה אצלם, וכן בהך דמערבין בחצרות משום דרכי שלום, ע׳ ירושלמי פ׳ בכל מערבין, א״ר יהושיע מעשה באשה אחת שהיתה שנואה לחברתה, שלחה העירוב ביד בנה לקחה ונשקה את הבן על ראשו וכו׳, ומתוך כך נעשה שלום ביניהם הה״ד דרכיה דרכי נועם: ג׳ עוד צריך אתה לדעת כי יש חילוק בין מקום שנזכר לשון תקנו ובין לשון התקינו, כי תקנו היינו שבשעה אשר עמדו חז״ל למנין חשבו לנכון כי ראוי להנהיג הנהגות הללו מפני תקון העולם, ולשון התקין או התקינו, היינו שבתחלה נהגו נוהג אחר. וכשראו שבאו לידי תקלה חשבו למשפט לתקן תקנות אחרות באופן יותר נאות, וכבר דקדקו חז״ל (ר״ה ל״א ע״ב) על לשון התקין, ואמרו מאי התקין דרש והתקין, ומזה המין אחשוב כאן איזהו מהן ע׳ פ״ג דבכורים מ״ז בראשונה כל מי שיודע לקרות קורא, ומי שאין יודע לקרות מקרין אותו, נמנעו מלהביא התקינו שיהיה מקרין לפני השומע ואינו שומע: בתחלה הי׳ אומרים מן העולם משקלקלו המינים התקינו לומר מן העולם ועד העולם (משנה סוף ברכות): כרם רבעי היה עולה לירושלים ומשרבו הפירות התקינו שיהיה נפדה סמוך לחומה (מעשר שני פ״ה מ״ב): בראשונה הי׳ מוליכין בבית אבל עשירים בקלתות של כסף וכו׳, והי׳ עניים מתביישות, התקינו שיהי׳ הכל בסלי נצרים (מו״ק כ״ז ע״א): עוד שם בראשונה הי׳ משקים עשירים בזכוכית לבנה וכו׳, התקינו. שיהיה הכל בזכוכית צבועה, בראשונה הי׳ מגלין פני עשירים וכו׳. התקינו שיהי׳ מכסין פני הכל ע״ש עוד הרבה ענינים, דהתקנו באופן אחר ממה שהי׳ מקודם שלא לבייש את העניים, עכ״פ הנך רואה החילוק בין תקנו להתקינו:

לעילוי נשמת הרב צבי הירש חיות בן רבי מאיר חיות

מבוא התלמוד, למברג תרפ"ח
מקור: beta.nli.org.il
דיגיטציה: ספריא
דילוג לתוכן