מבוא התלמוד פרק ח׳

א׳ ומן הנשיאים וראשי סנהדרין ואבות ב״ד. אשר הכח והמשרה בידם על פי התורה. לתקן ולפעול פעולות טובות לצורך עמם. לגדור גדר ולעמוד בפרץ. נמצאו היום אצלנו. גזירות קבועות וקיימות. הן מאותן הנשיאים וראשי אבות ב״ד. אשר הי׳ עדיין בזמן בית שני. והן מאותן הנשיאים אשר הי׳ אחר חורבן בית אלהינו ע״י טיטוס. וחשבו מחשבות לעשות משמרת לדברי תורה, ואנשי כנסת הגדולה כששבו מן גלות בבל והתחילו ליסד את בית אלהינו. שמו מבטם ביתר עוז להשתדל לבנות בית נאמן באומה בקיום מצות התורה. למען לא תשכח המנה היקרה מפינו ומפי זרעינו עוד הפעם. והשכילו מאוד במאמרם עשו סייג לתורה. וראו איך פעלו לחזק בנפשנו אהבה עצומה וחודרת הן להתורה והן להעם. והביטו וראו איך פעלו לקיים התורה על ידי הסייגים הללו, כמ״ש בפתיחה הקצרה למאמר משפט ההוראה. כי כשנביט בעין פקוחה מצינו אנשי בית ראשון שהיו נעדרים מן הסייגים והמשמרת, שכחו מהר התורה והמצוה בשבעים שנה אלו שהיו בבבל. ואף משפט המועדים נעלמה מהם כמ״ש בעזרא. אבל חכמי בית שני נשארו נאמנים בתורה, ע״י מה .ששמעו לצואת הכנסיה הגדולה לעשות סייג לתורה, וזה קרוב לשמונה עשר מאות שנה אשר הודחנו מדחי אל דחי, מרדף בלי חשך, ותהלה לאל הוספנו חכמה בתורת ד׳. והיא תעדה עוד היום עטרה לראשינו. וכמה אלפים חיבורים מגדולי ישראל וחכמיהם. יתנו עדיהם ויצדקו. כי כל היגיעות אשר יגעו הגדולים הללו למענינו לא היו לבטלה. ומי פעל זאת רק המשמרת והסייגים שהתחילו אנשי כנה״ג. ונמשך פעולתם הטובה למענינו. בכל משך בית שני. שהנשיאים הלכו בדרך אנשי כנה״ג, וגם אח״כ אחר שנחרב הבית לא סרו מלהשתדל להגיע למטרה היקרה הלזו לבנות להם בית נאמן בתורה להתנחם בזה על הרעות עצומות. אשר עברו עליהם שאבדו ארצם ונחלתם ופסקו להיות אומה מיוחדת. וחשבו כי מיתרי התורה יספיקו להחזיקם אחודים וצמודים : ב׳ יוחנן כהן גדול שהיה אחר שמעון הצדיק (רמב״ם פ״ט מה׳ מעשר ה״א) גזר שלא יהא כל אדם נאמן על המעשר. רק אנשים נאמנים לבד. אבל תבואה הנלקח מעם הארץ, מחזיקינן שלא עישר (סוטה מ״ח ע״א), וגם גזר יוחנן כה״ג שלא יהיה פטיש מכה בירושלים בחול המועד, אע״ג דדבר האבוד מותר. מ״מ היה פרסום גדול בזה. וחשב לנכון לגזור ולאסור (סוטה מ״ח ע״א): ג׳ יוסי בן יועזר איש צרידה. ויוסי בן יוחנן איש ירושלים. שהיו מעט קודם לחשמונאים, גזרו טומאה על ארץ העמים. ועל כלי זכוכית (שבת י״ד ע״ב): ד׳ בית דין של חשמונאים גזרו על יחוד עכו״ם (ע״ז ל״ה ע״ב): וגזרו ג״כ שלא ילמוד אדם את בנו חכמת יוונית. ושלא יגדל אדם חזירים (סוטה מ״ט ע״ב) וע׳ תוס׳ (ב״ק פ״ב ע״ב): שמעון בן שטח גזר ג״כ טומאה על כלי זכוכית (שבת י״ד ע״ב): ה׳ הלל ושמאי גזרו טומאה על ידים אף לתרומה, וכן גזרו על כלי מתכות שיחזרו לטומאתן ישנה (שבת ט״ו ע״א וע״ב וע׳ רמב״ם פי״ב מה׳ כלים): ו׳ זקני בית שמאי ובית הלל גזרו ששה ושלשים דברים. בשמונה עשר דבר הסכימו יחד. ובשמונה עשר דבר נחלקו ורבו ב״ש על ב״ה. הרי ביחד ששה ושלשים גזירות. וכן הוא בירושלמי פ״ק דשבת על המשנה אלו מן ההלכות שאמרו בעליית חנניה בן חזקיה בן גרון. אמרו בזה״ל תני י״ח דבר גזרו. ובי״ח דבר נחלקו ורבו ב״ש על ב״ה ובי״ח דבר נשארו במחלקותן, ואלו הן אשר גזרו. ומנוין בפרטית בפירוש המשנה להרמב״ם פ״ק דשבת וז״ל ד׳ פטור אבל אסור דעני. ועוד ד׳ פטור אבל אסור דבעל הבית במשנה ראשונה דשבת הרי שמונה גזירות. ט׳) לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה י׳) שלא יכנס אז למרחץ. י״א) ולא לבורסקי, י״ב) ולא לדון, י״ג) ולא לאכול. י״ד) שלא יצא החייט במחטו ערב שבת סמוך לחשכה, ט״ו) ולא הלבלר בקולמסו. ט״ז) ולא יפלה את כליו. י״ז) ולא יקרא לאור הנר בשבת, י״ח) ולא יאכל הזב עם הזבה ביחד, ובאלו שמונה עשר גזירות הסכימו ב״ש וב״ה יחד במעמד זה שעלו לבקר את חנניה בן חזקיה. אבל שמונה עשר דבר שנחלקו ורבו כ״ש על ב״ה. ונשארו גם אלו הגזירות קבועות לנצח אצלנו על ידי דיעות המרובין והתורה כתבה אחרי רבים להטות, ואלו הן, א) האוכל אוכל ראשון, ב׳) האוכל אוכל שני, ג׳) השותה משקין טמאין, ד׳) הבא ראשו ורובו במים שאובין. ה׳) טהור שנפל עליו ג׳ לוגין מים שאובין ו׳) תרומה הנוגעת בספרים. ז׳) הידים, ח׳) הנוגע באוכלים, ט׳) המניח כלים תחת הצנור, י׳) כל המטלטלין מביאים את הטומאה כעובי מרדע. י״א) הבוצר לגת. י״א) גדולי תרומה תרומה. י״ג) מי שהחשיך לו בדרך נותן כיסו לנכרי. י״ד) פת של כותים, ט״ו) שמן של עכו״ם. ט״ז) יינם של עכו״ם. י״ז) יחוד עם בנותיהם. י״ח) תינוק בן יומו של עכו״ם מטמא בזיבה, הרי לך ל״ו גזירות מן זקני ב״ש וב״ה עכ״ל הרמב״ם שם: ועוד נמצאו גזירות מהם בענין הסמיכה אשר נחלקו בה אבות העולם ערך שני מאות שנה בלי הכרעה (חגיגה י״ז ע״ב), אף שלבסוף בימי ב״ש וב״ה נמנו וגמרו דמותר לסמוך ביום טוב. וע״י השתדלות בבא בן בוטי נעשה מעשה זו שנמנו ורבו (ביצה כ׳ ע״ב) בכל זאת נחלקו בגזירה. ב״ש וב״ה גזרו באיסור שני פרקים. היינו שלא יחרשו את השדה ערב שביעית מפסח או מעצרת (מועד קטן ג׳ ע״ב). וכן גזרו ב״ש וב״ה דבנות כותים נדות מעריסתן (שבת ט״ז ע״ב): וכן לדעת ר׳ מאיר נמנו ורבו ב״ש על ב״ה במניח כלים תחת הצינור שפוסלין את המקוה (ע׳ משנה א׳ פ״ד דמקואות ופ״ק דשבת ט״ו ע״ב): וכן גזרו על הספר שיטמא את הידים, כמו שגזרו על הספר שיטמא את התרומה, ע׳ רמב״ם פי׳ המשנה פ״ג דידים משנה ב׳, שכתב בזה״ל כדי להעמיד הגזירה שהספר יפסל התרומה שהיא גזירה משמונה עשר דבר גזרו גזירה זו ג״כ שכתבי קודש יטמאו את הידים ע״כ, ומשמע מדבריו שגזירה זו דספר מטמא הידים. היתה ביחד עם גזירת י״ח דבר. וע׳ ג״כ תוס׳ יום טוב פ״ג דידים ע״ש: ז׳ ארבעה דברים שנמנו חכמים ורבו על עקביה בן מהללאל, במשנה פ״ה דעדיות מ״ו. ובטלו החכמים את דברי עקביה. עד שהיה בדעת חז״ל לדון אותו כזקן ממרא. אם היה דן הלכה למעשה ע׳ (סנהדרין פ״ז ע״א), ואחד מאלו ארבעה דברים היא שער בכור בעל מום שנשר ממנו בעודו בחיים ואח״כ נעשה בעל מום ונשחט. דעקביה מתיר השער מתוך שמועיל השחיטה להתירו באכילה, ה״נ דמועיל לענין השער, וחכמים בדורו נמנו ואסרוה משום גזירה שמא ישהא לגדל צמרו: ח׳ רבנן דשמונים שנה היינו גמליאל ושמעון. רבן גמליאל הזקן. ובנו רבן שמעון בן גמליאל הראשון אביו של רבן גמליאל דיבנה גזרו על אויר ארץ העמים לתלות (שבת ט״ו ע״ב): ט׳ רבן יוחנן בן זכאי נשיא ישראל אחר שנהרג רבן שמעון בן גמליאל הראשון. גזר שלא להושיב ב״ד לטהר אלמנת עיסה, ושאר ספקות אשר נתערבו במשפחה (כתובות י״ד ע״א): וכן גזר על יום הנף היינו יום שמניפין כלו אסור באכילת תבואה חדשה (ר״ה ל׳ ע״ב) אע״ג בש״ס דר״ה חשוב את זה בכלל תשעה תקנות של ריב״ז. מ״מ איננה רק גזירה ולא תקנה, דהרי הוא מניעה. ומפ״ז אנו כוללים גזירה זו בין גזירות ריב״ז: בפולמוס של אספיאנוס גזרו על עטרת חתנים. ועל האירוס (סוף סוטה): ובזמן אספיאנוס היה ריב״ז לנשיא על ישראל, והוא אשר בקש מהקיסר אספיאניס להחזיר שושילתא דרבן גמליאל לאיתנה הראשון. (גיטין נ״ה ע״ב). וא״כ ע״כ גזרות דעטרת חתנים ואירוס מר׳ יוחנן בן זכאי נסתבבו: וע׳ תוס׳ (ב״ק פ״ב ע״ב) שהתעוררו דהרי עדיין ב״ד של חשמונאים גזרו על אלו דברים ע״ש: י׳ משחרב בית המקדש בשניה. גזרו החכמים שהיו בדור הזה (היינו ריב״ז ור״א ור״י וראב״ע ור״ג) שאין לבנות בנין מסוייד ומכוייר כבנין המלכים, רק ישאירו אמה על אמה נגד הפתח בלי סיוד ומכוייר: וכן גזרו באותו מעמד שהעורך את השלחן מניח מקום פנוי בשלחן בלי להשים שמה הקערות הראויות להשיב שמה. וכן גזרו באותו מעמד. כשהאשה עושית תכשיטה תשייר בת צדעא בלי קישוט. וכן הצריכו שהחתן בשעת נישואין לוקח אפר מקלה ונותן על ראשו (ב״ב ס׳ ע״ב ורמב״ם פ״ה מה׳ תענית הי״ג): וכן גזרו במעמד הזה על הרבה גזירות המנויות בש״ס (תענית כ״ו ע״ב). משנכנס אב ממעטין בשמחה. ואסור לספר ולכבס וללבוש כלי מגוהץ. בשבוע שחל ט״ב בתוכה. וכן שלא ישתה אדם יין. ולא יאכל בשר בסעודה המפסקת. וכן החומרות שיש בט״ב יותר משאר תעניות. כי לילו כיומו ואסורים בסיכה ובנעילת הסנדל ובתלמוד תורה. כל אלו הגזירות בלי ספק במעמד זה נגזרו אחר חורבן בית שני. במעמד ריב״ז וראב״ע. ור״א בן הורקנוס ור׳ יהושיע: י״א בו ביום שהושיבו את ר׳ אליעזר בן עזרי׳ לנשיא תחת ר״ג דיבנה. גזרו חכמי הדור שהיו באותו מעמד. היינו ר״ג ור׳ יהושיע ור״א בן עזרי׳ ור׳ עקיבא, אחר שנמנו ורבו שיהיה קהלת ושיר השירים מטמא את הידים. (משנה רפ״ב דידים): ובו ביום נמנו ורבו על עריבת הרגלים שמטמא מדרס (מ״א פ״ד דידים): וכפי הנראה הדין השנוי במשנה שם, דתרגום שבעזרא ושבדניאל שמטמא את הידים, בו ביום נגזר ע״י שעמדו אלו הגדולים למנין: י״ב רבן גמליאל דיבנה ובית דינו גזרו על שחיטת כותי ואסרוהו (חולין ה׳ ע״ב): י״ג רבינו הקדוש ובית דינו גזרו תלמיד אל יורה אלא א״כ נטל רשות מרבו (סנהדרין ה׳ ע״ב):

לעילוי נשמת הרב צבי הירש חיות בן רבי מאיר חיות

מבוא התלמוד, למברג תרפ"ח
מקור: beta.nli.org.il
דיגיטציה: ספריא
דילוג לתוכן