מבוא התלמוד פרק ג׳

א׳ נמצאו אצלנו דרכי המדות שהתורה נדרשת בהם אשר נמסרו מפי ד׳ למשה, למען נוכל לדעת ולהוכיח על ידיהן ביאור המצות ופירושיהם ופרטיהם, והמה שלשה עשרה מדות שהיה ר׳ ישמעאל דורש. וחוץ מן מדות הללו דר׳ ישמעאל נמצאו עוד שארי מדות שניתנו לדרוש בהם המקראות. כמו הקש, סמוכין, אם אינו ענין, גורעין ומוסיפין ודורשין, ריבוי, מיעוט, ריבוי אחר ריבוי, מיעוט אחר מיעוט, ריבוי מיעוט וריבוי, הרי זה בא ללמד ונמצא למד, חסרות ויתרות, יש אם למקרא. וכלם מקובלות אצלנו מן משה רבינו להבין על ידי המדות הללו את תורה שבכתב. ולהוציא דרך המדות הללו את תורה שבכתב, ולהוציא דרך המדות הללו סתום מן המפורש, ולברר על ידיהם את כל הספקות הנופלות במצות שבתורה. ועל ידי דרכי הדרוש הללו, שוב כל התולדות והענפים שהוציאו חכמים מן תורה שבכתב, ומה שיוציאו עוד במשך הזמן, כלם מוכנים ועומדים בכח המצות המפורשות בתורה שבכתב. כענפים שהם בכח השורש. וכפרי שהיא בכח הזרע. וזה גם כן כוונת הש״ס (מגילה י״ט ע״ב) מלמד שהראה הקב״ה למשה דיקדוקי. תורה ודיקדוקי סופרים. ומה שהסופרים עתידים להתחדש כגון מקרא מגילה. וע׳ מדרש קהלת פיסקא מה שהיה כבר הוא נאמר דבר זה בשם ר׳ יהושע בן לוי, וז״ל ועליהם ככל הדברים, מקרא, משנה, הלכות, תוספתות, והגדות, ומה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, כבר ניתן הלכה למשה ע״ש. ובש״ס שלנו הוא מימרא דר׳ יוחנן. וכוונת חז״ל בזה כיון שנמסר למשה דרכי המדות הנדרשות שוב כל מה שיתחדש מן החכמים בדור אחרון דרך מדות הללו, מונחים הם בתורה עצמה ע״י כח הדרשות והכללים אלו: ב׳ ועל פי זה יהיה הנקל לפנינו לישב קו׳ חמורה התעורר על זה הרמב״ן בספר המצות שורש ראשון. דכאן בש״ס מגילה אמרו דמקרא מגילה הראה הקב״ה למשה בסיני, וכן אמרו בירושלמי פ״ק דמגילה, מגילה זו נאמרה למשה מסיני אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה. ואולם להיפוך אמרו חז״ל (שבועות ל״ט ע״א) וז״ל אין לי אלא מצות שקבלו עליהם בסיני, מצות העתידות לחדש כגון מקרא מגילה מנין. הרי דקראו את מצות מגילה בשם מצות העתידות להתחדש. ואיך יתיישב מאמר זה עם מאמר דר׳ יוחנן ור״י בן לוי, דגם מגילת אסתר נאמרה בסיני. אבל לפי פירושנו למעלה יבאו הדברים על נכון. דבאמת אין להכחיש דפרטי׳ המגילה וענין המאורע בגזרות אחשורוש והמן, והפדות והפורקן אשר נתהוה להם בעזר השי״ת על ידי מרדכי ואסתר, נתחדש רק בזמן גלות בבל תשע מאות שנה אחר קבלת התורה בסיני, ומצד זה לנכון כינוהו חז״ל בש״ס שבועות בשם מצות העתידות להתחדש, אבל ההיתר לכתיבת מגילה כזאת שתהיה נספחת לכתבי קודש, שלא תהיה בכלל הוספה על דברי תורה, למדו חז״ל (מגילה ז׳ ע״א) ובירושלמי פ״ק דמגילה דכתיב בתורה כתב זאת זכרון בספר. וכן אמרו (מגילה י״ד ע״א) כל הנביאים לא הוסיפו על מה שכתוב בתורה חוץ ממקרא מגילה. מאי דרוש מה מעבדות לחרות אומרים שירה, ממות לחיים לא כל שכן ע״ש. והנה דרכי הדרוש הללו לדרוש אות אחת יתירה, וכן דרשת קל וחומר, כלם בכלל המדות המקובלות בסיני. וכיון דהיתר חידוש מצות קריאת המגילה, והרשות לספחה לכתבי קודש, בא לאנשי כנסת הגדולה באמצעית דרכי הדרוש הללו, שוב מצד זה יתכן לומר דהראה הקב״ה למשה בסיני. היינו הורה השי״ת למשה אותן מדות שהתורה נדרשת אשר מכח דרשות כאלו נסתבב לחז״ל היתר מצות קריאת מגילת: ג׳ וע׳ רש״י (תענית כ״ה ע״ב) ד״ה הלל בראש חדש לאו דאורייתא וכ׳ רש״י שם דוקא דר״ח, אבל הלל דחנוכה, כיון דהנביאים תקנוה על כל צרה שלא תבא. כשיגאלו אומרים אותן וכדאורייתא דמי ע״ש. והכוונה דיש לנו מ״ע מן התורה לומר הלל על כל הניסים אשר יעשה ד׳ אתנו בכל עת ובכל זמן, ואמרו בירושלמי סוף פסחים בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ברבו ד׳ התנדבו ראשי עם כשהקב״ה עושה ניסים לישראל. תהא אומרים שירה ע״ש, ודברי קבלה בזה כדבר תורה דמי כמו שיבואר בסמוך. ואם כן אם גם עתה יארע לנו נס מפורסם. מחוייבים אנו מן התורה לומר הלל ושירה, ומצד זה הלל דחנוכה הוא דבר תורה. אף דנס חנוכה אירע בזמן אחרון אחד עשר מאות שנה אחר קבלת התורה: ד׳ ועתה תבין גם כן לנכון דברי הש״ס (גיטין ס׳ ע״ב) וכן הוא בירושלמי פ״ב דפיאה וסוף פ״ק דחגיגה על קרא דאכתוב לו רובי תורתי כמו זר נחשבו. דפליגי התם אם מרובים הדברים הנדרשים בעל פה מתורה שבכתב או תורה שבכתב מרובה. וע׳ ספר הנכבד באר שבע בתוספותיו לספ״ק דהוריות דהתעורר על זרות מחלוקת הלזה. דהרי אנו רואים דכל המשניות ותוספתות ותלמוד בבלי וירושלמי ומדרשות המתעסקים רק בתורה שבעל פה היינו בביאורים לתורה שבכתב, והמה מרובים בכמותם הרבה מתורה שבכתב. ודבר הגלוי לכל העולם אין נופל בגדר המחלוקת. וע׳ ספר יפה מראה פ״ב דפיאה שהתעורר ג״כ ע״ז. אבל לפי הדברים שסדרנו למעלה נכון הענין מאוד. דדעת האומר דתורה שבכתב מרובה מתורה שבע״פ כוונתו כיון דענינים הידועים לנו על ידי מדות המקובלות לנו לדרוש תורה שבכתב, מוכנים ועומדים כתורה עצמה ומרומזים שמה על ידי ריבוי אותיות וסדר הדברים בהקדמה ואיחור, שוב גם המה תורה שבכתב עצמם. ואין הבדל אם מבוארים בפירוש בתורה או התורה רמזה עליהם ע״י אות יתירה או שנוכל לדורשם בקל וחומר וגז״ש והקש. ולא נקרא תורה שבע״פ רק אותם הענינים אשר בארנו למעלה באופן השני. שאין להם שום סמך רחוק בתורה רק מקובלים בע״פ. ואולם מאן דסבירא לנו תורה שבע״פ מרובה. טעמו כיון דלא נתבאר בתורה דרכי הדרוש ושלשה עשר מדות הנדרשות בתורה. גם המה רק מקובלות מסיני. א״כ אף דבר הנלמד דרך המדות אע״פ שיש לו סמוכה בתורה לא נקרא רק תורה שבעל פה, כיון דאין ידועים לנו ענינים הנדרשים הללו רק דרך המדות עצמם שבאו לנו מקובלות בע״פ: ה׳ ואחר אשר בארנו שלשה אופנים הללו, אציג לעיני הקורא רק מצוה אחת הכוללת שלשה ענינים הללו. ועל ידי זה יהיה להקורא מושג ברור לדון על השאר. ובכל עת אשר יזדמן ענין אחד בתורה שבע״פ. יבין בנקל תחת איזה סוג נופל ענין זה. לדוגמא אציג מצות תפילין. בתורה נאמר וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך. וקראו חז״ל (משנה סנהדרין פ״ח ע״ב) מצות תפילין עקרה מדברי תורה ופירושה מדברי סופרים, היינו עקר המצוה שיהי׳ התפילין על היד ובין העינים. נאמרה בתורה. אולם לא נדע הפירוש מה הוא טוטפות. ואיזהו פרשיות ומנין הפרשיות, לא נאמר בתורה. והיה זה מקובל לחז״ל בע״פ מספר הפרשיות ואיכותן ולמען יסמיכו ג״כ ד״ז לתורה שבכתב, עשו אסמכתא רחוקה מן ט״ט בכתפי שתים פ״ת באפריקא שתים ע׳ (סנהדרין ד׳ ע״ב). ומזה הצד קראו לתפילין פירושו מדברי סופרים. היינו באופן הראשון שהזכרנו פירושים מקובלים בסיני ונסמכים בדרך רחוק לתורה שבכתב. וכינוהו ג״כ דברי סופרים. ולקמן יבואר בשיטת הרמב״ם דדברי סופרים הוא שם משתתף. ואולם יש לנו עוד באיכות הפרשיות ודרך כתיבת התפילין והרצועות הלכות קבועות מסיני, שאין להסמיכם למקרא. ואלו הדברים כינו חז״ל בשם הלכה למשה מסיני. ואינם כעין פירוש לתורה שבכתב לבאר ענין המצוה הם פרטים מיוחדים. באים להורות הכשר המצוה ותיקונה. ועשרת הלכות הם א׳) שיהיו כותבין אותו בדיו, ב׳) שיהי׳ נכתבים על הקלף במקום בשר. ג׳) שיהי׳ מרובעות. ושיהיו תפירתן ברבוע. ד׳) שיהיה בעור של ראש צורת עין מימין ומשמאל. ה׳) שיכרוך הפרשיות במטלות. ו) שיכרוך אותם בשער. ז׳) שיהיו תופרין אותם בגידין. ח׳) שיהיה להם מעברתא. ט׳) שיהיו הרצועות שחורות י׳) שיהיה הקשר של יד בצורת דל״ת. וכל אלו כינו חז״ל במקומות נפרדות הלכות מסיני. אבל הך שיהיו מניחים של יד על השמאלית נלמד מדכתיב על ידכה מלא ה״א. ודרשו יד כהה (מנחות ל״ז ע״א). וכן הך שאין כותבין התפילין על עור בהמה טמאה למדו מדכתיב למען תהיה תורת ד׳ בפיך, דבר המותר בפיך (שבת ק״ח ע״א). וכדומה שאר הדרשות. כגון כל זמן שבין עיניך יהיו שנים. ואלו הענינים המה מאופן השלישי, דברים הנודעים לנו ע״י דרכי המדות הנדרשות. נמצא מצות תפילין אשר עקרה מדברי תורה כולל שלשה עניני תורה שבעל פה. א׳) פירוש מקובל מסיני ואשר סמכו חז״ל בדרך אסמכתא למקרא. ב׳) הלכות מקובלת מסיני בפרטי ובתנאי המצות. בלי שום אפשרות הסמיכה לקרא אף בפנים רחוק. ג׳) דינים שהוציאו חז״ל דרך דרשות גמורות אשר התורה ניתנה לדרוש בהם. ומזה תקיש על שארי המצות:

לעילוי נשמת הרב צבי הירש חיות בן רבי מאיר חיות

מבוא התלמוד, למברג תרפ"ח
מקור: beta.nli.org.il
דיגיטציה: ספריא
דילוג לתוכן