מבוא התלמוד פרק ב׳

א׳ עוד נמצאו הלכות מקובלות המיועדות לבאר תנאים ופרטים במצות התורה. היינו במקום שפירושי מצות שבתורה ידועים ומבוררים בכוונה הראשית אולם לא ידענו הפרטים והתנאים המתדבקים במצות אלו, רק מפי הקבלה. כמו שבתורה נאמר וזבחת ואכלת ואם נחליט דשחיטה בצואר. מונח בכח הלשון דזבחת בכל זאת לא ידענו כמה סימנים צריך לשחוט ואיכות הסכין. ועל אלו הענינים נצטוינו בעל פה ואמרו (חולין כ״ח ע״א) מלמד שנצטוה משה בעל פה על. רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה ועל חמשה דברים המפסידין את השחיטה. וכן בתורה נאמר ובשר בשדה טרפה לא תאכלו, ולמדנו מזה כל דבר שעדיין חי הוא אלא שאירע לנו דבר שעל ידי זה לא יוכל להשאר בחיים זמן רב (ע׳ רמב״ם פ״ד ה׳ מא״ס) ובאה הקבלה לבאר הפרטים. ואמרו (חולין מ״ג ע״א) שמונה עשר טרפות נאמרו למשה בסיני, שאם נטרפה באחת מהן הרי זו טרפה, ואסור לאכול מבשרה. וכן בתורה נאמר מצות סוכה, שופר, ולולב, ולא נתבאר עדיין שיעורין של כל אחד ואחד, ובאו לנו על זה הלכות מקובלות בפרטות, ואמרו ז״ל דכל שיעורין חציצין ומחיצין הלכה למשה מסיני הם (ברכות מ׳ ע״ב וריש סוכה וריש עירובין). ובכלל אלו גם גוד ולבוד ודופן עקומה ע״ש. וכן כתבה תורה הרבה אזהרות, הן על אכילות דברים איסורים, ואיסור אכילה ביום כיפור, ואיסור עשיות מלאכה בשבת ויום טוב, ומפשטות לשון המקרא, לא נוכל לדעת שיעור האכילה. והמלאכה והקבלה אשר הגיעה אלינו בעל פה מבאר להשלים המחסור בזה, וקצבה שיעור לכל אחד, באיזה מהן חייב, ובאיזה מהן פטור. ולא לבד שיעורין של עונשין, ושיעור המצות המה מקובלים, רק כל שיעורי חכמים המה בכלל שיעורין הלכה למשה מסיני כמו שאמרו בירושלמי ריש פיאה וריש חגיגה, מעה כסף שתי כסף לקרבן ראיה הוא בכלל שיעורין הל״מ, וכן שיעורין שבבן ובבת, דבן י״ג ויום אחד הוא גדול, והאשה מבת י״ב שנים היא גדולה, הכל בכלל שיעורין הל״מ. ע׳ שו״ת הרא״ש כלל טו״ב דין ח׳, ושו״ת מהר״י ווייל, ועיין רש״י (נזיר כ״ט ע״ב. ורש״י ספ״ה דאבות) וע׳ רש״י (שבועות י״ד ע״ב) בא לו בארובה חייב. וכ׳ רש״י שם דגם זה בכלל שיעורין הלכה מסיני, וע׳ רמב״ם פ״ח מה׳ טומאת צרעת ה״ח לענין שיעורין כגריס דהם ג״כ הלכה מסיני בכלל שיעורין. וע׳ רמב״ם שם ה״א דכל השיעורין של טהרת מצורע כמו עץ ארכו אמה, ואיזוב שיעור טפח ע״ש. וכל אלו מבואר בתורה מצוה הראשית, ורק הפרטים והיעודים המה מקובלים בעל פה ואין להם שום רמז בתורה שבכתב, ולא נוכל בשום אופן להסמיכם לקרא אף דרך אסמכתא רחוקה: ב׳ אולם נמצאו אצלנו עוד הלכות מקובלות אשר אין להם יחס כלל למצות מפורשות בתורה, רק מורים אותנו מצות והתנהגות חדשות. ואינם פרטים למצות התורה. כמו למ״ד חיבוט ערבה היא הלכה למשה מסיני (סוכה מ״ו ע״ב) הנה יש לנו כאן מצוה חדשה לגמרי שערבה לבדה תהיה לקיחתה מצוה בחג, ואין למצוה זו יחס למצות לולב רק עומדת בפני עצמה. וכן נסוך המים בחג שאמרו שם דהיא הלכה למשה מסיני, ג״כ ענין חדש לגמרי ואין לדבר זה שום רמז וזכר בתורה. ומזה המין הוא ג״כ מ״ש (נזיר כ״ח סע״ב) האב מדיר בנו בנזיר למ״ד הלכה הוא הוא ג״כ ענין חדש, וכן הדינים המבוארים במשנה (סנהדרין פ״א ע״ב) מי שלקה ושנה מכניסין אותו לכיפה ומאכילין אותו שעורין עד שתבקע כריסו. וכן הגונב את הקסוה קנאין פוגעין בו, וכן כהן ששמש בטומאה פוצעין ראשו בגזרין, הנה עונשים הללו אין להם שום רמז בתורה שבכתב. ויוצאים מגדר שאר עונשים שבתורה, דלא מצינו רק עונש מלקות וארבע מיתות. אבל עונשים כאלו זרים הם במשפטי התורה, וע׳ רש״י סנהדרין שם ד״ה היכי רמיזי, דכתיב תמותת רשע רעה, וכ׳ רש״י ז״ל, ודאי עקר הדבר הוא מהלכה למשה מסיני אלא בעי הש״ס היכי רמיזי בקרא. וע׳ ר״ן בחידושיו לסנהדרין שם שכתב ג״כ דכל עניני עונשין הללו המה הלכות מקובלות מסיני ע״ש. עכ״פ הלכות אלו אינם תנאים פרטים וביאורים על מצות שבתורה, רק כאן ענין המקובל חדש לגמרי, ולא נמצא זכר בתורה. ומזה המין הוא ג״כ מה שהזכירו חז״ל (סנהדרין מ״ז ע״א) שתי קברות היו מיוחדים לבית דין אחד לנסקלים ונשרפים ואחד לנחנקים ונהרגים. וע׳ רמב״ם פירוש המשנה שם שכתב בזה״ל ואלו שתי קברות הלכה גמירי הם ואין להם שום רמז וסמך בכתוב אלא קבלה בלבד ע״ש. וגם זה הוא ענין חדש לגמרי, דחוב הקבורה להרוגי ב״ד נזכר בתורה, ואין זכר שמה מענין החיוב לעשות קברות מיוחדות להרוגי ב״ד:

לעילוי נשמת הרב צבי הירש חיות בן רבי מאיר חיות

מבוא התלמוד, למברג תרפ"ח
מקור: beta.nli.org.il
דיגיטציה: ספריא
דילוג לתוכן