מבוא התלמוד פרק א׳

א׳ אופן אחד המה פירושי המצות אשר באו בתורה שבכתב בסתם, דלא נתברר לנו כוונת המקרא, בלתי ענין המקובל, כמו מצות לקיחת ארבעה מינים בחג האסיף, לא נודע לנו אם הכוונה לקחת אלו המינים ביד, או לצורך סיכוך הסוכה כדעת קצת הקראים: ומה היא פרי עץ הדר שנאמר בתורה, אם הוא תאנה או תפוח או שאר פרי: איכות השרפה שחייבתה התורה לתשעה עריות, אם היא שרפה גמורה בחבלי זמורה, או שרפת נשמה וגוף קיים, ע״י פתילה של אבר. וגוף השרפה בבת כהן שזינתה אם באשת איש או בפנויה, או דוקא בארוסה: ואיכות השחיטה אם היא בצואר או מצד עורף: החלב אשר אסרה תורה, אם כל חלב במשמע או רק חלב הכליות והכסלים והמסס ובית הכוסות, ואם חלב האליה ובן פקוע ג״כ בכלל איסור היא: וכן איסור הדם אם דוקא בדם שהנפש יוצאת. היינו דם התמצית או גם דם שנבלע באברים בכלל כרת: מה שנאמר בתורה בענן אראה על הכפורת אם הכוונה ענן ד׳. או ענן הקטורת לתקן מבחוץ: והיו לטוטפות בין עיניכם לא ידענו מהו מפשטות התורה: ועבדו לעולם בעבד נרצע לא ידענו אם הכוונה כל ימי חלייו, או רק עולמו של יובל: ועל כל אלו באו לנו פירושים מקובלים ממה שנאמרו בע״פ בסיני: ב׳ וכן נעתקו אלינו הרבה פירושים על המקראות. אשר מתנגדים לפשטות הכתוב בהשקפה ראשונה. כמו שנאמר בתורה אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם. ופירשו הכוונה על ערב פסח: וכן יד תחת יד. עין תחת עין. פשוטו שישלם לו כגמולו ממש. והקבלה תפרש היינו תשלומי ממון: וקצותה את כפה פשוטו דברים ככתבם. והקבלה תפרש כאן תשלומי ממון: וגם בעליו יומת, פשוטו מיתה ממש והלכה בע״פ תפרש היינו ממון. ואף אם אין לו ממון. אינו חייב מיתה: וירקה בפניו תפרש הקבלה לפניו ולא כפשוטו בפניו ממש: לא תבשל גדי בחלב אמו. תפרש תורה שבע״פ כל בשר בחלב במשמע. ולא כפשוטו דוקא גדי בחלב אמו: ממחרת השבת אשר נאמר בהנפת העומר. פשוטו דוקא אחר שבת. והקבלה תפרש אחר יום ראשון של פסח. יחול באיזה יום שיהיה: אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו. היינו על בוריו. ולא כפשוטו משענתו ממש: אם זרחה עליו השמש, היינו ברור כשמש שלא בא עליו להרגו, לא כפשוטו: ופרשה השמלה יבררו הדברים כשמלה. ולא דברים ככתבם. ע׳ מכילתא פ׳ משפטים ובירושלמי סנהדרין פ׳ בן סורר שלשה כתובים הללו היה ר׳ ישמעאל דורש כמין חומר. בן נכר לא יאכל בו. היינו נתנכרו מעשיו. בן ישראל דאשתמיד כתרגום אונקלוס: כי תבא בכרם ריעך. ואכלת ענבים כנפשך. כי תבא בקמת ריעך וקטפת מלילות, בפועל הכתוב מדבר. ובתרגום ארי תתגר בכרמא. ארי תתגר בקמתא: לא יומתו אבות על בנים. היינו בעדות בנים לפסול הקרובים לעדות. ובתרגום על פום בנן ופשוטו בנים ממש וכדומה הרבה: ג׳ עוד נמצאו אצלנו פירושים מקובלים מסיני על מצות שבתורה. אשר עוקרים את פשט המקרא לגמרי. כמו בתורה נאמר ארבעים יכנו. והקבלה אמרה שלא ילקה רק תשעה ושלשים מלקות (עי׳ מכות כ״ב ע״א) ואמרו ג״כ שם. כמה טפשאי אינשי דלא קיימו קמי׳ רבנן. בתורה נאמר ארבעים יכנו ואתא רבנן ובצרי להו חדא ע״ש: וע׳ ריטב״א בחידושיו למס׳ מכות שם שכתב דעל כרחך הלכה למשה מסיני. היתה רק ל״ט מכות. דאם לא כן אין אפשרות לעקור דבר מן התורה בלי שום מגדר מלתא ע״ש: וע׳ ג״כ (סוטה ט״ז ע״א ובירושלמי פ״ק דקידושין) בשלשה מקומות הלכה עוקרת מקרא. התורה אמרה בתער והלכה בכל דבר. התורה אמרה בספר. והלכה בכל דבר. התורה אמרה בעפר והלכה בכל דבר: וע׳ (יבמות כ״ד ע״א) אמר רבא אף על גב דבכל התורה כלה אין מקרא יוצא מידי פשוטו. הכא אתיא גזירה שוה אפיקתא מפשטי׳ לגמרי. אע״פ דפשוטו דקרא. והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו. מורה דיהיה נקרא בשמו של המת, אם היה שמו יוסף. קורין אותו יוסף. יוחנן קורין אותו יוחנן. בכל זאת כאן אתיא גזרה שוה נאמר כאן על שם אחיו. ונאמר התם על שם אחיהם יקראו בנחלתם. מה להלן לנחלה אף כאן לנחלה ע״ש. ובע״כ צריכין לומר. דאע״ג דקי״ל (כתובות ל״ח ע״ב) דלא אמרינן דאתיא גז״ש ומפקי׳ מפשטי׳ לגמרי. כאן היה לנו הלכה מיוחדת בפרטות מסיני לעקור את הפשט לגמרי. וע׳ ג״כ (סוכה ו׳ ע״ב) בסוכת בסוכת שתים כהלכתם ושלישי אפילו טפח. משום דאתא הלכתא וגרעתי׳ לדופן שלישי להעמידו על טפח ע״ש. ראינו דהלכת עוקרת פשיטות המקרא: וע׳ דברי מהר״א מזרחי מובא במשנה למלך פ״א מה׳ חמץ ה״ז, על זה שכתב הרמב״ם דאסור לאכול חמץ כל שהוא בפסח שנאמר לא יאכל. היינו משום דאכילה דקרא כל שהיא משמע. רק דהלכתא מסיני הוציאה מפשטי׳ לגמרי. אף לעקור את הלכה קבועה. ואינו בר עונשין עד שיאכל׳ שיעור שלם לפי חלוקת השיעורין אשר עליהם באה הקבלה: ד׳ ופירושים אלו אשר קדם זכרם אף על פי דהיו מקובלים אצלנו מסיני בכל זאת הטריחו חז״ל להסמיך דרשותיהם לתורה שבכתב, ולהראות כי ע״י המדות הנדרשות המקובלות. נלמד גם כן כי פירושי המצות הם כמו שקבלו מסיני. כמו הך דפרי עץ הדר אתרוג, דרשו מפני שדר באילן משנה לשנה, ועוד שאר דרשות שאף דרשות אשר נזכרו (סוכה ל״ה ע״ב): והך דשרפה האמורה בתורה היינו שרפת נשמה וגוף קיים. למדו חז״ל (סנהדרין נ״ב ע״א) מן גזרה שוה דשרפת בני אהרן ועדת קרח: וכן הך דשחיטה היא מן הצואר. דרשו (חולין כ״ז ע״א) ממקום ששחטהו וכדומה שאר דרשות: והיתר חלב האליה. וחילוקי העונשין באיסור דם לחלק בין דם התמצית לדם האברים למדו זאת מקרא (כריתות ד׳ ע״א וע״ב): בענן אראה על הכפורת שפירושו ענן ד׳ ולא ענן הקטורת נגד הצדוקים דרשו זאת חז״ל (תורת כהנים פ׳ אחרי פ״ג ה״ו): פירוש לטוטפות היינו ארבעה פרשיות למדו (סנהדרין ד׳ ע״ב) משום שנאמר לטוטפות מלא הרי כאן ארבעה. ר׳ עקיבא אומר אינו צריך. משום סט בכתפי שנים. פת באפריקא שנים, ע״ש: ועבדו לעולם היינו יובל למדו (קידושין ט״ו ע״א): ביום הראשון תשביתו היינו ערב פסח למדו חז״ל מפנים שונים (פסחים ה׳ ע״א): יד תחת יד היינו ממון למדו חז״ל (ב״ק פ״ג ע״א): וקצותה את כפה היינו ממון דרשו חז״ל מגזירה שוה דעדים דכתיב בהו לא תחוס עינך: וגם בעליו יומת היינו כופר ממון. למדו (סנהדרין ט״ו ע״א) דכתיב מות יומת רוצח הוא. על רציחתו אתה הורגו. ואי אתה הורגו על רציחת שורו: לא תבשל גדי בחלב אמו היינו כל בשר בחלב במשמע. למדו חז״ל (חולין קי״ג ע״ב) דכל מקום שנאמר גדי סתם אפילו פרה ורחל במשמע ע״ש: ממחרת השבת היינו יום שני של פסח. למדו חז״ל מדרשות שונות (מנחות ס״ה ע״ב): בן נכר לא יאכל בו היינו בר ישראל דאשתמוד למדו חז״ל (מכילתא פ׳ בא): כי תבא בכרם ריעך היינו בפועל הכתוב מדבר למדו חז״ל (בבא מציעא פ״ז ע״ב) מג״ש נאמר כאן ביאה ונאמר להלן לא תבא עליו השמש ע״ש: לא יומתו בנים על אבות לפסול את הקרובים לעדות. הוציא חז״ל מקראי (סנהדרין כ״ז ע״ב) דרך דרשות ע״ש: ה׳ ובעל כרחך צריכין אנו להודות ולהחליט דאף בהעדר אלו הדרשות. היו פירושים הללו נודעים לנו דרך הקבלה מה שנאמר בעל פה מסיני, דאיך יתכן שלמד ד׳ למשה בתורתינו שיצוה לקחת בחג האסיף פרי עץ הדר, ולא יורה אותו מהות הדבר ועל איזה פרי מכווין בצוואתו. וכן על אופן לקיחתו אם לצורך סיכוך לסוכה או בסתם נטילה ביד. וכן אין אפשרות שיצוה במצות עשה שיכתבו לטוטפות בין עיניהם. ולא יפרש לו בפרטות אופן התחייבות ודרך לקיחתן, ובודאי בא הכל מבורר מיד ד׳ למשה, ואף שחז״ל טרחו להוציא דברים הללו ע״י דרשות שונות. בתורה שבכתב, בכל זאת יוקשה. קודם. שבאו חז״ל ולמדו אותנו ענינים אלו דרך המדות הנדרשות מאן אגמרונהו. וכי יעלה. על הדעת שלא קיימו מקודם לכן מצות תפילין כהלכתה, עד דור אחרון שבאו חז״ל ולמדו פירוש וכוונת המלות אשר באו בתורה. שבכתב, דרך המדות הנדרשות: אכן ענין זה יתבאר על נכון דבאמת מעולם לא נסתפקו משה רבינו ופינחס ויהושיע ושמואל והזקנים. באיכות המצות שנתפרשו בתורה. מפני שכלם היו מקובלים אצלם מסיני בעל פה. ונמסרו כן מדור דור עד שבאו אלינו. ורק חז״ל רצו להסמיך גם ענינים אלו המקובלים לתורה שבכתב ונתנו לנו חז״ל בירושלמי פרק ששי ה״א דפסחים כלל גדול כיוצא בזה. אמרו ״אדם דן גזירה שוה לקיים תלמודו. ואין אדם דן גזירה שוה לבטל תלמודו״ והכוונה דהלכות ברורות ומקיימות אצלם ע״י הקבלה. היו דנים בגז״ש ובקל וחומר ובשאר מדות הנדרשות. למען יהיו נסמכים לתורה שנכתב, ואין אדם דן גזירה שוה לבטל תלמודו. היינו אם בידינו הלכות קבועות ומקובלות בעל פה. אינו מועיל שום למוד והתבוננות, הן דרך גז״ש וק״ו והן ע״י שאר מדות הנדרשות. לעקור אותן הלכות קבועות. מפני דקי״ל לא אתיא גז״ש ומפקיא מפשטי׳ לגמרי. ומכ״ש דלא אתיא גז״ש לעקור הלכות מפורשות ומבוררות, אבל לקיים תלמודו ולחזק הלכות מקובלות. ע״י שיסמוך אותם לתורה שבכתב. דרך המדות הדרשות הרשות בידם: ו׳ ועוד אמרו בכיוצא בזה הענין בירושלמי פרק שני דברכות וריש פרק בתרא דעירובין א״ר יוחנן כל מילתא דלא מחוורא מייתי לה מאתרין סגיאין. ופירשו המפורשים ז״ל. מובא בנימוקי יוסף ריש פרק החובל. דכוונת הירושלמי על דרך זה היינו כל דבר הלכה שאנו יודעים שהיא אמתית ומבוררת מפני הקבלה אשר אצלנו בזה. אבל לא נדע להלכה זו סמיכות מן הכתוב, הרשות ביד כל אדם לדונה ולהביאה ולהסמיכה לקרא. בכל אופן הנאות בעיני החכמים. ואף דלענין עונשים קי״ל אין אדם דן גזירה שוה אלא אם כן קבל מרבו. ולאו דוקא גז״ש, רק הוא הדין שאר המדות הנדרשות צריכים להיות מקובל מרבו ע׳ (תוס׳ סוכה ל״ג ע״א) אבל היכי דדינים הללו בירורין. ורק לצורך אסמכתא קצת. הותרו הדרשות היותר רחוקות בכל הדרכים הנאותים לפני החכם. למעי יקנו להם הלכות מקובלות הללו מקום בתורה שבכתב, והסיבה לזה מה שחפשו חז״ל אופנים הללו להסמיך ענינים מקובלים בעל פה. לתורה שבכתב או לשאר מקראי קודש, מפני שבזמן קודם לא הותר לכתוב דברים שבעל פה (תמורה י״די ע״ב) והיו הלכות מקובלות הללו עלולים לשכחה. וחפשו חז״ל עצות מרחוק ועשו אסמכתות וסימנים הללו בתורה שבכתב למען ישתמר אצלם בכח הזוכר כמו שיבואר לקמן, ועל זה אמרו בירושלמי אדם דן גזירה שוה לקיים תלמודו, היינו לקיים הלכות הברורות אליו המקובלת בע״פ יוכל לדון גז״ש להסמיכו למקרא, אע״ג דאין אדם דן גז״ש אלא א״כ קבל מרבו. בכל זאת אינו רוצה מכח גז״ש זו לדון בדבר החדש. רק לקיים תלמודו אשר נקנה לו מכבר: ז׳ ומפני זה אין לתמוה אם נמצא לפעמים זרות בדרשות חז״ל, אשר הביאו ראיות להלכות פסוקות וקביעו׳, ולמראה עין דרשות כאלו רחוקים הם ולא נראה מפשטות המקראות הוכחות כאלו, אכן רק על דרך אסמכתא אמרו למען ישתמר אצלם היטב ועשו ציונים וסימנים הללו לתורה שבכתב ועקר הלכות הללו היוצאות מן הדרשות נודעו להם בעל פה וכן לא קשה גם כן אחרי דהלכות הללו היו מקובלו׳ בע״פ, שוב קרא למה לי, דיש לומר דמקראות הללו כיון דאינם מיותרים ונצרכים לענינם. שוב לא באו ללמד להלכות אלו המקובלות בלא זה אלינו, ורק לקיים תלמודם אצלם הסמיכו למקרא, והא דמקשה הש״ס (נדה ל״ב ע״א) כיון. דיש לנו הלכתא קרא למה לי, ולכאורה הרי אפשר לומר דקרא אינו רק אסמכתא בעלמא. וכבר ראיתי להרב בעל יד מלאכי סי׳ רכ״ז דהתעורר באמת בזה. וכתב דרש״י בנדה שם הרגש שם בזה, ועקר קו׳ הגמרא שם דהאי וא״ו דואשה יתירה לגמרי ואין לנו לדורשה בשום אופן על ענין אחר. ויוצדק הקו׳ למאי אתא הך יתירא, אבל היכי דעיקר כוונת המקרא למלתא אתא. ולא אסמכינו רבנן להלכות קביעות מקובלות. למקרא רק דרך אסמכתא ורמז. הנה נכון דרכם ע״ש, וע׳ תוס׳ (מועד קטן ג׳ ב׳) מה דאמרינן נסוך המים הלכה למשה מסיני. וכ׳ התוס׳ והא דאמרינן בעלמא מ״מ יו״ד מ״ם לרבות נסוך המים מן התורה, אינו אלא אסמכתא ע״ש. וע׳ רמב״ם בהקדמתו לפי׳ המשנה דקו׳ הש״ם (ברכות מ׳ ע״א) כיון דשיעורין יש להם רמז בקרא אע״ג דהם הלכה למשה מסיני הרי עכ״פ נסמכות למקרא ואין נופל עליהם לשון זה. ומתרץ הש״ס, דבכי האי גוונא דהם אסמכתות רחוקות לגמרי ואינם אפילו בכלל רמז קרי שפיר לשיעורין הלכה מסיני ע״ש:

לעילוי נשמת הרב צבי הירש חיות בן רבי מאיר חיות

מבוא התלמוד, למברג תרפ"ח
מקור: beta.nli.org.il
דיגיטציה: ספריא
דילוג לתוכן