מאמר שמיני - מהם "התנאים" לקבלת התורה?

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר אמרי יחזקאל מאמר שמיני - מהם "התנאים" לקבלת התורה?
תוכן עניינים

--------

הנה במאמר זה, נתייחס רק על הנקודות שמוזכרים בתורה שבכתב בלבד! נסכם לעצמנו כמה תנאים כתב הקב"ה בתורתו, אשר בהם התנה את ההבטחה לקיום התורה בידי האדם.

והנה מי שיסקור את פרשיות התורה, יבחין בשלשה תנאים שהדגישה התורה - קודם שניתנה לישראל בהר סיני.

והרי הפסוק שנכתבו בו כל שלשת התנאים הדרושים:

חומש שמות, פרק י"ט - פסוק ב':

א. ויסעו מרפידים.
ב. ויבואו מדבר סיני.
ג. ויחן שם ישראל.

שלשה תנאים, מצוטטים בכמה מילים, אולם טמון בהם הרבה הרבה חכמת חיים, למי שמתבונן בהם...!

וכדי שהדברים יהיו "אקטואלים" לכל מי שרוצה לזכות בכיתרה של תורה, לכך נבאר מעט את התנאים, בסגנון הלשון שלנו.

תנאי ראשון: "ויסעו מרפידים". כלומר, אדם שרוצה לקבל את התורה, חייב קודם כל לצאת ולהשתחרר מכל תחושת הרפיון, הכבדות, והעצלות, אשר תופסת ומאיטה את גופו, ולהתחיל לקחת את הענינים לידיים, ולהיות "בעל יוזמה" !

כלומר, אם מרגיש שיש לו רצון ללמוד תורה - שלא ידחה זאת עד מחר בבקר, אלא יבצע זאת מיד באותו יום. שכן המשנה באבות (פ"ב, מ"ד) מתריעה "ואל תאמר לכשאפנה - אשנה, שמא לא תפנה" [ובלשוננו: "אל תסמוך על מחר, פן יהיה מאוחר"!].

ובאמת שטמון כאן הסבר יותר עמוק: נניח שמחר עדיין לא יהיה כ"כ מאוחר, והוא כן יתפנה מזמנו ללמוד - אולם מי מבטיח לך אז, שהתורה כבר תרצה אותך? והרי הירושלמי (סוף מסכת ברכות) לימד אותנו "אם תעזבני יום - 'יומים' אעזבך"!

וממחיש זאת הירושלמי: שני בנ"א אשר נפגשו בדרך, ורוצים אח"כ להפרד אחד מהשני, זה פונה לדרכו לצד ימין, וזה לצד שמאל. כל אחד עשה רק צעד אחד, כמה נתרחקו אחד מהשני?

שני צעדים! משום שברגע שהראשון התרחק צעד, השני ג"כ פסע לעומתו צעד, נמצא שהמרחק בניהם - שני צעדים!

וכך הוא בדיוק בלימוד התורה. דוד המלך אומר בתהלים (במזמור קכ"א) "ה' צילך על יד ימינך". זאת אומרת, הקב"ה פועל איתך כמו דוגמת הצל שלך. כלומר, כל תנועה שאתה עושה - אתה רואה שהצל שלך פועל אחריך, ומחקה אותך בדיוק - וכך גם ברוחניות, כל מה שאתה עושה - באותו יחס בדיוק פועלים איתך גם למעלה !

ולכן, אם האדם מתיר לעצמו להתרחק יום אחד מהתורה, גם התורה עושה לעומתו בדיוק אותה פסיעה, ומתרחקת ממנו ג"כ יום אחד. נמצא שה"קרע" שמפריד ביניהם - התרחב למשך יומיים שלמים !

ואסור לאדם לנחם את עצמו בטענה "שאני מטבעי יש לי את מידת הרפיון והעצלות, ואני לא מסוגל לפעול בענינים רוחניים - באופן מיידי. שזה למעלה מכוחותי, ומכניס אותי ללחץ ולמשבר..."

טענה זו, שלא במקומה היא. והיא מופרכת מעיקרא. שהרי כלל בידינו שכל מה שאבות העולם פעלו בחייהם, הם גם השרישו זאת ב'תורשה' לכל עם ישראל, שבכוחות הנפש שלהם, טמון האומץ לפעול זאת.

וכיון שכן בואו ונעשה חשבון: הרי מצינו אצל אברהם אבינו, אבי האומה. שכאשר נולד לו בן לאחר 100 שנות סבל וצער, וגידל וטיפח אותו עד גיל 37, ופתאום מצווה אותו הקב"ה בחלום הלילה: "לך ותעקוד אותו ע"ג המזבח, ותעלה לי אותו כקרבן עולה".

ואברהם אבינו, לא רק שלא התווכח עם הקב"ה, אלא הפסוק מעיד עליו "וישכם אברהם "בבקר", כלומר - היה מקום לחשוב: בסדר, אברהם אבינו שומע בקול הקב"ה, ואולם הקב"ה לא אמר לו באיזה שעה ביום, ללכת לעקוד את בנו, וא"כ מה 'בוער'? בשביל מה צריך לרוץ כבר בהשכמה? תשב עם בנך לפחות עד שעות הצהרים, תדבר, תשוחח, ותהנה ממנו עוד קצת. הרי אתה הולך להפרד ממנו לעולמים ! !

ובכ"ז אברהם אבינו לא עשה כן, מדוע? בגלל שהוא ידע את הסוד של "ויסעו מרפידים"! אם זה ציווי ה' - אסור לעשות זאת ברפיון ובעצלות, לחכות עוד כמה שעות. אלא יש להזדרז מיד לעשות רצון השי"ת!

ותכונות אלו הוא השריש גם בנו, וא"כ מוכרח שיש לנו את הכוחות לזה. רק צריך קצת רצון, קצת מאמץ, וכבר אתה 'משתחרר' מהרפיון, ומקיים בזה את התנאי הראשון של קבלת התורה !

תנאי שני: "ויבואו מדבר סיני". כלומר, מי שרוצה להיות "כלי קיבול" כדי שתתקיים בו חכמת התורה, חייב לקיים גם את התנאי השני: להפקיר את עצמו כמדבר. [ומטעם זה, נכתב בשלחן ערוך (סימן תכ"ח, סעיף ד') שפרשת במדבר תחול לעולם דוקא בשבוע שחל בו חג מתן תורה. והוא פלא !].

ו"מדבר" - פירושו להיות עניו, שפל, ולא מחזיק טיבותא לנפשיה. וכמש"כ הרמב"ם (פ"ב מדעות ה"ג. וכ"ה בפירוש המשניות, אבות פ"ד) שבמידת הענווה, צריך להרחיק עד הצד הקיצוני שתהיה רוחו נמוכה למאוד, וכמש"כ "מאד מאד הוי שפל רוח". עכ"ל.

ואולם כאן הדברים חייבים להיות מוגדרים וברורים:

להיות 'עניו ושפל רוח' - אין פירושו לכופף את קומתו עד העפר ולתת לכולם "שירכבו" עליו - שזהו ודאי ענוה פסולה, ואינה לפי רוח התורה !

צא ולמד ממשה רבנו, שהגיע לשיא מידת הענוה, וכמש"כ "והאיש משה עניו מאד מכל האדם" ובכ"ז, במקום שהיה צריך להביע את דעתו בקול תקיף - לא הסס מלעשות זאת. וכמו שהתורה מספרת עליו בהרבה מקומות [וכגון: שהרג מצרי, וקבר אותו בתוך החול. הציל את בנות יתרו, והבריח את נוגשיהם. עמד בגבורה נגד 3000 עובדי העגל, וגם עמד נגד קרח וכל - 250 איש מעדתו והשמידם, וכו' וכו'.]

כל העובדות הנ"ל מוכיחים, שהמושג "עניו" פירושו - שיש לו את ה'שליטה' על מידת הענוה. כלומר, שיודע הוא מתי ובאיזה מקום וזמן יש לנצל את מידת הענוה, ובאיזה מקום דורשים ממנו להתאפק ולכבוש את הענוה, ולהתנהג בגבורה ואומץ - במידה המבוקשת ממנו.

וכעין כל החזיון הזה מצינו גם אצל יעקב אבינו: מצד אחד התורה מעידה עליו שהוא "איש תם". כלומר - יהודי 'תמים', שמכיר רק את הד' אמות שלו, ואינו חריף לרמות...

ומצד שני כשמגיע לבית דודו לבן, מגלה הוא לרחל שאם אביה ירמה אותו - אזי הוא ירמה אותו כפליים! "אחיו אני ברמאות"! האם דבר כזה מתאים לאדם שנקרא "איש תם"?

התשובה - כן! ומשום שיעקב לא היה "אדם" תמים, אלא "איש" תם, וזאת אומרת - איש ששולט על התמימות שלו, ויודע להבחין עם מי מותר לו להיות "תמים", ועם מי 'אסור' לו להשאר עם התמימות שלו...

וכל היסוד הזה, כבר התריע דוד המלך בתהלים (פרק י"ט -כ"ו) וכתב "עם חסיד תתחסד, עם תמים תתמם, עם נבר תתברר, ועם עיקש תתפתל". והוא ממש כדברינו הנ"ל, עיין היטב והבן!

תנאי שלישי: "ויחן שם ישראל נגד ההר". כאן הגענו אל הנקודה המרכזית, המאחדת את כל התנאים יחד ומשלימה את בנין אישיות האדם. והוא: סמל "האחדות" - ויחן שם ישראל, כאיש אחד בלב אחד!

אדם שפיתח לעצמו תכונות של: מחלוקת, פירוד, שנאת חינם וכו', אדם כזה אין לו הרבה סיכויים שתשמר בתוכו חכמת התורה. ומסיבה פשוטה: יהודי שבגופו נטועים שורשים של מידות רעות - אין קדושת התורה יכולה לסבול את זה, ובורחת ממנו!

והנה, רגילים אנו לחזור תמיד על המושג "אחדות", ולא תמיד מבינים אנו את עומק המשמעות של מילה זו, עד כמה היא מחייבת אותנו.

ועל כן, ננסה להמחיש לנו את המושג הזה - ע"פ מעשה מרתק שהתרחש בתקופת ימי הביניים, וזה יוסיף לנו תמונה בהירה יותר במושגים הנ"ל, וגם יוביל אותנו למסקנות מעשיות - בשטח מידת האחדות:

לפני כ - 700 שנה, בארץ צרפת אשר בארופה, גזרו הנוצרים הקנאים גזירת שריפה על כל ספרי התלמוד, וזאת בטענה שבתלמוד כתובים דברי הסתה ונאצה - נגד העם הגוי הנוצרי.

אחד המקורות שעליהם ביססו את טענתם, היה מתוך הגמרא במסכת יבמות דף ס"א. שם נאמר "רשב"י אומר, קברי עכו"ם לא מטמאים טומאת אהל. שנא' "אדם כי ימות באהל" אתם קרויים אדם - ואין העובדי כוכבים קרויים "אדם".

א"כ כתוב כאן מפורש, שהגוים לא נקראים 'בני אדם' ולכן לא שייך בהם את הדין "אדם כי ימות באהל".

קפצו הנוצרים על המציאה, ורצו עם הוכחה זו אל האפיפיור שלהם ('פיאוס' הרביעי) והראו לו את הכתוב בו, וביקשו ממנו להוציא צו החרמה על כל ספרי התלמוד. וגזירה שריפה כללית למען לא השאר מהם שריד !

האפיפיור נשתכנע לשמע הדברים, והכין צו מלכותי הקורא לאסוף את כל ספרי התלמוד אל מרכז העיר. אלא לפני שחתם על הצו עצר את עצמו ואמר: נקרא לרבם של היהודים, ונשמע מה יש בפיו להגיב. והיה אם ישאר ללא מענה - נוציא את הצו הזה לפועל!

פלוגת חיילים נשלחה אל הרובע היהודי, ודפקו בחזקה על פתח ביתו של הרב באמרם: "האפיפיור מבקש אותך בבית המלכות. התלווה עמנו ללא שהיות"!

הרב נבהל בתחילה לשמע הדברים, וליבו לא ניבא לו טובות, ואולם מיד התעשת ושם בטחונו בה', אשר בודאי ישים בפיו מענה לשון להשיב על דבריהם.

הרב לבש את גלימתו הרבנית, והתלווה עם החיילים לעבר כיוון בית המימשל, בהגיעו לשם, הבחין שמצפים לו כל הפמליא של בית המימשל, ובראשם יושב האפיפיור, שקִדְמוֹ ואמר לו בקול תקיף: "מצאנו בספרי דתיכם אימרה שפוגעת קשות בבני גזע הנוצרים, עליך מוטל להשיב על טענתם. ובאם לא - יוחרמו כל ספרי התלמוד, ויעלו על המוקד!

הרב בשומעו זאת הרצינו פניו, ונשא תפילה בליבו שינחהו ה' בדרך אמת. הנוצרים שטחו את טענתם: היאך אתם כותבים בספרי דתיכם, שעכו"ם לא נקראים "אדם", וכי אנו נחשבים בעיניכם ל'בהמות'?

עיני כולם הופנו כלפי הרב. אשר נשא את קולו וענה בקול בוטח: "ישמעני אדוני! כפי אשר ידוע לכם, שֶם העצם של "אדם" מתחלק בלשון הקודש לכמה תוארים: איש אנוש. גבר. וגם מכונה בלשון "אדם" (עיין בזה בספר הזוהר, ויקרא - מ"ח)

ואולם הבדל משמעותי - יש בין שלשת השמות הראשונים, לבין התואר "אדם". והוא: בכל שלשת השמות איש, אנוש, גבר, יש אפשרות לכנותם בלשון יחיד. ואולם הם גם יכולים להכנות בלשון 'רבים': אנשים, אנושיים, גברים.

הדבר המפליא, שרק בתואר של אדם א"א לכנות זאת בלשון רבים ("אדמים") אלא הוא משתמע רק בלשון יחיד "אדם".

וא"כ - השיב הרב לנוצרים הנדהמים - בזה נעוץ הדבר שמייחד אותנו משאר הגויים:

כל הגויים נתונים לשינוי לפי מצב הזמן: פעמים שהם מאוחדים ומאוגדים, ונעשים לחטיבה אחת, ואז נקראים כולם בלשון "יחיד". ואולם יש גם פעמים, שיש פירוד ביניהם, וכל אחד נחשב בפני עצמו, ואז התואר שלהם משתנה לכינוי של "רבים".

גזע העם היהודי - שונה הוא לחלוטין, בזה שהוא מתואר רק בכינוי של "אדם". כלומר, לעולם לא תראה אותם מפורדים אשר כל אחד חושב רק על עצמו, אלא תמיד כל העם מאוחד ומגובש עד אשר נחשב לגוף אחד של "יחיד" !

רגל של אחד מאיתנו שכואב - זה כואב לכל גוף עם ישראל, ומשתדלים לעוזרו כאילו היה זה עצם מבשרנו !

על סוג עם כזה, מתאים לכנותו רק בשם אחד: "אדם" שלעולם לא תצליח לעשותו לרבים מפורדים! סיים הרב את דבריו.

האפיפיור נשתומם מן הרעיון הנפלא שביאר הרב בכוונת דברי התלמוד, והנוצרים יצאו מלפניו - אבלים וחפויי ראש...

[אגב: סוף דבר היה, שהנוצרים לא ויתרו וכמעט הצליחו במזימתם, ורק לאחר תחנונים מצד גדולי הדור - נעתר להם האפיפיור להדפיס שוב את התלמוד. ואולם רק אחרי 'צנזורה' מטעמו. ובין היתר צינזר קטע ממס' סנהדרין דף מ"ג. שהיה מסופר שם על יש"ו ימ"ש].

וכעת נפנה את ה'זרקורים' לגבינו:

למדנו מסיפור נפלא זה, הגדרה מדוייקת - מה פירוש המושג של "אחדות", ותוכן הדברים: כמו גוף אחד - שלעולם לא יתכן לפצל אותו לשנים , לעולם א"א להפוך אותו ל'רבים' במקום 'יחיד' - כך צריכה האחדות לפעול בעם ישראל !

לאחד את כולם לגוף אחד - עד כדי כך שאפי' על שישים אלף אנשים (!) יהיה שייך לכתוב עליהם בלשון יחיד "ויחן" שם ישראל". וזהו הסמל המבטא את מעלתו ושלימותו של העם היהודי: דרגת התואר העליונה של השם "אדם"!

אדם שיקיים את ג' התנאים של קבלת התורה ע"פ מה שנתבארו בפרק זה, ויחזק אותם שיהיו: חזקים, מוצקים, ומושרשים. מובטח לו שלא תמוש התורה ממנו לעולם!!!

--------

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) ל הרב יחזקאל ס' שליט''א
אמרי יחזקאל

הרב יחזקאל ס' שליט"א
מהדורה חדשה ומתוקנת סיוון תשע"ב חודש מתן תורה
אוצר מאמרים נפלאים בעניני השגחה פרטית, שכר ועונש.
דברי חיזוק, רעיונות מוסר, והשקפת התורה
בהסברה בהירה ומיוחדת לבני דורנו.
לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5

דילוג לתוכן