מאמר עשירי - מדוע אנו משקיעים כ"כ בילדינו, ולא רואים תוצאות חיוביות? מהו סוד ההצלחה, לזכות לראות נחת אמיתי מילדינו?

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר אמרי יחזקאל מאמר עשירי - מדוע אנו משקיעים כ"כ בילדינו, ולא רואים תוצאות חיוביות? מהו סוד ההצלחה, לזכות לראות נחת אמיתי מילדינו?
תוכן עניינים

--------

פרטי התשובה:

* לבן שלי, אין חשק ללמוד. מה לעשות?
* הבן שלי יצא לתרבות רעה, כיצד זה יתכן?
* מדוע הילדים של השכן יצאו יראי שמים, ושלי לא?
* באיזה אמצעים ניתן להשתמש, כדי להצליח בחינוך הילדים?

שאלות מסוגים אלו, אנו שומעים לעיתים קרובות מאבות ואמהות, שאיכפת להם מעתיד ילדיהם, וכואבים את כאבם. הם מחפשים ב"נרות", כדי לגלות את הדרך היעילה ביותר, שבה הם יוכלו להשיג את המטרה המרכזית שעומדת בחייהם: לזכות לראות סיפוק ונחת רוח אמיתי מיוצאי חלציהם. לזכות לראותם יהודים כשרים ויראי שמיים, שממשיכים את הדרך הנפלאה, שהיתה בבית סבא.

לא שאנו מתיימרים להיות 'מומחים' גדולים בחינוך, ולהתחיל לחלק עצות בנושא "חינוך ילדים", שהיא נקודה מאד אחראית וגורלית. אלא עיקר המטרה במאמר זה, לדפוק על דלתות חז"ל הקדושים, ולראות מה הם העצות שהם כתבו לנו, איזו דרך הם סללו לנו בתחום הזה, וכולנו יחד נשתדל בעזרת השם לאמץ את העצות האלו לגבינו, וליישם אותם למעשה. ורק אז – יכולים אנו להיות שלווים ורגועים, שההצלחה בחינוך ילדינו לא תאחר לבא. שכן כלל מסרו לנו חז"ל (במדרש רבה, שמות פרק ג'). "כל הנוטל עצה מן הזקנים (רבותינו הקדושים) מובטח לו שלא יגיע לו מזה מכשול", ח"ו.

1ראשית – רצוננו להבהיר לקוראים, מדוע בחרנו לסיים את הספר – דוקא במאמר הזה של "חינוך ילדים"? מהו הדבר שמאפיין במיוחד, את חשיבות מאמר זה?

לצורך הבנת התשובה, נקדים הקדמה קצרה: כל יודע ספר, כשפותח חומש בראשית, ניתקל ישר באבי האומה, שהיתה דמות נערצת ודגולה, והוא: אברהם אבינו! והנה אברהם אבינו, עשה בחייו הרבה דברים גדולים למען כבוד השי"ת, ולמשל:

1. כמה מאיתנו היו מוכנים להכנס לתוך כיבשן אש בוער, במטרה להשרף ח"ו, והכל למען כבוד השי"ת? ואברהם – ביצע זאת ללא כל התנגדות, הוא נכנס ללהבות האש, למען קידוש שם שמים!

2. כמה מאיתנו היו מוכנים לתת בן אחד שלהם, כדי לשחוט אותו, למען האמונה בק-ל אחד?

ואברהם אבינו, היה מוכן לקחת בן יקר, צדיק יסוד עולם, שהוא חיכה לילד הזה – שנים של תפילות! שנים על גבי שנים! ואברהם היה אז בגיל 137, זקן, שכמעט כבר אין סיכוי על פי דרך הטבע, שהוא עוד יביא ילדים. רק הבן היקר הזה – יצחק – יש לו בעולם חייו. ואת הבן החשוב הזה, אברהם היה מוכן להקריב למען כבודו של השי"ת!

שלושה ימים של 'מתח' הולך אברהם אבינו, כדי לחפש את ההר שהקב"ה אמר לו להקריב שם את בנו. שלושה ימים שלמים קשים ממוות, מעמידים אותו בנסיון קשה ביותר, אולי בנתיים הוא יתחרט... אולי יחזור בו ולא ירצה להקריב את בנו... אבל - לא ולא! בגבורה נפשית מופלאה, המשיך אברהם אבינו לצעוד, והיה מוכן לתת את הכל - להקב"ה! את כל רגשות הלב! את כל הבנת השכל! את כל 'רחמי אב על הבן' - הכל הכל לתת לכבוד הקב"ה! ומעשה זה עורר רעש כל כך גדול בשמיים, עד שאנו מבקשים כבר קרוב ל – 3,700 שנה בכל ראש השנה, שהקב"ה ירחם עלינו בזכות עקידת יצחק!

3,700 פעמים, ועדיין לא נגמרה אותו 'זכות' של מעשה זה! כל המצוות האלו, היו לאברהם אבינו. ובכ"ז תראו דבר מפליא מאד:

אחרי כל המעשים הגדולים האלו, אברהם אבינו עדיין לא נעשה "לאהובו" של הקב"ה!

הוא נקרא רק בתואר של "ירא אלוקים" (עתה ידעתי, כי ירא אלוקים אתה) אבל עדיין לא "אהובו" של מלך! מתי אברהם זכה לקבל את התואר שהוא אהובו של הקב"ה? מגלה לנו הפסוק (בפרק י"ח, פסוק י"ט) "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בנו אחריו"! ופירש שם רש"י - "ידעתיו" - לשון "חיבה", שהקב"ה אהב את אברהם דוקא בגלל זה!

רק בגלל שהוא יחנך ויצווה את בניו אחריו, ללכת בדרך ה', רק בגלל מעשה זה בלבד הוא זוכה לתואר אברהם אהובי! מדהים ממש!!!

חינוך הילדים שווה אצל הקב"ה, יותר מאשר להכנס לכבשן האש, ויותר מלהקריב את הבן ע"ג המזבח, בכל אלו הוא עדיין לא נעשה לאהובו של הקב"ה, אלא רק בחינוך ילדיו!!!

וא"כ, איך בנ"א יידע, אם הקב"ה אוהב אותו או לא? על ידי שיראה איזה חינוך בניו מקבלים! זה המודד לקבוע, אם הוא נקרא "אהובו" של הקב"ה! ולכן, כיון שכולם רוצים להקרות "אהוביו" של הקב"ה, שזוהי כל מטרת בואנו לעוה"ז, לכן בחרנו להקדיש לנושא זה של חינוך הילדים מאמר שלם, ולחתום בזה את ספרנו, שכן עי"ז נזכה להימנות בין אוהביו של הקב"ה!!!

וכדרכנו בכל המאמרים, גם כאן נעלה תחילה את העצות הבסיסיות שהובאו בספרי חז"ל, ואח"כ ננסה יחד, לנתח את הדברים, בס"ד.

סוגיא זו מתפצלת ל – תשע נקודות מרכזיות, ששאבנו אותם מתוך מקורות חז"ל, וכל הורה (שמסור לילדיו, ודואג באמת לעתידם) חייב להיות מודע אליהם:

1. שאלה ראשונה – ראשית לכל: איזה חינוך מחדירים לראשו של הילד בביה"ס: חינוך חרדי – או של ממלכתי (דתי – ושלא דתי)?
2. האם הילד בבית, רואה בהוריו דוגמא אישית 'חיובית', או דוגמא 'שלילית' ?
3. האם ההורה מקדיש דקה או שתיים ביום, כדי להתפלל מקירות ליבו – להצלחת ילדיו בתורה ויראת שמים?
4. האם ההורה מקדיש 5 דקות ביום, כדי ללמוד עם בנו דברי מוסר, ולהחדיר בו כמה טיפות של 'יראת שמים'?
5. מאכל שנכנס לפה של הילדים, האם ההורה מקפיד לבדוק את סמל כשרותו, אם אין עליו חשש של מאכלות אסורות?
6. מתי צריך להתנהג עם הילדים ביד 'תקיפה', ומתי ביד 'מלטפת'?
7. סוגי השמות שקובעים לילד בשעת לידתו, יש להם השפעה עצומה על נפש הילד!
8. הַמָפְתֵח העיקרי להצליח בחינוך ילדים, תלוי בעיקר באמא, שהיא עקרת הבית!
9. כיצד אפשר לגלות, אם אכן הצלחנו בחינוך ילדינו?

עד כאן נקודות השאלות לבירור. וכעת נתחיל בס"ד, בפירוט מתן התשובות.

x x x

תשובה לשאלה א': איזה חינוך מחדירים לראשו של הילד בביה"ס: חינוך חרדי – או ממלכתי (דתי – ולא דתי)?

תשובה: שאלה זו, הצבנו אותה בדוקא בראש 'סולם הנידונים'. ומשום, שאם חסר את הבסיס היסודי הזה – חבל על כל הדיבורים, וחבל על השחתת הנייר שכותבים עליו! ובקיצור, חבל על כל הזמן!

ומדוע? משום שאם יש את הבעיה הזו – לא שייך להתחיל לדבר על כל מיני 'דרגות' שונות בהצלחת חינוך הילדים, וכל מה שההורים ישתדלו ויטרחו וימסור את נפשם בביתם, למען חינוך הילדים - הכל התמוטט להם באותם שעות שהילד נמצא בביה"ס, ומקבל חינוך 'דתי פושר'.

לא יעזור להם שום דבר! זה ממש פצצת אטום, שמפוצצת את כל ההשתדלות שיעשו בחינוך הילדים!

בעת כתיבת שורות אלו, משערים אנו לעצמנו, שבוודאי יהיו כמה הורים - שיפקחו עיניהם בתמהון, וישאלו: מה קרה? על מה כל הרעש? למה צריך להיות כ"כ 'קיצוני', ולהביט על כל דבר בעין רעה? וכו' וכו'.

ואנו – נבקש את סליחת אותם הורים, באם נאמר להם שמתוך שאלתם משתמע שאין להם שום ידיעה, מה היה בארץ לפני כ – 80 שנה, ומהיכן צמחו כל הבתי ספר שאנו כל כך מתנגדים אליהם.

והנה, נספר לכם את השתלשלות הדברים, ותשפטו אתם בעצמכם: לפני כ – 100 שנה, צצו תנועת "המשכילים" בעם היהודי, ואחריהם קמו חבריהם "הציונים", וחרטו בגלוי את הסיסמא על הדגל שלהם: אנו רוצים שעם ישראל יהיה עם ככל העמים! כלומר, הקב"ה רוצה שאנו נהיה לו "ממלכת כהנים וגוי קדוש, סגולה מכל העמים" שונים ומובדלים מכל תרבות המערב!

ועל זה באו המשכילים והציונים, והכריזו בגלוי, על פתיחת 'מרד' נגד מלכות שמים! (רח"ל). הם הכריזו, שאת הפסוקים הנ"ל הם רוצים לעקור מן התורה! הם רוצים שעם ישראל יהיה עם "ככל העמים"! די לסבל! די להשמצות! ודי לרדיפות נגד היהודים! אנחנו ניהפך להיות עם רגיל, בלי התואר של "יהודי שומר תורה ומצוות" וכך לא ירדפו אותנו יותר!

ובא אחד המשכילים, ואמר "הגדרה": מתי נדע, שאכן הצלחנו להפוך את עם ישראל, שיהיה שווה בתרבותו והתנהגותו לכל יתר העמים? מה ה'סימן' לגלות דבר זה? והוא ענה: בזמן שכבר נראה, שגם ליהודים יש גנבים יהודים! שודדים יהודים! רוצחים יהודים!

זו תהיה 'הוכחה' חותכת, שהנה גם היהודים יודעים להתנהג ב'גזענות', ככל שאר העמים! ואז נדע, שאכן הצלחנו במטרה שלנו! כך אמר אותו כופר, לפני כ – 80 שנה. [וזאת עלינו לדעת, שפעם בעם ישראל לא היה בכלל מושגים כאלו של גניבות, רציחות, וכו'. אם מצאו בעיירה איזה גנב "יהודי" - זה תמיד היה, או איזה 'חולה בנפשו', או אחד, שהעניות הֶעֵבִירָה אותו על דעתו. ודבר זה אפשר לברר אצל זקני הדור, והם יעידו שאכן בעיירות היהודים בחוץ לארץ, בבית של סבא שלהם, לא היו סוגרים כלל את הדלת במנעול. ותופעה זו - הציקה מאד לראשי הציונים! הם לא יכלו לעכל זאת, שהעם היהודי ישאר "פָאנָטִי" (כלשונם) ללא כל תרבות יוון ה"מתקדמת"].

ואכן, מאז, זכה אותו משכיל, שיש בעם ישראל את כל הגוונים מכל 'היצורים'. יש גנבים יהודים, יש שודדים יהודים, ובקיצור: את כל תרבות המערב (השחצני והגס) אפשר היום למצוא גם בתוך העם היהודי, לצערנו. לא צריך ללכת לחפש זאת רחוק אצל הגויים, המשכילים הצליחו להכניס זאת בתוכנו. [ואכן לדאבוננו, אלו מעשים בכל יום. ולדוגמא: לפי הערכת נתוני המשטרה נמסר, שבכל רחבי הארץ במדינה של היהודים מתבצע:

מעשה "רצח" - מינימום פעם אחת בכל שתי יממות (48 שעות).

מעשה "שוד" - מתבצע מינימום בכל 6 דקות.

מעשה "פגיעה ברכוש הזולת" - מתבצע מינימום בכל 2 דקות.

אלו התוצאות המכאיבות של החינוך הרקוב! ומי החדיר להם את כל הפשיעה הזו? הבתי ספר של הציונים!

ועל דבר שהמציאות מוכיחה, לא צריך להביא שום ראיות והוכחות. היום זה כבר ידוע לכולם, שהחינוך שמקבלים (אף בביה"ס 'ממלכתי דתי') מדרדר את הנערים להגיע עד לשיא השחיתות. חינוך זה מכבה להם כל ניצוץ לאהבת התורה, וליראת שמים, והורס את כל אישיותם באופן מבהיל!

[וכבר אמר הסטיפלר הקדוש, שההבדל בין ביה"ס ממ"ד לחילוני, זה רק בזה, שכאן נעשים "אפיקורס" כבר בגיל 6, ואילו בממ"ד מגיעים לזה רק בגיל 13, ואולם הצד השווה שבהם, שבשניהם יוצאים אפיקורסים, שלא יודעים אפי' את יסודות האמונה!] ואיננו זקוקים לחפש הוכחות על כך, משום שהחילונים בעצמם, מעידים על הפשע הרב, שנגרם עקב חינוך פרוץ זה!

כל העיתונים החילוניים, מלאים בכותרות כל יום ויום, על נערים בני 13-16, שביצעו מעשי שוד, רצח, אלימות, דקירות סכינים, סחר בסמים, ועוד דברים גרועים יותר, אשר א"א להעלותם על הכתב!

איך יתכן, שילד יהודי, נשמה טהורה, יכול להגיע לידי מעשים נבזים ושפלים כאלו? איך מסוגל ילד יהודי, לבוא ולהכות ולגרש את הוריו מהבית, בעוד שהם השותפים העיקריים לכל מסכת חייו בעוה"ז? איך יתכן שילד בגיל 9 מסוגל לנהל 'כנופיה' של גנבים???

התשובה לכל זה ברורה: נשמות הילדים הם כמו "רובוטים", כל החינוך שמחדירים להם ניספג ונשרש בתוך ליבם, עמוק פנימה. ולכן, אם החינוך מראה להם, איך להיות יותר ה"גבר" בחברה, איך להיות יותר "אלים", יותר "חצוף וגס", יותר "עז פנים", יותר "בהמי", ואף פעם לא להישאר חייב לשני (להראות לו שאתה לא "פְרָיֵיר" שלו) א"כ בחינוך כזה, כבר לא פלא שאח"כ רואים את התוצאות האלו בפועל בשטח!

אין מה לעשות, אנו מאמינים בכל מילה שכתוב בתורתנו הקדושה, והיא קובעת לנו: "אם אין יראת ה' במקום הזה – אז – והרגוני! מעשה רצח! – לא פחות!!!

ושיהיה ברור: החינוך הממלכתי (ה'מלוכלכתי') הוא זה שמחדיר לילד את כל התועבות האלו! הוא מחדיר להם לחיות בלי מסגרת ומשמעת, ולההפך להיות פורקי עול! ויותר הרבה מזה, הם גם חותרים להגיע לנקודה הזו שנקראת - 'כפירה' בהשם!

הם עמלים קשות, בכדי להחדיר כפירה בילדי ישראל. לשבש את כל סיפורי התנ"ך, לומר להם שמוצאו של האדם זה מ'קוף' (חלילה וחס, עפרא לפומייהו) ולכן - יש לבעוט בדורות שעברו, שהרי הם יותר קרובים לסבא שלהם שהיה קוף, ומדוע צריך לכבד אותם? [ואע"פ שמבואר בדברי חז"ל (עיין בגמרא סנהדרין, דף ק"ט. וכן במשניות כלאים, פרק ח' משנה ו', בפירוש "מלאכת שלמה" שם.) שאנשי 'דור הפלגה', חלק מהם נהפכו להיות קופים ופילים – קוף – שדומה לבן אדם, ופיל – שמבין שפת בני אדם – מ"מ הם טוענים שאדם הקדמון היה בתחילה בדמות הקוף ח"ו, וזה ממש כפירה גמורה!] הם הופכים את כל התנ"ך לסיפורים "עממיים", וכאילו שמדובר כאן ח"ו ברצונות אישיים, או בגבורה פיזית, וכו'. (עפרא לפומייה) הם עושים את הכל במטרה שיגדל דור צעיר – שיותר לא יהיה ניכר עליו זהות יהודית!

וא"כ, מי שמחנך את בניו בבתי ספר מסוג הנ"ל, חבל לו על כל העבודה ועל כל ההשקעה שטורח להשקיע בבניו, הכל יפול בפח!

ומה נואלו אותם הורים טפשים, שרואים בחוש, בשני עיניהם את מה שעולל החינוך הממלכתי לילדי שכניהם או קרוביהם, הם רואים היטב באיזו 'גסות' הם מתנהגים כלפי הוריהם, הם יודעים היטב איזה מעשים נבזים ומתועבים מבצעים נערים כאלו ברחוב – ובכ"ז הם לא לומדים לקח! הם הולכים "ראש בקיר" ומכניסים גם את ילדיהם לאותו בית הספר, שמחנך את ילדיהם לבעוט בסוף בהוריהם שטרחו כל החיים למענם!

איזה טפשות אוילית! הלא גם 'חמור עיוור', היה מרגיש שיש כאן איזה בור, שרוצים להפיל את נשמות ילדיו בתוך הפח, ולפחות היה הולך לנסות את החינוך התורני, מקום שידוע בבירור שמחנכים שם לכיבוד הורים, וליראת שמים טהורה.

תעצרו! תראו מה קורא לנוער עם החינוך הזה! תראו כמה הורים התאמללו קשות עקב חינוך פרוץ זה! והם בכל זאת ממשיכים בשלהם. מה? שהם יגידו שהם טועים? שהם יכופפו את הראש? לא בא בחשבון! ואפי' שזה יעלה להם ביוקר רב, במחיר עתיד ילדיהם! בכל זאת הם לא יודו על האמת!

לְמָה דומים אותם הורים? לאחד שקנה 'כרטיס נסיעה' בתחנה מרכזית, כדי לנסוע לחיפה. והנה, כשעלה כבר לאוטובוס והתחיל כבר בנסיעה, גילה לתדהמתו שהאוטובוס נוסע לכיוון באר שבע! בדיוק לכיוון ההפוך, במקום לצפון – הוא נוסע לכיוון דרום! נבהל אותו אדם, ומיד קם ממקומו, והחל לפסוע בתוך האוטובוס לכיוון צפון (חיפה)…

משהבחינו אנשי האוטובוס בהתנהגותו המוזרה, שאלו אותו ספק בצחוק ספק ברחמנות: אדוני! אפשר לעזור לך? מדוע אתה מתחיל פתאום לעשות "צעדה" בתוך האוטובוס?

"הוי! אינכם מבינים"? תמה בפניהם האדון ה"חכם", הרי במקום לנסוע לכיוון צפון, טעיתי ולקחתי אוטובוס שנוסע בדיוק לכיוון הנגדי, וכעת, כדי לתקן את טעותי, אני מתחיל באמת ללכת לצד צפון, למקום שאני צריך להגיע אליו!

גל של צחוק עלה מבין הנוסעים, והם ענו לו בלעג: "אוי טיפש! אינך מבין שכמה שתפסע ברגליך לא יעזור לך כלום, כיון שבמציאות האוטובוס נוסע לכיוון ההפוך, וגם אתה נמצא בתוכו! ולכן, אם ברצונך באמת לתקן את טעותך, עליך לרדת ולהחליף אוטובוס אחר לגמרי!

- וכאותו טיפש - דומים גם אותם הורים, ששולחים את ילדיהם לחינוך הממשלתי, הם מנסים ומשתדלים לעשות כל מיני השתדלויות, להשריש בילדיהם את הכבוד והערצה להורים, נימוס ודרך ארץ, לשון עדינה ונקיה, ובקיצור, עושים את כל המאמץ שיוכלו לרוות בסוף 'נחת רוח' מילדיהם.

ואולם, בזה הם עושים פשוט 'צחוק' מעצמם! מדוע? משום שהם לא מודעים, שילדיהם נמצאים כבר בתוך האוטובוס, שמסיע אותם בדיוק לכיוון ההפוך, וכמה שהם ישתדלו ויטרחו לא יעזור! האוטובוס ימשיך לנסוע בכיוון הנגדי!

ורק עצה אחת יש בשבילם: לרדת ולהחליף אוטובוס, שבאמת נוסע לכיוון יעדם! כלומר, להחליף בית הספר, שבאמת משתדל לחנך כפי שכל הורה מצפה לראות בסוף מילדיו!

[וצריך עוד לדעת, שאם יש ח"ו "טמבלויזיה" בבית, הדבר ברור ופשוט ומובן מאליו, שזה לא פחות גרוע (ואפי' יותר מזה) מאשר החינוך המקולקל של הממשלה. ואוי להם לאותם הורים, שמעלימים עין מבניהם, ומניחים למכשיר הטמא הזה שיהפוך את ילדיהם לפושעים! עליהם לדעת שהם שורפים את נשמות ילדיהם, וכשההורים ימותו (לאחר אריכות ימים) לא רק שבניהם לא יכירו בהם לומר עליהם 'קדיש', אלא עוד ידונו אותם בעונשים קשים ומרים, שהם הגורמים לכל הדרדרות ילדיהם! וכל בעל שכל ימהר לזרוק את מכשיר הטמא הזה מביתו (או שימכרנו לגוי ערבי, או שיקדיש זאת לבית הכנסת, עבור שידור הלויין, שמשדרים בכל מוצאי שבת את שיעורו של הרב עובדיה יוסף שליט"א, ובזה ירויח גם זיכוי הרבים!) ויש עוד הרבה להאריך בנושא זה, ורק מחמת חוסר המקום נאלצים אנו לקצר].

ולכן, כל הורה, שעומד כעת "בפרשת דרכים" ושוקל לאן לשלוח את ילדיו, יידע לו שעתידו של בנו מונח על כף המאזניים, ובידו להכריע לכאן או לכאן. וכל כיוון הוא 'גורלי' שקובע כמעט את כל מסלול חייו לעתיד! ושיקחו בחשבון היטב, שאם בכ"ז יחליטו ההורים לשלוח את ילדיהם לחינוך ההרסני, בסופו של דבר, הם יאכלו מכל זה - חצץ ואבנים!

לאחר שנים, כשיגיעו לגיל הזיקנה, וכוחותיהם יפסיקו לתפקד, ואז יצטרכו את עזרת ילדיהם, ופתאום הם יראו, שאותם ילדים שהם גידלו וטיפחו כל הזמן - הם אלו שיזרקו אותם לתוך 'מושב זקנים' (ומתוך צפייה, מתי כבר ימותו ויוכלו לחלק בניהם את הרכוש, ה' ישמרנו!)

ובאותו זמן ההורים יתחילו לבכות, ויתחרטו מרורות על הרגע הזה שהוא שלח את ילדיו לחינוך שחינך את ילדיו לבעוט ולבגוד בהורים זקנים, ולהעריך ולהעריץ רק את הדור 'הצעיר'! הוא יאכל את עצמו מרוב צער, ואולם אז כבר יהיה מאוחר...

ולכן, נזכור היטב, לא להיות פזיזים בהחלטות גורליות, שקובעים את עתיד הילד לדור הבא. תמיד ללכת לפי הכלל שקבעו לנו חז"ל: "סוף מעשה - במחשבה תחילה!

x x x

ונעבור לשאלה מס' 2. האם הילד בבית, רואה בהוריו דוגמא אישית 'חיובית', או דוגמא 'שלילית'?

פרטי התשובה: כלומר, לאחר שההורים השתכנעו, והכניסו את ילדם למקום שמחנך גם ליראת שמים, מידות טובות, ודרך ארץ, והילד נמצא בידים טובות ואמינות - אזי עכשיו צריך להתחיל בעבודה! עכשיו יש קרקע מוכשרת לזריעה, שיש על מה לזרוע עליה שתילים רכים וקטנים.

וההשתדלות מצד ההורים, מסתכמת בכמה נקודות יסודיות, שעליהם מתבסס חינוך הטוב. והראשונה שבהם הוא: דוגמא אישית מצד ההורים!

ונבאר למה כוונתינו: ההורים צריכים להיות מודעים, לטבע המופלא, שהקב"ה ברא בטבע של כל ילד, והוא "מידת החיקוי". שיכלו של הילד, יודע לחקות יותר את ה'מעשים' שרואה - מאשר את 'הדיבורים' ששומע! כלומר, אפי' אם ההורים ישבו כל היום, לתת לילדיהם הרצאות ארוכות, בשבח מעלת כבוד התורה, ויטיפו להם הרבה מוסר בשבח ההתנהגות בנימוס ודרך ארץ, כל זה יכול להתמוטט אצל הילד, אם הוא רק יבחין אצל ההורים - במעשה אחד שהם מתנהגים הפוך ממה שדיברו אליו!

כל הדיבורים לא יתרמו הרבה, אם הילד יראה שההורים לא משתדלים להתאים גם את 'עצמם', להתנהג ע"פ דברי המוסר שהם החדירו לו. ולמה? בגלל שהקב"ה ברא בילד טבע של "חיקוי", והוא אוהב לחקות כל תנועה שהוא רואה אצל הוריו, בין אם זה דבר חיובי או שלילי!

ובזה - זה לא נגמר... מ'חיקוי' זה יעבור אצלו 'לטבע', שיָיכֶּה שרשים עמוקים במידותיו של הילד, ורק כשהוא יגדל הם יראו את התוצאות!

ומי גילה לנו סוד זה? חז"ל הקדושים! ונעתיק כאן 3 מקורות מדברי חז"ל שדיברו מענין זה:

1. בגמרא במסכת סוכה (דף נ"ו.) כתבו לנו חז"ל, ענין עמוק בחינוך, וזה לשונם: "אמר אביי, אמרי אינשי – שותא דינוקא, או דאבוה – או דאימיה"! כלומר, האמורא הקדוש אביי, מלמד אותנו להכיר את כוחות 'החיקוי' שטמונים בתוך נפשו של הילד. אתה רוצה לדעת, מה האבא והאמא מדברים בתוך הבית? אתה רוצה לדעת את 'ההשקפה' שלהם? את כל זה אתה יכול לגלות אצל שותא דינוקא! דהיינו, תשמע איך מדבר הילד שלהם בחוץ! אם הוא מכבד ומעריץ אנשים גדולי תורה, צדיקים ויראי שמים, אז תדע שזה גם מה שההורים מדברים ביניהם בבית!

ואולם, אם הוא מעריץ את "אלופי עשיו", את מי שיש לו יותר 'כח הזרוע', את מי שיודע לבעוט יותר טוב 'בכדור', את מי שיודע לחקות יותר טוב את 'שחיית הדג' במים ("תחרות שחיה") – אם הילד מתלהב ומעריץ את כל הכוכבים האלו, תדע לך שדבר זה לא התחיל ממנו, אלא הוא ספג את זה מתוך הדיבורים של ההורים בבית!

הוא שמע שהוריו כל היום מדברים ומתפעלים, מכל ההשגים של העולם החיצוני. מהשגים של מדענים, או ממעמד מכובד של רופא בכיר (שמשמש כ"אינסטלטור" לכלי הדם שבאדם) או שמתפעלים מאיזה קצין צה"ל, שיש לו כמה "ברזלים" על הכתף - - - את כל זה הילד קולט וסופג למוחו, וכשהוא יוצא בחוץ - הוא מתחיל להוציא הכל החוצה! את כל ה'שטיפת מוח' שהוא שמע מהוריו בבית!

עד כדי כך, מפותח כח החיקוי אצל הילד!

2. עוד מצינו רעיון חינוכי בדברי חז"ל, בגמרא מסכת סוכה (דף מ"ו:) וזה לשונם (בתרגום ללשוננו): "אמר ר' זירא, לא יבטיח אדם לתינוק לתת לו איזה פרס, או דבר כלשהוא - אם הוא לא בטוח בעצמו, מראש, שהוא יוכל לעמוד על דיבורו, ולקיים את הבטחתו לתינוק"!

ולמה? ממשיכה הגמרא להסביר "משום דעי"ז מרגיל הוא את התינוק לדבר שקרים"! התינוק רואה, שאין כל חשיבות למילה של אבא, א"כ ב"תָת מוּדָע" שלו ניתפס, שמותר לשקר ולרמות ולא חייבים תמיד לעמוד על דיבור אמת!

שמעתם מה יכול לגרום 'דוגמא אישית' מההורים? מספיק שפעם אחת, האבא יבטיח לו משהו ולא יקיים את דיבורו - וזה כבר יתפרש בשכל של התינוק, שהדיבור הוא 'הפקר'! ואפשר להבטיח ולא לקיים! וכל כך למה? משום שזהו כוחו העצום של החיקוי! מה שאתה עושה התינוק תמיד יקלוט זאת בשכלו, וינסה במשך הזמן לחקות אותך! ולא משנה במה זה יתבטא, הן בדיבורים, הן במעשים, והן בהתנהגות! [ובספר "תולדות יעקב" מסופר על הסטייפלר הקדוש, שאמר שאפי' כשמספרים לילד 'סיפורי צדיקים' דמיוניים, צריך להודיע להם מראש שהסיפור לא היה במציאות, שבזה מחדירים להם יותר את הכרת האמת!].

3. עוד אימרה נעתיק מדברי חז"ל, שג"כ משקפת לנו את אותו רעיון. הנה בגמרא מסכת שבת (דף כ"ג:) מבטיחים לנו חז"ל : "אמר ר' הונא, הרגיל בנר – הויין ליה בנים תלמידי חכמים"! וכפשוטו, כוונת חז"ל לומר, שאם האמא רגילה להדליק נרות שבת קודש (וכמו כן, גם נרות חנוכה) זה "סגולה" לבנים ת"ח. ואולם הסבר זה קשה מכמה טענות:

1. אם כן, מה זה הלשון "הרגיל" בנר, היו צריכים לומר "המדליק" נר?

2. למה נקט לשון זכר "המדליק", הרי בדרך כלל, האמא היא המדליקה, והיו צריכים לכתוב בלשון נקבה "הרגילה בנר"?

3. וגם מהמציאות אנו רואים, שהרבה נשים מדליקות נרות בער"ש, ולא כולם זוכים לבנים ת"ח! (וחז"ל כאן לא נקטו בלשון של סגולה אלא בלשון הבטחה).

אלא, שהאמת היא, שמונח כאן עומק נוסף בדברי רבותינו: כאן לא מדברים על האמא, אלא על האבא! כלומר, חז"ל באים לרמוז לנו, שאם הבנים רואים שהאב כל הזמן "רגיל בנר" כלומר רגיל להתמיד בתורה לאור הנר, אזי מובטח לו שהמראה הזה יחרט עמוק בליבם של ילדיו, ובסופו של דבר, הם בעצמם יהפכו להיות ת"ח!

שמעתם – מהו הסגולה לזכות לבנים תלמידי חכמים? "דוגמא אישית" מהאבא! להראות לילדיו, שאין לו בעולמו אלו רק ד' אמות של תורה והלכה בלבד. וכל שאר עיניני העוה"ז 'טפלים' הם כלפי התורה, וחייבים אותם לצורך 'קיום הגוף' בלבד!

תמונה מאלפת כזו - הבנים לא ישכחו לעולם! הם גם ישאפו לחקות את אביהם במה שהם ראו אצלו, וזה מה שידחוף אותם בסוף לגדול ולהיות תלמידי חכמים!

4. ועוד גמרא מצינו, שמשקפת לנו את אותו רעיון. במסכת חגיגה (דף ט"ו:) נאמר: "אמר ר' יוחנן... אם דומה רבך למלאך ה' צבאות, אזי ילמדו תורה מפיהו. ואולם אם אינו דומה למלאך השם (כלומר, הוא בעצמו, אינו מקיים את מה שהוא מלמד לתלמידיו). אזי אסור לבקש תורה מרב כזה! רב שלא משמש גם כ'דוגמא אישית', חבל על כל התורה שהוא מלמד! היא לא תיקלט כלל בראש תלמידיו! [צא ולמד, ממה שכתב הסטייפלר מתוך מכתב למנהל תלמוד תורה "…מה שנשאר בראש התלמיד לנצח, מכל הלימודים שלימדו אותו, זה רק היראת שמים של המלמד"! ודברים אלו רואים בחוש, שרב שהקדיש רבע שעה ביום להחדיר 'יראת שמים' בתלמידיו, זה מה שנשאר להם בראש לאורך שנים!].

נעתיק לכם כאן סיפור מופת, וממנו תבינו היטב, מה כוונתנו כשאנו אומרים "דוגמא אישית":

מעשה בזוג צעיר, שרצו להצליח בחינוך ילדיהם. ולכן פנו לרב מנוסה, שיכוון וייעץ אותם, את דרכי החינוך. עד איזה גיל יש להעלים עין מהילד, ומאיזה גיל יש להתחיל לחנך אותו, בהדרגה או בעקביות, וכו'. תגובת הרב הפליאה מאד את הזוג הצעיר! ענה להם הרב: עכשיו אתם רק נזכרים? הרי אתם נמצאים כבר באיחור של 20 שנה!

"למה כבוד הרב מתכוון"? לא הבינו בני הזוג - אסביר לכם – ענה להם הרב בחיוך, אם אתם רוצים באמת להצליח בחינוך ילדיכם, זה לא תלוי בשום גורם אחר! אלא אך ורק בכם, לפי איך שאתם בניתם את אשיותכם כך בדיוק ילמדו ממכם ילדיכם! ולכן אמרתי לכם, שבכדי לבנות את אשיותכם, לאישיות שראויה לשמש בתור דוגמא חיובית זה כבר הייתם צריכים להתחיל לפני 20 שנה, כשהייתם עוד בימי נעוריכם...

ממעשה זה למדנו לקח נוקב: אין גבול - לדוגמא החיובית, שההורים יכולים לשמש בפני ילדיהם! כמה שההורים יותר יקפידו במצוות - הם יראו תוצאות יותר טובות בהתנהגות הילד! כל הנהגה, וכל תנועה מצד ההורים, שהילד רואה אותה - זה נכנס לליבו, זה חודר לעצמותיו, ואח"כ, אחר כמה שנים רואים את התוצאות!

ולשם המחשת הדברים, נתחיל להביא דוגמאות מעשיות: אם הילד רואה שאצל ההורים, ברהמ"ז, זה לא נטל ועומס, שצריך להתפטר ממנו. אלא הוא רואה שהם לוקחים ומברכים מתוך סידור, מילה במילה, בדביקות, בכוונה, ומתוך כובד ראש - מראה כזה, ישפיע השפעה עצומה על נפש הילד לטובה!

וכמו כן, כשהילד רואה שההורים מוכנים להקריב 'מהרצונות' שלהם, למען קיום מצוות התורה. מוכנים לוותר 'מהנוכחיות' שלהם, למען כבוד הקב"ה. וכגון:

* הוא רואה שהאמא מוכנה לוותר, ולא ללבוש בגדי פאר רק בגלל שהם 'פרוצים', ונוגדים את דיני צניעות!

* הוא רואה, שהאמא מוכנה לחכות לבעלה בערב, ולטפל לבד בילדים הכל בשביל שהאבא ימשיך ללמוד תורה. וילך לשיעורי תורה!

* הוא רואה, שההורים מוכנים לוותר ללכת לשמחת חתונה של קרובים רק בגלל שהחתונה מתנהלת "בתערובת", והתורה אוסרת ללכת למקומות כאלו!

כשהילד רואה את כל זה, הוא מתפעל ומתרשם עמוקות ממראה זה, ורושם זה נחקק עמוק בתוך ליבו, ובסוף הוא יאמץ את הדרך הזו לעצמו להמשך בניו אחריו!

וכך, אותו דבר בעניני השקפה: הילד שם לב, על מה ההורים שמים את "הדגש" בבית. אם כל הזמן, ההורים לא מפסיקים לשבח ולהתפעל מכל מיני אישים שתופסים מעמד מכובד ב'עולם השקר' (וכגון: דוקטור, שוטר, נשיא, ראש ממשלה, וכו'.)

במצב כזה, מה הבן קולט לראשו? שמי שתופס משרה מכובדת בעניני העוה"ז, הוא הרבה יותר חשוב מאדם שגדול בתורה. וא"כ למה לו ללמוד תורה? הוא יצא ללמוד מקצוע, ולהגיע לדרגות גבוהות בהשכלה, כדי שיתנו לו כבוד!

[ואח"כ ההורים עוד בוכים: איך זה שילדיהם אין לו חשק ללמוד? איך זה שהוא מתלהב להיות "עסקן ציבורי", ולהתנתק מעולם התורה? והם לא שמים לב, שהם בעצמם במו ידיהם גרמו לו זאת, ע"י שעשו אוירה בבית שהכבוד 'הגשמי' תופס להם מקום בראש מעינותיהם!]

ואותה בעיה יכולה להתבטות, אפי' בדברים קטנים: אם הילד שבר חפץ יקר בבית, מיד ההורים יודעים להרים את קולם, ומתפרצים עליו כהר געש. ואולם אם הילד לא הבין את לימודו, או שלא הוציא ציון טוב בלימוד התורה, אז ההורים פתאום רגועים, ויודעים גם להרגיע את ילדיהם ולומר לו: "אין דבר, לא קרה כלום, בעזרת - השם פעם הבאה תבין"!

התנהגות זו 'הורסת' את הילד! הוא מקבל הרגשה שהבלי העוה"ז עומדים בראש סולם הערכים! שהרי זה מה שכואב יותר להורים]!

ואמנם, צריך גם לדעת, שהדבר פועל אצל הילד גם בכיוון החיובי: אם ההורים לא מראים התפעלות מהמידע של הרופא, לא מתרשמים מכל הישג 'גשמי' של העוה"ז, אלא תמיד מתפעלים בבית מה"גאונות" בתורה של זה, ומה"צידקות" והיראת שמים של זה, כמה תורה זכה הגאון הזה להפיץ ברבים, כמה זכות יש לו, כמה מאושר הוא שזכה למלא את תפקידו בחיים!

אוירה 'תורנית' כזו נספגת גם לתוך ליבם של הילדים, וכשהבנות שלו יגדלו, הם לא יחפשו חתן שיש לו הרבה כסף, או שיש לו משרה מכובדת, או שיש לו תעודת השכלה, וכדו', הם יחפשו רק חתן "בן תורה"! ולמה? בגלל שזה מה שהחדירו להם בבית, הם ראו כל הזמן שאצל האבא שלהם, התורה היתה שווה אצלו הרבה לאין ערוך 'מכסף'!

* הוא תמיד היה מוכן להפסיק את כל עסקיו - ובלבד שלא להפסיד שיעור תורה בערב!

* הוא תמיד – היה מוכן לוותר על שעות השינה שלו, ובלבד שלא לפספס שמיעת שיעור תורה בערב!

* תמיד שהבן רצה לומר ד"ת לאביו, האב התפנה מיד מכל עיסוקיו, והיה להוט לשמוע אותו!

* תמיד היתה אוירה 'מחשמלת' בבית, ש"טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף"!

וכל המראות הללו – חדרו לתוך ליבם של הבנות הקטנות, ולכן כשהם גדלו, הם שאפו להתחתן רק עם 'בן תורה'! בגלל שבמושגים שלהם, התורה תופסת מקום ראשון בראש!

ובקיצור נסכם את דברינו בכמה מילים: הילד תמיד רואה בהוריו, את הדוגמא כיצד צריך להתנהג, ומהם הוא קונה את השקפת חייו. וכיון שכך, צריך לזכור: שבשום אופן לא תהיה לבן משמעת כלפי אביו אם הוא רואה, שגם האבא עצמו אין לו משמעת כלפי מצוות הקב"ה! שהרי אם האבא שלו חי לפי 'הרצונות' שלו, ולפי 'המצב רוח' שלו, למה שהבן לא יחיה ג"כ כך???

נעתיק כאן עוד סיפור מחריד, עם הרבה מאד לקח עבורנו: (העובדה נלקחה מפי עד ראיה נאמן, שראה במו עיניו את השתלשלות הדברים).

המעשה קרה בזמנינו בעיר בני ברק. התגורר יהודי נכבד, שהיה ידוע כאדם חרדי, אב ל – 8 ילדים, שניהל את חייו ברוח התורה והמצוות. אולם, דוקא אצלו, התרחש דבר מוזר מאד: כל ילדיו – ללא יוצא מן הכלל, 'סטו' בסוף ממסגרת עולם התורה, ויצאו לתרבות רעה! הסתובבו בתחילה ברחובות, ומשם נלקחו לשרת בצבא, כך שכמעט לא נשאר זכר ליהדותם.

והדבר היה מפליא מאד: כיצד יתכן, שכל הילדים 'במכה אחת' יכולים לאבד את החשק לתורה, ולצאת לתרבות רעה? מאיפה התחיל נקודת ה"ריקבון"? התעלומה נשארה ללא פיתרון!

והנה, בבנין סמוך לדירתו של אותו יהודי, התגורר ראש ישיבה אחד, אשר עקב מקרוב אחרי השתלשלות הדברים, וגם במוחו, נקרה כל הזמן השאלה המציקה: על מה ולמה, נגזר כך על האב המסכן, לראות את כל ילדיו יוצאים לפשע? והרי האבא ידוע ומוכר לכולם, כיהודי שמתפלל ג' תפילות, הולך לשיעורי תורה, שומר שבת, וכו'. וא"כ מדוע 'אימללו' אותו מהשמים, לראות כך את בניו?

כך היה מסתובב אותו ראש ישיבה, שנים על גבי שנים, כשבראשו מנקרת שאלה זו, וללא שום פתרון. והנה, ביום מן הימים נפתרה לו התעלומה! הוא נתקל במעשה, שכבר פתר לו את הספיקות! וכיצד קרה הדבר? כאן ממשיך אותו ראש ישיבה לספר: לילה אחד, דפק אותו יהודי על דלת ביתי, ומסר בידי הזמנת כבוד, לבוא לשמחת ה'בר מצוה', שהוא חוגג בקרוב, לבנו הקטן.

ומכיון שיהודי זה היה נימנה על שומעי ליקחו, נעתר לו הראש ישיבה, והבטיח לו שאכן יגיע למאורע. ואכן כשהגיע יום חגיגת הבר מצוה, הלך אותו ראש ישיבה לשמחה, ובירך את הנער הבר מצוה.

והנה, במהלך הערב, הבחין אותו ראש ישיבה בדבר מוזר, שהציבה לו 'אור אדום', והיא זאת שגם פתרה לו את ספיקותיו. מה קרה? באמצע הסעודה, עמד אותו יהודי לכבד את האישים המכובדים שהיו נוכחים במקום, כדי שישאו נאום קצר, ביום שמחת בנו.

ואולם, כשהתחיל לחלק את סדר הנואמים, כיבד בתחילה את ראש העיר, שישא את דברו, ואח"כ את מנהל התלמוד תורה של בנו, ורק לאחר מכן – הוא הזמין גם את הרבנים שהיו נוכחים במקום, שישאו את דברותיהם.

מזועזע כולו היה אותו ראש ישיבה, מהתגלית אשר נתגלתה לנגד עיניו! "אכן - הרהר בליבו, כעת נפשטו כל הספיקות, ותורצו כל הקושיות שהיו לו במשך שנים!

לאחר מעשה זה אין שום פלא, למה ילדיו בסוף בעטו בתורה! הסיבה פשוטה מאד: הזלזול בכבוד התורה, התחיל כבר אצל אביהם! אמנם בדברים קטנים מאד (של "זכות קדימה" באמירת דרשה) אולם אצל ילדיו, זה פיתח הרגשה, שאצל האבא שלהם יש דברים יותר חשובים מהתורה! ראש העיר או מנהל בית הספר - תופסים מעמד מכובד יותר מאשר רבני שכונות!

הראש ישיבה יצא מאותה מסיבה בזיעזוע עמוק, ואולם מצד שני גם בהפקת לקח נוקב מאוד: כל זלזול קטן מצד האבא, בערך לומדי התורה, כל התנהגות מצידו שֵתֶרָאֶה לבניו, כאילו אביהם מוכן לוותר על שיעור תורה בגלל רווח כספי קטן, בכל הדברים האלו - ההורים חייבים להיות מודעים לגודל הסכנה!

התנהגות זו לא תיגמר רק אצלהם! הכל חודר לתוך ראש ילדיהם, ובונה להם את 'מערכת ההשקפה' לאורך כל החיים!

סיימנו נקודה זו, נקוה שכולנו יחד למדנו את הלקח הרצוי. עלינו לזכור תמיד: אחד מיסודות ההצלחה בחינוך הילדים, תלוי מאד ביד ההורים: דוגמא אישית! ואשרי ההורה, שיודע לנצל זאת לטובת חינוך ילדיו, ומראה להם דוגמא 'חיובית', הוא זה שבסוף יזכה לרוות נחת אמיתי מילדיו!

x x x

ונעבור לשאלה מס' 3: האם ההורה מקדיש, דקה או שתים ביום, כדי להתפלל מקירות ליבו, להצלחת ילדיו?

פרטי התשובה: בשלב זה, גילו לנו חז"ל עוד אחד מיסודות ההצלחה, שיכולים לתרום 'המון' להצלחת חינוך הילדים.

וקודם לכן, נקדים הקדמה קצרה: שמתם לב לתופעה מוזרה, שנתקלים בה לעיתים קרובות? אנו עדים לכך, שלפעמים אפי' ממשפחה מאד 'פשוטה', שהאבא שם סנדלר או נפח, והאמא שם אשה פשוטה מאד, ובכ"ז, מבית זה צומח בן "תלמיד חכם" מובהק, מזכה הרבים. ולפעמים אפי'... כן! בן שיוצא גדול הדור! (והיו דברים מעולם). כיצד זה יתכן? בזכות מה זכתה משפחה "פשוטה" כזו לבן כזה תלמיד חכם?

נקווה שהחומר שנביא לפניכם כאן, יספק לכם תשובה מלאה על השאלה הנ"ל. וכעת, ניגש לגלות לכם את סוד ההצלחה:

כל אב ואם, חייבים בנוסף למאמצים שהם משקיעים בחינוך ילדיהם - להוסיף גם להתפלל להקב"ה לסיעתא דשמיא, שבאמת ההשקעה תצמיח פירות טובים, ושלא יהיה ח"ו כל עמלינו לריק. ושיהיה ברור, לא יתכן להצליח בחינוך ללא 'סייעתא דשמיא' מהקב"ה! (והארכנו בזה לעיל, במאמר מס' 39, עיין שם.)

והסיבה לכך פשוטה: רוב היום האב עסוק בעיסוקיו השונים, ואין לו פנאי להיות צמוד לילד. וא"כ מי מבטיח לו, שבמשך הזמן הזה – שהבן לא נמצא תחת פיקוחו, וכגון בבית הספר, שלא יהיה שם איזה ילד מושחת, שיתחבר לילד שלך, 'ויצנן' אותו מכל היראת שמים שהחדרת לו כל הזמן?

הרי במקרים האלו – הדבר לא תלוי כלל בשליטתך! כאן אתה חייב להגיע לסייעתא דשמיא מן הקב"ה, שאכן ישמור אותם לאורך כל היום מכל מיני חברים, או מכל מיני תמונות תועבה, שעלולות להרוס את נפש הילד!

וכיצד משיגים סייעתא דשמיא? ע"י תפילה! להתפלל להקב"ה, שאע"פ שהוא אדם 'פשוט' מ"מ שיֵזָכֶּה אותו, שבנו יגדל להיות תלמיד חכם! לבקש ולבקש ולא להרפות! להיות "נודניק" כלפי הקב"ה, בשאיפות רוחניות! שהרי חז"ל לימדו אותנו, בגמרא מסכת נידה (דף ל"א.) "ששלשה שותפים יש ביצירת הילד: הקב"ה, אביו, ואמו".

וא"כ הרי ברור, שעל כל בעיה שנתקלים בה שני השותפים האחרים (כלומר, האבא והאמא) בודאי שצריכים לפנות לעזרתו של ה'שותף הגדול' שהוא מלך מלכי המלכים הקב"ה. לשפוך לפניו שֹיחָם מקרב לב, שיעזור להם בבנין חינוכו של הילד. ואז בוודאי ישמח ה"שותף השלישי" לבוא לעזרתם!

ואם תשאלו: מי גילה לנו, שאכן כח התפילה, זה אחד האמצעים המועילים בכדי להשיג בנים צדיקים? התשובה: חז"ל הקדושים! הם גילו לנו, שע"י תפילה, אפשר לזכות לבנים עם נשמות גבוהות וקדושות, מאת הקב"ה!

הנה, רש"י הקדוש (במסכת אבות, פרק ב' משנה ח') מבאר לנו, מדוע זכתה אמו של ר' יהושע בן חנניא, לזכות לתואר: "אשרי יולדתו"? משום שהיא זאת שגרמה לבנה, שיצא גדול הדור! בזכותה הוא נהפך להיות צדיק קדוש, שמסוגל להחיות מתים! ובאיזה דרך היא פעלה זאת? האם היא ישבה ולימדה אותו הרבה "תורה"?

לא ולא! מגלה לנו רש"י הקדוש: שכאשר היא היתה 'מעוברת', היתה מטריחה את עצמה להסתובב בכל בתי המדרש שהיו בעיר, והיתה ניגשת ומבקשת מהחכמים עמלי התורה בקשה צנועה: "בבקשה ממכם, בקשו רחמים לפני הקב"ה שיזכני שהעובר שבמעיי, יהיה תלמיד חכם וירא שמים"!

ובאמת, התפילה של חכמי הדור עלתה לשמים, והיכתה שרשים, ויצא ממנה בסוף בן שהאיר את עיני ישראל בתורתו, הלא הוא, רק יהושע בן חנניא!

הנה לנו דוגמא מופתית, עד כמה יכולה לפעול תפילה, להצלחת עתידו של הילד!

ומצאנו עוד תיאור מפליא בחז"ל, על הורים מסורים, כיצד השקיעו את כל כוחותיהם בתפילה על צאצאיהם, שיצאו גדולי תורה.

הנה בגמרא מסכת בבא מציעא (דף פ"ה.) מסרו לנו חז"ל דוגמא מאלפת בנושא זה: מספרת הגמרא על ר' יוסף, שישב והתענה 120 תעניות! כדי שהתורה לא תמוש מפי זרעו, ושיזכה לראות את בניו אחריו ממשיכי דרכו כמותו.

ומפרטת הגמרא:

40 תעניות – התפלל בכדי שלא תמוש התורה ממנו.
40 תעניות – התפלל שלא תמוש התורה מפי זרעו.
40 תעניות – התפלל שלא תמוש התורה מפי זרע זרעו (נכדיו).

ולאחר מכן כבר הפסיק להתענות. שכן מובטח לנו, שאבא שזוכה לראות את כל "שלשת" הדורות שלאחריו, שכולם יוצאים גדולי תורה, מובטח לו, שמכאן ואילך התורה לא תמוש מכל המשך זרעו עד עולם! שכך הבטיח הקב"ה: "לא ימוש התורה מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך" – 3 דורות צריך האדם להתפלל על צאצאיו, ומכאן ואילך "אמר ה' מעתה ועד עולם!" מבטיח הקב"ה שהתורה תחזר על אכסניה שלה – עד עולם! עד סוף כל דורות צאצאיו! ואשרי האדם המאושר הזוכה לכך !

וכך גם פוסק לנו, רבינו החפץ חיים, בספרו 'משנה ברורה' (סימן מ"ז אות י') וזה לשונו "...ותמיד תהיה תפילת האב והאם, שגורה בפיהם, להתפלל על בניהם שיהיו:

א. לומדי תורה.
ב. צדיקים ויראי שמים
ג. ובעלי מידות טובות.

ויכוון מאד בברכות התורה, בעת שאומר "ונהיה אנחנו וצאצאינו יודעי שמך" שיזכה באמת לראות את בניו בכך, שח"ו לא ניגע לריק, ולא נלד לבהלה". עד כאן לשון המשנה ברורה.

וידוע ומפורסם על החפץ חיים בעצמו, שפעם הביאו לפניו את ספר התהלים הישן של אמו הצדקנית, והחפץ חיים כשראה זאת, התרגש מאד ובכה, וכך אמר לתלמידיו: "אין לכם כלל מושג כמה 'דמעות' אמי שפכה לפני הקב"ה, על ספר התהלים הזה, כדי שהבן שלה "ישראל מאיר" ישאר יהודי טוב וירא שמים…!

כן! לכל יהודי מאמין יש "קו ישיר" אל הקב"ה, במשך 24 שעות ביממה, וחובה עלינו לנצל אותו! וכעין זה, מספרים על יהודי אחד, שבא לפני מרן הגרי"ז וביקש ממנו ברכה שבנו יהיה ת"ח וירא שמים. השיב לו הרב: תלמיד חכם - הוא יהיה לפי כמות הזמן שתקדיש ללמוד איתו. וירא שמים - זה תלוי באשתך, עד כמה היא תבכה בתפילה עבורו!

ושיהיה ברור, תפילת ההורים בעד ילדיהם, משפיעה 'בעקיפין' גם על נפש הילד! ולדוגמא: כשהילד עובר במטבח ביום שישי, בשעת הדלקת נרות שבת, ורואה כיצד אימו מתפללת ליד הנרות בכוונה ובדביקות, ולפעמים מבחין אפי' בדמעות שזולגות מזויות עיניה של אמו… מראה כזה יחקק בליבו לנצח!

תמונתה של אמו, שעומדת ומתפללת על בנה שיגדל להיות צדיק וירא שמים - יעמוד תמיד מול עיניו לאורך כל חייו! מזה הוא ישאב את הכח, לשאוף להגיע באמת, לדרגה שאמו משתוקקת לראות בו! וכל כך למה? משום שבסתר ליבו, הילד "גאה" בעצמו, כשרואה שחינוכו כה יקר להוריו, עד שהם חוזרים ומתפללים עליו בכל הזדמנות. ודבר זה לכשעצמו ידרבן אותו, 'להתאים' את עצמו, לצפיות ולתקוות שהוריו תולים בו!

ולכן, חבל לאבד כל רגע! כבר מהיום נקבל על עצמנו 'דקה' בכל יום – להקדיש בתפילה להצלחת ילדינו היקרים! שכן, לעולם א"א לדעת מהיכן יצמח "גדול הדור" הבא, אם מתפילה של אמא, או מדמעה של סבתא…

x x x

ונעבור לשאלה מס' 4: האם ההורה מקדיש מזמנו 5 דקות ביום, כדי ללמוד עם בנו "מוסר", ולהחדיר בו כמה טיפות של יראת שמים?

כן! לאחר השלב של ה'תפילה' מצד ההורים, אסור להם להסתפק רק בזה, ולשבת בחיבוק ידיים. אלא עליהם לקחת את ילדיהם, ולהתחיל להשריש בהם כבר מקטנות, את ההכרה בבורא עולם, ובשכר ועונש. צריך תמיד להחדיר להם שלעבור עבירה זה ממש כמו - לשחק באש!

ואסור להורים, לסמוך על זה שכבר מלמדים אותם בגן או בפעוטון את הידיעות הבסיסיות של היהדות, וכו'. זו טעות! מכיון שהילד מרגיש יותר קירבה להוריו, ולכן הוא יותר מעוניין ושמח לציית להוריו - יותר מאשר לאלו שמלמדים אותו בגן.

(ובספר "תולדות רבינו יעקב", כותב בשם הסטייפלר, שהיה ממליץ בתור 'ספרי מוסר' לילדים, להתחיל ללמוד איתם בעקביות, 5 דקות בכל ערב, משניות "מסכת אבות". שמלאים בהנהגות מוסר ודרך ארץ מרבותינו הקדושים. וכן המליץ על ספרי: "פלא יועץ", "אורחות צדיקים", וכו', שמדברים בלשון השווה לכל נפש, ומתאים גם לתפיסתם של הקטנים).

וכבר ידוע ומפורסם, כמה רבינו הסטייפלר, היה מעודד וממריץ את האבות ללמוד עם בניהם מוסר. והיה טורח לחזור ולהדגיש, שהכל נכנס ונקלט בתוך ראשו של הילד! ואפי' אם כעת לא רואים זאת בכ"ז ברור שזה לאט לאט עושה "חור" בתוך ליבו של הילד, וכשהוא יגדל אז יראו את 'תוצאות' ההשקעה!

ולעצם הרעיון הזה של הסטיפלר (שהילד קולט כל דבר שמחדירים לו, על אף גילו הקטן). יש על זה הוכחה, מרבנו פוסק הדור החפץ חיים! הנה הח"ח, פוסק בספרו "משנה ברורה" (בסימן תק"ס, שער הציון אות כ"ה, ומקורו מספר חסידים סימן רל"ח, עיין שם) דבר מבהיל: "שאסור לאמא לשיר שירי 'עגבים' (חילוניים) בעת שמנדנדת את עריסת התינוק! ולמה? בגלל שזה חודר עמוק לתוך ראשו של הילד"!

שימו לב במי המדובר כאן: תינוק בגיל כמה חודשים! ובכ"ז, שיר חילוני כבר 'משפיע' על טוהר נשמתו, וכשהוא יגדל, כל המלים שחדרו לראשו יתפרצו החוצה!

ואם על תינוק קטן, מסוגל להשפיע כאלו דברים, קל וחומר על ילד בגיל 5-6 שבודאי שדברי המוסר יקלטו למוחו, ואט אט יתחילו להשפיע עליו לטובה!

וכאן, ברצוננו להבהיר, מה כוונתינו בדיוק, כשאנו אומרים ללמוד עם הילד "מוסר"? ברור, שאסור לו לאב, להתחיל 'להלעיט' את בנו את כל ההרצאות, ואת כל שיחות המוסר ששמע מרבותיו, שהרי עיקר המטרה שהדברים יכנסו לתוך הבנתו, ולתוך מושגיו של הילד, שהוא יבין אותם בשכל שלו, וא"כ מה התועלת להתחיל לומר לו "שיחות מוסר", הרי בזה הוא נחשב, שהוא רוצה רק 'להתאמן' על בנו, כדי להיות "מרצה" ותו לא!

ולכן, שביל הזהב בנושא זה, הוא ע"פ מה שהורו לנו חז"ל בגמרא מסכת כתובות (דף ס"ז.) "לפום גמלא שיחנא"! כלומר, לפי כוחו של הגמל כך נמדדת כמות המשא, שאפשר להעמיס עליו. וכך גם בעניננו לפי גילו של הילד, לפי רמת הבנתו, כך יש להתאים לו את דברי המוסר!

וכדי שהדברים לא ישארו 'מעורפלים', ניתן כאן כמה דוגמאות למעשה: העצות לקוחות מאת הרב שאול וגשל (אחד המומחים הגדולים בחינוך הילד) אשר כתב לנו תדריך מפורט בענין זה. והרי חלק מדבריו:

כשהילד נמצא בגיל 'שנתיים' בערך – שאז הוא מתחיל לדבר, צריך להחדיר בו את יסודות היהדות, שהם הפסוקים: "שמע ישראל", "תורה צוה לנו", וכו'. "מודה אני לפניך וכו'".

כשהילד גדל והוא בגיל 'שנתיים שלש' - יש להתחיל ללמוד איתו, את הזהירות ממצוות "לא תעשה" וכגון: שאסור להדליק חשמל בשבת, אסור לנגוע במוקצה, וכו'. (וכך גם פסק המשנה ברורה, בסימן שמ"ג אות ג' בסופו. עיין שם).

כשהילד גדל, והגיע לגיל 'שלש ארבע' - יש להתקדם איתו בלימוד המוסר. ולהתחיל ללמוד איתו גם מושגי אמת ושקר. להסביר לו בשפה שלו, מה גדולה מעלת "האמת", ומה חמורה היא עוון "השקר".

וכשמגיע לגיל 'ארבע חמש' - יש לעורר את מודעות הילד למושגי "רכוש פרטי", ואת האיסור לקחת חפצים השייכים לזולת. כמו כן, יש ללמדו להתחיל לדבר רק בלשון יפה ונקיה.

כשמגיע הילד לגיל 'חמש שש' - להדגיש לו את חומרת איסור לשון הרע, ואת חומרת פגם הדיבור, בדברים אסורים.

אלו הם חלק מהדוגמאות, כיצד ניתן להתקדם עם הילד, אט אט במעלות המוסר. וכל הורה יעשה כפי הבנתו, וכפי התפתחות שיכלו של הילד.

נסיים בסיפור מאלף, עם המון מוסר לגבינו: מספרים על ראש ישיבה גדול ומפורסם בדורנו, אשר לא הצליח כל כך בחינוך ילדיו, ולא זכה לראותם תלמידי חכמים כמותו, אלא בניו נשארו אנשים פשוטים, רחוקים מכל מדרגה חשובה בתורה. והנה, לעומתו – התגורר בשכונתו אדם שהיה נראה "בעל הבית" פשוט מאד. ובכ"ז זכה לראות את כל בניו, שכולם גדלו להיות תלמידי חכמים מובהקים, וגם את בנותיו זכה לחתן עם חתנים גדולי תורה יראי שמים!

פעם אחת, התלונן אותו ראש ישיבה בפני אותו יהודי, ושטח בפניו את פליאתו, על מה ולמה עלתה כך בגורלו, לראות את בניו חורגים מדרך התורה, ואילו הוא מאיר לו המזל פנים בהצלחת חינוך ילדיו? באיזו 'תרופת פלאים' השתמשת - שאלו ראש הישיבה?

ענה לו אותו יהודי: הסיבה פשוטה מאד, מי שמשקיע בבניו - הוא זה שזוכה לקצור את התוצאות! ואתן לך דוגמא: כבודו חוזר בליל שבת קודש מבית הכנסת, מזדרז מיד לקדש, ואח"כ ניגש בזריזות לסעודת שבת, שר שיר שבת בחטופה, ומברך מיד ברהמ"ז.

וכל כך למה? משום שעליו להספיק להכין שיעור ("חבורה") לתלמידי הישיבה. וזמנו דחוק ובהול. וכתוצאה מכך גם בניו מתפזרים מעל שלחן שבת, ולא זוכים לטעום את התענוג של מעין עולם הבא.

ואולם אני, ממשיך אותו יהודי, מיסב עם בני משפחתי ליד שולחן שבת במתון ובשמחה, מקדש על היין בנחת, מילה במילה, עם ניגון מרגש ושובה לב, וכל בני הבית שרים אחריו 'במקהלה' את הפזמון המרגש: "שלום עליכם מלאכי השרת - - -" וכולם דומים ממש למלאכי השרת...

לאחר הקידוש, ניגשים ליטול ידים לסעודת שבת. מברכים המוציא מתוך התעלות הנפש, טועמים מאכלי שבת, ובין מנה למנה אני בוחן את ילדיי, על החומר הנלמד בתלמוד תורה. שומע מהם ד"ת, 'חידוש' בפרשת שבוע, רואה כמה הספיקו להתעלות בתורה ויראת שמים. וגם מדרבן, מעודד, ממריץ, ומחזק אותם, להתעלות עוד ועוד...

ולבסוף – כולם שרים ביחד שירי שבת קודש, מתוך התרוממות הנפש, ומרגישים ממש תענוג של מעין עוה"ב... חוויה נפלאה זו, משאירה רושם עמוק בלב ילדיי, וזה מה שבסוף ממריץ ודוחף אותם, להתעלות ולהיות תלמידי חכמים – סיים היהודי את דבריו.

הסיפור הוא מעשה אמיתי, שאכן באמת היה. ואותנו זה מזעזע ממש, איזה 'מהפך' יכולים לחולל כמה מילים של מוסר ועידוד בתוך נפשו של הילד! ובפרט ליד שלחן שבת קודש, שזהו הזמן שהילד מאד מתרשם ומתפעל, וכל אימרת מוסר שהוא ישמע ברגעים נעלים אלו - תחקק בליבו לנצח!!!

...חומר למחשבה - לתשומת לב ההורים!

x x x

ונעבור לשאלה מס' 5: מאכל שנכנס לפה של הילדים, האם ההורים מקפידים לבדוק את סמל כשרותו, האם הוא 'כשר' או לא?

תשובה: גם דבר יסודי זה, קובע מאד את עתיד גורלם של חינוך הילדים! שכידוע מכל ספרי חז"ל, שמאכלות אסורות, משפיעים השפעה שלילית על נפש הילד, "אוטמים" לו את הלב – לכל זיק של קדושה, ואף מולידים לו טבע 'רע ואכזרי' בתוך דמו!

ולא נאריך בראיות, כיון שהדברים ידועים ומפורסמים. רק נעתיק כאן 2 אימרות חז"ל, שמוכיחים לנו את גודל ההשפעה העצומה שנגרמת עקב מאכל לא כשר, שאפי' על 'תינוק במעי אמו' מסוגל המאכל להשפיע, לטובה או לרעה!

הנה לפניכם, 2 דוגמאות 'קיצוניות' מדברי רבותינו, שיוכיחו לנו איך מאכל פשוט, יכול להפוך: גוי – ליהודי! ויהודי - לגוי!

א. מגוי להפוך ליהודי: הנה חז"ל מספרים לנו (הובא במסכת עבודה זרה, דף י:, בתוס' שם.) על גוי בשם "אנטונינוס" הרומי, שבזמן ינקותו, זכה לינק חלב מאמו של רבי הקדוש, וחלב זה טיהר את נשמתו, והפך את ליבו להיות לב טהור ורחמן. וכשעלה לגדולה, ונעשה קיסר רומי, היה מטיב רבות ליהודים, ומוקיר ומעריץ מאד את רבי הקדוש. עד שלבסוף זכה הוא עצמו להכנס תחת כנפי היהדות, מל את עצמו ונתגייר!

ראו מה כוחה של טעימה אחת, של חלב יהודי טהור! יש לזה כח השפעה עצומה, עד כדי שאפי' לנשמתו של 'גוי ערל' גם לתוכו זה מצליח לחדור, ולחלחל בתוך עמקי ליבו, ולהשפיע עליו לטובה!

ומאידך, מצינו בחז"ל, שמאכל לא כשר, יש ביכולתו לעשות פעולה הפוכה: להפוך נפש יהודי - לגוי! והרי לפניכם קטע מאגדת חז"ל:

התנא אלישע בן אבויה, היה בהתחלה עם נשמה גדולה וגבוהה מאד, הוא הגיע למדרגת תנא, שהיה יכול להחיות מתים, וגם זכה להכנס לתוך היכלו של הקב"ה בשמים, ע"י יחודים ואזכרת שם המפורש! (וכמבואר בגמרא מסכת חגיגה, דף י"ד:), ובכל זאת מה קרה לו בסוף? הוא יצא לתרבות רעה, והגיע למעשים נבזים ביותר (עיין גמרא חגיגה, דף ט"ו. תיאור מפורט בזה.) מה קרה? מה היתה אצלו נקודת הריקבון, שממנה התחילה כל נפילתו לתהום?

מגלים לנו התוס' (במסכת חגיגה, דף ט"ו.) בשם הירושלמי: "…ר' נתן אומר, לפי כשהיתה אמו מעוברת, עברה לפני בית עבודה זרה, והריחה מאכל איסור, ואכלה ממנו. והיה אותו מאכל טמא, "מפעפע" בתוכה כארס של נחש, ואף גרם לה לבסוף להרס נשמתו של הוולד... וזה מה שבסוף הפריע לבנה כל חייו, עד אשר הוציא אותו לגמרי מעולמה של תורה!

שומעים? בגלל מאכל לא כשר, שאשה 'מעוברת' טעמה ממנו, הושפע מזה הוולד שלה, וזה מה שהרס לו את כל עתיד חייו!! את כל הרוחניות בדרגת תנא שהיתה לו – הכל נמחק בגלל הדבר הזה!

[וכעין זה, מבואר ג"כ בגמרא מסכת יומא (דף פ"ב:) שאשה מעוברת, הריחה ביום הכיפורים ריח של מאכל, והלכו לשאול את ר' יהודה הנשיא מה לעשות? והוא פסק להם: לכו ולחשו לתוך אוזן האשה, "שהיום זה יום כיפורים הקדוש, ואסור ליהודי לאכול". ואכן כך עשו, הלכו ולחשו לה, אולם בכל זאת – לא נירגע העובר, ורצה לאכול.

ומעידה הגמ', שבסוף יצא מעובר זה בן שהיה רשע, ומציק ליהודים, וכל עם ישראל סבלו ממנו! והכל – למה? בגלל 'טעימה אסורה' שהוא רצה לטעום ביום צום הכיפורים! מבהיל ממש!].

וא"כ, כיון שזהו כוחו של מאכל לא כשר, על ההורים לפקוח עין בוחנת על ילדיהם, לראות מה הם מכניסים לפה. שלפעמים בגלל מאכל לא כשר (שפעמים רבות, מערבים בו שומן של בע"ח טמא, כדי להטעים יותר את טעם המאכל). מכל זה, ליבו של הילד נהפך להיות אטום וסתום, ולא מסוגל לקלוט לראשו את כל דברי התורה שמלמדים אותו בתלמוד תורה!

אופי 'המזג' שלו נהפך להיות יותר גס, יותר אלים, יותר חצוף! וכל כך למה? מפני שטבעו של מאכל טמא, שמוליד טבע של אכזריות בלב האוכל ממנו! (ואגב: עד היום ידוע, שכל האנשים במזרח הרחוק, שלומדים את האומנות של לחימת "הָקָרַטֶה" או את משחק "התגרות השוורים" להלחם זה בזה, איך הם מצליחים לנטוע בליבם את האכזריות הזו? הם הולכים לחפש לאכול את חלק ה"כבד" של נמרים ואריות, ובכך הם מקבלים את התכונה העזה, של חיות טרף אלו. וזה נותן להם את האומץ והאכזריות לאכול "חי" אחד את השני! )

ובאמת שאין אנו צריכים להביא ראיות לדבר זה- מהעולם החיצון, שהרי כבר רבותינו הזהירו אותנו על דבר זה. שכך למדנו בגמרא מסכת הוריות (דף י"ג:) שחז"ל מזהירים אותנו, לא לאכול לב של בהמה. והוסיף על זה האריז"ל, שלאו דוקא בהמה, אלא ה"ה לב של חיה או עוף, ג"כ יש להמנע מלאכול. כיון שכל התכונות "הבהמיות" של הבע"ח האלו טמונים בתוך הלב. והאוכל אותם מתקשר לתכונות אלו, ונפשו נהפכת להיות בהמית ואכזרית! והכף החיים (סימן קנ"ז, אות כ"ח) הוסיף עוד לחדש, שגם "מוח וכבד" יש להמנע מלאכול, כיון שהתכונות של הבהמה מתרכזים בשלשה דברים אלו: מח, לב, כבד. (שסימנם מל"ך) והאוכל מהם סופג לתוכו את כל העזות והבהמיות שטבועים בבעלי חיים אלו! (וע"ע בנידון זה, בשו"ת יביע אומר, חלק ב', חלק יורה דעה, סימן ח', אות ג'.)

וא"כ למדנו מכאן, שכל מי שרוצה שילדיו יגדלו עם לב יהודי טהור, רגיש ורחמן, קדוש ונקי, שיהיה מסוגל לקלוט דברי קדושה לתוכו - ימהר להרחיק מבניו, כל מאכל שיש עליו חשש פקפוק, שמא נעשה מעלי ירק שלא בדקום 'מתולעים', או מכל דבר חשוד אחר. (והדבר מצוי מאד, כשלוקח את ילדיו למאורע משפחתי, וכשרותו של האולם מוטל בספק גדול, שם האדם "נמדד", האם הוא יכול לשלוט על עצמו, ולרסן את תאוותיו, או לא!).

וכמה מרגש לראות את המראה הנפלא, כשיש 'שבת חתן' בבית הכנסת, או כל אירוע אחר, וזורקים סוכריות לכבוד בעלי השמחה, והילדים שתופסים את הסוכריות – לא מכניסים אותם ישר לתוך הפה, אלא קודם לכן רצים אל אימם, ושואלים אותה בתמימות ילדותית: "אמא! האם סוכריה זו כשרה? האם הקב"ה מרשה לאכול את הסוכריה הזו"?

דיבורים כאלו מראים על רישומו העמוק, של החינוך הטוב, שנשרש בתוך ליבם הטהור של הילדים! זה מראה על ההשקעה העצומה שהם השקיעו בהם בענין "כשרות המאכלים", והנה כעת, הם קוצרים את התוצאות הברוכות של פרי עמלם! ואשרי ההורים הזוכים לראות את פרי עמלם בחייהם!

[ובאמת, כל מי שמעיין בספרי רבותינו, מבחין מיד איך החמירו מאד בנושא הזה של מאכלות אסורות, ואף כתבו דברים מבהילים בנושא הנ"ל. ולשם חיזוק הדברים נצטט חלק מדבריהם:]

ה"אור החיים" הקדוש - (בחומש ויקרא, פרק י"ח - ב'.) מביא, ששמע משם האריז"ל, שגילה את פשר התעלומה, שהאדם מרגיש לפעמים, שפתאום שורה עליו כמין "רוח טומאה", ויש לו חשק ותשוקות לטבעים רעים, והסתלק ממנו כל הרצון וההנאה - לדברים שבקדושה. וכל שאיפותיו זה רק לכיוון הרע! והאדם הזה מתפלא על עצמו, ושואל בתימהון: מה קרה לו? להיכן נעלם לו כל ה'התלהבות דקדושה', ומהיכן צמחו לו פתאום נטיות לעשות רע - ? ? ?

והשיב האריז"ל: שהסיבה לתופעה זו, מחמת שאדם זה אכל פעם מאכל שיש בו חלק מחלקי הרע! (כלומר, מאכל שיש בו תולעים, או כל מאכל אחר של איסור.) וזה אשר מפעפע בתוך תוכו, ודוחף אותו לחלק הרע! ! !

עד כדי כך, השפעתם ההרסנית של מאכלות אסורות!

ב. עוד מצינו שהתייחס לנושא הזה, רבינו ה"פרי חדש" (בחידושיו ל'יורה דעה', סימן פ"א ס"ק כ"ו) ושם הוא כותב על היהודים ה'משכילים' בזמנו, שיצאו לתרבות רעה, והיו מציקים מאד לקהילה היהודית, עד שהרב מתאר אותם בלשון "עזי פנים שבדור, שאין יראת שמים נוגעת בליבם, ואינם בני קבלת מוסר".

ומתפלא הרב, איך יתכן שיהודי יגיע לכל ה'שחיתות' הזו: "עז פנים, בלא יראת שמים, ובלא טיפת מוסר" - ?

וכאן - מגלה לנו הרב את סוד הדבר: "לפי שבזמנינו, אין נזהרים מעניינים אלו - של כשרות המאכלים, לכך יצאו רוב הבנים כך"!

הנה לנו עדות מרבינו הפר"ח, לאן יכול להוביל מאכל לא כשר - שאוכל ילד יהודי! ובאמת, שגם בזמנינו אפשר לראות את כל הנ"ל בְּחוּש: ולדוגמא - לפני כמה שנים, פנתה 'ארגון תשובה' שעוסקים בקירוב רחוקים, להתייעץ עם אחד מגדולי הדור בשאלה יסודית: "מהו הדבר הראשון - שבו יש להתחיל להדריך את החילוני כשנמצא בצעדיו הראשונים בזמן שמתחיל להתקרב ליהדות"!

והשיב להם אותו גדול: שבראש ובראשונה, יש להקפיד - קודם לכל - שיתחילו לאכול מאכלים כשרים. להכשיר להם את המטבח בבית, כולל 'הפרדה' בין בשרי לחלבי, וכן מאכלים שנקיים מכל חשש איסור (תולעים, טבל, ערלה, וכו').

על דבר זה - יש לשים את הדגש הראשון ואפי' אם את שאר המצוות הוא בינתיים מזניח, אולם אם הוא מתחיל לאכול מאכלים כשרים ומהודרים - זה בסוף יגרור וידחוף אותו לידי קיום כל שאר המצוות! היות ועל ידי מאכל כשר - הלב מתיישר, ה'אטימות' מהלב - יורדת, והנשמה נעשית יותר עדינה ויותר אצילית, ואז - יש 'בסיס רחב' שעליו אפשר להמשיך לבנות! !

מדהים ממש לראות - את גודל ההשפעה של מאכלים כשרים על נשמתו של היהודי, בין לטוב - ובין למוטב. ודומה שה'לקח' הרצוי לגבינו - כבר נלמד מאליו, וכל מילה שנוסיף - תהיה מיותרת!]

x x x

ונעבור לשאלה מס' 6: מתי צריך להתנהג עם הילדים ביד 'תקיפה', ומתי ביד 'מלטפת'?

פרטי התשובה: שאלה זו, מאד מאד גורלית בחינוך הילדים, וקובעת הרבה בהצלחתו של הילד. ולכן נשתדל לצטט בה, אך ורק מלשון רבותינו חכמי התורה, ממה שהדריכו אותנו בנושא זה. וראשית, ברצוננו להבהיר, לְמָה בדיוק כוונתנו בשאלה זו: הנה מצינו בתנ"ך, על הרבה אנשים גדולי תורה, ענקי רוח, שנתבעו קשות מאת הקב"ה, מדוע לא נזפו בילדיהם, ולא הוכיחו אותם על מעשיהם הרעים.

והרי דוגמאות מספר:

1. בני עלי הכהן. הנביא מתאר לנו (בשמואל א', פרק ב' פסוק י"ב) שהם היו "בני בליעל, לא ידעו את ה'". הם היו עושים כמה פשעים (כמבואר שם) ועלי אביהם, שהיה גם נביא ה', לא מיחה בהם מספיק. (וכפי שמבואר שם, בפרק ג', פסוק י"ג) ובסוף נענש בזה שקילל אותו הקב"ה, שכל זרעו של עלי ימותו אנשים צעירים (בר מינן)!

2. וכמו כן מצינו אצל דוד המלך שהיה בנו אדוניהו, מתנשא למלוך תחת אביו (במקום שלמה אחיו). והפסוק מעיד (במלכים א', פסוק ו') "ולא עצבו (הוכיחו) אביו מימיו לאמר: "מדוע ככה עשית"! כלומר, שאביו דוד המלך לא אמר לו מילה אחת, בכדי להוכיח אותו! ומה קרה בסוף? שאדוניהו רצה למרוד במלך, ובסוף נהרג ע"י בנו שלמה!

וא"כ ברור, מכל ההוכחות הנ"ל, שיש פעמים שהאב צריך ללכת עם בנו גם ב'יד קשה'. ורק השאלה שניצבת בפנינו: מהי 'המידה והגבול' בדבר הזה? באיזה מצבים, ניתן להשתמש בדרך זו?

ובקיצור נשאל: באיזו "מסגרת" יש לאב להתאים את ילדו, האם במסגרת 'קפדנית', שמטילה משטר ומרות מוחלטת. או במסגרת יותר 'משוחררת', שנותנת לילד חופש פעולה אישית והתפתחות עצמית?

והתשובה לשאלה זו, היא ע"פ מה שלימד אותנו הגאון מוילנא זצוק"ל, יסוד חשוב בחינוך, שכדאי מאד לזכור אותו: הנה, על הפסוק במשלי (פרק כ"ב, פסוק ו') שאומר שלמה המלך: "חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה".

שואל כאן הגר"א: מה כוונת שלמה המלך לומר "חנוך לנער על פי דרכו" וכי הנער יש לו דרך משלו? היה צריך לומר, שצריך לחנך את הנער על פי דרך התורה? אלא מתרץ הגר"א, יסוד חשוב מאד: שאמנם נכון שאנו מצויים לחנך את הנער אך ורק על פי דרך התורה, אולם כשאנו באים 'להעביר' לו את זה לתוך המוּדָעוּת שלו, שם זה כבר צריך להיות רק "ע"פ דרכו של הנער"!

כלומר, להעביר לו את המסר, לפי טבעו ומזגו, לפי הבנתו ומידת התבגרותו. ובקיצור, לפי איך שהוא מסוגל לקלוט את הדברים באמצעים ובכלים שלו!

שיכלו של הילד, יכול להתפתח רק בהתאם לקצב ה'אופי האישי' שלו! ולמשל: יש ילד עם טבע עקשן ומרדן, שזקוק להרבה סבלנות ותשומת לב, אותו צריכים ההורים ללכת לפי הגישה שלו, ולהשתדל להעביר לו את המסר בסבלנות, באהבה, הערצה, והרבה עידוד! אמנם, אסור להם 'לשחרר' את הרצועה, ולתת לילד ש"ירכב" עליהם, ושיתנהג ככל העולה על רוחו, זה ודאי שלא!

אלא שגם אז, כשרוצים להראות לו את טעותו, יעשו זאת בחכמה! בשום אופן לא "להשפיל" אותו, ולומר לו שהוא ילד רע, מושחת, בלי דרך ארץ, שהרי בזה ההורים מקלקלים יותר ויותר! כשהילד שומע מילים כאלו, הוא מקבל "מָשְבֶּר" ואומר לעצמו מתוך יאוש: אם גם בעיני ההורים שלי, אני נחשב בתור "ילד רע", א"כ מדוע אני צריך להשתדל להשתפר? הרי בין כה וכה לא 'מחזיקים' ממני בבית הזה לכלום! וא"כ, אמשיך במעשי הרעים, שבלא"ה כבר אין לי סיכוי להשתפר!

נמצא, שהצעקות על הילד "שברו" אותו, הורידו לו את כל החשק והמרץ להשתפר, ולעשות מעשים טובים, וקלקלו יותר ממה שעזרו! אז מה העצה? העצה היא, שגם כאשר הילד עושה מעשה שלילי ורע - לא לאבד את העשתונות! אלא על ההורים לבוא אליו בצורה "עקיפה", ולומר לו: מה? 'אתה' עשית כך? עליך לא הייתי מאמין שתהיה מסוגל לעשות כן! אתה כזה צדיק, כזה עדין, כזה ילד טוב, ואיך יתכן שעשית כך? באמת לא מתאים לילד טוב כמוך להתנהג כך!

מילים כאלו, הם ממש 'כמדקרות חרב' בליבו של הילד! לאחר שבחים כאלו הוא כבר יתבייש לבד מעצמו להמשיך להתנהג בצורה שלא מתאימה לו!

והרבה יותר מזה: המילים האלו הוסיפו לו דירבון, וכוחות נפש עצומים לשאוף להתנהג יותר טוב! להוכיח להוריו, שאכן הם לא טעו, ובאמת הוא ילד למופת!

וכך יוצא שההורים יוצאים 'נשכרים' משני הצדדים: הילד קיבל באהבה וברצון את דבריהם, והתבייש על מעשיו הרעים. ועוד רווח, שבזה הם הוסיפו לילדים יותר "בטחון עצמי", להאמין בעצמו ובכוחותיו, שאכן, הוא יכול להתקדם ולהיות אישיות למופת, שהרי גם הוריו תולים בו ציפיות כאלו, ומחזיקים ממנו הרבה!

וכמו כן יש להדגיש ולשבח כל התקדמות לטובה שחלה בילד. דבר זה מדרבן מאד את הילד, להמשיך הלאה להתעלות, ולהראות את כוחותיו להוריו, שאכן הוא מסוגל להגיע לציפיות שמחכים ממנו!

אלא, שאחרי הכל, צריך גם לזכור את הפסוק: "חושך שבטו שונא בנו"! הילד חייב להיות מודע, שיש 'גבול' לכל תעלול! ואם הוא מפריז או מגזים בהתנהגותו הרעה - יש להשתמש באמצעים רודניים, כדי לחנך ולנווט אותו למסלול הישר.

וכך גם כותב לנו, רבינו הסטייפלר הקדוש: "...רוב המשברים אצל הילדים, נובעים מכך, שנותנים לילדים יותר מדי מה שהם רוצים. הילד כבר מורגל לזה, שכל מה שהוא מוציא מפיו, תיכף ומיד הוא מקבל זאת מהוריו. כי ההורים 'מרחמים' עליו, או 'נבהלים' מיד לקול בכיו ההסטרי, ונכנעים מיד לכל דרישותיו. וכאשר הוא גודל, ונדרש להתמודד עם בעיות החיים, פתאום הוא מגלה, שלא כל מה שרוצים - מקבלים בחיים, והכל לא הולך "חלק" כפי רצונו, וכיון שהוא לא הורגל מקטנות לעמוד בנסיונות כאלו, מיד הוא נכנס לדיכאון, רח"ל! עד כאן לשונו.

וא"כ למדנו מדבריו, שאסור גם לפנק את הילדים יותר מדאי, אלא צריך גם לדעת, מתי להשתמש במידת העקשנות, ומתי אף להפעיל את מקל השבט כלפי הבן.

אלא שצריך גם לזכור, שכאשר כבר מוכרחים להכות את הילד, יש להכות קצת (וזו גמרא מפורשת במסכת בבא בתרא (דף כ"א.) "כי מחית לינוקא, לא תימחי אלא בערקתא דמסנא". ופירש שם רש"י, שחז"ל מלמדים אותנו, שכשנותנים מכה לתינוק, לתת לו מכה קלה, כדי שלא יוזק. ע"ש.) וגם לא להכות בשעת "כעס", שאז האדם כולו רותח, והמכות שהוא נותן באים מצד הרוגז והעצבים שלו, ודבר כזה לא יתרום הרבה לשיפור הילד. אלא רק לאחר שהאב רגוע, יש לתת לילד מכה, לשם שיפור חינוכו.

[ואגב, צריך גם לזכור, שעצה זו להפעיל את 'כח הזרוע', היא תקיפה וטובה רק כאשר הילדים בזמן ימי הנעורים שלהם, שאז יש לצפות שהמכות ירתיעו וישפרו. ואולם ברגע שהילדים כבר התבגרו, והגיעו לגיל 16 בערך, אזי אסור להורים להשתמש ב"שפת הידים", וכמו כן אסור להם לדרוש דרישות מילדיהם בו בזמן שהם יודעים מראש, שעל בקשה כזו הם יתקלו בסירוב, וקרוב לודאי שלא יקיימוה. שכך לימדו אותנו חז"ל, בגמרא מסכת קידושין (דף ל"ב.) שאסור לאב לעשות מעשה, שימריד את בנו נגדו. ומדוע? משום חשש שמא הבן יכעס עליו, ויוכל לפגוע בכבודו של אביו, ונמצא שהאב הכשיל את בנו בעבירה של "זלזול בכבוד ההורים", ועבר על "לפני עוור לא תתן מכשול"!

וכך גם נפסק בשו"ע (יורה דעה, סימן ר"מ, סעיפים י"ט-כ') וזה לשונו: "אסור לאדם להכביד עולו על בניו, ולדקדק בכבודו עמהם, שלא יביאם לידי מכשול, אלא ימחול ויעלים עיניו מהם וכו'. והמכה לבנו גדול – היו מנדין אותו, שהרי עובר על "לפני עוור וכו'. (ואמנם, הרמ"א שם הוסיף, דבנו 'גדול', הכוונה לגיל 22 ומעלה). ]

וא"כ הרי למדנו, שגם מבחינה הלכתית, יש להמנע מלהכנס ב'עימותים', עם בנו הגדול. [ובאמת, שכל יסוד זה כבר נלמד מהנהגת יעקב אבינו כלפי בניו. שהנה, בזמן שרצה להוכיח את ראובן על חטא בילהה, התאפק יעקב אבינו, ולא הוכיח אותו כלל, רק עד לפני מותו! ולמה? מסביר לנו רש"י הקדוש (בחומש דברים, פרק א', פסוק ג') משום שלא יתרגז ראובן על אביו יעקב, ויניחנו, וילך וידבק בעשיו אחי אביו"!!!

מזעזע ממש! על איזה בן מדברים כאן? על ראובן הצדיק! בחיר שבטי-ה! ובכ"ז, אביו יעקב לא רצה להוכיח אותו, כשבנו ראובן כבר היה מבוגר, מחשש שמא "ימרוד" כנגדו, וילך וידבק בעשיו הרשע! מבהיל ממש על הרעיון, לראות עד היכן הדברים יכולים להגיע!]

וא"כ, לאחר שהוכחנו בס"ד, שאם הבנים כבר גדולים אין לאב כל כך שליטה עליהם, לכן, כל אב שעיניו בראשו ימהר לנצל את העובדה, שילדיו עדיין בימי הנעורים, ואז עוד רסן החינוך בידו, וילדיו נחשבים עדיין בגדר "שתיל רך", שאפי' אם התעקם קצת – עדיין ניתן לישר אותו לדרך הטוב ע"י תמיכה ודירבון.

ואולם, אם האב יזניח את המצב, ויחכה עד שבנו יגדל, אז הוא יהפך כבר להיות "גזע של עץ", שבמצב כזה כמעט אין שום תקנה להחזיר אותו לקדמותו! ובכל מקרה של נסיון להפעיל 'כח' כנגדו - האב יצליח רק לשבור את העץ, ויותר מזה – כלום!

וזה כוונת דוד המלך: כשמתאר לנו את ימי הנעורים, הוא מגדיר זאת כדוגמת חיצים ביד גיבור! כלומר, שהילדים הם ממש כמו חץ, שנמצאים תחת שליטתך – רק קודם שזרקת את החץ! (כלומר, קודם שיתבגרו). ואולם לאחר שכבר נזרק החץ – הכל אבוד! ולכן, אסור בהחלט לאב, לעמוד 'אדיש' בטענה: "הילד שלי עדיין קטן, והמצב לא נורא כל כך, לא צריך להפעיל תגובה 'מיידית', כשהוא יגדל הוא כבר יקבל שכל לבד, והכל יהיה בסדר! בינתיים צריך לרחם עליו, ולתת לו חופשיות, שיבלה עוד קצת בבית, שיאכל, יהנה! בשביל מה צריך לשלוח אותו רחוק מהבית כדי ללמוד בישיבה? שכעת יהנה, ואח"כ כשיגדל – ה' יעזור… ממש הורים ש"כואב להם" הלב על ילדיהם! ואולם מה האמת?

האמת, שהורים אלו לא רחמנים, אלא אכזריים! הם לא אוהבים את בנם, אלא 'שונאים' אותו! שכך שלמה המלך לימד אותנו: "חושך שבטו שונא בנו"! הורים אלו צריכים לדעת ברור, שאם כעת הם לא 'ירסנו' את התנהגות ילדם, להפוך אותו לשתיל רך וטוב – בסוף שהילדים כבר יגדלו, זה כבר לא יהיה בשליטת ההורים!

אם הילדים יגדלו עם מידותיהם הרעות, הם כבר יהיו כמו "אגוז שקשה לפיצוח"! וכדי להבליט את חומרת הדבר, נוכיח זאת בכמה דוגמאות מן התנ"ך:

1. אברהם אבינו – אהב את ישמעאל בנו, ולא ייסר אותו. בסוף מה יצא? פרא אדם, שידו בכל, ויד כל בו!

2. יצחק אבינו – אהב את עשיו בנו, ולא הוכיח אותו. בסוף מה יצא? עשיו הרשע! שכל מילת גנאי בשבילו, יהיה עבורו עוד "תואר כבוד"!

3. דוד המלך – אהב את אבשלום בנו, ולא ייסר אותו. בסוף מה יצא? שאותו הבן האהוב, קם במו ידיו, לרצוח את אביו אהובו!

וכן יש עוד דוגמאות למכביר.

ולכן כל הורה, יעשה לעצמו חשבון נפש נוקב, מה יותר 'משתלם' לו, ובמה הוא בוחר: לרחם עכשיו על בנו – ולסבול ממנו בעתיד, שבנו יגדל ויבעוט בו. או לייסר כעת את בנו לדרך התורה – ולרוות ממנו נחת אמיתי בעתיד!

נעלה כאן סיפור מאלף עם לקח נוקב בצידו: רבינו הבן איש חי, מספר (בספרו "נפלאים מעשיך", סיפור קנ"ד) על גנב פושע אחד, שהיה מבוקש מאד על ידי המשטרה, מאחר והיו לו הרבה תיקים 'פליליים', על מעשי שוד ורצח, ב"מ.

והנה, אחר תכנית מיוזמת, נילכד הגנב בידי בלשי המשטרה. הוא נילקח לבית המשפט, כדי שיחרצו לו שם את דינו. והשופטים הגויים שם החליטו, לאור עברו 'השחור', לפסוק את דינו בגזר דין מוות, שיתבצע על ידי חניקה על עמוד התלייה, שיעמוד במרכז העיר.

ואכן כך היה. ביום המיועד, הובל הגנב תחת משטר כבד, אל עמוד התלייה, ושם עמדו לבצע לו את גזר הדין. אולם, לפני שהתחילו להדק את החבל סביב גרונו, שאלו את הפושע: מהי בקשתו האחרונה בחייו? ענה להם: ברצוני להפרד מהאמא שלי הזקנה, ברגעים האחרונים שנותרו לי בחיים.

בקשתו נתמלאה, והסכימו להוביל את הגנב אל אמו, שהיתה יושבת בצד, ומזילה דמעות על גורל בנה.

והנה, כאשר התכופף הבן ללחוש באוזן אמו, לפתע נדהמו כולם לראות ש - - - במקום ללחוש לה באוזן, תופס הגנב בחזקה את אוזן אמו, ונושך בה נשיכה חזקה, עד זוב דם, שמחמת זה נזקקה לטיפול רפואי!!!

תדהמה קשה, אחזה בכל ציבור האנשים. כולם נקהלו במרוצה סביב הגנב הפושע, בצעקות וגידופים, כיצד מלאו ליבו להוסיף חטא על פשע, בשניות האחרונות לחייו, ולעשות 'עוול' כזה לאמו המסכנה? וכי כך נראית צורת 'הפרידה האחרונה' שנפרדים מהאמא?

ענה להם אותו הגנב: שמעו ואספר לכם, ואתם תשפטו בעצמכם: היודעים אתם, מי היה הגורם לכל ההתדרדרות שלי הנוראה, עד כדי להגיע לתואר של "עבריין פושע ומסוכן"? זו האמא שלי שניצבת מולכם! כן! כשהייתי קטן, הייתי גונב דברים קטנים, פעוטי ערך, מהחברים שלי. ואמא היתה יודעת זאת, ובכ"ז לא הוכיחה אותי באף מילה על מעשי הרעים! אלא ההיפך בדיוק: היא תמיד היתה מעודדת אותי, באמרה לי: "אל תדאג בני, לא נורא, כשתגדל אתה כבר 'תתבגר' לבד"!

וכך הלכתי ונתדרדרתי מיום ליום, ומפשע לפשע, ולא היה מי שיעצור אותי. ולכן אתם רואים אותי עכשיו, כפי שאני נראה היום! נמצא, שכל הסיבה לקלקולי, זה התחיל מהאמא שלי, שתמיד היתה שותקת, והעלימה ממני עין, ואפי' לא עוררה אותי לחשוב על המצב האיום שבו הייתי שרוי, וזה מה שהיה דוחף אותי להמשיך במעשי הנלוזים! ולכן עכשיו, נשכתי בחזקה את אוזן אימי, לבטא במעט את 'רגשות האשמה' שיש לי כלפיה!!!

לב מי לא ירעד, בשומעו מוסר נוקב זה. וכל הורה, שיש לו קצת שכל בקדקדו, ימהר לתפוס בידיו את רסן החינוך, ולהדריך את ילדיו לצעוד על מסלול של תורה, מידות, ודרך ארץ. שאם לא יעשה כן – כל התדרדרותו של הבן בעתיד – תיזקף על אשמת הוריו! - - - ראו הוזהרתם!

x x x

ונעבור לשאלה מס' 7: סוגי השמות שקובעים לילד בשעת לידתו, האם יש להם השפעה עצומה על נפש הילד?

פרטי התשובה: כן! גם דבר זה, מאד קובע על אופיו של הילד. וכמו שאומרים העולם: "הגד לי מה שמו של בנך - אומר לך מהו מהותו"!

ולצערינו, כיום, מחפשים ההורים לתת לילדיהם כל מיני שמות "מודרניים", של כל מיני זמרים, או שחקנים, עד שכבר נשכח שמות היהודים מתוכנו, ח"ו. אילו היו הורים אלו יודעים, כמה הם פוגעים עי"ז קשות בעתיד ילדיהם – בוודאי שהיו מוותרים על כל "הכבוד" הזה, והיו מחפשים לילדיהם שם יהודי 'מקורי' – מן התנ"ך, שכולם יזהו את בניו, שהם מזרע אברהם יצחק ויעקב!

וידוע – מכמה וכמה מקרים, שיהודי שהיה נמצא במזרח הרחוק, ועמד כמעט על סף ההתבוללות, וכמעט שנישא לנכריה, ורק בזכות שמו היהודי, שקראו לו "אברהם" זה מה שהדליק בו את הניצוץ היהודי שבו, ועצר אותו מלהתבולל בין העמים!

והאמת, שגם חז"ל הסתכלו על כל הנושא הזה בחומרה רבה, ונעתיק כאן 2 אימרות של חז"ל מן הש"ס, שדיברו מענין זה:

1. הגמרא במסכת ברכות (דף ז':) אומרת, מדוע זכתה רות המואביה, שיצא ממנה דוד המלך?

מתרצת הגמרא: שזה היה טמון בסגולת שמה: "רות" מלשון "רויה", שזכתה שיצא ממנה דוד המלך, שירווה את הקב"ה בשירות ותשבחות!

והוסיף שם המהרש"א, וזה לשונו: "...ומשום שפעולות הקב"ה, (שזיכה אותה בבן כזה) נמשכים אחרי 'שמו' של האדם שהוא הגורם!

ממש מדהים לראות, עד כמה שמו של האדם, משפיע אפי' על צאצאיו, שיצאו כאותה 'מהות', שנקראת בה שמו!

2. וכן מצינו עוד, בגמרא מסכת יומא (דף פ"ג) מספרים לנו שם חז"ל, על רבותינו הקדושים: ר' מאיר. ר' יהודה. ור' יוסי. שהגיעו בערב שבת לכפר אחד, ונטו לשבות באכסניית הכפר. ואולם היה מונח ברשותם סכום כסף גדול, והיכן יצניעו אותו? אצל בעה"ב? ומי אמר שהוא אדם נאמן, שבאמת יחזיר להם את הצרור במוצאי שבת?

אמר להם ר' מאיר: אני יכול לגלות, אם אדם זה נאמן ואמיתי, שאפשר לסמוך עליו, או לא. וכיצד? ע"י שאדע מה שמו, ולפ"ז אוכל לומר לכם את מהותו! ואכן כך עשו. הלכו ושאלו את בעה"ב: מה שמך? ענה להם – כידור!

שמע זאת ר"מ, ופניו הביעו חשש גדול: חושבני, שאדם זה נוכל ושקרן. שהרי שמו מעיד עליו, שאדם רשע הוא, שכך נאמר בתהלים "כי-דור תהפוכות המה"! (ועיין במהרש"א , בביאור הפסוק).

חשש ר"מ על כספו, ולא מסר זאת לידי בעה"ב, אלא הלך והטמין זאת בבית הקברות, שהיה על גבול הכפר. ואולם – חבריו, ר' יהודה ור' יוסי, לא חשדו כל כך בשמו של בעה"ב, וסברו ששמו של האדם לא תמיד קובע את מהותו. (ע' במהרש"א).

ואולם, כשהגיע מוצש"ק, התברר להם היטב, שר' מאיר אכן צדק! כשבאו לבקש חזרה את כספם מבעה"ב, עשה עצמו כאילו אינו יודע כלום מענין זה, ואמר להם בתקיפות: הסתלקו מכאן! איני יודע כלום מכספכם! לא הפקדתם אצלי לא כסף, לא דובים ולא יער!!!

נתאכזבו הרבנים קשות, מהמלכודת אליה נקלעו. ובאו וסיפרו זאת לר"מ חברם. אמר להם ר"מ: "וכי לא כך אמרתי לכם, "ששמו" של אדם זה הוא מוזר וחשוד, וכי יש לחושדו כאדם רשע! ואעפ"כ, בואו ואתן לכם עצה, כיצד ניתן להוציא מגנב זה את כספכם:

הנה, שמתם לב, כאשר באנו להפרד מבעה"ב היום בבוקר היו לו שאריות של עדשים על שפמו? וא"כ, זה סימן שהוא אכל בארוחת בוקר מאכל עדשים. ולכן שמעו לעצתי: לכו לאשתו של אותו בעה"ב, ואמרו לה כך: "בעלך צוה, שתמסרי לנו את צרור הכסף, שהוא החביא בחדרו בערב שבת. וכסימן לדבר שאכן הוא שלח אותנו, הוא אמר לנו, שאכלתם היום בבוקר מאכל עדשים"!

ואכן, כך עשו הרבנים. הלכו ומסרו סימן זה לאשתו, וזאת, מששמעה את הסימן, חשבה לתומה שאכן בעלה שלח אותם, (שאם לא כן, מהיכן הם יודעים שהם אכלו בבוקר עדשים?) ולכן מסרה להם את צרור הכסף, והלכו להם לשלום.

וכשחזר אותו רשע לביתו, ונודע לו על מעשיה של אשתו, התרגז עליה מאד על שנתנה להם את כספם ללא רשותו, ומרוב כעסו קם והרגה נפש! מכאן אמרו חכמים: "מים אחרונים הרגו את הנפש"! שכן, אילו אותו גוי היה רוחץ את ידיו בגמר סעודתו, (שנקרא בלשוננו "מים אחרונים") לא היה מתגלה להם שהוא אכל עדשים, וכך לא היה בא לידי הריגת אשתו!

ועכ"פ, למדנו מכאן לעניננו, עד כמה שמו של האדם, מזהה ומשקף את פנימיותו האמיתית. שאפי' ר' מאיר, יכול היה לקבוע אם אדם זה ישר ואמיתי – או נוכל ושקרן – והכל על פי זהותו של 'שמו' בלבד!

וא"כ, כמה כסילים אותם הורים, שקוראים לילדיהם בשמות גויים, או מודרניים, שזרים לרוח היהדות. [ומנמקים את מעשיהם, ששם זה הוא בעל "צליל יפה ונעים", שמתאים מאד לרוח ה'דור הצעיר', ומקובל מאד בחברה!] ואין הם מעלים על דעתם שבזה הם קובעים את כל עתידו של בנם! כל – מהותו, אשיותו, ומידותיו, גנוזים בתוך שמו האישי!

ובאמת, שמצינו בחז"ל דבר יותר מהמם: אפילו שמות של בעלי חיים קובעים להם את מהותם! שכך מסרו לנו חז"ל במדרש, שכל שם של בע"ח, משקף את מהותו הפנימית. והרי דוגמאות מספר:

"אריה" – זה אותיות 'יראה'. לרמוז, שמהאריה נופל יראה על כל חיות היער, כיון שהוא הגיבור שבחיות.

"כלב" – מלשון 'כולו לב', כיון שהוא הבע"ח הכי נאמן לאדם (כידוע).

"חתול" – מלשון 'חיתול' – שפירושו "צניעות"! שהחתול, הוא הבע"ח הצנוע ביותר שבחיות. (וכן כתבו לנו חז"ל, בגמרא מסכת ערובין דף ק':, ופירש שם רש"י, שצניעותו של החתול, שאף פעם לא מטיל צרכיו בפני אדם, וגם שמכסה אח"כ צואתו!)

"חסידה" – משום שאוהבת לעשות 'חסד', עם חברותיה. (וכן כתבו חז"ל, בגמרא מסכת חולין, דף ס"ג.)

"בהמה" – חלק את המילה לשנים: "בה-מה". כלומר, כל התכונות והכישורים שיש לבהמה – נמצאים כבר בה! (בניגוד למעלת האדם, שכל מהותו היא: להתקדם, להשתפר, ולהתעלות. לפתח את כוחותיו הרוחניים, ולשכלל אותם).

שמעתם? אפי' שמות של בע"ח, מרמזים על התוכן 'הפנימי' שלהם. וא"כ, קל וחומר, שהדבר נכון ואמיתי – כלפי שמות של בני אדם. ולכן, הורים שרוצים שילדם יצא יהודי צדיק - עם נשמה טהורה, צריכים לקחת בחשבון גם את קביעת שמו, ולתת לו שם יהודי מקורי – ואז מובטח להם, שזה יתרום הרבה מאד על אשיותו של הילד!

[ובאמת, שבנושא זה יש עלינו תביעה גדולה. שהרי אפי' הגויים הערביים (שר"י) גם הם מקפידים לקרוא שמות לבניהם - דוקא מתוך ספר התנ"ך! (ולדוגמא: "אִיבְּרָהִים" (אברהם) "יָעָקוּב" (יעקב). "מוּסָא" (משה). "דָהוּד" (דוד). "עָבְּדַאלָה" (עובדיה). )

ודבר זה, יכול לעורר עלינו קיטרוג בשמים (ח"ו), שאפי' הגויים - יודעים לכבד ולהוקיר את שמות התנ"ך, ואילו אנו היהודים - עם התורה - מתביישים להתגאות בשמות של התנ"ך שלנו??? ]

- ובנוסף לכל הנ"ל, יש כאן עוד בעיה מבחינה "הלכתית", שכן פסק לנו רבינו המהר"ם שיק (הובא ב"דרכי תשובה", סימן קע"ח, ס"ק י"ד). שאותם בני אדם, שמכנים עצמם בשמות הגויים, בודאי שעוברים על 'איסור תורה', שכתוב "ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי", שנצטווינו להיות מובדלים מהגויים וכו'. עיין שם.

נמצא בסיכום, שכל מי שקורא לבנו בשמות גויים (כגון: 'ג'ורג', וכדו'). או אפי' ב"חיקוי" של גויים (כגון - שמות מודרניים של תרבות אנשי המערב) אדם כזה - עובר על שני עבירות:

א. עובר על איסור תורה, לפי דעתו של הפוסק הנ"ל.

ב. ועובר גם על עוון "חילול השם", שהנה אפי' הגויים יודעים להוקיר שמות התנ"ך, ואילו הוא כיהודי - מזלזל בזה!

מזעזע ממש! שני עבירות - בעצם קריאת השם - ביום הברית מילה!! לתשומת לב…!

וכך גם מפורסם המעשה, באותו נער שגדל בבית דתי, וברבות הימים יצא לתרבות רעה, והגיע לשחיתות נוראה. הוריו – חשכו עיניהם בראותם כל זאת, והיו אובדי עצות, מה ניתן לעשות כדי להחזיר את בנם למוטב.

והנה ביום בהיר אחד, שמעו אותם הורים, שאכן לא אלמן ישראל, ובעיר אשדוד, מתגורר צדיק וקדוש ר' מאיר אבוחצירא זצוק"ל, אשר היה מלומד בניסים, וגם היתה עומדת לו זכות אבותיו הקדושים.

זיק של תקווה התעורר בעיני ההורים, והם התחילו להתחנן בפני בנם, שיאות לבוא עמם אל ביתו של הצדיק, כדי להתברך מפיו. ואכן, לאחר שידולים ושכנועים רבים, הסכים הנער להגיע בלווית הוריו, לעבר כיוון ביתו של הצדיק.

ואכן, כשהגיע תור ההורים להכנס אל הקודש פנימה, פרצה האמא בבכי, וסיפרה לרב, איך שבנה פתאום איבד את החשק ללימוד התורה, וסטה מדרך היהדות, עד שהגיע לשפל המדרגה. במר ליבה ביקשה האם מהצדיק, שיאות לברך את בנה שיזכה לחזור למקור היהדות, והוריו ירוו ממנו נחת.

הרגיע הצדיק את האשה, ואמר לה: אני אעשה לבנך "תיקון" מיוחד, ובעזרת השמים זה ישפיע עליו לטובה. רק אמרי לי את שמו של הנער, שאדע להזכירו בתיקון. שמחה האשה, ומיד אמרה לצדיק: שמו של בנינו הוא: "נמרוד בן רחל".

כשמוע זאת הרב, החוירו פניו, ואמר בקול דואג להורים: עכשיו אני מבין, מה גרם לילדיכם לצאת לתרבות רעה! אתם חייבים להחליף מיד את שמו של הילד! "נמרוד" זה שם של אדם רשע, שמסופר עליו בתורה, שהיה ממריד את האנשים נגד הקב"ה, ואתם הלכתם לקבוע את שמו על שם אותו רשע, ואח"כ עוד מתפלאים מדוע הוא יצא כך?!

ההורים נבהלו לשמע הדברים, ואמרו שמעולם לא שמעו על דבר כזה, ששמו של הילד יכול להשפיע על עתידו הרוחני, וכי הם עשו זאת בתמימות, ומחוסר ידיעה, ללא שום כוונה לרעה. ואכן, בו במקום החליפו לנער את שמו, מנמרוד ל"אברהם", ואז הבטיח להם הרב, שכעת יתחילו לראות מבנם רוב נחת!

והתוצאות הטובות לא אחרו לבוא, וכמו במטה קסמים פתאום עזב הנער את כל חבורתו המקולקלת, ונמשך מאליו ללכת לישיבה קדושה. עד שברבות הימים השתנה בצורה משמעותית, והיה לאדם אחר!

כל הורה, חייב לקחת את הדברים הללו לתשומת ליבו, ולחשוב 'פעמיים' לפני שבא לקבוע שם לילדו, שילווה אותו לאורך כל חייו! [ואגב, יש עוד לעורר ולהזהיר, שיש להקפיד, לא רק על נתינת שם יהודי טהור ומקורי. אלא גם צריך להקפיד לקוראו בשמו המלא. ולא "לקצר" את שמו (וכמו מאברהם ל"אבי" בנימין "בני", וכיוצא בזה). ומשום שלפי 'הקבלה', עיקר מזלו של האדם תלוי בשמו, ולכן יש להקפיד להזכירו בשמו המלא!].

וידוע מאמר חז"ל (שהובא במדרש שוחר טוב, פרק קי"ד ד') ש"בזכות ג' דברים, נגאלו בני ישראל ממצרים: בזה שלא שינו את 'שמם', לשונם, ולבושם"!

כן, לא שינו את שמם! הם לא יתביישו ללכת ברחוב המצרי – עם שם יהודי! הם לא ניסו להידמות ולהחניף למצריים – ע"י חיקוי השמות שלהם. לא ולא! הפוך בדיוק: הם 'התגאו' בשם היהודי שלהם, וזה מה שהבליט אותם, והפריד אותם מן הגויים, שלא יתבוללו בהם!

ובזכות זה שאנו ג"כ נלך בדרכי אבותינו, ולא נשנה את שמנו, אזי מובטח לנו, שדבר זה יקרב את גאולתנו. ונמצא, שכל שם יהודי נוסף – מזרז יותר ויותר את פעמי משיח צדקנו, שיבוא לגואלנו. אמן!

x x x

ונעבור לשאלה מס' 8: המפתח העיקרי, להצלחה בחינוך ילדים - תלוי בעיקר באמא, שהיא עקרת הבית!

פרטי התשובה: נרחיב מעט את הדברים, סביב הנקודה הנ"ל. הנה, כאשר אנו דנים בחינוך הכולל, שמקיף את כל בנין אשיותו של הילד, אין ספק, שיש לשני הצדדים האבא והאמא, חלק בכל התהליך הזה של בנין הבנים.

ואולם, אסור לנו להתעלם מן העובדא, שבמציאות בשטח, חלק גדול מן החינוך בפועל – נשקף לזכותה של האם, הן לטוב, והן לרע. ולמה? מ - 2 סיבות פשוטות:

1. מסיבה "טכנית". שהן מצויות עם הילדים בבית יותר מאשר האב. שהרי האב טרוד רוב היום, בלימודיו או בעסקיו. והאמא – היא זאת שקמה מוקדם בבוקר, מכינה לו ארוחת בוקר, מלבישה אותו חם, כדי ששום דבר לא יטריד אותו מלימוד התורה!

2. וגם מבחינת "כוח נפשי", לאמא יש יותר סבלנות, לשבת ליד ילדיה, להאזין לכל הפינוקים שהם רוצים, ולכל 'הדמיונות' שעולים להם בראש. היא זאת – שבדרך כלל, מבינה לעמקי נפשם של ילדיה, והילדים רואים באמא - יותר, כמין "בטחון נפשי" שעליו הם נשענים ובטוחים. [ומצד שני, האב מדריך את הילדים בצורה יותר תקיפה, ובמידת הצורך הוא יודע להשתמש בגישה חזקה כלפיהם, ולמה? בגלל שאצלו הרגשות של 'הרחמים' פועלים אצלו פחות. בניגוד לאמא, שהיא יותר עדינה, ובעלת רגשות חזקים של רחמים. ולכן, היא יודעת להשפיע על הילדים יותר חמימות ורכות].

וסוד זה למדנו מדברי חז"ל, בגמרא מסכת קידושין (דף ל:) שביארו את הפסוק: "איש אמו ואביו תיראו". שהפסוק מדבר על 'פחד' מההורים, הוא מקדים את האמא קודם. בגלל שהאבא בלא"ה מפחדים ממנו, בגלל עמדתו התקיפה. ואולם, כשהפסוק מדבר על כיבוד ואהבת ההורים, אומרת התורה: "כבד את 'אביך' ואת אמך". קודם כל את האבא! כיון שאת האמא בלא"ה מכבדים ומעריצים, מאחר שהיא מעניקה להם יותר חום ואהבה, מאשר האבא.

ובקיצור נסכם: האמא - ממלאת את התפקיד העיקרי בחינוך ילדיה. וכל 'הצלחה' בחינוך, או כל 'רשלנות' בחינוך, הכל נזקף על שכמה של האם. האבא: תפקידו בדרך כלל, לחלק בסוף את ה"ציונים": להעניק פרס וממתק לילד ממושמע. ולתת מכה ועונש לילד המרדן. ואולם, כל 'שלבי' העלייה, עד התוצאות של ההצלחה - תלויים בעיקר באמא, ומשני הטעמים שכתבנו לעיל.

כשהאמא מרדימה את ילדיה מתוך "קריאת שמע", זה מחדיר בהם יראת שמים טהורה!

ובאמת, שגם השקפת חז"ל בנושא זה, הוא ג"כ על אותו יסוד: שהבסיס שעליו עומד כל בנין הבית זה - האמא! והרי לפניכם, כמה דוגמאות לכך, מן התנ"ך והש"ס:

1. הנה בחומש בראשית, אנו מוצאים דבר פלא: אצל כל האמהות, התורה מציינת את תאריך פטירתם, וגם את מקום קבורתם. [כן מצינו אצל שרה אמנו, ורחל אמנו]. ואילו דוקא אצל רבקה אמנו, התורה העלימה את תאריך פטירתה, ואף לא הודיעה על מקום קבורתה. ויותר מזה: היא השמיטה במתכוון את מקרה פטירתה. שהרי הפסוק טרח לומר לנו על פטירת מינקת רבקה (ע' בפרק ל"ה, פסוק ח') ואילו על רבקה עצמה התעלמו במכוון מלכתוב על פטירתה. ומדוע? מסביר לנו רש"י הקדוש (שם) על פי המדרש, וזה לשונו "…ולפיכך העלימה התורה את יום מותה (של רבקה) כדי שלא יקללו הבריות, את הכרס שיצא ממנו בן כזה – כעשיו הרשע"!

פלאי פלאים! הרי לעשיו הרשע, היה גם אבא שקוראים לו יצחק אבינו. ובכ"ז כלפיו התורה כן פירסמה את מאורע פטירתו (וכמתואר בפרק ל"ה, פסוק כ"ט) ולא חששא, שמא הבריות ילכו לקברו, ויבזו אותו על שיצא ממנו בן כזה. ורק על מקום קבורתה של האמא רבקה, התורה חששא, שאם ידעו את מקום קבורתה ילכו ויבזו אותה. מדוע יתלו את כל הסירחון דוקא בה ויקללו אותה, ולא יתלו זאת גם באביו?

אלא מכאן לומדים, דבר איום ונורא: אם יוצא במשפחה בן מקולקל, בן רשע, תולים את 'הסירחון' דוקא באמא! ומדוע? כיון שהיא היתה רוב הזמן עם הילד, והיא היתה צריכה לחנך אותו, ולהחדיר לו יראת שמים! ולכן הבריות נוטים לקלל בעיקר את האמא! מבהיל ממש לראות, עד היכן מגיעה המחויבות של האם, בחינוך הילדים!!!

2. וכך גם מצינו, כשבאים לשבח את הוריו של ר' יהושע בן חנניא (במסכת פרקי אבות, פרק שני משנה ט') את מי משבחים? את האבא או את האמא? מדגישה לנו המשנה "אשרי יולדתו" – את האמא! אע"פ שגם האבא לימד אותו תורה וגמרא, וכו'. ובכ"ז תולים את כל הזכות הזו – באמו! שכן, לולי כל עבודתה, שהשקיעה "ביסודות" של הבן - לא היה לאב על מה להמשיך לבנות!

3. וכך גם מתבטא ר' חייא על אשתו (בגמרא מסכת יבמות דף ס"ג.) "דיינו שמגדלות בנינו לתורה"! את כל גידול הילדים לתורה – הוא תלה באשתו, שהיא עיקרה של הבית!

4. וכך גם מתבטא שלמה המלך, החכם מכל אדם: "ואל תיטוש תורת אמך". "תורת אמך" כל התורה שאדם רוכש בימי חייו זה נשקף לזכות האמא! היא זאת שלימדה אותו לברך על כל דבר, לדבר בדרך ארץ, להיות ירא שמים, והיא גם זאת שהיתה מזרזת אותו לקום בבקר לתפילה, ומדרבנת אותו להתמיד בלימוד התורה!

5. וכך גם מספרים לנו חז"ל (הובא בקצרה במסכת סנהדרין דף ע':, ובאורך במדרש 'במדבר רבה', פרק ו' – ח') על שלמה המלך, כשנשא את בת פרעה לאשה (לאחר שגייר אותה). השמחה היתה רבה, ומחמת זה גמרו את הסעודה בשעות הקטנות של הלילה. [ובגמרא מסכת שבת (דף נ"ו:) התבטאו חז"ל במילים חריפות, נגד מעשהו זה של שלמה המלך (שנשא את בת פרעה) עד שאמרו "נוח לו לאותו צדיק שיהיה חוטב עצים! ואל יכתוב עליו הפסוק "ויעש הרע בעיני ה'"! וכל כך למה? ממשיכים חז"ל להסביר: בשעה שנשא שלמה את בת פרעה, הכניסה לו אלף מיני כלי שיר, ואמרה לו: "כך עובדים לע"ז פלונית. וכך לע"ז פלונית". ובכ"ז לא מיחה בה. ונענש על זה שלמה המלך, שבאותה שעה ירד גבריאל המלאך, ונעץ קנה בים, (ונעשה עי"ז "אי" בתוך הים) ועל זה נבנתה אח"כ כל מלכות רומי ויוון שהצרו לעם ישראל].

[ובמאמר המוסגר: חס ושלום להבין את הדברים כפשוטם, ששלמה המלך הצדיק, שבנה את בית המקדש, היה לו חשבונות אישיים, ולכן נשא הרבה נשים, בניגוד לדיני התורה. חלילה מלחשוב כן. אלא ביאור פרשה זו: ששלמה עשה זו מתוך כוונה טובה, שרצה להשליט את ממלכתו וממשלתו, על כל אומות העולם, להפוך אותם לידידיו, ובכך ישרור השלום במלכותו. ולכן נשא את בנותיהם של מלכי האומות (לאחר שגייר אותם). ולכן גם מצינו, שהיו לשלמה – 700 נשים, ו – 300 פילגשים. (ובסך הכל 1000 נשים!) ולא יתכן שאת כולם נשא, כדי להוליד מהם תולדות, אלא ודאי שעיקר מטרתו היתה כנ"ל. [ועיין עוד בגמרא ירושלמי, מסכת סנהדרין (פרק שני, הלכה ו') שר' יוסי מסביר. ששלמה לשם שמים נתכוון, ומטרתו היתה לקרבם תחת כנפי השכינה. ע"ש]. ואולם חז"ל, בכ"ז מצאו נקודת כישלון, לפי "הגדלות" של שלמה המלך, וסברו שהיה לו למחות בנשותיו, שיפסיקו לגמרי את עבודת האלילים שהתרגלו בבית אביהם. ועל זה שלא מיחה בכולם, ניתבע על כך מהשמים].

נחזור לענינינו: כשגמרו את מסיבת הנשואין בין שלמה המלך לבת פרעה, היתה שעה מאוחרת מאד. ואותה רשעה רצתה ששלמה ימשיך לישון, מה עשתה? לקחה כמין יריעה גדולה, שהיו בה כל מיני מרגליות זוהרות, והיו מאירים ככוכבים, ואת היריעה הזו, פרסה למעלה על תיקרת החדר. וכך כששלמה המלך התעורר והסתכל למעלה, חשב שעדיין לילה והמשיך לישון.

ואולם הבעיה היתה, שהיו צריכים להקריב מוקדם בבקר (בזמן עלות השחר) קרבן "תמיד" של שחר. והמפתחות של בית המקדש, היו נתונים תחת הכר של שלמה המלך!

עמדו הכהנים, וחיכו ליד פתח בית המקדש, ומשראו ששלמה המלך מתמהמה, לא ידעו מה לעשות. (שפחדו ללכת ולהעירו משנתו, כדי שיבוא לפתוח את שערי בית המקדש). מה עשו? בצר להם, פנו אל אמו בת שבע, וביקשו ממנה, שתלך להעיר את בנה שלמה המלך, ותודיע לו שכבר עבר 4 שעות מתחילת היום, וכל ישראל מחכים לו ליד שער בית המקדש.

כששמעה אמו את הדבר, רגזה מאד על בנה. מה עשתה? לקחה מקל, ונכנסה לחדר של שלמה בנה, העמידה אותו על גבי העמוד, והתחילה להלקותו, כשהיא אומרת לו מתוך כאב: "הכל יודעים, שאביך (דוד המלך) היה צדיק ירא שמים, וא"כ עכשיו שיראו שיצא ממנו בן 'שיכור', שישן עד 4 שעות, מה יאמרו כולם? יתלו את כל הסירחון באמו, ויקללו אותי על שהבאתי בן כזה"! מיד הרכין שלמה את ראשו בפני אמו, והודה לה על טעותו!

הנה לנו עוד דוגמא מאלפת, שמראה לנו את גודל אחריותה של האמא, אם ח"ו יצא ממנה בן מקולקל - יתלו בה את הקלקול!

נסכם את הדברים בקצרה: אמהות בבית הן הקובעות את:

1. חינוך עתיד הילדים.

2. כשרות מאכלי הבית.

3. טהרת המשפחה. (האם הקדושה והטהרה תשרור בתוך ביתה – זה תלוי בעיקר באשה!)

4. והן גם הקובעות - את מידת עליית הבעל בתורה! (ובידה להפוך אותו מהקצה אל הקצה, הן לטוב והן למוטב. והראיה לזה מהתביעה שתבעו את יעקב, על שלא חיתן את דינה ביתו לעשיו הרשע, ולכן נענש - שנטמאה בידי ערל. (ע' רש"י בראשית , פרק ל"ב, פסוק כ"ג.) ומדוע? משום שיש בכח האשה, להחזיר למוטב, אפי' בעל רשע כעשיו הרשע! עד כדי כך גדול כח האשה לעליית הבעל בתורה!).

וכל האחריות הכבדה הזו, רובצת על כתפיה של האשה. זכתה והעמידה בנים הגונים וצדיקים, כולם משבחים אותה ואומרים: "אשרי יולדתו של זה"! ואולם, אם ח"ו לא זכתה, ויצא ממנה בן לתרבות רעה, אזי סופה יהיה בושה וקלון! כל הבריות מבזים אותה, על שהביאה בן סורר כזה, ואוי לה לאותה בושה נצחית, שיהיה לה בעוה"ז ובעוה"ב.

ולכן, כל אם עקרת בית, תשגיח היטב על חינוך ילדיה, כבר מקטנות, תחדיר להם תמיד מידות טובות ויראת שמים, ואזי תזכה שיקוים בה מאמר שלמה המלך (בספר משלי, פרק ל"א כ"ח). קמו בניה - ויאשרוה! בעלה – ויהללה! רבות בנות עשו חיל, ואת עלית על כלנה!

וכדי להמחיש לכם יותר את הדברים, נעתיק כאן סיפור נפלא, אשר כל מילה נוספת עליו - תהיה מיותרת!

מעשה היה באשה אחת, אשר בעלה היה קונה לה לעיתים תכופות, כל מיני תכשיטים יפים. ותמיד היא היתה מתהדרת לפני שכנתה: "תיראי, איזה 'עגילים' מזהב, קנה לי בעלי. תראי איזה 'צמיד'! איזה 'שעון יד'! איזה 'גורמט' מוזהב! הייתי מעונינת לראות איזה תכשיטין בעלך קנה לך"? ענתה לה אותה שכנה: אני מוכנה להראות לך את התכשיטין שלי, אבל לא עכשיו, אלא רק בעוד חצי שעה!

עברה חצי שעה, והאשה הסקרנית נכנסה שוב לשכנתה, ושאלה אותה: היכן התכשיטין שדיברת עליהם? והנה, נשמעה פתאם נקישה על הדלת, "והתכשיטין" שלה חזרו מהתלמוד תורה! הצביעה עליהם האמא, ואמרה מתוך חיוך של אושר: הנה, א-ל-ו 'התכשיטין' שלי! לך – יש תכשיטין, שתלויים ועומדים על הגוף, ולי – יש תכשיטין - נשמות מהלכות!

אשרי האמא, שבאמת זוכה לתכשיטין מסוגים אלו, היא זאת המאושרת האמיתית! והיא זאת, שזוכה לרוות נחת מילדיה בעולם הזה, וגם בעתיד, בזה שיש לה 'השקעה מכניסה', שמכניסה לה הרבה רווחים, לחשבון הזכויות שלה בעוה"ב! אשריה ואשרי חלקה!

x x x

ונעבור לשאלה מס' 9: כיצד אפשר לגלות, אם אכן הצלחנו בחינוך ילדינו?

פרטי התשובה: הורה שעבר על כל 8 הנקודות הבסיסיות, שהעתקנו עד כה, שזה כולל: א. מחנך את בניו במקום חרדי. ב. מראה לילדיו דוגמא אישית. ג. מקדיש 2 דקות ביום, לתפילה עבור הצלחת ילדיו. ד. מקדיש 5 דקות ביום, ללמוד עם ילדיו מוסר בעקביות, לפי דרגת הבנתם. ה. מקפיד על המאכלים בבית, שיהיו ללא כל חשש פקפוק. ויודע גם מתי להתנהג עם הילדים ביד תקיפה. ז. קובע לילדו שם יהודי, מקורי וטהור (ולא "מודרני") שמייחס אותו לשולשלת עם ישראל הקדושים. ח. וגם האמא מצידה משתפת פעולה, ונוטעת בלב ילדיה אהבה ומרץ ללימוד התורה הקדושה.

אדם שביצע את כל פרטי הסעיפים האלו בהצלחה, וכעת – רוצה לדעת, האם באמת חלה התקדמות והשתפרות בחינוך ילדיו, מהו 'המודד' שיכול לקבוע לו את הדבר הזה?

דומה, שיש דרך אחת מובהקת, שדרכה אפשר לגלות את תוצאות פרי החינוך של ההורים: עליו לראות, כיצד הילד מתנהג כשההורים - לא בפניו, האם גם אז, הוא ממשיך את ההתנהגות הטובה שהוא קיבל בבית, או שכאן הוא מתחיל כבר להתפרק, ולהשליך מעליו את כל המוסר שלימדו אותו...

ויסוד זה, למדנו מדוד המלך ע"ה. שכתב לנו בספר תהלים: "לכו בנים שמעו לי 'יראת ה'' אלמדכם"! לכאורה הפסוק פלא! אם דוד המלך רוצה ללמד יראת השם, היה צריך לומר: "בואו" בנים ושמעו לי, ומדוע הוא נוקט לשון הרחקה "לכו בנים"?

אלא שכאן דוד המלך בא לגלות לנו, מהו המבחן לדעת, אם באמת הצלחת להחדיר לילדך יראת שמים אמיתית? דבר זה אפשר לגלות, רק בזמן כשהולכים ומתרחקים מהאבא, אז תראה איך הם מתנהגים, כשהם לא נמצאים תחת משטר עיניך, האם גם אז, הם נשארים יראי שמים? זהו הסוד, שבו ניתן לגלות את תוצאות ההצלחה, בתחום חינוך הילדים!

[וליסוד זה - יש ראייה מפורשת מן התורה הקדושה: כשהיו בני ישראל במדבר, גם הם נבחנו בדיוק על פי השיטה הנ"ל! כלומר, כשהקב"ה רצה לדעת ולבחון את מידת ה'התחזקות' שהיה להם בשעת קריעת ים סוף, האם זה היה באמת קבלה נחושה ואמיתית, או שמא הכל היה רק "התרגשות חיצונית" - ותו לא? איך הוא גילה זאת? הוא השתמש בשיטה הנ"ל!

כלומר, הוא ראה איך הם מתנהגים בזמן ש"המשגיח" לא נמצא איתם. האם גם אז - החינוך שהם קיבלו - משפיע עליהם רושם 'חיובי'? ? ?

ואכן לדאבוננו, בני ישראל נכשלו בנסיון זה, ומיד כשראו שרבם משה רבינו - לא נמצא איתם - מיד פחז עליהם יצרם, ופרקו עול השיעבוד מעל צוארם, ונתדרדרו עד לעבוד עבודה זרה, ולעשות עגל מסכה!!!

וא"כ למדנו מכאן, שהמודד לקבוע את מידת הצלחתנו - בחינוך הילדים - זה לראות כיצד הוא ממשיך להתנהג בזמן שהרב או ההורה - לא נמצאים תחת פיקוחו!!!]

אלא שכאן מתעוררת שאלה קשה, שמחייבת תשובה, הסבר, וגם הגיון. אמנם הכל אמת ויציב, ואולם 'כיצד' באמת זה יתכן, שלאחר שההורים השקיעו הרבה מאמצים בחינוך הילדים, התפללו עליהם, למדו איתם מוסר, חינכו אותם למידות טובות, ובכ"ז, בסוף הם מגלים שכל העבודה שלהם ירדה לטמיון! כל התנהגות הילד, היתה רק "הצגה" בפניהם, ואולם בחוץ, הוא פורץ את כל גבולות המוסר שחינכו אותו - - - ???

זו שאלה קשה, שדורשת תשובה. וכדי לגלות תעלומה מופלאה זו, ניתן לעלות 3 אפשרויות של פיתרון, ונפרט אותם כאן אחת לאחת, לתועלת הקוראים:

א. אפשרות ראשונה: שיתכן מאד, שהחינוך שההורים הקנו לילדיהם, היה רק בגדר "אילוץ" בלבד. ולכן זה לא החזיק להם הרבה מעמד... וכונתנו לומר, ש"חינוך" פירושו להחדיר את הערכים, לתוך "הבנתו" של הילד! ולדוגמא: לא מספיק לצוות לילד "תעשה כך וכך", או "אל תעשה כך וכך", כיון שבזה הוא מֵבָצֶע את הפקודות כמו "רובוט", ולא מתוך הבנה והכרה 'שיכלית' שלו! ולכן, אם ההורים מחלקים כל היום רק פקודות לילדיהם, וכשהילד דורש לפעמים הסבר, הוא מקבל תשובה חטופה מצד ההורים: "למה? ככה"! חינוך כזה, לא יחזיק הרבה זמן מעמד אצל הילד, זה התמוטט אצלו מהר מאד! בהזדמנות הראשונה, שהוא יצליח להתחמק מהעין הבוחנת של הוריו - הוא התנהג שם בדיוק הפוך... ולמה? בגלל שבהתחלה הוא עשה את הדברים מתוך לחץ וכפיה!

ולכן, יש תמיד להקפיד, יסוד ראשון לפני שמתחילים את כל השיטה בחינוך: בכל ציווי צריך גם לתת לילד הרגשה נעימה, שימריץ אותו להישמע להם. להשתדל לספק לו, הסבר ושכנוע על כל פקודה שנותנים לו, ואז הוא יתחיל כבר מעצמו לאהוב את המעשה, ובפעם הבאה, הוא ישתוקק 'לבד' לעשות זאת! (כמובן, שיש מקרים היוצאים מן הכלל, שבהם הילד לא חייב לקבל הסבר על כל דבר, והדבר נתון לפי שיקול ההורים).

ועוד נקודה חשובה שיש לקחת בחשבון: צריך גם לדעת, באיזה זמנים לבקש מהילד את הבקשות. כל ילד, זקוק גם לזמני "משחק והתפרקות". [וכמו שמספרים לנו חז"ל, בגמרא מסכת יומא (דף ע"ח:) על רבה, שהיה קונה לבנו כלים זולים, כדי שישחק בהם וישבור אותם! ופירש שם רש"י: "שהיה עושה כן, כדי שהילד ימלא בזה את תשוקתו, ויוציא על זה את מירצו"! וא"כ רואים מחז"ל, שילד זקוק גם לזמנים של נופש ומרגוע!]

והעולם אומרים, "ילד שלא שיחק בילדותו - ירצה לשחק כאשר יגדל"! ואולם ילד, שהוציא כבר את מירצו על 'משחקים' כשהיה קטן, כשיגדל, ירצה להוציא את כל מרצו 'בתורה'!

ולכן, אין לאב 'לסגור' יותר מדי את בנו, וללמד אותו בכל אפשרות פנויה, כיון שגם דבר זה מכניס את הילד למצב של 'לחץ ומתח', ואז הוא עושה את הדברים מתוך "כפייה". אלא יש להתייעץ עם רב, עד כמה ניתן לאפשר לילד לשחק, ועד כמה יש להגביל אותו. (ולדוגמא: הגאון ר' בן ציון אבא שאול זצוק"ל, פוסק בספרו "אור לציון" (ח"ב, עמוד רע"ב) שיש להמנע מלתת לילדים לשחק בכדור, ומטעם שלא יתרגלו בביטול תורה. ע"ש. ולכן יש לעשות שאלת רב בכל ילד לפי המצב 'האישי' שלו, עד איזה גבול יש לאפשר לו לשחק).

אלא שכאן יש לזכור עוד נקודה חשובה: גם כאשר צריך להפסיק את הילד ממשחקיו, ולהתחיל ללמוד אותו, אין לעשות זאת 'בפתאומיות', ולחתוך לו את כל המשחק באמצע. אלא יש להתנהג בחכמה, ולקחת אותו ללימוד מתוך פיוס וריצוי, כדי לעורר בו את החשק והרצון ללכת ללמוד. וכן יש להתנהג בשאר מקרים.

זו עצה אחת, שיתכן שההורים מזניחים אותה, ולכן לא רואים תוצאות חיוביות מחינוך ילדיהם. ולכן, כל הורה ישתדל לבצע את האפשרות שהעלנו לעיל - בד בבד – עם השקעתו בחינוך עצמו של ילדיו.

ב. אפשרות שניה שגורמת לבעיית נפילת הילדים:

על ההורים להזהר, לא להרגיל את הילד, לקבל 'ממתק' על כל מעשה טוב, או על כל מניעת מעשה רע. כיון שבזה הילד מתרגל לעשות זאת רק למען הממתק, וכאשר אין ממתק - אין מעשה טוב! ולכן, צריך גם בזה להתנהג בחכמה, ולדעת מתי יש צורך לתת פרסים, ומתי יש להסתייג מזה.

ג. אפשרות שלישית לבעיה:

יתכן, ובבית הילד מקבל את ה'מקסימום' של חינוך טוב ומועיל, וגם חום ואהבה, וא"כ מדוע בכ"ז לא רואים תוצאות טובות? בגלל שההורים לא לוקחים בחשבון, גם את הנתונים של הסביבה בה מבלה הילד במשך שעות היום! יתכן מאד, שאחרי כל החינוך הטוב שהם משקיעים בילדיהם, בא החבר מהבנין הסמוך, והורס לו הכל, בכמה מילים של ליצנות, והתנהגות שלילית! ולכן חייבים ההורים, בנוסף להשקעה בבית - להשקיע גם 'בחוץ', ולעקוב אחר ילדיהם, ולראות עם מי הוא מתחבר מחוץ לבית? באיזה מקומות הוא נמצא, האם במקום שיש שם מראות פריצות ותועבה, ח"ו? כל הדברים האלו, יכולים למוטט, את כל ההשקעה שההורים השקיעו בילדיהם בתוך הבית!!

אלו הם סיכום ג' העצות, שכל הורה חייב לעבור עליהם בעיון, ולבדוק את עצמו, אולי הוא מזניח אחד מהם, ולכן אין לו הצלחה בחינוך ילדיו? ורק כשימצא את עצמו 'נקי' מכל זה, והוא אכן באמת ממלא את חובתו בשלימות - אזי מובטח לו, שיזכה לבנים כשתילי זיתים, אשר יהיו לתפארת עם ישראל, וכל רואיהם יאמרו עליהם מתוך התפעלות: "ישראל - אשר בך יתפאר" !

שמתם לב?
בימי הנעורים - מוכרים שעות של חיים, בעד 'פרוטות' אחדות...
ובימי הזקנה - אוצרות של זהב מוכנים לתת, עבור עוד שעה של חיים!!
והחכם עיניו בראשו לנצל את ימי הנעורים, אשר כל רגע לא יסולא בפז!!

--------

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) ל הרב יחזקאל ס' שליט''א
אמרי יחזקאל

הרב יחזקאל ס' שליט"א
מהדורה חדשה ומתוקנת סיוון תשע"ב חודש מתן תורה
אוצר מאמרים נפלאים בעניני השגחה פרטית, שכר ועונש.
דברי חיזוק, רעיונות מוסר, והשקפת התורה
בהסברה בהירה ומיוחדת לבני דורנו.
לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5

דילוג לתוכן