מאמרים ופרפראות בפסוקי ההלל

תוכן עניינים

ההלכות לדעת הרב עובדיה זיע"א בלבד.
--------

"הַלְלוּיָהּ, הַלְלוּ עַבְדֵי ה', הַלְלוּ אֶת שֵׁם ה'".

בפסוק זה מהללים אנחנו תחילה את "עַבְדֵי ה'", ואחר כך אֶת "שֵׁם ה'". לעומת זאת בפרק קל"ה בתהילים הסדר הוא הפוך: "הַלְלוּיָהּ, הַלְלוּ אֶת שֵׁם ה', הַלְלוּ עַבְדֵי ה', שֶׁעֹמְדִים בְּבֵית ה' בְּחַצְרוֹת בֵּית אֱלֹהֵינוּ". מה פשר השינוי?

בגמרא (מסכת פסחים כב ע"ב) מובא על נחמיה העמסוני שהיה דורש כל "אתים" שבתורה. כלומר, כל מקום בתורה שכתוב בו "את", היה דורש מה "את" זה בא להוסיף ולרבות. [לדוגמא: כתוב "כבד את אביך ואת אמך", ולא "כבד אביך ואמך" - "את" אביך, בא לרבות אשת האב שחייבים בני האב בכבודה, אף שאינה אמם. "את" אמך, בא לרבות בעל האם שחייבים בני האם בכבודו, אף שאינו אביהם. (מסכת כתובות קג ע"א)] כאשר הגיע לפסוק (דברים י): "את ה' אלהיך תירא" - אמר: וכי יתכן לרבות מישהו יחד עם יראת ה'? אלא ודאי שהמילה "את" אינה באה לרבות. לפיכך פירש וחזר בו מכל ה"אתים" שדרש עד כה. אמרו לו תלמידיו: "רבי, כל אתים שדרשת - מה תהא עליהן?" אמר להם: "כשם שקיבלתי שכר על הדרישה, כך אני מקבל שכר על הפרישה". עד שבא רבי עקיבא ודרש: "את ה' אלהיך תירא" - אכן אף "את" זה בא לרבות. לרבות תלמידי חכמים, שחלק מיראת השמים של האדם, זה לירא אף מתלמידי חכמים, וכמו שאמרו חז"ל (אבות ד יב): "יהא מורא רבך כמורא שמים".

הפסוקים דלעיל מדגישים רעיון זה, שכביכול השווה הקב"ה את כבוד תלמידי החכמים לכבודו, ולכן פעם מקדים ואומר "הַלְלוּ עַבְדֵי ה'", ואחר כך "הַלְלוּ אֶת שֵׁם ה'", ופעם מקדים "הַלְלוּ אֶת שֵׁם ה'", ואחר כך "הַלְלוּ עַבְדֵי ה'", ללמדך שכביכול שקולים הם! [כיוצא בזה ראינו שכתוב בתורה (שמות ו כו): "הוּא אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה", ומיד בפסוק שלאחריו: "הוּא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן", ופירש רש"י: פעמים שמקדים אהרון למשה, ופעמים שמקדים משה לאהרון, לומר לך ששקולים כאחד].

ובאלו "עבדי ה'" מדובר? ממשיך הפסוק ואומר: "שֶׁעֹמְדִים בְּבֵית ה', בְּחַצְרוֹת בֵּית אֱלֹהֵינוּ". מבאר הרב מרדכי ששון (בספרו מזמור לאסף), כי ישנם שני סוגי עובדים: ישנו פועל, העובד את עבודתו תמורת משכורת, ובסיום עבודתו הולך לביתו. פועל כזה - בעל הבית אינו יכול להכביד עליו את עולו יותר מדי, שהרי הוא יכול להתפטר מעבודתו מתי שיחפוץ ולא לחזור יותר. לעומת זאת ישנו "עבד" הקנוי לגמרי לאדונו. עליו לסור תמיד למשמעתו, ואף אם יקרא לו אדונו באמצע הלילה, ויבקש בקשות שונות, עליו להישמע לו. זהו שאומר הפסוק: "הַלְלוּ עַבְדֵי ה', שֶׁעֹמְדִים בְּבֵית ה'", אותם העבדים אשר ניצבים תמיד בבית האדון ה' צבאות, לבצע כל אשר יחפוץ, בכל עת ובכל זמן, אלו הם העבדים האמיתיים הראויים להלל את ה'. (ועיין רד"ק בפשט הפסוקים)

וזה שאומרת המשנה: "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס, אלא הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס, ויהי מורא שמים עליכם" - אל תרגישו את עצמכם כמו פועל העושה את מלאכת בעל הבית כדי לקבל משכורת והולך לו. עבודה כזו איננה עבודה שלימה ואמיתית, ותמיד יכולים להתלוות אליה תירוצים: אני עייף, קשה לי, כל היום עבדתי קשה, אשתי לא מסכימה... אלא עליכם לעבוד את ה' כעבד הקנוי לאדונו, שכל כולו משועבד לו, ונכון לעשות את רצונו בכל עת. כמו שאומר הפסוק בתהילים: "הנה ברכו את ה', כל עבדי ה' העומדים בבית ה' בלילות". עבד ה' אמיתי עובד את ה' גם בימים וגם בלילות, בכל עת ובכל זמן, בכל מעשיו ובכל אורחותיו.

וזהו שאומר דוד המלך בהמשך ההלל: "אָנָּה ה' כִּי אֲנִי עַבְדֶּךָ, אֲנִי עַבְדְּךָ בֶּן אֲמָתֶךָ, פִּתַּחְתָּ לְמוֹסֵרָי". מהי כפילות המילים: "אֲנִי עַבְדֶּךָ, אֲנִי עַבְדְּךָ..."? אלא: יש עבד שהאדון קנה אותו בכסף. עבד זה - אינו מרגיש שייכות חזקה לאדונו, הוא יכול לפתע להחליט שאיננו רוצה להמשיך בעבדותו, וינסה לברוח. אולם ישנו עבד שנולד אצל האדון מהשפחה שלו. עבד זה לא ינסה לברוח, כי זהו ביתו, כאן נולד וכאן משפחתו. כך אומר דוד המלך: רבונו של עולם, אני עבדך! אבל לא סתם עבד, אלא "אני עבדך - בן אמתך", כל כולי שלך, וחש שייכות מלאה לעבודתך! לכן "פתחת למוסרי", לא צריך לקשרני באזיקים שלא אברח...

"מְקִימִי מֵעָפָר דָּל מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן,
לְהוֹשִׁיבִי עִם נְדִיבִים, עִם נְדִיבֵי עַמּוֹ".

מספר רבי דוד הנגיד (בספרו מדרש דוד): מעשה שהיה מן העניינים הנפלאים, באיש סוחר אחד, שהיה יוצא בכל יום למסחרו עד שעות הצהריים, וחוזר הביתה, ואשתו עומדת לפניו, ועורכת לפניו שולחן, ומגישה לו תרנגולת מבושלת בטוב טעם, ובכל יום היתה מבשלת לו אותה בבישול אחר, והוא אוכל ושמח ומתענג עונג רב. פעם בבואו הביתה לאכול את סעודת הצהריים, והגישה לו אשתו תרנגולת מבושלת כדרכה תמיד, נשמעה דפיקה בדלת, וכששאל בעל הבית מי הוא הדופק בדלת, השיב הלה: "איש עני אני ומבקש מכבודו לרחם עלי, כי עבדך המסכן לא בא אוכל לפיו מאתמול בבוקר". ויאמר לו בעל הבית: "ירחם השם". הוסיף העני ואמר: "אנא תן לי אך פרוסת לחם ומעט מים להשיב את נפשי". ויקצוף בעל הבית על העני הזה, שבא להטרידו ממנוחתו, ויצא אליו בחרי אף, ויחרפהו ויגדפהו, וסטר לו על פניו מנה אחת אפים, וגירשו מעל פניו. וילך המסכן שבור הלב, הלוך ילך ובכה, ודמעתו על לחייו, והצטער מאוד על מה שקרה לו. אחר כך התיישבה דעתו עליו, באומרו: יסורים הם מאת ה' לכפרת עוונותי, כי לולא היתה חטאתי גדולה לא הגעתי עד הנה, ואני מקבל עלי לחזור בתשובה, ו"מכאן ולהבא חושבנא טבא". וילך לו לדרכו.

והאיש בעל הבית שב לשולחנו, אכל ושתה והלך לנוח. למחרת יצא לשוק כדרכו למסחרו, והנה אין איש פונה אליו. וביום השני שגה בחפזונו ונתן את הסחורה מחוץ לחנות במקום רשות הרבים, ובאו שוטרים וקנסו אותו על כך. וכך היה פוחת והולך מפרנסתו מדחי אל דחי, עד שנתדלדל מאוד, והתחיל למכור את רהיטי ביתו כדי שיהיה לו מה לאכול. כך המשיך ימים רבים כארבעה חודשים, עד שלא נשאר לו מה למכור. יום אחד קרא לאשתו, ויאמר לה: "את רואה את מצבי, שאין לי לחם לכלכל אותך, ואין לי ברירה כי אם להתגרש ממך, באופן שתוותרי על דמי כתובתך". לא היתה ברירה לאשה והסכימה להתגרש מבעלה, ותלך ותשב בבית אביה.

והנה אביה היה איש יקר ונכבד, וקיבל אותה בביתו בסבר פנים יפות, ולאחר כששה חודשים, בא שדכן אחד אל אביה, ויאמר לו: "ידעתי כי יש לך בת גרושה, והיא אשה חכמה וזריזה, ויש לי הצעה להשיא אותה אל איש אמיד וטוב לב, אם יש את נפשך אביאנו אליך, ותראה אותו במו עיניך. הסכים אבי האשה, וכשהובא אליו ראה שאומנם הוא איש הגון, ויתן לו את בתו לאשה. ואחר נישואיהם היה הולך הבעל לחנות מסחרו מדי יום ביומו, אחר שאכל פת שחרית, עד שעת הצהריים. וכשחוזר לביתו סועד ארוחת צהריים, לומד מעט בספרי התלמוד והמדרשים, ואחר כך הולך להתפלל מנחה, והאשה בזריזותה היתה מבשלת לו מטעמים כאשר אהב, פעם תרנגולת, ופעם בשר בהמה, או דגים. והנה יום אחד כשבא לסעודת הצהריים, והאשה הכינה לו על השולחן תרנגולת מבושלת, נשמעה דפיקה בדלת. ויאמר בעל הבית: "מי שם דופק?" והנה קול עונה: "אני עני המבקש צדקה להחיות נפשי". ומיד כשמוע זאת בעל הבית, קם ולקח את התרנגולת בעודה שלימה, וישם אותה על ככר לחם, ויתן אותה לאשתו, כדי למוסרה לעני. ותעמוד האשה ובידה הכיכר והתרנגולת, ותצא החוצה ותיתן אותם לעני, ובשובה הביתה ראה אותה בעלה שעיניה זולגות דמעות, וישאל אותה מה טיבן של דמעותיה. בתחילה התחמקה מלומר לו את האמת, אך אחר שהפציר בה בעלה, סיפרה לו לאמור: דע לך בעלי היקר, כי קודם שנישאתי לך הייתי נשואה לאיש סוחר, אשר היה מפרנס את ביתנו בכבוד, אך קרה פעם שבעת סעודת הצהריים, דפק איש עני על הדלת והתחנן פעם ושתים לתת לו מה לאכול, כי אחז אותו זלעפות רעב, ובעלי לשעבר כעס עליו מאוד, ועמד מן השולחן והכהו וקיללו וגירשו מעל פניו, ומאותו היום נתמעטה פרנסתו הלוך וחסור, עד שהתגרשתי ממנו ושבתי לבית אבי, ואחר כך נישאתי אליך. ועכשיו כשהעני דפק בדלת ויצאתי למסור לו הצדקה של התרנגולת והכיכר, מצאתי שהוא הוא בעלי הראשון, אשר הייתי נשואה לו! וכשראיתי אותו במצב זה, לא יכולתי להתאפק, וזלגו עיני דמעות על מצבו האומלל. ויען בעל הבית, ויאמר לה: "חי ה', שאני הוא אותו העני אשר הכהו בעלך וחרפו וקללו, ומאותו היום שקיבלתי עלי לחזור בתשובה, היטיב לי ה' יתברך, עד שהגעתי למה שהגעתי, וזכיתי לקחת אותך לאשה".

הַבּיטה ורְאֵה נפלאות השם יתברך ועוצם מעשיו, שהוא משפיל גאים עדי ארץ, מגביה שפלים עד מרום. ומי שנותן צדקה כפי כוחו, ממה שחנן אותו ה' יתברך - "לעולם אין אדם מעני מן הצדקה". וכן אמרו חז"ל (מסכת גיטין ז ע"ב), אפילו עני המתפרנס מן הצדקה, יעשה צדקה כפי כוחו, ושוב אין מראים לו סימני עניות. ולהיפך, אדם הקופץ ידו מליתן צדקה, ולא ירחם על העניים, הוא עצמו ירד מנכסיו ויהיה זקוק לרחמי הבריות. ("ענף עץ אבות" קפג)

"לֹא לָנוּ ה' לֹא לָנוּ, כִּי לְשִׁמְךָ תֵּן כָּבוֹד,
עַל חַסְדְּךָ עַל אֲמִתֶּךָ".

נראה להסביר כפילות המילים "לא לנו ה', לא לנו", על פי משל, לעני אחד שהיתה לו בת בוגרת אשר הגיעה לפרקה, ובא אל אחיו העשיר, ונפשו בבקשתו להעניק סכום מסוים לנדונייתה. נתן לו אחיו את הסכום שביקש, והלך לו. ויהי בשובו הביתה, הגיעו ימי פרוס הפסח, והעני ראה שבניו מתהלכים בחוסר כל, וביתו ריק, לכן הרשה לעצמו לקחת מסכום הנדוניה לקנות חליפות לבניו ויתר צורכי החג. וכהמס דונג מפני אש, כן ספו תמו כל מעות הנדוניה, ולא נשאר בידו מאומה. לאחר החג נאלץ לבוא פעם נוספת אל אחיו העשיר, אולי יתן לו שנית נדוניה לביתו. ויפגשהו חכם, ויאמר לו: "סכל! אם תלך עתה אל אחיך, לא יאבה לתת לך מאומה, לאחר שבזבזת את כל כספי הנדוניה, למטרה אחרת! אבל שמע בקולי, אתן לך עצה ויהי ה' עמך: צא ושדך לבתך את הבחור המיועד לה, ועשה עמו תנאים כנהוג, ואחר כך תקח עמך את החתן ותלך עמו אל אחיך העשיר, ותבקש ממנו לאמר: לא למעני אנכי שואל מעמך, וכל מה שתרצה שנית לסייעני בהוצאות החופה והנדוניה של בתי, לא לידי תתנהו, כי פשעי אני אדע, אלא הגדל נא חסדך ותן מידך המלאה והרחבה, לידי החתן ממש לצורכי הנישואין, ולך תהיה צדקה לפני ה'. ויעש כן, וחפץ ה' בידו הצליח. הנמשל: הנה אמת נכון הדבר שהקב"ה מתחסד עמנו ונוהג בנו לפנים משורת הדין, ומעניק לנו מברכותיו בכל עת ובכל שעה. אבל אנחנו בעוניינו השתמשנו ברוב החסדים ההם להחיות נפשותינו ונפשות בני ביתנו העטופים ברעב, ונתמעטו זכויותינו, כמאמר הכתוב: "קטונתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך". ולכן בבואנו לבקש שוב ושוב את חסדי ה' יתברך, אנו אומרים "לא לנו ה'", כלומר, לא בצדקותינו וביושר לבבנו אנו שואלים חסד, וגם "לא לנו", כלומר החסד שאתה תתן - לא לידינו תתנהו, לצרכינו הגשמיים, אלא רק "לצורכי הנישואין", לצורך עבודת ה'! [כמאמר הפסוק (ישעיה סב ה): "ומשוש חתן על כלה - ישיש עליך אלוהיך"]. וכמו שמסיים הפסוק: "כי לשמך תן כבוד על חסדך על אמתך"! (חזו"ע פסח קז)

"וֵאלֹהֵינוּ בַשָּׁמָיִם כֹּל אֲשֶׁר חָפֵץ עָשָׂה. עֲצַבֵּיהֶם כֶּסֶף וְזָהָב מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם. פֶּה לָהֶם וְלֹא יְדַבֵּרוּ. עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ. אָזְנַיִם לָהֶם וְלֹא יִשְׁמָעוּ".

כתב גאון עוזנו רבנו יוסף חיים זיע"א (בספרו אדרת אליהו פרשת ויקהל): והנה דע לך ידידי, כי מידת העיצבון, מלבד שהיא צער הנפש, הנה גם היא צער הגוף מאוד ומזקת לגוף הרבה. וכמה חולאים רעים ימשכו ממנה בר מינן. והנה מכה זו של מידת העיצבון, היא "מעשה ידי אדם", דהיינו שכל מכה שתבוא על האדם, ודאי היא גזרה מן השמים, שאין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזים עליו מלמעלה. ואם כן הכל גזור מן השמים. אבל העיצבון שיהיה לאדם, זה האדם הוא שהביאו בידו על עצמו, ומן השמים לא גזרו עליו שיהיה לו מכה זו, יען כי העיצבון הוא דבר מגונה ושָׂנואי לפני הקב"ה, והאדם אפילו על עוונותיו אין ראוי לו להיות נעצב הרבה, ואם מן השמים יגזרו על האדם יסורים, הנה הקב"ה רוצה שהאדם יקבל את היסורים בשמחה, וזה הוא הניסיון שעושים לאדם תמיד, לראות אם מקבל את כל היסורים הבאים עליו בשמחה או לא. ואם כן אי אפשר שבשמים יגזרו עליו עיצבון. ועוד, כי עיקר העיצבון שיהיה לאדם, על פי הרוב יבוא מחסרון אמונה, שאם היה לו אמונה והבטחה בה' יתברך כראוי וכמצטרך, ודאי לא יבוא לידי עיצבון, ואם כן איך שייך שתהיה מידת העיצבון גזירה מן השמים?! ואם כן מוכרח לומר שזו המכה הקשה היא "מעשה ידי אדם", כלומר הוא עצמו הפועל ומביא עליו מכה זו. ולכן לזה צריך התעוררות ממנו, לשים הבטחתו בה' יתברך, ויעורר לבו בשמחה וגילה.

והנה כדי להסיר את העיצבון מן האדם, יש לזה שלושה דרכים. האחד, הוא מה שאמרו חז"ל על הפסוק "דאגה בלב איש - ישיחנה", שאם ישיחנה לאחרים, אז ודאי אף יסיחנה מדעתו, כי טבע הנעצב על איזה דבר, אם יספר צרתו לאחרים הנה בדיבור הזה לוקח לעצמו תענוג רב, ואפשר לו להיות מסיח אותה מדעתו מעט, מה שאין כן הנעצב ואינו מדבר כלום, אלא מניח דאגתו בלבו, זו מכה קשה עד מאוד, ולא יתנחם להסירה מלבו.

הדרך השני, אם זה לא הועיל לו, הנה דרך אחרת המועיל להסיר העיצבון הוא, כי האדם יביט בעיניו על כל קורות הזמן ומאורעותיו הבאים על בני אדם שבדורו, אשר הם בעירו ובשער מקומו, כי יש כמה וכמה בני אדם שהיו עניים מרודים ועברו על ראשם מים הזדונים, ואחר כך בזמן מועט עלו למעלה רמה והיו עשירים גדולים. וכמה בני אדם שהיו אסורים בנחושתיים וחייבים סך עצום, ואחר כך נעשה להם כמה המצאות וקמו מהעפר ופרעו חובותיהם, והם היו מלוים לאחרים. וכמה נשים שהיו יושבות תחת בעליהן כמה שנים ולא נתעברו עד שכמעט נתייאשו מזה, ואחר כך ה' יתברך פקד אותם והולידו בנים ובנות, וראו בנים לבני בניהם. וכמה בעלי חולאים שהאריכו בחוליים עד שכמעט נתייאשו מהם, ואחר כך הקב"ה המציא להם רפואה שלימה והיו בריאים וחזקים. וכן כיוצא בזה בקורות הזמן העוברים על יושבי תבל ושוכני ארץ, שהגם שירבו באדם, עם כל זה היתה תשועת ה' כהרף עין להסירם מעל האדם ויוציאנו מיגון לשמחה, ומאבל ליום טוב, ומאפילה לאור גדול. ואם כן, הנה אדם שיש לו צרות מצרות הזמן, לא יהיה נעצב בלבו, אלא יביט בקורות הזמן שעברו על אחרים, וספו תמו ואחריתם היתה שלום וברכה, ואם כן אז יתנחם על צרתו, כי אין מעצור לה' להושיעו, וכמו שאמר הכתוב: "קוה אל ה' ויושע לך".

והדרך השלישי, הנה אם גם בזה לא התנחם, כי לא מצא אדם שקרה לו צרה בצרתו דומה בדומה וניצול ממנה, הנה יש דרך אחרת להסיר ממנו העיצבון, והוא שילך אצל האנשים השלמים מגידי מישרים, והם יספרו לו מעשיות שעברו על יושבי תבל ושוכני ארץ, מאדם הראשון ועד עתה, ובאוזניו ישמע כמה וכמה מיני צרות צרורות שעברו, וכמה עשה ה' יתברך ניסים ונפלאות בהצלת האדם מהם. והנה בזה ודאי יוכל למצוא כמה מכאובים כמכאוביו שעברו וחלפו אשר בזה ודאי יתנחם ויוחיל לתשועת ה', יען כי בריבוי הדורות שעברו מאדם הראשון ועד עתה, ימצא מינים ממינים שונים בקורות הזמן ותולדותיו.

והנה בזה יובן בסייעתא דשמיא, רמז הפסוק בתהלים: "ואלוקינו בשמים כל אשר חפץ עשה, עצביהם כסף וזהב מעשה ידי אדם...", והכוונה לומר שאין לו לאדם להצטער אם ישלחו לו מן השמים דבר רע, יען כי אחר שזה הוא מה' יתברך, אם כן זהו רצונו יתברך, ולמה יצטער האדם בדבר שהוא רצונו יתברך, וכמו שאמר החכם: "ומה לי מהזמן, אם לא רצונך?" [מה לי לבקש להשיג מחיי, אם לא רק לעשות את רצון ה'?]. וזהו שאמר הפסוק: "ואלוקינו בשמים כל אשר חפץ עשה", ואם כן מאחר שהוא חפצו ורצונו, אין לו לאדם להצטער על שום מקרה הקורה אותו, כי זהו רצונו יתברך, ומי יאמר לו מה תעשה, וכמו שאמר החכם, "ואיך יאמר יציר חומר אלי יוצרו מה תעשה", ודבר זה הוא סמא דכולא [מרפא לכל], שאם כל אדם יבוא תמיד לחשוב כן, ודאי לא יצטער משום דבר.

ועתה התחיל דוד המלך עליו השלום לתמוה על אותם בעלי עיצבון הנעצבים על הקורות אותם בענייני המשא ומתן שלהם, יען כי רוב העיצבון יהיה בשביל ממון, כי בקרב תבל אין לך חמדה בחמדת עולם הזה, כמו חמדת הממון, ולזה אמר: "עצביהם כסף וזהב", מלשון עיצבון, כלומר העיצבון אשר נעצבים על כסף וזהב, הנה זה "מעשה ידי אדם", כלומר אל תחשוב שגם דבר רע זה, הוא גזירה מן השמים כשאר יסורים, אלא אין זה כי אם מעשה ידי אדם, כלומר האדם עצמו הוא הפועל וממציא ומביא עליו מכה זו, יען כי מן השמים לא ירצו שיהיה לאדם מכה זו. ואם חייב בדינו, יבואו עליו יסורים אחרים ולא יסורים אלו של העיצבון, כי אדרבה מן השמים ירצו שישמח האדם ביסורים, ויקבלם בשמחה, ואם כן זו המידה של העיצבון היא מעשה ידי אדם ולא מעשה שמים.

והתחיל אדונינו דוד להתרעם לתמוה על בעלי מידה זו, ואמר "פה להם" שיכולים לספר צרתם ודאגתם לאחרים, "ולא ידברו?!" בתמיהה, רוצה לומר למה אינם מדברים, כדי שאז יפיגו צערם ויגונם, ואפשר אז להסיח הדאגה מדעתם לאט לאט, וכמו שאמר על הפסוק: "דאגה בלב איש ישיחנה", שאם ישיחנה לאחרים יסיחנה מדעתו, והיא הדרך הראשונה שכתבנו. ואם היה במונח שעשו כן ולא הועיל להם להסיר הדאגה והעיצבון מליבם, הנה יש תועלת אחרת לזה, ולמה לא יעשו. והוא כי "עיניים להם" שיכולים לראות בקורות הזמן ומים הזדונים שעברו על ראש בני האדם, ואחר כך ספו תמו הרעות והיו כלא היו, ואחריתם היתה טובה ושלוה ומנוחה. והנה יש להם עיניים לראות, ובכל זאת "ולא יראו?!" בתמיהה, שאם היו רואים ודאי היו מתנחמים בצרתם ולא היו נעצבים, כי גם הם יקוו לתשועת ה' אשר היא כהרף עין, והיא הדרך השניה שכתבנו. ואם היה במונח שעשו כן ולא הועיל להם, יען כי גדל הכאב להם מאוד, ולא מצאו מכאוב כמכאובם שיתנחמו ממנו. הנה עדין יש עוד דרך שלישית להועיל להם והוא כי "אוזניים להם" לשמוע בהם מגידי מישרים סיפורי מעשיות בענין התשועות שעשה ה' יתברך בקורות הזמן מאדם הראשון ועד עתה, כי בודאי יש למצוא בריבוי הדורות שעברו דומה בדומה להם ויותר, ואם כן "ולא ישמעו?!" בתמיהה, שאם היו מטים אוזנם לשמוע כזאת, ודאי היו מתנחמים והיה מפיג צערם ויגונם ולא היו נעצבים עוד, כי היו מצפים לתשועת ה' וכמו שאמר הכתוב: "חִזְקוּ וְיַאֲמֵץ לְבַבְכֶם כָּל הַמְיַחֲלִים לַה'" (תהלים לא כה). "בִּטְחוּ בַה' עֲדֵי עַד, כִּי בְּיָהּ ה' צוּר עוֹלָמִים" (ישעיה כו ד).

"לְךָ אֶזְבַּח זֶבַח תּוֹדָה וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא".

עוד בענין הנ"ל: העצבות, היא מידה מגונה מאוד, כי אדם שהוא עצב פירושו, שיש לו תלונה על הנהגתו של ה' יתברך, שאינו מאמין שהכל לטובה, ואינו מקבל את מה שה' עושה, כביכול הוא מבין שה' אינו צודק ח"ו. ובשמים בודאי לא מסכימים לזה, ובודקים אם אכן נעשה אי צדק עם אותו אדם, ומגלים שלא זו בלבד שאין אמת בתלונותיו, אלא להיפך, יש איתו חשבון גדול, ורק הקב"ה מבליג ברחמיו עליו. נמצא שבתלונותיו מעורר האדם את פתיחת התיקים שלו למעלה. ולכן, קשה שהמתלונן יעורר רחמים בתפילתו. לעומת זאת, אם אינו כפוי טובה אלא מודה לה', נפתחים לפניו כל שערי שמים, שהרי שום דבר לא יחסום את הודאותיו לה', ואדרבה יאמרו לו: אתה אוהב להודות, ניתן לך על מה להודות, שלא תפסיק אף פעם להודות.

זאת ועוד, אדם שהוא עצוב ומיואש, פעמים שלוקחים ממנו גם את הטוב שיש לו, כי תמיד הוא חושב שמגיע לו יותר, ולכן הוא עצוב ומתלונן ורואה רק את החסר. אבל אם היה מסתכל על הטוב שנתן לו ה' והיה מודה על זה, היה מגלה כמה טובות נעשות עמו בכל רגע, ולא היה עצוב, אלא שמח ומהלל את ה' ועולה ומתעלה ברוחניות ובגשמיות תמיד, ומונע מעצמו התעוררות של מידת הדין.

כי באמת, כשיתבונן האדם, יראה שהעצבות נובעת מכפיות טובה, כי אדם שאינו כפוי טובה, כל כולו אסיר תודה לה' על הטובות שעושה לו, ורק מודה ומודה ומודה, ומחפש עוד על מה להגיד תודה, וגם מודה על הדברים שנעשו שלא כרצונו, ואיך יהיה עצב?! אבל אדם שהוא כפוי טובה, כאשר נעשה דבר שלא כרצונו, הוא עצוב ומתרכז רק בחסרונות, ושוכח את כל הטובות שה' עושה עמו בכל רגע, ושוכח שאין רע, ושכל מה שה' עושה, הוא לטובה. ("שעריו בתודה" 30, 41, 89)

כלל גדול באמונה, שהבורא משגיח על כל נברא ונותן לו את התנאים המירביים, שעל ידם יוכל להתקרב אליו ולהכיר אותו, כגון שנותן לאחד חיסרון בגופו או בפרנסתו או בזיווגו או בילדים וכיוצא בזה. וכן ברוחניות, מגביר עליו איזו תאווה או מדה אחרת רעה - הכל הוא מחמת שהבורא ראה, שפלוני זה לא יוכל להגיע לתכליתו אלא בתנאים הללו במדויק. ואם לא יהיו לו חסרונות אלו, הוא לעולם לא יגיע ליעודו. לכן אדם שיש לו אמונה, אינו נופל לעולם לעצבות או ליאוש, מאחר שהוא מאמין שאין שום דבר רע בעולם, וכל החסרונות שיש לו, וכל הקשיים שעוברים עליו - כולם לטובתו. ואילו אדם שחסר לו אמונה, ואינו מאמין שהכל בהשגחה ולטובה, יש לו תמיד סיבות להיות בעצבות, מאחר שבעולם הזה לעולם לא הולך לאדם הכל כמו שהוא רוצה. ובכל פעם שקורה דבר שלא כרצונו, מיד הוא נופל מכך לרדיפה עצמית ולעצבות. האדם המאמין - כאשר יש לו חסרון או קושי - הוא לוקח את הקושי הזה כדרך וכנתיב להתקרב על ידם לבורא עולם. והוא אף שמח בחסרונו, כי הוא יודע, שבלי החיסרון הזה הוא לא יוכל להתקרב אל הבורא ולהכיר אותו. אדם זה נקרא שמח בחלקו, דהיינו ששמח בכל חלקו - גם בחלק הקשה והחסר. ("פניני אמונה" 14)

צריך לדעת שבורא עולם משגיח על כל אחד בהשגחה פרטית ומדויקת עד לפרט האחרון, בדיוק לפי התיקון שלו, לפי שורש נשמתו, ולפי הגלגולים שלו לצורך השלמת שליחותו בעולם הזה. כל אחד יכול להבין כמה פרטים יש שמשתנים באין סוף שינויים מאדם לאדם. נמצא שלכל אדם בעולם, ישנו מסלול אישי ומיוחד לו, ואין שני בני אדם באותו המסלול. ועל כל אחד לחיות במסלול שלו באמונה, ולא להסתכל על אף אחד, וכל שכן לא לקנא בו, כי באמת אין מה לקנא בו. ("פניני אמונה" 16)

"יִרְאֵי ה' בִּטְחוּ בַה', עֶזְרָם וּמָגִנָּם הוּא".

היכן היא היראת שמים שלנו? מדוע פעמים אדם עושה דבר מסוים ויודע שאינו נוהג נכון, ובכל זאת הוא עושהו, היכן היא היראת שמים שלו שתעצור אותו?

מרן החיד"א מביא מעשה שהיה בימיו עם אלמנה אחת, שבביתה לא היה לחם לאכול ובגד ללבוש, ובנה היתום שראה את המצב החליט לסייע בענין הפרנסה. הוא יצא לשוק לחפש עבודה, וזימן ה' יתברך שהגיע אל עשיר מופלג אחד, שהחליט משום מה ללעוג ליתום ההוא.

אמר לו העשיר כך: צא בלילה אל חוף הים, היכנס אל תוך המים הקרים, צעד שם לעומק מאה מטרים, ואם תשהה כך במשך כל הלילה - תקבל ממני למחרת בבוקר סכום כסף עתק.

היתום שמע את הדברים, אבל פחד מאוד לבצע את המשימה הזו. הימים היו ימי החורף, והוא עלול לקפוא במי הים הקרים. אבל, כיון שזו היתה האפשרות היחידה שלו להשיג כסף, והעשיר הרי הבטיח לו סכום גדול, החליט לשים נפשו בכפו, ולעשות כל אשר אמר העשיר.

רחמיה של האם האלמנה נכמרו על בנה הקטן, אבל גם היא ידעה שמדובר בהזדמנות שאולי לא תחזור על עצמה לעולם, ולכן בלב כבד התירה לו לצאת בלילה אל חוף הים.

אחרי חצות לילה, משהעלתה האם על לוח לבבה היכן נמצא בנה ברגעים אלו, לא יכלה להתאפק ויצאה אל חוף הים ובידיה עצים להבערה.

משהגיעה לשם, וראתה את בנה העומד במים, במרחק מאה מטרים מן החוף, כדרישתו האכזרית של העשיר, סימנה לו בידיה שהיא נמצאת כאן על החוף, והחלה להבעיר את האש. היא התכוונה בכך 'לחמם את לבבו' של הילד, שיידע שאימו חושבת עליו, ועל ידי כך יווצר קשר של חום בין השניים, למרות שהבערת האש לא תחמם בפועל את גופו הרועד של הבן הנמצא במים.

באמצע הלילה, הגיע העשיר לבדוק האם היתום עושה את מה שהוטל עליו, והבחין שאכן היתום שוהה במים, ואימו נמצאת על החוף, ומבעירה אש.

כאשר הגיע הילד למחרת לדרוש את הכסף, אמר לו העשיר: לא מגיעה לך פרוטה, וכי לכך התכוונתי? - שאמך תעמוד על החוף, ותחמם אותך?!

אפשר להבין מה עבר ברגע זה בליבו של היתום הנדהם, לא די שהקריב את כל כולו, ועשה את שדרש העשיר, עוד עכשיו בא רע הלב הזה בטענות סרק שכאלו, ואומר שלא קיים מה שדרש! היתכן?!

החליט היתום לתבוע את העשיר לדין תורה. קרא הרב לעשיר, והושיבו בחדרו, והתכונן להגיש לו כוס קפה מהביל. מילא הרב את הקומקום במים, אבל הרחיק את הקומקום מן האש מרחק מה. כעבור זמן, הזכיר העשיר לרב את ענין הקפה, והרב משיב לו 'אבל המים עוד לא רתחו'...

מביט העשיר על הקומקום, ואומר לרב: 'הכיצד ירתחו המים, אם הקומקום נמצא במרחק מן האש'?

ויאמר לו הרב: ישמעו אוזניך מה שפיך מדבר. כאשר הקומקום רחוק מן האש, אין הוא יכול להתחמם! והאיך חשבת שהעצים שהבעירה האם על החוף חיממו את בנה שהיה במרחק מאה מטרים מן החוף, בתוך המים הקרים?! רוץ מיד ושלם ליתום את הכסף שהבטחת לו, הורה הרב.

על פי מעשה זה אפשר להבין, מדוע פעמים אדם עושה דבר מסוים ויודע שאינו נוהג נכון, ובכל זאת הוא עושהו, היכן היא היראת שמים שלו שתעצור אותו?

לצערנו, היראת שמים שלנו נמצאת במרחק גדול ממקור היראה האמיתית, והאיך נתחמם ונתלהט ממנה? מעתה מובן שפעמים אין אנו נוהגים נכון, ואין היראת שמים מוכיחה אותנו על פנינו, כי איננה קרובה לליבנו.

אבל בואו ונחשוב, כיצד בכל זאת שרד הבן במים הקרים בעיצומה של עונת החורף? אין זאת אלא משום שראה את אימו ניצבת במרחק מה ממנו, ושומרת עליו, ומשתדלת לחממו. גם אם במציאות לא הגיעה לבת החום לגופו של היתום, אבל די היה בעצם העובדה וההרגשה שהיא עומדת על החוף, כדי לחמם את ליבו ולאפשר לו להישאר חי במים הקרים.
גם אנחנו, צריכים לזכור שהקב"ה האב הרחום ניצב לידינו, ומעונין בנו ובהתקרבותנו אליו, ואם נעשה את המוטל עלינו, הוא יקרבנו אליו יותר ויותר, עד שנהיה חבוקים ודבוקים בו, וכמו שאמרה תורה (דברים ד ד): "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹהֵיכֶם, חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם". (עלינו לשבח דברים ב תח)

"אֲפָפוּנִי חֶבְלֵי מָוֶת, וּמְצָרֵי שְׁאוֹל מְצָאוּנִי".

להלן מעשה שהעתקנו מכתב יד קדשו של מרן הראשון לציון רבנו עובדיה יוסף זצ"ל מתוך דברי ההספד שכתב במלאת השבעה לרבנו ישראל אביחצירא, הבבא סאלי זצוק"ל, אור ליום שישי ט' שבט התשד"מ. (ועתה הודפס בספר "מאור ישראל" דרושים עמוד רצה)

מסופר, כי ממשלת מרוקו הלאימה בשעתו את בתי הספר היהודים של אליאנס, בשביל הצבא שלה לְשַׁכְּנָם לבנין המפקדה שלהם. והיה ברצונם להלאים גם את תלמודי התורה של היהודים. וראשי הקהל פנו אל האדמו"ר בבא סאלי, להפר עצת גויים. והנה הגנרל אופקיר, שר המשטרה, שהיה מופקד על כך, היה סר למשמעתו של האדמו"ר, כי הוא היה בן בית אצל האדמו"ר, ומעשה שהיה כך היה: אביו של הגנרל אופקיר - לא היו מתקיימים לו בנים, ובזה אחר זה נקטפו בילדותם, "ספו תמו מן בלהות", והוא היה איש חשוב מטעם המלך, וממונה על כל האזור של תאפלילת ושאר מקומות, אשר שם מחנה קדשו של האדמו"ר, והגיעה לאוזנו קדושת האדמו"ר המלוב"ן, ומיד כשנולד לו הבן הגנרל אופקיר, לקחו והוליכו אל בית האדמו"ר, ואמר לו, זהו בנך, עשה בו כטוב בעיניך. וכן עשה האדמו"ר, וגידלו בביתו עד שגדל והגיע לעשר שנים, ואז החזירו לבית אביו. וכל פעם שהיה הגנרל אופקיר רואה את האדמו"ר, גם לאחר שעלה לגדולה, היה מנשק ידיו בהכנעה. וכשהוצרכו אליו כדי לבקשו שלא ילאימו את בתי התלמודי תורה ולא תשתפכנה אבני קודש בראש כל חוצות, נסע האדמו"ר עם מלוויו לקזבלנקה להיפגש עם הגנרל. והנה באותו יום, שהיה יום שישי, בהגיעם אל העיר, סיימו המוסלמים את תיפלתם במסגד, ויצאו לרחובות העיר בהמוניהם, ובראשם צעד לאטו בגאווה ובוז השֵׁיך, כולו לבוש בגדים לבנים. אך נהג המכונית של האדמו"ר, שהיה ממהר לפגישה עם הגנרל, לא ראהו, ונדרס למוות. ותִקָהֵל כל העדה עליהם לקללם ולהכותם ולעשות בהם שפטים על אשר הרגו את השיך שלהם. מיד ביקש האדמו"ר טלפון להתקשר עם הגנרל, המזכיר ענה שהגנרל יושב בישיבה חשובה של כל שרי הממשלה למנות שר הפנים, מאחר שלאחרונה מת שר הפנים חבר הממשלה, ועליהם למנות אחר תחתיו. אולם האדמו"ר דרש בתוקף לדבר עם הגנרל, וכשניגש אל הטלפון, דרש ממנו האדמו"ר שיבוא מיד אל המקום הסמוך למסגד הנ"ל, והבטיחו שיעלה לגדולה. וכן עשה, עזב את ישיבת הממשלה, ונסע אל המקום הסמוך למסגד, ותיכף ומיד ניגש אל האדמו"ר ונישק ידיו בהכנעה. מיד ביקשו הצדיק לסלק את ההמון וסיפר לו שכך וכך קרה לשיך. אמר לו הגנרל: "אפילו שלושים ארבעים היו מתים בתאונה יהיו כפרה עליך." מיד נתן פקודה לשוטרים לפזר בכח את כל ההמון, ולקחת את פגר השיך לסלקו ולקברו. אחר כך פנה האדמו"ר בבקשה להשיב את ספרי האף והחמה להלאמת תלמודי התורה שלנו. ענהו, לו יהי כדבריך, וחתם לו כי איש לא יפגע בתלמודי התורה שלנו. ואז חזר וברכו האדמו"ר שיזכה לעלות לגדולה. עוד זה מדבר - וזה בא ויאמר, ובישר את הגנרל, שכל השרים החליטו פה אחד, שלא בפניו, למנותו גם שר הפנים. תיכף לתלמיד חכם - ברכה. אמר הגנרל: ידעתי שברכת הרב הצדיק לא תשוב ריקם.

"אֲפָפוּנִי חֶבְלֵי מָוֶת, וּמְצָרֵי שְׁאוֹל מְצָאוּנִי".
"לֹא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה, וַאֲסַפֵּר מַעֲשֵׂי יָהּ..."

מעניין שבהקשר לסיפור הנ"ל, שהילד גדל בבית החכם ובזכות זה חי, מצאנו כיוצא בזה על הרב הצדיק רבי בן ציון מרדכי חזן זצ"ל, הובא בספר "חזן נעים זמירות" כדלהלן:

קשה היה להפריז בעוצמת השמחה שפרצה בבית משפחת נחום בבגדד שבעיראק, לאחר שבחודש ניסן תרל"ו נולד התינוק בן ציון להוריו מרדכי ונועם. ההתרגשות היתה רבה משום שהתינוק נולד לאחר ששני הילדים הראשונים נפטרו, יום לאחר שהוכנסו לברית המילה. בואו של בן ציון לאוויר העולם היה כמובן רגע מאושר ומפצה להוריו אולם הטראומה ממות שני ילדיהם הקודמים טרם פגה. אשר על כן, בטרם נולד העובר ביקשה האם מרב הקהילה היהודית בבגדאד, הלא הוא גאון עוזנו רבנו יוסף חיים בעל הבן איש חי, שיברכה שתזכה לשמור על חיי התינוק. ואכן הרב בירך את התינוק ובישר לאמו שבעזרת ה' הוא יחיה. ואגב מעניין לציין, כי בספר "ככר לאדן" של הגאון החיד"א, מביא בשם התלמוד ירושלמי שכאשר אדם מתים לו ילדיו לא עלינו, יקרא שם הנולד "בן ציון" וחיו יחיה. ואכן נולד התינוק בריא ושלם, וקראו את שמו בישראל "בן ציון". אולם למרבה החרדה יום לאחר ברית המילה, בדומה לשני אחיו שנפטרו, גם בן ציון חלה והחל לפרפר בין חיים למוות. האם המודאגת מיהרה שוב בבכי לרבנו יוסף חיים, שכדי להרגיע את האם, הגדיל הרב לעשות הפעם, לא הסתפק בהענקת ברכה מיוחדת לשמירה על בריאותו, אלא גם הבטיח לגדל את הילד בשנותיו הראשונות אצלו בבית. האם השאירה את התינוק בבית הרב והלכה לה, וכך זכה בן ציון לחיות, לגדול ולהתחנך בבית רבו, והיה לו כבן מאומץ. עד שלימים גדל וזכה ללמוד מפי הרב ש"ס ושלחן ערוך. גם מפאת קולו הנעים והערב במיוחד שחננו ה' יתברך, ידע להנעים ולחזן בצורה מופלאה ביותר, עד שלא היה אחד בבגדאד שלא התאווה להתענג על מזמוריו. וזכה להיות חזנו של גאון עוזנו רבנו יוסף חיים זצ"ל בעל ה"בן איש חי".

"כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא, וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא".

אמרו חז"ל (מסכת פסחים קיט ע"ב): עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות סעודה לצדיקים ביום שיגמול חסד לזרעו של יצחק. לאחר שאוכלים ושותים, נותנים לו לאברהם אבינו כוס של ברכה לברך, ואומר להם: איני מברך, שיצא ממני ישמעאל. אומר לו ליצחק: טול וברך! אומר להם: איני מברך, שיצא ממני עשו. אומר לו ליעקב: טול וברך! אומר להם: איני מברך, שנשאתי שתי אחיות בחייהן, שעתידה התורה לאוסרן עלי. אומר לו למשה: טול וברך, אומר להם: איני מברך, שלא זכיתי להיכנס לארץ ישראל לא בחיי ולא במותי. אומר לו ליהושע: טול וברך! אומר להן: איני מברך, שלא זכיתי לבן. אומר לו לדוד: טול וברך! אומר להם: אני אברך, ולי נאה לברך! שנאמר (תהלים קטז): "כוס ישועות אשא, ובשם ה' אקרא".

"הַלְלוּ אֶת ה' כָּל גּוֹיִם, שַׁבְּחוּהוּ כָּל הָאֻמִּים,
כִּי גָבַר עָלֵינוּ חַסְדּוֹ".

יש להבין, מדוע אומר דוד המלך שהגויים ואומות העולם יהללו את הקב"ה, בשעה שגבר חסדו של הקב"ה דווקא עלינו עם ישראל, והלוא אנחנו היינו צריכים להודות ולשבח על נסיו ונפלאותיו של הבורא יתברך עמנו? (עיין מסכת פסחים קיח ע"א). הדבר יובן על פי הסיפור הבא:

עיור אחד היה רגיל מידי בוקר לצאת מביתו בשעה 8:00 בדיוק עם הסל בידו לכיוון חנות המכולת, היה קונה מצרכי מזון וחוזר לביתו, ללא ליווי ועזרה של אדם אחר, מחמת שהורגל בדרך זו. והנה באותו מקום היו גרים כמה נערים שיצאו לחופש הגדול-גדול כחודשיים וחצי, ומרוב שעמום חיפשו לעצמם תעסוקות שונות ומשונות, כדי להעביר את הזמן. יום אחד החליטו "להתלבש" על העיור הזה וללכוד אותו במלכודת שלהם. באותו בוקר קמו מוקדם וחפרו בור בגובה של חצי מטר, בדיוק במקום שצריך לעבור העיור, כדי שיעבור ויפול, ולהם תהיה שמחה וצהלה.

והנה בשעה 8:00 בדיוק, רואים הם את העיור יוצא מביתו לכיוון חנות המכולת כהרגלו, וכולם מחכים וממתינים לראות כיצד יפול דבר. אך למרבה הפלא - צעד אחד לפני שהגיע העיוור לבור, נעמד, חשב מספר שניות, ולא המשיך ללכת, אלא הסתובב אחורה וחזר לביתו. כל הנערים הבינו שכנראה העיור הזה אינו אדם פשוט אלא צדיק מיוחד, איש אלוקים קדוש, ומשמים גילו לו שחפרו לו בור. התחרטו הנערים על מעשיהם הרעים, כיסו את הבור מיד, והמתינו לבואו שוב, כדי לבקש את סליחתו. לא עבר זמן רב, לאחר כעשר דקות יצא העיור מביתו שוב עם הסל לכיוון חנות המכולת. מיד יצאו כל הנערים לקראתו ובקשו ממנו מחילה וסליחה וכפרה על המעשה הנבזה, כי בודאי צדיק אתה וגילו לך משמים את אשר זממנו לעשות. העיור הביע תמיהה מוחלטת: אינני מבין מה רצונכם, אינני יודע כלל על מה אתם מדברים. אמרו לו הנערים: הלא לפני כמה דקות יצאת מביתך לחנות המכולת, ובאמצע הדרך נעמדת, האם לא בגלל שידעת כי לשפת הבור הגעת? אמר להם העיור, האמת אומר לכם שלא ידעתי שיש בור, אלא בדיוק באותו רגע נזכרתי ששכחתי את הארנק שלי בבית, לכך חזרתי לביתי להביא את הארנק...

והנמשל, פעמים רבות אומות העולם שונאי ישראל, מניחים פצצות בכל מיני מקומות וזוממים מזימות נגד עם ישראל. אבל הקב"ה ישתבח שמו לעד עושה ניסים ונפלאות לעם ישראל, והפצצות לא מתפוצצות או שמתפוצצות עליהם. נמצא שפעמים אף אנו איננו מכירים כלל בנס שבורא עולם עושה לנו, כי אין אנו יודעים שהניחו שם פצצות וחומרי נפץ, ולכן איננו יודעים להודות על זאת. אולם הגויים אשר הם שזממו את המזימות, הם הם שמתפלאים ואינם מבינים, מדוע לא התפוצצה הפצצה, ומדוע נכשלה המזימה, עד שמשכילים לדעת שבורא עולם עושה לנו את כל הניסים הללו, ואז הם משבחים ומפארים על זאת. וזהו שאומר דוד המלך: "הללו את ה' כל גויים, שבחוהו כל האומים, כי גבר עלינו חסדו"!

"הַלְלוּ אֶת ה' כָּל גּוֹיִם, שַׁבְּחוּהוּ כָּל הָאֻמִּים,
כִּי גָבַר עָלֵינוּ חַסְדּוֹ".

השאלה גלויה לכל: אם גבר עלינו חסדו, על מה ולמה יודו הגויים לה'? יתכן לפרש על פי מה שאמרו במדרש (שוחר טוב סוף מזמור קד): "שמח מצרים בצאתם" (תהילים קה לח). אמר רבי ברכיה: משל לאדם שמן ובעל בשר שהיה רוכב על החמור, הלוך ונסוע אל עירו. החמור מצפה בכיליון עיניים מתי יגיע, כדי שירד מעליו הרוכב, ואף הרוכב מצפה מתי יגיע למחוז חפצו וירד מן החמור. כיון שהגיע הרוכב לעירו וירד מן החמור - החמור שמח והרוכב שמח, עד שאין אנו יודעים מי שמח יותר. כך כשהיו ישראל במצרים, היו באות מכות נאמנות על מצרים, המצרים היו מקווים מתי יצאו ישראל, וישראל מקווים אימתי יגאלם הקב"ה. כיון שנגאלו ישראל, התחילו אלו ואלו שמחים, ואין אנו יודעים מי שמח יותר, אך ממה שאמר דוד: "שמח מצרים בצאתם", אנו יודעים שמצרים שמחו יותר! עד כאן. ולפי זה יובן הפסוק: "הללו את ה' כל גויים", למה? "כי גבר עלינו חסדו", ומכיון שנגאלו ישראל, אף הגוים יתפטרו מן המכות שעתיד הקב"ה להנחית עליהם, כמו שנאמר (מיכה ז טו): "כימי צאתך מארץ מצרים, אראנו נפלאות". (חזו"ע פסח קיב)

"ה' לִי לֹא אִירָא מַה יַּעֲשֶׂה לִי אָדָם, ה' לִי בְּעֹזְרָי וַאֲנִי אֶרְאֶה בְשֹׂנְאָי".

ישנם יהודים טובים, בעלי לב רחום, ההולכים בדרכי החסד של אביהם שבשמים, וכאשר חבריהם נקלעים לצרה, וזקוקים ליד תומכת ולכתף מסייעת, הם מקיימים לשון הפסוק 'הוא יהיה עמך' ונמצאים עם החבר, ועושים כל שלאל ידם על מנת לחלצו מן המיצר.

ואל יהי דבר זה קל בעיניכם. לא כל תמיכה ולא כל עזרה לזולת, הוא דבר מובן מאליו. יש מקרים שכדי לתמוך ביד החבר בעת צרתו, צריך לאזור תעצומות נפש מיוחדות, וגם אז עדיין לא בטוח שהאדם יוכל להתגבר על עצמו, ולעזור לחברו ברוחב לב שכזה.

והדוגמא הפשוטה לכך היא כאשר לשני אנשים יש אותו עסק, באותו רחוב, וקהל היעד האמור להימנות על לקוחותיהם, מגיע ממש מאותה שכונה. האם כאשר תפרוץ שריפה אצל אחד מהם, יהיה לשני כל כך קל לסייע בעדו להחלץ מהאסון שפקד אותו?

הרי באופן טבעי הוא 'אינו מצטער' בשריפה זו... וגם את זאת אמרנו בניסוח הכי עדין שאפשר...

וגם אם לא הגיע לדיוטה תחתונה שכזו, שילך בעצמו לשרוף את העסק של חברו, אבל לעמול ולהתייגע ללא הפוגה כדי לשחרר את עמיתו מהעול הכבד שנפל עליו?!

וגם אם נראה אותו ניגש למקום השריפה, ושולח פה ושם את ידו בעזרה, הלא לכאורה הוא עושה זאת רק כדי שלא יאמרו עליו ששמח בצרתו של חברו...

האם לא זוהי הנהגתם הטבעית של בני האדם עלי אדמות?!

הרי אם נראה את בעל העסק יוצא מכליו ו'שורף שעות וימים' כדי לעמוד לצידו של המתחרה שלו, נצביע עליו בהתפעלות גדולה עד מאוד, ונאמר שהוא מלאך!

אז כדאי לדעת שיש עדיין מלאכים כאלה בעולמנו. מלאכים היודעים ומאמינים בלב שלם שאם הקב"ה אמר 'לי הכסף ולי הזהב', הרי שפשוט וברור שהכסף והזהב אינם שייכים לנו, בני האדם, אלא מושאלים לנו על ידי הקב"ה, והוא יתברך קובע את 'תנאי ההשאלה' על פי הזכויות שיש לנו דווקא בעניינים אלו, ענייני הכסף.

מזדמן לנו לשמוע פעמים רבות אנשים המוציאים מפיהם את המשפט 'הכל בידי שמים, גם הפרנסה', ובוודאי שהקב"ה אינו מקפח שכר שיחה נאה זו גם אם יצאה מפיו של אדם כזה שאינו מתכוון בדיוק לְמה שהוא אומר.

אך שאלת השאלות היא, עד כמה מוכנים האנשים הללו להתנהג על פי הכלל הזה הטבוע בפיהם...

כאשר הם נקלעים לניסיון, וניתנת להם לכאורה אפשרות להרוויח על חשבון הזולת, או אז אפשר לבחון אותם, האם באמת ובתמים הם מאמינים שגם הפרנסה היא בידי שמים, או שפיהם דיבר שווא וימינם ימין שקר, ובמציאות אין להם אפילו הווה אמינא להתנהג כפי שהם מדברים...

רק מי שליבו חף מכל ספק בעניינים אלה, ובכל שעה הוא מצייר לנגד עיניו את אמונת האומן הזו שאין אדם יכול לנגוע במוכן לחברו ולוּ כמלוא הנימה, רק הוא מסוגל להתנהג כפי שהתנהג אותו יהודי ירא שמים בשכונת רמת אלחנן בבני ברק, המנהל בה מזה שנים רבות צרכניה.

הוא אפילו אינו מבין מה אנחנו עושים עסק כל כך גדול מן העובדה שהוא עמל ויגע במשך כמעט 24 שעות תמימות, לילה ויום, לבעל המכולת השני ברמת אלחנן, שמכולתו עלתה באש... 'הרי בסך הכל עשיתי מה שהייתי מחויב לעשות' הוא אומר בפשטות אופיינית.

אכן כן; כך נראים יהודים שהאמונה הזו כל כך פשוטה אצלם! הבעיה היא שישנם אנשים רבים המוכנים לבלוע את המתחרה שלהם, על כרעיו ועל קרבו, שהרי הוא 'מפריע להם' במסחרם, ואם תגיע לאוזנם שמועה על שריפה שפרצה אצל המתחרה ההוא, לא רק שלא יבואו לעזור, אלא...

ובעצם, לא כדאי להתמקד בהם ובהמונם, ולתאר את החלק הרע שבבני האדם; הבה ונשמע מה עושה יהודי טוב כמו מיודענו הנ"ל.

השריפה שפרצה בחנות המכולת השניה היתה פתאומית ביותר, ובתוך זמן קצר הפכה החנות למאכולת אש, על כל מוצריה ומדפיה, מקרריה ומיכליה.

החל למן הרגע שהשמועה הלא טובה הגיעה לאוזניו של מנהל הצרכניה, לא נתן האיש הזה מנוחה לעיניו ותנומה לעפעפיו, ולמרות שהיה זה יום חמישי, 'יומה הגדול' של כל צרכניה, ה'מארחת' אז לקוחות רבים הבאים לערוך את הקניות לשבת, לא התחשב מיודעינו במאומה, ועזב את הצרכניה שלו על מנת לסייע ביד עמיתו.

הסיוע החל בכך ששכנע את בעל המכולת שנשרפה שלא ישתהה ולא ימתין בפתיחתה מחדש, אלא שיעשה את כל המאמצים על מנת שכבר למחרת בבוקר תהיה המכולת שלו פתוחה לקהל, וזאת מן הסיבה הפשוטה שלקוח שקנה עד היום בחנות מסוימת, ועבר לחנות אחרת, גם אם עשה זאת מחמת אילוצים, הרי שצריך לחשוש שהוא ימצא עתה יתרונות רבים בחנות השניה, שהיו חסרים לו עד היום, וכיון שכבר הוכרח לעבור אליה - הוא ישאר שם.

בעל המכולת שעלתה באש היה כה מדוכדך מעצם האסון שאירע בחנותו, שלא היה מסוגל לחשוב על דבר כזה של פתיחת החנות כבר למחרת. מבחינתו זה לא היה מציאותי כלל וכלל.
מעבר לקשיים הלוגיסטיים והארגוניים, הרי שכל המבנה היה שרוף לחלוטין, אבק ואש ותמרות עשן עדיין עלו ממנו, והשכל הישר אמר שאף בן אדם לא יכנס לחנות במצב שכזה, גם אם כל המצרכים יהיו מונחים שם כבכל יום.

בעל הצרכניה לא מתייאש מהמאמצים לשכנע את עמיתו. הוא מדבר על ליבו, ומבטיח לו שיסייע לו בכל התהליך הארגוני, ובאשר לנושא הריח שעלה מהחנות הוא מציע לשכור מְכוֹלָה גדולה, ולהציבה ברחבה שליד המכולת, ולהניח שם את המצרכים, וכך לא יצטרכו הלקוחות לסבול מהריח והעשן.

תוך כדי השיחה הוא מתקשר לבעל חברת מְכוֹלוֹת, מברר את מחירה, ומפעיל את כל קשריו על מנת שהמכולה תגיע כבר בשעות הקרובות ותוצב ליד המכולת השרופה.

אינו נח לרגע, ומביא מהצרכניה מדפים ריקים שעליהם תונח הסחורה, הוא מספק לבעל המכולת מוצרים שהחברות לא מסוגלות לספק מהיום להיום, הוא רותם לשם כך גם את ילדיו שלו, וכל משפחתו נרתמת כדי לסייע במשימה הקדושה הזו. אה, איזו דוגמא חינוכית רואים לפניהם הילדים!

מטבע הדברים, לאחר הטראומה הגדולה שפקדה את בעל המכולת, לא היתה דעתו פנויה כדי לחשוב על כל הדברים שהם זקוקים למחר.

כך למשל שכח להתקשר לחברת תנובה על מנת להזמין את המצרכים למחר, והלקוחות שהיו באים למחרת - לא היו מוצאים את מצרכי החלב הכל כך נחוצים.

את ההזמנה הזו בתנובה אפשר לבצע רק בין השעות 7 ל-8 בערב. כמה דקות לאחר השעה 8 נזכר בעל המכולת שלא הזמין מצרכי חלב... אבל מיודענו מרגיע אותו: 'חששתי שתשכח מזה, ובצעתי עבורך את ההזמנה'...

רק כאשר המכולה הגיעה והמצרכים סודרו בה, וגם כל יתר הפרטים עמדו על מכונם, נרגע מיודענו ושב לנהל את הצרכניה שלו.

שוו בנפשכם במה מדובר כאן, הרי בחישוב מסחרי פשוט היה מנהל הצרכניה יכול להרוויח מהשריפה שפרצה במכולת השכונתית. אז נכון שאסור לו להראות פנים שמחות, ולגלות שהוא שבע רצון מהשריפה, אבל מכאן ועד סיוע כל כך ממשי - עדיין רחוקה הדרך...

ממש לא להאמין שגם בדורנו, דור הנהנתנים, יש עדיין מציאות כזו של עזרה לזולת.

כדי להמחיש עוד יותר את מידת החסד שבאה לידי ביטוי כל כך, יש באמתחתנו סיפור נוסף שהתרחש בשכונה ירושלמית, ובה התנהלו הדברים קצת אחרת...

בשכונה ההיא היתה רק מכולת אחת, ובעל המכולת לא נמנה על קהל יראי השם. במשך שנים רבות הוא ניהל את העסק, והכל באו לקנות אצלו.

אחד מתושבי השכונה שנקלע לקשיים כספיים, החליט אף הוא לפתח מכולת, אבל כיון שאיש זה היה אברך העוסק בתורה, והקדיש שעות רבות מסדר יומו ללימוד התורה, לא רצה לבזבז זמן רב במכולת, והחליט שהוא ימכור רק מצרכי יסוד, כמו מוצרי חלב ולחם, שתיה וכו', ויעשה זאת בין 6 ל-9 בבוקר בלבד, כך שיהיה באפשרותו להקדיש גם עתה את מרבית יומו לתורה.

לא היתה דעתו של בעל המכולת הותיק נוחה בשומעו על פתיחת העסק, והוא תכנן כיצד לפגוע באברך ובמכולתו.

מה שעלה במוחו היה רעיון שטני במיוחד. הוא התקשר למשרדי מס הכנסה, והלשין על מוכר המצרכים שאינו מדווח על מכירותיו...

לא שהיה לו מידע על כך, אבל ההנחה שלו היתה שאם חוקרי המס יבואו לחנותו של האברך, יבהל זה מעצם בואם, ולא יפתח יותר את החנות...

לחוקרי המס אין סיבה להזדרז ולהגיע בין 6 ל-9. הם הגיעו לשכונה בשעה 11, ועל פי הכתובת שנמסרה להם לא מצאו את המכולת. הם ניגשו לעוברים ושבים ושאלו איפה יש כאן מכולת? והאנשים הצביעו בפניהם על... מכולתו של המלשין שהיתה ממוקמת במרחק כמה מטרים מהכתובת שנמסרה לחוקרים.

בעל המכולת הותיק נחרד מאוד לראות את חוקרי המס נכנסים לחנותו, ומסתבר שעל ראש הגנב בוער הכובע, והוא עצמו היה אחד ממעלימי המס הגדולים, ועתה נתפס בקלקלתו, ומפני הקנס הכבד שהוטל עליו ועוגמת הנפש המרובה שהיתה לו, נאלץ לנעול את חנותו על מסגר ובריח - - -

לצערנו, התקיים בו הפסוק בתהלים (ז טז): "בּוֹר כָּרָה וַיַּחְפְּרֵהוּ, וַיִּפֹּל בְּשַׁחַת יִפְעָל".

שני בעלי מכולת, שני סיפורים, מסקנה אחת: אשריו למי שבוטח בה' בענייני פרנסתו, ואוי לו למי שתולה את גורלו בחנות המתחרה... ("עלינו לשבח" דברים ב שלה)

"דַּחֹה דְחִיתַנִי לִנְפֹּל, וַה' עֲזָרָנִי".

כתב הגאון רבי סעדיה אבן דנאן: בשנת ה'תס"ד [לפני כ-310 שנה], המלך השוכן במקנס מינה את בנו חפיז למושל פאס, ומיד עם בואו העליל עלילות ברשע, חידש גזרות קשות ורעות על היהודים, ושלח לגבות מהם אלפיים אוקיות זהב. ראו ראשי הקהילה שצרתם צרה, החליטו שעליהם לנסוע למקנס לקבול עליו אצל אביו המלך. כששמע המושל חפיז הרשע, שנגידי היהודים התלוננו עליו אצל אביו, פנה אליהם בעורמה, ואמר להם: שובו לפאס, ואהיה לכם למגן ולמחסה. והמתין לבואם עד בוש, ומשלא שבו, גזר המושל הרשע על אנשי צבאו שילכו לרחוב היהודים, ויהרגו 40 יהודים בעריפת ראשיהם. הלכו אנשי הצבא לרחוב היהודים, ובדרכם נועצו לב יחדיו, שבו על עקבותם ואמרו למושל: הן תכעס בצדק על ראשי היהודים שהלכו לקבול עליך לפני אביך המלך, והן עתה אין ברחוב היהודים אלא עניים מרודים אשר לא הלשינו עליך ולא עשו לך מאומה, ולמה נשפוך דם נקי, והרי אלה שהלשינו עליך עתידים לחזור לפאס, הבה נמתין להם ונהרגם בבואם הנה. ויאמר כן עשו כדבריכם. למחרת הגיע שליח שנשלח מטעם חפיז למקנס, ויודיע למושל כי נכבדי היהודים בדרכם לפאס, ולמחרת יבואו. כל הלילה נדדה שנתו של חפיז הרשע וחשב מחשבות איך לנקום מהם, והחליט שבמו ידיו יהרוג מהם ארבעים איש, ומי יעצור בעדו. למחרת הגיעו נכבדי היהודים והוזמנו אל המושל, והם הכינו את המנחה להקריב לפניו למען ישוב חרון אפו מהם, כי לא ידעו מה הוא מכין להם. המושל הכין את רובהו וטען אותו בכדורי עופרת. מבלי משים, לחץ על ההדק, נפלט כדור ונתקע בבטנו, ומיד מת. "בְּפֹעַל כַּפָּיו נוֹקֵשׁ רָשָׁע"! כן יאבדו כל אויבך ה'! ומי שפרע מן הרשעים הראשונים שונאי ישראל, הוא יפרע מן המרצחים הערבים הפלשתינאים האחרונים, "חרבם תבוא בלבם וקשתותם תשברנה". (חזון עובדיה פסח קטו)

"לֹא אָמוּת, כִּי אֶחְיֶה".

סיפר הגאון רבי בוגיד סעדון: וכזה שמענו על רב קדוש אחד בדורות עברו, לפני כ-200 שנה, הגאון רבי מרדכי הכהן זצ"ל מג'רבא, בניו ואחד מחתניו היו גדולי עולם, גאונים וקדושים, ובתו שניה נישאה לאיש כעסן וקפדן. הריב התמידי גירש את השכינה מביתם, ורבי מרדכי עמל כל ימיו להשכין שלום ביניהם. פעם בערב שבת, לאחר פטירת אביה, איבדה הבת תכשיט זהב, גער בה בעלה, כעס וקצף, ולא נחה דעתו עד שגירשה מביתו, ואיים עליה שלא תשוב בלא התכשיט. בצר לה פנתה לבית אמה, ומצאה את הדלת נעולה. דפקה על הדלת, פתחה אמה, ומצאה אותה בוכיה. נבהלה, ושאלה מה ארע? סחה לה הבת את צרתה. אמרה האם, היכנסי, אביך בבית, ויאמר לך מה תעשי. נכנסה ומצאה אותו כבחיים חיותו, וסחה לו כל המאורע. אמר לה: את התכשיט תמצאי במקום פלוני, אבל מכיון שנודע על דבר בואי, אין לי עוד רשות לבוא. שבה האשה לבית בעלה ומצאה שהלך לבית הכנסת לקבלת שבת. חיפשה את התכשיט, ומצאה אותו במקום שאמר אביה. חזר הבעל ומצאה בבית. כעס ושאל, מה מעשייך כאן? הן אסרתי עלייך לשהות בבית בלי התכשיט! אמרה לו: כבר מצאתיו. סיפרה לו על אביה שהודיע לה איפה התכשיט נמצא, ומאז נעשה זהיר בכבודה. (חזו"ע פסח קיז)

"לֹא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה, וַאֲסַפֵּר מַעֲשֵׂי יָהּ".

כעשרה ימים קודם חג השבועות חלה הרב בעל שבולי הלקט [מוסר, לפני כ-300 שנה], ושלושה ימים לפני החג, החמיר מצבו מאוד ונעשה כאבן דומם. הרופאים אמרו שהוא גוסס ועוד מעט כבר ילך לבית עולמו. שלחו בני ביתו לקרוא ל'חברא קדישא' שיהיו עמו בעת יציאת הנשמה. והנה באותה שעה ראה הרב בחלומו מלאך משמים ואבוקה בידו והנר דועך והולך, עד שנכבה לגמרי. ומיד אחרי זה שוב דלק. שאל הרב את המלאך, מה טיבו של נר זה? אמר לו: "נר ה' נשמת אדם", וכבר תם זמנו וצריך הוא ליפטר מן העולם, אבל אמר הקב"ה: אדם זה עתיד לחבר ספר ויזכה את הרבים, לפיכך מגיע לו תוספת חיים. וסימן לדבר שהחלום אמת, דע לך כי בעוד שלשה ימים בחג השבועות תקום על רגלך ותלך לבית הכנסת הגדול ותברך שם ברכת "הגומל". וכך היה, פתאום התעורר הרב והחל להרגיש יותר טוב, ולאחר שלשה ימים קם על רגליו בלי משען וברך "הגומל", ובכו כל העם שהיה צריך לברך על הרב "מחיה המתים", שקם לתחיה מחדש.

מכאן רואים כמה גדולה מעלת המזכה את הרבים עד שהאריכו ימיו עבור זה. ואומנם ישנם אנשים שאינם מחברי ספרים, אך יש ביכולתם לתרום ספרים לישיבה קדושה ולכולל אברכים שילמדו בהם. או לתרום לחיבור של תלמיד חכם ירא שמים, שדבריו התקבלו בחסדי ה' בקרב העם, ויושבים והוגים בהם יומם ולילה.

ותהילות לאל יתברך, זכינו שסידרת חוברות אלו "בהלכה ובאגדה" התקבלו בחסדי ה' על כלל הציבור באהבה וחיבה. ואף הרחוקים מתורה ומצוות, לומדים בהם ומתחזקים. לאחרונה התקבצו כמה אנשים באחת הערים, ותרמו חוברות "השבת בהלכה ובאגדה" על מנת שיחולקו בבתי ספר שאינם שומרי תורה ומצוות, ובחסדי ה' דיברו עם מנהלי בתי הספר, והסכימו לחלקם בכל כיתה וכיתה. והנה לאחר כשבועיים ימים התקשר יהודי ירא שמים, ומספר שיש לו חבר שאינו שומר מצוות שעובד עמו, ואמר לו שאשתו כבר חודשיים מתעניינת על שמירת השבת, ואין לה חומר בנושא, והנה פתאום באה בתו מבית הספר עם החוברת "השבת בהלכה ובאגדה", כל כך שמחה אתו כמוצאת שלל רב, והרגישה את יד ה' היאך שלח לה עד ביתה את בקשתה על ידי בתה, כי בדרך שאדם רוצה ללכת מוליכים אותו. ומיד כמובן החלה בקריאת החוברת, וכבר באותה שבת ראשונה התחילה לשמור שבת.

אמור מעתה, איזה נחת רוח ועילוי נשמה נגרם לנפטר מהלימוד בחוברות הללו, ולהבדיל לזכות והצלחת התורם. על כן, אשרי אדם שזוכה לקחת חלק בחוברות הללו ולחלקם לזיכוי הרבים. וכתב מרן הראשון לציון רבנו עובדיה יוסף הכ"מ בשו"ת יביע אומר (חלק ח יורה דעה סימן לו) שתרומה זו עדיפה מלתרום ספר תורה לעילוי נשמת הנפטר, מאחר וכיום לא לומדים ממש מתוך הספר תורה, ובמקרה הטוב מוציאים אותו פעם בשבוע או פעם בחודש. וכבר כתב הגאון רבי חיים פלאג'י: הנודר לתרום ספר תורה, רשאי לשנות את נדרו להדפיס ספר בהלכה לזכות בו את הרבים, שמעלה גדולה היא יותר, ועשר מעלות טובות לאדם שקונה ספרים ומזכה את האחרים שילמדו בהם, אשריו בעולם הזה וטוב לו לעולם הבא, מחלקו יהיה חלקנו. (ועיין שו"ת משנת רבי אהרון קוטלר יו"ד סימן לב)

"יַסֹּר יִסְּרַנִּי יָּהּ, וְלַמָּוֶת לֹא נְתָנָנִי".

כתב החפץ חיים: משל ליהודי ששכר בית מרזח מאת השר בשלוש מאות דינרים לשנה. מידי שנה בתמידות, בהגיע זמן הפירעון, היה משלם את התשלום. פעם נסע השר למרחקים, ומינה את פקידו לשמור על נכסיו. פקיד זה היה איש אכזר ורע מעללים. כשהגיע זמן הפירעון של בית המרזח, החליט להעלות את המחיר, והודיע ליהודי כי עליו לשלם לו מהיום והלאה סך חמש מאות דינרים לשנה. באין ברירה, נאלץ היהודי להתאמץ להשיג את הסכום המבוקש, אך חסרו לו עשרים דינרים. בבואו לשלם את הכסף, כעס עליו הפקיד, וציוה על משרתיו להכות את היהודי בשוטים עשרים מכות, תמורת עשרים הדינרים החסרים. וכן עשו. וירע ליהודי מאוד על הביזיון והחמס שנעשה לו.

לימים, חזר השר לביתו, ויבוא היהודי אליו לבקרו, והביא מנחה בידו אל השר, ויספר לשר את כל מה שעשה לו הפקיד, על לא עוול בכפיו. השיב לו השר: צר לי על התנהגותו של הפקיד האכזר, ולכן תחת כל הכאה אני גוזר שישלם לך מאה דינרים, ועל עשרים הכאות - אלפיים דינרים. והנה יש לפקיד בית השווה ארבעת אלפים דינרים, לכן חצי מן הבית יהיה שלך מן היום והלאה! ונתן לו תעודה המאשרת את הדבר. חזר היהודי לביתו, והנה אשתו ראתה את פניו שהם זעופים. שאלה אותו: "מדוע פניך רעים?", הוציא מחיקו את התעודה המאשרת שחצי מהבית של הפקיד שייך לו, והראה לה. אמרה לו: "אם כן למה אתה עצוב, והלוא קיבלת פיצוי מלא?!", אמר לה: "אני מצטער שלא נתן לי עוד עשרים הכאות, כי בין כך ובין כך הכאב של ההכאות חלף הלך לו, ואילו היכני עוד עשרים מכות, כל הבית היה שייך לי"...

כך הדבר הזה, אם חס ושלום אדם קיבל יסורים בעולם הזה, הוא מצטער עליהם מאוד, ואין לו רצון לסובלם כלל, אך כשיבוא אל עולם הגמול, ושם יראה כי לא רק שבעבור יסוריו ניצול מעונשים גדולים בעולם הבא, אלא גם מקבל שכר הרבה על יסוריו, ישמח למפרע, ויודה להקדוש ברוך הוא עליהם, כמו שנאמר: "יסור יסרני יה ולמות לא נתנני". ואמרו במדרש רבה: אמר להם הקב"ה לישראל: "כל יסורים שאני מביא עליכם בעולם הזה, זכרו כמה טובות ונחמות עתיד אני לשלם לכם לעתיד לבוא!" ויחשוב האדם: הלואי והיו לי יותר יסורים, שבהם אזכה לעולם הבא!

הכתוב אומר (הושע ז יג): "וַאֲנִי יִסַּרְתִּי, חִזַּקְתִּי זְרוֹעֹתָם, וְאֵלַי יְחַשְּׁבוּ רָע" - אני אמרתי אייסרם ביסורים בעולם הזה, כדי שיחזקו זרועותם לעולם הבא, והם - עלי יחשבו רע, שחושבים שזה לרעתם. לכן לא יבעט האדם ביסורים, אלא יקבלם באהבה, מפני שהכל נעשה לטובתו. ובגמרא (מסכת ברכות ס ע"א), אמרו חז"ל: מעשה בהלל הזקן שהיה בא בדרך, ושמע קול צווחה בעיר. אמר: "מובטח אני שאין זה בתוך ביתי!". הסבירו המפרשים: מאין היה בטחונו של הלל שאין קול הזעקה בא מתוך ביתו? מפני שהוא לימד את בני ביתו, שאם רואים שיסורים באים עליהם, יֵדעו שאינם אלא לכפרת עוונות, ולא יצווחו ולא יצעקו, אלא יקבלו הכל באהבה, ש"חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה", ולא נצרכה אלא "לקבולינהו בשמחה". ולכן כששמע צווחה אמר, מובטח אני שאין זה בתוך ביתי, כי הורגלו בני ביתו לקבל הכל בשמחה! (ענף עץ אבות רכב)

"אוֹדְךָ כִּי עֲנִיתָנִי וַתְּהִי לִי לִישׁוּעָה".
"אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה".
"מֵאֵת ה' הָיְתָה זֹּאת הִיא נִפְלָאת בְּעֵינֵינוּ".
"זֶה הַיּוֹם עָשָׂה ה' נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ".

פסוקים אלו נאמרו במעמד המיוחד והמופלא של משיחת דוד למלך על ישראל על ידי שמואל הנביא.

מעמד זה היה מעמד שעורר השתאות ותדהמה עצומה בקרב כל הנוכחים! שכן דוד מלך ישראל - עד כה, מאז שנולד ובמשך כל ימי ילדותו ובחרותו, היה מורחק ומנודה מקרב אחיו, אשר טעו לחשוב שהוא בא לעולם על ידי חטא, והחשיבוהו כממזר חס ושלום [כמבואר בהרחבה מרתקת בחוברת "חג השבועות בהלכה ובאגדה" במאמר על דוד המלך עליו השלום]. כשבא שמואל הנביא בציווי ה' אל בית ישי להמליך מלך מבניו, אף אחד לא העלה בדעתו שמדובר דווקא בדוד, הבן הקטן והדחוי. אפילו לסעודה עם הנביא שכל המשפחה הוזמנה, הוא לא הוזמן! אולם כאשר למרבה הפליאה הראה ה' לשמואל הנביא שהוא בוחר דווקא בדוד, ומיד כשלקח שמואל את קרן השמן ליצוק על ראש דוד. רץ השמן מעצמו וניצוק בראש דוד! נקרשו טיפות השמן על ראשו, ונצצו כאבנים טובות ומרגליות. ובתום המשיחה, חזר קרן השמן להיות מלא כבתחילה. באותה שעה אמר דוד (תהלים קיח כא): "אוֹדְךָ כִּי עֲנִיתָנִי, וַתְּהִי לִי לִישׁוּעָה" - אותם עינויים שהתעניתי עד כה, היו לי לבסוף לישועה ונחמה. אביו ישי אמר: "אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים - הָיְתָה לְראשׁ פִּנָּה"! נענו אחיו ואמרו: "מֵאֵת ה' הָיְתָה זּאת, הִיא נִפְלָאת בְּעֵינֵינו"! ושמואל הנביא בשמחתו, שהתנבא שיושיע דוד את ישראל מיד אויביהם, אמר: "זֶה הַיּוֹם עָשָׂה ה' נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ"! (מסכת פסחים קיט ע"א)

ומבאר מרן החיד"א (בספרו פתח עיניים): הנה דוד המלך אמר: "אוֹדְךָ כִּי עֲנִיתָנִי, וַתְּהִי לִי לִישׁוּעָה", כי במעמד זה נוכח לדעת, שכל התלאות והיסורים שעברו עליו, בכך שהטילו בו דופי, והיה מורחק ומנודה מקרב אחיו, הם הם שהביאו לישועתו. כמו שאומרת הגמרא (מסכת יומא כב ע"ב): מפני מה לא נמשכה מלכות שאול? מפני שלא היה בה שום דופי. ופירש רש"י: דופי משפחה. כלומר: הקב"ה חפץ שמלכות ישראל תצמח דווקא בצורה "לא חלקה", כדי להסתיר ולהסוות מעיני השטן את הקדושה הטמונה בזרע המלוכה, ובכך לא תהיה בו שום אחיזה לשטן. ואם כן דווקא הדופי שהטילו בדוד, היה לו לישועה, שנמשכה מלכותו.

וישי אביו אמר: "אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים - הָיְתָה לְראשׁ פִּנָּה"! האבן שמאסו בה הבונים היא רות המואביה, אשר ממנה יצאה משפחת ישי, ויצאו עליה עוררים בדבר כַּשְׁרוּתָהּ לבוא בקהל ה', כיון שנאמר בתורה: "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'" [ואולם להלכה "מואבי ולא מואבית", דווקא המואבים הזכרים פסולים מלבוא בקהל ה', ולא הנקבות]. והנה כעת אותה אבן מאוסה - היתה לראש פינה, שממנה יצאה שושלת המלוכה של עם ישראל.

אחי דוד אמרו: "מֵאֵת ה' הָיְתָה זּאת, הִיא נִפְלָאת בְּעֵינֵינו"! בעינינו רואים אנו כיצד אכן "מאת ה' היתה זאת", ששמואל הנביא מושח למלך בדבר ה' דווקא את דוד, אך עם כל זה "היא נפלאת בעינינו", שלא התיישב על לבם והיה הדבר מופלא ומופרש בעיניהם. [כי כאמור חשבוהו לפסול, ולכן גם לאחר שהומלך, לא נהגו בו כבוד כיאות, כפי שמצאנו לאחר מכן, שביום לכתו למלחמת גלית גערו בו אחיו, כמבואר בחוברת חג השבועות בהרחבה].

ושמואל הנביא אמר: "זֶה הַיּוֹם עָשָׂה ה' נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ"! ששמואל הנביא עליו השלום, ידע שהמלכתו של דוד למלך מקרבת את קיצו שלו, שכן כאשר תיפסק מלכותו של שאול ותינתן לדוד, בהכרח יפטר הוא [שמואל] מן העולם "כדי שלא יתבטלו מעשה ידיו בחייו", ששמואל הנביא הוא זה שהמליך את שאול, ואין הקב"ה חפץ שתתבטל מלכותו בימיו (כמבואר במסכת תענית). לכן היה מקום ששמואל עכשיו יצטער על זה, אבל לא עשה כן אלא אמר: "זה היום עשה ה', נגילה ונשמחה בו", כולנו שמחים כאחד, כי רצון ה' היא שמחתנו, ושמחתי שווה כמוני כמוכם, כי כה אמר ה', ובעבודתו נשמח כולנו. ע"כ.

--------

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

לזכות הרב המחבר

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) ל מחבר
סדר היום בהלכה ובאגדה

כסלו התשע"ג
לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5

דילוג לתוכן