הדשא היה ירוק ואיוושת העלים התערבה בצהלת ילדים. הוא ישב ליד שולחן נופש שהוצב בדשא. בכל זאת המחזה משך את תשומת ליבי וסיקרן מאד להבין את תוכנו.
היה זה 'בן ישיבה' שמחלצותיו העידו על עברו הלא רחוק, ניכר היה שהוא שב בתשובה לא מכבר ונכנס להיכלה של תורה. על השולחן ניצבה לה הגמרא, פתוחה באחד מדפי המסכת הראשונים, ולצידה דפדפת חדשה רתוקה לקלסר מרהיב. בידו הוא אוחז עט 'ביק' לבן שקצהו כחול ורושם בהתלהבות יתירה את החידושים שעלו במוחו תוך כדי לימודו. אך לצד הגמרא היה פתוח סימולאטור (מדמה טיסה) מקצועי שכלל שירטוטים ומפות נרחבות. אני מביט באותו בן ישיבה, שתוך כדי תלמודו רוכן על המסך ומבצע "תרגילי טיסה", והדבר היה לפלא לכל מי שרק הביט בכך.
לא רק ה'סתירה' שבדבר, כיצד חוברו בסדר יומו הגמרא והמשחק לאיצטלה אחת – היתה בעיני לחידה. אלא יתרה מכך, הרצינות שהוא השקיע באותו משחק, שניכר היה שהוא מתייגע בו לא פחות מכפי שנצפה דקותיים קודם לכן משקיע ראשו ורובו בסוגיית הגמרא. היתכן?!
למאמר המלא לחץ כאן