ידיעה ובחירה

--------

בזה מתורצת שאלת ידיעה ובחירה, וכדלהלן. הקשו הקדמונים, כיון שהשם יודע את העתיד, על כן ידע שפלוני יהיה צדיק או רשע, אם כן היכן בחירתו של פלוני, והרי היה מוכרח להיות כאשר ידע השם שיהיה. ואם תאמר, שהשם לא יודע את העתיד הקשור לבחירה, ולכן לא ידע אם פלוני יהיה צדיק או רשע. זה מופקע, כי אז ימצא חסרון אצלו יתעלה? שאלה זו עסקו בה רבים, וצריך להבהיר, שרוב העולם טועה בהבנת שאלה זו, שמבינים אותה רק בהשקפה ראשונה, שהשאלה היא כפשוטה, ואם כן הוא, תשובתה פשוטה, ואין בה שום קושי, שהשם יודע את העתיד, היינו שיודע מה "יבחרו" בני האדם, ולכן אין שום סתירה בין הידיעה לבחירה. כשם שנביא שיודע מה יבחר פלוני, אין ידיעת הנביא גורעת מבחירת פלוני, כן ידיעת השם מה יבחרו בני האדם אינה גורעת מבחירתם.

ברם באמת השאלה עמוקה מכך עשרת מונים, ולא כפשוטה, והיא, כיון שכאמור ידיעת השם היא עצמותו, אם כן תוצאות ידיעתו מוכרחים להיות, ושוללים את הבחירה. שכיון שלא שייך שום שינוי בעצמותו, ממילא לא שייך שינוי בבחירה, שבשינוי הבחירה תשתנה ידיעתו, וגם תשתנה עצמותו, שידיעתו היא עצמותו. זוהי שאלת ידיעה ובחירה. ואף לשאלה עצומה זו, תשובתה בצידה על פי האמור, שאמנם השם יודע הכל מתוך עצמותו, ולכן יודע את העבר ההוה והעתיד יחדיו, שלא חל אצלו שום שינוי. ברם כיון שכן הוא, עצם שאלת ידיעה ובחירה, היא שאלה בהבנת ידיעת השם, שעתה התבאר שהיא שאלה בהבנת מהות השם, שהרי ידיעתו היא עצמותו. והיות וכבר נתבאר שאין ביכולת אנוש להשיג את מהות השם, על כן השגת תשובת שאלה זו לאשורה, פירושה השגת מהות השם, שזה אין בכח אנוש. לפי שמי שידע את תשובת שאלה זו באמת, יכיר את הבורא באמת, כי ידע את ידיעתו, וממילא ידע אותו, שידיעתו היא עצמותו, ועצמותו היא אחת מכל כיון [הכוללת את אהבתו, חכמתו, וכו' וכו'.] ונמצא שבהשגת ידיעת הבורא, ידע גם את מחשבותיו, אהבתו, חוקיו וכו' וכו', כל שאר "חלקיו". ומכיון שנתבאר שאי אפשר להשיג את מהותו, משום כך אי אפשר להשיג את ידיעתו, שאם השגת "חלק קטן" בבורא, השגת את "כולו", לפי שהוא אחד באחדות גמורה.

ממילא ברור שהבחירה ישנה, כשם שכתוב בתורה, וכשם שאנו מרגישים בכל עת, בעריכת קניות, בשיכנוע החברותא, השכן, השוכר, המוכר, ובכל עיסוקנו במשך כל ימי חיינו. ואילולי הבחירה, כל הדיונים, הוויכוחים, השיכנועים והבחירות האלו היו מיותרים, ובכל זאת אנו חיים על פיהם, ופועלים על פיהם [וכלשון הרמב"ם (שמונה פרקים פרק ח) שטענת אי בחירה היא "נגד המושכל והמורגש"], והשאלה איך דבר זה מסתדר עם ידיעת השם, היא קושיא לנו, לפי שאנו חסרים את השגת מציאות השם, ובהשגת ידיעה זו, נשיג את תשובת שאלה זו לאשורה.

והרי זו תשובה ברורה וחדה לשאלת ידיעה ובחירה, שאחרי שאין בהשגתנו לדעתו, ממילא איננו יכולים לעמוד על ידיעתו, כי אם נשיג את ידיעתו, נשיג את עצמותו, שהוא אחד בתכלית האחדות. ואין זו התחמקות [כמו שיש שסברו], כי כשם שהאמירה שאין ביכולתנו לדעת את מהות השם, אינה התחמקות, אלא הבנה עמוקה, הן שכלית, הן קבלית, בגבולי יכולת אנוש "להכיר" את הבורא. כן הוא בידיוק לגבי שאלת ידיעה ובחירה, והרי זו הבנת ידיעה ובחירה, ולא התחמקות.

(((הוא ודעתו אחד)))

א. כתב הרמב"ם (יסודי התורה פ"ב ה"י) הקב"ה מכיר אמתו ויודע אותה כמו שהיא, ואינו יודע בדעה שהיא חוץ ממנו כמו שאנו יודעין, שאין אנו ודעתנו אחד, אבל הבורא יתברך הוא ודעתו וחייו אחד מכל צד ומכל פינה ובכל דרך ייחוד. שאלמלי היה חי בחיים ויודע בדעה חוץ ממנו, היו שם אלוהות הרבה, הוא, וחייו, ודעתו. ואין הדבר כן, אלא אחד מכל צד, ומכל פינה, ובכל דרך ייחוד. נמצאת אתה אומר, הוא היודע, והוא הידוע, והוא הדעה עצמה, הכל אחד. ודבר זה אין כח בפה לאומרו, ולא באוזן לשמעו, ולא בלב האדם להכירו על בוריו. ולפיכך אומר חי [בצירה] פרעה, וחי [בצירה] נפשך, ואין אומר חי [בצירה] ה', אלא חי [בפתח] ה', שאין הבורא וחייו שנים, כמו חיי הגופים החיים, או כחיי המלאכים. לפיכך אינו מכיר הברואים ויודעם מחמת הברואים, כמו שאנו יודעין אותם, אלא מחמת עצמו ידעם. לפיכך מפני שהוא יודע עצמו, יודע הכל, שהכל נסמך לו בהוייתו. עכ"ל. והיינו בהקשר לאמור קודם, שהכל אצל ה' אחדות גמורה, ואין אצלו חלקים כלל, ממילא כל מה שהוא חלק אצלנו, אצלו הוא אחד, ובכלל זה גם ידיעתו וחייו וכו', וכמו שהתבאר לעיל, שכן הוא אף ביחס למידות וכו'. עוד עמד הרמב"ם על מושג זה שהוא ודעתו וחייו אחד, במשנה תורה (הלכות תשובה סוף פרק ה) ובמורה (ח"א פנ"ג באורך) ועוד לו (ח"ג פרק כ) בגדר ידיעת ה' שקשורה לאמור, שאין ידיעתנו כידיעתו (שם ח"ג פי"ט-כא הנושא הוא שה' משגיח, ולכן מדבר בידיעתו), ובשמונה פרקים (הקדמתו לאבות סוף פרק ח).

וכן עמד על כך הרס"ג בהאמונות והדעות (מאמר ב פרק ה) ומשיב על הנוצרים הטוענים שחיות ה' ודעתו הם חוץ לעצמותו, בזה"ל, ואלה יחנך ה', נעדרי ידיעת דרכי ההוכחה, והוא, שאנו מקהלות המיחדים, לא באנו לידי דעה שחיות האדם זולתו, אלא מפני שראינוהו עת חי ועת מת, ידענו כי משהו היה בו שבו היה חי, וכאשר נסתלק ממנו נעשה מת. וכן לא באנו לידי דעה שידיעת האדם זולתו, אלא מפני שראינוהו עת יודע ועת בלתי יודע, ידענו כי משהו היה בו שבו היה יודע, וכאשר נסתלק ממנו נעשה בלתי יודע. ואלמלי שראינו שני הדברים הללו באדם, כי אז היינו בדעה כי האדם חי ויודע בעצמותו. וכיון שמן המוכחש הוא באמת שימצא ליוצר הכל, עת לא יהא בו חי, ולא יודע, כמו שמצאנו לאדם. נתחייב בהחלט, שהוא חי לעצמו ויודע לעצמו וכו'. עכ"ל. וכ"כ בעוד דוכתי, ויובאו בסמוך. וכ"כ הכוזרי (מאמר ה) שהוא וחיו אחד וכדומה. וכ"כ הראב"ן במאמר השכל (מצוה ב עמ' יט) כי לא יפול מקרה ליוצר המקרים, ולא יחולו בו השינוים. ויתעלה מהיות נושא מדות שיהא הוא נמצא זולת מדותיו והם זולתו. כי ההפרדה חילוף ושנוי. אבל המדע האמתי, והטוב האמתי, והיכולת האמתי, הוא עצמו ועצמו הוא . עכ"ל. וכן בספר העיקרים (מאמר ד פרק ג) עמד על כך בדברי הרמב"ם, שהפשט הוא שמהותו לא תושג, ושלכן לא נשיג את ידיעתו, ע"ש. ועוד ראה להרלב"ג באורך בספרו מלחמות ה' (מאמר ג) בידיעת השם. וכ"כ רבנו זלמן בספר התניא (מאמר מב) יודע הקב"ה כל הנפעל, כל הנבראים עליונים ותחתונים, להיות כולם מושפעים ממנו ית', כמ"ש כי ממך הכל, וז"ש וגם כל היצור לא נכחד ממך, וכמ"ש הרמב"ם, והסכימו לזה חכמי הקבלה, כמ"ש הרמ"ק בפרד"ס, שבידיעת עצמו כביכול יודע כל הנבראים וכו'. ע"כ. וכ"כ עוד בשער היחוד והאמונה (פרק ז) ועל כרחך אין ידיעתו אותם [את הבריות שמשגיח עליהם] מוסיפה בו ריבוי וחידוש, מפני שיודע הכל בידיעת עצמו. הרי כביכול מהותו ועצמותו ודעתו הכל אחד וכו'. עכ"ל.

(((יודע כל מה שיש בכל העולמות, דרך ידיעתו את עצמו)))

זה יוצא מהיסוד האמור שהוא ודעתו אחד, ממילא ידיעת ה', כל מה שקורה בכל העולמות, ובכל הנבראים, היא מחמת שהוא יודע את עצמו, כמו שכתב הרמב"ם הנ"ל כמה פעמים, כגון (יסודי התורה פ"ב ה"י) לפיכך אינו מכיר הברואים ויודעם מחמת הברואים, כמו שאנו יודעין אותם, אלא מחמת עצמו ידעם. לפיכך מפני שהוא יודע עצמו, יודע הכל, שהכל נסמך לו בהוייתו. עכ"ל. וכ"כ הרס"ג שם (מאמר ב פרק יג ד"ה ואומר עוד) וז"ל, ואומר עוד, והיאך יקבע בנפשות שהוא יודע כל מה שעבר, וכל מה שעתיד, ושידיעתן לפניו שוין? ואבאר, מפני שסיבת אי ידיעת הנבראים את העתיד, מחמת שאין ידיעתם באה להם אלא דרך החושים, וכל שלא יצא אל שמיעתם וראייתם ושאר חושיהם, לא ידעוהו. אבל הבורא אשר אין דרך ידיעתו על ידי סיבה, אלא היא מפני שעצמותו יודעת. לפיכך העבר והעתיד לפניו יחד שוין, יודע זה וזה בלי סיבה. ע"כ. וכ"כ עוד לעיל (מאמר ב פרק יא), וכ"כ באורך בספר העיקרים (מאמר ד פרק ג) לגבי ידיעת ה' שיודע הכל ולא חל בו שינוי וכו'. וכ"כ בעל שו"ע הרב בספרו תניא (מאמר מב) יודע הקב"ה כל הנפעל, כל הנבראים עליונים ותחתונים, להיות כולם מושפעים ממנו ית', כמ"ש כי ממך הכל, וז"ש וגם כל היצור לא נכחד ממך, וכמ"ש הרמב"ם, והסכימו לזה חכמי הקבלה, כמ"ש הרמ"ק בפרד"ס, שבידיעת עצמו כביכול יודע כל הנבראים וכו'. וכ"כ עוד בשער היחוד והאמונה (פרק ז) הנ"ל, ועוד מרחיב בזה (בהמשך הפרק, ועוד בפרקים ח,ט) ע"ש.

(((היודע הידוע הדעה)))

ב. ומכאן יצא הכלל שהוא היודע והוא הידוע והוא הדעה עצמה, כמו שכתב הרמב"ם הנזכר (יסודי התורה פ"ב ה"י) בזה"ל, נמצאת אתה אומר הוא היודע [היינו מכיר כל דבר] והוא הידוע [הוא עצם המוכר שנמצא ב"דעתו"] והוא הדעה עצמה [הוא עצם ההכרה], הכל אחד. ודבר זה אין כח בפה לאמרו, ולא באוזן לשמעו, ולא בלב האדם להכירו על בריו וכו'. ע"כ. ונבארו בסמוך. וכ"כ עוד הרמב"ם בהלכות תשובה (סוף פ"ה) ובפירושו לאבות (פ"ח בסופו עמ' רסו ע"א תרגום הגר"י קאפח), וכ"כ ר"ת בספר הישר (סוף שער ח), וכ"כ הגאון רבנו זלמן בתניא (פרק ב) שהוא המדע והוא היודע, ובהגהה שם כתב בעל התניא וז"ל, והודו לו [לרמב"ם] חכמי הקבלה, כמש"כ בפרדס מהרמ"ק (שער עצמות וכלים פ"ד). וגם לפי קבלת האר"י ז"ל יציבא מילתא, בסוד התלבשות אור אין סוף ברוך הוא וכו'. ע"כ. ועוד כ"כ בעל התניא (פרק ד) כמ"ש בזהר, דאורייתא וקב"ה כלא חד. פירוש, דאורייתא היא חכמתו ורצונו של הקב"ה, והקב"ה בכבודו ובעצמו כולא חד, כי הוא היודע והוא המדע וכו', כמ"ש לעיל בשם הרמב"ם. וכ"כ הבא"ח בדעת ותבונה (פתיחה שניה ד"ה והרמב"ם).

(((פירושו)))

פירוש מושג זה צריך הרחבה, ותחילה נקדים שהמשפט הנ"ל, יכול להכתב גם במילים אחרות, כגון "הוא השכל, הוא המשכיל, והוא המושכל", או "הוא ההכרה המכיר והמוכר". [ובאמת שספר מורה הנבוכים נכתב בערבית, ושם כשמזכיר מושג זה כגון בח"א פרק סח בתרגום אבן תיבון תירגם "שכל" "משכיל" "מושכל", ואילו הרמב"ם כאן במשנה תורה נקט "דעה" "יודע" "ידוע", ולכן בתרגום הגר"י קאפח למורה, בחר להיצמד אל תרגום הרמב"ם גופיה, ותירגם את המורה כאמור "דעה" "יודע" "ידוע".] ונבאר מושג זה על פי דברי הרמב"ם במורה (ח"א פרק סח) [ועוד עמד הרמב"ם על כך שהוא הדעה היודע והידוע במורה (ח"א פרק עב) ובשמונה פרקים (סופ"ח).] אצל בן אנוש ישנה "הכרה" [או דעה או שכל] והיינו עצם הכלי הנמצא בכח שיכול להכיר [או לדעת או להשכיל] איזה דבר. וכשהאדם עדיין לא הכיר דבר פלוני, עצם דבר פלוני מכונה ה"מוכר" [או המושכל או הידוע, והיינו בכח ולא בפועל, כי עדיין לא הכירו]. וכששכלו של האדם השתמש ביכולת ההכרה שלו בפועל, והכיר דבר פלוני, הרי שהוא נקרא "מכיר" [או יודע, או משכיל].

המושגים הנ"ל נמצאים בכל דבר שאדם משתמש בהם בשכלו להכירו, ויוקל עלינו הבנתו, אם תחילה נתייחס למושגים אלו ביחס לאדם יחיד הנמצא בעולם, ושאין מכיר חוץ ממנו, וביחס לדבר יחידי שמדובר עליו, ולא על דברים אחרים, כביכול שאין עוד שום דבר אחר "המוכר" בעולם, הרי שיוקל עלינו הבנת מושג זה, וכאשר נבאר עתה בעז"ה.

נדמיין שישנה רק יישות אחת בעולם, כגון אדם יחידי, ורק ידיעה אחת בעולם, כגון עץ יחידי. הרי קודם שישות זו הכירה את העץ, העץ נקרה "מוכר" [היינו מוכר בכח ולא בפועל, כי עדיין לא הכירו אותו, לכן בפרט זה התרגום "מושכל" נופל יפה יותר, כי עתה עדיין אף אחד לא הכירו.] ועצם יכולת יישות זו להכיר חפץ זה, יש לה "הכרה", היינו הכלי שאיתו יכולה להכיר את העץ, הוא המוח [אצל בן אנוש]. וכשיישות זו השתמשה בהכרה, והכירה את העץ, הרי שיישות זו נקראת שהיא "מכירה" את העץ. א"כ קודם שיישות זו הכירה את העץ, היו לנו שלושה מרכיבים נפרדים, "הכרה" [שהיא רק בכח ולא בפועל עתה], "מכיר" [שהיא לא בשימוש עתה רק בפוטנצייל], ו"מוכר" [הוא העץ, אע"פ שאף אחד לא מכירו עדיין, מכל מקום הוא נמצא, ולכן נופל עליו שם "מוכר"]. ואולם בשעה שאותה יישות הכירה את העץ, הרי ששלושת המרכיבים הנ"ל אצל ישות זו [ולא ביחס לעץ] נעשו דבר אחד, כי כשההכרה נמצאת בפועל, היא גם כח ההכרה, וגם עצם ההכרה, והיא עצמה עצם המוכר, כי כאמור עסוקים אנו ביחס למכיר ולא ביחס לעץ עצמו, שהוא לעולם ישאר נפרד מן ההכרה [כיון שהעץ עצמו לא נכנס בתוך מוח האדם, רק מושגו נכנס למוח] אלא עצם המושג שיש עץ, התאחד בהכרת היישות, ונהייה אצלה מוכר, והכל אצלה דבר אחד, שהיא ההכרה המכיר והמוכר.

ונמצא שיש חילוק בין לפני שהיישות הכירה את העץ, שאז היו אלו שלושה מושגים נפרדים, לבין אחרי שהיא הכירה את העץ, שאז היו הם אחד. כל זה נכון ביחס לבריות. אולם אצל ה' יתברך, כיון שהכל אצלו אחדות גמורה, ואין אצלו דברים הנמצאים רק בכח, אלא הכל אצלו כבר בפועל [שאם היה דבר שהוא רק בכח ולא בפועל, הרי זה חסרון אצלו, שהיה דבר שלא השיג והוזקק להשיגו, והיה זה פגיעה ביחודו, שאינו יחוד גמור, וגם היה זה מכריח שחלים שינויים אצלו ית'] ממילא אצל ה', ג' המושגים הנ"ל, נמצאים תמיד באחדות גמורה, שהוא ההכרה, המכיר והמוכר, או הוא הדעה היודע והידוע, או הוא השכל המשכיל והמושכל. בשונה מאצל בן אנוש, שאצלו ג' מושגים אלו נפרדים כשהיו בכח, ואף אצלו היו לאחדים כשהיו בפועל.

(((ידיעה ובחירה)))

ג. מפורסמים דברי הרמב"ם בהלכות תשובה (פ"ה ה"ה) ביישוב שאלת ידיעה ובחירה, שכיון שהקב"ה אינו יודע מדיעה שהיא חוץ ממנו, כבני אדם שהם ודעתם שנים, אלא הוא יתעלה שמו ודעתו אחד. ואין דעתו של אדם יכולה להשיג דבר זה על בוריו, וכשם שאין כח באדם להשיג ולמצוא אמתת הבורא וכו', אין כח באדם להשיג ולמצוא דעתו של בורא. עכ"ל. על כך העיר הראב"ד בהשגותיו במקום, שלא היה להרמב"ם להחלק בשאלות, ולהניח הדבר בקושיא, אלא טוב היה לו להניח הדברים בתמימות התמימים, ולא יעורר לבם ויניח דעתם בספק וכו'. ועוד כתב שם הראב"ד תשובת שאלה זו לדעתו ע"ש.

ברם לכשנראה את דברי הרמב"ם במקומות נוספים, שבהם האריך הרחיב בסוגיא זו, נראה שהרמב"ם גם כאן במשנה תורה כלל לא הניח את הדבר בקושיא, אלא ענה תשובה ברורה ונפלאה לשאלת ידיעה ובחירה. כתב הרמב"ם במורה הנבוכים (ח"ג פרק טז) טעות הפילוסופיה בידיעה ובחירה נובעת מכח קושייתם בצדיק ורע לו, ושהעולם לדעתם לא מסודר כיאות, ובנפול היסוד כדלהלן, שיש השגחה, נופל הבנין. ועמד על כך במורה (ח"ג פרקים טז-כא) ושם (פרק כ) מבאר ומיישב את קושיית ידיעה ובחירה, שכיון שה' אחד בתכלית האחדות, לכן גם ידיעתו היא עצמותו, שידיעת ה' אינה דבר שחוץ ממנו, כאשר אצלנו הידיעה היא דבר נפרד, וכן שאר הכוחות אצלנו נפרדים, ואילו אצל ה' הכל דבר אחד. וכפי שביאר ביסודי התורה (פ"ב ה"י) שהבורא הוא ודעתו וחייו אחד מכל צד, ועל כן אינו יודע בדעה שהיא חוץ ממנו, אלא הוא היודע והוא הידוע והוא הדעה עצמה, והכל אחד. וסיים, לפיכך אינו מכיר הברואים ויודעם מחמת הברואים, כמות שאנו יודעים אותם, אלא מחמת עצמו ידעם. לפיכך מפני שהוא יודע עצמו ידע הכל, שהכל נסמך בהוייתו לו. ע"כ. וממילא כיון שאין ה' בהשגתנו, על כן גם הבנת ידיעת ה' אינה בהשגתנו, שאם נדע את ידיעתו, נדע אותו, שכל מה שאצלנו הוא חלק, אצלו הוא אחד, ולכן מי שידע "חלק" ממנו, ידע את כולו, ידע את כל מציאות הבורא באמיתותה, וכבר הוקדם, שאי אפשר לבן אנוש לדעת את הבורא. ולכן לא קשה כיצד ה' יודענו, ובכל זאת לנו יש בחירה, לפי שאין באפשרותינו לדעת את ה'. וכן כתב באורך בשמונה פרקים (סוף פ"ח) שאם ה' יודע עתיד, אין זה מחייב שיהיה, כי אין לנו בו ידיעה, כיון שידיעתו היא עצמו, על כן לעולם לא נוכל להשיגו, כשם שאין באפשרותינו להשיג את מהותו, לפי שידיעתו היא אחדות גמורה עם מהותו.

הרי שהרמב"ם לא נשאר בקושיא אודות ידיעה ובחירה, אלא תירץ את הקושיא היטב, שכשם שאין אנו יכולים להשיג את מהות ה', ואין בזה שום חסרון באמונה, לפי שמוכרח שה' הוא מסוג שאינו בהשגתנו כלל, כן הוא אף כאן. וכאשר הפנה הרמב"ם כאן (בהלכות תשובה) לביאורו ביסודי התורה (פ"ב הלכה ח והלאה, ובהלכה י כתב) וז"ל שם, הקב"ה מכיר אמתו, ויודע אותה כמות שהיא, ואינו יודע בדעה שהיא חוץ ממנו כמו שאנו יודעין, שאין אנו ודעתינו אחד, אבל הבורא הוא ודעתו וחייו אחד מכל צד ומכל פנה. שאלמלי היה חי בחיים, ויודע בדעה, היו שם אלהות הרבה, הוא, וחייו, ודעתו, ואין הדבר כן, אלא אחד מכל צד ומכל פנה ומכל דרך ייחוד. נמצאת אומר הוא היודע והוא הידוע והוא הדעה עצמה, הכל אחד. ודבר זה אין כח בפה לאמרו, ולא באוזן לשמעו, ולא בלב האדם להכירו על בריו וכו'. לפיכך אינו מכיר הברואים ויודעם מחמת הברואים כמות שאנו יודעים אותם, אלא מחמת עצמו ידעם. לפיכך מפני שהוא יודע עצמו, ידע הכל, שהכל נסמך בהוייתו לו. עכ"ל. ואחרי שאין בהשגתנו לדעתו, ממילא איננו יכולים לעמוד על ידיעתו, כי אם נשיג ידיעתו, נשיגו עצמותו, שהרי הוא אחד בתכלית האחדות.

ועוד ראה להרמב"ם בפירוש המשניות (סוף ברכות) שידיעה ובחירה א"א לנו להבינו. ועוד כתב במורה (ח"ג סוף פרק יז) לענין שהחיות והבהמות מושגחות בהשגחה כללית, והרשעים והצדיקים מושגחים בהשגחה פרטית, וככל שדבק יותר בה', כך מושגח יותר. ומאידך כתב, וכל זה אינו מהווה סתירה לידיעת ה', שהוא יודע כל דבר, ולא נעלם ממנו דבר גם בבעלי חיים, וגם בטבע, ולא שאין לו יכולת, אלא שקבע את השגחתו לפי רמת הדבקות בו. ועוד עיין שם (ח"ג ריש פרק יט) וכן (ריש פרק כג) וגם (ח"ג סוף פרק כג) שזו מטרת ספר איוב, שלא נעלם ממנו ית' דבר, אך אין השגחתו כהשגחתנו. וע"ע בפירוש המשניות (אבות פ"ג מט"ו) הכל צפוי והרשות נתונה.

וכ"כ בהגהות הרד"ע במקום, שהרמב"ם לא נשאר בצ"ע אלא תירץ, ולכן תמה על השגת הראב"ד. וכ"כ הגר"י קאפח זצ"ל בהערותיו שעל הרמב"ם (שבההדרתו הלכות תשובה פ"ה ה"ה אות כב) הנ"ל. [ע' בהשגת הראב"ד ובכס"מ (הלכות תשובה פ"ה ה"ה), ובתיו"ט (אבות פ"ג מט"ו), ובאור החיים (בראשית ו,ה)]. וכ"כ לישב את קושית ידיעה ובחירה בספר העיקרים (מאמר ד פרק ד), ועע"ש (בהקדמה ופרקים א-ג). וכן הוא בספר חובות הלבבות (שער עבודת האלהים פרק ח) שנודה בסכלותנו בזה. וכן נקט בביאור האוצר נחמד על הכוזרי (עמ' 96 בסופו) ושהאריך בזה בביאור הכוזרי (לעיל מ"א פ"א) וס"ל כדעת הרמב"ם שאנו סכלים מזה. ועתה ראיתי בפירוש המשניות להרמב"ם שבהוצאת מכון המאור (אבות פ"ג מט"ו הערות מג,מא) ליקוט דברי החכמים בשאלת ידיעה ובחירה קחנו משם.

--------

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

לזכות הרב המחבר

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) ל הרב אסי הלוי שליט''א
שלחן ערוך המדות - א

הלכה ומוסר
חלק ההלכה בו נידונו חקרי ההלכות, ברור דינים וגדרים הלכתיים בהלכות מדות
חלק המוסר בו באו דברי המוסר, ודרכי כבישת המדות הטובות, וההרחקה מן הרעות
מאשר חנני ה' יתברך - הצב"י אסי הלוי אבן יולי ס"ט
פעה"ק ירושים תובב"א - בשנת "הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה" - התשס"ח לפ"ג
לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5

דילוג לתוכן