ט. סיבת המעידות במהלך ה''עבודה'' - אור לנתיבתי

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר אור לנתיבתי ט. סיבת המעידות במהלך ה''עבודה'' - אור לנתיבתי
תוכן עניינים

--------

עד כה ביארנו מדוע ישנו שוני ופער גדול בין בני האדם, ולא שווה אדם לחבירו ביצריו ותכונותיו, ואופיו של זה לא ישוו לשל זה.

והנשאר לנו לבאר הוא החידה הסתומה שפתחנו בה והיא מדוע האדם נופל ומועד במהלך עבודתו גם כאשר הנהו בנכונות לתקן עצמו, והוא מלא חרטה וכאב על כל כישלון וכישלון. וכמו שהארכנו בזה באר היטב את התמיהה העולה בנפש ה''עובד'' היאך ומדוע לפי הנראה ידחוהו מן השמים מלהשלים עצמו לפני בוראו בתשובה שלימה, אחר שהוא מלא רצון אמיתי לצאת מכבלי היצר, ובמקביל גם רצון ה' שיצא מהרע בו הוא שרוי, ואם כן מי הוא המעכב, מה יש יותר מאשר הרצון וההשתדלות הטהורה באמת שלו, וכל שכן מה יש יותר מהרצון של הבורא כביכול - ''הרוצה בתשובה'', המחכה וממתין על תשובתן של ישראל, אם כן אחר שהרצונות של השב ושל הבורא חזקים מי הוא המעז ליכנס ביניהם, ולהפריד את השב מבוראו והלא הוא פלא!

אולם בפרק זה נגלה גם חידה סתומה זו על פי העיקרון שהקדמנו בפרקים האחרונים.

ונקדים לכך דברי ''צדקת הצדיק'' לרבי צדוק מלובלין (אות קכט) שמדבריו יבואו יסודות דברינו דלהלן, וכך מובא שם:

מיד שהאדם רוצה לשוב הרי הוא בא ליטהר, והמשפט לסייע אותו כמ''ש ביומא (לח ע''ב) [כלומר מן הדין והמשפט היה שאיך שיבוא האדם להיטהר שיקבל סיוע לכך כמבואר בדברי הגמרא ביומא (לח ע''ב) ''הבא ליטהר מסייעין אותו''] וכשמסייעין אותו אז ממילא נתווסף בו רוח טהרה והוא מוסיף לבוא ליטהר, וכו' חוזר חלילה עד שמפתח כחודו של מחט נעשה כפתחו של אולם כמובא בשה''ר (ה, ב). [כלומר האדם בא ליטהר ובכך נתווסף בו רוח טהרה, ואז מצידו מוסיף הוא להיטהר, והמשפט הוא ששוב יסייעוהו אחר שבא בשנית ליטהר, וכן בשלישית ללא מעצורים שיהא רק הולך ונטהר מבלי למעוד כלל, ולהמשיך מפתח כחודו של מחט עד שיהא לבו כפתחו של אולם] ומאין בא שפעמים אדם רוצה לשוב ואין נגמר? וכדרך שאמרו פושעי ישראל מלאין חרטות, [ובכן, כאן שואל רבי צדוק, מאין אם כן בא הדבר שאדם רוצה לשוב, ולא נגמרת תשובתו, כלומר לא מסתייעת בידו לגומרה, ויש לו ביני לביני מניעות, והלא הטהרה צריכה להיות באופן שאינו פוסק כאמור כיון שהאדם מתעורר מלמטה ובא ליטהר, אזי בהכרח מלמעלה נמשך עליו טהרה שמביאתו להתעוררות גדולה, ואז כשמתעורר בהתעוררות גדולה יותר מגיע לו שוב לקבל טהרה גדולה יותר מלמעלה, ולמה הדבר נפסק? ועל כך עונה הרב:] כי בשעה שאדם רוצה לשוב אז הוא הקטרוג הגדול שבא מהיצר, וכו', ורצונו לומר בקטרוג, היינו אם מגיעו על פי המשפט לסייעו בטענות שונות שיש לו. [כלומר דאף שמן הדין משפטו של הבא ליטהר הוא לסייעו, אלא שהיצר מקטרג על משפט זה ומערער עליו לומר שלא מגיע לו שיסייעוהו לזה, והקטרוגים המה מחמת טענות שונות שיש לו]. ולכן צריך לבקש רחמים על הסיוע, והעצה נגדו הוא השמחה והבטיחות בלב [כלומר הביטחון] שבוודאי השם יתברך ברוב רחמיו וחסדיו יקבלו בתשובה שלימה לפניו, ותוכו רצוף המרירות הגדול על חטאו. [העצה היא להיות - מצד אחד בשמחה ובבטחון שבוודאי יקבלו הבורא בתשובה, ומאידך בתוך אותה שמחה ובטחון תהא רצופה מרירות גדולה על חטאו].

בכאן נמצא פתרון השאלה ששאלנו לעיל והגדרנוה כחידה: מהו הגורם המוכרח למעידות? ובכן התשובה היא, מקטרוג היצר על אותו זה הבא ליטהר.

אלא שלא כתב לנו הרב מה הן טענות קיטרוגיו, ורק כתב שהם ''מטענות שונות שיש לו'', ולא פירט מה הן טענותיו, ובס''ד בפרקים הבאים נבוא לבאר מה יתכנו טענות השונות שיש לו ליצר לקטרג מלגמור האדם תשובתו.

ופתרון חידה זו שביארנו המבוססת על פי דברי רבי צדוק להרבה אולי תישמע כחידוש, אולם האמת יורה שכן הוא, הן מצד המציאות והן מצד הסברא.

ראשית מצד המציאות, הלא רואים אנו בחוש כאמור, כאילו ומוכרח הוא דבר המעידות הקוטעים את רצף העבודה באופן שלא ניתן לעוצרו, גם לאחר קבלה, בכייה, חרטה מעומק הלב. ועם כל האמת שברצון האדם שלא לשוב לחטא זה עוד, עד כי יודע תעלומות יכול להעיד על כך שאותו בחור עמד על דעתו והבין את חומרת העוון ובכל לבו רוצה הוא שלא לשוב לחטא זה עוד, והעובדה שהרצון להיגמל מהחטא הוא אמיתי, שהרי גם בשעת החטא הינו במצב של עצב וחרטה, ובזמן החטא גופא הינו בעצב ובחרטה.

וכמו שהסבירו על הפסוק (במדבר כג, כב) ''לא הביט אוון ביעקב ולא ראה עמל בישראל ה' אלוקיו עמו ותרועת מלך בו''. דמדוע ''לא הביט אוון ביעקב ולא ראה עמל בישראל'' - אין הקב''ה מביט באונינות ובעמל חטאותיהם של ישראל וכמו שפירש רש''י על פסוק זה? משום ש''ה' אלוקיו עמו'' - עם החוטא בשעת החטא, ובשעת החטא גופא זועק וצועק היאך נפלתי לחטא זה, ''ותרועת מלך בו'' - זעקת השבר בפני מלך מלכי המלכים - ''בו'', באדם הישראלי בשעה שהוא חוטא.

והמציאות היא שעל אף כל ההשתדלות והרצון טופחת לו האכזבה על פניו של אותו בחור העמל בתיקון עצמו, להפילו שוב לאותו מעשה אשר באמת שנאה נפשו, והיה מוכן ליתן כל עולמו בשביל שלא לחטוא בחטא מתועב זה אשר תיעבה נפשו הטהורה.

הרי שהמציאות מורה בעליל שהדבר מוכרח, אלא שיש לבאר מה הטעם שבדבר, וחייבים אנו לעמוד על טעמו של דבר, כי אסון הוא אם לא ניגש לתופעה זו במבט הנכון, כי אז ימצא הצר ואויב - יצר הרע כר נרחב ביותר לייאש ולהביס את ה''עובד'' הנבוך והמיוגע מעמל עבודתו עבודת פרך המפרכת את נפשו בעליות וירידות מקצה לקצה, ולא ידע זה את נפשו מרוב בלבול הלנו הוא או לצרינו, כי פעם ימצא עצמו קרוב לבורא ואהוב, ופעם ימצא עצמו רחוק ושנאוי משוקץ ותועבה.

ובכן בחור יקר, תא ושמע ההיגיון שבדבר, וקח זאת בהבנה נכונה ורווח לך.

הרי הסברנו לעיל שהתיקון חייב להיות במשקל החטא, דהיינו לאן ששקעת ברע ונתחבת ברפש הטומאה משם חייב אתה לצאת, וככל שנטבעת בבוץ הטומאה ביותר - כן גרמת לעצמך שיהא מוכרח לך להתאמץ ביותר לצאת משם במאמץ ובמסירות נפש גדולה.

הגע בעצמך, אדם שנכנס במעמקי הטומאה ושקע בה כאלף פעמים, וביום מן הימים החליט לשוב בתשובה, ואכן התגבר פעם אחת על יצרו ואכן כבשו בכל כוחו, הרי שגבר פעם אחת בלבד על יצרו, והיאך יתקן בפעם אחת של התגברות אלף נפילות שנפל, הלא כשם שנפל בנפילות רבות כן צריך בכל פעם מחדש לקום, וכדי לקום במסירות נפש מחדש חייב הוא שיהא מותקף על יצרו על מנת לגבור עליו.

כך שאמנם לא מחויב שהאדם ייכשל וייפול, אולם מחוייב שיהא מותקף מיצרו, וכאילו ולא עבד מעולם על עצמו, וממש כאילו מחדש עליו להתחיל, כי בהיות שעל דרך משל אם נכשל ונתפתה ליצרו אלף פעמים, נצרך לתיקון זה אלף פעמים להיות מותקף מחדש מזמן לזמן ומפקידה לפקידה, ולגבור מחדש כאילו מהתחלה, אזי לא ייבצר שבמהלך סכום התקיפות שיותקף שיהא גם מכשולות בינתיים שפעם ינצח את יצרו ופעם יהא מנוצח, כי זו מהלך המלחמה של שנים הנאבקים זה מול זה, פעמים שזה מכה ופעמים שזה מכה, אולם העיקר הוא לא להיכנע, וזה שלא נכנע וגמר את ההאבקות בהכניעו את יריבו, אף שיצא גם הוא פצוע בשן ועין, מכל מקום נחשב הוא למנצח אחר שיריבו הובס לגמרי.

ובכן אם אתה - בחור יקר - לוקח את התקפות היצר באופן הנכון, אזי הדעת מיושבת, כי זה העיקר שלא לאבד את היישוב הדעת, רק כאשר מלחמתך עם היצר תהא ביישוב הדעת תוכל לנצחו, אולם כשבמהלך המלחמה דעתך תהא מטורפת עליך ותהא מבולבל מהתקפות האויב המתאבק עמך - הלא חזק הוא ממני... האם בכלל אנצחנו... הלא בכך יכנס מורך בלבבך. כל מעייניך בשעת ההאבקות עמו צריכים להיות על דעת לנצח ומתוך אמונה - לעודד את עצמך במהלך הלחימה שבוודאי תצליח. ואילו זה אשר תאחזהו פחד תבוסה מחמת שידמה לו כי יחס האלקים כלפיו עויין, ושלכך שולח הוא את שלוחו - הוא היצר להודפו ולהשליכו, ואין לבורא שום שמחה ונחת מהאבקותו עם יצרו, הרי אחד שכזה בנקל ייפול ביד יצרו, ויפילהו באופן שלא יוכל קום, וגם אם לא ידמה ששנאוי הוא לה', מכל מקום ימות לבו בקרבו מכבדות וקושי המלחמה, אחר שחושב הוא כי האלקים עזבו ואין עזר ה' נצמד עמו במלחמתו עם יצרו, ותחלש דעתו למאד לחשוב, הנה אני לבד עמל וטורח במלחמה כבדה זו, עזוב ונזנח בודד במערכה ללא שום סיוע, וכיוצא ממחשבות כאלו, האחד כזה יש סיכוי שינצח?! הלא ידוע כי אין אסון כמו חלישות הדעת ששוברת רוחו של אדם מללחום, כי אז מכריז הוא על כניעה או לפחות על התפשרות לעת עתה - שתביא בסוף לכניעה מוחלטת.

--------

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

לזכות הרב המחבר

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) ל הרב יעקב ישראל לוגאסי שליט''א לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5

דילוג לתוכן