חילול שבת עבור חולה בדרך סגולה ותפילה

דף הבית ספרי קודש אונליין בשבילי המגילה ביאור המקראות - מגילת אסתר חילול שבת עבור חולה בדרך סגולה ותפילה
והנה הגאון רבי שלמה קלוגר בשו"ת ובחרת בחיים סי' פ"ז כתב, הציקתני רוחי על חילול שבת שנעשה על ידי הוראה רעה ומקולקלת בקהלת זלאטשוב, אשר הורה מורה אחד לכתוב בשבת קוויטל ולנסוע יותר משלש פרסאות שהוא דאורייתא וכו', ובאמת שהוראה זו מקולקלת מאוד מאוד, כי אע"פ שהדין פשוט שפקוח נפש דוחה שבת, מ"מ לא הותר אלא ברפואה שהיא דרך הטבע, וגם צריך שתהיה ע"י מומחה ידוע, בדוק ומנוסה, אבל בדרך נסיי ותפלה לא הותר בשום אופן, אפילו אם יהיה המתפלל צדיק כרבי חנינא בן דוסא, שלא ניתן לדחות שבת עבור זה אפילו בשבות דרבנן, ומכל שכן באיסור דאורייתא.

[ובשו"ת מהרש"ם ח"ג סי' רכ"ה כתב, עובדא ידענא בעיר מולדתי בזלאטשוב שהי' חולה מסוכן, ובאותו זמן הי' מו"ר הגה"ק מוהר"ש אבד"ק בעלז זצ"ל בבראד, והתיר דיין א' לכתוב ע"י עכו"ם בש"ק שם החולה ואמו ושלח לבראד, והרעיש הגאון מהרש"ק ז"ל ופסל את הדיין מלהורות עוד, וכבוד מו"ר הגה"ק מבעלז נתרעם ג"כ ואמר עכשיו אני מחויב להתאמץ שישיג החולה רפואה שלא יוגרם על ידי חילול ש"ק].

ויסוד לזה הביא מוהרש"ק מרש"י תענית יד. דר' יוסי ס"ל דמותר לזעוק בשבת לעזרה ולא לצעקה, כלומר, צועקים לבני אדם שיבואו לעוזרם, אבל לא לתפלה, כי אין אנו בטוחים כל כך שתועיל תפלתינו לצעוק עליהן בשבת, ואם ר' יוסי אומר כן בדורו, כ"ש אנן יתמי דיתמי שאין אנו בטוחים בתפלתינו, וכן מבואר שם שאין מתריעין בשופר בשבת, הרי שאפי' תקיעה שהיא שבות ואינה מלאכה לא הותרה במקום סכנה.

עוד הביא בזה מה דתנן ביומא פג. מי שנשכו כלב שוטה אין מאכילין אותו מחלב כבד שלו, ודעת ר' מתיא בן חרש במשנה שם דשרי, ובפיה"מ שם מבואר דנחלקו האם מותר לעבור על איסורי תורה להציל חולה במקום שההצלה היא רק דרך סגולה, והלכה כדעת חכמים כמבואר בפיה"מ שם, באופן דלפי"ז אין שום היתר לכתוב בקשה לצדיק להתפלל על החולה, כי היא דרך סגולה ונסיי, והעושה כן מחלל את השבת.

וכך היא לשון הר"מ שם שאין הלכה כר' מתיא בן חרש בזה, שהוא מתיר להאכיל לאדם הכבד של כלב שוטה כשנשך וכו' בדרך סגולה, וחכמים סוברים כי אין עוברין על המצוות אלא ברפואה בלבד ר"ל בדברים המרפאין בטבע, והוא דבר אמתי הוציאו הדעת והנסיון הקרוב לאמת, אבל להתרפאות בדברים שהם מרפאים בסגולתן אסור, כי כוחם חלוש, אינו מצד הדעת, ונסיונו רחוק, והיא טענה חלושה מן הטועה, עכ"ד.

[והנה מש"כ מוהר"ש קלוגר דאף איסור דרבנן אין להתיר ברפואה סגולית, הנה הרדב"ז בח"ה סי' קנ"ג הוכיח לא כן ממה דתנן יוצאין בשבת בביצת החרגול ובשן של שועל משום רפואה, וביאר הרדב"ז דאין כאן איסור תורה כיון שאין זה כדרך המוציאין, ורפואה סגולית באיסור דרבנן שרי, וצ"ל דדעת המוהרש"ק כלשון רש"י דהוי תכשיטו, וא"כ אפשר דאף איסור דרבנן ליכא, ויעוין היטב מש"כ הרדב"ז, ואכ"מ].

אשר מעתה לכאורה צ"ע היאך הותר למרדכי ואסתר לבטל מצות אכילת מצה בליל פסח, ולהעביר את היום בתענית, ואף שהיה בכאן משום פיקוח נפש, מ"מ הלא לא הותר לעבור על איסורי תורה כדי להציל אחד מישראל אלא ברפואה טבעית ולא ברפואה סגולית, ואף שההיתר הוא מדינא דחלל פסח אחת כדי שישמור פסח הרבה, מ"מ למה לא נימא כן בכל חולה שיהא מותר לחלל שבת כדי להתפלל עליו כדי שישמור שבתות הרבה.

והנה בשו"ת הרדב"ז ח"ה סי' קנ"ג כתב דלשון רש"י ביומא שם משמע דרפואה זו של חצר הכבד אינה רפואה גמורה, ולכן לדעת חכמים לא התירו לעבור על איסורי תורה בספק הצלה אם ההצלה היא דרך סגולה, לפי שא"כ היו מתירים כל הבלי הרפואות שממציאים הנשים והטיפשים, אכן בלשון הר"מ בפיה"מ משמע דאף אם ההצלה ברורה עכ"ז כל שהיא דרך סגולה אסור, וצ"ע הטעם הא כתיב וחי בהם ולא שימות בהם.

והנה הר"מ השמיט דין זה מהלכותיו בידו החזקה, והרדב"ז שם צידד דאפשר חזר בו ממש"כ בפיה"מ וס"ל דהלכה כר' מתיא בן חרש, אך דחה דבריו, ובסוף הדברים העלה בדעת הר"מ, דס"ל דרפואות הסגולות אינן רפואה כלל, ואפילו ספק רפואה אין בהם וכו', וכן יש לדקדק ממש"כ בפי"ט שבת יוצאין בכל דבר שתולין אותו משום רפואה והוא שיאמרו הרופאים שהוא מועיל ולא כתב שהוא מרפא יעוי"ש.

עוד כתב הרדב"ז דבאמת מעיקר הדין מותר לחלל את השבת בכל דבר סגולי משום יתובא דעתא דחולה, ככל דבר שהוא מיישב דעת החולה דשרי, ומה שלא התירו חכמים לאכול מחצר הכבד של הכלב, הוא לפי דממ"נ לא יועיל ליישב דעת החולה, דאם אין יודע שהוא בשר הכלב ליכא ישוב דעת [שהרי אינו יודע שזהו רפואתו], ואם יודע שהוא מחצר הכבד של כלב נפשו קצה בו ויוסיף בחולי, עכ"ד.

ובברכי יוסף סי' ש"א סק"ו הביא דעת האדמת קודש ח"א יו"ד סי' ו' שהרמב"ן והרשב"א נחלקו על הכרעת הר"מ, ולא שאני להו בין כשהרפואה היא בדרך סגולה לכשהיא בדרך הטבע, וכתב דהלכה כדברי הרמב"ן והרשב"א, עוד שם כתב דמי שחילל את השבת ברפואה סגולית כי היה סבור שמותר בכך, ודאי אין בכך עוון כההיא דמבואר במנחות סד. דבתר מחשבתו אזלינן, [והגאון מהורש"ק נקט שלא כדבריו].

סוף דבר נמצא מכל זה, דלדעת הרמב"ן והרשב"א מותר לחלל את השבת ברפואה סגולית, ואף לדעת הר"מ הסכים הרדב"ז דאם יש בכך רפואה שרי אף בדרך סגולית, וכל מה שאין מאכילין את החולה מחצר הכבד של הכלב הוא לפי שאין זה ספק רפואה, ומה שאמרו בתענית יד. שאין לצעוק בשבת על הצרה, צ"ל דבספק רפואה לא התירו בדבר סגולי כמו שביאר הרדב"ז, ומעתה יל"ד במעשה דמרדכי שביטל מצות מצה.

ובשו"ת מהרש"ם ח"ג סי' רכ"ה בסופו כתב וז"ל ובדבר שילוח טלגרמה [מברק] בשבת לצורך חולה, מה שאמרו בשם הגאבד"ק פרעמישלא וכעת בלבוב שהתיר בספרו [בית יצחק], לא כן הוא, כי בבי"צ חלק או"ח פסק בפשיטות דגם אם נכתבה הדעפעשע [המברק] מערב שבת יש לאסור לשגרה בשבת ואפילו ע"י נכרי יעוי"ש, והביא גם שבשו"ת שואל ומשיב תליתאה ח"א סי' קצ"ד בסופו כתב דח"ו להתיר ענין זה.

אכן שוב הביא המהרש"ם שהחיד"א בספר חיים שאל ח"ב סי' ל"ח ובספר כסא רחמים על מס' סופרים פ"ה הביאו דבר חדש, שהרבינו פרץ כתב קמיע ליושבת על המשבר בשבת, ושגם הרמ"ה התיר לכתוב קמיע בשבת אי אתמחי גברא וקמיע ע"ש, והביא עוד כמה מקורות לזה, אבל בכל זאת צריך שיהא אתמחי אותו צדיק שיפעול בתפילותיו, עכ"ד, וא"כ לפי דבריו י"ל שמרדכי ואסתר בטוחים שיצליחו בתעניתם.

דילוג לתוכן